ע.א. 812/80 - שטראוס שווק צפת בע"מ נגד חיים חזן
*פירוש תניות בהסכם וביצוען
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1328/77 - הערעור נתקבל).
המערערת היתה הסוכנת להפצת המוצר "תפוגן" באיזור הצפון והיא העסיקה מפיצים שהתקשרו עמה להפצתו של מוצר זה. מ-1972 עבד המשיב בתור קבלן עצמאי בהפצת המוצר באיזור הצפון מטעם המערערת. החל מ- 1975 היה אחד בשם שעיה מנהל המערערת ובחודש יולי 1977 הפסיק לספק סחורה למשיב בטענה כי המשיב חייב כסף למערערת. פעם נוספת הופסקה עבורתו באוגוסט 1977 בשל חשד כי הפקיר את קו החלוקה שלו בטענת שווא כי הוא יוצא למילואים בעוד שבפועל הוא בילה עם משפחתו באילת. אז פנה המשיב למשטרה בתלונה נגד שעיה וטענתו היתה כי שעיה קיבל ממנו שלמונים בגין סחורה שמסר לו להפצה. בתביעה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי ביקש המשיב שיוצהר על זכותו להמשיך בהפצת המוצר. חלק זה של התביעה נדחה ע"י ביהמ"ש שהסתמך על תנאי העסקת המשיב שלפיהם היתה המערערת רשאית להפסיק את העסקת המשיב ואת ההפצה של המוצר על ידו בלא אומר ודברים, יהיו מניעיה לכך אשר יהיו, ובכל עת שתבחר לעשותכן. עוד טען המשיב כי היתה לו זכות להעביר את ההפצה למפיץ אחר ולקבל תשלום ממנו ובכך שהמערערת הפסיקה העסקתו בלי לתת לו אפשרות להעביר את זכות ההפצה לאחר, הפסיד כספים ואת אלה הוא תבע מהמערערת. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערת בתשלום סכום כסף מסויים למשיב ומכאן הערעור.
א. ההתקשרות בין המערערת למשיב לא נעשתה בכתב ואת תנאיה הסיק ביהמ"ש המחוזי מהעדרות שבאו בפניו ובכלל זה ההסכמים עם המפיצים האחרים שהיו תחילה בע"פ ולאחר מכן הועלו על הכתב. עפ"י תנאי ההסכם היתה למערערת זכות להפסיק את עבודת המפיץ ללא כל הודעה מוקדמת. הוכחו נוהג ותנאי מכללא שלפיהם רשאי בדרך כלל כל מפיץ המבקש להפסיק את עבודתו להעביר את זכותו לאחר כפוף להסכמת המערערת. זכות לא היתה נתונה לכל אחד אלא לסוכנים אשר מילאו את תפקידם כשורה בעת עבודתם.
ב. ביהמ"ש המחוזי סבר כי לא היתה סיבה לכך שהמערערת תראה את המשיב כמי שלא מילא את תפקידו כשורה בעת עבודתו וזאת לאחר שסקר את הרקע לסכסוך בין הצדדים. בכך טעה ביהמ"ש, האם לא עמדה למשיב זכות להעביר את הקו שלו לאחר, ממילא לא הפרה המערערת תנאי מתנאי החוזה עמה עפ"י תנאי העבודה היתה זכות מוחלטת למערערת לא רק להפסיק את העבודה של כל מפיץ אלא גם להעביר את ההפצה למישהו אחר ללא כל צורך לפצות את המפיץ.
ג. הזכות להעביר את הקו לאחר תמורת תשלום הוא תנאי מכללה או נוהג המחייבים ביחסים שבין המערערת לכל אחד ממפיציה. מדובר בתנאים מחייבים כל עוד קיים החוזה בין הצדדים. משהותנה שהמערערת רשאית לבטל את החוזה ולהפסיק את העסקת המשיב באורח חד צדדי, הרי משניצלה זכותה זו וביטלה את החוזה, לא עומדות עוד למשיב זכויותיו לפי החוזה, אף לא להעביר את קו ההפצה לאחר.
ד. טעה ביהמ"ש, כאמור, כשקבע שלא היתה הצדקה עניינית למערערת לסרב להעברת הקו ע"י המשיב לאחר. זאת גם אם זכות העברת הקו, מסורה היתה למשיב ללא קשר לשאלה אם עבודתו הופסקה ע"י המערערת ואם לאו, זכות זו מותנית היתה רק בכך שהתנהגותו של המפיץ היתה כהלכה. למערערת היו הרבה תלונות נגד המשיב על דרך עבודתו ואף נשלחה לו התראה על כך. בנסיבות אלה לא היה
מקום לקבוע כי התנהגות המשיב, לפני שהתלונן במשטרה נגד שעיה, היתה כזו שלא הצדיקה שלילת זכותו להעביר את קו ההפצה לאחר.
ה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מה שהביא לביטול הקשר עם המשיב היתה תלונתו במשטרה ולדעת ביהמ"ש זו היתה כבר לאחר סיום החוזה וממילא לא יכלה להשפיע על זכותו לקבל תשלום עבור העברת קו ההפצה. כאמור לא תלונה זו בלבד היא שגרמה לפיטורין. ברם, עפ"י תלונה זו נהג המשיב לשלם לשעיה שלמונים כדי שהוא ימסור לו יותר סחורה להפצה ומכאן שהוא מודה במעשה אשר די בו כדי להצדיק את הפסקת עבודתו ללא מתן זכות להעביר את קו ההפצה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מכיון שהמשיב היה תלוי בשעיה אין לראות במתן השלמונים פגם המצדיק את הפסקת הקשר אתו ובכך לא צדק. פירושה המעשי של החלטת ביהמ"ש המחוזי היא שאם עובד זקוק לצורך פרנסתו לאדם בעל עמדה והשפעה במקום עבדותו, אין חטא בכך שהוא עושה אתו יד אחת, ללא ידיעת המעסיק, לשלם לו שלמונים כדי לזכות בטובת הנאה. מתן לגיטימציה להתנהגות כזו מותר תחת אותה מטרה ברורה שביסוד דיני השוחד שאין להתיר קבלת טובת הנאה ע"י מתן שוחד. גם אם המשיב לא שילם שלמונים לשעיה ותלונתו במשטרה היתה עלילה והוצאת דיבה עליו גם אז התנהגותו היתה שלא כהלכה והצדיקה הן את סילוקו מהעבודה והן את שלילתה של זכות ההפצה.
(בפני השופטים: ברק, בך, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד יורם אלרואי למערערת, עו"ד נחמן רם למשיב. 3.5.83).
ע.פ. 451/80 - ישראל אלקים נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מטבע וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של קניית מטבע זר ללא היתר ואי הצעת מטבע זר למכירה לאוצר וזאת לאחר שבכספת שלו נמצא מטבע זר בערך של כ- 19,000 דולר. הוא נדון לששה חדשים מאסר על תנאי וקנס של 50,000 ל"י והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הטענה העיקרית של הסניגור היא שביהמ"ש המחוזי שגה כשהרשה לתביעה להשלים ראיותיה בשלב של סיכומי הסניגור כאשר הוא טען בסיכום כי התביעה לא הוכיחה שהמערער הוא תושב ישראל, כפי שנאמר בכתב האישום, וכי לא הוכיחה שהמטבע שנתפס הוא מטבע זר. טענה זו נדחתה. ההלכה כפי שנתגבשה בביהמ"ש העליון אומרת כי סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי אינו מכיל כל דבר האוסר הבאת ראיות נוספות במהלך הסיכומים, כל עוד לא גמר ביהמ"ש את מלאכתו ולא נתן פסק דין. המגמה של ביהמ"ש היא למנוע עיוות דין לנאשם ע"י הבאת ראיות נוספות ומאידך למנוע פגיעה באינטרס ציבורי עקב זיכויו של עבריין בגלל משגה של התביעה. אין כל סיבה לסטות מהלכה זו.
