ע.פ. 685+692/81 - הרצל אהרוני וחיים זאדה נגד מדינת ישראל
*יבוא סמים.(ערעור על פסקי דין ביהמ"ש המחוזי בת.פ. 713/80 ות.פ. 64/81 - הערעור נדחה).
ביום 3.6.80 נעצר תייר איראני בשם בהרם בנמל התעופה בן גוריון כשבידיו רשם קול ובו2 ק"ג הרואין. הוא סיפר כי הרשם קול נמסר לו בתורכיה על ידי אחד בשם אכבר ונאמר לוכי עליו להשתכן במלון בבת ים. בהרם הודה כי ידע שבתוך הרשם קול נמצא סם. בעקבות מידע זה שוכן בהרם במלון הנ"ל והמשטרה אירגנה שם מארב וכן הותקנו מכשירי האזנה. יומיים לאחר מכן, כאשר בהרם נלקח ע"י המשטרה לנמל התעופה, הגיעו למלון שתי נשים שהתעניינו אם במקום נמצא תייר אירני ועובדת המלון אמרה להן לשוב אחה"צ. ביום 6.6.80 בשעת צהריים הגיעה לבהרם שיחה טלפונית ונאמר לו כי "אנחנו מטעם אכבר. תבוא אצלי בבית". בהרם קיבל את הכתובת והתברר שזו כתובת חמותו של אהרוני. בהרם השיב שאינו יודע איך להגיע למקום וקבע כי בן שיחו יבוא למלון בשעה 4. לפני השעה 3 הגיעה שיחת טלפון נוספת ולפי הסימנים היה זה אכבר שטילפן מתורכיה. נאמר לבהרם שעליו ללכת לכתובת שנמסרה לו, והוא השיב שאינו מכיר את האנשים וביקש שישלח למקום מישהו שיקח את הרשם קול. בשעה 3 הגיעה שיחה שלישית ונאמר לו כי מישהו שיש לו מעט שערות יבוא אליו "באוטו לבן" לאחר מכן הגיע זאדה למלון עם אוטו לבן ולאחר שקיבל את הרשם קול נעצר ע"י המשטרה. זאדה מסר למשטרה ולאחר מכן בביהמ"ש גירסאות שונות. ביהמ"ש לא האמין לאף אחד מההסברים של זאדה המערער אהרוני שהה בתורכיה בין הימים 30.5.80 ל- 4.6.80 ושב לישראל יום אחרי מעצרו של בהרם. הוא סיפר בביהמ"ש כי שהה בתורכיה לצרכי חופשה אך גירסתו לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש. בדיקות המשטרה הראו כי נוהלו מספר שיחות בין ביתו של אהרוני לבין חדר במלון פלוני באיסטנבול וביקשו לדבר עם אדם בשם דוד טברי. בעת חקירתו התחמק אהרוני מגילוי ההיכרות עם טברי, אך לבסוף הודה כי משפחתו ומשפחת טברי מכירים היטב. ביהמ"ש ראה בסיפורו של אהרוני אבסורדים ושקרים פרימטיביים שנועדו להסתיר את מטרתה האמיתית של הנסיעה לתורכיה ואת הקשרים עם טברי. אשתו של טברי (להלן לידה) העידה בביהמ"ש, עדות מבוהלת ומפוחדת, וסיפרה שבעלה מכור לסמים ומסוכסך עמה ומכה אותה בלי הרף ואישרה את דבר ההיכרות עם משפחת אהרוני. בשלב מסויים של עדותה עמדה להתמוטט ועל כל שאלה ענתה כי אינה זוכרת. ב"כ התביעה ביקש להכריז על לידה כעל עדה עויינת ואז הופסקה עדותה וכאשר הוחזרה לדוכן העדים בישיבה הבאה של ביהמ"ש סיפרה כי היא ואשתו של אהרוני היו שתי הנשים שבאו לחפש את התייר בבית המלון, וכי עשתה כן בשליחותו של אהרוני שאמר לה כי הביאו לה חבילה מבעלה בתורכיה. לדברי העדה הסיע אהרוני את שתיהן במכוניתו למלון. העדה סיפרה כי בהפסקה בין החלק הראשון של עדותה לבין חלקה השני הגיעו אליה שיחות טלפונית ובהן איומים עליה ועל ילדיה ואז היא פנתה למשטרה וביקשה את עזרתה. כאשר שוחחה בענין עם קצין משטרה גילתה לו את דבר הביקור במלון, נושא שאותו לא העלתה בהודעותיה הקודמות. לדבריה, הקצין אמר לה שהאשה במלון יכולה לזהות אותה, עובדה שלא היתה נכונה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא מאמין לדברי העדה וקיבל טענתה שלא ידעה בעת האירוע מה היה בחבילה שאותה נצטוותה להביא. עוד ראיה לחובת אהרוני מצא ביהמ"ש בשיחה בינו לבין אנשי משטרה שהוקלטה ללא ידיעתו ושבה ביקש להיות עד מדינה תמורת הבטחתו למסור עדויות נגד עבריינים גדולים. מן השיחה הסיק ביהמ"ש על קיומה של תחילת הודאה במעורבות בעבירה וביהמ"ש דחה את טענת הסניגור נגד קבילות השיחה. כמו כן ציין ביהמ"ש את העובדה כי בביתו של אהרוני נמצא מספר טלפון של זדה ובביתו של זדה נמצא מספר טלפון של אהרוני ועובדות אלה סתרו את טענת השניים כי לא הכירו כלל זה את זה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השנים בקשר ליבוא הסם ובהחזקת הסם הנ"ל ודן אותם ל- 12 שנות מאסר. מכאן הערעור.
א. ביהמ"ש המחוזי למד על היווצרותו של הקשר ליבוא הסם ממכלול הראיות ואין לשלול ממסקנה זו את ביסוסה. אמנם לא הובאו ראיות ישירות בדבר התכנסות
הקושרים ואולם הקשר בדרך כלל נרקם בסתר ובהיחבא ולכן לומדים על היווצרותו ועל השותפים לו מתוך מערכת הראיות בדבר ביצועו של הקשר כפי שהיא נגולה בביהמ"ש, היינו מתוך ראיות נסיבתיות. ביהמ"ש רשאי להסיק מסקנות על הקשר מן הפעולות שהן בגדר שלב מתקדם בביצוע מטרתו של הקשר ואשר יתכן ויש בהן כבר משום הגשמתו הסופית. גם התקשרות טלפונית או אחרת בין אנשים הנמצאים או רחוקים זה מזה יכולה לשמש כאמצעי להווצרותו של קשר ובלבד שהתקיימה הסכמה הדדית לבצע מטרה בלתי כשרה.
ב. אשר לעדותה של לידה טברי - הסניגורים טוענים כי עדותה היא תולדה של השפעה פסולה. בהקשר זה הפנו הסניגורים לעובדת קיומן של פגישות בין העדה לקצין משטרה בתקופת ההפסקה בין שני שלבי העדות. אין ספק כי העדות קבילה והשאלה היא רק מה משקלה של העדות ויכול והמשקל יהיה אפסי. השאלה בערעור היא אם עדותה של לידה אמינה ואם אין לשלול כל אמינות מדבריה בשל מעורבות המשטרה בשלב הביניים בין שני חלקי העדות. שיחה בין פרקליטו של צד לבין עדיו בעת ההפסקה בעדותו של העד אינה פוסלת את העדות מיניה וביה, אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. בענייננו הושמעו איומים כלפי העדה ואז היא פנתה למשטרה מיוזמתה וגוללה העדה את פרשת האיומים. תוך כדי השיחה אמר לה הקצין כי זיהו אותה כאחת משתי הנשים שביקרו במלון, עובדה שלא היתה נכונה. אין בכך כדי לגרוע מאמינותה של העדה ואין בהטעייה כדי לפסול את ערכה של העדות. אשר למשקל העדות - ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא מאמין לה. גם אם מבקשים לראות בה "מעורבת בדבר עבירה" הרי היה ביתר הראיות "דבר מה" נוסף למכביר. כדי לאפשר הסתמכות על דבריה לצורך הרשעתו בדין של אהרוני.
