ע.א. 49+57/81+571/79 - דירות מקסים בע"מ ועמוס חלפון נגד דינה גרבי
*ואח' - * דיותו של הסכם, גם כשאינו חתום, לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין. * שערוך התשלום במתן צו אכיפה. * הפסקת תובענה ופיצול סעדים. (ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 17/78 - הערעורים נדחו בעיקרם).
המערערת הינה חברת בנייה והמערער הוא מנהלה. המשיבה היא קרובת משפחתו של המערער. בשנת 1973 עמדה המערערת להקים בנין דירות ולאחר מו"מ בין המערער לבין המשיבה הסכימו על מכירת דירה למשיבה והכינו זכרון דברים שתוכנו המדוייק שנוי במחלוקת. אין חולקין כי סוכם באותו מעמד שמחיר הדירה יהיה 100,000 ל"י. מאחר ולא היו בידי המשיבה אמצעים פוצל התשלום לסכומים קטנים באופן שהמערער קיבל לידיו שיקים דחויים בסך כולל של 72,000 ל"י שמועד תשלומם היה מידי חודש בחדשו עד 5.10.76. בנוסף לכך מסרה המשיבה לידי המערער שיק על סך 8,000 ל"י לתאריך 5.11.76 וכן סדרה נוספת של שיקים בסך של 6,000 ל"י שנועדו לכיסוי הוצאות כביש, ביוב וחשמל.התשלום האחרון של 20,000 ל"י עמד להשתלם באמצעות משכנתא לדירה וסכום זה היה אמור לשאת ריבית והצמדה עד לפרעונו. תאריך מסירת הדירה נקבע ליום 1.1.77. מאידך חלוקים הצדדים בשאלה אם כל התשלומים הדחויים עבור הדירה הוצמדו למדד יוקר המחיה או רק הסכום של 20,000 ל"י מהמשכנתא. המערער הגיש לביהמ"ש מסמך המתיימר להיות זכרון דברים שנערך במועד מכירת הדירה ומסמך זה מאשר לכאורה את טענתו, והמשיבה טוענת שהמסמך שהוגש אינו זכרון הדברים שעליו הסכימו הצדדים בשעתו. זכרון הדברים לכל הדעות לא נחתם על ידי הצדדים והשופט המחוזי העדיף את גירסת המשיבה והטיל ספק באוטנטיות של המסמך. בעת הכנת זכרון הדברים הסכימו הצדדים שיערך ביניהם הסכם מפורט המבוסס על האמור בזכרון הדברים. בשל מלחמת יום הכיפורים נדחתה עריכת ההסכם עד ליום 2.5.74 ונוסח ההסכם נערך על ידי עורך דינו של המערער. המקור נשאר בידי המערער ולמשיבה נמסר צלום ממנו. בטופס ההסכם שהוגש לביהמ"ש לא מוזכר דבר על הצמדת התשלומים הדחויים למדד יוקר המחיה ואילו הסעיף הדן במשכנתא קובע במפורש ריבית והצמדה על הסכום של 20,000 ל"י. דא עקא, שההסכם נושא את חתימת המשיבה ועל שניים מדפיו הודפסה החותמת של החברה, אך המערער לא חתם על ההסכם לא בשמו הוא ולא בשם המערערת ורק על המפרט הטכני מופיע חתימת המערער. המערער טוען שלא חתם על ההסכם באשר לא הסכים לתוכנו בשל העדר סעיף הצמדה ביחס לתשלומים הדחויים. לטענת המערער לא התכוון להתקשר עם המשיבה לפי טופס הסכם זה ועל כן אין הסכם תקף בין הצדדים למכירת הדירה. לטענתו חתמה המשיבה את חותמת החברה ללא ידיעתו וכן נטלה מפרט של דירה אחרת. לאחר עריכת ההסכם ועד אוקטובר 1976 פרעה המשיבה את כל השיקים על סך 72,000 ל"י וכן את השיקים של 6,000 ל"י עבור הוצאות פיתוח. המערער גבה את השיקים ללא מחאה ומבלי שדרש מהמשיבה תשלום סכומים נוספים. רק בשלב יותר מאוחר פרץ סכסוך בין הצדדים והמערער תבע את תשלומי ההצמדה והעמיד את המשיבה על כך שלא חתם על ההסכם. לאור עמדה זאת בטלה המשיבה את ההמחאה האחרונה על סך 8,000 ל"י שמועד פרעונה היה 5.11.76 וכן הודיע פרקליטה למערער כי לא תזדקק יותר למשכנתא על סך 20,000 ל"י. כן הודיע למערער כי המשיבה הפקידה בידו שיק לתשלום יתרת מחיר הדירה והכסף ישולם כאשר המערער יכבד את חלקו בהסכם ויעביר לידי המשיבה את החזקה בדירה שנרכשה על ידה. עד פרוץ הסכסוך התייחס פרקליטם של המערערים למשיבה לכל דבר וענין כאל מי שרכשה דירה מהחברה ופנה אליה ביחס להסדר תשלומי מס ההעברה וכדומה. המשיבה ביקשה מביהמ"ש המחוזי להורות על אכיפת החוזה ההסכם. ביהמ"ש קבע כי ההסכם שהוגש מוקף את מה שסוכם בין הצדדים וכי היתה גמירות דעת בין המערער ובין המשיבה ביחס להסכם האמור. נותרה השאלה אם חוזה בדבר עיסקת מקרקעין שנערך בכתב אך לא נחתם על ידי המוכר, עונה על דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין, וכן אם התשלומים שעדיין נותרה המשיבה חייבת למערער ישולמו צמודים למדד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי ההסכם עונה על הדרישות של סעיף 8 לחוק החוזים למרות שאיננו חתום על ידי המוכר, וכן שיחרר את המשיבה מהצמדת היתרה, אך חייב אותה בתשלום ריבית של %30. ביהמ"ש גם קבע כי המערער ולא רק החברה חייבים בביצוע החיובים הנ"ל. מכאן הערעורים.
א. ביהמ"ש המחוזי ביסס על מערכת הראיות שהובאה בפניו את ממצאו שהוא מאמין למשיבה ואינו מאמין למערער ביחס לשאלה אם ההסכם משקף את מה שהוסכם בין הצדדים ובכך אין להתערב. לאור משקלם המצטבר של הנימוקים שניתנו ע"י ביהמ"ש המחוזי בצרוף קביעתו בענין מהימנות העדים, אין מקום להתערב בקביעה העובדתית שהצדדים הגיעו ביניהם להסכם בענין מכירת הדירה כשההסכם בכתב משקף נכונה את התנאים.
ב. מתעוררת על כן השאלה המשפטית המרכזית מה הפירוש הנכון של סעיף 8 לחוק המקרקעין. האם הסכם שנערך בכתב ואינו נושא את חתימתו של המוכר עונה על הוראות סעיף 8 כי התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב או שצריך גם חתימת המוכר. סוגיה זו טרם הוכרעה בפסיקת ביהמ"ש העליון אם כי במספר פסקי דין מתייחסים השופטים לענין זה.
ג. מתוך התייחסות להערות של השופטים בפסקי הדין הנדונים וכן לגישה משפטית של מחברים שונים, ונוסחם של סעיפי חוק שבהם ענין החתימה על המסמך הוא עקרוני, המסקנה היא כי אין החתימה מהווה תנאי הכרחי למילוי אחרי ההוראה שבסעיף 8 לחוק המקרקעין. בעוד שעצם קיום המסמך בכתב הוא תנאי הכרחי ומהותי בעיסקת מקרקעין, הרי החתימה מהווה גורם ראייתי בלבד, אם כי כבד משקל, שבא להוכיח את גמירות הדעת בין הצדדים ולאשר שאמנם אלה הם תנאי החוזה שהוסכם עליהם. בהעדר ראיה זו של החתימה יצטרך ביהמ"ש לבדוק בדיקה קפדנית את הראיות בדבר גמירות הדעת.
