ע.א. 538/82 - רבקה נצרנאל נגד שמחה רג'ואן ואח'
*קיום צוואה (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.ע. 758/81 - הערעור נדחה).
המנוח עבדאללה רג'ואן ביקש לערוך צוואה ובנו מוריס פנה מטעמו לעו"ד אברמזון כי יכין צוואה לאב ולאם שתוכנה יהא כפי שאכן הוכנה לאחר מכן. בעת החתימה על הצוואה היה הבן נוכח וכעדים חתמו עו"ד אברמזון והשופט כהן. לאחר פטירת האב הוגשה בקשה לקיום הצוואה וביהמ"ש נעתר לבקשה. המערערת שהיא בתו של המנוח הגישה לאחר מכן בקשה לביטול החלטת הקיום ובקשתה נדחתה. מכאן הערעור.
א. לטענה כי הבן מוריס היה "היוזם" של הצוואה ולכן היא בטלה לפי סעיף 35 לחוק הירושה - טענה זו אינה מגלה עילה שכן הסעיף מדבר על "מי שלקח חלק בעריכת הצוואה" ואין זהות בין מי ש"יזם" ובין מי שלקח חלק.
ב. פירוש המונח "לקח חלק בעריכת הצוואה" הוא ניסוח הצוואה, כתיבת הצוואה או תרגומה אם המצווה אינו יודע את לשון הצוואה. שיחות בנדון הצוואה בטרם נכתבה אינן עושות את המשוחח למי שלקח חלק בעריכת הצוואה.
ג. אשר לטענה כי המצווה לא קרא את הצוואה - אין חובה כי המצווה יקרא את הצוואה. ביהמ"ש קבע כממצא עובדתי כי המנוח ידע עברית ועו"ד אברמזון העיד כי הוא הסביר את תוכן הצוואה למנוח ולאשתו והמנוח אף ביקש לתקן את אחד השמות בצוואה. גם אשת המנוח אישרה כי ידע עברית וכי עו"ד אברמזון קרא לפניו את הצוואה והסביר לו אותה.
ד. השופט כהן העיד כי אינו זוכר אם הוקראה הצוואה והוסברה כאמור למצווים אך ביהמ"ש העדיף את הראיות הפוזיטיביות על פני העדות של השופט שאינו זוכר אם הצוואה הוקראה. אשר לבקשת המערערת כי ביהמ"ש יעדיף את עדות השופט - לא היה כאן מקום לשקול העדפת עדות אחת על פני השניה משום שמצד אחד היתה עדות פוזיטיבית ומולה עדות של חוסר זכרון, כשהעד ביקש להסיק מסקנות מכך שאינו זוכר משהו מתכנה. השופט כהן לא אמר כי "הצוואה לא הוקראה" אלא נתן הסברים מדוע הוא חושב שלא הוקראה. כאשר באה בפני ביהמ"ש ראיה פוזיטיבית מחד וראיה של אי זכרון מאידך, הרי לא נסתרה הראיה הפוזיטיבית כלל.
ה. משנתקבלה העדות כי המנוח שלט בשפה העברית ממילא מפלות הטענות כי היה צורך בתרגום הצוואה למצווה וכי לא צויין בצוואה כי תורגמה. לענין הרישום בצוואה כי תורגמה הרי זו דרישת החוק כאשר הצוואה נערכת בפני הרשות ולא כאשר היא נעשית בפני עדים. ולגופו של ענין מכיוון שהמנוח ידע עברית ממילא לא היה צורך בתרגום הצוואה.
ו. גם הטענה כי נטל השכנוע בדבר תקפותה של הצוואה מוטל על הטוענים לתקפותה היא טענת סרק כאשר היא נשמעת בערעור לאחר שביהמ"ש קבע ממצאים עובדתיים על יסוד הראיות. הטענה הנ"ל כוחה יפה כאשר נותר ספק בלב ביהמ"ש ואין הוא יכול לקבוע ממצא פוזיטיבי.
ז. השופט כהן נתן 3 תצהירים באשר לנסיבות החתימה ובהם הבהיר כאמור שאינו זוכר שהוקראה הצוואה. עתה מבקש ב"כ המערערת לשמוע את עדותו של השופט בהסבירו כי לא ניתן לו לחקור את השופט על תצהירו. ביהמ"ש העליון דחה את
הבקשה על אתר שכן עדותו של השופט הוגשה בתצהירים בהסכמת הצדדים וכן הוסכם כי לא תהא חקירה נגדית. הסכמת הצדדים לגבי נושא שבסדרי דין או בדיני ראיות היא הסכמה מחייבת. לפי תקנות סדר הדין מי שמבקש לחקור תצהיר חייב לדרוש את התיצבותו ואם לא עשה כן רואים אותו כמי שויתר על חקירתו. לא כל שכן שהצדדים רשאים להסכים שהמצהיר לא ייחקר. השמעת עד מחדש אפשרית הן במשפט אזרחי והן במשפט פלילי והכל תלוי בנסיבות. כאן נתן השופט 3 תצהירים ואילו סבר מי מהצדדים שיש צורך בהבהרה נוספת היה מבקש זאת בבימ"ש קמא. העילה להשמעת העד מחדש נולדה כאשר ביהמ"ש נתן את פסק דינו והמערערת מבקשת דרך לפרשנות חדשה. אין זו עילה למתן אפשרות להשמעת עד מחדש.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד חובב למערערת, עו"ד אברמזון למשיבים. 11.4.83).
ע.א. 85/81 - צמיד חברת למכוניות בע"מ נגד אגף המכס והבלו
*קביעת מועד "המכירה" בהסכם "שכר-מכר" לענין תשלומי מס (הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת קנתה מספר מכוניות לשם השכרה לנהיגה עצמית. עפ"י צו מס קניה ניתנת הנחה במס קניה למכוניות הנקנות לצורך השכרה ובלבד שהן מושכרות לתקופה של שנה עד 18 חדשים לפי סוגי המכוניות. המערערת התקשרה בהסכמים עם אנשים שונים שלפיהם קיבלו אלה את המכוניות בהשכרה לתקופה הנדרשת לצורך הפטור החלקי ממס קניה. בהסכמים נכלל סעיף בדבר רכישת המכונית ע"י השוכר בתום תקופת השכירות. בתוך תקופת השכירות נכנס לתקפו חוק מס ערך מוסף והתעוררה שאלה, לצורך מס ערך מוסף, אם מסירת המכונית היתה לפני כניסת החוק בתוקף ואין מע"מ על העיסקה או לאחריו. המערערת טענה שהמסירה היתה לפני שנכנס החוק לתוקף והשתמע מטענתה כי מדובר במכר ולא בשכירות. לפני שהחל הדיון בערעור בשאלת מס ערך מוסף נערכה ביקורת מטעם המשיב ואז התברר לו כי ההסכמים אינם הסכמי שכירות אלא הסכמי מכר ולפיכך דרש מהמערערת להשלים את שיעור מס הקניה המלא על המכוניות. עתה טענה המערערת כי לא מדובר במכר אלא בשכירות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לראות את טענות המשיב כטענות חילופיות, שאם ההסכם הוא מכר אגב שכירות חייבת המערערת במס ערך מוסף על מכירת המכוניות בתום תקופת השכירות ואילו אם ההסכם אינו אלא הסכם מכר מתחילתו כי אז חייבת המערערת במלוא מס הקניה. לבסוף קבע כי מדובר במכר המחייב את המערערת בתשלום מלוא מס הקניה ובכל זאת חייב אותה גם בתשלום מע"מ. בערעור הסכימה ב"כ המשיב כי אם מדובר במכר המחייב תשלום מס הקניה אין לחייב את העיסקה במע"מ שכן היא הסתיימה לפני שנכנס לתקפו חוק מס ערך מוסף. הערעור נדחה פרט לכך שהמערערת אכן שוחררה מתשלום מס ערך מוסף ונקבע שמדובר בעיסקת מכר. ביהמ"ש ציין כי ההסכם אינו משאיר אופציה לשוכר אם לרכוש את המכונית בסוף תקופת השכירות ואם לאו, אלא קובע כי השוכר חייב לרכוש את המכונית בסוף תקופת השכירות אם המשכירה תדרוש זאת. למעשה, במקרים רבים, אף נחתם שטר המכר בתחילת תקופת השכירות כשהתאריך שננקב בו הוא תום תקופת השכירות וכל זאת על מנת לזכות בפטור חלקי ממס קניה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ע. בנימיני למערערת, עו"ד ח. גולדווטר למשיב. 12.5.83).
