ע.א. 624/80 - אמינה עבד אסארה ואח' נגד ציון גפני וצור חברה לביטוח
*בקשה לבטל הסכם פשרה לקבלת פיצויים בגין תאונת דרכים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בת.א. 938/79 - הערעור נדחה).
ביום 1.11.74 אירעה תאונת עבודה בה נפטר עלי אסארה שעבד אצל המשיב. המערערים הם אלמנתו וחמשת ילדיו של המנוח. ביום 23.2.75 שילמה חברת הביטוח למערערים 28,000 ל"י כנגד "כתב קבלה וויתור" שעליו חתמו אלמנת המנוח בשמה ובשם ילדיה הקטינים וביחד עמה חתם בשם הילדים דודם אשר מונה ע"י ביה"ד השרעי, יחד עם האלמנה, כאפוטרופוס לקטינים. בסוף 1979 הגישו המערערים בקשה לביהמ"ש שיכריז כי הויתור בטל וחסר תוקף משפטי. אחת מטענות המערערים היתה כי הסכום שקיבלו עפ"י הפשרה הוא בלתי סביר באופן משמעותי וכי ההסכם הושג תוך ניצול מצוקתם ועל כן הואנגוע בעושק במובנו של סעיף 18 לחוק החוזים. כן טענו כי הסכם הפשרה נוגד את "תקנתהצבור" ועל כן הוא בטל בהסתמך על סעיף 30 לחוק החוזים. לחילופין נטען כי יש לבטלאת ההסכם בכל הנוגע לקטינים כאשר האפוטרופוסים לא היו מוסמכים לחתום על הסכם הפשרה בשמם. ביהמ"ש המחוזי דחה את תובענת המערערים ומכאן הערעור.
א. סעיף 18 לחוק החוזים קובע כי מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול של הצד השני שניצל את מצוקת המתקשר ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל רשאי לבטל את החוזה. על מנת שתוקנה זכות לבטל חוזה בטענת עושק על הטוען זאת להוכיח שלושה אלמנטים מצטברים: כי הוא נמצא במצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר נסיון כשחתם על ההסכם; הצד השני ניצל את המצוקה ועקב ניצול זה נקשר הקשר החוזי; תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל.
ב. זמן קצר לאחר מות המנוח פנו בני משפחתו אל מעבידו לברר מה סכום הפיצויים שיקבלו והלה פנה לחברת הביטוח. ב"כ החברה יצר קשר עם בני המשפחה, קיים מספר פגישות עם האלמנה ושנים מבני משפחתה שיעצו לה בענין הפיצויים. רק לאחר מכן הוסכם על קבלת 28,000 ל"י. סכום זה הוא נוסף לגימלאות שקיבלו ועתידים המערערים לקבל מהמוסד לביטוח לאומי שכן מדובר בתאונת עבודה.
ג. לדברי האלמנה הגיעה למסקנה כי ההסכם אינו משביע רצון כבר כארבעה חדשים לאחר מות המנוח, ואילו את מכתב הביטול לחברת הביטוח שלחה רק כארבע וחצי שנים לאחר מכן. הוברר כי, סכום הפשרה לא היה נחוץ לאלמנה לצרכים שוטפים והפקידה סכום זה בבנק לתקופה של חמש שנים ולאחר תום תקופה זו הופקד הסכום נוספות. עוד הוברר כי לא יוזמת חברת הביטוח היתה זו להגיע להסדר פשרה. למערערים עמדה עצתם של קרובי משפחה שהביע היטב את מהות ההסכם ואם כי לא נעזרו בעצתו של עורך דין הרי אין לקבוע שבכל מקרה של העדר עצה כזו מתקיים ניצול לרעה של מעמדו של הצד שאינו מיוצג. לדעת ביהמ"ש המחוזי אין לומר שבנסיבות המקרה היו המערערים נתונים במצוקה במובן סעיף 18 לחוק החוזים וממילא אין לייחס לחברת הביטוח שניצלה את המצוקה.
ד. ביהמ"ש המחוזי גם הגיע למסקנה כי סכום הפשרה לא היה בלתי סביר בנסיבות הענין. לפי חישוביו סכום הפיצויים שלמערערים היה סיכוי שיקבלו, אילו התנהל משפט ואילו נקבע שכל האחריות רובצת על המעביד, היה סכום של 45,000 ל"י בלבד. זאת לאחר שקבע כי סכום הגימלאות המהוונות של המוסד לביטוח לאומי מכסה את מלוא הנזק שנגרם למערער ועל כן, עפ"י הוראות סעיף 152 לחוק הבטוח
הלאומי, הפיצוי המגיע להם הוא בשעור של %25 מהנזק המסתכם ב-180,000 ל"י. מכיון שבמו"מ התעוררה גם השאלה אם יש רשלנות תורמת של המנוח ומכיון שאז עדיין הסכומים שנפסקו לא היו צמודים, אין לומר על הפשרה שאינה סבירה. בשיקולי ביהמ"ש המחוזי אין להתערב ומה גם שטעה ביהמ"ש לטובת המערערים כשסבר שחל כאן הסעיף הקובע בכל מקרה פיצוי בשיעור של %25 מן הנזק. השאלה אם הסכם הפשרה הוא סביר או לא צריכה להבחן על פי העובדות שהיו בעת כריתת החוזה ואין מקום שכעבור זמן ולאור עובדות המתבררות לאחר מכן, יקבע ביהמ"ש בחוכמה שלאחר מעשה, שהפשרה לא היתה סבירה.
ה. טענת העושק ראויה היתה להידחות מטעם נוסף. בהתמלא התנאים לתחולת סעיף 18 עומדת לצד "העשוק" עילה לבטול החוזה. ביטול כזה צריך היה להעשות תוך זמן סביר לאחר שנודעה עילת הביטול ובענייננו נודעת לאלמנה, לדבריה, עילת הביטול ארבעה חודשים לאחר מות בעלה והיא נקטה בצעדים רק כעבור ארבע וחצי שנים. משך כל התקופה היה סכום הפשרה בידי המערערים, היה מופקד על שמם ונשא פירות. במשך כל התקופה בחרו המערערים ליהנות מהסכום ולא עוררו כל טענה נגד תקפותו של הסכם הפשרה.
ו. גם ההסתמכות על סעיף 30 לחוק החוזים בענין תקנת הצבור לא תועיל למערערים כבר מן הטעם שמבחינה עובדתית לא הוכח כי תנאי הפשרה אינם סבירים. לו היה מוכח שהסכם הפשרה אינו סביר יכולה היתה להתעורר השאלה אם יש מקום למצוא משענת בסעיף 30 לבטלות ההסכם. אין כל אסמכתא לכך שניתן לבטל הסכם פשרה בנזיקין בשל היותו בלתי סביר מבחינת סכום הפשרה וכי בשל כך נוגד ההסכם את תקנת הצבור. יש לנהוג באפוק בנסיון לבטל חוזים מחמת תקנת הצבור. קיים אינטרס צבורי ברור דווקא לעודד פשרות בין מתדיינים כל עוד לא נמצא פגם בכריתת הסכם פשרה כזה אל לו לביהמ"ש להחפז ולהתערב במה שהסכימו הצדדים. תהיה זו פריצת סכר לביטול הסכמי פשרה בין צדדים אם בכל מקרה של הסכם פשרה יוכל צד לחזור מההסכם ולבטלו בטענה שתנאי ההסכם בלתי סבירים.
