תקציר סביר כרך כ"א חוברת 18

ע.א. 82/81 - דו עץ בע"מ נגד ישעיהו וייסנברג בפשיטת רגל

*הגנת קיזוז, כשלון תמורה וכשלון תמורה תלוי בתביעת שיקים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בת.א. 394/80 - הערעור נדחה).

המערערת היא בעלת מפעל הזקוקה לרכישת עץ -לצורך יצור מוצריה והמשיב הוא יבואןעצים. בפברואר 1979 נפגש המשיב ועוזרו עם שניים מנציגי המערערת ולאחר מו"מ שנמשך מספר שעות הוסכם שהמשיב ימכור למערערת כ-2,000 ממ"ק עץ מסוגים שונים במחירים שנקבעו. פרטי העיסקה לא הועלו על הכתב והוגשה לביהמ"ש רק תרשומת שהוכנה ע"י המשיב בכתב ידו. על סמך הרשום במסמך הנ"ל ועדויות ששמע, קבע ביהמ"ש המחוזי שתנאי הסכם המסגרת היו אלה: המשיב התחייב לספק למערערת 2000 ממ"ק עץ מסוגים שונים במחיר של 11,900,000 ל"י ואילו המערערת התחייבה לשלם את הסכום הנ"ל ב-35 תשלומים שוים של 340,000 ל"י כל תשלום וההתחשבנות הסופית תערך עם השלמת ביצוע העיסקה. התשלומים היו אמורים להתבצע ממרץ ועד נובמבר 1979. מועדי האספקהלא נקבעו בהסכם היו הבדלי גירסאות לגבי קצב האספקה עליו סוכם. המערערת מסרה למשיב 35 שיקים שבועיים על סך 344,000 לא כפי שסוכם והמשיב החל באספקת העצים. במשך מספר חדשים סופקה מרבית כמות העצים ונפרעו 25 השיקים. בשלב זה נתגלע סכסוך בין הצדדים כנראה על רקע קצב האספקה האיכות הסחורה, ואז הופסקה אספקת הסחורה מצד המשיב והמערערת נתנה הוראה לבנק שלא לכבד את השיקים שטרם נפרעו. שלושה שיקים שזמן פרעונם הגיע ולא נפרעו הוגשו להוצל"פ. בינתיים הסתבך המשיב בחובות והוכרז כפושט רגל והוא מיוצג באמצעות הנאמן בפשיטת רגל. המערערת הגישה התנגדות לביצוע השיקים והרשם נתן לה רשות להתגונן ולאחר מכן החליט ביהמ"ש לדחותאת ההתנגדות לגופה והורה על המשך פעולות ההוצל"פ. בדונו לטענת הצדדים הדגיש ביהמ"ש המחוזי כי הוגשה בפניו תביעה בסדר דין מקוצר באשר לאי פרעון של שלושה שיקים ואינו יכול להכנס לעובי הקורה של כל הסכסוכים הקשורים בעיסקת היסוד שכן סכסוכים אלה לא היו נשוא התביעה ולא הובא בפניו חומר ראיות מספיק כדי שיוכל להכריע באותם נושאים. בסופו של דבר חייב את המערערת בתשלום סכום השיקים ומכאן הערעור.
א. המערערת טענה כי השיקים ניתנו כבטחון להבטחת מילוי ההסכם ורק עם מילוי תנאי ההסכם עמד המשיב לרכוש קנין בשיקים, ומאחר והפר את ההסכם לא רכש קנין בשיקים. אין פסול בקביעת השופט כי השיקים הוצאו כתשלום עבור הסחורה ולא כביטחון ומשום כך בדין נדחתה -טענה זו.
ב. אשר לטענת המערערת כי נגרם לה נזק כספי רב עקב הפרת ההסכם ע"י המשיב וכי ההפסד עולה בהרבה על סכום התביעה ועל כן זכאית היא לקזז כנגד תביעת המשיב את הסכום שהמשיב צריך לשלם לה כפיצוי - נכון הדבר שכאשר מדובר בחיובים הדדיים הנובעים מעיסקה אחת ניתן להעלות את טענת הקיזוז גם ביחס לחוב בלתי קצוב. בענייננו יש לראות בהתקשרות הנדונה בין הצדדים משום "עיסקה אחת" אם כי מדובר בעיסקה שפוצלה למשלוחי סחורה שונים ותשלומים במועדים רבים תוך תקופה ניכרת. אין גם מקום לטענה כי כל עוד לא נתגבש החיוב של המשיב בפסק דין מחייב של ביהמ"ש טרם הגיע מועד לקיומם של החיובים לצורך הקיזוז. ברם, טענת הקיזוז לא הומחשה במקרה זה במידה המאפשרת לביהמ"ש להתחשב בה. לא הובא בפני ביהמ"ש חומר אשר איפשר הסקת מסקנות בטוחות בדבר ערכה המדוייק של הסחורה שסופקה ושל זו שאספקתה נמנעה תן לא היו בידי השופט נתונים בדבר הנזק החומרי שנגרם למערערת. גם בכתב ההתנגדות לביצוע השטרות לא הזכירה המערערת מהו סכום תביעתה היכול
לטענתה לשמש בסיס לקיזוז. כאשר נטענת טענת הקיזוז בתצהיר ללא פירוט ורק על דרך הסתם אין מקום לקבל את הטענה.
ג. אשר לטענת המערערת בדבר כשלון תמורה מלא - אין זה מקרה שבו לא סופקה בכלל הסחורה שעבורה ניתנו השיקים, אלא כאן סופקה הסחורה שעבורה ניתנו השיקים הדחויים בחלקם, ולא היה כל תשלום אחר עבור הסחורה, לא במזומן ולא בדרך אחרת יתירה מזו הסחורה המקבילה עפ"י ההסכם לשלושת השיקים נשוא הערעור סופקה למערערת ובנסיבות אלה אין לדבר על "כשלון תמורה מלא". ד. גם טענת המערערת המתבססת על ההגנה של "כשלון תמורה חלקי" בדין נדחתה. המערערת טוענת כי רק חלק מכמות העץ שנכללת בהסכם סופקה בפועל ע"י המשיב ועל כן יש כאן כשלון תמורה חלקי. ברם, הכלל הוא שכשלון תמורה חלקי אינו מהווה הגנה לחייב בפני תביעה לפרעון שטר. יש לכך יוצא מן הכלל, כאשר ניתן לברר, ללא חשבון או חקירה מסובכים ומורכבים, מתו החלק של התמורה שלא ניתן. בענייננו נקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי כי ללא ליבון כל העובדות ועריכת חשבון סופי בין הצדדים לא ניתן כלל לקבוע מי חייב כמה למי. לא הובהר לשופט אם בכל הנסיבות אמנם היתה המערערת זכאית לאספקת יתרת העץ ואפילו אם זהו המצב, היו עשויות להתעורר בעיות שכללו מע"מ, הצמדה וכד'. לא הוגש איפוא לביהמ"ש אותו חשבון פשוט שהיה מאפשר קבלת ההגנה של כשלון תמורה חלקי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בך, אור. החלטה - השופט בך. עו"ד א. רוזן למערערת, עו"ד ר. פיירשטין למשיב. 28.4.83).

ע.פ. 616/82 מרדכי רוטנברג נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירת פריצה עפ"י עדות שותף לדבר עבירה.
ראיות סיוע.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בת.פ. 255/82 - הערעור נדחה).