אשר להרשעת המערער בעבירה של אי הצעת מטבע לאוצר - אין נפקא מינה עם המערער רכש את המטבע הזר בדרך חוקית או בדרך בלתי חוקית, שכן גם אם הוא רכש אותו בדרך בלתי חוקית היה המטבע קנין שלו והיה חייב להציע אותו למכירה לאוצר. אשר לעונש אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, יהודה כהן, שיינבוים. עו"ד נ. צורן למערער, עו"ד גב' ח. לירןלמשיבה. 13.3.83).
ע.פ. 340/82 - עזיז אבו ליל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה ארוכה של עבירות מרמה בנסיבות מחמירות ומשיכת שיקים ללא כיסוי וכן בעבירה של עדות שקר ועדויות סותרות כשסכומי הכספים שלגביהם נעברו העבירות הסתכמו בשנת 1980 ב-160,000 שקל לערך. הוא נדון ל-30 חדשים מאסר בפועל ו-30 חדשים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של 8 חדשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בשורה ארוכה של עבירות מרמה והמאסר על תנאי שהופעל הוטל גם הוא עקב 10 עבירות של משיכת שיקים ללא כיסוי. טוען הסניגור כי העונש חמור מדי בשים לב לכך שעל המערער לרצות גם תקופות מאסר שונות עקב פקודות מאסר אזרחיות, שעליהן לא היה ידוע לביהמ"ש בעת מתן גזר הדין. עובדה זו אינה צריכה להביא להקלה בעונש שהוטל על ביצוע עבירות פליליות.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר, גולדברג. עו"ד חורי למערער, עו"ד מ. ברנשטיין למשיבה. 20.3.83).
ע.פ. 461/82 - עמרם עסוד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוחד וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער היה פקח בעירית דימונה, והורשע בעבירת שוחד בכך שנטל מרוכל בשוק שתי חולצות ששויין כ- 400 לירות מבלי שהתכוון לשלם עבורן. הוא נדון ל-3 חדשים מאסר בפועל ו- 9 חדשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 5,000 שקל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על חודש וחצי.
ביהמ"ש האמין לעדותו של הרוכל אשר בפרטים חשובים אושרה גם ע"י עדים האחרים ובכך אין להתערב. אין חולקין שהמערער קיבל מהרוכל שתי חולצות כשהיה לבוש במדים של פקח העיריה. כשנדרש המערער ע"י הרוכל לשלם את מחיר החולצות הוא הכחיש תחילה שלקח אותן. על יסוד הראיות רשאי היה ביהמ"ש לקבוע כי כאשר נטל המערער את החולצות הוא לא התכוון לקנות אותן ולא התכוון לשלם עבורן. העובדה ששילם עבוד החולצות אינה משנה דבר שכן התשלום היה אחרי שהרוכל התלונן בעיריה.
אשר לטענה כי המערער לא קיבל את החולצות בעד פעולה הקשורה בתפקידו שכן בתוך פקח לא יכול היה לתת כל טובת הנאה לרוכל - היתה ראיה כי המערער יכול היה לקבוע את מקומם של הרוכלים בשוק, להטיב עם אחד ולהרע לאחר ועפ"י ראיות אלה היה יסוד לקביעה כי החולצות נלקחו ע"י המערער בעד פעולה הקשורה בתפקידו כפקח.
אשר לטענה כי אין להרשיע את המערער בלקיחת שוחד מאחר והרוכל לא התכוון לתת את החולצות כשוחד - כבר נפסקה הלכה כי יתכנו מקרים בהם הנותן אינו מתכוון למתן שוחד ואילו המקבל מתכוון לקחת שוחד וטובת ההנאה שהוא מקבל היא בבחינת עבירה של לקיחת שוחד.
אשר לעונש - לכאורה אין העונש חמור כלל. זו עבירה חמורה ומן ההכרח להטיל על מקבל השוחד בדרך כלל מאסר בפועל. במקרה דנא המאסר אינו ארוך ואושר למערער ריצוי המאסר בעבודות חוץ. ברם, קיימות נסיבות מיוחדות לקולא. העבירה בוצעה בשנת 1979, המערער פוטר מהעיריה, הוא אב ל- 4 ילדים ואשתו עזבה אותו עם אזרח זר שעבד בהקמת שדות התעופה בנגב. שירות המבחן שלא המליץ על מבחן לביהמ"ש המחוזי שינה את עמדתו ועתה הוא קובע כי המערער זקוק לעזרה ויש סיכוי שעזרת השירות תוכל להביא לשיקומו. בשים לב לכל הנ"ל
הוחלט להעמיד את המערער במבחן וכן לקצר את המאסר בפועל ולהעמידו על חודש וחצי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, יהודה כהן, שיינבוים. עו"ד פרץ למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 13.3.83).
ע.פ. 332+458/82 - יוסף חטיב נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, בכך שדקר את חברו בסכין, ונדון ל- 4 חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 10,000 שקל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שלושה חדשים.
אין ממש בערעור על ההרשעה מאחר וביהמ"ש האמין לעדותו של המתלונן שגירסתו נסתייעה גם ע"י הודעת המערער במשטרה כי דקר את המתלונן בסכין שהיתה בידיה משדחה ביהמ"ש את טענת המערער כי פעל מתוך צורך להגן על עצמו יכול היה להרשיע את המערער בעבירות של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות. אשר לטענת המערער כי לא נשא עמו אלא סכין קטנה היכולה לשמש לקילוף פירות וכי גם בשל טעם זה לא היה מקום להרשיעו בעבירה של חבלה בנסיבות מחמירות המעלה את תקרת העונש - סעיף 335(1) מתייחס לעבריין הנושא, בין היתר, נשק קר, וסכין מכל סוג הנישאת בנסיבות כגון אלה שבפנינו נחשבת לנשק קר גם אם היא קצרת להב יחסית וגם אם היא יכולה לשמש בדרך רגילה למטרות אחרות שאינן כרוכות בביצוע מעשה עבירה. על כן יש לדחות את הערעור על ההרשעה.
אשר לעונש - העונש כשלעצמו אינו חמור לאור אופיה של העבירה, אך מאידך אין להתעלם מכך שעד שנשמע הערעור חלף זמן לא מועט מעת ביצוע העבירה והמערער היה משוחרר בערבות ולמעשה אין לו עבירות קודמות. בנסיבות אלה ניתן להקל בעונש כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, גב' אבנור. החלטת - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מ. זיו למערער, עו"ד ע. חסון למשיבה. 7.4.83).
ע.פ. 677/82 - מדינת ישראל נגד חביב הווארי
*הרשעה בעבירות סחיטה (הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברק ולוין כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).
המשיב ועוד נאשם הועמדו לדין באשמת סחיטה באיומים ובעוד הנאשם השני (אחד בשם עלי) הורשע בדין זוכה המשיב. הערעור על הזיכוי נדחה ברוב דעות השופטים ברק ולוין, בפס"ד מפי השופט לוין, כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג.