ז. אין לקבל את טענת הקטינים כי הסכמת האפוטרופסים חרגה מכתב המינוי של בית הדין השרעי וכן כי ויתור האפוטרופסים מהווה מתנה ועל כן צריך היה אישור ביהמ"ש לפעולה זו. לפי ניסוחו של כתב מינוי האפוטרופוס אין לומר כי הוגבל שלא להגיע להסכם בתביעת הנזיקין. אשר לענין קבלת הסכמת ביהמ"ש לפני נתינת מתנה - אין לומר כי הויתור על תביעה תמורת תשלום הפיצוי מהווה מתנה. לא היה זה ויתור ללא תמורה שניתן לראותו כמתנה. אין כאן ויתור על זכות כלשהיא, אלא מכיון שהמערערים קיבלו את כל המגיע להם שוב אין עומדת להם הזכות לתבוע סכומים נוספים.
(בפני השופטים: בייסקי, שיינבוים, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ג. אגברייה למערערים, עו"ד ש. שיף למשיבים. 9.5.83.).
ע.פ. 686/82 - הדרי אברהם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק) (הערעור נדחה).
בשעת לילה מאוחרת נהג המערער ברכב ובחיפוש שנערך בו נמצא אקדח מתחת למושב הנהג. עפ"י כתב האישום נגנב אותו אקדח מביתו של
פלוני. המערער הורשע באחזקת נשק והובלתו ונדון לששה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים על תנאי. הערעור נדחה. עיקר טענתו של הסניגור היא שבנסיבות האמורות נוהג ביהמ"ש להסתפק בתקופת מאסר של שלושה חדשים וכי המאסר של ששה חדשים יש בו משום חומרה יתירה. טענה זו משוללת יסוד. המחוקק קבע לעבירות הנ"ל עונש מאסר לתקופה משמעותית מאוד ועל ביהמ"ש להחמיר בעונש במיוחד בתקופה בה פושים מעשי אלימות לסוגיהם המסכנים את שלום הציבור ובטחונו. אין להקיש לענין מידת העונש ממקרה אחד למקרה אחר שהרי כל מקרה ונסיבותיו המיוחדות. בעניננו, בנוסף לחומרת העבירות, למערער שורה ארוכה של עבירות קודמות של שימוש ברכב ללא רשות, שוטטות וגניבה.
(בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, חלימה. החלטה - השופט אלון. עו"ד בן שחר למערער, עו"ד לירן למשיבה. 4.3.83).
ע.פ. 60/82 - שרה מדר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים (הערעור נדחה).
בדירה בה התגוררה המערערת יחד עם חברה במשך כשנה וחצי נערך חיפוש ונמצאו כלים לעישון חשיש, וכן, בין היתר, חתיכות קטנות של חשיש בצורה גלויה כשהן מפוזרות בסלון, במטבח, על קרש לחיתוך לחם, ליד המיטה הזוגית של השניים, בתוך קופסא על שלחן האיפור של המערערת וכן בתוך תיק של המערערת. ביהמ"ש הרשיע את המערערת בהחזקת החשיש וערעורה נדחה.
הכל היה מונח בצורה גלויה לעין שאדם המתגורר בדירה אינו יכול להתעלם ממנו. נוסף על אלה נמצאה חתיכה קטנה של חשיש בתוך תיקה של המערערת כאמור. המערערת הודתה כי ידעה שחברה משתמש בחשיש וגם היא כבר ידעה טעמו של חשיש אך הכחישה כי ידעה שמה שנמצא בדירה הוא חשיש. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עפ"י הנסיבות, המצאות החשיש לא נעלמה מידיעתה של המערערת. ואכן מי שמתגורר בדירה לא גדולה אשר בהרבה מקומות שבה נמצא חשיש, הוא ודאי ער לכך. ידיעת המערערת על מציאות החשיש ומהותו נלמדת מטבע הדברים מהנסיבות וכאשר מצטרפות הנסיבות האמורות למערכת אחת, יש להסיק מכך את הידיעה על מהות החומר הנמצא בדירה. אשר לחומר שנמצא בתיק - ניסתה המערערת לטעון כי יתכן וחתיכת החשיש השתרבבה לשם. תוך כדי העברת החפצים ממקום אחר לתוך התיק. לא זו בלבד שהמערערת לא יכלה לומר שכך ארע, אלא שדווקא אותה חתיכת חשיש שבתיק היתה עטופה בנייר כסף שלא כדוגמת החשיש האחר שהיה מפוזר בדירה.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. עו"ד פרנקו למערערת, עו"ד פוגלמן למשיבה.25.4.83).
ע.פ. 601/82 - יחיא הודק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת נשק ויריות לעבר אנשים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של נשיאת נשק ויריות באיזור מגורים לעבר המתלונן ונדון לארבעה חדשים מאסר בפועל ושמונה חדשים מאסר על תנאי וכן הופעלו במצטבר שני מאסרים על תנאי האחד לשנתיים והאחד לשנה. הערעור על חומרת העונש נדחה. המתלונן פגש במערער וחברו בשעות ערב כשהם מסתירים חפצים חשודים במכונית נטושה בסמוך לביתו של המתלונן. הלה דרש מהם להימנע מלהסתיר חפצים חשודים בסמוך לביתו, ובתגובה לכך איים עליו המערער, עזב את המקום וחזר לאחר זמן קצר עם אקדח שבו ירה יריה אחת לעבר המתלונן באיזור מגורים. בהתחשב בנסיבות אלה העונש שהוטל על המערער הוא קל ביותר ואין זאת אלא שביהמ"ש
התחשב בעובדה שתלויים ועומדים נגד המערער עונשים של מאסר על תנאי שיופעלו.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. עו"ד י. דן למערער, עו"ד נ. ארד למשיבה.27.4.83).
ע.פ. 591/82 - רפאל עמר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חטיפה וסחיטה באיומים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
אחד בשם אבו שבן היתה לו ידידה שהתגוררה עמו במשך שנים אחדות. בשנת 1982 נתקה עמו את קשריה וקשרה קשר עם אדם אחר. שבאן פנה למערער ואחיו ותמורת תשלום של 4,000 שקל חטפו שני האחים את האשה והביאו אותה לביתו של שבאן. בנוסף לכך פנה המערער, יחד עם אחרים, אל ידידה של הצעירה ואיימו עליו שיפגעו בו אם לא יתן להם 8,000 שקל. באותו מעמד גנב המערער מתוך כיסו של הידיד סכום כסף תוך שימוש באיומים ובאלימות. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר מאסר על תנאי של ששה חדשים וקבע כי העונש ירוצה לאחר שהמערער יסיים ריצוי שנת מאסר שהוטלה עליו בתיק אחר. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הוא בעל הרשעות קודמות ובכללן עבירות נגד הרכוש ועבירות אלימות. טענתו העיקרית של הסניגור קשורה בעקרון של אחידות העונשים ולטענתו יש פער משמעותי בין העונש שהוטל על המערער לבין העונש של שמונה חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי שהוטל על שאבאן. ברם, ישנו הבדל ניכר בין השניים. המניע של שאבאן היה להחזיר אליו את האשה אותה אהב ואתה חי תקופה ניכרת, בו בזמן שהמערער ואחיו פעלו מתוך מניע של בצע כסף. שאבאן היה שותף רק לעבירת החטיפה ואילו המערער הורשע בעבירות נוספות של שוד סחיטה ואיומים. לשאבאן אין הרשעות קודמות ואילו למערער עבר פלילי עשיר של עבירות חמורות.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד מלן למערער, עו"ד פוגלמן למשיבה. 25.4.83).