בליל 1.2.82 נפרץ בית מלאכה לתכשיטים בתל אביב. הפורצים נכנסו לחדר הסקה שבבנין, פרצו את הקיר לבית המלאכה, חתכו באמצעות הלחמה חור בכספת ומתוכה גנבו כחצי ק"ג זהב וחומר נוסף בשווי של כ-65,000 שקל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אחד משלושת השותפים לפריצה היה המערער ועמו היו העד ליברמן האחד דדשוב. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. את הרשעת המערער ביסס ביהמ"ש על עדותו של ליברמן בביהמ"ש וכן על האמרה שמסר ליברמן למשטרה, וראיות מסייעות היינו: חלקיקי מתכת שנמצאו במעילו של המערער שיכלו להגיע אל המעיל עקב פעולות פצוח הכספת; סימן עקבה של נעל שנמצאה בחדר ההסקה שנפרץ ואשר מתאים מבחינת גדלו וצורתו לנעל מסוג נעלי קיקרס שהמערער נהג לנעול. מכאן הערעור.
א. עדותו של ליברמן היתה מהימנה על ביהמ"ש וכבר בעת חקירתו במשטרה מסר ליברמן גירסה מפלילה נגד המערער. הן במשטרה והן בעדותו בביהמ"ש ציין כי המערער היה אחד משני שותפיו לפריצה. ברם, בעוד שבעדותו גרס ליברמן כי דדשוב הוא שנכנס עמו לבית המלאכה והיה עמו בעת פריצת הכספת ואילו
המערער שמר בחוץ, הרי בגירסתו במשטרה ציין כי המערער היה זה שנכנס לבית המלאכה וסייע לו בעת ריתוך הקופה. לשוני זה בגירסה יש חשיבות רבה שכן התביעה מסתמכת על ראיות הסיוע לגירסת ליברמן, היינו סימני העקב וחלקיקי המתכת אשר יכלו להיות ראיה רק אם המערער נכנס יחד עם ליברמן. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לשוני זה, הגיע למסקנה כי הגירסה במשטרה היא הנכונה ובהסתמכו על הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות קבע את עובדות המקרה על פי האמרה של ליברמן במשטרה. ביהמ"ש הסביר שהוא מעדיף את האמרה שניתנה מיד עם מעצרו של ליברמן בעוד בביהמ"ש היה המערער נוכח והעד ביקש להפחית חלקו של המערער בפרשה ו"להרחיקו" אל מחוץ לבית המלאכה. אין יסוד להתערב בהחלטת ביהמ"ש המעוגנת בהתרשמותו.
ב. עפ"י הוראות סעיף 10א, די שימצא חיזוק לאמרתו של עד שנתקבלה עפ"י הוראות סעיף זה. מעבר לכך, ליברמן הוא גם שותפו לעבירה של המערער. עד לחקיקתו של החוק לתיקון פקודת הראיות (להלן - החוק המתקן) עדותו של שותף לעבירה דרשה סיוע כדי להרשיע על פיה. החוק המתקן נכנס לתקפו לפני הכרעת הדין בביהמ"ש המחוזי והתעוררה מחלוקת בין הצדדים אם לאור החוק המתקן יש צורך בנסיבות המקרה בסיוע לגירסת ליברמן או שמא די בחיזוק לגירסה זו. החוק המתקן קובע בסעיף 54א כי לעדות שותף יש צורך בחיזוק ואולם אם היה השותף עד מדינה טעונה עדותו סיוע. לענין זה "עד מדינה - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או הובטחה לו טובת הנאה". הוראה זו שנכנסה לתוקפה קודם שניתנה הכרעת הדין היתה בת פועל מחייב בעת הכרעת הדין בהיותה הוראה בדיני הראיות. השאלה היא אם ליברמן הוא עד מדינה במובן סעיף 54א הנ"ל, היינו, האם העיד לאחר "שניתנה לו או שהובטחה לו טובת הנאה".
ג. במהלך חקירתו של ליברמן, בשיחות החוקרים עמו מתוך כוונה שישמש עד מטעם התביעה, נערך עמו זכרון דברים והובטח לו ששני קציני משטרה יעידו לטובתו אם ימסור גירסתו המלאה. בפועל העידו שני אלה במשפטו סמוך לאחר שנגזר דינו ולאחר שאלה העידו נלקח ליברמן בו ביום להעיד במשפטו של המערער. על סמך ראיות אלה, והואיל ואת שהבטיחו קציני המשטרה לליברמן ראו לעשות בכתב כחלק מעיסקה בין החוקרים לבינו, ניתן להניח כי אומנם הובטחה לליברמן טובת הנאה. ברם אין צורך להחליט מהי "טובת הנאה" במובן סעיף 54 הנ"ל, כי גם אם ליברמן היה עד מדינה ולגירסתו צריך שימצא סיוע ולא די בחיזוק בלבד, הרי סיוע כזה נמצא בראיות שהובאו מטעם המדינה.
ד. בחדר ההסקה שנפרץ נמצאה עקבה חלקית של נעל. בביתו של המערער נמצאו נעלים מסוג קיקרס ונעלים אלה עם תמונת העקבה נמסרו לבדיקה והתוצאה היתה כי העקבה מתאימה בגודל ובדגם לנעלים שנתפסו אצל המערער. לא נמצאו סימנים מאפיינים מיוחדים ולכן לא יכלו המומחים לקבוע. בוודאות כי העקבה נעשתה על ידי אחת מאותן נעלים, אלא כי העקבה יכולה היתה להגרם על ידי נעל כדוגמת הנעלים שנתפסו אצל המערער. יתכן וענין העקבה לא היה בו כשלעצמו משום סיוע מספיק אך לראיה זו מתווספת גם העובדה של המצאות חלקיקי המתכת במעילו של המערער.

ה. חלקיקי מתכת שנמצאו באזור הרתוך של הכספת וכן חלקיקי מתכת שנמצאו במעיל עור של המערער נבדקו במחלקה לזיהוי פלילי. כן נבדקו כדוריות מתכת שנאספו במסעדת המערער שם בוצעו עבודות ריתוך במסגרת עבודות שיפוץ שנעשו
במסעדה. מסקנות המומחים היתה כי "אפשרי בהחלט שלכדוריות המתכת מהמעיל ולחומר מזירת העבירה מקור משותף" וכן כי "קיימת סבירות נמוכה שלכדוריות המתכת מן המעיל ולחומר מהמסעדה מקור משותף". המומחה המשטרתי וכן מומחה מטעם הסניגוריה נחקרו חקירה ממושכת בביהמ"ש ובסופו של דבר הגיע ביהמ"ש למסקנה כי יש לסמוך על עדותו של המומחה מטעם המשטרה אשר הסתייע במיכשור מתוחכם ביותר ובכך אין להתערב.
ו. ראיה נוספת נגד המערער עולה מעדותו של שוטר שפגש בתחילת ינואר 1982 את המערער, את ליברמן ואת דדשוב כשהם הולכים ביחד ברחוב דיזנגוף והם ברכוהו לשלום. עובדה זו כשלעצמה אין בה, כמובן, לקשור את המערער לביצוע העבירה בסוף אותו חודש, אך עובדה זו מקבלת חשיבות לנוכח נסיונו של המערער להרחיק עצמו מן העבירה ע"י טענה שהעלה במשטרה כי הוא וליברמן מסוכסכים ואין לו עם ליברמן כל עסקים, וממילא, כך טען, לא יתכן שביצע את העבירה יחד עם ליברמן. כשמצד האחד טוענת התביעה כי המערער ביצע עבירה יחד עם ליברמן ואילו המערער טוען כי הוא נמצא אתו בסכסוך, יש בהוכחה המצביעה על קיום יחסים בין השניים בזמן שאינו רחוק מיום ביצוע העבירה, סיוע לגירסה של קיום קשר ביניהם ואפשרות שיפעלו ביחד, לנוכח ידיעת המחלוקת שבין הצדדים, יריעה אותה הרחיב המערער בטענתו, שהוא בסכסוך עם ליברמן. כן יש בדבריו של המערער דבר שקר שנתקיימו בו התנאים שנקבעו בפסיקה לכך שהשקר יהווה סיוע לגירסת המאשימה.
ז. אשר לעונש - מדובר בפריצה נועזת ומתוכננת שהיתה כרוכה בגרימת נזק למבנה ופצוח כספת. למערער הרשעות קודמות וכולל עבירות נגד הרכוש שבגינן ריצה עונשי מאסר בפועל. מאז ניסה המערער לשקם עצמו ויש לו מסעדה שבה הוא מוצא את הכנסתו, אך מסתבר שהוא חזר לסורו ולמען בצע הכסף בצע את העבירה. העובדה שעל ליברמן הוטל עונש קל יותר מוסברת בכך שקציני משטרה העידו להקלת דינו, הוא שיתף פעולה עם המשטרה ומסר מרצונו על שורה של מעשי התפרצות אחרים שהוא ביצע. בכל הנתונים אין להתערב במידת העונש.