באחד הערבים הגיעו שני הנאשמים לביתו של המתלונן ועלי דרש מהמתלונן לשלם לו 20,000 שקל אשר לפי דבריו הוא חייב לאחד בשם איסמעיל. עלי ידע היטב את מטרת הדרישה וטיב הענין ואילו המשיב ידע רק שעלי רוצה לקבל כסף מידי המתלונן. המתלונן סרב לשלם ואז איים עליו עלי כי יפוצצו לו את הבית ויתנו לו כדור בראש. עלי נתן שהות למתלונן לשלם את הסכום הנדרש בתוך שלושה ימים. עלי והמשיב עזבו את בית המתלונן וכעבור חצי שעה חזרו ועלי הודיע למתלונן כי לא ימתין שלושה ימים וכי הוא דורש למחרת את הכסף אחרת יפוצצו את הבית ויהרגו את המתלונן. גם בפגישה זאת עמד המשיב בצד ולא התערב בשיחה. המתלונן דווח על הענין למשטרה ואז סוכם שבפגישה הבאה ישלם את הכסף ויותקן מיקרופון להקלטת השיחה. בפגישה הבאה שולם הכסף ועלי והמשיב
חתמו על קבלה ולאחר התשלום נעצרו השניים. בכל שלושת המפגשים הדובר והמאיים היה עלי ואילו המשיב רק היה נוכח ולא נטל חלק פעיל במעשה. המשיב אף הכחיש את העובדה כי חזר לפגישה השניה יחד עם עלי, אך ביהמ"ש קבע כי המשיב נכח בכל שלשת המפגשים. אעפ"כ זיכה ביהמ"ש את המשיב בקבעו כי לא היה שותף למעשה אם כי שמע כבר בפגישה הראשונה את דבר האיומים.
סעיף 26(4) לחוק העונשין קובע כי "מי שסייע את חברו בעבירה על ידי שנוכח במקום העבירה כדי... לאמץ את המבצע בהחלטתו, או כדי להבטיח ביצועה של עבירה יראו בו מסייע למבצע המעשה". עפ"י ההלכה הנוכחות כשלעצמה אין בה כדי לעשות את האדם הנמצא במקום העבירה למסייע ויש להוכיח כי הנוכחות לא היתה מקרית אלא משולבת בתרומה כלשהי לקידום מעשה העבירה או היתה משולבת במחשבה הפלילית לקדם בעצם הנוכחות במקום את המעשה וכו'. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכל העובדות והשאלה היא אם הסיק את המסקנות הנכונות מהעובדות כפי שהוכחה התשובה לכך, לדעת השופט לוין, היא חיונית. ביהמ"ש העליון היושב כערכאת ערעור אינו מתערב בהחלטות ביהמ"ש דלמטה ואינו ממיר את התרשמות השופט מהעדים והראיות בהתרשמותו הוא שמטבע הדברים היא מוגבלת ומצומצמת בהיקפה.
השופט גולדברג בדעת מיעוט ציין כי אין התביעה מבקשת להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי אלא במסקנה המתבקשת מממצאים אלה. העובדה שהמשיב נכח בכל שלושת המפגשים, ושמע בפגישה הראשונה את איומיו של עלי וידע כי מטרתו היא לסחוט כספים ואעפ"כ חזר ובא לעוד שני ביקורים, כל אלה מצביעים כי ביקש לשתף פעולה עם עלי לפחות מהמפגש השני ואילך. בידי המשיב היה להפריך מסקנה זו במתן הסבר אחר למטרת הליכתה אך הוא לא נתן כל הסבר לביקור השני אלא הכחישו מכל בכל. יש בנוכחותו בפגישה השניה, ללא מתן הסבר לנוכחות זו, כדי לשמש ראיה ברורה בדבר היותו שותף למעשיו של עלי בביקור זה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין גולדברג עו"ד ע. חסון למערערת, עו"ד מ. חצרי למשיב,20.4.83).
בר"ע 49/83 - זערור חמד נגד חמדוני מוחמד
*הענקת סעד מן הצדק בתביעת פינוי (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום ציוה על פינוי המשיב מדירת מגורים שבה היה דייר מוגן וזאת לאחר שהוכחה עילת פינוי באשר המשיב הוסיף למושכר בניה - ןהכוללת דלת וחלון בקיר וכן גג אסבסט בניגוד להוראת חוזה השכירות. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי ושם אושרה עילת הפינוי, אך נתקבלה בקשת המשיב לסעד מן הצדק והוא חוייב לשלם למערער פיצוי של 25,000 שקל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש טוען כי פסיקת ביהמ"ש המחוזי בדבר הענקת סעד מן הצדק נוגדת את הלכות ביהמ"ש העליון. הוא מצביע על פגמים שונים בהתנהגות הדייר וגם על כך שהדייר לא החזיר את המצב לקדמותו ועפ"י מה שהתברר בבימ"ש השלום יש לו גם דירה אחרת. ברם, ביהמ"ש המחוזי היה בדעה שהבניה שבוצעה לא היתה משמעותית ואינה מצדיקה פינוי הדייר. ענין הדירה הנוספת לא התברר די צורכו בבימ"ש השלום מאחר והמשיב סירב לענות על שאלות בענין זה, ואם כי היה בכך משגה חמור מצד המשיב אין הדבר צריך לעמוד לו לרועץ בנסיבות הענין. מתוך הפרוטוקול עולה כי. ב"כ התובע לא עמד על כך שתינתן תשובה בענין זה. גם אם ביהמ"ש המחוזי התייחס בסלחנות כלפי המשיב, הרי בסופו של דבר נקבע פיצוי. משמעותי לטובת המשכיר ואין לומר שמתעוררת שאלה בעלת חשיבות המצדיקה דיון בערכאה נוספת.
(בפני: הנשיא י. כהן עו"ד מ. פז למבקש, המשיב לעצמו. 10.5.83).
=ע.פ. 291/82 - נסים חן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ע"י מורשה (הערעור נתקבל).
המערער היה סוכנה של חברה למכירת ספרים ובאחד הימים נסע למחנה צבאי כדי למכור שם ספרים. הוא מכר לקצין ספרי תנ"ך ותחילה כתב בחשבון מחיר של 5,700 שקלים לתשלום בחמשה שעורים חדשיים. לאחר מכן תיקן את החשבון וקבע את המחיר בסך 5,230 שקל תמורת שני שיקים דחויים. התברר שהמערער לא העביר את השיקים לחברה והועמד לדין בעבירה על גניבה ע"י מורשה ורישום כוזב במסמכי תאגיד. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער וערעורו נתקבל.
המערער טען כי היה עמו סט תנ"ך משלו והוא מכר את הסט שלו וביהמ"ש המחוזי לא קיבל גירסה זו. אכן, אין להתערב בממצאו על ביהמ"ש המחוזי כי המערער לא היה רשאי למכור סטים משלו ביחד עם ספרי החברה, ואולם עפ"י נסיבות המקרה אין לשלול את גירסת המערער שהיה עמו סט פרטי משלו ואת הסט הזה הוא מכר. העובדה שתחילה ביקש מהקצין סכום יותר גבוה ב-5 תשלומים ולאחר מכן הציע לו סט במחיר יותר נמוך תמורת שני שיקים, עשוייה להתיישב עם גירסת המערער שמכר את הסט שלו. אף אחד מהעדים לא שלל החלטית את האפשרות שהמערער הביא עמו סט משלו וכידוע שלילת מהימנותו של המערער כשהיא לעצמה אין די בה כדי לבסס הרשעה. אכן היו כמה סתירות וקושיות בהודעות המערער ועדותו ואלה מטילים חשד ממשי על המערער, אך אין די בחשד זה כדי להשתית עליו הרשעה בפלילים.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן חלימה. החלטה - השופט לוין עו"ד י. בליליוס למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 1.3.83).