ע.א. 884/80 - דוד מנשה נגד מאיר מימוני ואח'
*חקירת מצהיר על תצהירו (הערעור נתקבל).
המערער הגיש לביהמ"ש המחוזי המרצת פתיחה בה ביקש לצוות על פרוק שותפות שעשה עם המשיבים ומינוי כונס נכסים או מפרק לשותפות. הסכם השותפות שעליו סמך המערער את תביעתו כולל בסעיף 25 שבו תנאי מתלה האומר כי "מוסכם בין הצדדים כי הסכם זה לא יכנס לתוקפו עד לאחר שבעלי החנות (בה מחזיקים המשיבים כדיירים מוגנים) יתנו את הסכמתם לניהול השותפות בחנות ע"י הצדדים". המשיבים ביקשו בבקשה בדרך המרצה "לדחות או למחוק על הסף את התובענה" ונימוקם הוא כי בעלי החנות לא נתנו את הסכמתם לנהול השותפות בחנות ואף הודיעו בכתב על אי הסכמתם לקיום השותפות בחנות. לפיכך לא נוצרה השותפות וממילא אין לתת צו לביטולה או לפירוקה. ב"כ המערער ביקש לחקור את המשיב על תצהירו בדבר המכתבים שקיבל מהמשכירה באשר לטענתו המכתב של המשכירה נכתב שלא בתום לב. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה לחקור את המצהיר על תצהירו והערעור על כך נתקבל.
ככלל קובעת תקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי זכות לבעל דין לחקור את המצהיר הנגדי על תצהירו והתצהיר אינו משמש ראיה בהעדר חקירה אלא ברשות מיוחדת מביהמ"ש. הוראה זו פשוטה כמשמעה כי פרט למקרים שבהם נתבקש ביהמ"ש ליתן רשות שלא לחקור את המצהיר - ומקרים אלא הם יוצאים מן הכלל - אין לביהמ"ש שיקול דעת בענין זה, ומן הנמנע שלא ירשה לבעל דין לחקור את בעל התצהיר שהגיש יריבו. כאשר מדובר בהליך ביניים שבו הגיש בעל דין תצהיר כהוכחה לטיעונו אין ביהמ"ש מוסמך לאסור על יריבו לחקור את המצהיר חקירת שתי וערב אלא אם ברור מראש שהחקירה מכוונת להציל מפי המצהיר דברים שאינם רלוונטיים לנשוא הדיון או אשר לא יוכלו להשפיע בלאו הכי על תוצאתו. אין לקבל את סברתו של ביהמ"ש המחוזי כי אין תכלית בחקירת המשיב. סעיף 25 בהסכם הוא תנאי מתלה ועל פי סעיף 28 לחוק החוזים כאשר חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי אין הוא זכאי להסתמך על אי קיומו. יתר על כן, גם מחדל נחשב כמניעת קיום התנאי המתלה אם חובת תום הלב היתה דורשת פעולה כזו. כל שביקש על כן ב"כ המערער היה לברר מה עמד מאחורי מכתב הסרוב של בעל הנכס ולהוכיח כי מכתבו של בעל הנכס נשלח עקב מעשה או מחדל של המשיבים שאין בו תום לב. חקירה כזאת נוגעת לשורשו של הענין שנדון בבקשה ועל כן לא היה מקום לסרב לבקשת המערער לחקור את המצהיר.
(בפני השופטים: ברק, יהודה כהן, גולדברג. החלטה -השופט גולדברג. עו"ד י. רובין למערער, עו"ד ת. אורין למשיבים. 26.5.83).
ע.א. 159/83 - פלונית נגד פלוני
*הזמנה לחקירה של רופא שנתן חוו"ד (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי הכריז על המערערת כפסולת דין ומינה לה אפוטרופוס. טענתה המרכזית של המערערת היא כי ביהמ"ש המחוזי סירב להיענות לבקשתה להזמין את הרופאים שנתנו חוות דעת כדי שאלו ייחקרו על חוות דעתם בפני ביהמ"ש. בקשת המערערת בדין יסודה. בפני ביהמ"ש המחוזי היו חוות דעת רפואיות בכתב, ובנסיבות הענין מן הראוי היה כי תינתן הזדמנות לחקור את העדים במסגרת ההליך המשפטי. על כן הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שיוזמנו הרופאים לחקירה. בינתיים נשאר צו האפוטרופסות על כנו כל עוד לא יחליט בימ"ש מוסמך אחרת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, בך. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. 30.5.83).
ע.א. 726/80 - עירית ברון נגד מדינת ישראל
*תביעת פיצויים בגין נזק בבי"ס בעת ביצוע תרגילי ספורט (הערעור נדחה).
המערערת למדה בבית מדרש למורים ובעת תרגיל הכנה בקפיצה לגובה נגרמו לה נזקים. תביעתה לפיצויים נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והערעור נדחה. השאלה היחידה במחלוקת היתה אם שומה היה על המורה, שהדריך את המערערת בשעת ביצוע התרגיל האמור, לדאוג להנחת מזרון או חול במקום הנחיתה של התלמידים. ביהמ"ש המחוזי העדיף את עדותו המומחית של המורה על פני עדותו של המומחה מטעם המערערת ואין להתערב בכך. גם אם מתעלמים מעדותם של המומחים, מדובר בניתור לגובה מועט ונסיון החיים אינו מצדיק נקיטת אמצעי זהירות כפי שהמערערת טענה. גם הוראות משרד החינוך אפילו הן ישימות במקרה הנוכחי, מתייחסות לקפיצה לגובה ממש ולא לניתורי הכנה.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, גולדברג. עו"ד דורון למערערת, עו"ד קמון למשיבה. 1.6.83). ע.א. 133/81 - משרקי צביה נגד איתן דגן ואח'
*חישובי הצמדה וריבית בפיצויים עקב תאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו בהסכמת הצדדים).