(בפני השופטים: לוין, יהודה כהן, אור. עו"ד אופק למערער, עו"ד א. לודשטיין למשיבה. 28.4.83).

ע.א. 510/82 חסן רינה ואח' נגד יפה פלדמן

*הגשת תביעה למסירת חזקה עפ"י חוזה מכר והתחייבות למסירת חזקה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בע.א. 479/81 - הערעור נתקבל).

ביום 15.11.78 נחתם הסכם בין הצדדים שלפיו התחייבה המשיבה למכור למערערים את דירתה תמורת 420,000 ל"י. על חשבון המחיר שילמו המערערים במעמד חתימת ההסכם 310,000 ל"י ואת היתרה התחייבו לשלם בשני שעורים, האחד של 50,000 ל"י והשני בסך 60,000 ל"י בעת רישום הדירה ע"ש המערערים ומסירת החזקה בדירה למערערים. בסעיף 5 להסכם צויין כי "המוכר מתחייב למסור לקונה את החזקה המלאה והבלעדית בדירה לא
יאוחר מיום 15.1.79". המשיבה חזרה בה וסרבה לבצע את ההסכם, סרבה לקבל את הכספים וסרבה למסור את החזקה לידי הקונים. המערערים הגישו לבימ"ש השלום תביעה בסדר דין מקוצר לחייב את המשיבה בפינוי הדירה ובתשלום סכום של 50,000 ל"י פיצויים מוסכמים עקב הפרת ההסכם. לאחר הליכים שונים נתן ביהמ"ש למשיבה רעיון להתגונן ובתצהיר שהגישה טענה כי היא אשה ערירית וחולה הסובלת "מדכאונות נפשיים עמוקים" ועקב מצב בריאותה היא נתונה להשפעת אנשים מבלי שתוכל לשקול דברים בצורה הגיונית. לטענתה ניצלו המערערים את מצבה והחתימו אותה על ההסכם לאחר שרימו אותה בצורה גסה לגבי ערך הדירה בשוק החופשי. לטענתה ערך הדירה היה 700,000 ל"י. בימ"ש השלום החליט, על דעת הצדדים, למנות בהסכמה שמאי מומחה שיקבע מה היה מחיר השוק לדירה בתאריך החוזה. הוגשה חוות דעת של שמאי ובה נקבע כי שווי הדירה בתאריך הרלבנטי היה בין 400,000 ל-450,000 ל"י ולפיכך התמורה שבחוזה היא סבירה. ב"כ המשיבה ביקש להציג לשמאי שורה של שאלות אך בימ"ש השלום לא הרשה זאת. מאחר שטענת המשיבה היתה שהיא רשאית לבטל את החוזה בעילה של עושק, הרי לנוכח עדות השמאי דחה ביהמ"ש את הגנת המשיבה וחייב אותה למסור את החזקה בדירה למערערים וכן חייב אותה בתשלום פיצויים כנקוב בהסכם. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי ונימוקי הערעור היו בעיקרם שבימ"ש השלום לא הרשה לחקור את השמאי. בין הגשת הערעור לביהמ"ש המחוזי ובין מתן פסה"ד בו, בצעו המערערים באמצעות ההוצל"פ את פסק דינו של בימ"ש השלום, המשיבה פונתה מהדירה והמערערים מחזיקים בדירה. ביהמ"ש המחוזי מתח ביקורת על ביהמ"ש השלום שלא הרשה לחקור את המומחה, אך הגיע למסקנה שאין מקום להתערב בשיקול דעתו של שופט השלום בענין זה. אעפ"כ החליט ביהמ"ש המחוזי לקבל את הערעור ולמחוק את תביעת המערערים וזאת משני טעמים שהעלה מיוזמתו ומבלי שב"כ הצדדים השמיעו לגביהם את טיעוניהם. הטעם האחד הוא שאין למערערים עילת תביעה נגד המשיבה והטעם האחר הוא כי התביעה לא באה בגדר סמכותו של בימ"ש שלום. לענין העדר עילת התביעה - לדעת ביהמ"ש המחוזי, על מנת שיוכלו הקונים לתבוע חוקה תנאי מוקדם הוא שיממשו זכותם לאכיפת ההסכם ורק לאחר שיזכו בבעלות על הנכס יהיו זכאים לקבל את החזקה בנכס. אשר לסמכות - לדעת ביהמ"ש המחוזי צריך היה לתבוע את אכיפת ההסכם בביהמ"ש המחוזי ולא ללכת בדרך של תביעת חזקה. בענין אכיפת ההסכם יש לביהמ"ש שיקול דעת שלא לאכוף את החוזה או להתנות תנאים מסויימים ואין הקונה יכול לעקוף את האפשרויות הללו ע"י הגשת תובענה לסילוק יד במקום תובענה לאכיפת חוזה. מכאן הערעור.
א. כידוע יזדקק ביהמ"ש וגם בימ"ש שלערעור, גם מיוזמתם לשאלת הסמכות מבחינת הענין על אף שזו לא נטענה כלל. ברם, משנוקט ביהמ"ש יוזמה כזו מן הראוי שיפנה תחילה את תשומת לבם של בעלי הדין לכך ויתן להם שעת כושר להשיב על הטענה. בדרך זו לא הלך ביהמ"ש המחוזי במקרה דנן ואת טענותיהם בשאלת הסמכות העלו הצדדים לראשונה בביהמ"ש העליון.
ב. לגופו של ענין לא צדק ביהמ"ש המחוזי כשהחליט שתביעת המערערים לא היתה בסמכותו של בימ"ש השלום. תביעה למסירת חזקה יכול התובע לבסס על זכות הקנין שלו, או על זכות חוזית לגבי החזקה. במקרה שלנו לא תבעו המערערים את סילוק ידה של המשיבה בעילה של זכות הקנין בדירה, אלא עפ"י עילה חוזית הנובעת מהתחייבותה של המשיבה בהסכם. לפיכך, היותה של המשיבה בעליה של הדירה אינה רלוונטית כלל ועיקר. אכן, כולל ההסכם התחייבות נוספת של המשיבה להעביר את רישום הדירה ע"ש המערערים לא יאוחר מהמועד שבו התחייבה למסור להם את החזקה אך הקונים לא היו חייבים לתבוע את המשיבה לקיום כל התחייבויותיה ביחד. השאלה המכרעת לענין סמכות ביהמ"ש אינה עפ"י בדיקת מהותו של הסכסוך אלא עפ"י הסעד שאותו מבקש התובע ובענייננו הסעד היה למסירת החזקה עפ"י החוזה.