ג. בביהמ"ש העליון ביקש זאדה להעלות גירסה חדשה כי בנו הוא נרקומן ובא למלון כדי לרכוש סם מבהרם עבור בנו. אין בהסבר זה סבירות כלשהיא. ראשית, משנמנע העד מהעלאתו של סיפור כגון זה בעדותו אין הוא יכול לבקש כי ביהמ"ש שלערעור יכליל אפשרות אקדמית כגון זו במערכת שיקוליו. ביהמ"ש יכול לבחוןראיות שבפניו ולא תיזות עובדתיות שאין להן ולא כלום עם הטענות העובדתיות שהועלו על ידי המערער. ברם, גם לגופו של ענין אין ההסבר יכול להתקבל על הדעת בהתחשב בנסיבות המקרה ובדרך התנהגותו של זאדה.
ד. אשר לכך שביהמ"ש ראה בדברי אהרוני עם קצין המשטרה, כאשר ביקש להפוך לעד מדינה, ראשית הודאה - מתוכן השיחה בין הקצין לבין אהרוני עולה בבירור כי לא רק שלא היה נסיון יזום ע"י המשטרה לשכנע את אהרוני להפוך לעד מדינה, אלא הובהר לו כי אין לו כל סיכוי לכך שבקשתו לענין זה תענה בחיוב. לפיכך אין פסול בכך שדבריו התקבלו כראיה על ראשית הודאה.
ה. אשר למידת העונש - מדובר בהברחה של כמות גדולה מאוד של סם מסוכן וקטלני ואם היו מקרים שבהם הקלו בתי המשפט בעונשיהם של עבריינים העוסקים במלאכה בזויה כזו המאמללת רבים הרי אין בכך כדי להצדיק המשכותו של הקו המקל. נהפוך הוא, מן הראוי להעניש יבואני הרואין בכל חומרת הדין כדי שיוצב מחסום מרתיע מול תאוות הבצע שאינה יודעת גבול ושאינה חסה על איש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, אור. עו"ד גב' ע. קפלן לאהרוני, עו"ד ד. פון וייזל לזאדה, עו"ד ח. לירן למשיבה. 21.3.83).
ב.ש. 160/83 - אליהו בן משה שלום נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע יחד עם אחר בהתפרצות לבנין, וכל אחד מהם נדון ל- 20 חדשי מאסר שמתוכם שמונה חדשים לריצוי בפועל. עונש המאסר של המבקש עוכב ע"י ביהמ"ש המחוזי על מנת לאפשר למבקש לארגן את ענייניו, ובינתיים הגיש ערעור על גזר הדין. יחד עם הגשת הערעור ביקש עיכוב ביצוע העונש עד למתן פסה"ד בערעור. לטענתו, אם יתקבל הערעור ובינתיים ירצה תקופת משמעותית מהמאסר שהוטל עליו לא יהיה טעם מעשי רב בערעור. בהתחשב בעובדה שלמבקש הרשעה אחת קודמת בלבד על גניבת פרי ממטעים, יש לו, לטענתו, סיכוי להקלה ניכרת בעונש ויתכן שהעונש יופחת לשלושה חדשים דבר שיאפשר למבקש לרצותו בעבודות חוץ. התובעת התנגדה לבקשה ולטענתה משהורשע אדם בדין עליו להתחיל מיד בריצוי העונש אלא אם יש טעמים מיוחדים לעכב את הביצוע. לטענתה כבר הביא ביהמ"ש בחשבון השיקולים לקולא ואין לצפות שבערעור יופחת העונש. בקשת המבקש נתקבלה.
הגישה הרווחת ביחס להתחלת ריצוי העונש מיד עם מתן גזר הדין מיועדת בעיקר לעונשי מאסר לתקופות ארוכות יחסית ולתשלום קנסות שאם לא גובים אותם מיד הולכת לאיבוד השפעתם המרתיעה. ככל שתקופת המאסר קצרה יותר יש מקום לשקול עיכוב ביצוע העונש בשל האפשרות שביהמ"ש שלערעור יקל בעונש ואז עלול הנאשם להיות מפסיד אם הערעור אינו נשמע תוך זמן קצר. במקרה הנוכחי, אם כי העבירה כשלעצמה היא מן העבירות החמורות שבספר החוקים, ישנם שיקולים שעשויים לגרום להקלה בעונש. משניתנה למבקש דחייה לביצוע גזר הדין, אם כי לא מטעמים הקשורים בערעור, מן הראוי להיעתר לבקשתו.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד י. רובין למבקש, עו"ד ארד למשיבה. 15.2.83).
ב.ש. 296/83 - אהרון רוט נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לאחר הערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירת הריגה ונדון לשנה אחת מאסר בפועל. בקשתו לעיכוב הביצוע נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי בחלקה וריצוי העונש נדחה עד לאחר חג הפסח. המבקש הגיש בקשה לעכב את ביצוע גזר הדין עד לשמיעת ערעורו ובקשתו נדחתה. הסניגור הצביע על כך שהמבקש אינו מסוכן לצבור וכי האירוע הוא יוצא דופן, וכן תסקיר קצין המבחן קבע שאין זה רצוי להטיל על המבקש עונשי מאסר בפועל והמליץ על שירות לתועלת הציבור ולכן יש למערער סיכוי טוב כי ערעורו על מידת העונש יתקבל. מאידך, ציינה התובעת כי עיכוב ביצוע ניתן רק אם יש סיכוי בולט להצלחת הערעור ורק אם תקופת המאסר היא קצרה ושני התנאים האמורים לא נתקיימו כאן. אכן, נקודת המוצא העקרונית היא כי משנגזר דינו של נאשם למאסר עליו להתחיל בריצוי עונשו. השיקול כי עונש המאסר אינו טוב לנאשם הינו שיקול רלוונטי בהליכי גזר הדין אך לא בהליכי עיכוב ביצועו. קיימות נסיבות בהן מעכב ביהמ"ש את ביצוע גזר הדין ונסיבות כאלה אינן קיימות כאן. סיכויי ההצלחה של המבקש בערעור אינם בולטים וגם העונש אינו קצר במידה כזו שיש חשש כי יסיים את ריצויו, כולו או חלקו העיקרי בטרם יישמע הערעור.
(בפני: השופט ברק. עו"ד הומינר למבקש, עו"ד נ. לבנה למשיבה. 1.4.83).
