בג"צ 578/82 - משה נעים נגד בית הדין הרבני ואח'
*מעשה בית דין * "השתק פלוגתא" ו- '"השתק עילה". * צו עיכוב יציאה מהארץ. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל בעיקרו)
המבקש הוא בעלה של המשיבה השלישית (להלן האשה) ובני הזוג מתדיינים ביניהם בהליכים שונים. באחד משלבי ההתדיינות בתביעת האשה לשלום בית ותביעת הבעל לגט, החליט בית הדין האזורי ביום 21.1.81 כי "דוחים בקשת הבעל לגירושין, האשה ... זכאית לגור בדירתם במבשרת ירושלים ואסור לבעל... לעשות שום פעולות כדי למנוע מהאשה והילדים לגור בדירה הנ"ל ועליו לעשות את כל הדרוש בדירה כדי שתהיה ראויה למגורים". כמסתבר היה צורך להשלים את בניית הדירה לאחר שבני הזוג, בהיותם עדיין ביחסים טובים, מכרו את דירתם והחלו לבנות את הדירה במבשרת ובינתיים גרו בדיור ארעי. העותר פנה בשעתו לבג"צ כי תבוטל ההחלטה הנ"ל ובג"צ דחה את העתירה המתייחסת להחלטה מיום 21.1.81. בג"צ קבע כי הוילה נבנתה בזמן שעדיין שרר שלום בית בין בני הזוג והיתה מיועדת למגורי המשפחה, היא שייכת לשני הצדדים יחד ובנסיבות אלה ניתן לראות את הצו של בית הדין שאסר על הבעל להפריע למגורי האשה בוילה כענין הנכלל בתביעת שלום בית. העותר פירש את פסק דינו של בג"צ כאילו בא לאשר רק את צו המניעה האוסר עליו למנוע מהאשה והילדים לגור בדירה, אך לא לחייבו לעשות כל הדרוש כדי שהדירה תהיה ראויה למגורים. המשיבה פנתה להוצל"פ ויו"ר ההוצל"פ החליט שעל העותר להשלים את בניית הדירה ועל החלטה זו הגיש העותר ערעור לביהמ"ש המחוזי. לאחר מכן הגישה האשה בקשה לביה"ד לפי פקודת בזיון ביהמ"ש וביקשה לאכוף את ההחלטה מיום 21.1.81. העותר טען בפני ביה"ד שההחלטה להשלים בניית הדירה בטלה עפ"י פסיקתו של בג"צ ולבית הדין אין סמכות לדון בבזיון ביהמ"ש. בית הדין החליט לדון בטענות העותר לאחר מכן והמשיך בדיון לגופו. בעתירה לבג"צ טוען העותר שפסק הדין הקודם של בג"צ הכיר רק בחוקיות צו המניעה אך לא התייחס כלל להשלמת הדירה ומשום כך בענין השלמת הדירה אין בית הדין הרבני מוסמך לדון, בגדר התייחסות לנושא המדור. טענת חוסר הסמכות היום שונה מטענת חוסר הסמכות בעתירה הקודמת. אז נטען שבתביעה לשלום בית אין לדון כלל בנושא דירת המגורים, ואילו היום הטענה היא שאין סמכות לבית הדין לחייב את העותר לעשות מעשה בנייה באשר צו כזה אינו כלול בנושא הגדרת המדור לאשה. ב"כ המשיבה השיב לטענת העותר כי הנושא הוא "מעשה בית דין" לפי פסיקתו הקודמת של בג"צ ואין לדון מחדש בשאלת הסמכות של בית הדין בענין זה.
א. נתחלפו לו לעותר שני מונחים - "השתק פלוגתא" ו-"השתק עילה". ההבדל בין שני המונחים הוא בזאת: אם הגיש פלוני תובענה בעילה מסויימת ותביעתו נדחתה - לא יוכל להגיש תביעה חדשה באותה עילה אפילו לא קבע ביהמ"ש כל ממצא בגין עילתו של התובע וזהו השתק העילה. אולם אם הגיש פלוני תובענה בעילה אחרת לא יהא מנוע מכך אלא אם נקבע כבר ממצא ע"י ביהמ"ש באותו ענין וממצא זה יכול להיות גם חיובי וגם שלילי וזהו השתק פלוגתא. לענין זהות העילה - הורחבה המשמעות של המושג עילת תביעה מעבר למשמעותה הרגילה והמקובלת, דהיינו לגבי נושא זה השאלה היא אם התובע יכול היה לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה בתובענה אחת. העקרון של מעשה בית דין חל גם על פסק דינו של בג"צ.
ב. במקרה הנדון כאן היתה עתירתו של העותר בבג"צ הקודם לביטול ההחלטה מיום 21.1.81. כיום עותר הוא מחדש לבטלותה של אותה החלטה ואומר כך: קודם טענתי כי במסגרת תביעה לשלום בית אין סמכות לדון בענייני מדור ועתה אני טוען כי אפילו היה ביה"ד מוסמך לדון בענייני מדור אין הוא מוסמך לצוות על השלמת הדירה. אין זו עילה חדשה. זו אותה עילה של חוסר סמכות אלא שכיום
מעלה העותר נימוק חדש לאותו חוסר סמכות. אם העותר לא טען טענה מסויימת מכל סיבה שהיא בעתירה הקודמת, טענה שיכול היה לטעון אותה, אין זה נימוק לפתוח מחדש דיון שנסתיים והטענה נבלעת בפסק הדין הקודם. על כן יש לדחות את טענת העותר לבטול ההחלטה מיום 21.1.81 על סמך ההלכה של מעשה בית דין.
ג. אשר לבקשת העותר כי בג"צ יפרש את החלטת בית הדין הרבני, באשר איבה ברורה די צרכה - בג"צ אינו מוסמך לפרש החלטות של בית הדין. הסמכות היחידה להבהרת החלטות הקבועה בחוק היא בסעיף 12 לחוק ההוצל"פ שלפיו יכול יו"ר ההוצל"פ לפנות לערכאה שנתנה את פסק הדין ולבקש הבהרה.
ד. אשר לבקשת העותר כי ינתן צו לבית הדין הרבני שיפסיק לדון בנושא בזיון בית הדין משום שהמשיבה נקטה בהליכי הוצל"פ לאכוף אותה החלטה - טענה זו הועלתה ע"י העותר בפני בית הדין וביה"ד טרם החליט בה ודחה את ההחלטה למועד אחר ובינתיים המשיך בדיון לגופו. העותר סבור כי דיון בבית הדין הרבני כנ"ל הוא "חריגה מסמכות" אך אין זה כך. דחיית ההחלטה למועד סופי אינה עושה את הדיון בביה"ד לדיון ללא סמכות. העותר ימתין כדי לראות מה יהיה פסה"ד של ביה"ד ובבוא העת יוכל להגיש ערעור לביה"ד הרבני הגדול. בג"צ לא יתערב כאשר יש לעותר זכות ערעור על פסק דינו של ביה"ד והשאלה היא שאלת פרושו של החוק ולא שאלת סמכות.