ד. אין לזלזל בחשיבותה של החתימה, ורוב האנשים לא יראו את עצמם קשורים בהתחייבויות הדדיות שהתכוונו לקבל על עצמם בכתב כל זמן שלא חתמו על החוזה. על כן אם נתקלים בחוזה בלתי חתום, ואחד הצדדים טוען שלא הגיעו לגמירות הדעת ואין תוקף לחוזה, הרי תהיה בהעדר חתימה, בדרך כלל, משום הוכחה מרחיקת לכת לטובת גירסתו. ברם, יתכנו מקרים יוצאים מהכלל שבהם ישתכנע ביהמ"ש על סמך חומר הראיות כי היתה גמירות דעת למרות העדר החתימה וכזה המקרה שבפנינו.
ה. יש לקבל את ערעורו של המערער על אשר הוטלה עליו אחריות אישית להתחייבויות החברה. המשיבה לא ביקשה "הרמת מסך" ולא נטען כי החיובים שבחוזה או חלק מהם היו חיוביו האישיים של המערער.
ו. אשר לסכומים שהמשיבה חייבת עדיין עפ"י החוזה - המשיבה נותרה חייבת סכום של 8,000 ל"י וסכום של 20,000 ל"י שאמור היה להיות תשלום של משכנתא. לפי ההסכם צריך היה לשלם סכום זה בתאריך העברת הדירה על שם המשיבה, אך ב"כ המשיבה הודיע למערער כי היא מוכנה לשלם את הסכום עם קבלת החזקה ומכיוון שמסירת החזקה אמורה היתה להיות ביום 31.12.76, יש לצאת מהנחה כי סכום זה היה צריך להשתלם באותו יום. ביהמ"ש המחוזי פסק כי תשלומי השיקים לא הוצמדו ועל כן גם התשלום של 8,000 ל"י לא הוצמד, ואילו הסכום של 20,000 ל"י הוצמד רק אם ישולם כמשכנתא ומאחר שהמשיבה הציעה לשלם את הסכום במזומן הרי שלא נוצר חיוב ההצמדה גם ביחס לסכום זה. ביהמ"ש המחוזי לא שיערך את התשלום אלא קבע ריבית של %30 ולענין זה נתקבל הערעור. בשנים האחרונות הפך שיערוכם של סכומי התמורה כתנאי לאכיפת החוזה כמעט לדבר שבשיגרה. בכל המקרים שבהם ישנה הוכחה מוחשית בדבר השימוש שנעשה בכספים שנשארו בידי הקונה, לטוב או לרע, התחשב ביהמ"ש בעובדות המוכחות
בבואו לשערך כספים אלה. ברם, כאשר אין יודעים מה עשה הקונה בכסף קיימת חזקה שנשמר ערכו הנומינלי של הכסף ומהנחה זו יש לצאת גם בערעור זה.
ז. אעפ"כ אין הצדקה לקבוע הצמדה מלאה. אין ביהמ"ש רוצה להעניק מתנה לקונה, אך מאידך אין לתת פרס לצד המפר כשאין הוכחה על כך שהקונה השקיע את הכספים בדרך ששמרה על ערכם במאה אחוזים. בקביעת מידת השיערוך בתיק דנא יש לקחת בחשבון שרוב המחיר של הדירה שולם. בכל הנתונים יש לקבוע הצמדה של %70 למדד יוקר המחיה בתוספת של %3 ריבית.
ח. המשיבה תבעה גם פיצויים בשל הנזק שנגרם לה עקב השהיית ביצועו של החוזה. הוגשו ראיות לביסוס התביעה בענין הפיצויים, ובסיכומים שהוגשו בכתב טען ב"כ המשיבה כי הצליח להוכיח את הנזק, ולחילופין ביקש רשות מביהמ"ש "להפסיק התובענה בכל הנוגע לתביעות הכספיות על הפרת החוזה". בפסק דינו פסק ביהמ"ש המחוזי בבקשה זו כי "נראה לי שיש מקום להיעתר לבקשה החילופית של ב"כ התובעת בסיכומיו להתיר לו את פיצול הסעדים ולשמור על ידי כך על הזכות... להגיש תביעה נפרדת לפיצויים...". לטענת המערערים החלטה זו פסולה הן מבחינה פרוצדורלית והן לגופו של ענין. ההליך של הפסקת תובענה מוסדר בתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי וסמכותו של ביהמ"ש לצוות על הפסקת התובענה מצריכה נקיטת צעדים פורמליים כדלהלן: על התובע להגיש בקשה בדרך המרצה המתבררת בנוכחות הצדדים ולחילופין רשאי התובע להביא את בקשתו בפני ביהמ"ש במהלך הדיון ללא הודעה מוקדמת. ביהמ"ש רשאי להעתר לבקשה בתנאי שהושמעה בנוכחות כל הצדדים וניתנה הזדמנות לצדדים שכנגד להביע התנגדותם ולהשמיע טענותיהם. בענייננו לא הוגשה בקשה בדרך המרצה, הבקשה לא הושמעה בנוכחות הצדדים, אלא נכללה כבקשה חילופית בסיכומים בכתב וביהמ"ש פסק מבלי שביקש התייחסות מצד המערערים. היה כאן איפוא פגם פרוצדורלי המחייב את ביטולה של ההחלטה האמורה. לגופו של ענין הבקשה החילופית היתה להפסיק את התובענה במסגרת תקנה 154 לתקנות סדר הדין ואילו השופט החליט על "פיצול סעדים" לפי תקנה 46 לתקנות האמורות. בכל הנתונים יש לבטל את החלטת ביהמ"ש על פיצול סעדים ולהחזיר את התיק אליו שיחליט בענין תביעת הפיצויים על סמך החומר שהובא בפניו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בך, שיינבוים. החלטה - השופט בך. עו"ד צור למערערים, עו"ד א.ש. שילה למשיבה. 21.2.82).
ע.א. 207/79 - רביב ושות' בע"מ וארנסון בע"מ נגד בית יולס בע"מ ורסקו בע"מ
*פיצויים למשתתף במכרז של גוף פרטי כשהעבודה נמסרה לאחר בניגוד לתנאי המכרז.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 546/76 - הערעור נדחה בחלקו פה אחד ונתקבל בחלקו ברוב דעות).
בית יולס בע"מ היא חברה המחזיקה בית אבות בחיפה. מדובר בגוף פרטי ולא צבורי. היא ביקשה לבנות בנין בחיפה ולשם כך פרסמה מכרז. נקבע במכרז כי להצעות יש לצרף ערבות
בנקאית וצויין שהנהלת המוסד אינה מתחייבת לקבל את ההצעה הזולה ביותר או כל הצעה שהיא. מונתה ועדת מכרזים ומשנפתחו המעטפות נתברר שהצעת רסקו הסתכמה ב- 11.2 מליון ל"י, הצעת ארנסון ב- 10.9 מליון ל"י והצעת רביב ב-10.24 מליון ל"י. הצעות ארנסון ורביב נתלוו בערבות בנקאית כנדרש ואלו הצעת רסקו לוותה בערבות של חברה להשקעות של רסקו ולא של בנק. הוטל על חברת הנדסה לבדוק את ההצעות. צויין ע"י החוקרים כי באשר לחברת רביב "יש לעקוב אחרי התפתחותה". לאחר דיון החליטה ועדת המכרזים למסור את העבודה לרסקו במחיר העולה לכל היותר בחמשה אחוזים על הצעת רביב, ובמו"מ שהתנהל עם רסקו הורידה רסקו את המחיר ל- 10.7 מליון ל"י. הן רביב והן ארנסון פנו לביהמ"ש המחוזי. תחילה ניתן צו מניעה שלא למסור את העבודה לרסקו ולאחר מכן הוסכם לבטל את צו המניעה ונותרה לדיון שאלת הפיצויים למערערות. כל אחת מהן תבעה פיצויים בסכום של חצי מליון ל"י, שהוא סכום הרווח שיכלה להפיק מהעיסקה, ולחילופין ביקשו פיצוי של ארבעים אלף ל"י חברה אחת ו- 45,000 ל"י החברה האחרת שהן ההוצאות שהוציאו על הכנת החומר למכרז. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל התובענות של המערערות ובערעור לביהמ"ש העליון נחלקו הדעות.