ב.ש. 159/83 - שמואל בן שאול נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני שוטרים שהיו בסיור ראו את העורר כשהוא זורק שקית לבנה כאשר הבחין בניידת המשטרה המתקרבת אליו. השוטרים עצרו את העורר ובשקית נמצאו מטבעות כסף של 10 שקלים כל אחת בכמות של 2,100 שקלים ומטבעות של שקל אחד בחבילות עטופות בנייר עיתון. השקית נגנבה בבית קפה בפריצה שהיתה שלושה שבועות קודם לכן. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
טענתו העיקרית של העורר היא שאף אם תתקבל עדות השוטר, גם אז החזקת השקית כשלושה שבועות לאחר שהיתה ההתפרצות לבית הקפה אינה יכולה להיחשב כחזקה תכופה שתקשור אותו עם ביצוע הפריצה לבית הקפה. אין לקבל טענה זו. בנסיבות הענין החזקת השקית ניתן להתייחס אליה כאל חזקה תכופה משום שמטבע הדברים מי שגונב כסף מזומן אין לו צורך או מניע להעבירו לאחר, כשם שעושה זאת גנב הגונב סחורה ומעוניין למכרה כדי להשיג את תמורתה. ביהמ"ש שידון בעניינו של העורר יחליט לפי הערכתו ושיקול דעתו אם היתה כאן חזקה תכופה, אך לצורך הדיון הנוכחי הראיות לכאורה מצביעות על מצב זה. בשים לב לעברו תפלילי של העורר הקשור בעבירות נגד הרכוש ולעובדה שתלוי נגדו עונש מאסר על תנאי צדק ביהמ"ש בהאריכו את מעצר העורר עד תום תהליכים.
(בפני: השופט יהודה כהן. 16.2.83).
ב.ש. 310/83 - ויליאם פלה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ביחד עם אחר בעבירות של התפרצות לדירת וגניבה מתוכה וכן הואשם העורר לבדו בנהיגה ברכב ללא רשיון וללא ביטוח. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום תהליכים ועררו נדחה.
הנאשם השני הודה בינתיים באשמה, לקח על עצמו את כל האחריות לביצוע העבירה, ונדון למאסר בפועל של 7 חדשים בלבד. לטענת הסניגור יש להניח כי אפילו יורשע העורר יוטל עליו עונש קל יותר ועל כן עלול להגרם לו עוול באם יוחזק במעצר תקופה נוספת. ברם, יש בחומר הראיות הוכחה לכאורה מספקת על השתתפותו של העורר בפריצה, לעורר הרשעות קודמות בעבירות התפרצות וגניבה, לא ניתן לקבוע בשלב זה מי מבין שני הנאשמים היה הדמות הדומיננטית, העונש הקל יחסית שהוטל על הנאשם האחר נובע גם מכך שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שהופעל במצטבר, ובאותו מקרה המליץ שרות המבחן שלא לשלוח את הנאשם למאסר ואעפ"כ לא נתקבלה ההמלצה. בנסיבות אלה אין להסיק מגזר דינו של הנאשם השני דבר באשר לעונש הצפוי לעורר. עבירות של התפרצות וגניבה מסכנות את בטחון הצבור במידה הולכת וגוברת ופורצים בעלי עבר פלילי המחכים למשפט והיודעים שקיים נגדם חומר ראיות רציני, עלולים לבצע עבירות נוספות אם ינתן להם להשתחרר בערובה.
(בפני: השופט בך. עו"ד מ. לב למבקש, עו"ד ר. לוי למשיבה. 7.4.83).
ב.ש. 200/83 - יצחק שלום נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל תוך הטלת הגבלות מסויימות).
העורר הועמד לדין בגין מכירת כמויות קטנות של הרואין וחשיש וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. נוכח חומרת העבירה ועברו של העורר הרצוף עבירות ראוי היה להרחיקו ממגע חופשי עם הצבור עוד
בטרם יוכרע דינו. ברם, מתברר כי העורר מכור בצורה קשה לסמים והתמכרות זו באה בעקבות סמי הרגעה שניתנו לו כשהיה מאושפז לאחר פציעה במלחמת יום הכיפורים. העורר מבקש לעבור טיפול גמילה כפוי בתנאים סגורים על מנת שיצליח אולי להחלץ ממצבו, אי לכך הוחלט שהעורר יוכל להשתחרר בערובה ובלבד שעם שחרורו מהמעצר יאושפז בביה"ח הפסיכיאטרי לצורך גמילה ולא יעזוב את בית החולים אלא לשם התייצבות למשפט או עפ"י צו של ביהמ"ש המחוזי בירושלים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד קנובל למבקש, עו"ד פוגלמן למשיבה. 15.3.83).
ב.ש. 187/83 - פליקס ברפי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות התפרצות וגניבה וביהמ"ש הורה לעצור אותו עד תום ההליכים, בקבעו כי בידי התביעה חומר ראיות שדי בו כדי להביא להרשעת הנאשם וכן כי העבירות הן חמורות. כן התייחס לכך שהרכוש שנגנב טרם נתפס וקיים חשש כי העורר עלול להשפיע על עדי התביעה. הערר נדחה. ההודעות במשטרה של שותפיו לעבירות של העורר מהוות ראיות לכאורה המספיקות לביסוס הבקשה להוצאת צו המעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש אינו דן בשלב זה במהימנות העדויות אלא אם יש בחומר זה ראיות לכאורה שדי בהן אם תתקבלנה כמהימנות. גם במקרים אשר לפי טיב האשמות ומעמדם של העדים יהיה דרוש סיוע או חיזוק לעדויותיהם במהלך המשפט עצמו, הרי בשלב זה אין ביהמ"ש נזקק לבדיקה אם קיים סיוע או חיזוק לעדויות אלה. אין ספק שהעבירה חמורה הן במהותה והן בנסיבותיה, היא מיוחסת לארבעה נאשמים שקשרו קשר לביצועה ותכננוה מראש לפרטיה, הנזק שנגרם למתלונן הוא חמור כאשר שווי הרכוש שנגנב עולה על 200,000 שקל ועבירות נגד הרכוש הגיעו לממדים הפוגעים בצורה קשה בהרגשת הבטחון. בכל הנסיבות אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד קאזיס למבקש, עו"ד ארד למשיבה. 15.3.83).
ב.ש. 222/83 - צפורה רימר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הועמדה לדין בגין אחד עשר אישומים של מעשי כישוף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה ומשיכת שיק ללא כיסוי. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים והערר נדחה. הנאשמת השתמשה בכוחה המאגי כלפי המתלוננים כמגדת עתידות והצליחה, לפחות בשלשה מקרים, להוציא סכומים כספיים רציניים. במקרה אחד קיבלה תכשיטים במרמה מהמתלוננת, במקרה השני קיבלה שיק על סך 25,000 שקל ובמקרה השלישי קיבלה 10,000 שקל ועוד שיק על 48,000 שקל בהבטחה למתלוננים לגלות באמצעות חיזוי בכוכבים את גופת בתם שנרצחה אותו זמן. אין לקבל את טענת הסניגור כי מקרים אלה הם סכסוכים אזרחיים גרידא שבין העוררת לבין המתלוננים. מדובר בנאשמת העוסקת בשיטתיות בהגדת עתידות ומעשי כישוף ועיסוק זה משמש לה יסוד להוצאת כספים במרמה מהלקוחות.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גבאי לעותרת, עו"ד גב' לוי למשיבה. 9.3.83).