ה. טענה נוספת בפי העותר מתייחסת לצו עכוב יציאה מהארץ שנתן נגדו ביה"ד ובכך צודק העותר. האשה הגישה תביעה לשלום בית ואילו הבעל הגיש תביעת גירושין. בעוד תביעת הבעל נדחתה קבע ביה"ד שקיימים סיכויים שאולי יהרהר הבעל הרהור נוסף להחזרת שלום הבית על כנו ועל כן יש לאסור על הבעל לעזוב את תחומי המדינה. העותר ערער לביה"ד הגדול והוא קבע כי הבעל צודק שאין לכלוא אותו והאשה צודקת בחששותיה באשר למקום מגוריה. לפיכך החליט ביה"ד הגדול שאם ימלא הבעל אחר החלטת בית הדין ויסיים את בניית דירת המשפחה במבשרת ירושלים וישליש יפוי כח בלתי חוזר שאם לא יחזור לארץ יהא ב"כ האשה רשאי להעביר את הדירה על שם האשה וכן ימציא ערבים לתשלום מזונות. אז יוכל לעזוב את המדינה. בכך לא צדק ביה"ד.
ו. התנאים והסדרים למתן צו עיכוב יציאה ע"י ביה"ד הרבני דומים לאלה של בתי המשפט, על פי תקנות בתי הדין מצד אחד ותקנות סדר הדין של בתי המשפט האזרחיים מצד שני. התוספת היחידה בתקנות בתי הדין היא של מתן צו עכוב יציאה כדי למנוע עגון האשה. לפיכך יש יסוד להתייחס להלכות שיצאו מבג"צ על מנת לבדוק אימתי יוגבל חופשו של אדם לצאת מישראל. אין אוסרים על נתבע לצאת את הארץ כדי להפעיל עליו לחץ למלא אחר דרישת התובע או לבצע החלטה, אלא כאמצעי המיועד למנוע הכבדה על ניהול המשפט וביצוע פסה"ד. עיכוב יציאה מהארץ כדי שהבעל יהרהר בנושא החזרת שלום הבית הוא צו שמטרתו אינה קבועה בתקנות בתי הדין ואין סמכות להוציא צו למטרה זו. בית הדין הרבני הגדול שינה את מטרת הצו וציוה על העותר לקיים את פסה"ד, אך גם תנאי זה אין ביה"ד מוסמך לעשותו. כשניתן פס"ד כספי בבימ"ש אזרחי נגד פלוני ופסה"ד מבוצע בלשכת ההוצל"פ לא יוכל יו"ר ההוצל"פ לעכב את יציאתו של החייב עד שישלם את סכום פסה"ד. סמכותו היא להבטיח את שובו של פלוני לישראל במועד שיקבע, בבטוחה כספית או אחרת על מנת שעצם יציאתו מישראל לא תהא מכשול לבצוע פסה"ד ואף להבטיח שאם לא יחזור במועד תשמש הבטוחה לביצועו של פסה"ד.
ז. גם בעניננו בית הדין מוסמך לדרוש בטוחה לשובו של העותר תוך זמן קבוע על מנת שהעדרו מישראל לא יסכן את הליכי ההוצל"פ בענין גמר בניית הדירה, וכן כי הבטוחה תשמש לביצוע חיוביו של העותר אם לא יחזור במועד. לפיכך נתקבלה העתירה בענין זה והדיון הוחזר לבית הדין הרבני הגדול שיחליט אם יש צורך להתנות את יציאת העותר מישראל למתן ערובה כאמור.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' אבנור, גולדברג העותר לעצמו, עו"ד ילינק למשיבים 26.5.83).
ע.פ. 339/82 - שמעון חייט נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של הצעת שוחד ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל, שלושה חדשים מאסר על תנאי וקנס של 2,000 שקל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באחד הימים בשעות אחר הצהריים הגיע חוקר מס הכנסה למשרדו של המערער כדי למסור לידיו הזמנה למשפט שהוגש נגדו בשל אי הגשת דו"ח למס הכנסה במועדו. באשר למה שהתרחש לאחר מכן היתה גירסת החוקר שהמערער ביקש ממנו שיעשה לסגירת התיק תמורת תשלום שיתן לו, לעומת גירסת המערער שלא הציע הצעה כזאת בכלל. ביהמ"ש המחוזי העדיף את גירסת החוקר על פני עדותו של המערער ומצא סימוכין שונים לחיזוק גירסה זו. בערעור העלה הסניגור מספר טענות והן נדחו.
הטענה הראשונה היתה כי החוקר התייצב במשרד המערער לא בתפקידו כחוקר מס הכנסה אלא כשליח המוסר הזמנה, ובנסיבות אלה כשאין החוקר מוסמך לטפל בצורה כלשהיא בתיקו של המערער במס הכנסה לא נתגבש היסוד הנדרש עפ"י סעיף 290 לחוק העונשין שלפיו לקיחת השוחד היא "בעד פעולה הקשורה בתפקידו". אין לקבל טענה זו. אין צורך לבחון את נכונותה של הטענה במישור המשפטי, שכן במישור העובדתי מתן השוחד קשור בתפקידו של החוקר, שבידו הכח לבצע פעולות מסויימות אשר עשויות להועיל למערער.
אין פגם בכך שהמערער הורשע עפ"י עדותו של החוקר בלבד שהיא עדות יחידה. בעבירות שוחד רשאי ביהמ"ש להרשיע עפ"י עדות אחת, אף אם זאת עדותו של שותף לעבירה ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בעדות של מי שאינו שותף לעבירה. ביהמ"ש המחוזי היה מודע לכך שההרשעה מבוססת על עדות יחידה וציין זאת במפורש בהכרעת דינו.
אשר לטענת המערער כי לא היה מיוצג בביהמ"ש המחוזי ע"י פרקליט מטעמו ועל כן לא מיצה את האפשרויות המשפטיות העומדות לרשותו - איש לא מנע מהמערער להסתייע בפרקליט ולא הועלתה טענה שלא היו בידיו אמצעים לעשות כן. תהא זו פרקטיקה בלתי רצויה אם נאשם שאינו מיוצג על ידי עורך דין בערכאה ראשונה יוכל להעלות טענה זו כשלעצמה בפני ערכאת הערעור כנימוק לטובתו.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. עו"ד מ. רוסו למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 23.3.83).
ע.פ. 503/82 - מדינת ישראל נגד יוסף זרגבי
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשלושה אישומים של סחר בסמים המתייחסים לעיסקאות בכמות הכוללת 180 ק"ג חשיש שהמערער רכש ומתוכה מכר 120 ק"ג. העבירות בוצעו במשך תקופה של חודשיים. ביהמ"ש המחוזי עמד על החומרה היתירה שבעבירת סחר בסמים והכמות העצומה שמדובר בה, וכן היה השופט ער לכך שבשיקולי הענישה על עבירה זו יש לקחת בחשבון בראש וראשונה הרתעת עבריינים בכח, שלעתים נמנים עליהם גם אלה שאין להם עבר פלילי, אך מתפתים להתעשר על נקלה תוך כדי סיכון בריאות הציבור ושלומו ביהמ"ש הטיל על המערער חמש שנות מאסר שמתוכן שנתיים וחצי מאסר בפועל בציינו כי על אף החומרה כאמור, הוא רואה בעבירות של המערער משום אפיזודה ולא סימפטום לאופיו של הנאשם. הערעור על קולת העונש נתקבל.
למרות שהשופט שקל ודן בכל צדדי הפרשה, לא העריך נכונה את שיקול ההרתעה במעשה פשע כה חמור באופיו ובנסיבותיה עונש מאסר בפועל של שנתיים וחצי כשמדובר בכמות של 180 ק"ג חשיש ובשבע עיסקות שנמשכו כחדשיים ימים, אינו עומד בשום יחס לעונש המקובל על עבירות אלו בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. גם הנסיבות האישיות שהיו במקרה דנן אין בהן כדי להביא לחוסר איזון כה חורג במידת העונש. מן הראוי היה להשית על המערער עונש חמור בהרבה, למען ישמעו וייראו ולא יזידון עוד כל האחרים המבקשים לשלוח ידם בפשע נתעב וחמור זה. ברם, אין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בערעור על קולת העונש ועל כן הוחלט להגדיל את עונש המאסר בפועל בשנה אחת ואילו המאסר על תנאי ישאר בעינו.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט אלון. עו"ד ארד למערערת, עו"ד סגל למשיב. 27.2.83).