המערערת נפגעה בתאונת דרכים ביום 6.12.73 ופסק הדין של ביהמ"ש המחוזי ניתן ביום 29.1.81. ביהמ"ש קבע תשלום עבור הוצאות טיפול ועזרה בבית עד לשנת 1977, תשלום בגין הפסד שכר בעבר עד דצמבר 1980, תשלום בעד הפסד שכר בעתיד ובעד כאב וסבל. המערערת והמשיבים הגישו ערעור לביהמ"ש העליון וכסופו של דבר נתבטלו הערעורים בעיקרם ונשאר הערעור לענין הצמדה וחיובי ריבית וגם בפריטים אלה מוסכם על הצדדים כדלהלן: יש להוסיף לחיובי פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי הפרשי הצמדה כשבסיס החישוב הוא המדד שהתפרסם ביום 15.1.81; יש לחייב את המשיבים בריבית של %3 עבור הסכום שנפסק לכאב וסבל מיום התאונה; יש לחייב את המשיבים בתשלום ריבית של %3 לגבי הפריט של הטפול והעזרה בבית וריבית של %2 בעד הפריט המתייחס להפסדי העבר. המחלוקת היחידה שנותרה בין בעלי הדין היא אם יש לחשב את הריבית על הערכים הנומינליים של הפסדי המערערת בפריטים האמורים או על הערכים המשוערכים של פריטים אלה ליום פסה"ד. המערערת טוענת כי יש לחשב את הריבית לפי הערכים המשוערכים ליום פסה"ד ותומכת יתדותיה בהלכה שנקבעה בע.א. 467/77 (פד"י ל"ג (2) 256) ואילו המשיבים טוענים שאת הרבית יש לשלם על הערכים הנומינליים ליום אירוע התאונה. טענתם היא שההלכה של ע.א. 567/77 שונתה בע.א. 116/81 (סביר כ' 296). ביהמ"ש העליון קבע שאין ההלכות האמורות מכחישות זו את זו. בע.א 467/77 נפסק כי הערכת הנזק בתביעת נזיקין צריכה, בהתאם לדיני הנזיקין, להעשות לפי ערכו של החוב הפסוק ביום מתן פסה"ד וזה הדין גם במקרה שלפנינו. לעומת זאת בע.א. 116/81 עמדה על הפרק השאלה אם יש לחשב את הריבית על הסכום המקסימלי הקבוע בסעיף 4 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים בערכו הנומינלי או בערכו המשוערך. לענין זה קבע ביהמ"ש העליון לאור ההגדרה של סעיף 1 לחוק פסיקת ריבית כי ההצמדה חלה רק על הסכום הנומינלי. לשאלה זו אין ולא כלום עם השאלה שלפנינו שהחוק האמור כלל אינו חל עליה והיא מוסדרת לפי דיני הנזיקין המהותיים.
(בפני השופטים: ש.לוין, ד. לוין, גב' אבנור. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד קנה למערערת, עו"דירון למשיבים. 9.6.83).
ע.א. 661/80 - אלחקוטשאן מרים ואח' נגד כחלון חיים ואח'
*תביעת פיצויים בגין תאונת דרכים (הערעור נדחה).
עקב תקר בגלגל ברכב שנהג המשיב אירעה תאונה ובגינה הגישו המערערים את תביעתם נגד המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיב לא התרשל כיון שהתאונה היתה בלתי נמנעת והערעור על כך נדחה. ב"כ המערערים טוען, בהסתמכו על עדות אחד המומחים, כי אילו לחץ הנהג באיטיות על הבלמים וחזר ולחץ במקום להרפות מהבלמים אפשר היה להצליח לעצור את המכונית. ברם, זוהי, מחשבה שלאחר מעשה. מומחה אשר בודק לאחר מעשה אם תגובה יכלה להיות קצת שונה יכול להגיע למסקנה אחרת, אולם האיש במקום הפועל בצורה אינסטינקטיבית ופועל כפי שצריך לפעול יתכן שתגובתו תהיה במקצת שונה. במקרה הנדון פעל הנהג כפי שהיה צריך לפעול ואין לומר כי שגה ביהמ"ש כשקבע כי לא היתה רשלנות במעשיו ובתגובתו של הנהג.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' אבנור. עו"ד א. חוטר ישי למערערים, עו"ד ש. קרינסקי למשיבים. 16.5.83).
ע.א. 710/82 - יצחק בנין נגד ארנה בנין ואח'
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער חוייב בשעתו בתשלום מזונות למשיבים, הוא הגיש בקשה להקטנת סכום המזונות בעיקר עקב כך שהמשיב השני מלאו לו בינתיים 16 שנה וכן כי משכורתו של המערער פחותה כיום וביהמ"ש המחוזי אכן הפחית מסכום המזונות. טענת המערער נגד הסכום החדש שנקבע נדחתה בערעור. ברם, בעוד שבעבר הוצמדו המזונות אחת לששה חודשים קבע ביהמ"ש המחוזי כי עתה יוצמדו המזונות אחת לחודש. בענין זה נתקבל הערעור וביהמ"ש העליון ציין כי ההצמדה החודשית של המזונות היא אכן יוצאת דופן ועל כן קבע כי המזונות יעודכנו אחת לשלושה חדשים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, ד. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מנחם כהן למערער, עו"ד א. וידרמן למשיבים. 30.5.83).
ע.א. 625/80 - נילי ומשה וינברג נגד שולמית ומשה שוטלנד
*פסיקת הוצאות (ערעור על פסיקת הוצאות - הערעור נדחה).
הערעור נסב על ענין ההוצאות כאשר ביהמ"ש קיבל את תביעת המערערים בהסכמה אך חייב אותם בהוצאות בסכום של 5,000 ל"י בשנת 1980. הערעור נדחה. אין ביהמ"ש נוהג להתערב בשיקולי הערכאה הראשונה בענין פסיקת ההוצאות אלא בנסיבות יוצאות דופן, כגון טעות משפטית בעצם החיוב בהוצאות או כאשר השיקול של ביהמ"ש היה פסול או מעוות. עצם העובדה שיתכן וערכאת הערעור היתה נוהגת אחרת אין די בה כדי להצדיק התערבות. במקרה שלפנינו סבר ביהמ"ש המחוזי כי ניתן היה לחסוך את ההתדיינות לו נערך בירור מתאים בין הצדדים לפני תחילת הדיונים ואת דעתו זו ביטא, ככל הנראה, בפסיקת ההוצאות. מבלי לנקוט עמדה לגוף הענין הרי לאור אמת המידה המקובלת על ביהמ"ש העליון אין הצדקה להתערבות ערכאת הערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד תלמי כהן למערערים, עו"ד דב בורנשטיין למשיבים. 29.5.83).
ע.א. 93/81 - אלאס אהרן ואח' נגד שיפר יוחנן ואח'
*בניית חדר ברכוש משותף (הערעור נתקבל).
המשיבים, שדירתם נמצאת מעל לדירת המערערים, בנו תוספת למרפסת חיצונית מעל לדירת המערערים. כאשר החלו המשיבים בבניה ביקשו המערערים צו מניעה זמני נגד המשיבים. בימ"ש השלום שדחה את הבקשה לצו זמני ציין כי אמנם תוספת המרפסת נעשית תוך פגיעה ברכוש המשותף כי היא
מתבצעת על קירותיו החיצוניים של הבית, וזו כשלעצמה זכות הראויה להגנה, אולם התובעים אינם ראויים להגנה על ידי צו מניעה זמני מחמת חוסר נקיון כפיים. זאת משום שגם התובעים בנו בשנת 1969 מבנה ברכוש המשותף ללא הסכמת דיירי הבית וכלל הוא שהמבקש מבית משפט סעד שביושר צריך לבוא בנקיון כפיים. בינתיים הספיקו המשיבים (הנתבעים) לסיים את הבניה. לאחר דיון בתביעה גופה, להשיב את המצב לקדמותו, החליט בימ"ש השלום להעתר לבקשה. הוא ציין כי הטענה שאין ידי התובעים נקיות אינה עומדת לנתבע כנגד זכות קניינית. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורם של המשיבים בציינו כי בימ"ש השלום נתפס לכלל טעות בסברו שלמרות הפגיעה האפסית במערערים ולמרות אי נקיון כפיהם אנוס הוא לקבל את התביעה אך ורק מפני שהיא נסמכת על זכות קניינית ברכוש המשותף. לדעת ביהמ"ש המחוזי גם בתביעות שמקורן בזכות קניינית יש לביהמ"ש שיקול דעת אם כי אינו רחב כולי האי, ומן הראוי היה להפעיל בנסיבות הענין את שיקול הדעת, כשאין פגיעה ממשית במערערים והנזק לא הוכח, וכשתשעה מתוך עשרה בעלי הדירות בבית המשותף הסכימו לבנייה, ובהתחשב בכך שהבנייה כבר הסתיימה והתובעים עצמם באו באי נקיון כפיים לביהמ"ש. הערעור נתקבל.
