ע.א. 445/80 - ניסים ג'ברה נגד המועצה האזורית בית שאן וג'ברה ציוד... בע"מ
*סמכויות בורר.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בנצרת בת.א. 695/79 - הערעור נדחה)
המשיבה פירסמה מכרז לעבודות מסויימות ולמכרז נגשה המשיבה השניה (משיבה פורמלית) שהיא חברה בבעלות המערער ובהנהלתו. החברה רשומה אצל רשם הקבלנים ולפי תנאי המכרז היה צורך ברישום אצל רשם הקבלנים. את החוזה עם המשיבה ערך המערער באופן אישי והחברה כלל לא הוזכרה בחוזה. סעיף 8 לחוזה קובע כי "כל הסכסוכים... בקשר לעניינים הנדונים בחוזה זה או הנובעים ממנו, למעט עניינים הדנים בתנאי תשלום או הקשורים בגביית כספים יובאו להכרעת בורר...". המשיבה פנתה למערער בטענה שהוא מפגר בביצוע העבודה והודיעה שהיא תפנה לבית משפט, ותגובת המערער היתה כי עפ"י החוזה יש לפנות לבוררות. ואכן, המשיבה הגישה בפני בורר תביעה לפיצויים בגין פיגור בעבודה וכיסוי הוצאות מחמת הפסקת העבודה והצורך להשלימה. התביעה הופנתה הן נגד המערער והן נגד החברה שבשליטתו. את צירוף החברה הסבירה המשיבה בכך שהחברה קבלה על עצמה את כל הזכויות והחובות על פי החוזה ועל כן מסכימה המשיבה "בדיעבד לראות את החברה כצד לחוזה... לרבות חובת ההזקקות לבוררות לפי החוזה". בישיבה הראשונה שקבע הבורר התייצב המערער ללא ייצוג והבורר העניק לו אורכה בציינו כי בהעדר כתב הגנה יהא רשאי לתת פסק דין לפני שהגיע המועד של הישיבה השניה קיבל הבורר מכתב מב"כ המערער, עו"ד אריאלי, בו נאמר כי הואיל וסעיף 8 לחוזה "עניינו בוררות שאינה כרוכה בתשלום כספים ואילו לב לבו של הסכסוך כאן הוא טענת מרשתי כי המועצה לא עמדה בתנאי התשלום המוסכמים" אין הבורר מוסמך לדון בתביעה. הבורר הציע לעו"ד אריאלי להעלות את טענת חוסר הסמכות בישיבה שנקבעה לדיון ובאותה ישיבה הופיעו כל הצדדים וב"כ, אך כתבי הגנה לא הוגשו. עו"ד אריאליחזר והעלה את טענת חוסר הסמכות ובהחלטת ביניים קבע הבורר שהוא מוסמך לדון בתביעה והוסיף כי "מכל מקום פתוחה הדרך בפני מי שרוצה לטעון נגד סמכותי לפנות לביהמ"ש, אם בבקשה לצוות עלי להמנע מלדון, ואם בבקשה שלא לאשר הפסק לאחר שיוצא". מיד לאחר שימוע החלטת ביניים זו עזבו המערער וב"כ את המקום. כיון שכך החליט הבורר להמשיך בדיון וחייב את הנתבעים, המערער והחברה, לשלם למשיבה פיצויים. לאחר מכן הגישה המשיבה בקשה לביהמ"ש המחוזי שיאשר את פסק הבוררות ואילו המערער והחברה הגישו בקשה בדרך המרצה לבטל את הפסק מן הטעמים: לא היה הסכם בוררות בר תוקף; הפסק ניתן ע"י בורר שלא נתמנה כדין הבורר פעל ללא סמכות בהתיימרו להכריע בשאלת סמכותו. בסיכומים העלה עו"ד אריאלי טענה נוספת שלא הועלתה לפני כן והיא כי החוזה נשוא הסכסוך הוא פסול מחמת פגם בכריתתו. כל הטענות נדחו ע"י ביהמ"ש המחוזי ומכאן הערעור.
א. נכון שלא היתה לבורר סמכות להכריע סופית בשאלת פירושו של "הסכם הבוררות" אך היתה לו סמכות לדון בשאלה ולקבוע את עמדתו. ברם, להבדיל מקביעותיו האמרות של הבורר אשר ביהמ"ש לא יהרהר אחריהן, תוכרע קביעה כזו על ידי ביהמ"ש שרק הוא מוסמך להכריע בה סופית. לפיכך, אם התביעה מוגשת לכתחילה לביהמ"ש והנתבע כופר "דרך משל" בתוקפו או בעצם כריתתו של החוזה שעליו נשענת התביעה, שוב לא תישמע בפיו הטענה כי לחילופין יש להביא את הסכסוך בפני בורר על יסוד סעיף בוררות הכלול באותו חוזה עצמו. הטעם לכך הוא ששתי הטענות הללו אינן יכולות לדון בכפיפה אחת והן סותרות אחת את רעותה. לפירושו הנכון של הסכם בוררות אותו דין כמו לטענה שהחוזה המכיל סעיף בוררות הוא חסר תוקף שכן בשניהם תלויה סמכותו של הבורר לדון בסכסוך המובא לפניו. אולם, מכאן לא נובעת המסקנה כי הבורר חרג מסמכותו או פעל ללא סמכות כאשר דן בפירושו של סעיף 8 לחוזה וקבע שהוא מוסמך לדון בתביעת המשיבה.
ב. צדק הבורר במסקנתו כי לפי פירושו של סעיף 8 לחוזה היתה תביעת המשיבה מסוג העניינים שיש להביאם להכרעתו של הבורר. עילת התביעה היתה הפרת התחייבויותיו של המערער לבצע את העבודה בזמן המוסכם והתרופה היתה פיצויים. אין בין עילה זו לבין "עניינים הדנים בתנאי תשלום או הקשורים בגביית כספים" שהוצאו בסעיף 8 מכלל הבוררות ולא כלום. מהות התביעה נקבעת עפ"י עילתה ואילו הטענה כי התובעת קיימה את חלקה בהסכם אינה אלא תיאור רקע ולא חלק מהעילה גופה. ע"י אי הגשת כתב הגנה הודה המערער שלא ביצע את העבודה עד למועד המוסכם. לפיכך אם רצה גם ב"הדחה" היה עליו לטעון בכתב ההגנה, ואחר כך להוכיח, שהדבר נבע מהפרת המשיבה את התחייבויותיה היא.
ג. אילו הגיש המערער כתב הגנה והיה טוען שהמשיבה לא עמדה בתנאי התשלום אולי היה מתעורר ספק אם הבורר מוסמך לדון בסכסוך אך באין כתב הגנה לא נוצר כלל סכסוך בשאלות אלה. העלאת מחלוקת בדבר תשלום או אי תשלום בתצהיר שהגיש המערער לביהמ"ש המחוזי אינה יכולה לשנות מן העובדה שכאשר הסכסוך היה בפני הבורר לא היתה כל שאלה של תשלום.