ע.פ. 398/82 - יעקב שטרית נגד מדינת ישראל
*הגדרת נשק (הערעור נדחה).
המערער החזיק בדירתו מיכל המכיל גז מדמיע והורשע בהחזקת נשק שלא כדין. המחלוקת בין התביעה לסניגוריה היתה אם יש לראות במיכל דנא נשק במובן חוק העונשין וחוק כלי יריה וביהמ"ש המחוזי נתן לכך תשובה חיובית. הערעור נדחה. הגדרת נשק בחוק הינה בין היתר "כלי שסוגל לפלוט חומר הנועד להזיק לאדם... לרבות מיכל המכיל או שסוגל להכיל חומר כאמור". הסניגור טוען שמיכל הגז איננו "נשק" שכן הוא לא "סוגל" לכך, והוא גם לא "נועד להזיק" לאדם, ואין הוא שונה ממיכל גז לבישול שהגז שהוא פולט עלול אפילו להמית. טענה זו נדחתה. בהגדרת המושג נשק, ככל שמדובר בגז מדמיע, ענין לנו בכלי שסוגל לכך, הווה אומר כלי שיוצר במודע או במתכוון לכך שהתכונות והסגולות שהוקנו לו יאפשרו למשתמש בו לפלוט חומר שנועד להזיק לאדם. מיכל הגז שנועד לשימוש ביתי אומנם מסוגל לפלוט חומר מזיק אך הוא לא סוגל לכך. אשר למשמעות המושג "נזק" בהקשר הנוגע לעניננו, אין לחפש במילונים הגדרת המושג נזק. עלינו להתייחס לביטוי "נועד להזיק" במשמעותו הפשוטה והברורה בלשון בני אדם, היינו, פגיעה מכוונת באדם במובן זה שהיא מרעה את מצבו הפיזי, או מגבילה את תיפקודו כאדם, רגעית או דרך קבע, בכך שמגבילים יכולת עשייתו, מכאיבים לו, מהממים או מטשטשים את תגובותיו, או גורמים לו אי נוחות גופנית וכל כיוצא בכך. פעולה כזו עושה הגז המדמיע.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד בר און למערער, עו"ד לירןלמשיבה. 15.3.83).
ע.פ. 905/81 - מדינת ישראל נגד לבנה בן יאיר
*מסירת הודעות סותרות (הערעור נדחה).
ביום 30.5.80 מסרה המשיבה הודעה במשטרה כי אחד אשר לוי שידל אותה לזנות והלה הועמד לדין בעבירה של סרסרות למעשה זנות. המשיבה הופיעה לעדות במשפט ביום 16.6.80 אך בעדותה הכחישה את האשמות נגד לוי וטענה כי ההודעה במשטרה נגבתה ממנה תחת לחץ. היא הועמדה לדין בגין מתן עדויות סותרות וביהמ"ש קבע כי הודעתה במשטרה אכן נגבתה ממנה תחת לחץ אך הלחץ לא שלל ממנה את רצונה החפשי. עוד קבע השופט כי ההודעה ניתנה בכוונה להטעות את המשטרה. אעפ"כ זיכה השופט את המשיבה בנימוק שהוא מאמין לה כי היא חזרה בה במשטרה מתוכנה של ההודעה בשלב כלשהוא לפני מסירת עדותה במשפט, ועל כן לא ניתן להרשיעה בעבירה של מתן עדויות סותרות. הערעור נדחה.
קיימת פסיקה שלפיה יש לתת לשקרן זכות חרטה ואם הוא מתקן את הודעתו אין להעמידו לדין בגין עדויות סותרות. פסיקה אחרת מסתייגת מן הנוסח הכולל של הדברים הנ"ל ולפיה הדבר תלוי בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. אכן, אין לומר שלעולם אין אדם יכול לנקות את עצמו מן העבירה של מתן עדויות סותרות ע"י חזרה מהודעה קודמת שמסר במשטרה. ההכרעה בשאלה כאמור תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה והקביעה האמורה ישימה באותם מקרים שבהם ברור הדבר שפלוני, הנאשם, חזר בו מהודעתו מטעמים שבחרטה כנה. בנסיבות דנא אין קביעה מפורשת לגבי המועד שבו חזרה בה המשיבה מהודעתה הקודמת כאשר ממועד ההודעה הראשונה ועד מועד העדות עברו סה"כ שבועיים. אפילו מתעלמים מדברי המשיבה כי כבר במעמד מסירת ההודעה הראשונה היא הודיעה לחוקר שדבריה אינם אמת, עדיין קיימת אפשרות שהמשיבה פנתה למשטרה זמן קצר לאחר מסירת ההודעה והפניה השניה נעשתה מתוך חרטה כנה. גם אם נותר ספק בדבר הרי מן הדין שהמשיבה תהנה מן הספק.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד גורני למערערת, המשיבה לעצמה. 2.1.83).
ע.פ. 704/82 - מדינת ישראל נגד יוסף כהן
*קולת העונש (עבירת מס) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע בעבירות מס שעניינן השמטת סכום של 400,000 ל"י מהדו"ח לשנת המס 1977, השמטת הכנסה של מליון ל"י בשנת 1978, הכנת רשומות כוזבות שעניינן העלמת ההכנסה של 800,000 ל"י והשמטת סכום של 800,000 ל"י מהצהרת הון. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב לשלושה חדשים מאסר בפועל, 21 חדשים מאסר על תנאי ו-200,000 שקל קנס, הערעור על קולת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי הטיל את העונש האמור בהסתמכו על פסק דין קודם של ביהמ"ש העליון שלא החמיר בעונש דומה במקרה של העלמות מס, אך ביהמ"ש התעלם מן השוני שבאותו מקרה שבו הנאשם חשף את האמת מיזמתו במסגרת מו"מ שניהל עם שלטונות המס ואילו כאן הודה המשיב באשמה רק לאחר שנסתיימה החקירה והוגש כתב אישום. כמו כן באותו מקרה היו נסיבות מיוחדות שלא להתערב במידת העונש. בדרך כלל יש להטיל עונשי מאסר משמעותיים על מעלימי מס. אעפ"כ הומלט לא להתערב במידת העונש בענין זה משום שהמשיב כבר סיים את ריצוי עונשו והחמרה בעונש משמעותה להחזירו לבית הכלא.
(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, בך. עו"ד גב' ע. ראובני למערערת, עו"ד מ. ינובסקי למשיב. 23.3.83).
ב.ש. 395/83 - דוד דרעי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר מואשם בעבירה על מכירת הרואין לסוכן משטרה סמוי וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. אכן הכלל הוא שעבירות של סחר בסמים, ומה גם סמים קשים כמו הרואין, מחייבות החזקת הנאשמים במעצר עד סיום ההליכים הן בשל חומרת העבירות והן בשל האינטרס הצבורי לשבש את המערכת של הפצת סמים. ברם, במה דברים אמורים, כשיש ראיות לכאורה כדי להפליל את הנאשם במידה סבירה ובענייננו אין ראיות לכאורה מספיקות כנגד העורר. יש גם לקחת בחשבון שהוא כבר יושב 5 חדשים במעצר ועדיין אין ידוע אפילו מי יהיה השופט שידון במשפט. השוטר הסמוי מסר פרטים מלאים על עיסקת הסמים אך במסדר זהוי לא זיהה את העורר בתור אחד המעורבים בבצוע העבירה. גם הראיות האחרות שבידי התביעה אינן מספיקות.