ע.פ. 513/82 - יוסף ג'וקמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע. בשתי התפרצויות ובגניבת רדיו מתוך מכונית ונדון לשנה מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שנה אחת. הערעור על חומרת העונש נתקבל. עברו הפלילי של המערער והנסיבות שבהן ביצע את העבירות מצדיקים את העונש שהוטל על המערער. ברם, תסקיר שירות המבחן גולל רקע של נער שהתדרדר לדרך חיים פלילית, נער שבא ממשפחה מרובת ילדים, ונעשים מאמצים לתמוך במערער ולהחזירו לדרר הישר. שירות המבחן מבליט את רצונו הרב של המערער להתגייס לצה"ל ותקוותו שהשירות הצבאי יעזור לשיקומו. על סמך נימוקים אלה והמלצת שירות המבחן הוחלט להקל בעונש ומתוך המאסר על תנאי שהופעל תהיה מחצית השנה חופפת.
(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד ד. גורני למשיבה. 24.3.83).
ע.פ. 198/82 - אחמד שבלי נגד מדינת ישראל
*הדחה בעדות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של הדחה בעדות ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שלוש שנים
ונקבע כי מחצית השנה מהמאסר החדש תהיה מצטברת ומחציתה חופפת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
עפ"י האישום הדיח המערער את העד כי ישנה בביהמ"ש את עדותו ויחזור בו מהודעה שמסר בזמנו ואשר בה הפליל את הנאשם. על נסיון ההדחה מסר העד לקצין משטרה מספר ימים לאחר המעשה ונגבתה מן העד עדות. כאשר העיד העד בביהמ"ש חזר בו מן ההודעה שמסר במשטרה וטען כי לא אמר שהמערער ניסה להדיח אותו אלא מישהו אחר. מכח סעיף 10א לחוק לתיקון פקודת הראיות ביסס ביהמ"ש את ההרשעה על הודעות העד במשטרה. אין חולק על כך, כי נתקיימו במקרה דנן הוראות הסעיף הנ"ל, שכן נותן האימרה העיד בביהמ"ש, ניתנה לצדדים הזדמנות לחקור את העד והעדות כפי שנמסרה בביהמ"ש היתה מהותית שונה מההודעה שנמסרה במשטרה. ביהמ"ש לא התעלם מן הצורך בחיזוקה של הראיה שנתקבלה מכח סעיף 10א ומצא חיזוק בהקלטה של שיחה שהתקיימה בין העד לבין המערער ואין ספק שבשיחה זו התאשרו במלואם הדברים שהעד מסר בהודעתו במשטרה. המערער אף הדריך בשיחה את העד כיצד יעשה את עצמו "מתבלבל" בעדותו בביהמ"ש. משנחקר העד בחקירתו הנגדית על אותה שיחה מוקלטת ועל התמליל השיב "לאחר שקראתי התמליל, זה נכון מה שכתוב, כך דיברנו... הוא דיבר אתי על כך שאשנה העדות תמורת כסף...". הנה כי כן ההקלטה יכולה לשמש אף עדות עצמאית לאחר שהעד אישר תכנה מעל הדוכן, לא כל שכן היא מהוה חיזוק לעדות שנתקבלה לפי סעיף 10א הנ"ל.
אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בכל הנסיבות המקילות שהרי מתקופת המאסר שגזר הורה כי מחציתה תהיה חופפת, כך שבפועל ובגין העבירה החמורה שבה הורשע, על המערער לרצות ששה חדשי מאסר בלבד.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גב' אבנור. עו"ד נוימן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 26.4.83).
ע.פ. 539/82 - יצחק שם טוב נגד מדינת ישראל
*הרשעה ביבוא סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של יבוא סמים ובעבירות מטבע חוץ לאחר שנתגלו בחיפוש בביתו 86 גרם הרואין וסכום של 11,000 דולר. ההרשעה התבססה על הודעה שמסר המערער במשטרה ואשר בה הודה כי ייבא מהולנד 350 גרם הרואין ע"י הטמנת הסם בתוך חבילת דואר שכללה חפצים שונים ושאותה שיגר למשפחתו בארץ. עפ"י הודעתו מכר למעלה מ-200 גרם הרואין והכמות שנתפסה נותרה בידו מיבוא זה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הטענה הראשונה של הסניגורית היתה שביהמ"ש שגה בכך שראה את אימרתו של המערער כקבילה. לטענתה, ההודאה לא נתקבלה באופן חופשי ומרצון, אלא חוקרי המשטרה פיתו את המערער למסור הודאה בהבטחה כי ישחררו שלושה מבני משפחתו שנעצרו. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הממצאים שקבע ביהמ"ש המחוזי בעקבות משפט זוטא, כי המערער הוא שהעלה את השאלה אם בני משפחתו ישוחררו ואיש לא פיתה אותו למסור הודאה.
טענה שניה היתה כי ההודאה אינה קבילה לפי מבחן האמת הפנימית שבה, שכן אין להבין מדוע יודה המערער ביבוא של כמות סם העולה על זו שנתפסה בידיו. גם טענה זו אין לקבל. מסירתה של הודאה כאמור אינה יוצאת דופן וכבר היו דברים מעולם. אין לצאת מתוך הנחה כי יש בכל מקרה הסבר רציונלי להודאה בביצוע
עבירה. יש נסיבות בהם נובעת ההודאה מתוך נסיבות פסיכולוגיות שאין אפשרות ומקום להכנס לניתוחן או מתוך שיקולי הרגע הנראים לנוגע בדבר בעת מסירתם ואילו לאחר מכן הוא מצטער עליהם.
אשר לטענה כי לא היה "דבר מה" להודאת המערער - חלק לא מבוטל מן הסם נתגלה בביתו של המערער ובכך היה יותר "מדבר מה" נוסף. היתה גם ראייה אובייקטיבית בדבר ביקורו של המערער בהולנד ובדבר משלוח החבילה והיה בכך כדי לספק "דבר מה" נוסף כנדרש. הוא הדין לענין משמעות גילויים של מאזניים לשקילה עדינה בביתו של המערער.
אשר לעונש - מדובר ביבוא סם מסוכן ואף קטלני ובכמות המצביעה על מעורבתו העמוקה של המערער בעולם הסמים. טבעי הוא שביהמ"ש גזר עונש חמור שיהיה בו משקל נגדי לתאוות הבצע המניעה אנשים כאלה למעשיהם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, בך. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד גב' א. דורון למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 16.5.83).