ג. משהגישו המערערים תביעתם לסילוק יד בבימ"ש השלום, לא היה מנוס לשופט השלום אלא לדון בהסכם כולו כמיקשה אחת כשלא ניתן היה להפריד בין הדבקים. אולם יש לראות את קביעתו בדבר דחיית טענתה של המשיבה עפ"י סעיף 18 לחוק החוזים ואת הוראותיו בדבר תנאי התשלום שעל המערערים לעמוד בהם, כנוגעים ומחייבים רק לענין אכיפת ההתחייבות למסירת החזקה שהוא הענין שבסמכותו. אין ההכרעה הנדונה יוצרת מעשה בית דין כשתתעורר שאלת אכיפתו של חלקו האחר של ההסכם בביהמ"ש המחוזי. המחוקק מנע פיצול משפטים אך השלים עם פיצול מעשי בית דין. יתירה מזו, אם ידחה ביהמ"ש המחוזי את תובענת המערערים, שהוגשה בינתיים, לאכיפת החוזה להעברת הבעלות כי אז תהיה התוצאה ממילא שהם לא זכאים לחזקה בדירה, שאם נפל העיקר נפל גם הטפל עמו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, י. כהן, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. בלום למערערים, עו"ד א. חוטין למשיבה. 13.6.83).

ע.א. 359/80 מרדכי לוי ואח' נגד דייזי הגואל ואח'

*תביעת פינוי עקב הריסת המושכר ובנייתו מחדש
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בתיק ע.א. 42/79
- הערעור נתקבל בחלקו פה אחד ונדחה בחלקו ברוב דעות).

במרץ 1970 שכרו המערערים מהמשיבים צריף של שני חדרים לצורך עסק של -"אחסנה וריפוד כסאות ופוליטורה". הם הפכו לדיירים מוגנים במושכר. בתנאי השכירות נאמר שאם המערערים יקלקלו את הבית על ידי "שימוש או הזנחה" יפרו בכך את תנאי השכירות ויהיו חייבים בפינוי מיידי. ב-1975 נערך חוזה שכירות נוסף בין אותם הצדדים שעל פיו הושכר למערערים צריף נוסף הצמוד לצריף הקודם בתמורת דמי מפתח ולאותה מטרת שכירות. באשר לצריף השני נאמר בסעיף 5 לחוזה (להלן סעיף 5) כי "השוכר רשאי לעשות כל שינוי וכל שיפוץ במושכר על מנת להתאימו למטרות השכירות, ובין היתר רשאי השוכר לסגור את החצרות במושכר להקים בהם סככות וכאמור לעשות כל שינוי אחר על מנת להתאים את המושכר למטרות השכירות". לאחר עריכת החוזה השני הרסו המערערים את הצריפים שהיו עשויים מעץ ובנו אותם מחדש, השטח הפנימי של שני הצריפים הפך לאולם גדול וכן החצר הוקף במבנים מבלוקים. המשיבים טענו שהמערערים הפרו את התנאים בחוזה השכירות שאי קיומם מעניק להם את הזכות לתבוע פינוי. לחילופין טענו שהמערערים הסיגו את גבולם. בבימ"ש השלום ביקשו המשיבים לחייב את המערערים להרוס את המבנה שבנו ולפנות את האתר. בימ"ש השלום דחה את התביעה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את התביעה והורה על פינוי המערערים מהמקום ואילו ביהמ"ש העליון, ברוב דעות השופטים ש. לוין וחלימה, בפס"ד מפי השופט לוין, החליט לקיים את צו הפינוי באשר למושכר הראשון ולבטל את צו הפינוי באשר למושכר השני כפוף לתנאים מסויימים ואילו השופט כהן סבר שיש לבטל את צו הפינוי באשר לשני המושכרים.

ביהמ"ש העליון התייחס לעובדה שבחוזה השכירות הראשון האיסור הרלבנטי היחיד שהפרתו באה בחשבון הוא הסעיף האוסר קילקול המושכר ע"י שימוש או הזנחה, אך כבר נקבע שהוראה כאמור אינה כוללת איסור לעשיית שינויים במושכר. מכאן שלא קמה למשיב
עילת פינוי לפי סעיף 131 לחוק הגנת הדייר בשל הריסת הצריף או הקמתו מחדש כחלק ממבנה אחר. ברם, קבעו שופטי הרוב, הגנת החוק עשוייה היתה להיות פרושה על המושכר הראשון כל עוד המושכר היה קיים ומשהרסו המערערים את המושכר הראשון פקעה הגנת החוק עליו. שונה המצב לגבי המושכר השני, לנוכח סעיף 5 הנ"ל שהרשה עשיית שינויים ושיפוצים וזה כולל את ההריסה והבניה מחדש. ברם, אין הסעיף מצדיק את ההשתלטות של המשיבים על שטח החצר ולפיכך עליהם להחזיר את המצב לקדמותו בשטח החצרים פרט למה שהותר להם עפ"י סעיף 5 הנ"ל.
מפסק הדין של הרוב הסתייג השופט יהודה כהן אשר בנסיבות המקרה סבר כי סעיף 5 בחוזה השני יש להחילו גם על החוזה הראשון. השופט כהן ניתח את היחסים שבין הצדדים בעת עריכת החוזה השני והגיע למסקנה כי כוונתם היתה להחיל את ההשראה לפי סעיף 5 גם על החוזה הראשון.

(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, חלימה. עו"ד לישצינסקי למערערים, עו"ד פלומנבאום למשיבים).

ע.א. 417/80 - פלוני נגד פלונית

*אבהות (הערעור נתקבל).

המשיבה, שהיא קטינה, הגישה תובענה, ע"י אמה, להכריז על המערער כעל אביה ולחייב אותו במזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הוא מאמין לעדויות שלפיהן המערער הוא אביה של הקטינה וחייב את המערער במזונותיה. הערעור נתקבל.
בהסכמת שני הצדדים החליט ביהמ"ש העליון בשעתו כי הצדדים יעברו בדיקת רקמות בבית החולים הדסה בירושלים ובחוות דעת חתומה ע"י רופאי ביה"ח נאמר כי "מתוך הבדיקות שבצענו במערכת סיווג הרקמות וסוגי הדם מתקבלת התוצאה שמר (פלוני) אינו מתאים להיות האב של (פלונית)". ב"כ המשיבה ביקש שלא לייחס לחוות דעת זו משקל של ראיה מכרעת כי אם סיוע בלבד, אך אין לקבל טענתו לאור ההלכה שנקבעה בע.א. 548/78 (פד"י ל"ה (1) 736). על יסוד חוות דעת זאת בוטל פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי וחיובו של המערער כאמור בוטל.

(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופט אלון עו"ד חרלף למערער, עו"ד קניג למשיבה. ב31.5.8).

ד.נ. 8/83 - מ. טייג בע"מ נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה ואח'

*פירוש פס"ד של בג"צ (הבקשה נדחתה).

ביום 30.6.82 ניתן פס"ד בבג"צ 440/80 שלפיו הצו על תנאי באותו ענין נעשה להחלטי "במובן זה שהחלטתה של הועדה המחוזית... תבוטל ואילו החלטתה של הועדה המקומית .. תועמד על כנה". לאחר מתן פסה"ד נפלה מחלוקת בין בעלי הדין אם פסה"ד ביטל רק סעיף אחד של החלטת הועדה המחוזית או את החלטת הועדה המחוזית בשלמותה. המחלוקת הובאה להכרעה בפני בג"צ באותו הרכב ונקבע כי פסה"ד הקודם אינו צריך הבהרה או פירוש וכי פשוטו כמשמעו שהחלטת הועדה המחוזית כולה תבוטל ולא רק סעיף אחד שבה. עתה מבקשת העותרת דיון נוסף בשני פסקי הדין הנ"ל שכן לטענתה קיימת אי התאמה ואולי גם ניגוד בין הצו על תנאי כפי שניתן לבין הצו ההחלטי מאחר, והצו על תנאי התייחס רק לביטול סעיף אחד של הועדה המחוזית. גם אם צודקת העותרת ונפלה טעות כשפסק ביהמ"ש על ביטול ההחלטה כולה אין בכך עילה להורות על דיון נוסף. כדי לזכות בדיון נוסף לא די להצביע על כך שביהמ"ש שגה בפסק דינו, אלא יש להראות שמתקיימת אחת החלופות שבסעיף 8(ב) לחוק בתי המשפט ואחת מהחלופות הנ"ל לא נתקיימה כאן.