(בפני: השופט בך. 2.5.83).
ע.פ. 373/82 - מחמוד סבראן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בתו של המערער שהיתה ביום המקרה כבת 12 התארחה בבית דודה (אחי המערער) ותוך כדי משחק פרצה בדירה דליקה. הבת חששה שיאשימו אותה באירוע וכנראה פחדה מפני תגובתו של אביה ונמנעה מלחזור לביתה והלכה לבית סבה. אח"כ הובאה לבית הוריה. המערער כבל את ידיה ורגליה של הבת והלם בה בעוצמה בכל חלקי גופה בכיסא, מוט, מטאטא ומכשירים מכל הבא ליד. היא איבדה את הכרתה ובני המשפחה רצו להזמין עזרה רפואית אך האב לא איפשר להם לעשות כן. למחרת בבוקר נמצאה הבת ללא רוח חיים. המערער הורשע בהריגה ונדון לשבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
עדיין קיימות משפחות שבהן מייסרים את הבן או הבת הפוגעים בכבוד המשפחה ביסורי גוף ונפש ואלה אף משלמים בחייהם. לפיכך כשביהמ"ש בא לגזור דינו אין הוא יכול אמנם לאטום לבו מלשמוע את תחינת בני המשפחה שביהמ"ש יושיעם ממצוקתם הכלכלית, אך אין להתחשב יתר על המידה בזעקה כנה זו, שהרי כל עונש שלא יבטא ענישה מרתיעה במגמה לשרש נורמת התנהגות זו, יובן שלא כהלכה ויעורר אנשים כאלה להמשיך בדרכם. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש,
(בפני השופטים: ד. לוין, שיינבוים, חלימה. עו"ד א. לנמן למערער, עו"ד גב' שוסל למשיבה. 3.1.83).
ע.פ. 420/82 - חמדי שלום נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לדירה וגניבה ונדון ל- 18 חדשים מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 18 חדשים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ההתפרצות לדירה בוצעה על ידי הסרת שלבי זכוכית שהיו מותקנים בחלון ועל אלה נתגלו טביעות אצבעות של המערער. הוא העלה גירסה, לראשונה כשעלה לדוכן העדים, כי עבר דרך החצר לבית מעבידו וכשהבחין בזכוכיות חשב שיתאימו לו ולפיכך בדק אותן. ביהמ"ש המחוזי לא תאמין לגירסה זו, בין היתר, גם מן הטעם שלדברי המערער עצמו הוא לא גילה אותו לאיש, ואפילו לא לב"כ, עד שהעיד. אין
להתערב בקביעת ביהמ"ש המחוזי. משנדחה הסברו של המערער לא היה מנוס מהרשעתו כשבנסיבות הענין לא יכול להיות הסבר להמצאות טביעות האצבעות של המערער. אשר לעונש - למערער שורה ארוכה של הרשעות קודמות בעבירות נגד הרכוש ואת העבירה הנדונה ביצע כשהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי ובהיותו אסיר ברשיון. בעבר הוטלו על המערער עונשים שונים ומגינים והוא חזר מידי פעם לסורו. בנסיבות אלה אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, גולדברג. עו"ד א. ברדוגו למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 22.3.83).
ע.פ. 49/82 - כרמלה קוקו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערערת הורשעה בעבירה של גניבה ממעביד ונדונה ל- 9 חדשים מאסר בפועל ו-9 חודשים מאסר על תנאי והיתה כלואה מיום 7.1.82 ועד ליום 26.1.82. משבא ערעורה לראשונה בפני ביהמ"ש העליון התעוררה הבעיה של מצבה הנפשי והפיזי באותו זמן וביהמ"ש נטה למצוא תכנית לשקם את המערערת בעזרת שירות המבחן. המערערת הוכנסה למוסד שיקומי אך מפאת כוחותיה הדלים לא החזיקה מעמד במוסד אלא תקופה קצרה יחסית, ובינתיים חלה הדרדרות נוספת במצבה. בנתונים אלה ביטאה גם ב"כ המדינה את לבטיה ביחס למה שרצוי לפסוק מבחינה עונשית. בהתחשב בכך שכליאת המערערת עלולה להביא להדרדרות נוספת במצבה. בכל הנסיבות ובהתחשב בכך שמזה למעלה מ-10 שנים לא הסתבכה המערערת בפלילים ובהתחשב בכך ששירות המבחן מוכן לקבל את המערערת לטיפול ולפיקוח, הוחלט לקבל את הערעור וכל המאסר יהיה על תנאי וכן תעמוד המערערת לפיקוח שירות המבחן למשך שנה אחת.
(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, גולדברג. עו"ד ג. צדיק למערערת, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 22.3.83).
בג"צ 155/83 - רפיק סקיר נגד בית המשפט הצבאי בלוד ואח'
*שיפוט בבי"ד צבאי בלוד לגבי עבירות שנעברו ביו"ש (העתירה נדחתה).
נגד העותר הוגש כתב אישום בבית המשפט הצבאי בלוד בו מיוחסת לו חברות בהתאגדות אסורה ואימונים צבאיים ללא היתר. לטענת התביעה העותר הוא חבר בחוליית חבלה שכללה ארבעה אנשים ואשר חלק מהם ביצעו פיגועים בישראל שגרמו להרוגים ופצועים. המעשים המיוחסים לעותר בוצעו באזור יהודה ושומרון. היועץ המשפטי נתן הסכמתו, בהתאם לסעיף 10(א) לחוק העונשין, להעמיד את העותר לדין בביהמ"ש הצבאי בלוד. עתירת העותר נדחתה.
טענת הסניגור הינה כי מאחר שהעבירות המיוחסות לעותר בוצעו ביהודה ושומרון, אין לביהמ"ש הצבאי בלוד סמכות שיפוט לדון בעניינו. סעיף 5(א) לחוק העונשין קובע כי "בתי המשפט בישראל מוסמכים לשפוט לפי דיני ישראל את מי שעשה בחוץ לארץ מעשה שהיה עבירה אילו נעשה בישראל..". טוען העותר כי מבחינתו של סעיף 5 הנ"ל שטח יהודה ושומרון "אינו חוץ לארץ לצורך זה". טענה זו אין בה ממש. חוק העונשין מכיר בשני מושגים, בשטח שהוא מדינת ישראל ושטח שהוא מחוץ למדינת ישראל ואשר על כן בדין נדחתה טענת העותר בבית המשפט הצבאי.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, גב' אבנור. החלטה - השופט אלון. עו"ד א. נאסר לעותר, עו"ד א. בן טובים למשיבים 25.4.83).