ד. בבקשת ביטול פסק הבורר הופיעה לראשונה טענה כי "לא היה הסכם בוררות בר תוקף" וזאת באשר אחד העמודים בחוזה הוחלף והוכנס תאריך חדש ולטענת המערער הכוונה היתה להמנע מתשלום קנס על איחור בביול החוזה. מבלי לקבוע עמדה בשאלה אם טענת פסלותו של חוזה יכולה לעלות לראשונה בביהמ"ש המחוזי אע"פ שלא נטענה בפני הבורר, הרי אין די בטענה סתמית שההסכם לא היה בר תוקף. גם כאשר נתקבלו כראיה עובדות שלא נטענו והן בפני עצמן מצביעות על מטרה בלתי חוקית, לא צריך ביהמ"ש לפעול על פיהן אלא אם ברור לו כי מצויות לפניו כל הנסיבות הרלוונטיות ובפנינו לא היו בפני ביהמ"ש הנסיבות הרלוונטיות ואין יודעים מה היתה המטרה של החלפת העמוד ואם אמנם בהחלפת העמוד נחסך הקנס על איחור בביול וכיוצא באלה דברים. אין בדברים האמורים משום הבעת דעה אם כוונה כזו, בהנחה שהיתה מוכחת, די בה כדי להכתים את החוזה באי חוקיות. אגב, עדיין לא נפסק כי די במטרה פסולה של צד אחד כדי לפסול את החוזה, אלא אם כן הצד השני ידע על קיומה בשעת כריתתו.
ה. ביהמ"ש המחוזי ביטל את פסק הבורר נגד החברה ואישר אותו נגד המערער ועל כך מתרעם המערער. טענתו בענין זה נדחתה אף היא. על החוזה המכיל את סעיף הבוררות חתם רק המערער ולא החברה ואין זה משנה שהחברה היא שזכתה במכרז והיא שהיתה רשומה אצל רשם הקבלנים.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, יהודה כהן, חלימה. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד אריאלי למערער, עו"ד מירום למשיבה. 24.2.83)
בג"צ 249/82 - משה ועקנין נגד בית הדין הצבאי לערעורים ואח'
*קבילות ראיה שהושגה ע"י השקיית החשוד בכח. * תחולת חוק הגנת הפרטיות.(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפר להחלטי ברוב דעות השופטים בך ושיינבוים נגד דעתו החולקת של השופט ברק)
העותר הורשע בבית דין צבאי מחוזי, בין היתר, בעבירה של החזקת סם מסוכן ונדוןלחצי שנה בפועל וחצי שנה על תנאי. טענתו היא כי הכרעת הדין וגזר הדין בטלים. ביוםמציאת הסם היה העותר כלוא בכלא צבאי והתעורר חשד כי בלע מספר חבילות סמים שהוברחו לבית הסוהר. הוא הכחיש את האשמה והחוקרים הציעו לו לשתות מי מלח כדי להקיא ובכך יוכל להוכיח את חפותו. העותר הסכים וכשלגם מספר לגימות התחיל להקיא ויצאה מקרבו חבילה שהיתה מלאה סמים. הוא סרב לשתות עוד ואז השקו אותו בכח ופלט עוד שתי חבילות סמים. בית הדין הצבאי החליט לקבל את חבילות הסמים כראיה ודחה את הטענה כי מחמת אי חוקיות ההשקייה אין חבילות הסמים כשרות לראיה. עתירת העותר נתקבלה ברוב דעות השופטים בך ושיינבוים נגד דעתו החולקת של השופט ברק והוחלט לקיים דיון נוסף בשאלה אם חוק הגנת הפרטיות חל על הענין דנא.
השופט בך בפסק דין מקיף דן בהלכה האמריקאית של "כלל הפסילה" הפוסל כמעט באופן מוחלט כל ראיה שנתקבלה בדרך לא חוקית. הוא דן בשאלת חלותו של הכלל הנ"ל בישראל והנסיבות שבהן נוהגים בתי המשפט להחיל יותר את הכלל הנ"ל או להחילו פחות. בענייננו, החליט השופט בך, יש לפסול את הראיות הנוגעות לשתי חבילות, אלה שהושגו ע"י השקיית העותר בכח, וזאת בהסתמך על חוק הגנת הפרטיות, שכן יש לראות בדרך שנהגו הסוהרים בעותר משום "הטרדה אחרת" במובן החוק. לדעה זו הצטרף השופט שיינבוים.
מאידך סבר השופט ברק שאין להחיל על הנושא דנא את חוק הגנת הפרטית וכי אין לראות במעשה משום "הטרדה אחרת". ניתן לראות הטרדה בשיחות טלפון חוזרות ונשנות שיש בהן כדי להציק, או בילוש מציק וכדומה, אך לא כשמדובר בתקיפה או חבלה שכן אלה הם מעשי אלימות ולא בגדר "הטרדה אחרת" שמדבר בו חוק הגנת הפרטית.
(בפני השופטים: ברק, בך, שיינבוים. עו"ד ש. מינצר לעותר, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 28.4.83).
ב.ש. 203/83 - עומר בראנסי נגד מדינת ישראל
*שחרור בערבות (זנות ותקיפה) (בקשה לשחרור בערבות - הבקשה נדחתה).
העורר נמצא במעצר מאז אוגוסט 1982 בגין עבירות סרסרות לזנות ותקיפה בנסיבות מחמירות. בקשתו לשחרור בערובה כבר נדונה מספר פעמים, ועתה ביקש לשחררו בערבות לאחר שהושמעה עדות המתלוננת ועוד מספר עדים, ובעקבות דחיות שונות שהיו בשמיעת משפטו. הבקשה נדחתה בהתחשב בכך שהמשפט עמד להסתיים סמוך לשמיעת הבקשה.
אחת הטענות של הסניגור היתה כי ביהמ"ש המחוזי סרב לשחרר את העורר למרות שהתביעה הסכימה לכך. הפרוטקול אינו משקף באופן ברור מה היתה עמדת התביעה, ועל כל פנים, השופט, שבינתיים שמע את עדות המתלוננת ועדויות נוספות, יכול היה שלא להיעתר לבקשה לשחרור בערובה. הקובעים לגבי החזקת נאשם במעצר או שחרורו בערבות הם השיקולים לגופו של ענין ולא עמדה מרומזת של צד זה או אחר אשר הרגיש חוסר אונים בהבטחת הופעתם של עדים למשפט.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד מ. זיו למבקש, עו"ד ארד למשיבה. 6.3.83).
ב.ש. 298/83 - ישראל פוקס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שימוש בנשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר החזיק רובה קלצ'ניקוב ללא רשות בלכתו עם שני חבריו מישוב לישוב בשטחים, חלפה על פניו מכונית אשר לגירסתו סטתה מהמסלול וסיכנה אותו, ולאחר שחלפה ירה לעברה שתי יריות ופגע בה. משעצר הנהג ובא לברר את פשר היריות כיוון הנאשם נשקו לעבר הנהג ואיים עליו עד שהלה הסתלק מן המקום. לאחר מכן ניסה העורר להמלט מהארץ. הוא נעצר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
גם אם נכונה גירסת העורר שהמכונית סטתה ממסלולה ולא רק התיזה בוץ כפי שטוענת התביעה הרי משחלפה המכונית על פני העורר לא היתה כבר סכנה
נשקפת לו ולא היתה סיבה לירות יריות שרק בנס לא נסתיימו בפגיעה באדם. מעשה כזה הוא הרחק מעבר לבריונות סתם והיא מצביעה על כך שהעורר מסוכן לצבור המשתמשים בכביש כאשר בקלות כזו הוא עושה שימוש בנשק. חומרה נוספת בכך שהעורר ניסה להמלט מהארץ. בנסיבות אלה בדין נעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד הולצר למבקש, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 31.3.83).