ע.פ. 382/82 - אנטון פאול לזר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשורה של עבירות התפרצות וגניבה, שבאחת מהן גם נגנב אקדח, ונדון לשנתיים מאסר בפועל וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי של 18 חדשים כל אחד כשהם חופפים ביניהם ומצטרפים למאסר החדש. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי המערער החליט לפתוח דף חדש בחייו ושיתף פעולה בהחזרת חלק ניכר מהרכוש שנגנב, וכן ביקש להתחשב בגילו שהוא בן 22 שנה. על פי תסקיר שירות המבחן יש יסוד מסויים לתקוה בדבר שיקומו של המערער. ברם, העבירות היו מרובות וחמורות וביניהן גם עבירת אלימות. למערער הרשעות קודמות אם כי קודם לכן לא הוטל עליו מאסר בפועל. בכל הנסיבות אין להתערב בגזר הדין.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן מ"מ הנשיא שמגר, גולדברג עו"ד אבו חצירה למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 20.3.83).
ע.א. 882/80 - לופו מיכאל נגד בית הספר הימי אורט באשדוד
*תביעת פיצויים של נער מהנהלת פנימיה (הערעור נדחה).
המערער היה בן 16 וחצי, תלמיד כיתה י"א בבית הספר הימי אורט באשדוד, כאשר השתתף בכנס מטעם ביה"ס, בתל אביב. בגמר הכנס ניתן לתלמידים ערב חופשי לבילוי בתל אביב ומנהל ביה"ס אמר להם שעליהם לחזור לביה"ס עד לחצות. ניתנה להם הברירה לחזור מיד במיניבוס שהועמד לרשותם, או לחזור בתחבורה ציבורית ולשם כר הועמד לרשותם סכום הכסף הדרוש לכך. המנהל הוסיף וציין כי אסור ליסוע בטרמפים. המערער נסע בטרמפ והמכונית בה נסע עצרה בצומת מסויימת שם ירד המערער ותוך כדי נסיון לחצות כביש דו מסלולי וגדר בטחון נתקל בגדר הבטחון ורגלו נחבלה. הוא תבע פיצוי מביה"ס על הנזק שנגרם לו וביהמ"ש קבע כי אין ביה"ס אחראי לנזק. הערעור נדחה.
ביהמ"ש קבע כי ביה"ס לא התרשל בכך שאיפשר לנער בגילו של המערער לנסוע בכוחות עצמו לביה"ס. ב"כ המערער הציג חוזר של משרד החינוך שלפיו כאשר תלמידים חוזרים מטיול יש לפזרם בחצר בית הספר או במקום אחר שעליו הודיעו מראש להורים ומכיון שהוראה זו לא קוימה יש בכך משום רשלנות. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו ובדין דחה אותה. חוזר משרד החינוך הינה הוראה התופסת ביחסים המינהליים שבין משרד החינוך לבין בית הספר ואין ההוראה מהווה אמת מידה אשר הפרתה מצביעה לכשעצמה על התרשלות כמשמעותה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין. החוזר הוא כללי וסטנדרטי וחל על כל בתי הספר ותלמידים בכל הגילים ואילו דיני הנזיקין הם אינדוידואליים וההתרשלות היא פונקציה של הנסיבות המיוחדות הלוקחות בחשבון את נסיבות הארוע, את גיל התלמיד ושקולים רלוונטיים אחרים. עפ"י אמות המידה של דיני הרשלנות אין לייחס כל רשלנות למנהל בית הספר. גם בהנחה שהמנהל צריך היה לצפות שהמערער יחזור בטרמפ אין לראות בהיתר שנתן המנהל משום מעשה של התרשלות. בתנאי החיים בישראל מתן היתר לנער בגיל 16 וחצי הנהנה מהעצמאות המקובלת בפנימיה, ואשר מספר פעמים בשבוע יוצא מכתלי ביה"ס תוך שימוש בכל אמצעי תחבורה שנראה לו, אינו מעשה רשלנות. ביהמ"ש העליון ציין כי החלטה זו מעוגנת בנסיבות המיוחדות של המקרה דנא ואין להסיק מכך כי בכל מקרה שמנהל בית ספר נותן היתר לתלמיד לחזור בכוחות עצמו אין הוא מתנהג בדרך רשלנית.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, בך. עו"ד י. כרמל למערער, עו"ד י. מנדה למשיבה. 20.4.83).
ע.א. 200/81 - אלבוחר ואח' נגד לירן ואח'
*הפחתת סכום פיצויים הקבוע בהסכם (הערעור נתקבל).
בהסכם שבין הצדדים... התחייבו המערערים להעביר למשיבים זכויות במקרקעין. המשיבים התחייבו לשלם למערערים 2,550,000 ל"י ועל החשבון שילמו 1,000,000 ל"י. המשיבים לא עמדו בלוח התשלומים והמערערים הודיעו למשיבים על ביטול ההסכם. בהסכם נקבע ש"צד שיפר הוראה מהותית... ישלם לצד השני סך 500,000 ל"י בתור פיצוי קבוע ומוסכם מראש ובלי שתהא איזו שהיא חובה להוכיח או להעריך נזק שנגרם" והמערערים קיזזו את סכום הפיצויים מתוך הסכום שקיבלו מהמשיבים ואת יתרת הסכום של 500,000 ל"י החזירו למשיבים. אלה פנו לביהמ"ש המחוזי שיפרש את ההסכם ויצהיר הצהרות שונות ובכלל זה כי "כי הם (המשיבים) זכאים להחזר מלוא הכספים ששילמו... עפ"י ההסכם בצרוף ריבית והפרשי הצמדה..." וכן ביקשו לחילופין שביהמ"ש יצהיר כי "אין הם חייבים בתשלום הפיצוי בסך של 500,000 ל"י שנקבע עפ"י ההסכם כפיצוי קבוע ומוסכם מראש...". ביהמ"ש המחוזי פסק שאי תשלום במועד הווה הפרה יסודית של ההסכם והמוכרים היו זכאים לבטל את ההסכם. באשר לשאלה אם הפיצוי שנקבע בהסכם הוא פיצוי סביר בגין ההפרה או שמא מן הדין להפחית את הפיצוי משום כך ש"הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" כאמור בסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), קבע ביהמ"ש המחוזי כי הסכום שנקבע כפיצוי לא עמד ביחס סביר כאמור, ולפיכך התיר למוכרים לקזז סכום של 125,000 ל"י ואת היתרה של 375,000 ל"י צמוד הורה להשיב לקונים. הערעור נתקבל.