בג"צ 80/83 - גרבר פלסטיק בע"מ נגד מנהל מרכז ההשקעות ואח'
*המועד להענקת מענק עפ"י חוק עידוד השקעות הון (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת הגישה בפברואר 1982 למרכז ההשקעות בקשה לאישור תוכנית להרחבת המפעל והזמנת ציוד נוסף. מרכז ההשקעות אישר את התוכנית ועל יסוד המדיניות של המרכז והחוק לעידוד השקעות הון הובטח לעותרת תשלום בגובה של %35 מהסכום שהמפעל משקיע בציוד חדש שנרכש. המפעל רכש את המכונות ב"אשראי ספקים" לחמש שנים כשהתשלומים מתפרשים על פני חמשת השנים, ואילו ממרכז ההשקעות ביקשה העותרת לקבל את הסכום של %35 מיד עם הגעת המכונות למפעל. מרכז ההשקעות דחה את הבקשה ועתירת העותרת נדחתה.
עפ"י חוק עידוד השקעות הון, המועד לתשלום מענק הוא "לאחר שבעל המפעל הוכיח כי ביצע את התוכנית המאושרת והוציא את ההוצאות לרכישת נכסי המפעל". טענת העותרת היתה כי המשמעות של "הוציא את ההוצאות" הינה שהתחייב להוציא את ההוצאות ואשראי ספקים שהשיג המפעל כמוהו כמי ששילם את מלוא מחיר המכונות. מאידך, גרסו המשיבים כי לפי הלשון הפשוטה של החוק צריך בעל המפעל להוציא את ההוצאות קודם שהוא מקבל את המענק. ביהמ"ש העליון אישר את גישת המשיבים וקבע כי גישה זו תואמת את הפירוש הפשוט של מלות החוק וכן את המטרות המונחות ביסוד הדרישה כי המכונות יגיעו אל המפעל וכי תשולם עבורם התמורה לפני שבעל המפעל מקבל את מענקה של המדינה.
(בפני השופטים: שמגר, גב' אבנור, גולדברג. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד א. ברלינסקי לעותרת, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 23.4.83).
ע.פ. 465/82 - רתמים דהרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בשעת ערב מוקדמת נכנסו המערער ועוד אחד לדירתה של ישישה בת 80 המתגוררת לבד בביתה, קשרו את ידי המתלוננת מאחורי גופה ואחד מהם היכה אותה בראשה בבקבוק וסתם את פיה תוך שהורידו את בגדיה וחיפשו את כספה. כאשר איימו על חייה גילתה את מקום הכסף והשניים לקחו אותו ועזבו את המקום כשהמתלוננת שוכבת על הריצפה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת שוד ודן אותו ל-10 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגורית ציינה נסיבות לקולא וככללן גילו הצעיר של המערער שהוא בן 26 והעובדה שהיה מכור לסמים וביצע את העבירה בשל אותה התמכרות לסמים וכן העובדה שהישישה לא נפגעה קשה. ברם, מדובר במקרה חמור ביותר של מעשה שוד שנעשה בצורה מתוכננת תוך שימוש באלימות ובאיומים על חיי המתלוננת. מעשים אלה חוזרים ונשנים תוך שהשודדים בוחרים בקרבנות קלים שהם זקנים חסרי ישע והגנה. על מעשים אלה צריך להגיב בתגובה הולמת ובעונש חמור ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. עו"ד בר למערער, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 27.3.83). ע.פ. 446/82 - יוסף חסיד נגד מדינת ישראל
*ביגמיה (הערעור נדחה בעיקרו).
ב-1946 נשא המערער לאשה את מרים חסיד והתגרש ממנה ב- 1977. מספר חודשים לאחר מכן נשא המערער לאשה את שושנה סעידה. החל משנת 1975 חי המערער עם האשה רוסנה נג'ר. בכתב אישום שהוגש נגד המערער טענה התביעה כי חיים אלה של המערער עם רוסנה נג'ר באו בעקבות נישואין ביניהם וכתוצאה מכך עבר המערער שתי עבירות ביגמיה, האחת כשנשא לאשה את רוסנה נג'ר בעודו נשוי למרים חסיד, והשניה כשנשא לאשה את שושנה
סעידה בהיותו נשוי לרוסנה נג'ר. כמו כן ייחסה התביעה למערער עבירה של זיוף בכך שבהסכם שבינו לבין רוסנה נג'ר שלפיו הצהירו הצדדים ש"ברצונם להתגרש" מחק המערער את המלה "להתגרש" וכתב במקומה את המלה "להפרד". ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער קידש לאשה את רוסנה נג'ר וכי השניים היו נשואים, ואילו באשר לזיוף מסמך קבע כי אין על המערער להשיב לאשמה. מאידך בהכרעת הדין קבע ביהמ"ש שאף שאין ראיה שהמערער עשה את מעשה הזיוף, הרי יש די ראיות כדי להרשיעו בעבירה של שימוש במסמך מזויף. ביהמ"ש דן את המערער לעונש מאסר וכן לתשלום 1,500 שקל קנס, היינו עבור כל אחת מהעבירות הקנס הוא 500 שקל והערעור נדחה בעיקרו.
באשר לשאלה אם המערער היה נשוי לרוסנה נג'ר ואם לאו - אין להתערב בממצאו של ביהמ"ש המחוזי כי אכן היו נישואין כאלה. מאידך לא היה מקום להרשיע את המערער בשימוש במסמך מזויף שכן אין תשתית ראייתית שיכולה לבסס ממצא עובדתי שהמסמך הוא מזוייף, היינו שהשינוי הוכנס ללא הסכמת הגב' נג'ר עצמה. עם זאת אין להתערב במאסר בפועל שהוטל על המערער שכן בעבירות של ביגמיה יש להטיל מאסר בפועל, אך יש להפחית 500 שקל מהקנס בעקבות הזיכוי באחת מהעבירות.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. עו"ד מ. ינובסקי למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 23.3.83).
ע.פ. 790/81 - מדינת ישראל נגד משה קדוש
*הפעלת מאסר על תנאי (הערעור נדחה למעשה).
ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המשיב בעבירות שונות של פריצה לבית מגורים וגניבה ובעבירות נוספות וגזר למשיב מאסר על תנאי של שנה וחצי וכן האריך מאסר על תנאי קודם של 6 חדשים לתקופה נוספת של שנתיים והעמיד את המשיב למבחן לתקופה של שנה. המדינה ערערה על קולת העונש וטענה כי מאחר שביהמ"ש הטיל על המשיב מאסר על תנאי הוא היה חייב על פי הדין להפעיל את המאסר על תנאי הקודם ולהטיל על הנאשם בנוסף לכך מאסר בפועל וכן כי בשים לב לחומרת העבירות לא מן הראוי לפטור את המשיב מכל עונש ממשי. הערעור במובן המשפטי נתקבל אך באופן מעשי לא נגזר למערער מאסר בפועל.
משהחליט השופט להטיל על המשיב מאסר בשל עבירה נוספת הוא לא היה רשאי להורות שעונש המאסר יהיה כולו על תנאי. לולא התפתחות שחלה מאז מתן גזר הדין לא היה מנוס מקבלת ערעור המדינה והטלת מאסר בפועל על המשיב וכתוצאה מכך גם הפעלת המאסר על תנאי של ששה חדשים. ברם, מתסקירי שירות המבחן עולה שמאז שהמשיב הועמד לדין חלה התפתחות לטובה בהתנהגותו ואורח חייו, הוא עבר תהליך שיקומי והשקיע מאמצים רבים כדי להשתקם. אין למשיב הרשעות קודמות פרט לעבירה מיוני 1980 שעבורה הוטל עליו המאסר על תנאי. בנסיבות אלה הוחלט לשנות את גזר הדין באופן שהמאסר על תנאי שהוטל על המשיב יבוטל וכך תעמוד בעינה הארכת המאסר על תנאי שנעשתה בגזר הדין. אשר למבחן הוחלט להאריכו לשנה נוספת.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, שמגר, גולדברג. עו"ד גב' ברנשטיין למערערת, עו"ד גפר למשיב. 20.3.83).