ב.ש. 214/83 - חנניה ביטון ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הדחה בעדות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני העוררים הואשמו בעבירה של הדחה בעדות בנסיבות מחמירות, כאשר איימו על המתלונן שישנה
עדות שמסר נגדם במשטרה בענין מעשי התפרצות שהשתתפו בו. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. אין זה מתפקידו של ביהמ"ש בשלב הנוכחי להכריע בשאלת מהימנות עדים, אלא על ביהמ"ש לבחון אם הראיות מספיקות לכאורה לבסס את האשמה. העבירה עצמה היא מן החמורות וכאשר מבקש נאשם להתנכל לאושיות המשפט, הרי לא רק מבחינת שלום העדים שאותם מבקשים להפחיד חובה לעצור נאשמים עד תום ההליכים, אלא גם עצם חומרת העבירה מחייבת זאת. כמו כן לעוררים עבר פלילי רב וכולל הרשעות בעבירות אלימות.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד מ. לידאוי למבקשים, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 7.3.83)
ב.ש. 265/83 - משה זלמן בגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהספקת כמות קטנה של חשיש למנהל העבודה שלו, ללא תמורה, ובידי התביעה ראיות לכאורה המספיקות בשלב זה לצורך צו מעצר. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. נסיבות המקרה אינן מן החמורות והעובדה שמדובר בעבירת סמים אין בה כדי להצדיק את המעצר עד תום ההליכים. לעורר יש אמנם שתי הרשעות קודמות בעבירות סמים, ובעת ביצוע העבירה המיוחסת לו היו שני עונשי מאסר על תנאי תלויים ועומדים בגינם, אך עבירות אלה נעברו בשנת 1976. למרות שמאז ועד לפני כשלוש שנים ריצה המערער בגין אותן עבירות מאסר בפועל של שלוש שנים בחברתם של עבריינים, נראה שלא נתפתה לחזור לסורו ואין מייחסים לו כל עבירה מאז עד שנכשל במעשה המיוחס לו עתה. מעשה זה מצביע לכאורה על היענות לבקשת מנהל העבודה שלו לספק לו סם ללא תמורה ואין להסיק מכך שהמערער עלה שוב על דרך העבריינות, או כי חזר לעסוק בסחר בסמים וכי יהווה סכנה לצבור אם יתהלך חפשי. בכל הנסיבות ניתן לשחררו בערבות.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד י. שפטל לעורר, עו"ד ל. מרגלית למשיבה. 21.3.83).
ב.ש. 274/83 - מנחם בן יעיש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם ביחד עם שנים אחרים בעבירות של התפרצות וגניבה כששווי הרכוש שנגנב מגיע למאות אלפי שקלים. מתוך 12 העבירות המפורטות בכתב האשום השתתף המערער בחמש שבוצעו כולן תוך תקופה של כחדשיים. לעורר גם שורה של הרשעות קודמות בגין עבירות שביצע לפני כשלש שנים בהיותו קטין כבן 18 ואף אותן בצע ברציפות תוך תקופה של כחדשיים. הוא נדון אז לקנס ופסילה מלקבל רשיון נהיגה ונראה שעונש קל זה לא הספיק כדי להרתיעו מביצוע עבירות נוספות. עיקר טענתו של הסניגור היא כי אחד משני הנאשמים האחרים שוחרר ממעצרו ואילו המערער שחלקו במעשי הפריצה קטן יותר מוחזק במעצר. אכן, מן הדין לנהוג בצורה שווה עם חשודים הנאשמים יחדיו באותם מעשים, אך במה דברים אמורים בנאשמים שמצבם שווה. לא כן הדבר בעניננו כאשר הנאשם ששוחרר היה קטין בעת ביצוע העבירות, עברו נקי והוא שוחרר ממעצרו כדי שיוכל להתגייס לצה"ל. העורר שיתף פעולה עם חוקריו והביא להחזרת חלק גדול מהרכוש שנגנב, אך לחובתו חמשה מעשי פריצה וגניבה חמורים שבוצעו ברציפות וכן עבירות קודמות נגד הרכוש. מעשי התפרצות למטרת גניבה הפכו לנגע שיש לעשות הכל כדי להלחם נגדו ולצמצמם.אמנם, אין לומר שבכך בלבד יש הצדקה למעצר עד תום ההליכים בכל מקרה
ועדיין יש לשקול כל מקרה לגופו לפי נסיבותיו, אך במקרה דנן הנסיבות מצדיקות את המעצר.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ח. שפירא למבקש, עו"ד א. מרגלית למשיבה. 23.3.83).
ב.ש. 238/83 - חסן כחיל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (קשר לביצוע רצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של קשר לביצוע רצח ונסיונות לרצח, גרימת חבלה חמורה ושימוש ברכב ללא רשות, וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. התביעה טענה כי למעשה מדובר בעית מחדש בבקשה המקורית, להבדיל מערר, אך אין צורך לבחון טענה זו, שכן לגופו של ענין דין הערר להדחות. הסניגור אינו חולק על כך שבידי התביעה ראיות לכאורה, כשהעד העיקרי הוא עד מדינה ומצויים חיזוקים לעדות זו ממקורות אחרים. ברם, הסניגור סבור כי תוך כדי שמיעת הראיות יש להבחין בכרסום גירסתו של עד המדינה, עד כי גירסתו הראשונית נראית בלתי מתקבלת על הדעת וזה מצדיק שחרור העורר בערובה. גישה זו אין לקבל. התרשמותו של הסניגור מעדותו של עד המדינה אין בה להעלות או להוריד כל עוד אינו יכול להצביע על התמוטטות הגירסה המרשיעה. הערכתה ושקילתה של הראיה נתונה בידי ביהמ"ש המברר את הענין והסברה שנוצרו בקיעים בראיה המרשיעה זמנה בטענות הסיכום. הבקשה שכבר בשלב זה יתן ביהמ"ש דעתו למשקל הראיות מוקדמת מדי.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד רון למבקש, עו"ד לירן למשיבה. 21.3.83).
ב.ש. 219/83 - אבוחיס מחמד ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (רכישת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
אחד אבו קישק התלונן במשטרה כי שני העוררים ביקשו שישיג להם נשק ונתנו לו על החשבון 25,000 שקלים. עפ"י הודעתו קיבל בנו את הכסף וביזבז אותו. גירסתו של המתלונן האב אינה חופפת את הודעת הבן. האב אפילו לא ידע לנקוב בשמם של העוררים והם מצדם העלו גירסה כי מדובר בסכסוך כספי וחוב המגיע להם מהמתלונן ומשסרב המתלונן להחזיר הכספים העליל עליהם עלילה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים ועררם נתקבל. אכן, בשלב הנוכחי אין מקום לבחון את מהימנות הראיות ואם ניתן לסמוך על גירסה זו או אחרת, ואולם גירסתו של המתלונן רחוקה מלהיות ברורה וחד משמעית. ביהמ"ש המחוזי ציין כי מהות העבירה מחייבת מעצר, ואולם אם כי העבירה היא חמורה הרי הראיות שבידי התביעה חייבות להיות מהסוג והמשקל שלכאורה יש בהן כדי להביא לידי הרשעה אם גירסת התביעה תמצא נכונה. אין זה המצב כאן ועל כן יש לשחרר את העוררים בערבות.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד א. קדרי למבקשים, עו"ד גב' נילי ארד למשיבה. 7.3.83).
ב.ש. 157/83 - מדינת ישראל נגד יצחק כדורי
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם בהתפרצות לבנק הפועלים באור יהודה וגניבת כסף מתוך כספות כאשר המעשה מיוחס למשיב ולשני שותפים נוספים. הוא נעצר ביום 29.1.82 וכתב האישום נגדו הוגש ביום 16.2.82. הוצא נגדו צו מעצר עד תום ההליכים ומשחלפה השנה הוגשה בקשה להארכת המעצר בשלושה חדשים בהתאם לסעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. הבקשה נדחתה.