פה אחד הוחלט שאין על המשיבות לשלם את הפיצוי על הפסד הרווח שהיה צפוי מהעבודה למערערות, וכן הוסכם גם ע"י שופט המיעוט שעל בית יולס לשלם למערערות פיצוי של כמה מאות לירות, אותו סכום שהפסיד ובגין הערבות הבנקאית שהמציאו למרות שבית יולס הסתפקה לבסוף בערבות אחרת שאיננה ערבות בנקאית. ברוב דעות השופטים ברק וטירקל נתקבלה התביעה באשר לתשלום 40,000 ל"י למערערת אחת ו-45,000 ל"י לשניה בגין ההוצאות שהיו להן להכנת המכרז. בפסקי דין מקיפים נדונו השאלות הנוגעות למכרזים במשפט הצבורי ובמשפט האזרחי וההשלכות שיש מן האחד על השני וכן מה הדין כאשר חברה פרטית מוציאה מכרז, מהם התנאים שחלים באשר להתנהגות מזמין המכרז, ההשלכות של סעיפים שונים בחוקי החוזים והמצב במקרה הנדון באשר לציפיות הצדדים כשפורסם המכרז והוגשו ההצעות. בכל הנתונים המשפטיים והעובדתיים שנסקרו בפסקי הדין נתקבלה ההחלטה כאמור לעיל.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, טירקל. עו"ד י. שאנן למערערות, עו"ד צ. הדסי לבית יולס, עו"ד מ. אוסטר לרסקו. 23.11.82).
ב.ש. 988/82 - מדינת ישראל נגד זהבה רייכרט
*ביצוע פס"ד מאסר (ערר על עיכוב ביצוע פס"ד מאסר - הערר נדחה).
המשיבה הורשעה בקבלת 13,000 שקל מאת המתלוננת, הסובלת מעקרות, תור הבטחות שתקבל תינוקת מחיילת בהריון. המשיבה נדונה לששה חדשים מאסר בפועל והגישה ערעור על חומרת העונש והמדינה הגישה ערעור על קולת העונש. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את המשיבה בערבות עד לברור הערעור והערר על כך נדחה. המשיבה שוחררה ממאסר עוד ביום 31.10.82, הערר של המדינה הוגש רק ביום 12.12.82, והדיון נערך ביום 21.12.82. המשיבה מקבלת טיפול נפשי אינטנסיבי ולדעת מומחים עלול מאסר להחריף את מצבה ולגרור אחריו דכאון קשה. כמו כן היא מטפלת בבנה שהוא נכה של %45 כתוצאה מתאונת דרכים. אמנם אין זה השלב לשקול מה סיכויי ערעורה של המשיבה על מדת העונש, אך אין לומר מראש אם לא יהא בשיקולים האמורים, יחד עם העובדה שעברה נקי, כדי להניע את השופטים שישבו לדין להקל בעונשה. אילו הזדרזה המדינה בהגשת הערר מיד לאחר שהמשיבה שוחררה כי אז לא מן הנמנע שהתוצאה היתה אחרת. הכלל הוא שכרגיל אין לעכב ביצוע עונש מאסר וגם תקופת המאסר בפועל שנגזרה אינה כה קצרה כדי לשמש בהכרח נימוק המצדיק סטייה מהכלל האמור, אך כאשר המשיבה כבר מהלכת חופשי ואין כנגד עובדה זו נסיבות המחייבות את מאסרה המיידי, כגון סכנה הנשקפת ממנה לצבור, חוש הצדק דורש לדחות את הערר.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד גב' ע. ראובני למערערת, עו"ד דן כהן למשיבה. 22.12.82).
ע.פ. 463/80 - אברהם זמל ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ע"י עובד צבור וחומרת העונש (הערעור נדחה בעיקרו).
עובדת קרן היסוד (סילביה), שהיא "עובדת הציבור" כהגדרתו בחוק העונשין, היתה ידועתו בצבור של זמל והיא גנבה ממקום עבודתה אגרות חוב של המדינה שנקנו ע"י נדבן מבלגיה ונשלחו לקרן היסוד כתרומה. המערער השני זכריה שקיבל את האגרות הורשע בקבלת רכוש גנוב בעוד זמל וסילביה הורשעו בעבירה של גניבה בידי עובד הצבור. סילביה נדונה למאסר על תנאי לתקופה של ארבעה חדשים ולקנס ולא ערערה על פסק הדין. זמל נדון למאסר בפועל של שלוש שנים במצטבר לעונש מאסר בגין עבירות סמים שריצה וזכריה נדון לארבעה חדשים מאסר בפועל ולקנס. ערעורו של זמל על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה וערעורו של זכריה על חומרת העונש נתקבל והמאסר הועמד על שלושה חדשים.
לענין ההרשעה של זמל - היו ראיות מספיקות לכך שהאגרות הגיעו לקרן היסוד ושנגנבו משם. המערערים לא העידו במשפטם וכל מה שהתביעה היתה צריכה להוכיח לכאורה הוא, שבמהלך הדברים הרגיל אמורות היו אגרות החוב להגיע לידי סילביה. התביעה הוכיחה זאת ומשנמנעו המערערים להעיד הפכו ראיות אלה לבסיס מספיק להרשעתם, מה גם ששתיקתם מהווה סיוע לראיות לכאורה של התביעה.
אשר לערעורו של זכריה - טענתו הראשונה היתה שלא ניתן להרשיעו באחזקת אגרות החוב הואיל והוא קיבלן רק כשליח לצורך מכירתן ולא רכש את הקנין בהן. ברם, מהגדרת "החזקה" בסעיף 2 לחוק העונשין יוצא שאדם "מחזיק" בדבר אם הוא שולט בו. כשם שניתן להרשיע בעבירה לפי סעיף 413 בעל חנות המקבל טובין גנובים לשם מכירה, כך ניתן היה להרשיע את זכריה. אין גם לקבל את הטענה כי כשזכריה קיבל את האגרות לא היה חשש סביר שהן גנובות.
אשר לעונש - העונשים שהטיל ביהמ"ש המחוזי הולמים את חומרת העבירה. לטענה שכלל אחידות העונשים מחייב להקטין את הפער בעונש של זמל לבין העונש של סילביה - לדעת הסניגור ביהמ"ש הנחה את עצמו ע"י שיקול מוטעה שסביר לראות בנאשמת נגררת ובמערער את היוזם, בעוד על התביעה להוכיח שאמנם חלקו של הנאשם האחר גדול מזה של חברו לספסל הנאשמים. אכן, הכלל הזה נכון. ברם, במה דברים אמורים - כשבאים להחמיר בעונשו של היוזם הנטען. לעומת זאת אם הוכחו נסיבות המצדיקות לפי תכתיב השכל הישר, להבדיל מהוכחה ממש, שאחד מכמה נאשמים היה היוזם או המדיח, אל לו לביהמ"ש להתעלם מכך בבואו לשקול הקלה בעונשם של אלה אשר היו כנראה בגדר נגררים. כזהו המקרה שבפנינו. העונש שהוטל על זמל אינו חמור כשלעצמו, אף אם הוא אינו היוזם, ואילו הנטיה לראות בנאשמת נגררת פעלה רק בכיוון הקלה בעונשה היא. שונה המצב לגבי זכריה שנדון לארבעה חדשי מאסר על עבירה שהעונש המירבי בצדה הוא ששה חדשי מאסר. אעפ"כ היה העונש מוצדק לאור הרשעותיו הקודמות הכוללות גם החזקה ברכוש גנוב. ברם, בינתיים חלו התפתחויות בענין. השופט משה כהן שהחל בדיון בהרכב ביהמ"ש העליון נפטר ועקב כך נתארך הדיון תקופה ארוכה מאוד. בנסיבות אלה, כאשר מדובר באדם שעברו הפלילי אינו כבד והעבירה לגופה אינה מהחמורות, יש להתחשב בעינוי הדין ולהעמיד את תקופת המאסר בפועל על שלושה חדשים.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד בר און לזמל, עו"ד מוסק לזכריה, עו"ד ליבנה למשיבה. 22.7.82).