ע.פ. 191/82 - יוסי נאמן נגד מדינת ישראל
*הדחה בעדות וגרימת נזק (הערעור נדחה).
המערער ואחיו רכשו מן המתלונן סחורה ושלמו לו בהמחאות
שלא כובדו ועל כך הועמדו לדין. המערער הודה באשמה ודינו נגזר ואילו האח לא הודה באשמה ונקבעה ישיבה לשמיעת הראיות. המתלונן הוזמן להעיד ולפני יום המשפט איים המערער על המתלונן שלא יעיד. ביום המשפט בבוקר הגיע המערער לביהמ"ש ועשה תנועה למתלונן שלא יעיד. המתלונן נכנס לביהמ"ש כדי להעיד (בינתיים הודה האח באשמה והמתלונן לא העיד). אחיו של המתלונן נשאר בחוץ ולא ידע כי אחיו עומד להודות. משיצא המתלונן מצא כי שפכו סוכר למיכל הדלק של מכוניתו וגרמו לה נזק בזדון. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער באיומים על העד ובגרימת נזק בזדון ודן אותו לשלושה חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 1,000 שקל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
המתלונן אמר בביהמ"ש שזכרונו נפגם וביהמ"ש היה ער לכך והעביר את דברי העד תחת ביקורת קפדנית ומדוקדקת ורק לאחר שבירר מתוך דברי העדות את הפרטים שלא עוררו אצלו ספק הוא קבע מה שקבע. כיוון שכך אין לסטות מהכלל שערכאת הערעור לא תתערב בהערכת עדויות ע"י השופט ששמע אותן. העד ריענן את זכרונו ע"י עיון בהודעתו במשטרה. שאלה כגון זו כבר נדונה בביהמ"ש העליון ונקבע כי אין הדבר רצוי אלא אם כן יש סיבה המצדיקה זאת, ובענייננו היתה סיבה כזו. העד אמר בגילוי לב שזכרונו נחלש וכאשר נשאל אם קרא את הודעתו במשטרה לפני מתן העדות הוא ענה שרק העיף בה מבט וכידוע קריאת ההודעה לפני מתן העדות הינו נוהג שאושר ע"י ביהמ"ש העליון. ההודעה נמסרה לעד לעיון בעת עדותו ומשעיין בה נזכר בדברים כהויתם ואמר "עכשיו .. אני שומע את האיומים כאילו יצאו עתה מפי הנאשם". כאשר דברים אלה זכו לאמונו של השופט אין למצוא דופי בכך שסמך על עדות זו.
אשר לטענה כי המערער לא נחקר בחקירה נגדית בענין האיומים וגרימת הנזק וההסתמכות על ההלכה האומרת כי יש חשיבות לכך שהנאשם המעיד יחקר ויועמד על כך כי התביעה אינה מאמינה בגירסתו - כשקוראים את תשובות המערער בחקירה הנגדית עולה שאכן הועמד על כך שגירסתו אינה מהימנה ואין צורך כי יוטח בפני העד שגירסתו היא גירסת שקר.
אשר לקביעה כי המערער הוא שגרם את הנזק - ביהמ"ש יכול היה לקבוע זאת על סמך הראיות הנסיבתיות. ראיות אלה הן שמכונית המתלונן ניזוקה כשהמתלונן היה בתוך ביהמ"ש ואילו המערער נשאר בחוץ; המערער הכחיש שהיה כלל במקום וביהמ"ש האמין למתלונן שהמערער היה במקום; המערער שמר טינה למתלונן והיה לו מניע לפגוע במתלונן; המערער הכיר את מכוניתו של המתלונן וראה אותו נכנס לביהמ"ש; המערער נטה בהזדמנויות שונות להניע את המתלונן שלא יעיד; המערער לא ידע כי אחיו שכפר בעובדות עומד להודות באשמה ובניגוד למצופה לא נכנס לביהמ"ש להיות נוכח במשפט. יש סיכוי הסתברות מועט להנחה שהעבירה בוצעה ע"י אדם זר שהחליט להזיק "להנאתו" למכונית סתם ופגע בדיוק במכונית של המתלונן. צירוף הנסיבות מחייב את המערער לספק הסבר מה עשה במקום המעשה בשעת המעשה אך בפי המערער לא היה הסבר והוא הרחיק את עצמו משם בדברי שקר. לפיכך בדין הורשע המערער.
אשר לעונש - מעשי המערער חמורים מאד. מדובר בהדחה בעדות הפוגעת באפשרות של משפט צדק וגרימת נזק על אותו רקע מחמירה את אופי העבירה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, שינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד י. רובין למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 16.3.83).
ע.א. 121/81 - שרה וליאון יוסיפוביץ נגד מנהל מס שבח נתניה
*חישובי מס שבח (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערים מכרו נכס בתאריך 8.4.80 ונקבע בו כי המוכרים ישלמו על חשבונם את מס הרכוש לשנת המס 1980/81 ובלבד שסכום המס שיחול על המוכרים לא יעלה על 151,000 ל"י וכל סכום העולה על סכום זה ישולם ע"י הקונה. המערערים שילמו את מס הרכוש לאותה שנה שהסתכם בסך 201,000 ל"י ואת ההפרש של 50,000 ל"י החזירו הקונים למוכרים. כאשר נערך חשבון הניכויים של הוצאות המוכרים לצורך מס שבח ערך המשיב את החשבון לגבי ניכוי מס הרכוש כדלקמן: כיון שיום ההעברה היה בחודש יוני הכיר מנהל המס בסכום המס של 2 חודשים מתוך הסכום הכללי וכך התיר נכוי של כ- 25,000 ל"י. המערערים ערערו לועדת ערר וטענתם היתה כי לפי פירושו הנכון של סעיף 39 לחוק מס שבח הקובע את סכומי הניכויים, לצורך מס שבח יש להתיר להם לניכוי את כל הסכום ששילמו, דהיינו 201,000 ל"י. לענין זה קיבלה הועדה בחלקו את ערעור המערערים וקבעה כי יש להתיר להם ניכוי של 151,000 ל"י שהם שילמו, ומאידך אין לאפשר להם ניכוי 50,000 ל"י שהחזירו להם הקונים. בענין זה נדחה ערעורם של המערערים ע"י ביהמ"ש העליון.
ענין אחר שהיה במחלוקת בין המערערים לבין המשיב נוגע להגדרת "שווי רכוש מתואם" לפי סעיף 47 לחוק מס שבח. סעיף זה קובע את ההגדרה כדלהלן: "שווי הרכישה ביום הרכישה בתוספת סכום המסים ותשלומי החובה המותרים לפי סעיף 39 ששולמו בשל המקרקעין מיום רכישת הזכות בהם ועד לשנת המכירה" וכו'. המחלוקת בין הצדדים היתה אם הביטוי "ועד" לשנת המכירה כולל את שנת המכירה, היינו גם המסים ששולמו עבור אותה שנה או שמא "ועד" לא בכלל. בענין זה קבלה ועדת הערר את עמדת מנהל מס שבח וקבעה כי אין להביא בחשבת שווי הרכישה המתואם את המסים ששולמו בשנת המכירה. בשאלה זו נתקבל ערעורם של המערערים וביהמ"ש העליון קבע כי עפ"י חוק הפרשנות הביטוי "עד" משמעו "עד בכלל" ואין להוציא מכלל זה את הסעיף הנ"ל בחוק מס שבח.