פסה"ד לוקה בכך שביהמ"ש קבע כי הסכום של 500,000 ל"י לא עמד ביחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש, בעוד שהמשיבים כלל לא טענו זאת ולא הביאו ראיות להוכחת טענה שכזו. מי שמבקש להשתחרר מסעיף פיצויים מוסכמים
וטוען כי נתקיימו תנאיו של החריג האמור בחוק, עליו לבסס את טענתו בראיות. בעניינו לא העלו המשיבים טענה כזו ולא הביאו כל ראיות בנדון, וכיון שכך לא היה מקום לשקול אם הסכום היה סביר או לא.
מעבר לדרוש יש להוסיף כי סכום הפיצויים כפי שנקבע בהסכם גם אינו נראה כחסר יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש. אם מצרפים למחיר של 2,550,000 ל"י את התחייבות הקונים לשאת גם במס שבח, דמי הסכמה ומס ההשבחה כי אז עלה המחיר הסופי במידה ניכרת אין לומר, בהעדר ראיה לסתור, שפיצוי מוסכם בשיעור של %15 ממחיר החוזה אינו עומד בכל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת שנעשה החוזה. מה שצויין בפסק הדין כי לא היה מקום לצפות לירידת ערך הממכר, אלא להיפך שאם הקונים לא יעמדו בהתחייבות לא יהא קושי למכור את הבית לקונה אחר, אינה אלא מסקנה הגיונית במציאות חיינו ולא כלל בל יעבור עד שאינו צריך ראיה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג עו"ד אקשטיין למערערים, עו"ד ירקוני למשיבים. 28.4.83).
ע.א. 183/81 - פקיד שומה נגד מכליות לנגב בע"מ
*פעילות מלאכותית" בשומת מס הכנסה (הערעור נדחה).
המשיבה הינה חברה להובלת דלק במיכליות שפורקה מרצונה. עיסקות מסויימות נעשו על ידי המשיבה בשנת המס 1971, אגב הפירוק, והמערער התייחס אליהן, בשומה שהוציא, כאל "פעולות מלאכותיות" במובן הוראות סעיף 86(א) לפקודת מס הכנסה. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי שקיבל את ערעורה והערעור על כך נדחה. המשיבה היא חברת בת של "החברה להובלת דלק בע"מ" ובמסגרת פעולות ההובלה של דלק במדינה רכשה מניות מחברת האם כמו מובילי דלק אחרים וכן רכשה מכליות להובלת דלק. בהתפרקה מכרה חלק מהמניות לחברה אחרת שבה היו כל המניות בידי חברת האם (החברה להובלת דלק בע"מ). המערער סבר שהפעולות שבוצעו בין 3 החברות הקרובות היו בחלקן מלאכותיות ולא שיקפו לנכס את מהות העיסקות מבחינה מסחרית, אלא נעשו כדי להתחמק מתשלום מס או כדי להפחית את סכומי המס. ביהמ"ש המחוזי לא ראה את העיסקות באור זה וצדק בהחלטתו. נכון שיש לבחון עיסקות בין חברות קרובות (עיסקה עם חברה אחות או חברת בת) בזהירות, אך לא נובע מכאן שבנושא כזה קיימת מעין חזקה שהעיסקה היא מלאכותית כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. כל עיסקה חייבת להבדק עפ"י נסיבותיה המיוחדות. השאלה באשר למבחן המלאכותיות היא אם היה לעיסקה הנדונה טעם מסחרי כלשהוא מלבד הטעם להמנע ממס. אכן, הטעם המסחרי חייב להיות טעם ממשי, ולא רק טעם שולי ודחוק אשר מטרתו להפחתת המס היא גלויה ובולטת לעין. בענייננו מדובר בעיסקות בעלות משמעות מסחרית ממשית ולא היתה הצדקה להפעיל את הסמכות הקנויה למערער עפ"י סעיף 86(א) הנ"ל.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד ד. שפי למערער, עו"ד גלברט למשיבה. 8.5.83).
ע.א. 130/81 - פקיד שומה נגד יהושע אשכנזי
*תשלום מס רווחי הון (הערעור נתקבל).
המשיב החזיק כדייר מוגן באולם תעשיה ברחוב סלמה בתל אביב שבחלק ממנו ניהל בית מלאכה ואת חלקו האחר השכיר. בשנת 1973 הפקיעה העיריה את זכויות המשיב באולם ושלמה לו פיצויים בסכום של 75,000 שקלים. בכספי הפיצויים קנה זכויות בעלות באולם אמר באותו רחוב שבחלק ממנו הוא
מנהל בית מלאכה ואת החלק האחו משכיר. אין חולקין כי דין ההפקעה כדין "מכירה" כהגדרתה בסעיף 88 לפקודת מס הכנסה ועל כן חב המשיב בתשלום רווח הון. השאלה היא אם לענין חישוב שיעור רווח ההון זכאי המשיב להפחית סכום כלשהו בגין רכישת אותו חלק מהאולם החדש המשמש לו כבית מלאכה כאמור בסעיף 96 לפקודה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב רשאי להפחית סכום כאמור והערעור על כך נתקבל.
סעיף 96 לפקודה קובע כי "נבע לנישום רווח הון ממכירת נכס בר פחת, ותוך תקופה... רכש נכס אחר לחילוף הנכס שמכר... רשאי הנישום לתבוע שייחשב כרווח הון רק הסכום שבו עודפת התמורה שנתקבלה בעד הנכס שמכר על מחיר הנכס שרכש...". בענייננו יצאו הצדדים מתוך הנחה כי זכויות הדיירות המוגנת באות בגדר "נכס בר פחת" וכן כי האולם החדש נרכש כחילוף לזכויות הדיירות, אך המערער טוען כי האולם החדש אינו בא בגדר "נכס" כמשמעותו בסעיף 88 של הפקודה משום שחל לגביו הסייג המוציא מן ההגדרה של נכס "זכויות במקרקעין... : שעל מכירתן מוטל מס שבח...". ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה האמורה וסבר שמטרת המחוקק לא יכלה להיות קיצונית עד כדי שלילת הפטור מהמיסוי הכפול לגבי מי שרכש מקרקעין למטרה עיסקית חלף מקרקעין שמכר, וכן כי אין כלאפשרות לקבוע, בעת מתן פסה"ד, אם האולם שנרכש יהיה חייב בתשלום מס שבח בעת המכירה.
בקבלו את הערעור ציין ביהמ"ש העליון שלמרות יחסי הגומלין והדמיון שבין מס הכנסה ומס שבח מקרקעין עדיין מדובר בשני מסים נפרדים. אין בחוק מס שבח מקרקעין סעיף מקביל לסעיף 96 ועל כן לא היתה טענת המשיב מתקבלת גם אילו מכר זכויות בעלות במקרקעין ואין טעם להבחין לענין זה בין זכויות בעלות לזכויות דיירות מוגנת. גם הטעם השני הנ"ל לקבלת הערעור אינו מבוסס שכן השאלה איננה אם בפועל תהא מכירת האולם חבה בתשלום מס שבח מקרקעין, אלא אם היא עשויה להיות חבה ואז היא באה בגדרו של חוק מס שבח מקרקעין וממילא לא חל סעיף 96 על הענין שבפנינו.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין עו"ד א. בן טובים למערער, עו"ד י. ברטלר למשיב. 11.3.83).
בר"ע 185/83 - שמואל ושושנה משולם נגד יוסף צרניצקי ואח'
*חלוקת כספי פיצויים למפוני סיני (הבקשה נדחתה).