ב.ש. 184/83 - אלביחאק ויקטור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר נעצר בינואר 1983 כחשוד בביצוע שתי עבירות של פריצה וגניבה. אין עדות ישירה שתקשור את העורר למעשים, אך בידי התביעה עדות של מחזיק חלק מהרכוש הגנוב ולדבריו המבקש יחד עם אחר הציעו לו את הרכוש למכירה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי נימק את המעצר בכך שמדובר בעבירה נפוצה הפוגעת קשות בחיי האזרחים וכן שלמערער הרשעות קודמות בעבירות נגד הרכוש. העובדות הנ"ל אינן מצדיקות את המעצר במקרה דנן. עבירות נגד הרכוש הן עבירות חמורות, אך אין הן מגיעות לאותה דרגת חומרה מהותית שיש בה כדי להצדיק מתן צו יוצא דופן וחריף כמעצר עד גמר המשפט. אם לחומרה שבעבירה מתווספות עובדות נוספות המצביעות על הסיכון שקיים בעצם העובדה שהנאשם יהיה חופשי לנפשו, כגון עבר פלילי חמור וקרוב, כי אז מסקנת המעצר מתחייבת. ברם, לחובת העורר רשומה עבירת הרכוש האחרונה מספטמבר 1977 וגם יתר ההרשעות שקדמו לעבירה הנ"ל אינן מהחמורות. העורר מקיים אורח חיים תקין ואשתו עוברת טיפול רפואי. בכל הנסיבות יש לשחררו בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ברדוגו למבקש, עו"ד נ. ארד למשיבה. 3.3.83).
ב.ש. 178/83 - אורי מלכה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הועמד לדין, עם שנים אחרים, בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות וסחיטה באיומים בגין בעילת צעירה בת 16 וחצי בניגוד לרצונה. כחודש וחצי לפני האירוע הכיר העורר את המתלוננת והזמינה לביתו בתואנה שתתקיים שם מסיבה. המסיבה לא התקיימה והיא נשארה ללון אצלו ובאותו לילה קיימה עמו יחסים מיניים מרצונה החופשי. הקשר בין העורר למתלוננת נמשך ללא מעצורים ביחס לקיום יחסים מיניים. בראות העורר את התנהגותה המתירנית של המתלוננת, הזמין לדירתו שנים מידידיו והם ביקשו לקיים עמה יחסים. היא דחתה את בקשותיהם ואז איימו עליה שיפרסמו ברבים את התנהגותה והעורר אף איים עליה שיגרום לה כוויות עם סיגריה שבידו. בהרגשת חוסר אונים לא גילתה המתלוננת התנגדות נוספת לבעילתה ע"י הידידים הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר בערבות את השנים האחרים מהנימוק שהם מילאו בביצוע העבירות תפקיד פחות חמור מזה של העורר ומאותו נימוק הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל. לעורר הרשעות קודמות אך לא מסוג העבירות שבתיק הנדון. כל העבירות הקודמות היו קלות ואין להסיק מנסיבות המקרה שהוא מהווה סכנה לציבור וניתן למנוע השפעה מצדו על המתלוננת ע"י איסור מגע בינו לבינה.
(בפני: השופט יהודה כהן 23.2.83).
ב.ש. 179/83 - מיכה ביטון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם יחד עם אחרים בפריצה לחנות בגדים ברמלה וגניבת סחורה ששוויה כ-850,000 שקל. ראיות התביעה כוללות אמרות בכתב של שני אחים בגיל 12 ו-14 שהיו עדי ראיה ושזיהו את העורר כאחד מהחבורה שביצעה את הפריצה. את הודעתם מסרו הנערים כחודש לאחר המעשה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. לנערים יש הסבר לכך שבתחילת הפרשה אמרו שלא ראו שום דבר ורק לאמר שנעצרו בחשד של ביצוע העבירה מסרו את הודעתם. המצב אינו יוצא דופן ממצבים דומים שכתולדה מהם צצים ועולים עדי ראיה ודומיהם שעדותם טעונה בדיקה. אין לראות בנסיבות אלה כשלעצמן גורם המערער באופן יסודי את אמינות האמרות. תעוזת הפורצים והתכנון בביצוע העבירה, העובדה שהעבירה בוצעה ע"י חבורה שהתארגנה למטרה זו, כמות הסחורה שנגנבה ושלא נמצאה עד כה, כל אלה מצדיקים את מעצר העורר עד תום ההליכים על אף עברו הנקי. לכך יש להוסיף את החשש להשפעה על שני הנערים בקשר לעדותם
(בפני: השופט יהודה כהן. 23.2.83).
ב.ש. 289/83 - פאיז אבושאב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בפריצה למחסן חמרי חשמל ובגניבת סחורה בשווי של 75,000 שקל. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
כשהמשטרה הוזעקה למקום נמצאו שלשה כלי רכב עמוסים בסחורה הגנובה כשהאנשים שהיו לידם ברחו. אחת המכוניות היתה בשמושו הבלעדי של העורר ורשומה על שם בני משפחתו. טענת העורר היתה שהמכונית נגנבה ממקום חנייתה לפני הפריצה. ביהמ"ש המחוזי דחה הסבר זה מן הטעם שלא נמסרה הודעה למשטרה אלא למחרת היום, וכי המכונית נמצאה כשמפתחותיה ותעודותיה בתוכה ולא היו עליה סימני פריצה. בכך יש ראיה לכאורה מספקת בשלב זה לקשר את העורר עם הפריצה. העורר נתן אליבי וטען כי בעת הפריצה בילה אצל פלוני בכפר קלנסואה. ביהמ"ש היה בדעה כי אליבי זה הופרך על ידי הודעת אותו פלוני, אך הסניגור טוען כי המשטרה פנתה לברר את טענת האליבי לא אצל אותו פלוני אלא אצל אדם אחר. אין הדבר מדוייק. העורר אכן נקב בשמו של פלוני, אך כשיצאה המשטרה לכפר הוא נתבקש להצביע על המקום בו שהה, והצביע על ביתו של אדם מסויים אחר והוא זה ששלל את האליבי שלו. גם בכך די, לפחות לכאורה, בשלב זה.
לגופו של ענין, העבירה חמורה ובוצעה תוך קשירת קשר וערך הרכוש שנגנב רב. בעבירת פריצה לצורך גניבה הנטיה היא במקרים מתאימים, לעצור עד תום ההליכים. במקרה זה מתקיימות נסיבות המצדיקות זאת והן עברו הפלילי של העורר והעובדה שהעבירה נעברה כשמאסר על תנאי תלוי נגדו.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד כפיר לעורר, עו"ד לוי למשיבה. 25.3.83).
ב.ש. 260/83 - משה עלפי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ב-11 עבירות של סחר בסם, החזקתו ושימוש בו וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים - הערר נדחה. אחת מטענות הסניגור הינה כי נאשם אחר שהיה מעורב באותן פרשיות שוחרר בערובה ואולם ביהמ"ש המחוזי הסביר כי הורה לשחרר את הנאשם השני בערובה עקב נסיבות אישיות מיוחדות ובכללן גילו הצעיר של אותו נאשם,
שירותו ללא דופי בצה"ל והעדר הרשעות קודמות. ביהמ"ש ראה בנסיבות אלה חריג המצדיק התחשבות מיוחדת כאשר מדובר בעבירות סמים. יהא אשר יהא השיקול ביחד לנאשם האחר, הרי בכל הנוגע לעורר, העבירות שמדובר בהן חמורות ואין כל נימוק לנהוג במקרה זה אחרת מאשר על פי הקוים המנחים בנוגע לחשודים בעבירות סמים. נגע הסמים פשע במדינה וריבוי האישומים שמדובר בהם מלמד כי קיים חשש שאם העורר יהלך חופשי הוא ימשיך בעיסוקו בענייני סמים וזה מצדיק מעצרו עד תום ההליכים.