ע.פ. 664/81 - יוחנן חזן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של החזקת סם מסוכן וסחר בו כאשר ההרשעה מתבססת על עדותם של שני עדים - שוטר סמוי ועבריין בשם סבג שהסכים להיות סוכן משטרה במסגרת מבצע שיזמה ללכידת סוחרים בסמים מסוכנים. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו על כך שסבג הוא עבריין ולפיכך יש לנהוג זהירות בדבריו וכן לא התעלם מכך שבעבר פרץ סכסוך בין סבג והמערער. אולם ביהמ"ש קיבל את העדות של השוטר בכל הנוגע לשתי עיסקות שעשה המערער כשבאחת מכר לסבג בנוכחותו ששה גרם חשיש ובשניה 4 גרם חשיש לטענת המערער כי לא היה מקום לסמוך על עדותו של השוטר בכל הנוגע לזיהויו - זיהוי זה לא היה רק בעת הדיון בביהמ"ש אלא קדם לכך זהוי במסדר תמונות. מסדר תמונות זה היה בין מסדרי הזהוי הראשונים של השוטר במבצע והחשש כי ראה כבר בעבר את תמונת המערער אינו רב. לא זאת בלבד אלא שלשוטר היתה הזדמנות נוספת להכיר את המערער בעסקה השניה ומכאן שהיו לו שתי הזדמנויות להכיר את המערער. בנסיבות אלה אין לחשוש כי השוטר החליף את המערער באדם אחר. לכך יש להוסיף כי תיאורו של השוטר את המערער כבעל שער מסולסל תאם את המערער כפי שהיה מסופר בעבר.
אשר לטענה בדבר טיב החומר שמסר המערער - החוקר שטיפל בחומר העיד כי רשם על גבי נייר את שמו של המערער ועטף בו את החומר עד לשליחתו לבדיקה במז"פ אך אח"כ אבד נייר זה. טענת המערער היא שלא הוכח בודאות שהחשיש שהוצג בביהמ"ש הוא החומר שמכר המערער. טענה זו יש לדחות. ביהמ"ש המחוזי ציין שגם בהנחה כי החומר שהוצג אינו זה שנמכר הרי היתה עדותו של השוטר כי בשתי הפעמים מכר המערער חשיש לסבג. על אפשרות כי החומר שנמכר לא היה חשיש לא נחקר בחקירה הנגדית. אכן, בדיקה מעבדתית היא הדרך הטובה ביותר להוכחת טיבו של חומר, אולם אין זו הדרך היחידה. משלא הועמדה לדיון מידת מומחיותו ונסיונו של השוטר באשר לזיהוי החומר כחשיש, אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי. זאת ועוד, עפ"י עדות החוקר שטיפל בחומר נשלח החומר לבדיקה למז"פ עם ציון תיק המשטרה שנפתח על שם המערער והתשובה שנתקבלה נשאה אותם פרטים.
(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד נימן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 9.5.83).
ע.פ. 626/82 - דוד אמור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לדירה וגניבת תכשיטים בשווי של כ - 45,000 שקל, 41000 פרנקים צרפתיים ואקדח כשהרכוש שנגנב ובכלל זה האקדח לא נמצא. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 10 חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
למערער שהוא כבן 21 עבר פלילי, רובו בעבירות רכוש, ועל אף עברו הפלילי לא נדון בעבר למאסר בפועל וניסו עמו דרכי טיפול אחרות. הסניגור גולל את תולדות חייו של המערער והדגיש כי בינתיים התחתן המערער והוא אב לתינוקת ובהיות המערער במאסר סובלים אשתו והילדה. ברם, את העבירות הנוכחיות ביצע המערער לאחר נשואיו ומכאן שהשינוי במצבו המשפחתי לא הביא לשינוי באורח חייו העברייני. אין ספק כי האשה והתינוקת נתונים בקשיים עקב המאסר אך העונש שנגזר אינו מצדיק התערבות בו כשכל הנסיבות כבר הובאו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. טובת הצבור מחייבת את שליחתו של המערער למאסר כדי להגן על הציבור ואלמלא ההתחשבות בנסיבות האישיות היה מקום להטיל עונש חמור יותר.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. עו"ד ד. מור למערער, עו"ד פוגלמן למשיבה.25.4.83).
ע.פ. 83/83 - סמיר קרבלה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בריחה ממשמורת חוקית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ריצה מאסר על חמש וחצי שנים ובהתקרב מועד שחרורו קיבל חופשה של 36 שעות מהכלא. הוא לא חזר לכלא ונעצר לאחר שלושה ימים. הוא הורשע בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית ונדון לששה חדשים מאסר שמתוכם שלושה חדשים מצטברים. ביהמ"ש הפעיל גם עונש מאסר על תנאי של ששה חדשים בגין עבירה דומה שביצע בעת שריצה את העונש האמור. בהתחשב בנסיבות נהג ביהמ"ש במערער בהתחשבות רבה כשהסתפק בששה חדשי מאסר שמהם שלושה חופפים ואין מקום להקל נוספות בדינו של המערער.
(בפני השופטים: ד. לוין, יהודה כהן, בך. המערער לעצמו, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 10.5.83).
ע.פ. 41/83 - שלמה מזרחי נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בבימ"ש לתעבורה בעבירות תעבורה שונות ונדון בין היתר, למאסר, קנסות ועונש פסילה. ביהמ"ש הפעיל גם מאסר על תנאי של ששה חדשים שהוטל על המערער בעבירות תעבורה אחרות והערעור על הפעלת המאסר על תנאי נתקבל. הטענה היתה כי המאסר על תנאי נגזר שלא במעמד הנאשם והדבר נוגד את הוראות החוק. ב"כ המדינה הסכימה שהדין עם המערער ולפיכך יש לקבל את הערעור. לפיכך יש לבטל מעיקרו את המאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, יהודה כהן, גב' אבנור. עו"ד י. לוין למערער, עו"ד גב' ארד למשיבה. 4.5.83).
ע.פ. 308/83 - מדינת ישראל נגד אריה בר יוסף
*קולת העונש (יריה לתוך בית בחברון) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
במסיבת פורים שתה המשיב יחד עם אחרים משקאות משכרים. סמוך לחצות הלכו המשיב, שהוא תלמיד ישיבת קרית ארבע, עם אנשים נוספים לכיוון חברון. באחת השכונות החלו לקרוא קריאות גנאי
נגד הערבים ותוך כדי צעקות הוציא המשיב אקדח שהיה ברשותו ברשות וירה לתוך בית. אחד החלונות נשבר ושברי הזכוכית פגעו ברגלה של ילדה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער ארבעה חודשים מאסר בפועל, ששה חדשים מאסר על תנאי וקנס של 30,000 שקל. הערעור על קולת העונש נתקבל. העונש מופרז לקולא ואין בו כדי לשקף את החומרה של יריות לעבר בית מגורים והסיכון הרב לאזרחים שנוצר. המעשה אינו אלה בגדר בריונות מסוכנת לשמה וביהמ"ש אינו יכול להתעלם מן הנזק הנגרם לשלטון החוק בשטחים ממעשים כגון אלה. גם בהתחשב בנסיבות האישיות צריך היה לתת משקל יחסי רב יותר לגורם ההרתעה. לפיכך הוחלט כי המאסר בפועל יהיה שנה אחת ועונשי המאסר על תנאי והקנס ישארו על כנם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, יהורה כהן, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד חסון למערערת, עו"ד שטיינמן למשיב. 19.5.83).