בג"צ 506/82 - לינדה שר נגד בית הדין הרבני ואח'
*קבלת בקשה לחזור מעתירה ובלבד שלא תוגש מחדש (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בשלב שאליו הגיע הדיון ביקש ב"כ העותרת לחזור בו מן העתירה תוך שמירת זכות להגיש עתירה חדשה במקום העתירה הנוכחית בתוך 45 יום. ב"כ הבעל ביקש לדחות את העתירה או למחקה בתנאי שלא תוגש מחדש. לפי האמור בתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, משהגיש תובע "בקשה להפסיק תובענה או לחזור בו מתביעתו, רשאי ביהמ"ש להרשות למבקש לעשות כמבוקש בתנאים שייראו לביהמ"ש או לסרב לבקשתו". הוראה זו חלה גם על דיוני בג"צ. העותרת קיבלה במסגרת העתירה צו ביניים המבטל עיכוב יציאה שניתן על ידי בית הדין הרבני ובכך השיגה חלק ניכר מהסעד המבוקש בעתירה. הוברר שהעתירה הוגשה ונוסחה תוך העלמת עובדות רלבנטיות חשובות שאילו היו ידועות לביהמ"ש ספק אם היה ניתן צו על תנאי וצו ביניים. לפיכך החליט בג"צ להעתר לבקשת העותרת ולבטל את העתירה, בתנאי שהעותרת לא תגיש עתירה הדומה במהותה ובתכנה לעתירה זו. אשר להוצאות - בהתחשב בנסיבות האמורות ובטרחה המרובה שנגרמה לב"כ הבעל בהכנת החומר העובדתי והמשפטי על העותרת לשלם לבעל סכום של 30,000 שקל הוצאות ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ כשהסכום צמוד.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' נתניהו. עו"ד הופרט לעותרת, עו"ד אהרנסט לבעל, עו"ד יאראק למדינה. 21.11.82).
ב.ש. 760/82 (בג"צ 486/82) - מפקד משטרת נפת יהודה נגד שעבן אלפארוג'ה
*ביטול צו זמני האוסר השעיית שוטר (הבקשה נתקבלה).
המשיב (העותר בבג"צ) הועסק כשוטר בנפת יהודה ועל יסוד תלונה שהוגשה נגדו על קבלת שוחד הושעה משירותו וכחודש לאחר מכן הודע לו על הפסקת שרותו מן הטעם של אי התאמה לתפקיד. בעתירתו של המשיב ניתן צע"ת בענין הפיטורין, וכן ניתן צו ביניים המורה למבקש להחזיר את המשיב לעבודה עד למתן פס"ד בעתירה. בינתיים, לאחר מתן צו הביניים, הוגש נגד המשיב כתב אשום בעבירת שוחד. המבקש ביטל את הודעת הפיטורין שנשלחה למשיב ועתה הוא מבקש להשעות את המשיב עד לבירור האשמה, אלא שהוא מנוע מלעשות כן בשל צו הביניים. הבקשה דנא היא לבטל את צו הביניים כדי שיוכל המבקש להשעות את המשיב. הבקשה נתקבלה.
העבירה המיוחסת למשיב יש בה לא רק קלון ופגיעה בטוהר המדות, אלא גם פגיעה בגוף שבו משרת המשיב המופקד על בצוע החוק והסדר במדינה ובאמון שהצבור הרחב רוחש לגוף זה. המפכ"ל רשאי אף לפטר שוטר בשל עבירה המהוה פגיעה בטוהר המדות, והפיטורין אינם מותנים בהרשעה או בהגשת כתב אשום. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לגבי השעייה ומה גם שהעבירה המיוחסת למשיב כבר עברה את שלב החקירה והוגש כתב אישום. אכן, אין הוא בבחינת אשם, אך הוא כבר בבחינת נאשם, ולענין הפגיעה בתדמיתה של המשטרה וביחסי העבודה במשטרה פנימה רב ההבדל בין מי שרק הועלה חשד נגדו לבין מי שהחשד כבר נבדק והוא בבחינת נאשם. על כן הוחלט שצו הביניים שהוצא במסגרת הבג"צ נגד פיטורי העותר לא ימנע השעיית המשיב מעבודתו.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד צור למבקש, עו"ד בר - עד למשיב. 6.10.82).
עש"מ 5/82 - עמוס הנדלס נגד מדינת ישראל
*קבלת תמונה ע"י עובד מדינה במסגרת עבודתו (הערעור נדחה).
המערער שהוא עובד משרד השכון קיבל תמונה ממתכנן שעמו עמד בקשרי עבודה. נותן התמונה היה מצייר תמונות בנוסף לעבודתו כמתכנן, ולפי
עדותו צייר מאות תמונות ונתן אותן מתנות. המערער קיבל תמונה לביתו והחזירה למחרת היום למתכנן. המערער הועמד לדין משמעתי והורשע בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את תפקידו והערעור על כך נדחה.
המערער טען כי נטל את התמונה מתוך כוונה לשלם עבורה אלא שהתמונה לא מצאה חן בעיני אשתו ולפיכך החזירה למחרת היום. בית הדין לא קיבל גירסה זו בהתחשב בכך שכאשר נחקר המערער פעמיים ביום 6.1.78 וכעבור שנתיים, באשר לקבלת טובות הנאה אמר, בהתייחסו לתמונה, כי קיבל תמונה אחת אך היא לא מצאה חן בעיני אשתו והחזיר אותה. אילו אכן חשב לשלם עבור התמונה היה אומר זאת בחקירה הראשונה, ועל כל פנים בחקירה השניה, שכן את ההודעות מסר בתגובה על האישום בקבלת טובות הנאה.
העובדה שהמערער המחיר את התמונה אין בה כדי להשליך על מהותה המשפטית של קבלת התמונה מעיקרה, אלא שעל בית הדין היה להביא ענין זה בחשבון כאשר דן במידת העונש וכך אכן עשה והטיל על המערער עונש של התראה בלבד.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ז. אפיק למערער, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 7.2.83).
עש"מ 6/82 - באזוב דוד נגד מדינת ישראל
*פיטורין של מעורב בגניבות בנמל התעופה בן גוריון (הערעור נדחה).
המערער היה עובד נמל התעופה בן גוריון בתקופה בה חבורה מאורגנת של עובדי נמל התעופה גנבו דברי דואר שהגיעו במטוסים לישראל. הוא הועמד לדין פלילי בביהמ"ש המחוזי אך המדינה חזרה בה מכתב האישום נגדו והמשפט הפלילי בוטל. לאחר מכן הועמד לדין משמעתי ובית הדין הרשיעו בעבירות שיוחסו לו וגזר את דינו לפיטורין מידיים תוך תשלום %25 פצויי פטורין. הערעור נדחה.
ההרשעה היתה מבוססות בעיקרה על עדותו של עד מדינה מקסים לוסקי שהיה אחראי למשמרת העבודה בנמל התעופה בן גוריון, ואשר קיבל מעמד של עד מדינה והעיד נגד הנאשמים בשרשרת הגניבות של עובדי נמל התעופה. לפי עדותו של לוסקי היה המערער קשור לגניבת שק דואר שבו היו יהלומים ודברי ערך אחרים. אמת מטענות הסניגור היתה כי הרכב בית הדין דן במשפטם של נאשמים אחרים באותו נושא וכבר שם נתן אמון לעדותו של לוסקי ועל כן לא צריך היה הרכב זה לשבת בדינו של המערער. ברם, הסניגור לא העלה טענה זו בתחילת הדיון אלא בעת הסיכומים, ואם סבר שצריך להתנגד להרכב בית הדין לא היה מקום שיחכה עד לסיכומים. לגופו של ענין קבע בית הדין שהוא בא לידי מסקנה רק על יסוד החומר שבפניו בתיק זה ובכך אין להטיל ספק.