הן לפי ההסכם בין בעלי היחידות בבית המשותף הנדון והן לפי התקנון המצוי מצווים המשיבים שלא לעשות מעשה הפוגע ברכוש המשותף אלא אם כן קיבלו תחילה הסכמת האסיפה הכללית של בעלי הדירות. מכאן כי מתן הסכמתם של רוב בעלי הדירות אינו רלוונטי כלל לשאלה העומדת לדיון, כשם שאין לתת משקל לעובדה שהמשיבים השלימו כבר את הבניה כשעשו זאת בידיעה שעומדת ותלויה נגדם תביעה. הכלל הבסיסי בעניינים בהם הפגיעה היא בזכות הקנין של הזולת אומר כי אין אדם יכול לדרוש זכות הנאה כלשהיא ברכושו של הזולת רק מפני שנוח לו הדבר או מפני שהוא זקוק לזה ולזולת אין הדבר גורם כל נזק שהוא. עם זאת, העקרון שלפיו נדחה הסעד שביושר מפני הזכות הקניינית אינו מוחלט. עדיין יש לביהמ"ש שיקול דעת מצומצם למדי ועדיין רשאי ביהמ"ש לסרב לתת צו מניעהכאשר הנזק הוא פעוט וניתן לפצות בנקל את התובע בתשלום פיצויים או כאשר קיימים טעמים חשובים במיוחד שלא לתת צו מניעה.
באשר לפגיעה של בעל דירה ברכוש המשותף בבית משותף ובדירות אחרות שבבית המשותף הובהר כי אין נפקא מינה אם הפגיעה היא קטנה או גדולה וניתנת לפיצוי נאות, ואם לאו. אין סימוכין בלשון החוק לדעה כי בעלי הדירות האחרות צריכים להשלים עם פגיעה ברכושם המשותף שהיא באמת קלת ערך. החוק קובע מפורשות שאין בעל דירה רשאי לעשות שינויים או תיקונים הפוגעים ברכוש המשותף אלא אם קיבל תחילה הסכמת האסיפה הכללית. מכאן שכל פגיעה ברכוש המשותף, גם בלי שנתלווה לה נזק ממשי, דייה כדי להצדיק מתן צו מניעה. אם לא זו תהיה עמדתם של בתי המשפט כי אז יהפך כל חוק הבתים המשותפים לפלסתר ובמקום שמירת אופיו ושלמותו של הבית המשותף יהפך הנכס להפקר וכל דייר אלים יוכל לנהוג ולעשות בו כטוב בעיניו. מכאן שהעובדה שאחד הדיירים עשה דין לעצמו ברכוש המשותף אינה יכולה לשמש היתר לדייר אחר לעשות גם הוא כמוהו. בענייננו השגות הגבול של המערערים בעבר ברכוש המשותף ראויות לכל גינוי, אולם אין הן יכולות לשמש הכשר למעשיהם של המשיבים. על אף שאין המרפסת שבנו המשיבים פוגעת ככל הנראה פגיעה של ממש בדירת המערערים אין להמנע ממתן צו מניעה בהתאם לאמור לעיל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. עו"ד ר. בטט למערערים, עו"ד ש. סירקיס למשיבים. 12.5.83).
ע.א. 324/83 - אליעזר שיינמן נגד אירית שיינמן ואח'
*איסור כניסת הבעל לדירת בני הזוג (הערעור נדחה בעיקרו).
בפני ביהמ"ש המחוזי נדונה תביעת המשיבים למזונות ולמתן צו מניעה קבוע האוסר על המערער להיכנס לדירת בני המשפחה. התביעה מעוגנת בגירסת המשיבים כי המערער חי עם אשה אחרת בביתה של אותה אשה. ביהמ"ש המחוזי נתן צו זמני האוסר על המערער להכנס לדירת בני הזוג עד למתן פס"ד סופי בתביעה וביהמ"ש הוסיף כי אם המערער יצהיר שהוא ניתק קשריו עם האשה האחרת ואין בדעתו לחדש הקשרים עמה יהיה רשאי לפנות לביהמ"ש ולבקש ביטולו של הצו. הערעור נדחה בעיקרו.
טענת המערער היתה כי ביהמ"ש היה נטול סמכות להורות על איסור כניסתו לדירה. ב"כ המערער גם בחן את הנושא בהקשרו הכללי בכל הנוגע למתן צו איסור כזה. ברם, אין לדון בכל הנושא בשלב זה. הקשרו העקרוני והרחב של הענין יידון לאחר שינתן פסה"ד על ידי ביהמ"ש המחוזי. מדובר כאן בהחלטת ביניים הבאה להבטיח מדור שלו ע"י השארתו של מצב נתון על כנו כל עוד מתקיימים ההליכים. צויין לא אחת כי יש לנהוג זהירות רבה במתן צווי איסור המונעים מן הבעל כניסה לדירת בני הזוג, אך אין ללמוד מענין אחד למשנהו ויש לבחון כל נושא לגופו. בענייננו מדובר בצו זמני כאשר ביהמ"ש העליון עדיין נטול אפשרות להעביר ממצאים סופיים כלשהם של ביהמ"ש המחוזי בשבט הביקורת. על כן אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי ובוודאי שטרם הגיעה העת לבחינת השאלה הרחבה בדבר סמכות ביהמ"ש. בשלב זה די להגביל את תוקפו של הצו מבחינת אורך הזמן כדי ששאלת הבטחת המדור תיבחן מחדש מעת לעת, תוך יישום אמת המידה הנאותה העולה מפסיקתו של ביהמ"ש העליון. לפיכך יוגבל הצו לשלושה חדשים מעת מתן פס"ד זה ואז ידון הענין מחדש. ממילא בטל התנאי שבסיפא להחלטת ביהמ"ש שאין לו זיקה ישירה לשאלת המדור השליו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, גב' אבנור. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד שרויאר למערער, עו"ד גרובר למשיבים. 22.5.83).
ע.א. 565/80 - משה פיכטנבאום נגד שמואל דב ואח'
*טענה כי יפוי כח שלפיו נמכר נכס היה מזויף (הערעור נדחה).
זכויות החכירה בנכס מסויים היו רשומות ע"ש המערער ובשנת 1950 נתן יפוי כח נוטריוני לאשתו שלפיו יכלה למכור את הנכס. לאחר מתן יפוי הכח נטש המערער את אשתו וילדיו ונסע לאוסטרליה. בינואר 1958 רשמה האשה את הנכס, על יסוד יפוי הכח, על שם המשיבים. בשנת 1967 התגרשו בני הזוג. המערער הגיע ארצה בשנת 1974 ולדבריו גילה אז כי הנכס הועבר על שם המשיבים ולטענתו חתימתו על יפוי הכח זוייפה. הוא הגיש תובענה לביטול ההעברה והיה מוסכם בין בעלי הדין כי השאלה היחידה היא אם יפוי הכח זוייף ואם לאו. ביהמ"ש המחוזי קבע כממצא פוזיטיבי שהמערער חתם על יפוי הכח ודחה את התביעה והערעור על כך נדחה. המערער גולל בפני ביהמ"ש העליון את מסכת יחסיו המעורערים עם אשתו וניסה לשכנע כי אין זה מתקבל על הדעת שימסור לאשתו יפוי כח על שמה. ברם, כלל הוא שאין ביהמ"ש לערעורים נוהג להתערב בממצאים עובדתיים ואין להתערב בממצאי ביהמ"ש המחוזי שלקח בחשבון טענתו זו של המערערת.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד ש. קפון למשיבים. 25.5.83).