ע.פ. 184/83 - פהמי פריד סעד נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
במהלך משפטו של המערער נוצרה אוירה לא נוחה. ברם, גם אם נכונה טענת המערער וב"כ כי תחושתם הסובייקטיבית היא שלא ייעשה צדק למערער, אין בפרוטוקול הדיונים בביהמ"ש ובחומר שהובא על ידי המערער כל דבר אשר יכול להצדיק מבחינה אובייקטיבית את התחושה הזו. למערער טענות על דרך ניהול הפרוטוקול על ידי השופט, אך טענות אלה הן סתמיות ואין כל פירוט של העיוותים הנטענים בניהול הפרוטוקול וגם לא הוגשה לבימ"ש השלום בקשה לתיקון הפרוטוקול. קובלנה אחרת היא שבויכוח שהתנהל בין הסניגור ובין השופט נאמרו דברים בטונים גבוהים ואז העיר השופט לסניגור שצעקות כאלה אינן משרתות את עניינו של הנאשם. בהחלטת השופט הדוחה את בקשת הפסילה נאמר כי ההערה התייחסה לצעקות שהופנו כלפי העד שהעיד. אין למצוא בהערה של השופט כל קביעת עמדה שלילית כלפי הנאשם או דבר הפוסל את השופט מלהמשיך בניהול המשפט. יש להצטער שמשפט זה רחוק מלהתנהל על מי מנוחות ושלא נמצאה שפה משותפת בין הסניגור ובין השופט כדי שהמשפט יתנהל בדרך מכובדת ונאותה, אך לא הועלו נימוקים מספיקים לביסוס טענת הפסילה.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד מ. מסאריה למערער, עו"ד גב' לף למשיבה. 10.5.83).
ע.פ. 611/81 - סמי נחמני נגד מדינת ישראל
*גניבה בידי עובד (הערעור נדחה).
המערער היה עובד בנק ובאחד הימים, כחצי שעה לפני פתיחת הסניף, נטל מתוך קופת מטבע זר שהיתה מונחת על אחד הדלפקים 2,400 דולר. הוא הועמד לדין בגין גניבה בידי עובד וטענתו היתה כי עשה את המעשה כדי להתריע בפני עובדי הסניף על הרשלנות בטיפול בכספים וכדי שנטילת הכסף תדגים עד כמה יש בהזנחה כדי להפקיר את הכספים. ביהמ"ש המחוזי לא קיבל את גירסת המערער אלא הסיק ממכלול הנסיבות כי היתה למערער כוונה לשלול את השטרות שלילת קבע והרשיעו בעבירה של גניבה בידי עובד. העונש שנגזר למערער הוא 18 חדשים מאסר על תנאי וקנס של 20,000 שקלים. הערעור על ההרשעה נדחה. המערער לא גילה כי נטל את הכספים ביום שבו עשה את המעשה וגם לא לאחר מכן כאשר דווח למנהל הסניף שחסר הכסף. רק אחרי מספר ימים, כשנשלח חוקר לבדוק את העלמו של הכסף, שם המערער את הכסף בתוך מעטפה ושלשל אותה לתיבת חיש בנק. המערער נחקר ע"י מחלקת הבטחון של הבנק כמו
יתר עובדי הסניף אך לא גילה לחוקריו דבר ורק כחודש ימים לאחר החזרת הכסף גילה למנהל הסניף כי הוא שנטל את הדולרים וזאת יום לפני שנציג מחלקת הבטחון עמד לחדש את השיחה אתו והוא ידע שצפויה לו בדיקת פוליגרף. בנסיבות אלה רשאי היה ביהמ"ש להסיק כי נטילת הכסף נתלוותה בכוונה לשלול אותו מהבנק ולא היתה כוונה להחזירו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, יהודה כהן, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ריכטר למערער, עו"ד חסון למשיבה. 19.5.83).
ע.פ. 355/82 - ציון סגרון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
באחד הערבים נהג המערער ברכב פרטי מכיוון פתח תקוה לכיוון הוד השרון. הכביש הוא דו מסלולי ובו קו לבן שפירושו איסור עקיפה. המערער עקף שיירת מכוניות שנסעה לפניו, סטה למסלול הנגדי מעבר לקו הלבן ונסע במהירות של 90 קמ"ש כשהמהירות המותרת במקום היא 70 קמ"ש. הוא התקרב לעקומה בה לא התאפשר לו שדה ראיה כנדרש. ממול הגיעה מכונית פרטית, המערער איבד את השליטה על רכבו והתנגש בעמוד חשמל. כתוצאה מכך נהרגה נוסעת שישבה ליד המערער ונפצע נוסע שישב במושב האחורי. גם המערער נפצע ועדיין נמצא בטיפול אורטופדי אמבולטורי. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשלוש שנים מאסר בפועל וכן פסל אותו לצמיתות מלהחזיק רשיון נהיגה. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טען כי העונש חורג בחומרתו מהמקובל לגבי עבירות כגון אלה וכן ציין שהמערער חולה ועדיין זקוק לטיפול בעקבות הפגיעה שבה נפגע. נטען גם כי נהגים רשלניים מסכנים גם את חייהם ובריאותם ועל כן העונש אין בו כדי להשפיע, שהרי אם הנהג אינו חושש לחייו או לחיי הקרובים לו לא יועילו גם עונשים חמורים. טיעון זה אין לקבל. קיומה של זיקה הגותית בין המעשה הפסול ובין האמצעי העונשי הננקט הוא תנאי יסוד לקביעתה של כל מדיניות עונשית סבירה ועל כן יש להטיל עונשים שנועדו להשפיע על נטיות או תופעות המולידות את העבירה או גורמות להתרבותה. הנסיון מלמד כי מי שנוהג בצורה רשלנית אינו בגדר מי שמבקש להתאבד ואשר על כן אינו חושש מהמאסר או משלילת הרשיון. נהיגה רשלנית נובעת במידה מכרעת מחוסר התחשבות באנשים אחרים המשתמשים בדרך ואי איכפתיות לסיכונים הנגרמים בנהיגה. הנהג ער לפסול שבמעשהו אך סומך על כך שלא יתפס ואם כן הרי עונשו לא יהיה חמור. לו היתה גדלה הוודאות כי העבריין יתפס וחירותו תשלל או ינטל ממנו רשיון הנהיגה, היה גם גדל הסיכוי שדרך הנהיגה תשתנה. אם נקטו בתי המשפט בעבר גישה מקילה לגבי עבירות הכרוכות בתאונות קטלניות מתחייב עתה שגישה זו תחלוף מהעולם שהרי סביר הוא שיהיה קשר בין המציאות בה אנו חיים לבין יישומם של האמצעים אשר על הפעלתם הופקד ביהמ"ש.