שאלת המעצר הועלתה מספר פעמים בביהמ"ש ולאחרונה הגיע הענין, בדיוןבעיון חוזר, בפני שופט ביהמ"ש העליון כאשר המשיב העלה את טענותיו ביחס להתמשכות משפטו וטען כי אין לדעת מתי יסתיים המשפט. באותה הזדמנות החליט ביהמ"ש העליון כי על ביהמ"ש המחוזי לשמוע את המשך הדיון ברציפות מיום ליום כמצוות החוק ולא לדחותו למועדים מרוחקים אלא אם אין כל אפשרות לנהוג כך מחמת גורמים שאין לביהמ"ש שליטה עליהם. מסתבר שביהמ"ש המחוזי כמנהגו נהג ולא קיים את הישיבות ברציפות כפי שנקבע בהחלטה הקודמת. עפ"י סעיף 125 לחוק סדר הדין הפלילי יכול ביהמ"ש שלא לנהל את המשפט ברציפות אם ראה לעשות כן "מטעמים שירשמו" אך לא נרשמו כל טעמים כאלה. לפי טענת הסניגור נוהג ביהמ"ש לשמוע גם בימי המשפט של המשיב תיקים של מתדיינים אחרים. אם שמים על כף המאזנים מצד אחד את חומרת העבירות המצדיקות כשלעצמן את המעצר ומצד שני את שלילת חרותו של המשיב שאין לו עבר פלילי, במשך תקופה העולה על התקופה המירבית שהמחוקק תקציב לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי, הרי כפות המאזנים נוטות לצד שחרור המשיב בערבות.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד ר. לוי למבקשת, עו"ד סעדיה למשיב. 20.2.83).
בג"צ 205/82 - סולמאן קנג' אבו צאלח ואח' נגד שר הפנים ואח'
*החזקת תעודות זהוי ע"י תושבי רמת הגולן (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ביום 1.12.81 נתקבל בכנסת חוק רמת הגולן האומר בסעיף 1 שבו כי "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בשטח רמת הגולן..." בעקבות זאת החלה חלוקה של תעודות זהוי לתושבי רמת הגולן, תוך התנגדות חלק מהאוכלוסיה המקומית. בעתירה טענו העותרים כי מבחינה משפטית אינה מוטלת עליהם החובה להחזיק בתעודות זהוי. עתירתם נדחתה.
חלק ממשפט המדינה הוא חוק המחייב בהחזקת תעודת זהות כל "תושב שמלאו לו 17 שנה" לפי חוק מירשם האוכלוסין "תושב" הוא כל "מי שנמצא בישראל... לענין חוק זה יראו כתושב גם אדם אחר הנמצא כחוק בישראל". עפ"י גישת המשיבים, מכח חוק רמת הגולן "דין רמת הגולן.. כדין ישראל, דין תושבי הרמה - כדין תושבי ישראל וכל חיקוק המחייב את הנמצא בישראל - מחייב ככזה גם את הנמצא ברמת הגולן". לעומתם טוענים העותרים כי חוק רמת הגולן לא עשה את רמת הגולן כחלק מישראל, מי שנמצא כדין ברמת הגולן אינו נמצא כדין בישראל, ועל כן אין הם חייבים לשאת תעודת זהות.
אין לנו כאן ענין בשאלות בתחום המשפט הבינלאומי הפומבי באשר להגדרתה של מדינה. השאלה היא שאלה פרשנית בדבר האפקט המשפטי של חוק רמת הגולן. התשובה לשאלה פרשנית זו היא כי מכח חוק רמת הגולן, הוחלו כל הנורמות המשפטיות החלות במדינה על רמת הגולן, באופן שבכל מקום בחקיקה שבו נאמר "ישראל" או "המדינה" או "מדינת ישראל" גם רמת הגולן במשמע. אכן, עצם החלתה של נורמה ישראלית פלונית על מקום אלמוני שמחוץ למדינה אינה עושה בהכרח אותו מקום אלמוני כישראל והכל תלוי במטרתה, לשונה ופועלה של הנורמה המתפרשת. בענין שלפנינו, לשון החוק והמטרה החקיקתית גם יחד יש בהן כדי להוביל למסקנה כי בכל מקום בו מופיע בחקיקת הישראלית הביטוי "ישראל" או ביטוי אחר המציין את המדינה גם רמת הגולן במשמע.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עוה"ד א. פלדמן ופ. לנגר לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 22.5.83).
בג"צ 554/82 - רחל משכית ואח' נגד הועדה לתכנון ולבניה מחוז הצפון
*היתר להקמת סככות לול (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
עתירת העותרים נוגעת להיתר להקמת שלוש סככות לול, שרותים, מחסן וחדר גנרטור עפ"י בקשה שהוגשה בשנת 1979 לועדה המקומית לתכנון ולבניה "אושרי". הועדה המקומית דחתה את הבקשה להיתר וערר על כך הוגש לועדה המחוזית. מאז שנת 1979 מכתתים העותרים רגליהם אל המשיבה וזו עשתה כל אשר ביכולתה לדחות את העותרים בלך ושוב באמתלאות ותירוצים שונים. הדברים חורגים מכל מינהל תקין ומצביעים על יחס שאין לתארו כלפי מבקש היתר. המשיבה לא הגישה תצהיר כתשובה לעתירה למרות ארכות שניתנו לה וגם ביום הדיון לא הוגשה תשובה, אלא נציג המשיבה הודיע כי המשיבה החליטה, לאחר הוצאת הצו על תנאי, לאשר את ההיתר עם תנאים מגבילים. ב"כ העותרים הביע חשש שאין כאן אלא נסיון נוסף לדחות את העותרים ולמעשה לא תסתיים הפרשה אם לא ינתן צו החלטי. בג"צ קיבל את עמדת העותרים והוציא צו החלטי המורה למשיבים לתת את ההיתר ללא כל הגבלות. העותר טוען כי כל ההגבלות נובעות משיקולים הזרים לענין ומאומה מהדברים שהעלה בעתירתו לא נסתר שהרי לא הוגש תצהיר תשובה.
(בפני השופטים: בייסקי, שיינבוים, אור, החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ר. בילס לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיבה. 11.1.83).
בג"צ 144/83 - אסתר בן בסט נגד אלי סופר
*חטיפת ילד (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת והמשיב נישאו בתל אביב ב- 1975 ואח"כ היגרו לקנדה. בינואר 1978 נולד בנם (להלן - הילד). היחסים בין בני הזוג התערערו והם התגרשו לפי פס"ד של בימ"ש בקנדה. לפי פסק הגירושין נשאר הילד במשמורתה של העותרת ובחזקתה. בספטמבר 1981 הגיעו ארצה העותרת עם הילד ובשלב מסויים עבר הילד לידי המשיב והעותרת הגישה עתירה לבג"צ. בעקבות העתירה הוחזר הילד לידי האם והמשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי תובענה בנוגע להחזקת הילד. הוא קיבל צו ביניים האוסר על האם להוציא את הילד מהארץ, אך באותו יום עזבה העותרת את הארץ עם הילד. ביולי 1982 נערך הסדר בין בעלי הדין שלפיו נמסרה החזקת הילד לידי העותרת ואין חולקין שההסדר קיבל תוקף של פסק דין בבימ"ש קנדי. בינואר 1983 הוציא המשיב בעורמה את הילד מתחומי קנדה ובא אתו לישראל. העותרת הגישה את העתירה הנוכחית להחזרת הילד ועתירתה נתקבלה.