ע.א. 728/81 - חיר נמר חלבי נגד עזבון המנוח מועין חלבי ואח'[פ"ד לז (2) 477]*ראשית ראיה" לפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותומנית (הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא שמגר וגולדברג כנגד דעתו החולקת של הנשיא י. כהן). בשנת 1956 מכר המערער למועין חלבי (שנפטר בינתיים) חלק מתוך מגרש שהיה שייך למערער (החלק שמכר יקרא להלן המגרש). הקונה בנה על המגרש בית והחזיק בו במשך כל השנים. מספר שנים לאחר המכירה בנה המערער קיר על הגבול שבין המגרש והשטח שנותר בידיו. לאחרונה החל המערער להרוס את הקיר והקונה הגיש לביהמ"ש בקשה להורות למערער שלא להרוס את הקיר ולא להתקדם לתוך המגרש. לאחר הגשת התביעה נפטר הקונה ועזבונו בה במקומו. בכתב הגנתו תודה המערער כי מכר לתובע חלקת קרקע מתוך חלקתו אך לטענתו השטח שמכר הוא 500 מ"ר והקיר אינו מסמן את גבול החלקה שמכר המערער לתובע, אלא נבנה כדי להבדיל בין המגרש לבין השטח של המוכר שבו הוא מפעיל תחנת דלק. המוכר טען כי בשנת 1971 השיג התובע את גבולו ובנה מעבר לשטח של 500 מטר. הוא הגיש העתקי מכתבים ששלח לקונה בשנת 1971 ובהם הבהיר לקונה שלא יפלוש לתוך השטח שלו וכן ציין שם כי השטח שמכר הוא רק חצי דונם. במהלך הדיון בבימ"ש השלום ביקש המשיב להעיד עדים על כך שרכש שטח העולה על 500 מטר אך המערער התנגד להשמעת העדים בהסתמכו על האמור ברישא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית. ב"כ התובע טען כי התובע אינו נזקק למסמך נוסף בכתב כדי שיוכל להשמיע ראיות בע"פ לפי הרישא של סעיף 80 הנ"ל מאחר ש"ראשית ראיה" בכתב מצויה בתיק ביהמ"ש בעצם הודאת המערער הן בכתב הגנתו והן בתצהיר שנתן כי מכר לתובע חלקת קרקע. שופט השלום דחה את טענת התובע מהטעם שהודאת המערער אינה נוגעת אלא למכירת 500 מ"ר ואין בה משום "ראשית ראיה" לגבי שטח המריבה שהוא סלע המחלוקת במשפט. כיון שכך דחה את בקשת התובע להרשות לו להשמיע עדים וכתוצאה מכך דחה את התביעה. ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעורו של המשיב וקבע כי הודאת המוכר שהתקשר בהתקשרות בע"פ עם הקונה למכירת שטח מהקרקע מהווה "ראשית ראיה" לפי הוראות סעיף 80 רישא הנ"ל ולפיכך אין למנוע מהקונה להביא ראיות נוספות בע"פ כדי להוכיח את תביעתו. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים מ"מ הנשיא שמגר וגולדברג, בפסק דין מפי השופט גולדברג, כנגד דעתו החולקת של הנשיא י. כהן.
השאלה הראשונה היא מה טיבן של ההודאות שהודה המערער. בנדון זה יש להבחין בין "הודאה פורמלית" הנעשית על ידי בעל דין לצורך הדיון והידועה בשם "הודאה משפטית" שנועדה לפטור את הצד שכנגד מהוכחת עובדה או טענה מסויימת, לבין הודאת בעל דין שלא לצורך הדיון כגון הודאה מחוץ לכותלי ביהמ"ש. הודאה מהסוג הראשון אינה ראיה כלל אלא מוציאה עובדה מתחום המחלוקת והודאה מהסוג השני הינה ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות. עוד יש להבחין בין הודאה בזכות שיש לאחר כלפי המודה ובין הודאה בעובדה שאין בצידה הודאה בזכות. לצורך ההחלטה בערעור זה די בכך שהאמור במכתבו של המערער אל התובע הוא בגדר הודאת בעל דין בעובדות המפורטות בה וכי הודאה זו הינה ראיה כשאר ראיות קבילות.
השאלה הבאה היא אם ראיה זו הינה "ראשית ראיה" שיש בה כדי להתיר לתובע להביא עדות בע"פ להוכיח את המוסכם בינו ובין המערער על גודל השטח שנמכר לו לטענתו והתשובה לכך היא חיובית. עילת תביעתו של התובע כפי שנוסחה בתביעתו לא היתה מכירתו של "שטח המריבה" ע"י המערער אלא מכירת "המגרש" כולו בעיסקה אחת ומאחר שאין צורך בכך שהמסמך יוכיח כל פרט
שבכתב התביעה ודי שתהיה בו תחילת ראיה אפילו חסרות בה כמה חוליות בשרשרת האירועים, הרי שיש בהודאת המערערת "ראשית ראיה" אשר בצירוף עדות בע"פ תאפשר לתובע להוכיח בדרך מהימנה את ההסכם בדבר מכירת כל המגרש.
הנשיא י. כהן בדעת מיעוט סבר כי אכן קיימת כאן "ראשית ראיה" בכתב על כך שנקשרה עיסקת מכירה בין המנוח לבין המערער, אך מה שרוצים כאן להוכיח אינו שנקשרה עיסקת מכירה, אלא מטרת הבאת העדויות היא לסתור את מה שנאמר בראשית הראיה בדבר שטח המקרקעין שנמכר. קבלת טענת המשיבים משמעותה שכאשר הנתבע מודה במקצת בטענת התובע לא תחול ההגבלה שבסעיף 80 הנ"ל אלא ניתן להביא ראיות בע"פ כדי לשנות את תוכן ראשית ראיה בכתב ועם זאת אין להסכים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר, גולדברג. עו"ד מ. עמר למערער, עו"ד א. טויסטר למשיבים. 9.5.83).
ע.א. 290/80 - ש.ג.מ. חניונים בע"מ נגד מדינת ישראל
*הסגת גבול ועשיית עושר ולא במשפט (הערעור נתקבל).
המוכרת רכשה מחברת נתיבי אילון את הזכויות להפעיל חניון ליד בית הדר בתל אביב כשהחוזה היה לתקופה של שנה. בתוך תקופת השנה פרצה מלחמת יום הכיפורים ובמשך תקופה מסויימת השתמש הצבא בחלק ממגרש החניה, שתוחם בחבלים, כחניון למכוניות. אין חולקין כי באותה תקופה מגרש החניה כולו היה כמעט ריק והשימוש שעשה הצבא בחניון לא גרם נזק למערערת. לאחר מכן הגיעה המערערת לידי הסכם עם חברת נתיבי אילון אשר לפיו פוצתה המערערת ע"י החברה בגין ההפסדים שנגרמו לה בתקופה שבה לא עשתה שימוש במגרש עקב המלחמה. לאחר שקיבלה את הפיצוי מחברת נתיבי אילון הגישה המערערת תביעה נגד המדינה לתשלום עבור השימוש במגרש בתקופת המלחמה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערת וקבע בין היתר: למערערת עומדת עילת תביעה בגין הסגת גבול מצד המשיבה אך הואיל ולא נגרם למערערת נזק ממון ע"י הסגת הגבול אין היא זכאית לפיצוי; למערערת עומדת גם עילת תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים עפ"י דיני עשיית עושר ולא במשפט, אך אין היא זכאית בנסיבות המקרה להשבה שכן קיבלה מנתיבי אילון תשלום על הנזק שנגרם לה עקב המלחמה, ובדיני עשיית עושר ולא במשפט יש להקפיד לא רק שהנתבע לא יתעשר על חשבון רעהו אלא גם שהתובע לא יתעשר על חשבון הנתבע. הערעור נתקבל.