נימוק אחר העלה הסניגור והוא כי בינתיים הודה העורר בכל האישומים על פי כתב האישום ומוטב להמתין במעצרו עד גזר הדין. ברם, איפכא מסתברא, אם לגבי נאשם שעדיין לא הודה מקובל בעבירות סמים לעצור עד תום ההליכים, לגבי נאשם שכבר הודה לא כל שכן.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד אבירן למבקש, עו"ד מזח למשיבה. 18.3.83).
ב.ש. 226/83 - מאיר דרעי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהתפרצות לחנות תכשיטים וגניבת כלי כסף ותכשיטים בשווי של 170,000 שקל וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. צדק ביהמ"ש המחוזי כי חומרת העבירה כשלעצמה אינה תמיד עילה למעצר עד תום ההליכים וכי יש לתת את הדעת גם לשקולים אחרים וביניהם עברו של הנאשם ומכלול נסיבות המקרה. כאן אין לנאשם הרשעות קודמות אך ביהמ"ש .המחוזי לקח בחשבון את העובדה כי העבירה נעברה כאשר העורר היה משוחרר בערובה לאחר שנעצר בחשד של עבירת התפרצות אחרת. לדעת ביהמ"ש המחוזי עובדה זו מהווה סיכון מצטבר המצדיק מעצר עד תום ההליכים. אולם, מאחר ועד כה לא הוגש כתב אישום בשל אותו חשד יש להתעלם משיקול זה. אעפ"כ אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. עבירות של פריצה לצורך גניבה הפכו לנגע שיש לעשות הכל כדי לשרשו וכבר הוחלט לא אחת כי מטעם זה די במקרים מתאימים, בעצם ביצוע עבירת הפריצה כדי לעצור עד תום ההליכים. מדובר כאן בגניבת רכוש רב ערך שלא נתפס ובידי התביעה ראיות לכאורה כה איתנות ומשכנעות עד כדי לעשות את ההרשעה לכמעט ודאית. על שברי זכוכית מחלקו העליון של חלון שנפרץ נמצאו טביעות אצבעות שזוהו כשל העורר וכן נמצאו כתמי דם והעורר סרב לאפשר השוואת כתמים אלה עם דמו. כמו כן כשנעצר העורר נמצאה על אצבעו צלקת של חתך.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד קריסטל למבקש, עו"ד שפי למשיבה. 22.3.83).
ב.ש. 233/83 - עבד המאש וקמאל המאש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של עבד נדחה ושל קמאל נתקבל).
שני העוררים הואשמו בפריצה לדירת מגורים בכוונה לבצע גניבה ועבד הואשם גם בכך שתקף שוטר שרדף אחריו לאחר הפריצה. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את השניים עד תום ההליכים. עררו של עבד נדחה ושל קמאל נתקבל.
שני העוררים הודו במשטרה במעשה ובאשר לתקיפת השוטר קיימת ראיה לכאורה בעדותו של השוטר. אין למערערים הרשעות קודמות. התובעת טוענת להצדקת המעצר בכך כי המדיניות היא לעצור בשל עבירות מסוג זה גם בהעדר הרשעות קודמות, וכי יש קושי לאתר את המערערים המתגוררים במחנה פליטים בדרך בית לחם. אכן ביהמ"ש העליון ננקט לאחרונה בגישה שחומרת העבירה לבדה,
והעבירות של פריצה וגניבה בכלל זה, עשויה לשמש סיבה מספקת למעצר עד תום ההליכים גם כשלנאשם אין הרשעות קודמות. כתוצאה מכך מסתמנת גישה מטעם המדינה לבקש מעצר עד תום ההליכים כמעט באופן שיגרתי מהטעם היחיד של חומרת העברה מבלי שנלוות לו כל נסיבות מיוחדות. בכך אין כל הצדקה. עדיין יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ולברר אם אמנם מוצדקת החזקתו של נאשם במעצר בטרם הורשע בדין. שיקול נכבד הוא כאשר זו עבירה ראשונה לנאשם והסיכוי כי אם יורשע לא יגזר עליו עונש מאסר בפועל או שיוטל עליו עונש לתקופה הקצרה מזו שניתן להעריך שיהיה עצור עד לבירור משפטו. במקרה הנדון לא היתה זו פריצה בנסיבות חמורות במיוחד והמערערים גם לא הספיקו לגנוב מאומה. לפיכך בכל הנוגע למערער הראשון המואשם גם בתקיפת שוטר יש לאשר את המעצר, ואילו באשר לעורר השני אין מאומה בנסיבות המצדיק את מעצרו.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד א. אבו גוש למבקשים, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה.11.3.83).
ב.ש. 225/83 - יוסף דזנשוילי בגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר ועוד נאשם הוגש כתב אישום על התפרצות למפעל נעלים וגניבה מתוכו. העורר נעצר עד תום ההליכים והערר נדחה. אין בידי התביעה ראיה ישירה על הפריצה האולם העורר הוביל את הגנובים במונית שכורה והתביעה מייחסת לו את העבירה מכח הלכת החזקה התכופה. יש ראיות לכאורה בידי התביעה להוכחת האשמה מבחינה זו. יש גם עובדות המשתלבות באותן ראיות והן: למערער יש בית מלאכה לנעלים והחמרים שנגנבו אין להם דרישה בשוק הרחב; המערער הציע תשלום לשוטר שעצרו כדי שלא יועמד לדין ובכך יש לכאורה ראשית הודיה. העבירה עצמה היא חמורה ואליה מתלווה אישום בעבירה נוספת של קבלת רכוש שהושג בפשע, אף הוא רכוש המיועד ליצור נעליים ובידי העורר אין לכאורה הסבר כי הרכוש נרכש כחוק. אמנם אין לעורר הרשעות קודמות ואין חשש שלא התייצב לדין או שינסה להשפיע על מהלך החקירה, ואולם מדובר בעבירה חמורה שהפכה למכת מדינה וכבר נפסק כי במקרה של עבירה חמורה ניתן לעצור עד תום ההליכים גם כשמדובר בעבירה ראשונה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד יוסף שפרן למבקש, עו"ד רבקה לוי למשיבה. 7.3.83).
ב.ש. 204/83 - אבנר כרמיאל נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע תשלום קנס (הבקשה נתקבלה).
העורר הורשע בסידרה של עבירות שביצע ונדון לשלושים חודשים מאסר בפועל ו-30 חודשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 100,000 שקלים או 10 חדשי מאסר תמורתם. כנגד חומרת גזר הדין הוגש ערעור ועתה מבקש המבקש לעכב את ביצוע תשלום הקנס. נימוקו הוא כי בהיותו במעצר אין ביכולתו לעמוד בתשלום הקנס ואם לא ישלם את הקנס הרי שיתחיל לרצות את עשרת חודשי המאסר שנקבעו כתחליף לתשלום הקנס והערעור מופנה בין היתר כנגד שיעורו של הקנס. לפיכך נתקבלה הבקשה והוחלט על דחיית תשלום הקנס.