(בפני: הנשיא י. כהן, 25.5.83).

ב.ש. 378/83 - יגאל ואדוארד מטטוב נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת שוטרים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

נגד המבקשים הוגש כתב אישום שלפיו השתוללו יחד עם שנים אחרים בבית המשפט, הפריעו לשוטרים במילוי תפקידיהם, תקפו את השוטרים והיכו אותם וכתוצאה מכך נגרמו חבלות של ממש לשוטרים. ביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים והערר נדחה. קיים חומר ראיות לכאורה כדי לבסס את האישומים וחומר זה מבוסס על עדותם של השוטרים שהותקפו. נכון שקיימת גירסת המבקשים שלפיה פעלו מתוך הגנה עצמית, אך אין בגירסה זו כדי לערער בנסיבות הענין את ערכן הראייתי הלכאורי של הראיות שבידי התביעה. ענין לנו באשום חמור שיש בו יסודות של בריונות שלוחת רסן כלפי רשויות החוק בביהמ"ש ובנסיבות אלה מעצר המבקשים עד תום ההליכים הוא מוצדק.

(בפני: השופט ברק. עו"ד יהב למבקשים, עו"ד ארד למשיבה. 29.4.83).

ב.ש. 473/83 - מדינת ישראל נגד אברהם שומכר

*שחרור בערובה (סחיטה באיומים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב הואשם בסחיטה באיומים וגניבה ממעביד והוא מודה ברוב רובן של העובדות לבד מאותן עובדות המייחסות לו השמעת איומים מפורשים או מרומזים. המדינה ביקשה להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים, משום חומרת העבירות והחשש להשפעה ולחץ על עדים, אך ביהמ"ש הורה על שחרור המשיב בערובה. הערר נדחה. בדרך כלל אישום כנ"ל מצדיק מעצר אך השופט בדרגה הראשונה שהוא בקי ומנוסה בנושא בקשות המעצר התרשם שלענין החששות מעצם שחרורו של המשיב אין העובדות חמורות כטענת המדינה וקלוש החשש שהשחרור יפגע בהליכי המשפט. בנסיבות מקרה זה ולאור הודאתו, הכמעט מוחלטת, של המשיב, בדין הוחלט על שחרורו ממעצר.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מרגלית למבקשת, עו"ד עמית למשיב. 19.5.83).

ב.ש. 428/83 - איתן בוזגלו נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה ואיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר עם שני אחיו דניאל ועמרם הואשמו בקשירת קשר לביצוע סחיטה בכח וסחיטה באיומים. ביהמ"ש נתבקש להורות על מעצר שלושת הנאשמים עד גמר ההליכים אך הוא נענה באשר לדניאל ולעורר והורה לשחרר בערבות את הנאשם עמרם בוזגלו. עררו של העורר על מעצרו נדחה. הסניגור מבסס את טענותיו על שתים אלה: לדעתו התשתית הראייתית קלושה ואין היא מגעת לכלל ראיה לכאורה; אין לאבחן בין האח עמרם לבין העורר ואם עמרם שוחרר בערובה מן הדין היה לשחרר גם אותו. שתי טענות אלה אין לקבל. אם ביהמ"ש שישמע את המשפט יאמין למתלונן כי אז די בדבריו כדי לבסס הרשעה כנגד העורר וכבר נאמר לא אחת ע"י ביהמ"ש העליון כי בשלב דיוני זה אין לביהמ"ש הכלים והאפשרויות לבחון מהימנותם של העדים. טוען הסניגור כי ככל שהעורר היה מעורב בפרשה הרי שהיה זה בסוף שנת 1981 ולאחר תקופה כה ארוכה אין יסוד לצוות על המעצר. טענה זו אינה מדוייקת שכן מאז שנת 1981 היה המתלונן בחו"ל מתוך מורא ופחד מפני הנאשמים. את התלונה הגיש לאחר שהאח דניאל נטל ממנו בלחץ ובאיומים את רכבו והיה מעורב בתאונה ואז נפתחה חקירה כנגד המתלונן והלה גולל את כל הפרשה. לאחר שהתלונן גם כן הושמעו איומים נגדו ונגד אשתו עד שהמשטרה קיבלה על עצמה ליתן להם הגנה ראויה. זו עבירה חמורה והמשטרה נתקלת בקושי לאתר מבצע עבירות סחיטה כאלה ולהביא נפגעים למסור עדות נגד החשודים וקשה מלאכת התביעה בהבאת
ראיות בפני בתי המשפט. לפיכך במקרים מעין אלה קיימת בדרך כלל הצדקה עניינית למתן צו מעצר עד לגמר ההליכים ובוודאי שהצדקה כזו קיימת כאשר מדובר בנאשם שלחובתו הרשעות פליליות קודמות לרוב, וכאשר גם לאחר הגשת התלונה מושמעים כנגד המתלונן דברי איום והפחדה.
אשר לטענה שלא היה מקום לאבחן בין האחים - השופט שעיין בראיות סבר כי יש הבדל מהותי מבחינת משמעות הראיות שבידי התביעה בין השניים ולפיכך החליט בדרך שונה לגבי כל אחד מהם. לכן שחרורו של האחד אינו עילה לשחרורו של השני.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד שרעבי למבקש, עו"ד גב' ארד למשיבה. 10.5.83).

ב.ש. 389+409/83 - כאמל אבו מוחמד סעדה ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

נגד המבקשים הוגש כתב אישום שבו הם מואשמים בשימוש ברכב ללא רשות, שוד מזויין בצוותא, גניבה ונשיאת נשק שלא כדין. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. בבסיסו של כתב האישום עומדים שני אישומים - שדידתן של שתי פרוצות וגניבת נשק מחייל. טוענת הסניגורית כי אין חומר ראיות לכאורה כדי לבסס את האישומים. לטענתה עיקר החומר מצוי בהודעה שמסר עד מדינה במשטרה על שותפותו בשני הארועים הנזכרים יחד עם העוררים. אותו עד הופיע במשפט אחר נגד העוררים בו הואשמו בנסיון לרצח וביהמ"ש זיכה אותם בקבעו שהעד אינו אמין. טוענת הסניגורית כי יש בקביעה זו משום ערעור אמינותו של העד והראיה העיקרית בתיק שלפנינו. מבלי להכנס לבחינתה של טענה זו, די בכך כי מצויות בתיק ראיות אחרות שיש בהן כדי "ראיות לכאורה" בענין שוד הפרוצות.
אשר לטענת הסניגורית שיש טעם לפגם בכך כי הבקשה למעצר בתיק הנוכחי הוגשה באותו יום עצמו שבו זוכו העוררים מהאישום של נסיון לרצח שבגינו היו נתונים כ-10 חדשים במעצר. גם טענה זו אין לקבל. מעצר המבקשים בתיק ההוא ומעצרם בתיק הזה הן שתי פרשיות נפרדות. השאלה מדוע לא הוגש כתב האישום בתיק שלפנינו בתאריך אחר אינה מעלה ואינה מורידה לענין השאלה אם מוצדק המעצר בתיק דנא.

(בפני: השופט ברק. עו"ד גב' כ. חנוך למבקש, עו"ד גב' לוי למשיבה. 29.4.83).

ב.ש. 198/83 - ניר פלד ואת' נגד גיא מלמוד ודרוקר חברה לבניה בע"מ

*החלפת מקום הדיון (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).