השופט אור סבר שיש כאן עילה של השגת גבול מצד המדינה וכן שהמדינה חייבת בתשלום לפי העילה של עשיית עושר ולא במשפט ולפיכך חייב את המדינה בתשלום השכר הראוי. מ"מ הנשיא שמגר סבר שאין צורך לקבוע אם היתה כאן הסגת גבול שכן די בעילה של תשלום שכר ראוי בגין עשיית עושר ולא במשפט. השופט בך סבר גם הוא שיש לחייב את המשיבה בתשלום שכר ראוי בעילה של עשיית עושר ולא במשפט ולדעתו אין לומר שהיתה כאן הסגת גבול. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בך, אור. עו"ד מ. בר און למערערת, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 26.5.83).
ע.א. 713/80 - ציונה דהן נגד דניאל גולן ואח' (ערעור וערעור נגדי - הערעורים *רשלנות ופיצויים בתאונת דרכיםנדחו). המערערת חצתה את דרך ז'בוטינסקי בתל אביב בקרבת תחנת הרכבת במרחק של כ-100 מטר ממעבר חציה מסומן. הכביש הוא סואן, ביחוד בשעות הצהרים שבהם ארעה התאונה, והמערערת הספיקה לחצות שלושה נתיבים ובנתיב
הרביעי נפגעה ממכונית שנהג בה המשיב. ביהמ"ש המחוזי קבע שהמשיב חייב היה לראות את המערערת בעוד מועד ומאחר שהבחין בה במאוחר היה רשלן. אשר למערערת קבע ביהמ"ש כי חציית כביש במקום כזה מהווה סכנה של ממש והחוצה מסכן את עצמו ואת הנוהגים עד כדי השלכת נפשו מנגד. בהתחשב בכל הנסיבות קבע כי המערערת אחראית בשעור של %60 לתאונה והמשיב בשעור של %40. באשר לגובה הנזק קבע ביהמ"ש המחוזי כי נכותה של המערערת מגיעה לכדי %19 וזאת ממגבלה פונקציונלית קלה בעת הרמה קיצונית של היד. הוכח כי המערערת קיבלה תשלום ממעבידה עבור כל תקופת העדרותה מהעבודה. ביהמ"ש פסק למערערת הפסד השתכרות של שלושה חדשים כמידתם של ימי המחלה שאותם ניצלה ותשלום סכום עבור הפסד שעות נוספות במשך שנה עד שהסתגלה למצבה החדש. באשר להפסד שכר בעתיד ציין ביהמ"ש כי יש להביא בחשבון את האפשרות, גם אם היא נראית רחוקה כרגע, שאם מסיבה כלשהיא תיפלט משוק העבודה תהיה לה המגבלה לרועץ. בפריט זה קבע ביהמ"ש סכום גלובלי של 100,000 ל"י. ביהמ"ש פסק גם פיצוי עבור עזרה וטיפול בבית במשך 10 חדשים וכן סכום של 150,000 ל"י בתור פיצוי עבור כאב וסבל בהתחשב בניתוחים והאישפוזים והצלקות שנותרו למערערת. הערעורים נדחו.
לענין קביעת מידת הרשלנות נדחו הערעורים של שני הצדדים. באשר למערערת - מדובר בנערה צעירה שלא היה קיים לגביה קושי ללכת עד למעבר החצייה במקום לבחור לעצמה באופן שרירותי את הצורה של חציית הכביש. הצעידה בכביש ראשי סואן ללא התחשבות עם הסימונים שנקבעו בו, רשלנית לא פחות, ולעתים אף יותר, מן הנהיגה ברכב ללא התחשבות בתמרורים וכסימני הדרך. ביהמ"ש הציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית מה מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. הבחינת של מידת האשמה מושתתת על שקילתו של הנכון והצודק לפי מיטב הערכתו ושיקולו של ביהמ"ש. מכאן שביהמ"ש שלערעור לא ימהר להתערב בהערכה כאמור. העובדה שהנהג הורשע במשפט פלילי בעקבות התאונה הנ"ל אין בה כדי לשנות את הקביעה הנ"ל. המשפט הפלילי לא דן בשאלת חלוקת האחריות בין המעורבים בתאונה. יתירה מזו, הממצאים והמסקנות של פסק הדין במשפט פלילי הן בגדר ראיה לכאורה וכידוע לא נחסמת גם בשל כך האפשרות להביא ראיות נוספות ברשות ביהמ"ש. אין להתערב בממצאים באשר לגובה הנזק. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. ברקאי למערערת, עו"ד א. מזור למשיבים. 16.5.83).
=רע"ב 2/83 - אליהו אילוי נגד ועדת השחרורים של שרות בתי הסוהר *שחרור בתום שני שליש מעונש מאסר (בקשה לרשות ערעור - הבקשה נדחתה). בקשתו של המבקש לשחררו בתום שני שליש מריצוי עונש מאסר נדחתה ע"י ועדת השחרורים וע"י ביהמ"ש המחוזי בערעורו של המבקש והבקשה לרשות ערעור נדחתה. התערבותו של ביהמ"ש בהחלטות ועדת השחרורים מוגבלת למקרים מיוחדים וכמקרה זה אין שום סיכוי שאם תינתן רשות הערעור יתקבל הערעור. יחד עם זאת רצוי כי עניינו של המבקש יובא מחדש בפני ועדת השחרורים משום שבפני הועדה הופיע נציג שרות המבחן והביע דעה שלילית על בקשתו של המבקש להשתחרר. מתברר שהתסקיר האחרון של שרות המבחן על המבקש הוא מלפני כשמונה שנים ולקראת הדיון בועדת השחרורים לא נתקיים כל מגע ישיר בין שרות המבחן ובין המבקש וחוות הדעת השלילית של שירות המבחן מתבססת על דו"ח העובדת הסוציאלית. לכך יש להוסיף
כי מנהל בית הכלא המליץ על שחרור מוקדם. בכל הנתונים רצוי לדון מחדש בענין כאמור.
(בפני: הנשיא י. כהן. המבקש לעצמו, עו"ד גב' לוי למשיבה. 10.5.83).
בר"ע 339/82 - דן אגודה שיתופית בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של פליטת עשן (הערעור נדחה).
חברת דן הואשמה בעבירה של פליטת עשן שחור ברכב בשעת נהיגתו. בכתב האישום צויינו מספר חיקוקים ובכללם סעיפים לפי פקודת בריאות העם ופקודת התעבורה. בימ"ש השלום זיכה את המערערת מעבירה לפי סעיף 53 לפקודת בריאות העם והרשיעה בעבירה על תקנה 155 לתקנות התעבורה. בערעור לביהמ"ש המחוזי נקבע כי היה מקום להרשיע את הנאשמים על סעיף 53(י"ד) לפקודת בריאות העם והתקנה 2 לתקנות בריאות העם (פליטת זיהום מרכב) וגם אלו הוזכרו בכתב האישום. ביהמ"ש המחוזי הסתמך על סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי כי ביהמ"ש רשאי להרשיע על סמך כל אחת מהעבירות שנתגלתה בפניו והערעור נדחה.