המערער נפגע גם הוא אך אין להשוות את הפגיעה בו לאסון שפקד את הנוסעת ובני משפחתה. ביהמ"ש אמנם משווה נגד עיניו את עניינו של הנאשם העומד בפניו ואין לך עבירה אשר בעקבותיה ניתן להתעלם מנתון זה, אולם ככל שהעבירה חמורה יותר קטן המשקל היחסי אשר אותו ניתן לייחס לנתונים האישיים. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד אורן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 16.5.83).
ע.פ. 190/83 - משה גרייבר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המתלונן מצא בתיבת הדאר שלו גלויה שבה הביעה הנאשמת מס' 2 (שלאחר מכן זוכתה) את רצונה בקשר עם אדם שמסר מודעה בעתון בענין זה. הגלויה הגיעה למתלונן בטעות ואעפ"כ טלפן אל הכותבת ונפגש עמה. האשה הוליכה את המתלונן למרתף בנין ושם התנפלו עליו כמה אנשים ובכללם המערער. החבורה תקפה את המתלונן, היכתה אותו וגרמה לו לחבלות קשות. המערער נטל את ארנקו של המתלונן שהכיל סכום כסף ולאחר זמן מה נמצא הארנק על ידי המשטרה בסביבות הארוע כשסכום של 100 שקלים חסר. המתלונן זיהה את המערער במסדר תמונות ולפני כן זיהה אותו בתחנת אוטובוסים הסמוכה למקום הארוע. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירת שוד ודן אותו למאסר 18 חדשים בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - אין להתערב באשר לקבלת עדותו של המתלונן והזיהוי שזיהה את המערער במסדר התמונות. הסניגור טען כי משקלו של מסדר התמונות אינו מספיק שכן פרקליטו של המערער לא הוזמן להיות נוכח בשעת עריכתו. ברם, היתה פניה לפרקליט דאז להשתתף במסדר זיהוי אך הוא הודיע שאינו מוכן להשתתף במסדר כזה ובנסיבות אלה יכלו אנשי המשטרה להניח שסרובו של הפרקליט משתרע גם על מסדר תמונות. על כל פנים, גם אם משקל מסדר התמונות כשלעצמו אינו מספיק, הרי כשמצרפים אליו את הזיהוי בתחנת אוטובוסים יכול היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע כי המערער הוא שביצע את המעשה. המתלונן נמנע מלזהות את המערער בבית המשפט אולם ביהמ"ש הסביר כי אימתו של המערער נפלה על המתלונן. אשר לטענת הסניגור כי לא הוכחה אלא עבירה של תקיפה שהרי זימונו של המתלונן למרתף היתה לברר מפיו כיצד הגיעה לידיו הגלויה וכן שלא הוכחה כוונה מצד המערער לשלול מהמתלונן את החזקה בארנק עולמית - טענות אלה אין לקבל. המערער נטל מהמתלונן את הארנק מבלי להשיבו והוא השליך אותו בתום הארוע באיזור. בארנק היו גם כרטיסי כספומט והמערער שאל את המתלונן היכן נמצא סניף פתוח של הבנק וביהמ"ש יכול היה לקשור אמירה זו בכוונה ליטול את כרטיס הכספומט ולהשתמש בו. המערער לא נתן הסבר לכל הנסיבות הללו ולפיכך בדין הורשע בעבירה של שוד. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, י. כהן. עו"ד גרון למערער, עו"ד גב' נחליאלי למשיבה. 5.5.83).
ע.פ. 161/82 - סלימן אבו נגים נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה) ביום 26.8.81 בשעות הבוקר המוקדמות יצא סבו של המערער (להלן הקרבן) למטע שלו כדי לקטוף צברים. המערער הגיע למקום מדרום הארץ ולפי הודעתו במשטרה ארב לקרבן כשבכוונתו ליטול ממנו את כספו. כשהסב הגיע התייצב מולו ודרש ממנו את כספו הקרבן השיב לו שנתן את כספו לחלוקה בין בני עדתו והטיח קללות במערער. בתגובה לכך דחף המערער את הקרבן והלה נפל על אבן והדם החל נוטף מראשו. לאחר שנפל הקרבן חיפש המערער בכיסיו ולאחר מכן היכהו במקל בכל חלקי גופו והשאירו כשהוא שוכב פצוע על הקרקע ונמלט מן המקום. הוא לא עשה כל מאמץ להחיש עזרה רפואית לסב. הסב נתגלה בשעות הצהרים על ידי בנו, אביו של המערער, הועבר לביה"ח, ונפטר ביום 5.9.81. המערער הואשם בביצוע מעשה רצח לפי סעיף 300(א)(4), אך ביהמ"ש מצא שההרשעה בסעיף 300(א) מתאימה יותר והמיר את סעיף האישום לאחר שנתן לסניגור הזדמנות להתייחס לענין זה. הערעור נדחה.
הסניגור טען שלא היה מקום לסמוך על ההודעה שמסר המערער במשטרה, ואפילו אם מקבלים את דברי ההודעה לא הוכח המצב הנפשי של "גרימה במזיד" הכלול בפיסקה שעל פיה הורשע המערער. אין לקבל טענות אלה. אין ספק שהמערער ניסה בעדותו בביהמ"ש לרכך את תוכן ההודעה שמסר במשטרה אך ביהמ"ש המחוזי לא נתן אמת בגירסתו החדשה של המערער ובכך אין להתערב. הסניגור תקף את ההודעה גם משום כך שלא נרשם בה כי השוטר שגבה אותה קרא את תוכנה לפני המערער, אך השוטר העיד שההודעה הוקראה למערער וההודעה נתקבלה במשפט כראיה ללא עוררין. ביהמ"ש קיבל את הסברו של השוטר כי לא רשם את הדברים האמורים מחמת עייפותו ואין להסיק מכך שגם המערער היה עייף.
אשר לטענה כי מותו של הקורבן לא נגרם במזיד כאמור בסעיף 300(א)(4) הנ"ל אכן על מנת שיוכח "זדון" יש להוכיח צפייה מראש מצד העבריין של אפשרות לגרימת המוות והתנהגות לא איכפתית מצדו נוכח אפשרות צפויה זו. טוען הסניגור כי נותר ספק באשר לכוונה הפלילית, שכן המכות לא היו כה חזקות שניתן היה להסיק מהן שהמערער חזה מראש את התוצאה הקטלנית הנובעת ממעשהו. אולם מהדו"ח הפתולוגי נראה שהמכות שהונחתו על הקרבן היו מכות חזקות ביותר שיכלו לגרום למותו של אדם רגיל ואף גרמו לשברים בכל חלקי גופו של המנוח. המדובר באדם בן 99 שנה והמערער לא יכול היה שלא להבין שמעשיו עשויים לגרום לתוצאה קטלנית. לכך יש להוסיף שהמערער הסתלק מהמקום כשהוא משאיר את סבו מוטל על הארץ מתבוסס בדמו וחסר ישע ובנסיבות אלה ניתן להסיק שנתקיימה במערער הכוונה הפלילית הדרושה, גם אם מתעלמים מהדברים שבהודעתו כי הכה את הקרבן כדי שלא יקום ויבוא לכפר לעשות לו בושות.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גב' אבנור. עו"ד מ. סרגובי למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 17.5.83).