המשיב הראשון (להלן המשיב) הגיש לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת עבודה תוך כדי בניית בית בתל אביב. בשטח שיפוטו של ביהמ"ש בבאר שבע מתגורר אחד הנתבעים והמבקשים, שהם שניים מהנתבעים, מבקשים שהענין יועבר לביהמ"ש בתל אביב. הבקשה נדחתה. הטענה של המבקשים כי יתכן ויהיה צורך לערוך ביקור במקום התאונה בתל אביב אינה משמעותית שכן מדובר בהתמוטטות פיגום במהלך בנית בית ובינתיים הבית הושלם ולכאורה אין לראות איזו תועלת יכולה לצמוח מביקור במקום. אשר לענין נוחיות העדים - לא ברור בשלב זה מי יהיו העדים בבירור התביעה, מה מספרם ומה מקום מגוריהם. ככל הנראה חלק ניכר מהעדים לענין גובה הנזק יהיו רופאים מומחים שבעלי הדין בוחרים בהם ובחירה כזו איננה יכולה להיות שיקול מכריע לגבי קביעת מקום הדיון. מקרה זה שונה ממקרים, אחרים שבהם מוגשת בקשה לשימוש בסמכות לפי סעיף 36 לחוק בתי המשפט להעברת הדיון, בכך שבמרבית הבקשות מסוג זה מנסה התובע, הרוצה
בהחשת משפטו, לנצל את העובדה שלנתבעת, שהיא תאגיד, יש סניף באיזור שבו יש סיכוי להגיע למשפט מהיר יותר. מה שאין כן במקרה שלפנינו כאשר מקום מגוריו של אחד הנתבעים הוא באיזור השיפוט של ביהמ"ש בבאר-שבע, ולכאורה אין שום דבר מלאכותי בכך שהתביעה הוגשה לפי מקום מגורי הנתבע. המבקשים לא הראו סיבות מספיקות להעברת הדיון מבימ"ש שיש לו סמכות מקומית לבימ"ש אחר.

(בפני: הנשיא י. כהן עו"ד נסאר למבקשים, ערי א. קוזלובסקי למשיב. 10.5.83).

ע.א. 791/82 - מוחמד חניף נגד חאלד אבו רייא

*טענת טעות בהסכם (הערעור נדחה).

המערער הוא אביו של צעיר והמשיב הוא אחיה של צעירה שהיתה נערה בת שש עשרה בעת הארוע. בין המערער למשיב קשרי משפחה. הצעירה נכנסה להריון וטענה כי הרתה לבנו של המערער (להלן הבן). הבן הכחיש את הדבר מכל וכל. אמה של הצעירה (אחותו של המערער) פנתה למערער בדרישה לפצות את הצעירה ובני המשפחה על הכאב, הסבל והבושה שנגרמו בשל מעשיו של הבן. בהעדר אפשרות לברר את האמת החלו פעולות תיווך ונתמנתה ועדת סולחה. זו חייבה את המערער לפצות את משפחת המשיב בסכום של 20,000 שקל וכן נקבע כי הבן ישא את הצעירה לאשה. המערער שילם למשיב 20,000 שקל ומספר ימים לאחר מכן הובאה הצעירה לביתו של המערער להיות לאשה לבן. לאחר מספר ימים חזרה בה מגירסתה כי הבן קיים עמה יחסי מין וכי הוא אחראי להריונה וטענה שקיימה יחסי מין עם שכנה וממנו בא הריונה. בעקבות גירסה זו גורשה מבית המערער. אז היא פנתה למשטרה והתלוננה על בעילתה והפעם העלתה גירסה כי היא נבעלה ע"י שלושה וביניהם גם הבן. לאור השינוי שחל בגירסת הצעירה דרש המערער את כספו חזרה מהמשיב ומשסרב הוגשה תביעה לבימ"ש השלום. בכתב התביעה נטען כי הכספים נמסרו למשיב שלא כדין ומתוך אילוץ, ותוך מעשה גזל של המשיב, ויש כאן התעשרות שלא כדין. בימ"ש השלום קיבל את התביעה והורה למשיב להחזיר למערער את הסכומים ששולמו. ביהמ"ש לא דן בטענותיו המשפטיות של המשיב ולעומת זאת עורר מיוזמתו, ובלא שניתן לצדדים לטעון בענין זה, והכריע את הדין על יסוד הגישה כי בהתקשרות בין הצדדים נפלה טעות המאפשרת ביטול ההסכם וכן שמטרתו אינה חוקית, היינו שנועד למנוע ממשפחת הצעירה להתלונן במשטרה על הבעילה. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וכאן נתקבל הערעור והוחלט כי לא נפלה טעות בהסכם שבין הצדדים וההסכם אינו נגוע באי חוקיות. ביהמ"ש המחוזי גם ציין כי טענת הטעות לא התעוררה כלל בפני בימ"ש השלום ולא מן הראוי היה שביהמ"ש יעלה טענה זו מיוזמתו. הערעור נדחה.
הצדדים יצאו מתוך הנחה כי מדובר בהסכם רגיל בין הצדדים ואף ביהמ"ש החליט לנהוג כמותם. נטענו בערעור בביהמ"ש העליון רק טענות בענין טעות ואי חוקיות וביהמ"ש לא הרחיב את המעגל מיוזמתו הוא. במסגרת זו הדין עם ביהמ"ש המחוזי. אשר לטענת הטעות - בבסיס ההצעה והקיבול שבין הצדדים עמדה גירסת הצעירה שהבן אחראי להריונה. המערער היה מוכן לסולחה, לא משום שסבר כי הצעירה דוברת אמת וכי בנו משקר בהכחשתו, אלא משום שגרסתה של הצעירה יצרה לחץ מצד בני המשפחה ובני הכפר לחיסול הסכסוך. בענין זה לא חלה, כל טעות אצל המערער והשינוי גרסתה של הצעירה היה עשוי להיות רלוונטי אילו הנחתו של המערער בעת כריתת ההסכם היתה שהצעירה דוברת אמת. אין גם ממש בטענת אי החוקיות. מטרת ההסכם היתה לחסל סכסוך אזרחי ותו לא. הצדדים אמנם לא דיווחו למשטרה על הענין אך אין ראיה שהעדר דיווח זה בא משום שהוסכם על כך בין הצדדים. ביהמ"ש העיר גם כי אין זה ראוי לערכאה הראשונה
להכריע במשפט בטענת טעות או אי חוקיות מבלי שטענות אלה נטענו במהלך המשפט ומבלי שניתנה לצדדים האפשרות לטעון טענותיהם בענין זה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. הבר למערער, עו"ד מ. פרץ למשיב. 11.5.83).

ע.א. 323/80 - אלתית בע"מ נגד בנק לאומי לישראל בע"מ

*פירוש צו לעיקול חשבון החייב בבנק (הערעור נדחה).