צדק שופט השלום כי אין אפשרות להרשיע לפי סעיף 54 לפקודת בריאות העם שכן לפי סעיף זה צריך לשלוח הודעה על המפגע ורק אם לא קויימה הדרישה לפי ההודעה יש מקום לאישום. ברם, לא היתה מניעה כאמור להרשיע לפי הסעיף שהעלה ביהמ"ש המחוזי. אין לקבל את הטענה כי קיים ניגוד בין סעיף 53 לפקודת בריאות העם המגדיר מפגעים לבין הגדרת המפגעים בחוק למניעת מפגעים. אין ניגוד בין ההגדרות ובין החוקים. אין גם לקבל את הטענה כי לא היתה לשר הבריאות סמכות להתקין את התקנות כיון שהוראות סעיף 53 מפנות להגדרת המפגע הקבועה בחוק למניעת מפגעים. סמכות השר להתקין תקנות לביצוע החוק נובעת מסעיף 62 לפקודת בריאות העם והפניה לחוק למניעת מפגעים אינה מונעת מהשר להתקין את התקנות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד הר ניר למבקשים, עו"ד ר. רבין למשיבה. 26.5.83).
ע.פ. 502/82 - אזרי ארמונד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בחמש עבירות של שוד ונסיון לשוד וכן ביקש צירופם של תיקים נוספים רבים המתייחסים לעבירות רכוש. כל מקרי השוד היו מכוונים כלפי אנשים קשישים הגרים בגפם ובוצעו תוך כדי הפעלת אלימות. לנוכח אופי העבירות, מספרן, ועברו הפלילי של המערער החליט ביהמ"ש המחוזי כי יש להגן על הצבור מפני מעלליו הרעים ודן אותו לשש שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש רשאי היה להסיק מכל הנסיבות כי מעשי המערער מחייבים נקיטת אמצעים עונשיים מחמירים המתחייבים מן הצורך להגן על הצבור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, בך. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ר. יובל למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 4.5.83).
ע.פ. 623/82 - אביב בכר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, יליד 1964, היה בן בית בביתו של המתלונן ואף היה מיועד לשאת אחת מבנות המתלונן לאשה. בתור שכזה זכה לאמון המשפחה וידע גם אורח חייה וכן ידע את המקום ששם הסתירו בני המשפחה תכשיטיהם ודברי ערך אשר חסכו וצברו במשך שנים רבות. באחד הלילות גנב את מפתחות הדירה ולמחרת ליווה את חברתו ואת אמה לקופת חולים, חזר
ופתח במפתח שגנב את דלת הדירה ומתוכה גנב את הרכוש ומכר אותו בסכום קטן בהרבה מהשווי האמיתי, שהיה להערכת בני הבית כשלושה מליון שקלים. משנתגלתה הפריצה העמיד המערער פנים כאילו הוא עוזר לבני המשפחה לחפש את הרכוש הגנוב. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
הנסיבות מצביעות על מעשה נבלה של ניצול אמונם של אנשים שראו במערער בן בית והוא, ללא נקיפת מצפון, גזל מהם חסכונות ופרי עמל של שנים מרובות. אין ספק כי גילו של הנאשם וכן עבר נקי הם שיקולים לקולא לענין גזר הדין, אך עברו של המערער אינו נקי. לא רק שרשומה נגדו עבירה מסוג דומה, אלא שזכה להתחשבות ביהמ"ש בגזר הדין השני והעונש שהוטל שם חופף את העונש הנוכחי. גם לענין חרטתו של המערער לא התרשם ביהמ"ש המחוזי מכנות דבריו של המערער, ואכן התנהגותו לאחר מעשה והעמדת הפנים כי כביכול הוא עוזר בחיפוש העבריין אינם מצביעים על חרטה. גם העובדה שלא היה מוכן להחזיר את הרכוש ולא העיד נגד האנשים אשר בתחילה נקב בשמם כמי שקנו את הרכוש ממנו אינה מצביעה על רגשי חרטה כנים.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. עו"ד א. יגנס למערער, עו"ד פוגלמן למשיבה. 25.4.83). ע.פ. 831/81 - רפאל שרף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה על יסוד "החזקה תכופה" (הערעור נתקבל בחלקו).
אור ליום 29.8.80 נפרצה חנות למזכרות בנתניה ונגנבו ממנה סחורות בשווי כולל של כ-50,000 שקלים. ביום 6.9.81 ערכה המשטרה חיפוש במחסן ביתו של המערער בנתניה ומצאה בו פריטי סחורה שונים מהסוג הנמכר בחנויות למזכרות. בכלל אלה נמצאה כמות מסחרית של כמה עשרות אבני אילת, עשרות שרשראות כסף, תליונים מכסף, וכן צמידים, טבעות וחפצים מכסף. הפריטים הנ"ל זוהו ע"י המתלונן כחלק מהסחורה שנגנבה מחנותו בעת הפריצה. התביעה התייחסה להחזקת הפריטים הגנובים כאל חזקה תכופה ועל כן האשימה את המערער בפריצה לחנות וגניבת הסחורה. המערער הכחיש בעדותו כל קשר לפריצה ולגניבה ואמר כי קנה את הפריטים מאיש בלתי מוכר לו וכי לא קיבל קבלה על המחיר ששילם. הוא ציין כי שילם מחיר זול עבור הסחורה וכי האמין לאיש שמכר אותה כי הוא מוכר בזול כיון שהוא בהליכי פשיטת רגל. בהודעתו במשטרה אמר המערער כי רכש את הסחורה הנ"ל כארבעה ימים לפני שנתפסו, דהיינו מספר ימים לאחר הפריצה. מדבריו אלה של המערער הסיק ביהמ"ש המחוזי כי מדובר בימים מספר בלבד ממועד הגניבה ועד למועד שבו היו הפריטים בחזקת המערער, וטווח הזמן הקצר מקנה להחזקת החפצים הגנובים אופי של חזקה תכופה. כיון שכך צריך היה המערער הסבר סביר ביחס לדרך שבה רכש את החזקה בחפצים הגנובים וביהמ"ש קבע כי הסברו אינו סביר. ביהמ"ש דחה גם את הסברו של המערער כי רכש את הכמות הגדולה של הסחורה כדי שישמשו אותו להבאת מתנות לקרובי משפחה לכשתצא לפועל נסיעה לחו"ל שתכנן. המערער הורשע בדין ונדון לששה חדשים מאסר בפועל ולמאסר על תנאי. הערעור נתקבל בחלקו.
ההנחה העובדתית הנובעת מחזקה תכופה בחפצים גנובים משמשת תחליף לעדויות ישירות בקשר לביצוע עבירת הגניבה כשאין עדי ראיה למעשה עצמו. אולם הנחה עובדתית כזו, גם כשאינה נסתרת ע"י הסבר סביר מצד הנאשם, מהווהחוליה במערכת הוכחותיה של התביעה ויש להעריכה ולשוקלה ככל ראיה אחרת בתהליך הסקת המסקנות ביחס לאשמתו או חפותו של הנאשם. השאלה המתעוררת,
איפוא, בערעור זה היא בת שני פנים: האם צדק ביהמ"ש בדחותו את הסברו של המערער כהסבר בלתי סביר; האם הוכיחה התביעה חזקה תכופה בנסיבות הענין בלא להתיחס אל הסברו של המערער. בקשר לפן הראשון - השיקול הקובע לגבי קיומה של חזקה תכופה אינו כרוך במידת האמון שביהמ"ש רוחש להסברו של הנאשם, אלא באפשרות שההסבר הוא בכל זאת נכון, על אף פקפוקי ביהמ"ש במהימנותו של הנאשם. בענייננו, אם כי ביהמ"ש לא האמין למערער שמישהו הופיע אצלו ומכר לו את התכשיטים, הרי האפשרות שמערכת עובדות כזו התרחשה בנסיבות הענין אינה בלתי סבירה ואף תיתכן. האפשרות הזו שוללת את אופיה של החזקת החפצים הגנובים כחזקה תכופה כי היא מעוררת ספק ביחס לקשר שבין המערער לבין הפריצה. באשר לפן השני - אותם שיקולים חלים, כשבאים לקבוע אם טווח ארבעת הימים מהווה בנסיבות הענין חזקה תכופה. במסגרת "נסיבות הענין" יש להביא בחשבון את העובדה כי נמצאו אצל המערער רק פריטי סחורה מהסוגים שהוא מוכר בחנותו או שבהם הוא משתמש במשלוח ידו האמנותי. יתר הפריטים שנגנבו מחנותו של המתלונן לא נמצאו אצל המערער. נסיבות אלה תואמות יותר את האפשרות שמי שפרץ לחנות מיין את השלל לסוגיו השונים והציע למערער חפצים העולים בקנה אחד עם משלוח ידו, מאשר את האפשרות החילופית שהמערער ביצע את הפריצה. קיים ספק ביחס לקשר שבין המערער לבין ביצוע ההתפרצות והגניבה ולפיכך מעבירה זו יש לזכותו.