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד אהרוני למבקש, עו"ד פוגלמן למשיבה. 1.3.83).
ב.ש. 241/83 - מטאוע גוראני ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הובילו בננות במשאית ונעצרו בבדיקת מפקחים מטעם מועצת הפירות. הסתבר כי תעודות הפיקוח היו לקויות והעוררים התבקשו להילוות למפקחים. הם התחילו להעליב
ולקלל את המפקחים, המשיכו ביריקות על המפקחים ובסופו של דבר היכה העורר הראשון באגרופו את אחד המפקחים והרים אבן על מנת לידות אותה במפקח דבר שנמנע ברגע האחרון. העוררים הואשמו בתקיפת עובד צבור וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הסניגור טוען כי אין חומרה יתירה במעשה ואין להחשיב גם את אלמנט ההרתעה בשלב הנוכחי. יתכן והתוצאה אמנם לא היתה מן החמורות, אך לא יתכן כי עובד צבור לא יוכל למלא תפקידו כהלכה. בנסיבות המקרה יכול היה הענין להסתיים בברור בלבד, אך חמשת העוררים השתמשו בכח בצוותא כדי לא לאפשר את עריכת הבדיקות ובכך חומרה רבה. לכל אחד מן העוררים שורה ארוכה של הרשעות קודמות, בעיקר בשטח האלימות, דבר המלמד על כך שדרכם היא לסדר ענייניהם באלימות אף בדברים של מה בכך. בנסיבות אלה בדין נעצרו העוררים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ש. אחידרור למבקשים, עו"ד גב' נחליאלי למשיבה.17.3.83).
ב.ש. 352/83 - מרדכי כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בסחר בסם מסוכן והרשאה לשימוש בחצרים למכירת סם וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טוען שחומר הראיות הוא קלוש וכי יש לעורר סיכויים לצאת זכאי בדינו. כן הוא מדגיש שבינתיים העיד עד התביעה הראשי ועזב את הארץ, לאחר שניתן לו מעמד של עד מדינה, ולאחר שהושלמה עדות זו אין קיימת עוד סיבה המחייבת החזקת העורר במעצר. ברם, העד האמור מתאר בפרוטרוט כיצד קנה את הסם מאת העורר כמו כן קיימות בתיק ראיות נוספות שיש בהן לכאורה כדי לתמוך בנכונות גירסתו של העד. יש להוסיף כי לעורר רשימה ארוכה של הרשעות קודמות בשל עבירות מסוגים שונים ובכללן עבירות סמים. כמו כן תלוי ועומד נגד העורר עונש של מאסר על תנאי. סחר בסמים נמנה על העבירות החמורות שמן הדין להחזיק את המואשמים בהן במעצר, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות שיחרור הנאשם בערובה. האינטרס הצבורי של החזקת נאשמים מסוג זה במעצר נעוץ במהותה ובאופיה של העבירה והנזק שהיא גורמת לבריאות הציבור, וכן בצורך לשבש את המערכת המסועפת של הפצת הסם.
(בפני: השופט בך. עו"ד יהב למבקש, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 21.4.83).
ב.ש. 355/83 - ריצ'רד דרעי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירה של התפרצות וגניבה לדירה בעכו ובגניבת סכום כסף וחפצים שונים מאותה דירה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. יש בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האישום. בעל הדירה שהפתיע את הפורצים ונאבק עם אחד מהם זיהה את העורר במסדר זהוי כמי שאתו נאבק ואשת המתלונן המכירה את העורר בשמו מוסרת שראתה את העורר ביחד עם אחר יושב על גדר ליד ביתם זמן קצר לפני ביצוע העבירה. בעדות אשת המתלונן יש לכאורה משום הפרכת האליבי שמסר העורר למשטרה. לעורר רשימה ארוכה של הרשעות קודמות בגין התפרצות וגניבה ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. בכל הנסיבות אין לקבל את הערר.
(בפני: השופט בך. העורר לעצמו, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 21.4.83).
ב.ש. 362/83 - ממדוח חג'ג' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם, ביחד עם אחר, בפריצה לתוך מוסך וגניבת רכוש בשווי של 200,000 שקל. כן הואשמו בכך כי לאחר הפריצה ברחו מן המקום ברכב, פרצו מחסום משטרתי תוך נהיגה רשלנית ופרועה ופצעו שוטר. ברכב נהג העורר. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ואילו את הנאשם השני הורה לשחרר בערובה. עררו של העורר נדחה. טענתו המרכזית של הסניגור היא כי אין הבדל מהותי בין שני הנאשמים, שניהם ביצעו את העבירות בצוותא ושניהם ילידי 1964. דא עקא, שביחס לעבירה החמורה של הנהיגה הפרועה ופציעת איש המשטרה יש לראות את העורר בתור עבריין עיקרי, שכן הוא שנהג במכונית והנאשם השני ישב לידו, ולטענתו של אותו נאשם אף ניסה למנוע את פריצת המחסום על ידי העורר.
(בפני: השופט בך. עו"ד סאבא למבקש, עו"ד ד. שפי למשיבה. 24.4.83).
ב.ש. 374/83 - טנגיט חיחינאשוולי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר עבד במפעל בו היה ממונה על גריסת פסולת נייר. למפעל הובאו בולי דואר חדשים להשמדה והוא גנב 75,000 בולים שהיו בתוך שקי הדואר ומסר אותם לחברו כדי שימכור אותם. השניים נעצרו והוגש נגדם כתב אישום. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את חברו של העורר ולעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נתקבל. אכן, אין לקבל את טענת העורר בדבר העדר ראיות לכאורה, וכן ניתן להבחין בינו לבין חברו ששוחרר בערובה. אעפ"כ אין לקיים את המעצר שכן נסיבות ביצוע העבירה, אין בהן אותה חומרה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. אם ראוי העורר לעונש מאסר, יוטל עליו המאסר לאחר הכרעת הדין.
(בפני: השופט ברק. 25.4.83).
ב.ש. 83+292/82/284 - עטאף בן עיסא סלאמה נגד מדינת ישראל
*מעצר ושחרור בערובה (תקיפת שוטרים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים וערר על שחרור בערובה - הערר על השחרור בערובה נתקבל).
העורר עטאף סלאמה ואחיו עפוף סלאמה הואשמו בתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות וגרימת נזק לרכוש וביהמ"ש ציווה על מעצרו של עטאף עד תום ההליכים ושיחרר את עפוף בערובה. עררו על עטאף על מעצרו נדחה ועררה של המדינה על שחרורו של עפוף נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ציין שמדובר במקרה מן החמורים ביותר של תקיפת שוטרים, אך אבחן בין השניים בכך שלעטאף יש הרשעות קודמות מרובות ואילו הרשעותיו הקודמות של עפוף פחותות מאלה. הסניגור מדגיש בעיקר את העובדה שעטאף הוא קטוע רגל והוא זקוק לטיפול.