הבקשה לרשות ערעור מבוססת על סעיף 23 לחוק פיצוי מפוני סיני וטענת המבקשים היא כי כספי פיצויים שקיבל תאגיד מיוחד של מושב דיקלה (תחנת הדלק של המושב) לא חולקו כדין והם היו צריכים לקבל חלק מהפיצויים. הבקשה לרשות ערעור נדחתה מן הטעם כי טרם נתקיימו ההליכים החייבים להקדים את השלב של בקשה לרשות ערעור וממילא אין מקום לדון ברשות הערעור לביהמ"ש העליון.
מ"מ הנשיא שמגר דחה את טענת המשיבים והיועץ המשפטי לממשלה כי מדובר בהחלטה שאין עליה רשות ערעור. מ"מ הנשיא ציין כי החלטתה של ועדת הערר לפי סעיף 25 היא החלטה סופית במובן זה שאין עליה ערעור בזכות ואם אין הליכים נוספים ברשות אין אחרי החלטתה ולא כלום. ברם, ביהמ"ש העליון מפרש הוראותיו של כל דין הבא לשלול את אפשרות הערעור כלשונו ולא מעבר לכך. אם לא נקבע בסעיף 23 כי רשות הערעור בה מדובר בהוראת החוק מסוייגת ואינה חלה על החלטה לפי סעיף 25, הרי משמעות הדבר כי ניתן לבקש רשות ערעור על כל החלטה של ועדת הערר.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מ. אור למבקשים, עו"ד פרובס למשיבים, עו"ד ל. מרגלית ליועץ המשפטי. 10.5.83).
ע.פ. 473/82 - מוסא אבו סוימי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע מעשים מגונים בטרמפיסטית וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הסיע ברכבו חיילת ממושב בגליל לכוון עכו. הוא הכיר את החיילת ואת משפחתה עקב עבודתו במושב: בעת הנסיעה סטה מהמסלול לחורשה ליד כפר יסיף שם ביצע מעשים מגונים בגופה של המתלוננת והפסיק מעשיו רק אחרי שזו הוכיחה לו שהיא במחזור חודשי ואחרי שהשפיעה עליו בדברי נועם לחדול ממעשיו. לאחר מכן המשיך בנסיעתו והוריד את המתלוננת ליד המחנה הצבאי שאליו ביקשה להגיע. לקראת סוף הנסיעה איים המערער כי ירצח את המתלוננת אם תתלונן על מעשיו. במחנה שוחחה המתלוננת עם חיילת אחרת וזו העידה בביהמ"ש על הופעתה החיצונית והתרגשותה של המתלוננת ועל סיפורה את המעשה שקרה לה. ביהמ"ש המחוזי קיבל כמהימנים את דברי המתלוננת ומצא את הסיוע הדרוש לעדותה, בין היתר, בעדות של החיילת השניה שהעידה על מצבה של המתלוננת לאחר המקרה וכן נתן ביהמ"ש את דעתו לתעודות רפואיות שהעידו על סימנים שנותרו בגופה של המתלוננת בעקבות האירועים שעברו עליה. על יסוד הנ"ל הרשיע ביהמ"ש המחוזי את המערער במעשה מגונה ואיום ודן אותו ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - אין לקבל את דברי הסניגור שלא היה מקום לתת אמת בעדותה של המתלוננת באשר נתגלו בדבריה סתירות. אין סתירות בין הודעת המתלוננת במשטרה לבין עדותה בביהמ"ש ושתי אלה כמעט זהות לחלוטין. אין גם לקבל את הטענה כי מה שארע אינו אלה התגפפות בהסכמה בין המערער לבין המתלוננת ותו לא. המערער הכחיש בביהמ"ש מכל וכל כי סטה לחורשה ואין לקבל את הטענה כי עשה כן באשר פחד פן יאונה לו רע. אין מקום לבנות תאור עובדתי חילופי, מבלי שנעשה נסיון כלשהוא להניח לו יסוד בפני ביהמ"ש השומע את הראיות ויכול להתרשם ממהימנותן.
אשר לעונש - מעשה ההתנכלות במתלוננת היה חמור. המערער ניצל לרעה את העובדה שהמתלוננת נתנה בו אמון כאדם שהיה מוכר למשפחתה ואף ביקר בבית המשפחה יחד עם אשתו. גם אופיה של העבירה ותדירותה מצדיקים את העונש אשר צריך להיות בו כדי להרתיע.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, יהודה כהן, בך. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. רענן למערער, עוה"ד נ. ארד למשיבה. 11.4.83).
ע.פ. 348/82 - שם טוב סמו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע ב- 8 עבירות על כניסה למקומות המשמשים למגורים ותפילה וגניבה מתוכם, שתי עבירות של התחזות כאחר וקבלת דבר במרמה ועבירה של זיוף מסמך. העבירות בוצעו בחודשים אוגוסט ספטמבר 1981 כשהמערער היה בן 19 וחצי. עברו אינו מוכתם בהתנהגות עבריינית. שרות המבחן תאר בתסקירו את המערער כמי שניהל אורח חיים תקין ולמד בישיבה וכנראה שפטירת אביו כשנתיים וחצי קודם לכן השפיעה על התדרדרותו. שרות המבחן היה בדעה שעל אף חולשת אופי מסויימת אין המערער בעל אופי עברייני והסתבכותו היתה בבחינת אפיזודה חולפת. על כן המליץ שלא לשלוח את המערער למאסר אלא להעמידו במבחן. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את המלצת שירות המבחן וזאת מחמת ריבוי המעשים שבוצעו בסמיכות אחד לשני ודן את המערער לשנתיים מאסר שמתוכן 9 חדשים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
לבקשת המערער נדחה ריצוי המאסר עד להחלטה בערעור ומשנדון הערעור לראשונה החליט ביהמ"ש העליון, לפי המלצתו של שרות המבחן, לדחות את מועד ההחלטה כדי לבחון ולהווכח אם השינוי שחל בהתנהגותו של המערער, אשר חזר בינתיים למוטב וחזר ללמוד בישיבה, איננו זמני וכו'. בתסקיר משלים מאשר שרות המבחן את הציפיות שתלה במערער וציין כי המערער ממשיך לתפקד באופן תקין הן בלימודיו בישיבה והן במוסד בו הוא עובד בשעות אחר הצהריים. התובעת טוענת כי אין די בכל אלה כדי להתערב בגזר הדין וחוששת שהתנהגות המערער מושפעת מאימת הדין והערעור התלוי ועומד לפני ביהמ"ש העליון. לאחר שקילת הענין החליט ביהמ"ש העליון לבטל את המאסר בפועל כך שכל התקופה תהיה מאסר על תנאי. אכן העונש אינו חמור בהתחשב בריבוי העבירות ואף אם מדובר בכשלון חולף. ברם, במקרה של המערער יש לבחון אספקטים של חזרה למוטב והתנהגותו מאז ביצוע העבירות ומאז גזר הדין. ההתרשמות היא שאין היא התנהגות של מראית עין בלבד אלא תוצאה מהחלטתו הפנימית הכנה. לכך מתווסף השיקול שכמעט כל העבירות בוצעו בתקופה קצרה של חולשת דעת והמערער בכוחותיו ביקש ע"י הודאתו לסיים פרק זה ומאז הוא מנהל אורח חיים תקין ובמסגרת מקובלת. שליחתו כעת למאסר עשויה לשים לאל את מאמציו שלו ושל שרות המבחן גם יחד.