חברה מסויימת (להלן החברה) היתה חייבת למערערת סכום של 75,000 ל"י ובהליכי הוצל"פ שנקטה המערערת נגד החברה הוטל עקול על חשבון החברה אצל המשיב (להלן הבנק) בסניפו בבאר שבע. לפי נוסח הצו הוטל העקול, על חשבון שננקב בצו, עד סכום על 81,000 ל"י בערך. ראש ההוצל"פ קבע בהתאם לחוק ההוצל"פ תקופה של 60 יום לתשובת הבנק. בתשובה ציין הבנק כי אין לחברה בחשבון שעוקל כל כספים. מתברר שהיה לחברה חשבון דביטורי והיא המשיכה למשוך שיקים והבנק כיבד את השיקים, מדי פעם הפקידה החברה בחשבון כספים ושיקים, אך תמיד נשארה בחובה וההפקדות כיסו את החובות. המערערת הגישה תביעה נגד הבנק לתשלום הסכום שעוקל וראש ההוצל"פ נעתר לבקשה וחייב את הבנק. בערעור לביהמ"ש המחוזי נחלקו דעות השופטים. דעת הרוב היתה כי עפ"י נוסח צו העקול, כפי שהוטל, היה זה עקול על היתרה המגיעה עפ"י החשבון בבנק לחברה ובחשבון זה לא היתה יתרת זכות לחברה במשך התקופה הרלוונטית. לפיכך לא היה הבנק חייב להעביר ללשכת ההוצל"פ כספים כלשהם. דעת שופט המיעוט היתה שעל פי ההסכם בין החברה לבנק, נעל פי התנהגות הבנק שכיבד משיכות יתר של החברה, עמדה לחברה זכות של משיכות יתר זכות זו עוקלה אף היא. כמו כן לדעת שופט המיעוט הכספים שהוכנסו משך התקופה הרלוונטית ע"י החברה לחשבון היו צריכים להזקף תחילה על חשבון העקול שכן משמעותו של העקול היא זקיפת כל תשלום שנכנס לחשבון לזכות המעקל עד לגובה סכום העקול. הערעור נדחה.
עפ"י נוסח צו העקול עוקל חשבון מסויים בבנק. חשבון זה היה חשבון עו"ש דביטורי וכשמקבל בנק צו עיקול כזה אין עליו להבין אלא מה שאדם בר דעת יבין, דהיינו, שהכוונה היא לעקול מה שמגיע ללקוחו של הבנק, כשיש ללקוח יתרת זכות בחשבון. אין הצו מתייחס לכספים אחרים המגיעים, אם מגיעים, לחברה מהבנק, או לזכויות אחרות העומדות לחברה כלפי הבנק. על הבנק מוטלת חובת זהירות מצד אחד לקיים את צו העיקול כלשונו ומאידך שלא לפרשו מעבר לאמור בו על מנת שלא יעביר כספי לקוחו אשר הצו על פי לשונו אינו חל עליהם, על כל האחריות במקרה כזה שמוטל עליו כלפי לקוחו. כשבאים לפרש צו עיקול מן הראוי לתת לו פירוש דווקני ואין לייחס למוציא הצו כונה להחילו מעבר למה שנחזה על פניה לפיכך אם פעל הבנק עפ"י פירוש סביר העולה בקנה אחד עם לשון הצו, גם אם יתכנו פרושים אחרים אך אלה אינם חד משמעיים, אין לבוא עמו בטרוניה.
כשמתנהל חשבון עו"ש, כל סכום המוכנס לחשבת מאבד את "ישותו המיוחדת" ומתמזג עם הסכום שבחשבון, ולבעל החוב מגיעה היתרה הנותרת מזקיפת כל פריטי החשבון לזכות ולחובה זה מול זה. מכאן שאין לבעל החשבון זכות לתבוע פריט כלשהו מהחשבון אלא את יתרת החשבון אם היתרה היא לזכותו זה הדין החל באשר לעיקול כפי שהוטל על החשבון.
עפ"י ההסכם שקיים בין הבנק ללקוחו אין לומר שהיתה לחברה "זכות" משיכת יתר שאותה ניתן היה לעקל עפ"י לשון הצו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, אור. החלטה - השופט אור, הוסיף מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ב. רוטמן למערערת, עו"ד ב. לוינבוק למשיבה. 19.5.83).

ע.א. 650/82 - טיולי הגליל בע"מ נגד סירט טורס

*ערובה להוצאות בערעור (הבקשות של המבקשת והמשיבה - נדחו).

שתי בקשות הוגשו לביהמ"ש, אחת מטעם המערערת ואחת מטעם המשיבה. המערערת מבקשת להסתפק בערבות בנקאית של בנק צרפתי במקום עיקולים שאותם ביקשה המשיבה להטיל בפריז, וכן לראות בערבות זו ערובה מספקת להוצאות המשיבה בערעור. המשיבה מצדה מבקשת לחייב את המערערת להפקיד בביהמ"ש את הסכום שנפסק כנגדה בביהמ"ש המחוזי, בנוסף לערובה להבטחת ההוצאות בערעור. שתי הבקשות נדחו. המשיב בערעור שלזכותו נפסקות הוצאות, רשאי להפרע במסגרת ערבות זו לאלתר עם מתן פסה"ד בערעור. מקום ההתדיינות הוא בימ"ש בישראל ואין לחייב את המשיבה להזקק לסדרי הדין מכחו של חוק אכיפת פסקי חוץ לגביית הוצאותיו במידה שייפסקו ועל המערער להבטיח את ההוצאות ע"י המצאת ערבות בנקאית שתנתן על ידי בנק בישראל. אין גם ממש בבקשת המשיבה שכן זכותו של המערער לערער היא זכות מהותית הכפופה להוראות סדר הדין האזרחי בלבד, ואין בהן כדי להגביל את ערעורו של מערער על ידי החיוב להבטחת החוב הפסוק בבימ"ש קמא. הוראות סדר הדין מחייבות כל מערער לערוב להוצאות המשיב בערעור בדרכים הקבועות בהוראות סדר הדין. הערובה היא להוצאות הערעור בלבד ללא כל קשר להתדיינות אחרת ולו גם באותו ענין.

(בפני: הרשם בר טוב).

ע.א. 730+731/80 - תמר ומרדכי בלאייר נגד צבי פיק

*פירוש הסכם לענין תשלום הפרשי הצמדה ורבית (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

בין בלאייר לבין פיק נערך הסכם שלפיו מכרו בלאייר לפיק דירה. על פיק היה לשלם את התמורה בשעורים ובמועדים הנקובים בהסכם, כשההסכם מכיל הוראות בדבר תשלום הפרשי הצמדה וריבית במקרה של פגור בתשלום. פיק פיגר בתשלומים והשאלה שבמחלוקת היתה אופן חישוב תשלומי הפרשי ההצמדה והריבית. בענין זה נתקבלו בחלקן טענותיהם של שני הצדדים.
סעיף 4 של ההסכם קובע כי "כל איחור בתשלום... שיעלה על 48 שעות מהמועד שנקבע לתשלום, יגרום לכך כי... יתווספו הפרשי ההצמדה... כאשר המדד הבסיסי לחישוב הפרשי ההצמדה הינו המדד הידוע ביום חתימת הסכם זה". סעיף 5 להסכם מכיל הוראה בדבר תשלום ריבית וקובע כי "...בנוסף לאמור בסעיף 4, כל איחור בתשלום אחד התשלומים... יהווה תפרה יסודית של הסכם זה. אולם פיגור בתשלום של לא יותר מ- 100,000 ל"י... יהיה להפרה יסודית מקץ 30 יום וישא בנוסף להצמדה ריבית בשיעור של %10 לחודש בהסכם נאמר כי 800 אלף ל"י "שולם למוכרים ע"י הקונים במעמד חתימת הסכם זה". מתברר שבמעמד חתימת ההסכם ניתן שיק דחוי לשבוע ימים ובלאייר דרשו כי גם סכום זה יהיה צמוד וישא רבית. תביעתם בענין זה נדחתה שכן הם קיבלו את השיק ללא כל מחאה ובמשך תקופה ארוכה אף לא עלה על דעתם לתבוע רבית והצמדה על סכום זה. אם סברו כי קבלת שיק דחוי מהווה פיגור בתשלום סכום זה צריכים היו להגיד מיד בחתימת ההסכם לפיק כי הם רואים כך את השיק הדחוי אך הם לא נהגו כך.
הסכומים האחרים שולמו באיחור שעלה על 48 שעות. ברור על כן כי הם היו צריכים להיות משולמים בצמוד והשאלה היתה מהו המדד ההתחלתי לחישוב הפרשי ההצמדה ומהו המדד הסופי. כאמור, צויין במפורש בהסכם כי "המדד הבסיסי... הינו המדד הידוע ביום חתימת הסכם זה". פיק טען כי אין הצדקה לכך
שההצמדה תהיה למדד שי חתימת ההסכם. לטענתו צריכה ההצמדה להיות למדד שהיה ידוע ביום שצריך היה לשלם את התשלום לעומת המדד של התשלום. טענה זו נדחתה שכן ההסכם קובע מפורשות שהמדד יהיה זה הידוע ביום חתימת ההסכם ואם פיק טוען כי יש בכך משום פיצוי מופרז שעל ביהמ"ש להקטינו בהתאם לחוק החוזים צריך היה להוכיח זאת.
באשר לענין המדד הסופי של התשלום טענו בלאייר כי אם שולם תשלום מסויים לפני 15 בחודש צריך לשלם אותו לפי המדד שיפורסם באותו חודש ב- 15 לחודש, אך גם טענה זו יש לדחות שכן התשלום צריך להיות לפי המדד הידוע בעת התשלום.
אשר לתשלומי הרבית - הרבית צריכה להיות משולמת מהיום שבו צריך היה לשלם את התשלום ועד לתשלום בפועל והאמור כי רק לאחר תקופה של חודש יראו בכך הפרה נוגע לענין ההפרה ולא לכך שרק מאותו תאריך תשולם הריבית.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו עו"ד בראר למערערים, עו"ד רוסטוביץ למשיב. 23.5.83).