לנוכח הסכמתו של המשיב לפסה"ד שניתן בקנדה, המאשר את ההסדר בדבר החזקת הילד מסוף 1982, אין הוא ראוי להשמע בטענתו שזכויות בעלי הדין להחזקת הילד צריכות להקבע בבימ"ש בישראל. אם המשיב צודק בטענתו כי הסכמתו ניתנה בקנדה בנסיבות שיש בהן משום אילוץ, ראוי הוא ביהמ"ש בקנדה שידון בשאלה אם אין מקום לבטל את ההסכמה. הטענה כי ההסכמה בקנדה ניתנה רק למראית עין משמעותה שהמשיב מבקש מבג"צ לתת תוקף לתכסיס שנקט ולכך אין בג"צ מוכן לתת יד. לכאורה אין מחלוקת כנה בין בעלי הדין לגבי זכויות המשמורת וההחזקה בילד ובתי המשפט בישראל לא יהפכו מקלט לחוטפי ילדים. לכאורה מן הראוי שילד בן חמש שנים ימצא ברשות אמו כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' אבנור. עו"ד טרובוביץ לעותרת, עוה"ד זילברפלד וריזל למשיב. 16.5.83).
ע.פ. 163/82 - משה דוד נגד מדינת ישראל
*החזקת כלי יריה באזור יו"ש (הערעור נתקבל).
המערער מסר בספטמבר 1979 כלי יריה צבאי לידיו של פלוני מבלי שלפלוני היה רשיון להחזיק בכלי יריה עפ"י חוק כלי יריה. המעשה בוצע באלון שבות שביהודה ושומרון ולא בישראל. המערער הועמד לדין בבימ"ש השלום בירושלים בעבירה על חוק כלי יריה שלפיו אין למסור כלי יריה צבאי אלא אם יש בידי המקבל רשיון לאותו כלי יריה. תקנה 2(א) לתקנות שעת חרום אומרת כי "בימ"ש בישראל מוסמך לדון לפי הדין הישראלי אדם הנמצא בישראל או הרשום במרשם האוכלוסין.. על מעשהו או מחדלו שארעו באזור ושהיו מהווים עבירה אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל". המחלוקת בין הצדדים התייחסה לפרשנות של סעיף זה. המערער טען כי ניתן לדון אותו על מעשה או מחדל שארעו באזור כאשר הדגש הוא העדר רשיון להחזקת הנשק לפי הדין החל ביהודה ושומרון, ואם לפי הדין שחל ביהודה ושומרון מותר היה לו למסור את הנשק כי אז אין להעמידו לדין בישראל, למרות שלפי הדין החל בישראל לא היה למקבל הנשק רשיון, ואילו התביעה טענה כי אין נפקא מינה בשאלה מה הדין החל באזור יהודה ושומרון לגבי החזקת נשק באותו מקום ואם יש צורך ברשיון לכך, ודי בכך שלמקבל הנשק לא היה רשיון לפי הדין החל בישראל להחזיק בנשק בישראל. בימ"ש השלום ואחריו ביהמ"ש מחוזי קבעו שהפירוש הנכון של תקנה 2 הנ"ל הינו שהמעשה או המחדל שאירעו באזור היו מהווים עבירה אילו ארעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל, היינו אילו קיבל את הנשק מי שאין לו רשיון להחזקת נשק בישראל כי אז עבר את העבירה והערעור על כך נתקבל.
בפסק דין מקיף עמד השופט ברק על שני הפירושים האפשריים לתקנה 2(א) לתקנות הנ"ל - הגישה המוחשית והגישה המושגית או המופשטת. הוא מגיע למסקנה שיש לקבל את הגישה המושגית, היינו שיטת המרת הנתונים לענין הנסיבות העובדתיות הרלוונטיות. לפי גישה זו כשדנים במקרה כגון זה השאלה אינה אם למקבל הנשק יש רשיון ישראלי לאחזקת נשק, אלא אם היה למקבל הנשק רשיון במקום שבו ביצע את העבירה או שכלל לא היה צריך ברשיון כזה ואז העבירה אינה עבירה. עפ"י הגישה המושגית, כנגד הנתון הנסיבתי שבאיזור יש להעמיד נתון נסיבתי או היפוטטי מקביל בישראל. אם הנתון הנסיבתי באזור הוא שלמקבל אין היתר להחזיק כלי יריה עפ"י דיני האיזור, הרי כנגד נתון נסיבתי אקטואלי זה, נעמיד נתון עובדתי היפוטטי, כי למקבל אין היתר להחזיק כלי יריה עפ"י דיני ישראל, ועל יסוד זה ניתן יהיה לגבש אחריות פלילית בישראל. אך אם הנתון הנסיבתי באיזור הוא שלמקבל הנשק יש היתר להחזיקו עפ"י הדין באיזור, הרי הנתון הנסיבתי ההיפוטטי המקביל הוא, שיש למקבל היתר לפי הדין הישראלי להחזיק בכלי יריה, ועל יסוד תשתית עובדתית זו אין מקום לאחריות פלילית בישראל. על התביעה הוטל להוכיח שלנאשם לא היה היתר להחזיק נשק באזור ואת ההוכחה הזו היא לא הביאה משום שסברה שאין זה רלונטי. לפיכך יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. שפירא למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 27.2.83).
בר"ע 474/82 - פנחס רודן ואח' נגד האוניברסיטה העברית ואח'
*סילוק יד (הבקשה נדחתה).
בית משפט השלום הורה למבקשים לסלק כביש אספלט שנסלל בתוך חלקה 85 בגוש 30316 ולהחזיר את החזקה לידי המשיבים. כן נצטוולהימנע מלעשות כל שימוש בשטח האמור עד שיקבע בהליכי הסדר מקרקעין אם השטח המסויים שייך לחלקה 85 או לחלקה 86. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המבקשים והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לגבי המקרקעין שבגוש הנ"ל פורסם צו הסדר לפני כ- 25 שנה אך הליכי ההסדר לא נסתיימו, לפחות בכל הנוגע לחלקה 85 הרשומה על שם המשיבים וחלקה 86 הרשומה ע"ש המבקשים. בית משפט השלום קיבל את תביעת המשיבים בהתבסס על סמכותו לפי סעיף 28(3) לחוק בתי המשפט והורה על המבקשים לסלק ידם מחלקה 85 שעליה סללו דרך. המבקשים טענו שהפניה לבימ"ש השלום בטעות יסודה מאחר והענין נמצא בסמכות ביהמ"ש המחוזי. שתי הערכאות דלמטה בחנו את הוראות החוק הרלוונטיות - סעיפים 43 ו- 108(1) לפקודת הסדר זכויות במקרקעין כפי שנתפרשו בפסיקת ביהמ"ש העליון - והגיעו למסקנה שהסמכות היא לבימ"ש השלום מאחר ומדובר על תביעת חזקה שבמסגרתה נתבקש סילוק יד. בדין נקבע כך לאור מערכת הנתונים העובדתית כפי שהובאה בפני בימ"ש השלום. מן הנכון היה לפנות לבית משפט זה, בין אם המבחן אותו מאמץ ביהמ"ש הוא המבחן של הסעד המבוקש ובין אם המבחן מעוגן במהותה האמיתית של המחלוקת בין הצדדים. גם לגופו של ענין, באשר לשטח המריבה, אין לתת רשות ערעור על החלטת שתי הערכאות דלמטה.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. רובין למבקשים, עו"ד א. שפאר למשיבים. 14.3.83).