ע.פ. 700/82 - דוד אלפסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדויות סותרות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נתפס כשהוא מחזיק מטבעות ומדליות ששווין עלה לכדי מליוני שקלים וכאשר נחקר באותו ענין הודיע לחוקריו כי הרכוש הגיע לידיו מאדם בשם אברהם אלימלך שגנב אותו מדירת מגורים. בעקבות דברי המערער הועמד אלימלך לדין. כשנקרא המערער להעיד סתר את כל מה שאמר במשטרה באשר לאברהם אלימלך. כתוצאה מכך הועמד לדין על מסירת עדויות סותרות ונדון לשלוש שנים מאסר שמתוכן מצטרפים לעונש מאסר אחר 18 חדשים ו- 18 חדשים חופפים. הערעור על חומרת העונש נדחה. העבירה שביצע המערער חמורה היא במהותה באשר במעשהו שיבש הליכי משפט. טוען הסניגור כי המערער חזר בו מהודעתו במשטרה משום שהיה חרד לגורלו עקב איומים שהופעלו נגדו. טענה זו מושמעת עתה לראשונה ולא הועלתה בדרגה הראשונה. ברם, אפילו היתה מושמעת לפני כן לא היה בה כדי להצדיק הקלה בדין, שהרי בדרך כלל אותם אנשים החוזרים בהם מהודעותיהם פועלים כך בגלל איומים המופעלים עליהם.
(בפני השופטים: ד. לוין, י. כהן, גב' אבנור. עו"ד י. חגג למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 4.5.83).
ע.א.530/82 - יהלומי, שותפות רשומה ואח' נגד הבנק הבינלאומי בע"מ
*מתן רשות להתגונן בתנאי שסכום התביעה יופקד בביהמ"ש (הערעור נדחה).
המשיב הגיש נגד המערערים תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום
320 אלף דולר. התביעה התבססה על חשבון עו"ש של המערערים אצל המשיב וכן חוזה דביטורי שבין המערערים למשיב. המערערים ביקשו רשות להתגונן וביהמ"ש העניק להם את הרשות בכל הנוגע לקיומו של החוב ודרך היווצרותו. את הרשות להתגונן התנה ביהמ"ש בכך שהמערערים יפקידו בביהמ"ש את מלוא סכום התביעה בתוך 60 יום. משחלפו 60 הימים והסכום לא הופקד ניתן פס"ד בו חוייבו המערערים בסכום התביעה וריבית. הערעור נדחה.
המערערים טענו כי כתב התביעה לא הצדיק תביעת בסדר דין מקוצר. אמנם צורפה ראיה בכתב, היינו חשבון הבנק, אולם לדעת המערערים צריך היה לאמת את המסמך בתצהיר. ברם, על פי תקנות סדר הדין די בצירופו של המסמך ואין צורך לאשרו בתצהיר. בכך שונה מצבו של התובע ממצבו של הנתבע הצריך לאשר את בקשתו לרשות להתגונן על נספחיה בתצהיר.
אשר לטענה כי ביהמ"ש לא היה צריך לפקפק באשר לקיום טעמים מספיקים להגנה - טענה זו הינה אקדמית בלבד שהרי ביהמ"ש נתן למערערים רשות להתגונן אלא שהם לא קיימו את התנאי שהעמיד ביהמ"ש. לכך יש להוסיף כי הבקשה לרשות להתגונן לקתה בחסר שכן התצהיר לא הביא פירוט מספיק לטענות שהעלו המערערים בבקשה. אין זה מספיק שהנתבע מצהיר כי אינו חייב עוד את סכום התביעה אלא עליו להכבד ולהיכנס לפרטי העובדות ואת זאת לא עשו המערערים. הוא הדין באשר לסכום הריבית הדולרית, כאשר הבנק ציין את השעור שהיה נהוג בבנק ואילו המערערים הסתפקו בטענה כי זו ריבית מופרזת, אך זו טענה סתמית מדי. גם הטענה כי סעיפים מסויימים בחוזה הדביטורי הם תנאים מגבילים ויש להחיל עליהם את סעיפים 14 ו- 15 היתה סתמית, כאשר המערערים הסתפקו בהעתקת הפיסקאות של סעיף 15 לתוך תצהירם. לאור האמור אין תימה שביהמ"ש נעתר לבקשה לרשות להתגונן תוך פקפוק והתנה תנאים מגבילים למתן הרשות.
התנאי בדבר הפקדת סכום התביעה לא קויים וממילא בדין נדחתה הגנת המערערים. את התנאי האמור התנה ביהמ"ש מכח סמכותו על פי הוראות תקנה 277 לתקנות סדר הדין האזרחי ואין עילה להתערבות בהחלטה בשלב זה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"דורשה למערערים, עו"ד ג. תמיר למשיב. 16.5.83).
ע.א. 799/79 - פקיד שומה ירושלים נגד יוסף אדלר
*שומה משותפת לבעל ואשה לצורך מס (הערעור נדחה).
המערער ניהל מאז שנת המס 1966 עסק של שיווק תרופות וטרינריות, כאשר אשתו עוזרת לו בניהול העסק. במרץ 1972, לאחר שהמשיב לקה בהתקף לב, נוסדה חברה (להלן - החברה) בה מחזיקה אשת המשיב 9 מניות ואחיו של המשיב מניה אחת. האשה היא מנהלת יחידה של החברה. המערער ערך שומה משותפת לבעל ולאשה וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וקבע שהכנסתו של המשיב באה ממקור שהוא בלתי תלוי במקור ההכנסה של אשתו. הערעור נדחה.
המשיב והחברה משווקים כל אחד לחוד תרופות וטרינריות. המשיב סוג אחד של תרופות ואילו החברה משווקת אנטיביוטיקה מתוצרת "ויטמד" בלבד לרבות תרופות של החברה; הבעל מפיץ את סחורתו בירושלים והדרום ואילו החברה משווקת את מוצרי "ויטמד" בכל שטח המדינה; למשיב ולחברה חשבונות עסקיים נפרדים ומערכת ניהול חשבונות נפרדת; לאשה המידע הדרוש לניהול עסק כזה; לשני העסקים רישום נפרד ב"דפי זהב" אם כי קיים בין המשיב לבין החברה שיתוף משרדי כאשר חדר אחד משמש במשותף את הפעולה המשרדית והמינהלית של שני
העסקים ושאר החדרים משמשים לאחסנת תרופות כשמוצריה של חברת "ויטמד" מצויים בחדר נפרד. כמו כן יש עוד מספר שירותי משרד משותפים ומספר שירותי משרד נפרדים. האשה היא נכה 100 אחוז ולפיכך במידה שהיא זכאית לחישוב נפרד של הכנסותיה היא פטורה ממס ואילו אם יצורפו הכנסות הבעל והאשה תהיה היא חייבת במס.