(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן בך. עו"ד ש. ברגר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 19.4.84).
ע.פ. 463/82 - יצחק שבירו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה, זיוף, בידוי ראיות וכו') (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
נגד המערער הוגש כתב אישום ובו אחד עשר פרטי אישום, שמונה מבין פרטים אלה הופרדו ועניינם נדון במשפט אחר ואילו בשלושה הורשע ונדון לשלוש וחצי שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער היה מנהל חשבונות בשתי שותפויות ושילשל לכיסו סכומי כסף שניתנו לו לשם תשלום מס ערך מוסף. באשר לסכומים שנטל הוגשו נגד המערער תביעות אזרחיות ובמסגרתן עשה מעשה של זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזוייף, שבועת שקר ובידוי ראיה, חתימה על תצהירים כוזבים וכדומה. הסניגורית עמדה על כך שאין למערער הרשעות קודמות והוא צעיר בעל כשרון ופוטנציאל להיות אזרח טוב, וכן לאחר ביצוע מעשי המרמה נפצע קשה בתאונת דרכים ונענש בידי שמים. ברם, מדובר במסכת מתמשכת על מעשים פליליים שתחילתה בהתנהגותו של המערער כלפי השותפות וסופה בעבירות הקשורות בניהולו התקין של המשפט. בנסיבות אלה העונש אינו חמור במידה המצדיקה התערבות בו. התובעת הציעה לדחות את המשך שמיעת הערעור עד לאחר שביהמ"ש דלמטה יגזור את דינו של המערער בעבירות האחרות שהורשע בהן, אך ביהמ"ש קיבל את עמדת הסניגורית כי יש להכריע מיד בערעור כדי שביהמ"ש שיגזור דינו של המערער יקח בחשבון את העובדה שהעונש בגין העבירות דנא הוא סופי.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. עו"ד גב' לב ארי למערער, עוה"ד גב' ליבנה למשיבה. 27.3.83).
ע.פ. 550/82 - מישל אלקיים נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה ע"י יריות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה בכך שירה באחד בשם עזרן ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער היה שותף בבית קפה בקרית אתא וכן היה היה בית קפה לעזרן. על רקע זה פרצו סכסוכים בין השנים אשר במהלכם איים עזרן על המערער האף הפך את השולחנות של בית הקפה שלו. ביום ביצוע העבירה הופיע עזרן בבית הקפה ע"י המערער עם סכין ארוכה ודקר את המערער בגבה זמן מה לאחר מכן שלף המערער אקדח וכוונו לעבר עזרן, לחץ על ההדק ולא נורה כדור. לאחר האירוע זרק עזרן שתי אבנים לכוון המערער וכתגובה על כך ירה המערער בעזרן, פגע בבטנו וגרם לו חבלה חמורה. אין ספק כי קדמו לביצוע העבירה מעשי התגרות רציניים מצדו של עזרן אך ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בהתגרות האמורה ועל כך הקל במידה רבה בעונשו של המערער. יריה באקדח כלפי אדם שאינו חמוש בנשק חם, מהווה עבירה רצינית ביותר אשר בנסיבות רגילות היתה גוררת אחריה עונש חמור פי כמה. זאת ועוד, המערער הוא בעל עבר פלילי עשיר ביותר והרשעותיו הקודמות כוללות עבירות מרובות הקשורות באלימות כגון אונס, מעשים מגונים בכוח, שוד וגרימת חבלה גופנית. העבירה הנוכחית בוצעה כאשר המערער היה משוחרר ברשיון ממאסר של חמש שנים שנדון בגין עבירת אונס. בכל הנסיבות אין להקל בעונש.
(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, בך. המערער לעצמו, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 19.4.83).
ע.פ. 575/81 - מאיר גרויסמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב וזיוף מסמכים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-20 עבירות של קבלת רכוש גנוב, זיוף מסמכים וככללם זיוף תעודת זהות ותעודת פטירה, זיוף בקשות לרשיונות נהיגה וזיוף רשיונות נהיגה. הוא נדון ל- 5 שנות מאסר בפועל וכן הופעלו שני עונשי מאסר על תנאי לשנה כשהם חופפים ביניהם ומצטברים לעונש דנא. הערעור על חומרת העונש נדחה. בישיבה קודמת שבה נדון הערעור נענה ביהמ"ש להצעה לבדוק את האפשרות של עריכת תכנית שיקום למערער ועתה הוגשו חוות דעת באשר לתוכנית זו וביהמ"ש מצא שהנתונים אינם מבטיחים הצלחה בהחזרת המערער למוטב ובייחוד נוכח העובדה שלא ניצל הזדמנות קודמת שניתנה לו ע"י ביהמ"ש העליון לעלות על דרך הישר כשהקל בעונשו בעבירה קודמת. בשים לב לחומרת העבירות, וביחוד לזיוף רשיונות נהיגה שפתחו פתח לסיכון הצבור, וכן לעברו הפלילי של המערער אין להקל בעונש.
(בפני השופטים: יהודה כהן, בך, גב' נתניהו החלטה - השופט כהן עו"ד ד. גושן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה 14.3.83)
ע.פ. 460/82 - מדינת ישראל נגד פרזון פזשק ואח'
*חומרת העונש (תקיפת סטודנטים ערביים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים שהם סטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה בחיפה וחברים בתנועת י"ש (ישראל שלנו) קשרו קשר עם אנשים נוספים לתקוף שני סטודנטים ערבים שהתגוררו במעונות הסטודנטים של הטכניון ושהיו ידועים כקיצונים תומכי אש"ף האחד מהם יו"ר הסטודנטים הערביים. הקבוצה פרצה ב- 4 לפנות בוקר למקום מגוריהם של הסטודנטים והיכו אותם וכן חברה של אחת מהם שהיתה במקום. ביהמ"ש המחוזי הטיל על כל אחד מהמשיבים מאסר על תנאי וכן קנס של 2,000 שקל והערעור על קולת העונש נתקבל והקנס הועמד על 10,000 שקל.
ביהמ"ש המחוזי ציין את חומרת המעשה אך הקל בעונש בהתחשב בכך שהיתה התגרות מתמשכת של סטודנטים ערבים לאומנים אוהדי אש"ף בעמיתיהם היהודים,
התגרות שהתבטאה בהפגנות בהן הונף דגל פלסטין, ציור צלבי קרס, השמדת מזוזות וכדומה. כן התחשב בנסיבות האישיות של המשיבים שהם ללא עבר פלילי ולמדו היטב את הלקח מהעמדתם לדין ולא ישובו עוד לסורם ולא נשקפת מהם סכנה לצבור.
התובעת טוענת כי יש צורך בהוקעת המעשה לעיני הצבור ולהרתיע אחרים. לא בלי היסוסים הגיע ביהמ"ש העליון לכלל החלטה שלא להטיל מאסר בפועל. המעשה הוא בעל חומרה רבה ועל אף קיום נסיבות מקילות היה המעשה ראוי לעונש מאסר בפועל. אילו הוטל עונש כזה לא היה ביהמ"ש העליון מתערב בעונש. ברם, ביהמ"ש שלערעור אינו ממצה את מידת הדין כשהנאשם זכה לרחמי ביהמ"ש קמא, וכן מתברר שהמשיבים נתקו את קשריהם מפעילות על רקע פוליטי היכולה להביא לידי מעשי אלימות. לפיכך הסתפק ביהמ"ש העליון בהגדלת הקנס.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, גולדברג. עו"ד ד. פדני למערערת, עו"ד י. ליבנה למשיבים. 12.5.83).