(בפני: השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד דב רוסינסקי למערערים, עו"ד חיים גולדווטר למשיב. 30.5.83).
ע.א. 112/81 - גרטה גלר נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*דירת יחיד" לצורך מס שבח (הערעור נדחה).
המערערת מכרה דירה בינואר 1980 ולצורך מס שבח טענה כי הדירה היא "דירת יחיד" ולכן אין להטיל עליה חיוב במס. מנהל מס שבח וועדת הערר לא קיבלו את עמדתה והערעור נדחה. כדי להחליט אם אמנם היתה הדירה דירת יחיד, לפי הדין שהיה בתוקף בתקופה הרלוונטית, צריך היה לקבוע אם המערערת השתמשה בדירה ברובה של השנה האחרונה לפני מכירתה. הועדה שמעה ראיות ולנוכח הצריכה האפסית בחשמל בדירה קבעה כי לא יתכן שבתקופה הרלוונטית היה שימוש בדירה לצרכי מגורים. המערערת טוענת כי בעת הנדונה היתה סטודנטית שעזבה את דירת הוריה כדי להתגורר בדירה, ולטענתה אם כי השימוש בדירה היה מועט הרי עפ"י ההלכה שימוש מועט בדירה אין בו כשלעצמו כדי לשלול ממנה את אופייה כדירת יחיד אם למעשה לא היתה לבעליה דירה אחרת למגוריו. ברם, על הלכה זו אין חולק ואולם לפי סעיף 90 לחוק מס שבח ניתן לערער על החלטת ועדת הערר בבעיה משפטית בלבד ובמקרה דנא צודק המשיב כי השאלה שעמדה בפני הועדה היתה עובדתית, היינו אם הוכיחה המערערת את הנתונים העובדתיים שלהם טענה המצדיקים קביעה שהיה שימוש בדירה לצרכי מגורים. בענין זה קבעה הועדה ממצאים עובדתיים והיתה רשאית להביא בחשבון
את השימוש האפסי בחשמל. על כל פנים אין מתעוררת כל שאלה משפטית שיכולה לבוא בגדר סעיף 90 הנ"ל.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. פינקלשטיין למערערת, עו"ד דן שפי למשיב. 1.6.83).
ע.א. 337/80 - מנהל מס שבח נגד יוסף קופטש ואח'
[פ"ד לז (2) 538] (הערעור נדחה). בין עירית גבעתיים לבין חברת קופטש בע"מ וחברה שבייסוד נערך ביום 8.8.74 חוזה ובו היו שני חלקים, של מכר ושל חליפין, שאחד מהם נוגע להתחייבות העיריה להעביר את זכויותיה בנכס מסויים לחברה שביסוד. החברה ביסוד נרשמה ביום 20.7.75 וקבלה את השם "גבעתיים..בע"מ" (להלן חברת גבעתיים). בשל הוראות משרד הפנים להפריד בין חלק המכר וחלק החליפין נערך הסכם נוסף ביום 17.6.76 החוזר על האמור בהסכם מיום 8.8.74. ביום 5.12.77 נרשם הנכס ע"ש חברת גבעתיים ובו ביום התפרקה חברת גבעתיים והנכס נרשם ע"ש בעלי מניותיה (המשיבים) לפי חוק מס שבח מקרקעין - הוראות מעבר. ביום 6.12.77 מכרו המשיבים את הנכס לחברה פלונית. בין המערער למשיבים היו חילוקי דעות בדבר שווי הרכישה ומועד הרכישה. לענין מועד הרכישה טענו המשיבים כי זה היה ביום 8.8.74, היום שבו נכרת החוזה הראשון. טעמם היה כי החוזה נחתם למען החברה ביסוד ע"י יזמיה ולכן אחרי שאושר ההסכם ע"י החברה שנוסדה חל חוק השליחות המאפשר לתאגיד לאשר פעולה שנעשתה למענו לפני היווסדו. המערער טען כי יום הרכישה הוא יום 17.6.76 שבו נחתם החוזה השני. הענין הגיע לועדת הערר שליד ביהמ"ש המחוזי וזו פסקה כי החוזה מיום 8.8.74 מחייב ועל כן יום זה הוא יום הרכישה. הערעור נדחה.
עפ"י החוק, יום הרכישה בשל פעולה באיגוד נקבע בתאריך המאוחר מבין שני תאריכים אלה: יום רכישת הזכות באיגוד ע"י בעלי המניות; יום רכישת הזכות במקרקעין ע"י האיגוד. היינו, אם רכש אדם מניות בחברה ולאחר מכן קנתה החברה מקרקעין ואותו אדם עושה למניות "פעולה באיגוד" יראו לצורך חישוב המס את יום רכישת הזכות במקרקעין ע"י החברה כיום הרכישה. מאידך, אם תחילה רכש האיגוד זכות במקרקעין ואח"כ רכש אדם מניות של האיגוד יראו כיום הרכישה את היום בו רכש את המניות. השאלה בענייננו היתה איזהו היום שלפיו יש לקבוע את יום הרכישה. בדחותו את הערעור נתן ביהמ"ש העליון שני פסקי דין. פסק דין אחד מפי השופט שיינבוים קיבל את טענת המשיבים האומרת כי עם חתימת התזכיר על החברה לפני יום 8.8.74 רכשו חותמיו את זכותם בחברה ועל כן קדמה רכישת הזכות בחברה לרכישת הנכס בידי החברה ותאריך רכישת הנכס ע"י החברה הוא המאוחר משני התאריכים הנ"ל, ועל כן תאריך זה, 8.8.74, הינו יום הרכישה של המשיבים.
בדרך שונה הגיעה לאותה מסקנה השופטת בן פורת וזאת על יסוד סעיף 4 סיפא לחוק מס שבח - הוראות מעבר הנוגע להעברת המקרקעין לבעלי המניות, כאשר הסיפא הנ"ל מתחשבת התחשבות מיוחדת במי שהיה בעל הזכות במקרקעין לפני מכירתה לאיגוד. על יסוד דיני השליחות, יסוד חברות וכן אישרור פעולות וכו' הגיעה השופטת בן פורת למסקנה כי יש לראות במשיבים כמי שהיו בעלי הזכות במקרקעין לפני שנרכשו המקרקעין ע"י החברה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, שיינבוים, אור. עו"ד דן שפי למערער, עו"ד הלן אייזק למשיבים.10.3.83).
ע.א. 165+187/80+93 - אליהו עבאדי ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*פיצויי הפקעה (ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה - ערעור אחד נתקבל ושני ערעורים נדחו).
עניינם של הערעורים הפקעת מקרקעין שנעשתה ע"י המדינה ואשר היו שייכים לשני אחים שהתגוררו בחו"ל. במקרקעין היה מבנה ובו החזיקו כברי רשות אחיינים של הבעלים. ביהמ"ש דלמטה קבע את סכום הפיצויים שעל המדינה לשלם וכן את חלוקת הפיצויים בין הבעלים ובין המחזיקים כברי רשות בחלקים שונים של הנכס. הערעורים על גובה הפיצויים נדחו. ביהמ"ש העליון קבע כי הובאו הערכות של שמאים שונים מטעם המדינה ומטעם היורשים והמחזיקים באשר לשווי הנכס ואין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שלא קיבל את חוות הדעת של המומחים השונים וקבע עפ"י אומדנא סכום פיצויים גלובלי שאותו חילק לאחר מכן בין הצדדים השונים.