אשר לטענה כי העובדה שהמערער הועמד לדין פלילי בבימ"ש והועמד לדין שנית בבית הדין המשמעתי מהווה "סיכון כפול" - שיפוט פלילי אינו מונע שיפוט משמעתי ומותר לנקוט נגד עובד אמצעי משמעת אף אם נענש או זוכה על אותו מעשה או מחדל בביהמ"ש. אשר לאמון שנתן בית הדין בעדותו של לוסקי - בית הדין היה מודע לכך שמדובר בעדות של "עד מדינה", שקל בזהירות שאלת מהימנותו, והגיע למסקנה שעדותו לא עורערה. בכך אין להתערב. אם כי ספק אם צדק ביה"ד כי לוסקי היה רק "מעורב בדבר עבירה" ולא "שותף לדבר עבירה" הרי היו בפני ביה"ד ראיות לחיזוק עדות זו, וכן, לפי דיני הראיות המחייבים בפני ביה"ד למשמעת, אין חובה שימצא סיוע לעדותו של שותף לעבירה.
אשר לעונש - מדובר בגל עכור של גניבות אשר הבאיש את ריחו של נמל התעופה הבינלאומי של מדינת ישראל והוציא שם רע על המדינה בכל רחבי
העולם. טוען הסניגור שיש להתחשב בבני משפחתו של המערער הנפגעים מן העונש שהוטל עליו, ואולם כפי שכבר נאמר בתיק אחר, צריך היה הנאשם לשקול את הפגיעה בבני משפחתו כאשר עבר את העבירה.
(בפני: השופט אור. עו"ד ח. קאזיס למערער. 27.1.83).
ב.ש. 1005/82 - מדינת ישראל נגד יהושע שאבי
*שחרור בערובה (שוחד) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב היה מפקח תחנת המשטרה ברמאללה והואשם בלקיחת שוחד, עבירות מרמה, הפרת אמונים, עסקת מטבע חוץובידוי ראיה, בסך הכל 14 פרטי אישום. ביהמ"ש המחוזי היה ער לחומרת העבירות אך סבר שלענין בידוי ראיה אין ראיות מספיקות לכאורה ואילו חומרת העבירות האחרות אינה מצדיקה מעצר המשיב בטרם משפט, שכן מטרת המעצר איננה משמשת מפרעה על השבת המאסר, וכמו כן חרותו של אדם היא ערך חשוב ומקודש ולא בנקל ישלול ביהמ"ש חרות זו בשלב המעצר. הערר נתקבל.
לכאורה המדינה אינה מייחסת לאדם עבירות על החוק ללא בדיקה וחקירה ראויה, ובנסיבות מתאימות, למרות הסיכון של פגיעה בלתי מוצדקת בחרותו של הנאשם, מחייבים שיקולים שבטובת הצבור מעצר עד תום ההליכים. יש ראיות לכאורה לביסוס האשמות נגד המשיב ובמקרה כזה יש לתת מלוא המשקל לעובדה שמדובר למי שהיה מופקד על שמירת החוק וטוהר המידות. מעמד זה מקנה מימד של חומרה מיוחדת לאשמות, חומרה שאינה מתיישבת עם השארתו של המשיב משוחרר.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד לירן למבקשת, עו"ד מרכוס למשיב. 22.12.82).
ע.פ. 886+908/81+813 - דמי חאדר ואח' נגד מדינת ישראל
*ואח' - הרשעה בעבירות שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
שלושה נאשמים הורשעו בעבירות שוד בנסיבות מחמירות, שניים מהם הודו באשמה ונדונו האחד לשבע שנות מאסר והשני לארבע שנות מאסר ואילו השלישי כפר בעובדות ולאחר שמיעת הראיות הורשע ונדון לתשע שנות מאסר וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי אשר ביניהם הופעלו בחופף ושניהם מצטברים לעונש האמור כך שביחד על הנאשם השלישי לרצות עשר וחצי שנים מאסר. אחד הנאשמים שהודה (להלן - סמי) מערער על חומרת העונש והנאשם שלא הודה (להלן - באסם) מערער על ההרשעה ועל חומרת העונש. הערעורים נדחו.
את המעשה ביצעו השלושה בכפר בית חנינה כשהשוד נמשך למעלה משעתיים בהן היו השודדים בתוך הבית וחיפשו תכשיטים ודברי ערך. חלק מהזמן שוחחה המתלוננת עם שלושת השודדים באמתלה של שכירת דירה וביצוע תיקונים, אך לאחר מכן קשרו את עיניה. כן שוחחו עם בתה של המתלוננת שהיתה בבית. הנאשם באסם הורשע עפ"י הזהוי של המתלוננת. אכן, לא נערך מסדר זיהוי באשר באסם לא הסכים לעמוד למסדר זיהוי, אך נערך זיהוי ללא ידיעתו כאשר המתלוננת הוצבה ליד חלון ממנו השקיפה על חצר בית הסוהר בו היו 19 עצירים והמתלוננת הצביעה על באסם. היא ציינה שהוא עם שיער קצר בעוד שבזמן המקרה היה עם שיער ארוך, ואכן מסתבר שבאסם הסתפר ביום המקרה לאחר בצוע השוד. ביהמ"ש המחוזי סמך על הזיהוי של המתלוננת, שהתחזק בזיהוי שזיהתה אותו גם הבת, אם כי זיהוי זה בדרך כלל אין לו משקל רב שכן הוא נערך בביהמ"ש שם הצביעה הבת על באסם. הערעור נדחה.
ביהמ"ש יכול היה לסמוך על זיהוי שזיהתה הבת את באסם שכן היתה לה
הזדמנות מספקת להתרשם מתווי פניו ומבנה גופו ובנסיבות כאלה אין הכרח שיערך מסדר זיהוי רגיל ודי לו לעד לזהות את הנאשם בביהמ"ש. באשר לזיהוי של המתלוננת - דמותו של באסם היתה טריה בזכרונה והיתה לה שהות מספקת כדי להתרשם מתווי פניה. כיון שכך סבר ביהמ"ש המחוזי כי אין הוא צריך להכריע בשאלה אם הודעתו במשטרה של אחד משני הנאשמים האחרים, כאשר הוא חזר בו בביהמ"ש מהודעה זו כשירה להתקבל כראיה נגד באסם. ביהמ"ש היה בספק אם ניתן להשתמש בהוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות כאשר ההודעה היא של נאשם. לענין זה כבר ישנן הלכות של ביהמ"ש העליון שאין מניעה לראות באמרתו של נאשם עדות לפי סעיף ס1א' לפקודת הראיות.
אשר לעונשים - סמי טוען נגד חומרת העונש ומתבסס בעיקר על הפער שבין העונש שהוטל על הנאשם השלישי, ארבע שנות מאסר לעומת שבע שנות מאסר שהוטלו עליו. ביהמ"ש המחוזי הסביר את השוני בעונש בכך שלסמי יש הרשעות קודמות רבות בעוד שהנאשם השלישי יש לו עבר נקי, ובין ההרשעות הקודמות על סמי גם עבירות נגד הרכוש ועבירות סמים. לכך יש להוסיף שהשוד היה חמור ונעשה תוך שימוש בנשק מסוכן, באלימות ובאכזריות כלפי המתלוננת ובתה כדי שיגלו היכן נמצאים דברי הערך. על עבירה כזו בנסיבות כאלה ולאור עברו הפלילי של סמי אין לומר שהעונש חמור. גם העונש שהוטל על באסם אינו מצדיק התערבות. באסם היה היוזם והמוביל במעשה השוד וחלקו היה רב משל הנאשמים האחרים. פרט לכך באסם ביצע את העבירה כאשר תלויים נגדו שני מאסרים על תנאי וזמן קצר לאמר ששוחרר מבית הכלא בגין שוד אחר. בנסיבות אלה העונש שהוטל עליו הולם את הנסיבות.
(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד חורי ובלום למערערים, עו"ד גב' רבין למשיבה. 29.12.82).