העבירות המיוחסות לשני הנאשמים הן מהחמורות ובעבירה של תקיפת שוטרים קבע המחוקק מאסר חובה. המעשים בוצעו כשהשוטר ניסה באופן שיגרתי לערוך בדיקה ברכב שנראה לו חשוד ובו נמצאו השניים ובתגובה לכך החלו הנאשמים בקללות, שלפו סכינים, איימו על השוטר כי יחתכו אותו, וזרקו על השוטר בקבוקים שבורים ופצעו אותו. גם לאחר שנעצרו בעזרת תגבורת שהגיעה למקום המשיכו בהשתוללות ובזריקת בקבוקים לעבר השוטרים והם המשיכו במעשי התקיפה גם בתחנת המשטרה. מי שנוהג כך בנסיבות של מה בכך, מוכיח שהתנהגותו אלימה בכל הנסיבות והוא מהווה סכנה לצבור. העובדה שלאחד מספר הרשעות קודמות גדול יותר משל האחר אולי מחמירה את מצבו, אך לא בהכרח מפחיתה מהחומרה של הנאשם האחר. גם העובדה שאחד הנאשמים הוא קטוע רגל אין בה לשנות את
מצבו שכן הוא היה הפעיל בזריקת הבקבוקים השבורים והוא שפצע את השוטר. אם הוא זקוק לטיפול רפואי הוא יוכל לקבלו בזמן המעצר. לפיכך יש להחזיק את השניים במעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד לידאוי למבקש, עו"ד גב' גורני למשיבה. 30.3.83).
ב.ש. 136/83 - מדינת ישראל נגד ג'רי פיסטל
*שחרור בערובה (גניבה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הואשם בשורה של מעשי גניבה מחבריו לישיבה, שם הם מתגוררים יחדיו ועוסקים בתורה, וכן בגניבת כרטיסי אשראי וקבלת רכוש במרמה תוך ניצול כרטיס זה. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים אך ביהמ"ש הורה על שחרורו של המשיב בערובה בתנאים מגבילים, היינו אישור מטעם הישיבה כי ימשיך להתגורר שם עד לגמר משפטו וכן הפקדת ערבות והתיצבות יומית במשטרה. הערר נדחה. המשיב שוחרר על פי התנאים הנ"ל והוא מקיים אותם. יתירה מזו, הוא מתגורר בביתו של רב שחתם על הערבות ונמצא בפיקוחו. המשפט עמד להתקיים סמוך לבירור הערר והסניגור הצהיר כי המשיב מודה בכל העובדות וניתן להניח שהמשפט יסתיים במהרה. העבירות מבחינת חומרתן אכן מצדיקות את צו המעצר, אך מששוחרר המשיב מהמעצר לא יהא זה מן הראוי להחזירו לכלא. בנסיבות אלה עדיף שגורלו של הנאשם ייקבע במשפט עצמו העומד להתקיים במהרה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מושכל למבקשת, עו"ד גרוס למשיב. 15.2.83).
ע.א. 178/81 - חיים אליעזר רבינוביץ נגד יוסף בוקסבוים ואח'
*תביעה בניגוד להסכם פשרה (הערעור נדחה).
המערער והמשיבים 4-2 הם אחים. התקיימה התדיינות בין המערער ואחיו לבין אביהם באשר לספרים וכתבי יד מסויימים. בסופו של דבר הושג הסכם פשרה בין האב לבין בניו שלפיו ויתר האב על כל זכויותיו בירושת אשתו והבנים היו ליורשיה היחידים. מאידך ויתרו הבנים על כל תביעה כנגד האב בגין כתבי יד וספרים ופריטים אחרים מהעזבון שאינם עוד תחת ידו. לאחר מכן הגיש המערער תביעה נגד המשיב שרכש מהאב כתבי יד שונים. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה.
מניתוח הסכם הפשרה שהושג לפני ההתדיינות הנוכחית עולה כי כוונת הבנים היתה לוותר על כל תביעה נגד האב בגין נכסי העזבון שאינם עוד ברשותו ולא רק נגד האב אלא גם נגד אלה שרכשו נכסים מן האב. כוונת הצדדים היתה להביא לידי סיום הסכסוך ביניהם, וכל תביעה היתה מעוררת מחדש את הסכסוך הנדון, שכן מי שייתבע ויפסיד כאשר רכש את הנכסים מהאב יחזור אל האב בתביעה מצדו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. הוסיף - השופט בך. עוה"ד מ. רינברג ודורית יוסף למערער, עוה"ד י. שלזינגר וי. דרמר למשיבים. 24.3.83).
ע.א. 37/81 - פרוואן נשאשיבי נגד גאלב נשאשיבי
*הצהרה כי נכס אינו שייך להקדש (הערעור נדחה).
המערער הגיש לבית הדין השרעי בקשה למנותו כמתוולי (ממונה) על הקדש מסויים בירושלים בטענה שאין ממונה על אותו הקדש והוא מונה. לאחר מכן התברר שהמשיב הוא הממונה על אותו הקדש ולפיכך הקפיא בית הדין את מינויו של המערער. אז העלה המערער טענה כי יש להעביר את המשיב מתפקידו באשר במשפט מסויים הצהיר כי חדר אחד שבבית, אשר לטענת המערער כלול בהקדש, שייך לו. ביה"ד השרעי הפנה את הצדדים לבימ"ש מוסמך כדי
שהמשיב יוכיח את בעלותו על החדר. בביהמ"ש הגיש המשיב בקשה להצהיר כי החדר שייך לו וכמשיב עשה את המערער בלבד ולא את ההקדש. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לתת הצהרה שהחדר שייך למשיב אך הצהיר כי החדר לא היה ואינו חלק מההקדש. ערעורו של המערער נדחה. פסיקתו של ביהמ"ש המחוזי טובה בין הצדדים אך אין בה הכרעה סופית נגד ההקדש, היינו שאם ההקדש יטען שהחדר שלו לא יהיה בפסק הדין האמור מעשה בית דין, ואילו באשר למערער אין לו יותר כל מעמד בנדון שכן באחת ההתדיינויות הוא שינה את טעמו והודה שאין שטר ההקדש תופס ברשתו את הבית נשוא הדיון. אשר לשאלה על שום מה קבע ביהמ"ש המחוזי שכל הבית אינו הקדש ולא רק החדר - בדין עשה כך שכן החדר אינו רשום בנפרד מהמקרקעין ומשהוכח כי החדר אינו חלק מההקדש ממילא הבנין כולו אינו חלק מההקדש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד צ. גילאון למערער, עו"ד ע. עביעד למשיב. 22.2.83).
ע.א. 850/79 - ליובוב לזרסון נגד רוזטה רבינוביץ
*קיום צוואה (הערעור נתקבל).
המנוח משה לזרסון נפטר והשאיר אחריו את אשתו השלישית, היא המערערת, וקרובות של אשתו השניה. המערערת היתה צעירה ממנו ב-35 שנה ובהנשאו לה הוא היה בן 78 שנה. לא היו לו ילדים מאף אחת משלוש נשותיו. אשתו השניה נפטרה בשנת 1973. באוקטובר 1975 חתם המנוח על צוואתו הראשונה שבה צווה את רכושו לאשתו השלישית, היא המערערת. ב-1977 הופיע המנוח במשרדו של עו"ד וביקש לערוך צוואה חדשה שבה הוריש את כל רכושו למשיבה, קרובת משפחה של אשתו השניה, והסביר כי אשתו עושה לו צרות ואף מכה אותו ועל כן אינו רוצה שהיא תירש אותו. לאחר מכן, סמוך לפני מותו, בהיותו מאושפז, חזר וערך צוואה בה שוב הוריש את רכושו למערערת. ביהמ"ש המחוזי פסל את הצוואה השלישית ואישר את הצוואה השניה, בקבעו כי הצוואה השלישית לא שיקפה את רצונו של המנוח אלא נכפתה עליו למעשה ע"י המערערת. הערעור נתקבל. ביהמ"ש העליון עמד על העדויות השונות באשר לנסיבות שגרמו למערער לשנות את צוואותיו מפעם לפעם והגיע למסקנה, על סמך אותן ראיות, כי אין לומר שהצוואה השלישית לא שיקפה את רצונו של המנוח.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - השופט יהודה כהן,עו"ד ע. האוזנר למערערת, עו"ד י. לוסטיגמן למשיבה. 10.3.83).