ביהמ"ש המחוזי בחן את השאלה אם מקורות ההכנסה של המשיב והחברה תלויים זה בזה לא על פי סממנים חיצוניים ופורמליים דווקא אלא על יסוד בדיקתם המהותית והכלכלית של שני העסקים. הוא קיבל את גירסת האשה שקיים טעם מסחרי להקמת חברה נפרדת כי הקמת החברה העניקה לה שיווק בלעדי של תוצרת "ויטמד" וכן הרחיבה שיווק תוצרת זו. הוא דחה את טענת המערער כי מדובר בעיסקה מלאכותית שאחת ממטרותיה היתה המנעות מתשלום מס. בכך אין להתערב. השאלה אם הכנסת בן זוג באה ממקור הכנסה שהוא בלתי תלוי במקור התכנסה של בן הזוג השני תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ואין להקיש ממקרה אחד למשנהו. גם אם כמה מהסבריהם של המשיב ואשתו לסיבות הקמת החברה לא היו מקובלות על ביהמ"ש, אין בכך כלום כאשר הוא קבע שמדובר בשתי ישויות בעלות משמעות כלכלית נפרדת.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ל. מרגלית למערער, עו"ד י.ח. שפט למשיב. 7.6.1983).
ע.א. 855/80 - קורנף בע"מ נגד אהוד לימור
*פירוש הסכם שכירות שבו ניתנה אופציה לרכישה (הערעור נדחה).
ביום 24.4.77. נחתם הסכם שכירות בין המערערת לבין המשיב שעניינו אולם למלאכה בשטח של 50 מ"ר. ההסכם היה לשנה עם אופציה לשוכר להאריכו לשנה נוספת. כן היתה אופציה לשוכר לרכוש את האולם מאת המשכיר בתום תקופת השכירות הראשונה או בתום תקופת השכירות לפי האופציה. המשיב האריך תחילה את תקופת השכירות לשנה נוספת ובתוך תקופת השכירות השניה הודיע למשכיר על הפעלת האופציה לרכישה בהתאם להסכם. הוא לא קיבל תשובה למספר מכתבים בנדון ששלח למערערת ובינתיים האריך את השכירות בהסכם נוסף לשנה שלישית. משסרבה המערערת למכור למשיב את האולם פנה לביהמ"ש בבקשה לקבלת פס"ד המצהיר כי הסכם השכירות הראשון הוא בר תוקף וכי על פיו נעשה הסכם מכר לגבי האולם עם הודעת המשיב למערערת על הפעלת האופציה לרכישת האולם. ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי טענות ההגנה העיקריות של המערערת, היינו, כי הסכם האופציה הוא פיקציה והצדדים הסכימו שלא להפעילה וכי החתימה על הסכם חדש להארכת השכירות לאחר הפעלת האופציה תהיה ויתור על אופציית הרכישה. הערעור נדחה.
אין להתערב בקביעת ביהמ"ש כי הסכם האופציה לא היה פיקציה. זה ממצא עובדתי המעוגן בחומר הראיות, כאשר ביהמ"ש לא היה מוכן להאמין לעדי המערערת. אשר לטענה כי בחתימה על חוזי השכירות יש משום ויתור על אופציית הרכישה - מתוך מכתבי ב"כ המשיב ברור כי הוא בחר באופציית הרכישה וכי לנוכח חוסר הוודאות באשר לעמדת המערערת העדיף לחתום על חוזה שכירות נוסף ובלבד שלא יישאר ללא חוזה שכירות וללא חוזה מכר. על כן אין לראות בחתימה על חוזי השכירות ויתור כנטען.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. שפט למערערים, עו"ד ד.בלום למשיב. ב17.5.8).
ב.ש. 490/83 - תאופיק ג'בארין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
נגד העורר הוגש כתב אישום בגין קבלת נכסים שהושגו בפשע והחזקת נשק שלא כדין. מדובר בחמשה מכשירי טלויזיה ושני אקדחים אשר לדברי העד זגורי מכר את האקדחים לעורר ואילו העורר כופר בכך. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. נראה הדבר שהשופט לא היה עוצר את העורר רק בשל האישום בקבלת הטלויזיות וכן לא היה עוצר אותו בשל האישום של קניית האקדחים. בסופו של דבר המוכר לא נעצר ואילו אדם אחר שזגורי טען שגם לו מכר אקדחים, החזיר שני אקדחים למשטרה וגם את מעצרו לא בקשה המשטרה. הנימוק ששימש לשופט בהחלטתו הוא שקיים חשש שהאקדחים מצויים בידי המשיב והוא עלול לעשות בהם שימוש או להעבירם לאחר. שיקול זה אין בו די. השאלה היא בעיקרה אם חומרת המעשה מצדיקה את המעצר ולא אם המערער עשוי לעשות שימוש באקדחים שבקנייתם הוא כופר. בהתחשב בעובדה ששני האנשים האחרים המעורבים בפרשה לא נעצרו ובכך שעברו של העורר הוא פחות או יותר נקי אין עילה מספקת למעצרו.
(בפני: השופט לוין. עו"ד לידאוי למבקש, עו"ד גב' רבין למשיבה. 23.5.83).
ב.ש. 434/83 - מרדכי סיביאר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הועמד לדין באישום של גניבה בידי מורשה, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ומשיכת שיקים ללא כיסוי כשמדובר בגניבות של יהלומים בשווי כולל של כ-1,000,000 דולר. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. יש בידי התביעה ראיות לכאורה, ובשלב מסויים כשהעורר כבר היה מסובך בענין קיבל יהלומים בלמעלה מ-ס10,00 דולר ועזב את הארץ בחשאי. כעבור זמן חזר ארצה והסגיר עצמו. ההסבר שניתן על ידי הסנגוריה להסתבכות המערער הוא כי התמכר למשחקי קלפים בהם הפסיד כסף רב והיה נתון ללחצים של חבריו למשחק. ביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו כי חומרת העבירה כשלעצמה אינה מספקת בכדי לצוות על מעצר עד לגמר ההליכים, אך במקרה זה מתווספות לחומרת העבירות בריחתו מהארץ לאחר קבלת כספים נוספים ועובדת היותו מכור למשחקי קלפים וחלש אופי. אלה מחזקים את הצורך לעצרו כדי שלא יוסיף ויפשע ולא ינטה להתחמק שוב מלעמוד לדין. אכן, החלטת השופט כפי שנומקה מספקת כדי להצדיק את הצו. ברם, יש להוסיף כי בנסיבות כה חמורות ובעבירות בהיקף רחב כזה די היה בחומרת העבירות כשלעצמן כדי להצדיק את מתן הצו.
(בפני: השופט ד. לוין. 11.5.83).
בר"ע 494/82 - מעון שדרות רוטשילד ת"א נגד לאון בלוך
*הגדרת "מעבדה רפואית" לצורך תשלום שכ"ד
(הבקשה נדחתה).
השאלה שעמדה לדיון בפני שתי הערכאות הקודמות היתה אם מעבדת שיניים מהווה "מעבדה רפואית" לפי תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק) ועל שאלה זו ענו הן בית הדין לשכירות והן ביהמ"ש המחוזי בשלילה. המבקשת שהיא בעלת המושכר שבו מחזיק המשיב "מעבדת שיניים" בקשה רשות ערעור ובקשתה נדחתה. שתי הערכאות הקודמות הגיעו מטעמים שונים למסקנה שלפי הפירוש בלשון בני אדם של הביטוי "מעבדה רפואית" אין מעבדת שיניים בגדר מעבדה רפואית. אין לומר שמתעוררת במקרה זה שאלה הראויה לדיון בערכאה שלישית.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד א. לשם למבקשת, המשיב לעצמו. 3.5.83).