ע.פ. 324+545/82 - שמעון מושקוביץ ועמוס שמואלי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים נכנסו בשעות הערב לחדר העיון שבבית הספר בבאר שבע כשהם רעולי פנים ומחזיקים בידם כלים דמויי כלי נשק. תוך שהם מטילים מורא על הנוכחים, עשרים וחמשה ממורי בית הספר ומרצה אורח, שדדו מהם תכשיטים שהיו עליהם וכן רוקנו את תיקיהם האישים. עד מהרה אותרו המערערים ונעצרו. הם גילו חרטה על המעשה ושיתפו פעולה עם חוקריהם וכן הודו בביהמ"ש. השנים משרתים בצה"ל ולפי תסקירי שרות המבחן מושקוביץ שיש לו כבר הרשעות קודמות הדרדר למעשה בגלל אישיותו הכפייתית ומטעמים שנובעים מחולשתו הנפשית ושמואלי, שעברו נקי - זקוק להתערבות משקמת. לפיכך הומלץ להעמידו בפקוח שרות המבחן. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מהנסיבות המקילות אך סבר שאין לפטור את המערערים מעונש משמעותי שיהיה בו ערך הרתעתי לא רק כלפי הנאשמים אלא גם כלפי אחרים. הערעור נדחה. אכן, מזוית הראיה הצרה שבעדה רואים הסניגורים את אישיותם של המערערים נראה העונש קשה, ואולם ביהמ"ש הגוזר את דינו של נאשם בוחן את העובדות לא באספקלריה צרה כזה אלא עליו לשוות לנגד עיניו גם את הקרבן וסבלו ולא רק את העבריין ומצוקתו. החובה להתריע ולהרתיע מפני מעשים כאלה שהפכו לחזון נפרץ מחייבים עמידה בפרץ ועשייה תקיפה לצמצום התופעה. אין ספק שאלמלא הנסיבות המקלות היה העונש חמור פי כמה.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט לוין. עוה"ד קרביץ וקאזיס למערערים, עו"ד נ. ליבנה למשיבה. 7.12.82).
רע"ב 6/82 - ועדת השחרורים מחנה מעשיהו נגד צ'רלי בן שטרית
*שחרור מוקדם ברשיון (הערעור נתקבל).
המשיב נדון לשלש שנות מאסר בגין עבירות אלימות על רקע סכסוך בין קבוצות לחץ שעסקו בהובלה. המשיב ביקש שחרור מוקדם ברשיון, אך בקשתו נדחתה בנימוק כי "האסיר איננו לראשונה בבית הסוהר והוא הורשע בעבר יותר מאשר פעם בעבירות... אלימות. מה גם שבעבר זכה ונהנה האסיר מחסד של שחרור מוקדם... לא הבין את החסד. על כן אנו דוחים את בקשתו". המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי לשנוי החלטת הועדה וביהמ"ש החליט ברוב דעות לשחרר את המשיב ברשיון. ערעור ועדת השחרורים נתקבל.
בדונו בעתירות נגד החלטות ועדת השחרורים, על ביהמ"ש לבחון אם פעלה הועדה במסגרת סמכותה, אם בשקוליה לא דבק פסול ואם לא נפגמה החלטתה בשל פגם רציני בנוהל הדיון שבפניה. אין ביהמ"ש שם עצמו במקומה של הועדה להחליט לגופם של דברים אם ראוי האסיר לשחרור מוקדם אם לאו, גישה זו נקט ביהמ"ש העליון כאשר עתירות של אסירים נגד החלטות ועדת השחרורים הובאו בפניו, ולפיכך רק במקרים נדירים התערב בהחלטת העדת השחרורים. גישה זו צריכה להמשך כשהסמכות הועברה מביהמ"ש העליון לביהמ"ש המחוזי. נטען כי למעשה נוהגים בתי המשפט המחוזיים להתערב במקרים רבים בשקול דעת הועדה ומבטלים את החלטות ועדת השחרורים. אם אמנם המצב כך הוא, יש לחזור ולהדגיש שאין ביהמ"ש המחוזי יושב כאינסטנציה ערעורית על החלטות ועדת השחרורים ומתפקידו רק לבדוק אם הועדה פעלה כהלכה כאמור.
לעצומו של ענין, מסקנת ועדת השחרורים נכונה, והחלטתה שלא להעניק למשיב שחרור מוקדם מבוססת כהלכה. הועדה שקלה את עברו האלים של המשיב על פי הרשעותיו בעבר, וכן כי זמן לא רב לאחר שהוענק לו שחרור מוקדם ממאסר הסתבך בעבירות שבגינן הוא מרצה את מאסרו הנוכחי. אשר לשקול של התנהגותו הטובה של המשיב בכלא - התנהגות כזו יש לה חשיבות במסגרת השיקולים ששוקלת הועדה והיא תנאי הכרחי לשחרור מוקדם. אולם, כשמצאה הועדה שבשל אופיו האלים של המשיב אין הוא ראוי לשחרור מוקדם הרי העובדה שבכלא התנהג כהלכה אין בה בהכרח להכריע את הכף לזכותו.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, אור. עו"ד יאראק למבקשת. 31.1.83)
בר"ע 493/82 - עמי יבוא ויצוא... בע"מ נגד אלון בראל
*ערעור נוסף רק בשאלה בעלת חשיבות צבורית או משפטית (הבקשה נדחתה).
המשיב התקשר עם המבקשת כדי שזו תטפל בהעברת מכוניתו מנמל חיפה לצרפת. המכונית נשלחה ליעדה אך המסמכים לא הגיעו בזמן ועקב האיחור נגרמו למשיב נזקים שונים. בימ"ש השלום קיבל את תביעתו של המשיב בגין הנזקים שנגרמו לו עקב האיחור בקבלת המכונית, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הועלו טענות באשך לנכונות סכומי הנזקים שנטעו ע"י המשיבה, אך טענות אלה לא הועמדו בפני המשיב בחקירתו הנגדית, וגם לא נטענו בבימ"ש השלום ואין להעלותן בערעור. יתכן ויכלו להיות תוצאות אחרות למשפט אילו התנהל המשפט בדרך אחרת, אך אם היתה הזנחה או פגם בהגנת המבקשת לא ניתן לתקן מעוות זה ע"י ערעור נוסף לביהמ"ש העליון. אין לתת רשות ערעור לערכאה השלישית אלא במקרה שמתעוררת שאלה בעלת חשיבות צבורית או משפטית. יתכן שבמקרה נדיר מאוד, כאשר ברור שסירוב לתת רשות ערעור יכול לגרום אי צדק בולט ויש סיכוי לתיקון אי צדק זה על ידי ערעור נוסף, תנתן רשות לערער בתור החלטה יוצאת דופן. במקרה דנא עצם שאלה בעלת חשיבות צבורית או משפטית איננה מתעוררת,
וגם לגופו של ענין אין למבקשת סיכוי להצליח בערעור.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ע. וייס למבקשת, עו"ד נ. גולדברג למשיב. 10.3.83).
בר"ע 450/82 - אברהם ליברמן ואח' נגד חברה לבנין לזריק בע"מ ואח'*חקירת מצהירים על תצהיריהם (הערעור נתקבל). בקשה חילופית של המבקשים לאפשר להם לחקור את המשיבים על תצהיריהם נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור נתקבל והענין הוחזר לביהמ"ש כדי שתינתן הזדמנות לחקור את המצהירים על תצהיריהם. את חקירת המצהירים ראוי להתיר עקב הזהירות המתחייבת, ביחוד במקרה שבפנינו שבו מדובר על עיסקת קומבינציה, כמקובל בין קבלנים לבין בעלי מקרקעין, בה אין הנתונים העובדתיים תמיד גלויים על פניהם ואשר בעקבותיה עלול להיפגע צד שלישי, שאינו בקי בסבך היחסים בין בעל המקרקעין לבין הקבלן.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד גפני למבקשים, עו"ד הרטבי למשיבים. 8.3.83).
בר"ע 389/82 - פדאויל חוקרי ומחפשי נפט בע"מ נגד מנהל המכס והבלו
*תשלום מס ערך מוסך על שרותים לחברת חוץ הרשומה בישראל (בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור - הערעור נדחה).
הערעור נסב על חיובה של המערערת בתשלום 50,000 שקל מס ערך מוסף על שרותים שונים שנתנה בשנים 1978 - 1976 לחברה גרמנית הרשומה בארץ כחברה זרה על פי סעיף 248 לפקודת החברות. המערערת טוענת כי מדובר בשרותים שנתנה לחברה תושבת חוץ, ועל כן אין לשלם בגינם מס ערך מוסף, וזאת על פי הוראות סעיף 30(א)(1) לחוק מס ערך מוסף ואילו המשיב טוען כי אין לראות בחברה תושבת חוץ לצורך הפטור לפי אותו סעיף. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב והערעור נדחה.