ע.א. 230/80 - צ.ל.ע. שותפות לעבודות עפר ואח' נגד עפר וסלע בע"מ
*תשלום שכר ראוי (הערעור נתקבל בחלקו).
המשיבה זכתה במכרז לבצוע עבודות עבור משרד הבטחון וביקשה למסור לקבלני משנה חלק מהעבודה. היא ניהלה מו"מ עם קבלנים שונים בדבר שני סוגי עבודה למסירה: הנחת מצעים לכבישים; כיסוי 30 בונקרים. במסגרת המו"מ דובר על מחיר ובסופו של דבר התקשרה המשיבה עם שתי חברות אחרות - עם האחת לעבודת המצעים ועם השניה לעבודת הבונקרים. לאחר תחילת העבודה התברר שעבודת הבונקרים כרוכה בהבאת עפר ממרחקים לצורך הכיסוי, דבר שלא נלקח בחשבון ולפיכך פרשה החברה שהחלה בעבודות אלה. כמו כן פרשה מעבודתה החברה שקיבלה על עצמה את עבודת המצעים. במו"מ בע"פ בין אחד משותפי המערערת לבין אחד ממנהלי המשיבה הוסכם כי המערערת תבצע את העבודות האמורות אך לא דובר על סכום לתשלום. בסיכומו של דבר תבעה
המערערת שכר ראוי עבור העבודה ואילו המשיבה הסכימה לשלם לפי המחירים שסיכמה לפני כן עם החברות האחרות, מחיר שבאותו שלב גם המערערת הסכימה לו הענין הגיע לביהמ"ש המחוזי והוא קיבל את עמדת המשיבה. הערעור נתקבל בחלקו.
אמנם בשלב הראשון, לפני שהעבודה נמסרה לאחרים, היתה המשיבה מוכנה לבצע את עבודת הבונקרים במחיר שנקבע לאחר מכן עם החברות האחרות אך כאמור חל שינוי באופן ביצוע העבודה. קרו דברים בעלי משמעות לענין התמורה בין מועד ההצעה הראשונה לבין המועד שבו סוכם על מסירת העבודה למערערים, הם עמדו במפורש על כך שענין התמורה צריך להקבע במו"מ בין הצדדים וגם ב"כ המשיבה הסכים שצריך לשבת ולדבר בענין זה. משנקבע שלא היתה הסכמה בדבר התמורה מגיע למערערים תשלום שכר ראוי.
אשר לעבודות המצעים - אין מחלוקת על המחיר, אלא בשאלת כמות העבודה ובענין זה חילק ביהמ"ש המחוזי את הכמות שבמחלוקת. ביהמ"ש העליון קבע שלא היה מקום לעשות "משפט שלמה" בענין זה ועפ"י הראיות חייב את המשיבה בכמות המתקרבת לזו שתבעו המערערים.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י. קשלס למערערים, עו"ד מ. נחשון למשיבה. 10.2.83).
בג"צ 504/82 - כח אחזקות בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*פסילת הצעה במכרז שלא היתה חתומה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
מינהל מקרקעי ישראל פירסם מיכרז למסירת זכות חכירה בחלקת קרקע להקמת מרכז מסחרי ברמלה והוגשו הצעות של העותרת ושל המשיב השני (להלן - המשיב). העותרת הציעה תמורה יותר גבוהה ואף צירפה להצעה ערבות בנקאית כנדרש בתנאי המכרז, דא עקא שבהצעת המכרז, במקום המיועד לנקיבת שם המציע, לא נכתב שמה של העותרת ובמקום המיועד לחתימה לא היתה חתימה. שני המקומות הנ"ל נשארו ריקים. ועדת המכרזים החליטה לפסול את הצעת העותרת ומשנודע הדבר לעותרת, לאמר מספר ימים, היא ביקשה לתקן את הפגם בטענה כי מדובר בפגם טכני, אם בכלל יש פגם. הועדה דנה מחדש בענין במעמד העותרת והמשיב וחזרה והחליטה לפסול את הצעת העותרת בגלל הפגם שדבק בה. עתירת העותרת נדחתה.
בפסק דין תקיף מפי השופט בך מויינו הפגמים הדבקים במכרזים והדרך שיש לנהוג בפגמים כגון אלה. בסיווג נקבעו ע"י השופט בך פגם הנובע ממעשה שנעשה מתוך כונה להטעות או חוסר תום לב ואז יש לפסול את ההצעה בין אם מדובר בפגם מהותי ובין אם מדובר בפגם טכני; פגם הנובע מטעות בתום לב והוא במהותו פגם טכני חסר משמעות כי אז לא יגרום בד"כ לביטול ההצעה או המכרז; פגם מהותי הגורם להפרת השוויון בין המתחרים אזי חייב הוא להביא לפסילת ההצעה או המכרז אפילו נבע ממעשה בתום לב; פגם מהותי שנבע מטעות בתום לב ואין הוא עלול לגרום להפרת השוויון כי אז תלויה ההחלטה בנסיבותיו של כל מקרה וביהמ"ש לא ימהר להתערב בשיקול דעת ועדת המכרזים כל עוד החלטתה אינה שרירותית או בלתי צודקת בעליל.
השופט בך אבחן בין מקרה זה לבין המקרה שנדון בבג"צ 249/72 (פד"י כ"ו(2)627) שם זכה במכרז מציע שלא היה חתום על ההצעה ומתחרהו הגיש עתירה לבג"צ ובג"צ סרב לפסול את החלטת ועדת המכרזים. השוני הוא שבאותו מקרה היו המציעים נוכחים בעת פתיחת ההצעות וזה שהצעתו נתקבלה ביקש לתקן
במקום את הפגם ולחתום עוד לפני שנפתחו כל ההצעות וכמו כן במקרה ההוא המתחרה שפנה לבג"צ היה נוכח במקום ולא העיר דבר כאשר ניתן למציע לתקן את הצעתו כמו כן במקרה ההוא החליטה ועדת המכרזים לאשר את ההצעה ובג"צ סרב להתערב בהחלטתה ובענייננו החליטה ועדת המכרזים לפסול את ההצעה ושוב לא יתערב בג"צ בהחלטתה.
פסה"ד ניתן על ידי השופט בך והשופטים ש. לוין ואור הסכימו לתוצאה מן הטעם שבג"צ לא יתערב בהחלטת הועדה שפעלה לפי שיקול דעתה, אך הסתייגו ממיון וסיווג הפגמים כפי שהובהרו בפסק דינו של השופט בך.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, אור. עו"ד הרציג לעותר, עו"ד מזח למינהל, עו"ד הרצוג למשיב. 4.3.83).