בר"ע 51/83 - ההסתדרות הכללית ואח' נגד דב אבל ואח'
*סמכות בימ"ש לדון בבחירות למועצת עובדים (הבקשה נדחתה).
המשיבים הם חברי ההסתדרות ונמנים עם עובדי חברת החשמל מרחב הדרום. במרחב זה נערכו בחירות למועצת העובדים והמשיבים כופרים בחוקיות הבחירות ועתרו לביהמ"ש המחוזי למתן סעד הצהרתי על ביטול הבחירות ועל עריכת בחירות חדשות. בקשת הנתבעים לדחות את התובענה על הסף מחוסר סמכות נדחתה בביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בסעיף 25(א)(4) לחוק בית הדין לעבודה הוסמך בית הדין לדון ב"תובענות שבין עובד לארגון עובדים הקשורות בחברות או בתחום פעילותו של הארגון בענייני עבודה". טענת המבקשים היא שענין של בחירות לאגוד המקצועי בא בגדרו של הסעיף הנ"ל ועל כן הסמכות היא לבית הדין לעבודה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה ובדין דחה אותה. ענין פירושה של הפיסקה האמורה כבר נדון בביהמ"ש העליון בע.א. 64/72 (פד"י כ"ז (1) 260) ונקבע שביהמ"ש המחוזי הוא המוסמך לדון במתן הצהרה על אי חוקיות המס הפוליטי שההסתדרות גובה מחבריה. בהתאם לנאמר באותו פסק דין גם ענין כגון הענין דנא נופל בגדר סמכותו של ביהמ"ש המחוזי. אין סכסוך בענין של בחירות לאגוד מקצועי יכול להחשב כבא בגדרה של תובענה הקשורה בחברות או בענין הנוגע לפעילותו של הארגון המקצועי בענייניעבודה. המבקשים טענו שבית הדין הארצי לעבודה נוהג לפרש את סעיף 24(א)(4) בצורה שונה ומרחיבה, דא עקא שכבר בע.א. הנ"ל חלק בית המשפט העליון על פרשנותו המרחיבה של ביה"ד לעבודה ועל כן אין מקום לתת רשות ערעור בנושא זה.
(בפני: השופט ש. לוין. 14.3.83).
ע.א. 194/83 (בר"ע 74/83) - אסתר כהן ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*בר"ע 74/83) - עיון במסמכים (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המערערת אושפזה בנובמבר 1978 בביה"ח הלל יפה בחדרה עקב כאבי בטן שעה שהיתה בהריונה. בית חולים זה מנוהל ע"י המדינה. המערערת שוחררה מבית החולים כעבור יומיים. לאחר מספר ימים אושפזה בבי"ח מאיר הנמצא בבעלות קופת חולים. מבית חולים זה שוחררה לאחר ניתוח ואושפזה שוב כעבור כחודש ימים. יומיים לאחר מכן נתקפה בצירי לידה והפילה את ולדה. המערערים ייחסו תחילה רשלנות רק לבית החולים מאיר ופנו אל משרד הבריאות והלה מינה ועדה שבדקה את הטיפול שניתן בביה"ח מאיר. לאחר שהועדה הגישה את ממצאיה החליט משרד הבריאות לברר גם את מהלך הטיפול הרפואי בבית החולים הלל יפה והועדה קבעה ממצאים גם בענין זה. המערערים בקשו שיותר להם לעיין בחומר האמור ונענו בסרוב. במכתב למבקשת נאמר כי מדובר בחומר פנימי שנועד לצרכי משרד הבריאות ומילוי תפקידיו בלבד. מכתב נוסף של משרד הבריאות מציין כי כל הבדיקות והבירורים הנערכים על ידי משרד הבריאות הם בבחינת חומר פנימי לצורך שיקולי המשרד בדבר הטיפול המקצועי והשלכותיו. המערערים הגישו תובענה נגד המדינה ונגד קופת חולים ובה ייחסו לשתי הנתבעות רשלנות רפואית. בגדר התובענה בקשו המערערים גילוי מסמכים וב"כ המדינה הודיע שבין המסמכים שברשות מרשתו נמצאים גם דוחו"ת חקירה של משרד הבריאות שהם חסויים. על סיבת החסיון נמסר תצהיר, מטעם המדינה. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערערים זכאים לעיין בחומר האמור ככל שהדבר נוגע לבית החולים מאיר השייך לקופת חולים, אך אינם רשאים לעיין בחומר הנוגע לבית החולים הלל יפה השייך למדינה. המערערים תוקפים החלטה זו וטוענים שעל המדינה להראות להם את הדוחו"ת המתייחסים לשני בתי החולים. טענתם נתקבלה.
השאלה היא אם מבחינה עובדתית טענה המשיבה שהדו"ח במידה והוא מתייחס לבית החולים הלל יפה הוכן תוך צפייה להליכים משפטיים בין המערערים לבין המדינה או גם מתוך צפיה כזו. מתוך עיון בתצהיר שהוגש עולה כי אין טענה מפורשת כזו. הנאמר בתצהיר מתיישב יפה עם המכתבים של משרד הבריאות כי מטרת החקירה הנוספת היתה לספק חומר למשרד הבריאות בדבר צורת הטיפול בבית החולים הלל יפה והשלכותיו על תיפקודו של משרד הבריאות, מבלי שאפשרות שתוגש תובענה משפטית נגד המדינה עלתה על הפרק. לפיכך אין לומר כי המדינה תצביעה על קיום עילת חסיון המונעת את העיון.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד וינברג למבקשים, עו"ד סהר למשיבה. 25.3.83).
בר"ע 36/83 - אליהו סמילה נגד מדינת ישראל
*ערעור נוסף על הרשעה בהחזקת רכוש החשוד כגנוב (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש מתגורר אצל אחותו ובחיפוש שנערך נמצאו בחדר השינה של המבקש מתחת למזרון 9,300 דולר ו-25,000 ל"י, בחדר הילדים נמצא בארון שטר של 100 דולר, בעציץ ריק במרפסת הסלון נמצאה שקית ניילון שהכילה תכשיטי זהב שונים ובמטבח נמצאו בתוך תיק 22 אבני יהלום בלתי משובצות בגדלים שונים ששווים כ- 23,000 דולר. המבקש הודה שהרכוש הוא שלו וגירסתו היתה שרכש את כל אלה מהכנסותיו. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בהחזקת רכוש שקיים לגביו חשש סביר שהוא גנוב, ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מסקנתו בדבר קיומו של חשש סביר ביסס השופט על כמה שיקולים: המבקש אינו עוסק בסחר ביהלומים והכמות שנמצאה בחיפוש הוא תופעה חריגה בכלל
ולגבי בחור בגיל 23, ששירת למעלה משלוש שנים בצה"ל, בפרט. גם צורת ההחזקה אומרת דרשני ואין דרכן של הבריות לנהוג כך ברכוש כשר למהדרין. לכל אלה הוסיף את סירובו של המבקש לתת לחוקריו גירסה כלשהי על מקור הרכוש וכן הצעתו בשיחה עם מפקח משטרה להודות בהחזקת רכוש גנוב לגבי תכשיטי הזהב שערכם כ-20,000 ל"י. יתכן שכמה מהשיקולים כשהם ניצבים לבדם אין די בהם כדי לבסס חשד סביר לצורך סעיף האישום, אולם די בכוחם המצטבר לשמש בסיס איתן למסקנה המרשיעה. אשר לטענת הסניגור כי ביהמ"ש צריך היה לקבל את דבריו המוקלטים של המבקש שבהם הכחיש בתוקף בפני איש שיחו שהשיג את הרכוש בדרכים לא כשרות ועמד על כך שהוא חף מפשע - היתה זו שיחה בין נאשם לבין אדם אחר שבה אמר הנאשם דברים הנוחים לו. דברים הנאמרים מחוץלכתלי ביהמ"ש הם בגדר עדות שמיעה שאינה קבילה כראיה וכאלה הם דבריו של נאשם התואמים את האינטרס שלו. רק כאשר הוא אומר דברים המפלילים אותו, או הנוגדים את האינטרס שלו, מהווים הם ראיה הכשרה להתקבל. אכן לא הוכח אם והיכן נגנבו פרטי הרכוש, אך אין הכרח בדבר לצורך הרשעה לפי סעיף 413 לחוק העונשין.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד ע. מאיר למבקש, עו"ד ר. לוי למשיבה. 5.4.83).