כמו כן קבע ביהמ"ש העליון כי לברי רשות אין מגיעים פיצויים כלשהם בגין החזקה בנכסים שנשללת מהם שכן הרשות ניתנת היתה לביטול ומה שמגיע להם הוא פיצוי עבור ההשבחה שהשביחו את הנכס. לענין זה לא מדובר בהשקעה שהשקיעו אלא במה שהנכס הושבח על ידם. לענין הפיצוי לבר הרשות קבע ביהמ"ש העליון כי ליורשים מגיע סכום יותר גבוה שכן ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון הפיצוי לברי הרשות תשלומים שהם מעבר להשבחה של הנכס ומתייחסים גם לפיצוי עבור הפינוי מהנכס ופינוי מחלק נוסף של הנכס שבנה בר הרשות על דרך ציבורית.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, חלימה. עו"ד אוחנה לבר רשות אחד, עו"ד ע. ברנבלום לבר רשות שני, עו"ד א. קמר ליורשים, עו"ד א. זילברברג למדינה. 28.4.83).
ע.א. 79+466/80/773 - סטרפלאסט בע"מ נגד יקב הגליל בע"מ וי. כץ בע"מ
*טענת "סיכול חוזה" כדי להשתחרר מתשלום פיצויים (הערעור נדחה).
המשיבה הראשונה (להלן - יקב הגליל) הגישה תביעה נגד י. כץ בע"מ (להלן - כץ) ונגד המערערת שעילתה הפרת הסכם לאספקה של מיכלים פלסטיים לבקבוקי משקה. התביעה היתה להשבת דמי קדימה ופיצויים. כץ חתמה על ההסכם לאספקת המיכלים והמערערת הוסיפה להסכם "אנו עומדים מאחורי כל הנאמר לעיל...". המיכלים לא סופקו שכן הנתבעות היו אמורות להביאם מגרמניה והמשווקים לא שיווקו את הסחורה. ביהמ"ש המחוזי חייב את כץ לשלם פיצויים ליקבי הגליל אך לא חייב את המערערת בתשלום פיצויים, ואולם חייב את המערערת לשלם לכץ כל סכום שהיא תשלם ליקבי הגליל וזאת במסגרת הודעת צד ג' ששלחה כץ למערערת. ערעורה של המערערת נסב על חיובה של כץ לשלם ליקבי הגליל את הפיצויים. הערעור נדחה.
המערערת העלתה טענת סיכול וזאת באשר היתה לכץ אופציה לקבל מהחברה הגרמנית את הסחורה ומכיון שזו לא סיפקה את הסחורה יש בכך סיכול ההסכם. הוגשו חילופי מכתבים בין כץ לחברה הגרמנית ומתוך חילופי המכתבים עולה כי לא ניתנה האופציה. המכתבים של החברה הגרמנית הוגשו ע"י המערערת כראיה ובכך הוכשרה הראיה אפילו היתה זו עדות שמיעה כטענת המערערת. לביסוס הטענה של סיכול ההסכם, על הנתבעת היה להוכיח שלושה יסודות: כי ההפרה שלה היא תוצאה מהנסיבות שלא ידעה ולא היה עליה לדעת אותן בעת כריתת החוזה; לא היה בידיה למנוע את הנסיבות שהביאו להפרה; קיום החוזה בנסיבות הקיימות נעשה בלתי אפשרי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי התנאים המצטברים הנ"ל לא נתקיימו וכי הנתבעת היתה צריכה להיות ערה מראש לכך שהמיכלים לא
יסופקו והנתבעת התחייבה כלפי התובעת ביודעה שהדברים בלתי ברורים ובלתי מחייבים את החברה הגרמנית.
אשר לטענה כי לא נשלחה הודעה על ביטול ההסכם - ביהמ"ש המחוזי קיבל בענין זה את עמדת התובעת כי עצם הגשת התביעה באה במקום הודעת ביטול וכן כי מכתב התראה שנשלח ולא נתקבלה לו תגובה גם הוא מהווה הודעת ביטול. בכך אין להתערב. העובדה שלאחר כתיבת מכתב ההתראה המשיכה התובעת לנהל מו"מ עם המערערת אינה מהווה ויתור על הודעת הביטול ומה גם שמכתב התראה שני נשלח לאחר ניהול המו"מ. לאחר שליחת מכתב ההתראה לא היתה התובעת חייבת לעשות מעשה כל שהוא תוך זמן סביר, מעשה שאי עשייתו יוצרת כביכול הנחה של ויתור והסכמה. התביעה הוגשה שלושה חדשים לאחר המכתב השני ומכיון שכך אין לראות ויתור על ביטול ההסכם. העובדה שמנהל התובעת אמר בעדותו כי בעצם אין הוא רוצה לבטל את החוזה ולהיפך הוא רוצה שיקיימו את החוזה אין להסיק ממנה שהתובעת אינה רוצה לבטל את ההסכם. אי אפשר להוציא משפט מתוך הקשרו ולהסיק ממנו מסקנות.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד ה. גולדשמיט למערערת, עו"ד איתן שאנן ליקבי הגליל, עו"ד גב' א. מרגלית לי. כץ. 22.5.83).
ע.פ. 270/82 - מוריס ארבע נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת נשק שלא כדין וחבלה בכוונה מחמירה בכך שירה ופגע בשני כדורים בגבו של הנער מכלוף אלקיים ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
את הרשעתו השתית ביהמ"ש המחוזי על אמרות שמסרו שניים מעדי התביעה במשטרה, תוך שעשה שימוש בהוראותיו של סעיף 10א, לפקודת הראיות. אחד מהשניים הוא הנער שנפצע אשר תחילה אמר במשטרה שאינו מכיר את המערער ולאחר מכן מסר כמה הודעות שבהן קבע כי ראה את המערער כשהוא יורה בו, והשני הוא דייר באותו מקום, אשר מסר במשטרה כי לאחר היריות ראה את המערער יוצא עם אחרים מתוך דירתו כשבידו חבילה עטופה והוא נכנס למכוניתו ונסע בה. עד זה סרב גם במשטרת לחתום על אמרתו. בביהמ"ש חזרו בהם שני העדים מהודעותיהם במשטרה אך ביהמ"ש החליט לקבל את ההודעות שבמשטרה ועמד על הפחד שבו היו נתונים השניים בהעידם בביהמ"ש. בכך אין להתערב. משנתקבלו אמרותיו של אלקיים במשטרה כראיות קבילות היה על ביהמ"ש לשקול את האמור בהן על פי אותן אמות מידה הנהוגות לגבי כל עדות אחרת הנשמעת בפניו, לברר את הראוי לאמון ולדחות את הנראה בעיניו כבלתי מהימן. לא יכול היה להיות ספק כי אלקיים הכיר את המערער מלפני כן ולא היה טעם לעריכת מסדר זהוי שהוא בנסיבות כאלה חסר תכלית. אכן, גירסתו של אלקיים במשטרה לא היתה עקבית לאורך כל הדרך, אך ביהמ"ש נתן לכך הסבר המתקבל על הדעת. אין גם ממש בטענת הסניגור כי לא ניתן למצוא חיזוק באימרה הקבילה כראיה עפ"י סעיף 10א לאימרה אחרת שהוכשרה כקבילה לפי אותו סעיף, כשכל אימרה שכזו הינה בגדר ראיה עצמאית ובלתי תלויה בחברתה. גם באשר למידת העונש אין להתערב.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד ד. גולן וג. שמגר למערער, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 23.3.83).