בג"צ 243/82 - אמנון זכרוני נגד הועד המנהל של רשות השידור ואח'
*החלטת רשות השדור שלא לשדר ראיונות עם מזוהי אש"ף (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות השופטים ד. לוין ובך נגד דעתו החולקת של השופט יהודה כהן).
העותר הוא עו"ד במקצועו והגיש עתירה נגד החלטת רשות השידור הקובעת שאין לשדר ראיונות "עם אישי צבור ביהודה, שומרון וחבל עזה המזדהים עם אש"ף כנציג בלעדי...". העותר טען כי יש לו ענין אישי בקבלת מידע מגוון דרך ערוצי התקשורת ועל כן יש לו זכות עמידה בפני בג"צ. המשיבים טענו כי אין לעותר זכות עמידה, אך הסכימו שבג"צ יפסוק לגופו של ענין. בסופו של דבר נתקבלה עתירת העותר ברוב דעות השופטים ד. לוין ובך נגד דעתו החולקת של השופט יהודה כהן.
השופט לוין קבע בפסק דינו כי למעשה אין כל פגם בהחלטת רשות השידור ואין כל חובה לשדר ראיונות עם נציגי אש"ף או אלה המזוהים עמם כאמור בהחלטה. השופט לוין עמד על חשיבות העיקרית של חופש הביטוי או זכות האזרח לקבל מידע, אך כנגד זה עמד על הזכות של המדינה להתגונן כנגד אלה הדורשים השמדתה כמצויין באמנה הפלסטינית. אעפ"כ סבר השופט לוין שיש לעשות את הצו על תנאי להחלטי מן הטעם שההחלטה לא ישימה כל עוד לא תמצא רשות השידור דרך להגדיר הגדרה בהירה וחד משמעית את הביטויים "אישי ציבור" ו-"מזוהים עם אש"ף".
לענין זכות העמידה של העותר סבר השופט לוין שיש לעותר זכות עמידה בנושא כגון דא, כאשר מתעוררת שאלה ציבורית נכבדה הנוגעת לתדמיתה של המדינה כמדינה דמוקרטית ומוצגות בפני ביהמ"ש עובדות המצביעות לכאורה על פגיעה של ממש בזכויות יסוד של האזרח ובחרותו כפרט. בעניינים כאלה בג"צ נוטה להאזין להשגותיו של האזרח ולבחון ולבדוק את הנושא גם כשמדובר בעתירה ציבורית מובהקת.
השופט בך סבר שאין להכנס כלל לשאלה אם יש לעותר זכות עמידה ואם לאו שכן המשיבים הסכימו שלא להעלות טענת חוסר העמידה אלא ביקשו לדון לגופו של ענין. ולגופו של ענין סבר השופט בך שיש לפסול את החלטת המשיבים לא רק בשל אי בהירות לגבי "אישי ציבור" ו- "מזוהים עם אש"ף" אלא משום שאין להגביל את חופש הביטוי והחופש לקבל מידע אלא כאשר קיימת סכנה ברורה ומיידית של פגיעה בבטחון המדינה וסכנה כזו אין קיימת כאן.
השופט יהודה כהן הצטרף לדעת השופט לוין כי החלטת המשיבים איננה פסולה, אך חלק על השופט לוין באשר לקביעתו כי המונחים "אישי ציבור" ו-"מזוהים עם אש"ף" אינם די בהירים. לדעת השופט כהן העדר הגדרות מדוייקות
למונחים אלה מערים אולי קשיים בדרך היישום של החלטת המשיבים, אך אינו פוגע בסבירות ההחלטה ואינו מצדיק התערבות בג"צ. לפיכך היה הוא דוחה את העתירה, אבל בשים לב לעמדת שני השופטים האחרים הרי הוא מצטרף לדעת השופט לוין ביחס להפיכת הצו להחלטי מהנימוקים שהעלה השופט לוין בחוות דעתו.
(בפני השופטים: ד. לוין, יהודה כהן, בך. עו"ד א. פלדמן לעותר, עו"ד גב' מ. שקד למשיבה. 24.3.83).
בג"צ 307/82 - רוני לוביאניקר ואח' נגד שר האוצר ואח'
*הפקעת מקרקעין
(העתירה נדחתה).
העותרת השניה (להלן העותרת) רכשה כ-70 דונם קרקע לפני שנת 1948 בשטח שבין נוה יעקב והגבעה הצרפתית בירושלים. לאחר שחרור האיזור בשנת 1967 פעלה העותרת אצל רשויות השלטון להתחיל בבינוי השטח המשתרע על פני אלפי דונמים ובסופו של דבר הופקעו 4,400 דונם מקרקעין ובכלל זה מקרקעי העותרת. העותרת ביקשה בבג"צ כי הפקעת המקרקעין שלה תבוטל ולחילופין כי היא תשותף בבניית השטח ולחילופין כי התמורה שתקבל לא תהיה בכספים אלא במקרקעין אחרים. העתירה נדחתה.
פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) קובעת כי אם נוכח שר האוצר שהמקרקעין דרושים לצורך צבורי רשאי הוא לרכוש את הבעלות על הקרקע. אין השר מוסמך לרכוש את הבעלות מכח הפקודה אלא אם כן ניצבת לנגד עיניו מטרה מוגדרת וברורה של צורך צבורי. הפרסום ברשומות של ההודעה מהווה ראיה מכרעת כי שר האוצר אישר את המטרה שלשמה נעשית ההפקעה, אך אין פרושו של דבר שבג"צ לא יבדוק את דרכי שיקוליו של השר כדי להיווכח אם שיקולי השר אינם נגועים בפגם היורד לשורשו של ענין, כגון חוסר תום לב או שרירות. השר מפרט את המטרה הציבורית שלשמה הוא מבצע את ההפקעה ובעל המקרקעין זכאי לדעת את מהות המטרה הציבורית. בעניננו מדובר בהפקעת מקרקעין כדי להקים עליהם 12000 יחידות דיור, ובינוי בקנה מידה כאמור מתבצע בדרך כלל בשל הכרח הנסיבות ועל כן המסקנה היא שהמטרה אכן היא ציבורית מובהקת. אשר לטענת העותרים כי לא ניתנה להם הזכות להשמיע את טענותיהם בטרם הוחלט על ההפקעה - עפ"י החוק הקיים אין צורך שהשר ישמע את טענותיהם של בעלי המקרקעין שאותם הוא עומד להפקיע.
אין לקבל את בקשת העותרים כי לפחות תבוטל ההפקעה של הקרקע שלהם שעליהם הם מוכנים לבנות. רשויות התכנון החליטו שלא לנהוג לגבי 70 דונמים אלה בצורה שונה מזו שבה ינהגו לגבי אחרים והחלטה זו עומדת במבחן הסבירות, שהרי אין הרשות רשאית לנהוג איפה ואיפה. הוא הדין לענין הבקשה לקבל קרקע חילופית במקום זו שהופקעה. שאלת דרך הפיצוי נכללת בהוראות הפקודה והשאלה אם ניתן לפצות בעלים שרכושו הופקע ע"י מתן קרקע חילופית היא נושא שאיננו חלק מהבחינה של חוקיות ההפקעה וצידקתה אלא ענין להסדר בין הבעלים לבין הרשות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' אבנור, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ז. ליבליך לעותרים, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 6.4.83).