המחלוקת היא אם החברה הגרמנית הינה חברה "שבחו"ל" לצורך חוק זה, ונראית עמדת המשיב מעמדת המערערת כי עצם העובדה שהחברה רשומה בארץ כחברת חוץ, די בה כדי ליצור זיקה בין החברה ובין מדינת ישראל, ועל כן לצורך חיוב המערערת במע"מ, אין רואים את החברה כחברה "שבחו"ל". כפי שעולה מסעיף 248 לפקודת החברות, באשר לרשום חברה נוכריה בישראל, קיים קשר הדוק בין רשום החברה כחברה נוכריה ובין הקמת מקום עסקים בישראל, ועצם הרשום מצביע, לפחות לכאורה, שאמנם מקיימת החברה מקום עסקים כזה בישראל.
אשר לשאלת נטל הראיה - סעיף 83 לחוק מס ערך מוסף קובע כי חובת הראיה היא על הנישום אם הדו"ח אינו נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין, ומכאן שניהול הספרים ע"י המערערת כדין מעביר את נטל ההוכחה על המדינה כטענת המערערת. אולם סעיף זה מתייחס למחלוקת בשאלות שלגביהן מהווים הספרים אסמכתא, ואילו בשאלה אם נמצאת החברה שקיבלה את השרותים בישראל אין לסעיף 83 כל נפקות. זאת ועוד, אף אם נטל ההוכחה היה מוטל על המדינה, הרי יצאה ידי חובתה משהוכיחה כי החברה הגרמנית רשומה בישראל ומקיימת קשרים עסקיים עם המערערת. כשמבקשת המערערת לטעון כי למרות זאת אין לחברה מקום עסקים בישראל וכי היא עדיין מהווה חברה "שבחוץ לארץ" כדרישת החוק, היה עליה להביא ראיות להוכחת טענה זו ובהעדר ראיות כאלה הופכת ההוכחה לכאורה האמורה למוחלטת.
אשר לנסיון ב"כ המערער להבנות מסעיפי חוק ותקדימים המתייחסים לחוקי מס הכנסה בארץ ובעולם - לא ניתן ללמוד דבר מהגדרות אלה שכחן יפה לחוקי מס הכנסה, שכן באותם חוקים המינוח שונה, ולא בכדי השתמש המחוקק כאן במינוח שונה ומיוחד, וכן מדובר בשיקולי מדיניות שונים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד פירון למערערת, עו"ד בן טובים למשיב. 7.2.83).
בר"ע 127/83 - יעקב בובו נגד חנה בובו ואח'
*בקשה לעיכוב תשלום מזונות עקב שינוי בנסיבות (הבקשה נדחתה).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המבקש בתשלום מזונות זמניים למשיבים והמבקש פנה לביהמ"ש המחוזי בבקשה לעכב את ביצוע ההחלטה עקב שינוי מהותי שחל בנסיבות, מאחר והמשיבה הראשונה (אמם של המשיבים האחרים) עזבה את הבית ואיננה מטפלת בילדים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשהוהערר נדחה. הבקשה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי היתה, לפי מהותה, לביטול החלטה בדבר מזונות זמניים והביטוי "עיכוב ביצוע" הוא בגדר שימוש במונח בלתי נכון. "עיכוב ביצוע" מתייחס להחלטה שניתנה לגוף הענין או החלטה חלקית לגביה נסתיים הדיון. כל עוד ביהמ"ש יושב על מדין ומבקשים ממנו לשנות החלטה, צריך לנקוט לשון "בקשה לביטול החלטה". לביהמ"ש מוקנית הסמכות לבטל החלטה כל עוד לא סיים את הדיון בתיק.
לגופו של ענין צדק ביהמ"ש המחוזי שלא יוכל להכריע בענין בלי לשמוע ראיות. דא עקא, המשפט קבוע לחודש מאי ואם נכונה טענת המבקש - פירושו של דבר שהוא יצטרך להמשיך ולשלם מזונות למרות שאין הצדקה עניינית לכך. הדיונים בתיק זה נדחו מפעם לפעם מאז חודש דצמבר 1981, ומן הראוי לשוב ולבדוק אם אין אפשרות להקדים את שמיעת המשפט ולשמוע אותו ברציפות. אל לו לביהמ"ש ללכת שבי אחרי כל טענה של צד כי מועד זה או אחר איננו נח לו לחלוטין. על ביהמ"ש להורות על קיום הדיון במועד אשר נח לביהמ"ש והצדדים יתאימו את עצמם לתאריכים שיקבע. נסיעות לחו"ל של שותפים למשרד או של ב"כ הצדדים אינן יכולות לשמש במקרה דנן עילה מספקת לדחייה נוספת בדיון. אם אין עוה"ד מסוגלים להופיע, על הצדדים לבחור לעצמם פרקליטים אשר יהיו מסוגלים להופיע בתאריכים שיקבעו.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד צפת למבקש, עו"ד קרני למשיבים 8.3.83).
בר"ע 110/83 - ירקון טורס בע"מ נגד צפורה שפירא ואח'
*תיקון כתב תביעה (הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו לבימ"ש השלום תובענה נגד המבקשת לתשלום פיצויים עקב הפרת חוזה בנוגע לנסיעה שערכו לרומניה. בכתב התביעה ביקשו את סכום התביעה "בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה". המבקשת הגישה כתב הגנה והדיון נקבע לשמיעה. בתחילת הדיון, ועוד בטרם נשמעו הראיות, ביקשו המשיבים לתקן את כתב התביעה ע"י הקדמת מועד תשלום הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ליום גמילת החיוב. בימ"ש השלום נעתר לבקשה, בקשת רשות לערער נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות לערער לביהמ"ש העליון נדחתה.
לטענת המבקשת שלא היה מקום להעתר לבקשת התיקון משום שלא נתמכה בתצהיר ולא ניתנה עליה הודעה על בקשה בדרך המרצה - כבר נפסק שביהמ"ש יכול להרשות תקון כתב טענות אף ביוזמתו שלו וקל וחומר לבקשת בעל דין אפילו הוגשה ברגע האחרון ובלבד שלא נגרם לבעל דין שכנגד עיוות דין. במקרה הנוכחי ברור בעליל שנפלה טעות בניסוח כתב התביעה ובנסיבות כאלה רשאי ביהמ"ש להורות על תיקון כתב טענות אף ללא תצהיר, שהרי כלל הוא שבהעדר נסיבות מיוחדות זכאי בעל דין להפרשי הצמדה מיום גמילת החיוב. אין בעל דין זכאי לקבל רשות לערער בשלישית אלא אם הצביע שלעניינו חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה את הדבר, ואפילו טעו הערכאות הקודמות אין בהכרח מקום ליתן רשות לערער.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד בר למבקשת, עו"ד בלטר למשיבים. 4.3.83).
ב.ש. 110/83 - שולמית נתיב נגד עו"ד אליהו מינקוביץ ואח'
*הארכת מועד לבקשה לקיום דיון נוסף (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף - הבקשה נדחתה).
זו בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף. הטעמים לבקשה הם בין היתר כי ב"כ המבקשת חייב היה לעיין בחומר המשפטי הרב, המצריך זמן ממושך, וכי בתקופה הרלבנטית היה חולה. המועד להגשת עתירה לדיון נוסף, כפי שנקבע על ידי המחוקק הוא 15 יום. המבקש להאריך מועד חייב להראות טעם מיוחד. אכן הבקשה הוגשה תוך המועד שנקבע להגשת העתירה, אך בהסברים אין טעם מיוחד להארכת המועד. העתירה לדיון נוסף היא מטבעה הליך מסובך המחייב עיון ולימוד חומר משפטי רב ואם המחוקק הגבילה לזמן קצר אין אלא לדון לגוף הענין בהתחשב בזמן קצר זה. ואשר למצב בריאותו של עוה"ד הרי זה נתמשך 3 ימים בלבד. לפיכך נדחתה הבקשה.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד קיטרון למבקשת, עוה"ד מינקוביץ ומילשטיין למשיבים. 16.2.83).