מאידך הוכחו יסודות של קבלת רכוש ביודעין כי בפשע נגנב. עצם העובדה שהמערער קנה תכשיטים ואבני חן, גם לפי גירסתו, מאדם בלתי מוכר לו במחיר זול היתה צריכה לעורר אצלו חשד. יש ליחס למערער ידיעה שאבני חן ותכשיטים בכמויות שנרכשו על ידו מוחזקים בדרך כלל במקומות סגורים ומכירתם בנסיבות חשודות מבהירה שהושגו על ידי פתיחתם הפלילית של המקומות הסגורים דבר המהווה עבירה שהיא פשע.
אשר לעונש - הואיל וההרשעה בקבלת רכוש גנוב מתייחסת לכמות אשר שוויה קטן במידה ניכרת משווי הרכוש שנגנב בחנותו של המתלונן, ובהתחשב בתעודות רפואיות שהמערער הגיש ביחס למצב בריאות אשתו ובנו הקטן, ראוי להקל בעונשו ולהעמידו על שלושה חדשי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, י. כהן, חלימה. החלטה - השופט כהן. עוה"ד מ. אלוני וא. כהן למערער, עו"ד גב' וקסלר למשיבה. 27.4.83).
ע.פ. 288/81 - שמואל קישלס נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוחד (הערעור נדחה).
המערער עובד בתעשיה האוירית מאז שנת 1958. ב- 1963 נבחר לועד העובדים ומועצת העובדים בחרה בו כמזכיר הועד. לבקשת מועצת העובדים הרשתה לו הנהלת החברה להתפנות מתפקידו אצלה כדי למלא את התפקיד לו נבחר. מאז נבחר המערער מפעם לפעם לאותו תפקיד והנהלת החברה חזרה ונתנה אישורה להמשך כהונתו זו. משכורתו של המערער שולמה מקופת ועד העובדים אם כי החברה מצדה הזינה קופה זו בחלקה העיקרי. במסגרת הפעילות להטבת תנאי העובדים הוקמה אגודה (להלן האגודה) כדי שזו תאפשר רכישת מצרכים במקום העבודה בתנאים נוחים. האגודה פתחה חנות למכירת מוצרי בשר ובין ספקיה היה תאגיד בשם ווימפי בשליטתו של אחד אלי טיסונה. המערער הורשע בכך כי קיבל מאלי טיסונה מזגן כשוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו כעובד הציבור והערעור על ההרשעה נדחה.
אין להתערב בממצא כי המערער קיבל את המזגן ללא תמורה וכן כי הפעיל את
השפעתו בהעברת החלטה כי העמלה שתשלם ווימפי לאגורה מפדיון המכירות תורד מ-%5 ל- %2.5. גם המסקנה שהמזגן ניתן ונתקבל כדי שהמערער ישא פניו לטיסונה מבוססת היטב. בין השניים לא היתה ידידות אישית מחוץ ליחסים רשמיים במסגרת עבודתו של המערער ומזגן אינו נמנה עם מתנות קלות ערך המתישבות עם נימוסים מקובלים וכוונות טהורות. גם אם המערער לא השתמש בפועל ממש בהשפעתו לטובת טיסונה, הרי לכאורה המזגן ניתן למערער כשוחד והוא גם קיבלו ברוח זו.
אשר לטענה כי בזמן הקובע לא היה המערער עובד "של החברה" שהיא "תאגיד המספק שירות לציבור" לצורך הרשעה בעבירת שוחד, אלא היה עובד של ועד העובדים - טענה זו אין לקבל וממילא אין צורך לדון בשאלה אם גם "ועד העובדים" הוא תאגיד המספק שירות לציבור. עפ"י כל נסיבות המקרה המדובר היה בהשאלתו של המערער ולא ביציאתו לחופשה ללא תשלום מהחברה.
יצויין, אגב, כי אין לקבל את ההנחה שרצוי לקבוע מבחן אחד ואחיד לדיני עבודה ולדיני עונשין לענין שאלת יחסי עובד ומעביד. יתכן מקרה שבו לא יהיה העובד עובדו של התאגיד ביחסי עובד ומעביד, אך יהיה עובד של אותו תאגיד לענין אחריות פלילית בקבלת שוחד. מטרת המחוקק בדיני השוחד היא להגן על המינהל הצבורי מפני שחיתות ועל רקע מטרה זו "העובד" שבו מדובר לענין שוחד אינו בהכרח עובד עפ"י דיני העבודה. הכלל של פירוש מצמצם בדיני עונשין חל רק במקום שקיימים שני פירושים סבירים, אולם הכלל הבסיסי הוא שנורמה פלילית, כמו כל נורמה אחרת, אין לפרש לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה אלא בדרך שתקיים את מטרתו של המחוקק.
אשר לטענה כי מכל מקום נתקבל השוחד עבור פעולת המערער כמזכיר הועד, היינו לא "בעד פעולה הקשורה בתפקידו מטעם החברה" ואם הפר אמונים עשה כן כלפי ועד העובדים או עובדי החברה להבדיל מהנהלתה - בחשבון כולל טובת העובדים היא גם אינטרס חיוני של החברה ופגיעה בהם נוגדת גם אינטרס של החברה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד כספי למערער, עו"ד שניס למשיבה. 31.5.83).
ב.ש. 450/83 - מדינת ישראל נגד יוסף שמשילאשוילי
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (הריגה ושוד)
(בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה). המשיב הואשם בעבירות של הריגה ושוד בצוותא וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. תקופת המעצר של שנה עמדה להסתיים והמדינה ביקשה הארכת המעצר לשלושה חדשים לפי סעיף 54 הנ"ל. הבקשה נתקבלה. המשפט היה אמור להתברר במשך שבעה תאריכים כמעט רצופים בחדש מרץ 1983 אך הסניגוריה ביקשה להמנע מלקיים דיון בשלושה מהתאריכים וביהמ"ש נענה לכך; התביעה ביקשה להעיד אדם אשר לפי הנטען ביצע את המעשים האמורים יחד עם המשיב אך מאחר שאותו אדם שהורשע הגיש ערעור וההליכים בערעור טרם הסתיימו התנגדה הסניגוריה להשמעת עדותו ולפיכך הדיון בתיקו של המשיב לא יוכל להסתיים תוך השנה כאמור. שני טעמים אלה מצדיקים את הארכת המעצר. אשר לטענת המשיב כי לפי החומר שהובא עד כה בפני ביהמ"ש אין הצדקה להמשך מעצרו - טענה זו יכולה לשמש אולי נשוא לבקשה לעיון מחדש לפני ביהמ"ש המחוזי ולא כתשובה לבקשה להארכת המעצר. העבירה המיוחסת למשיב היא חמורה ויש ראיה שלפני מעצרו הוא נמלט לחו"ל. בכל הנסיבות יש להענות לבקשת המדינה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד פלפל למבקשת, עו"ד נבנצאל למשיב. 12.5.83).