בר"ע 122/82 - מרדכי עלפי נגד מדינת ישראל
*אי הגשת דו"ח למס הכנסה כ"עבירה נמשכת" (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
ביום 6.1.81 הורשע המערער בעבירות של אי הגשת דו"ח על הכנסות ונדון לקנס, למאסר בפועל של חודשיים ולמאסר על תנאי של שלושה חדשים. ביום 17.5.81 הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של אי הגשת דו"ח על הכנסות לשנת המס 1979 ולתיק זה צורפו אישומים בתיק נוסף על אי הגשת דוחו"ת בשנים אחרות. המערער הודה בביצוע העבירות הנ"ל והוטל עליו קנס ומאסר על תנאי. בימ"ש השלום סרב להפעיל את המאסר על תנאי שנגזר ביום 6.1.81 וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה והפעיל את המאסר על תנאי. הערעור נדחה.
את הדו"ח לשנת המס 1979 הגיש המערער רק ביום 2.3.81, היינו כחודשיים לאמר שהוטל עליו המאסר על תנאי. אין לקבל את טענת הסניגור כי מדובר "בעבירה רגעית" שהושלמה ביום 31.7.80, תאריך שבו היה צריך להגיש את הדו"ח. מדובר בעבירה "נמשכת" שכן אם לא הוגש הדו"ח בזמן, עדיין מוטלת החובה על הנישום להגיש את הדו"ח בכל מועד לאחר התאריך שבו צריך היה להגיש את הדו"ח. כיון שמדובר בעבירה "נמשכת" הרי שהיא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית, היינו עד למועד הגשת הדו"ח או עד להעמדה לדין. לפיכך, אם כי העבירה החלה לפני מועד הטלת המאסר על תנאי, אין מניעה דיונית לכך שיופעל המאסר על תנאי בגין אי מילוי החובה לאחר 6.1.81, שכן אי מילוי חובה זו לאחר התאריך הנ"ל מהווה עבירה מושלמת.
(בפני השופטים: ש. לוין. יהודה כהן, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. אלון למבקש, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 13.3.83).
ע.פ. 368+543/82 - מאיר סויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות של התפרצות לחנות וקבלת רכוש בידיעה שהושג בפשע, בריחה ממשמורת חוקית ושימוש ברכב ללא רשות הבעלים, ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר
על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
למערער הרשעות קודמות מרובות בעיקר בעבירות נגד הרכוש וכבר ריצה בעבר עונשי מאסר לתקופה ארוכה למדי. העבירות דנן הן חמורות ונעברו בחלקן שעה שהמערער היה משוחרר בערובה. תסקירי שירות המבחן אינם מגלים תמונה חד משמעית אופטימית לגבי עתידו של המערער ובנסיבות אלה אין לומר שביהמ"ש המחוזי החמיר יתר על המידה עם המערער. אעפ"כ ניתן להקל במידת מה בעונש וזאת כדי לעודד את המערער מכיוון שלפי התסקיר עדיין לא אפסו הסיכויים של החזרתו למוטב. כיון שכך, צירוף המאסר על התנאי שהופעל יהיו שנה וחצי מצטברים ומחצית השנה תהיה חופפת וכן יהא המערער במבחן למשך שנתיים לאחר שחרורו.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, גב' נתניהו. עו"ד מ. מוסק למערער, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 3.3.83).
ע.פ. 615/82 - מדינת ישראל נגד אחמד עלי שבלי
*קולת העונש (גרימת חבלה)
(ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל). באחד הימים הלכו המתלונן, יליד 1913, ובנו בדרך לכפרם דיר חנא. הם נתקלו במשיב שצעק לעברם "נפלתם בפח. מות תמותו. היום סוף שלכם". את דבריו ליוה המשיב ביידוי אבנים גדולות על השניים. אחת האבנים פגעה בראשו של האב והלה צנח ללא הכרה כשראשו זב דם. הוא אושפז בבית חולים ונקבעה לו נכות של %100. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנתיים מאסר על תנאי וקנס של 30,000 שקל והערעור על קולת העונש נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי ציין כי בעבירות אלימות יש להטיל עונשים שיהא בהם כדי לעקור את האלימות מהשורש, אך מנה שורה של נסיבות מיוחדות שהביאוהו להסתפק בעונש של מאסר על תנאי וקנס כספי. ברם, במסקנתו לא שקל נכונה את מטרות הענישה במקרה חמור זה ונימוקי הקולא אין בהם כדי להצדיק עונש החורג במידה כה קיצונית מחומרת המעשה. ריב בין משפחתי, גם אם הוא מושרש ורב שנים, וכן נסיבות אישיות ועבר נקי, אין בהם כדי למלט את מי שהורשע בעבירה כה חמורה מלבוא על העונש הראוי לו, הן כדי להרתיע אותו והן כדי להרתיע אחרים למען ישמעו וייראו. הטענה שהמשיב לא התכוון לתוצאה החמורה לאו טענה היא. התוקף את הזולת ביידוי אבנים נוטל על עצמו את הסיכון שיצטרך לתת את הדין, ובוודאי כך הוא במקרה שבו השליך המשיב אבנים על זקן בן 67 ללא כל פרובוקציה קודמת. במקרה כגון זה אין לדבר על השגת מטרת הענישה של הרתעה על ידי הטלת קנס כספי. להיפך, עונש כה קל עשוי רק לעודד ביצוע מעשים ברוטליים כאלה. גם הטענה בדבר הרגעת הרוחות אין בה כדי להצדיק עונש כה קל. זוהי עבירת אלימות חמורה, נגע של עבירות אלה פשה עתה בחברתנו וביהמ"ש מצווה לתת ידו לבלימתו ולעקירתו מן השורש על ידי עונש מאסר משמעותי שירתיע את הצבור מללכת בדרך נלוזה ומסוכנת זו ביישובם של סכסוכים. לפיכך מן הדין היה להטיל על המשיב עונש מאסר משמעותי מאד, ואולם הלכה נקוטה היא כי אין ביהמ"ש שלערעור ממצה את חומרת הדין ועל כן מסתפק ביהמ"ש העליון במקרה דנא בהטלת עונש מאסר בפועל של תשעה חדשים בלבד.
(בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עו"ד גב' רבין למערערת, עו"ד הגלר למשיב. 28.2.83).