ע.א. 782/80 - אביבה גולדברג נגד יוחנן גולדברג

*שיתוף נכסים בין בני זוג (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

הצדדים נישאו זה לזה בשנת 1951 ולהם שני בנים בוגרים. הבעל עזב את בית המגורים המשותף בשנת 1976. בשנת 1975 הגישה נגדו האשה תביעת מזונות. בשנת 1972 נסעו שניהם יחדיו לטיול ביוון אך ביהמ"ש קבע על סמך ראיות שהיו בפניו כי למרות שהצדדים ניהלו חיי משפחה הרי היו אלה רצופים מריבות. התובענות בביהמ"ש המחוזי היו שתיים: האשה ביקשה להצהיר כל היא בעלת מחצית מכל הרכוש והזכויות שבבעלותו ובחזקתו של הבעל; הבעל ביקש לדחות את תובענת האשה ולחילופין אם יתברר שהאשה זכאית למחצית הרכוש הרשום על שמו עפ"י הלכת שיתוף הנכסים, הרי שגם הוא זכאי למחצית הרכוש הרשום ע"ש האשה. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנה כי על אף שהבעל עזב את הבית רק בשנת 1975 הרי איזון המשאבים ושיתוף הנכסים בין בני הזוג נפסקו כבר בתחילת שנת 1970. עקב זאת הצהיר כי הרכוש שנרכש לפני 1.1.70 משותף לשני הצדדים, להוציא מניות של הבעל בחברת "קום" וחנות של האשה ביפו, על אף ששני אלה נרכשו לפני כן, וכן להוציא רכוש שהגיע לאשה בירושה. הערעור נדחה.
לכתחילה הלכת השיתוף דרשה חיי שלום והרמוניה בין בני הזוג והדרישה לשלום בית היתה דרישה מינימלית להוכחת קיום שיתוף בנכסים, ואולם בפסיקה מאוחרת צומצמה הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ללא קרע או פירוד של ממש. מכאן שהדגש מושם עתה לא על חיי שלום והרמוניה אלא על מערכת חיים של חלוקת תפקידים ומאמץ משותף עם איחוד משאבים על אף סכסוכים ומריבות. ברם הלכת השיתוף אינה יוצרת שיתוף בין הצדדים אלא מייחסת להם כוונת שיתוף ויוצרת חזקה בדבר כוונה כזו מעצם אורח חייהם שבו לא שמרו על קו הפרדה בנכסיהם. כל זאת בתנאי שלא הוכחה כוונה אחרת העולה מנסיבות המקרה. ביהמ"ש המחוזי הדריך את עצמו נכונה עפ"י הפסיקה בדבר הלכת השיתוף וקבע כי אכן נתקיים שיתוף בין הצדדים עד לשנת 1970 ונפסק מאז, הערעור הוא על ממצאים עובדתיים ואין להתערב בהם. אשר לשותפות בחברת קום - החברה הוקמה ב- 1969 וביהמ"ש החליט שהמניות הרשומות על שם הבעל אינן רכוש משותף. נימוקיו היו כי מלכתחילה נרשמו מניות החברה על שם הבעל ושותפו
ורק שבע מניות נרשמו על שם האשה ושבע מניות על שם אשת השותף. בכך קבעו ביניהם בני הזוג את חלקו של כל אחד מהם ברכוש, ובהעדר ראיה על צורך פורמלי כלשהו לרישום שבע מניות על שם האשה מצביע הרישום על כוונה לחלוקת הרכוש בהתאם.
אשר לחנות ביפו - ביהמ"ש קבע כי החנות היא של האשה ובכך אין להתערב. גם כשמייחסים לצדדים כוונת שיתוף בנכסים זו אינה חייבת להיות כללית אלא אפשר שתהיה מוגבלת ותוציא מקו השיתוף נכס זה או אחר הכול בהתאם לנסיבות המוכחות ובנסיבות המוכחות החנות שייכת לאשה.
אשר לרכוש שבא לאשה בירושה - לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי לא היה השיתוף כללי בין הצדדים אלא מוגבל לנכסים מסויימים. בנסיבות אלה לא משתרע השיתוף על הנכסים שבאו לאשה בירושה.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד י. תוסייה כהן למערערת, עוה"ד מ. הוכמן וב. הוכמן למשיב. 30.5.83).

בר"ע 332/82 - הדקלים חברה לבנין בע"מ נגד פיקו קספו

*תשלום דמי תיווך

(הבקשה נדחתה).

המשיב שהוא מתווך הגיש תביעה לדמי תיווך בגין עיסקת מקרקעין ובימ"ש השלום חייב את המבקשת בתשלום דמי התיווך. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
המבקשת טענה כי תביעת המשיב התיישנה מכיון שעברה תקופת התיישנות מיום שנחתם זכרון הדברים למכירת המקרקעין נשוא תביעת דמי התיווך. טענה בדין נדחתה מכיוון שאחרי חתימת זכרון הדברים נחתם חוזה למכירת המקרקעין וקמה עילת תביעה למתווך בעת ההתקשרות בחוזה מאחר והוא הביא לקשירת הקשר שהגיע לביטויו בחתימת החוזה, ומאחר ולא עברה תקופת ההתיישנות מאז נחתם החוזה,לא התיישנה תביעת המתווך.
טענה שניה בפי המבקשת שבמשפט בין המוכר והקונה נקבע שהחוזה סוכל ולחילופין שאין לתת צו לאכיפת החוזה מכיון שמתן צו כזה הוא בלתי צודק בנסיבות הענין ולטענת המבקשת התוצאה מכך היא שהמתווך אינו זכאי לקבלת דמי תיווך. ברם, אמנם נקבע כי סרוב מינהל מקרקעי ישראל, תוך תקופה מסויימת, להסכים לביצוע העיסקה גרם לסיכול החוזה, אך המשיב לא היה צד לאותה התדיינות. לפי מה שהוכח בדיון נשוא הערעור לא נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 18 לחוק החוזים לשם קביעה שהיה כאן סיכול חוזה. אינו דומה מקרה שבו נאמר שההתחייבות להעברת המקרקעין כפופה לקבלת הסכמת המינהל למקרה דנא שבו התחייבה הקונה בחוזה להשיג את הסכמת המינהל. ההלכה היא כי מתוך שהביא לכריתת הסכם מחייב יש לו זכות לקבלת דמי תיווך מבלי להתחשב בכך מה היתה סיבת אי ביצוע החוזה לאחר שנכרת.
המבקשת קובלת על כך שחוייבה בתשלום הפרשי הצמדה משנת 1973 למרות שהתביעה הוגשה בשנת 1979. גם בענין זה אין לתת רשות ערעור מאחר והחיוב בהפרשי הצמדה נומק בכך שהשיהוי בהגשת התביעה על ידי התובע לא היה בלתי סביר לחלוטין.