ב.ש. 443/83 - רפי מימון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושנים אחרים הועמדו לדין בגין עבירות שונות. העורר הואשם בביצוע שוד עם אחד הנאשמים האחרים ובסחיטת כספים בכח בשיתוף עם נאשם אחר וכן בביצוע שוד יהלומים יחד עם אחרים שלא אותרו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. העורר העלה טענות שונות ביחס לשוד הראשון וביחס לסחיטת הכספים ואולם די באישום של שוד היהלומים עם השותפים שלא אותרו כדי להצדיק את המעצר עד תום ההליכים. עפ"י חומר הראיות הציע העורר למכירה יהלומים גנובים שיש יסוד רציני להניח כי הם אותם יהלומים שנשדדו ימים ספורים קודם לכן ממפעלו של המתלונן. הלכת "החזקת התכופה" קושרת לכאורה את העורר בביצוע השוד ואין בפי העורר הסבר המניח את הדעת לעובדה כי יהלומים אלה היו בהחזקתו זמן כה קצר לאחר ביצוע השוד. עבירה זו במהותה ובנסיבותיה חמורה היא עד כדי להצדיק את המעצר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד מקרין למבקש. 15.5.83).
ב.ש. 422/83 - שמואל הרוש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר הוגש אישום בגין מכירת חשיש במשקל של כ-7 גרם תמורת 800 שקלים: ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. ברור שאם בידי התביעה ראיות לכאורה שיש בהן כדי להביא להרשעת העורר כי אז החלטת ביהמ"ש בדין יסודה בהתחשב גם בחומרת העבירה וגם בעברו הפלילי של העורר הכולל גם עבירת סמים. נקבע כבר לא אחת ע"י ביהמ"ש העליון כי עבירה על סחר בסמים די בה, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן צו כנ"ל ועל אחת כמה וכמה כאשר הנאשם בביצוע עבירה הוא בעל עבר פלילי. גם הסניגור מודע לכך והוא מצמצם את ערעורו לכך שהראיות שבידי התביעה אין בהן די לכאורה לביסוס האשמה נגד העורר. ברם, הראיות שבידי התביעה אמנם אינן חד משמעיות ויש בהן פנים לכאן ולכאן, אולם אם יעדיף ביהמ"ש את גירסת עדי התביעה, כפי שהוא רשאי לעשות, כי אז ראיות אלה עשויות לכאורה לבסס את ההרשעה. אין בטחון שכך יהיה אבל את מהימנות העדים לא ניתן לבחון בשלב הזה. הנה כי כן ראיות לכאורה מצויות בידי התביעה, לא איתנות במיוחד אך גם לא חסרות סיכוי.
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד ביתן למבקש, עו"ד הקר למשיבה. 9.5.83).
בר"ע 143/83 - חיים מסיקה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).
המבקש לא עצר את רכבו לפני קו עצירה ומעבר חציה, על אף שבכוון נסיעתו היה אור אדום, נכנס לצומת במהירות של מעל 120 קמ"ש בדרך שאינה עירונית וכתוצאה מכך התנגשה מכוניתו במכונית אחרת, שני כלי הרכב ניזוקו קשה ושלושה אנשים נחבלו והועברו לבית החולים. בימ"ש השלום שהרשיע את המערער קנס אותו בתשלום 6,000 שקל וכן פסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה לשלושה חדשים בפועל ולארבעה חדשים על תנאי. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי על קולת העונש והערעור נתקבל ותקופת הפסילה הועמדה על פסילה בפועל לשנתיים ופסילה על תנאי לשנה אחת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש טוען כי פסילה בפועל למשך שנתיים מערערת את מקור פרנסתו אולם, לא נראה כי יש למבקש סיכוי להצליח בערעור. העבירות שבהן הורשע היו בנסיבותיהן ובתוצאותיהן בעלות חומרה רבה ולכך יש להוסיף כי למבקש 13 הרשעות קודמות, ביניהן הרשעות על מהירות מופרזת, אי ציות לתמרורים ותאונה עקב אי שמירת מרחק.
(בפני: הנשיא י. כהן עו"ד יעקב כהן למבקש, עו"ד גב' לוי למשיבה. 10.5.83).
בר"ע 162/83 - צים בע"מ נגד הפניקס בע"מ ורשות הנמלים
*סמכות שיפוט
(הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו תובענה נגד המבקשת לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. המבקשת ביקשה לעכב את הדיון והסתמכה על סעיף שיפוט בשטר המטען שעל פיו הוגשה התובענה. הבקשה לרשות ערעור עניינה פרשנותו של סעיף השיפוט. נאמר בו כי מחלוקות לפי שטר המטען יוכרעו לפי בחירת הסוחר - במקום בו נמצא משרדו הראשי של המוביל או בבימ"ש מסויים שבארה"ב. עפ"י סעיף זה יש לסוחר בחירה בין שתי ערכאות - בית המשפט האמריקאי שתואר בשטר או ביהמ"ש שבתחום שיפוטו מצוי המשרד הראשי של המוביל (ואין זה המשרד שבבאר שבע). ביהמ"ש המחוזי סרב לעכב את הדיון והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
מנוסחו של סעיף השיפוט נובע כי נקבעה בו תניית שיפוט מקבילה בעלת שתי חלופות, אחת בישראל ואחת מחוצה לה. אולם ככל שהדבר נוגע לשיפוט בישראל או בארה"ב, לפי הענין, קבע הסעיף תניית שיפוט ייחודית. במקרה שלפנינו נקבע מפורשות בסעיף השיפוט כי לא יפתחו הליכים בכל בית משפט אחר פרט לאלה שנמנו בסעיף האמור ומשנקבע בימ"ש ישראלי שבפניו ניתן להתדיין והוסף ונאמר כי אין אפשרות לקיים הליכים בפני בימ"ש אחר, משתמע מכך כי ככל שהדבר נוגע להתדיינות בישראל אין בחירה בין ערכאות שונות והסמכות היא רק לאותו בימ"ש שתואר בסעיף הנ"ל. מאידך אלמלא הסיפא של הסעיף, הקובעת שלא יפתחו הליכים בכל בית משפט אחר, היה בסעיף רק כדי ליצור סעיף שיפוט מקביל שאינו נשלט על ידי הוראה בדבר ייחודיות.
סיכומו של דבר. הפניה לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע לא תאמה את האמור בסעיף השיפוט. ברם, כשמדובר בבקשה לרשות ערעור מסור בידי ביהמ"ש, לפי מהותו של הליך זה, שיקול דעת והוא רשאי להביא בחשבון נתונים נוספים. בתביעה הנדונה נפתחו גם הליכי צד ג' והוגשה תביעה שכנגד ע"י מי שזומן כצד ג'. הווה אומר, המבקשת והמשיבה הראשונה אינם צדדים בלעדיים להתדיינות זו. ההחלטה שלא לעכב את הדיון אינה בגדר תקדים מחייב ויש להניח שהדברים שהובהרו לעיל ישמשו את בתי המשפט במקרים דומים בעתיד.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד קיסרי למבקש, עו"ד דן ארבל לפניקס, עו"ד רוזנבוים לרשות הנמלים. 29.4.83).