ב.ש. 475/82 - אררט חברה לביטוח בע"מ נגד דוד חינגלי ואח'
*הארכת מועד להגשת ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת ערעור - הבקשה נדחתה).
ניתן פס"ד במספר תיקים מאוחדים בביהמ"ש המחוזי והוגשו ערעורים וערעורים שכנגד וכולל ע"י המבקשת. פסה"ד ניתן ביום 26.2.82 וביום 21.6.82 הגישה המבקשת, שהיא אחת המשיבות לערעורים, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מצדה וזאת בנוסף לערעורים שכנגד שהגישה ושתלויים ועומדים בביהמ"ש העליון. הבקשה נדחתה.
המבקשת מסבירה את האחור בכך שלא היה בדעתה לערער אלא כאשר הסתבר לה שהמשיבים ערערו ובכך בעצם פתחו מחדש את ההתדיינות שהיא ביקשה להביא לידי סיום. הבעיה שאותה חפצה המבקשת להעמיד לדיון בערעור נוגעת לנהג המכונית, אחד המשיבים. ביהמ"ש המחוזי הסיר מהנהג כל אחריות לתאונה ולא קיבל את טענת המבקשת בהליכי צד ג' כי הוא אחראי לקרות התאונה. לדעת המבקשת הוכח כי בעל המכונית לא קיים את התנאי בפוליסה כי עליו להחזיק את הרכב במצב תקין ולכן עליו לשאת באחריות. טענה זו אינה מוצאת את ביטוייה בערעורים שהוגשו. ובאשר לערעורים שכנגד, אמנם אלה נסובו בין היתר על הטענה האמורה, אלא שתוך כדי דיון בהמרצה בערעורים נמחקו הסעיפים הרלבנטיים לטענה זו מהערעורים שכנגד. ב"כ המבקשת מסתמך על ההלכה הקובעת כי העובדה שבאותו ענין תלוי ועומד ערעור בפני ביהמ"ש יכולה היא עצמה לשמש טעם מיוחד. הלכה זו שרירה וקיימת אך אין להרחיב את תחולתה בצורה בלתי מוגבלת אחרת ייעשו סדרי הדין פלסתר. מערער שכנגד יוכל להגיש ערעורו בכל שלב עד למועד הדיון בערעור, שהרי תלוי ועומד הערעור העיקרי, וזאת בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי. כוונתה המעשית של ההלכה הנ"ל היא שאם אכן קיימת סיבה סבירה לאיחור, גם אם סיבה זו אינה מתעלה לטעם מיוחד, יכול ביהמ"ש לראות בעובדה שערעור באותו ענין תלוי ועומד באותו בימ"ש טעם מיוחד להארכת המועד. במקרה דנא אין הסבר מתקבל על הדעת לאיחור. זאת ועוד, ניתן להתלות בהליך באותו ענין שתלוי ועומד באותו בימ"ש, אך צריך שההתדיינות בשני ההליכים תהיה באותו ענין כשההליך השני אינו בא להרחיב את יריעת ההתדיינות. בענייננו הערעורים שתלוים ועומדים אינם דנים עוד בטענה שאותה מבקשת חברת הביטוח להעלות בערעורה. לפיכך אין להיעתר לבקשת המבקשת.
(בפני: הרשם ברטוב. 27.1.83).
ב.ש. 1017/82 - דניאל בויארין ואח' נגד מרדכי אברבך ואח'
*הארכת מועד לבקשת רשות ערעור (בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה).
ב"כ המבקשים איחר את המועד להגשת בקשה לרשות ערעור ובקשתו להארכת מועד נדחתה. מדובר במועד שנקבע בחיקוק והמבקש הארכתו חייב להראות טעם מיוחד. טעמו של הפרקליט הוא כי בתקופה הרלבנטית היה נתון בעומס עבודה בלתי רגיל, שנוצר עקב שביתת בתי המשפט ושרותו במילואים תקופה ממושכת. נוסף לכך חלתה בתקופה זו אחת מפקידותיו ובמשרדו אין עוד עורך דין. הפרקליט מנסה לתמוך את בקשתו בעובדה שברצונו להעלות לדיון בעיה בעלת חשיבות "צבורית" ו"אישית" שכן לדעתו טעה הבורר בהמנעו לפסוק הצמדה וריבית לתקופה שממתן פסק הבורר ועד לתשלום בפועל. ברם, עומס עבודה וסדורים משרדיים של עורך הדין אינם בחינת "טעם מיוחד". אין להתעלם מהקשיים שנגרמו לעורכי הדין על ידי השביתה הממושכת בבתי המשפט ועל ידי השרות במילואים, ביחוד על אלה מעורכי הדין שעובדים ללא שותפים או שכירים, אלא שבמקרה זה ארועים אלה קרו לפני מתן פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי. מכאן שאין לקבל טענה זו. יצויין גם שהבקשה דנא הוגשה לאחר תום המועד להגשת בקשה לרשות לערער. באשר ל"חשיבות הבעיה" - אין כאן חשיבות במובנה המקובל העולה כדי טעם מיוחד. לכל היותר מדובר בטעות של עורך דין שעלולה לגרום עוול לבעל דין אבל אין לראות בכך "בעיה חשובה" שעשוייה להועיל לבקשה דנא.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד יובל למבקשים. 22.2.83).
ב.ש. 166/83 - ג'מיל עלא אדין נגד פקיד שומה
*עיכוב ביצוע פס"ד בענין תשלום מס הכנסה (בקשה נדחתה).
הבקשה היא לעכב ביצוע פס"ד שלפיו נדחה ערעורו של המערער כנגד שומת מס שנערכה לו על ידי פקיד השומה. הבקשה נדחתה. מי שמבקש לעכב ביצוע פס"ד עד לאחר הערעור חייב להקדים ולפנות לביהמ"ש בדרגה הראשונה ולבקש שם את עיכוב הביצוע והמבקש לא עשה כך. די בכך כדי לדחות את הבקשה. גם לגופו של ענין, הלכה היא שאין מעכבים ביצוע של פס"ד, שעניינו תשלום חוב כספי, אלא במקרים יוצאי דופן, וגם אלה בדרך כלל רק כאשר קיים חשש שהזוכה הוא חסר אמצעים ואם הערעור יתקבל לא יהיה ממי לקבל בחזרה את הכספים ששולמו. בענייננו אין חשש כזה.
(בפני: השופט ד. לוין. המבקש לעצמו, עו"ד נ. ארד למשיב. 21.2.83).
ב.ש. 966/82 - יגאל שחר ואח' נגד צבי לוטן
*העברת מקום הדיון
(בקשה להעברת מקום הדיון - הבקשה נמחקה).
המשיב הגיש תביעה נגד המבקשים לבימ"ש השלום בחיפה והם מבקשים שהתביעה תועבר לבימ"ש השלום בחדרה. עפ"י הוראת סעיף 26א' של חוק בתי המשפט, ניתנה סמכות לנשיא בימ"ש השלום להורות שענין שהובא בפני בימ"ש שלום במקום פלוני וטרם החל הדיון בו יהא נידון בבימ"ש שלום במקום אחר באותו אזור שיפוט. לפיכך מוסמך נשיא בימ"ש השלום בחיפה להורות על העברת הדיון, ועל החלטת נשיא בימ"ש השלום ניתן לערער בפני נשיא ביהמ"ש המחוזי. גם אם צודקים המבקשים בטענתם שעל ידי הוספת סעיף 26א' לא נשללה סמכות נשיא ביהמ"ש העליון לפי סעיף 36 של החוק, אין סיבה להשתמש בסמכות לפי סעיף 36 כאשר המחוקק קבע דרך מיוחדת ויעילה להעברת ענין מבית משפט שלום אחד לבימ"ש שלום אחר באותו אזור שיפוט. לפיכך נמחקה הבקשה.
(בפני: הנשיא י. כהן. המבקשים לעצמם, עו"ד י. גופמן למשיב. 21.1.83).