ע.א. 273+292/80 - פנחס עמרם נגד שלמה כהן ואח'
*אחריות לנזק שנגרם לשכן עקב עבודות בניה. * מידת הנזק וגובה הפיצויים. (ערעורים וערעורים נגדיים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 1562+2039/74 - הערעור נדחה בעיקרו והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
המערער מדינה הזמין לעבודה של בנית גדר את המערער עמרם שהוא קבלן ותיק ובעל נסיון. הקמת הגדר היתה עבודת בנין טעונה היתר לפי חוק התכנון והבניה והיתר כזה לא היה. כתוצאה מהחפירות לבניית הגדר התמוטט ביתו של השכן שלמה כהן באחת הדירות גרה המשיבה דארבי סלנס (להלן הדיירת). כהן והדיירת הגישו תביעה נגד עמרם ונגד מדינה ומדינה הגיש הודעת צד ג, נגד עמרם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי עבודת החפירה בוצעה ברשלנות וכתוצאה מכך אירעה ההתמוטטות. הוא ייחס את האשמה ברשלנות לעמרם אך הטיל אחריות גם על מדינה כשולחו של עמרם. הוא חייב את שני הנתבעים יחד ולחוד בתשלום נזקיהם של כהן ושל הדיירת ואת האחריות בין מדינה ועמרם חילק חצי חצי. באשר לנזק של כהן קבע ביהמ"ש כי על הנתבעים לשלם לו מחצית מעלות הבנייה וזאת משום שהבנין שנהרס נבנה לפני 50 שנה ובגין כל שנה הפחית אחוז אחד בשל ההתבלות של הבניה כמו כן חייב את הנתבעים לשלם לדיירת את הסכום ששילמה כדמי מפתח, אך לא הפחית סכום זה מהסכום שחייב לשלם לכהן עמרם מערער על חיובו, ומדינה מערער על חיובו ולחילופין על מידת האחריות שהוטלה עליו. כמו כן מערערים על כך שלא
נוכה סכום דמי המפתח מהפיצויים ששילמו לכהן, וכהן מערער על כך שהופחתו %50 מהסכומים שהוציא.
א. באשר לסיבות ההתמוטטות ושאלת הרשלנות - היתה עדותו של מהנדס מטעם עירית תל אביב שביקר במקום האסון ביום קרות ההתמוטטות והדו"ח שלו על הביקור במקום שהוכן באותו יום הוגש לביהמ"ש כראיה. הוגשו עוד ראיות וביהמ"ש סמך על הדו"ח של המהנדס שלפיו היתה רשלנות של הקבלן ובכך אין להתערב. טוען ב"כ עמרם כי ביהמ"ש צריך היה לפסול דו"ח זה כראיה משום שהמהנדס לא הובא כעד מטעם התובעים כפי שהובטח על ידם. ברם, דווקא עוה"ד של עמרם הוא שהגיש את חוות הדעת אם כי ציין שהוא לא מודה בנכונותה. לאחר מכן הודיע ב"כ התובעים כי הוא לא יוכל להביא את המהנדס כעד ופרקליטו של עמרם הגיב על כך שאם לא מזמינים אותו להעיד הרי הוא מגיש את דבריו בחקירה הנגדית במשפט הפלילי של עמרם. אילו ביקש הפרקליט באותו מעמד לפסול את הדו"ח כראיה יתכן מאד שביהמ"ש צריך היה להיעתר לבקשה זו. אך משנמנע מלעשות כן ובמקום זאת ביקש לקבל כראיה את חקירתו הנגדית של העד במשפט הפלילי וביהמ"ש נעתר לבקשתו הרי הוא מנוע מלבוא בטרוניה על שהשופט התחשב בדו"ח האמור כראיה.
ב. אין לקבל את מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי קיים יחס של שולח ושלוח בין מדינה לבין עמרם. כאשר בא ביהמ"ש לדון בשאלה אם בין מזמין העבודה ובין מבצעה קיימים יחסים של מעביד ועובד או שולח ושלוח או מזמין וקבלן עצמאי, עליו לקחת בחשבון את מכלול העובדות הרלוונטיות לענין ולבסס את מסקנתו על התמונה הכוללת המתקבלת מאותן עובדות. אספקת החומרים ע"י מזמין עשויה להצביע על כך שאין המבצע קבלן עצמאי, אך זה רק אחד הסימנים. מתוך ראיית התמונה בשלמותה אין להגדיר את עמרם בתור "ממלא המקום" או בתור "היד הארוכה" של מדינה ולכן היחס של שליח-שלוח אינו תואם את עובדות המקרה שלפנינו.
ג. יש לראות את עמרם כקבלן עצמאי וזאת על סמך המשקל המצטבר של העובדות הבאות: עמרם הוא איש מקצוע ותיק ומנוסה ומדינה הזמין אותו בתור
מומחה לבצע את העבודה; עמרם השתמש בכלי העבודה שלו והביא עמו פועלים על פי בחירתו; תכנון העבודה ואופן ביצועה היו נתונים לשקול דעתו המוחלט של עמרם ולמדינה לא היתה כל שליטה בענין זה; אין הוכחה על כך שלמדינה היה ידע טכני כלשהוא שהיה מאפשר לו להתערב בענין בצוע העבודה; היתה כאן עיסקה רגילה של הזמנת שרותו של קבלן לבניית גדר בתמורה כוללת עבור בצוע העבודה כולה.
ד. מהקביעה הנ"ל נובע כי לא ניתן להטיל על מדינה את האחריות השילוחית בשל האופן הרשלני שבו ביצע עמרם את העבודה. מסקנה זו נובעת מהאמור ברישא של סעיף 15 לפקודת הנזיקין לאמור "...העושה חוזה עם אדם אחר שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך עשיית אותו מעשה". אעפ"כ יש להטיל גם על מדינה אחריות עבור האירוע וזאת בהסתמך על הסיפא של סעיף 15 שבו נאמר כי "הוראה זו לא תחול באחת מאלה... הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין". אין חולקין שבצוע העבודה היה שלא כדין שכן מדובר בעבודה הטעונה היתר על פי חוק התכנון והבניה והיתר כזה לא ניתן. די בכך כדי להטיל על המזמין את האחריות לתוצאות בצוע אותה עבודה על פי הוראות סעיף 15 לפקודת הנזיקין. קל וחומר, כאשר קיים קשר ישיר בין הפרת החוק האמורה ובין המחדל שגרם להתמוטטות המבנה. עפ"י חוק התכנון והבניה נדרשים תנאים של הגשת תוכנית, מפות ותסריטים וכן פיקוח של מהנדס העיר במקרה של בקשת היתר מסוג זה ובין היתר נבדק גם מצב הנכסים השכנים וכדו'.
ה. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה שחוק התכנון והבניה לפי פירושו הנכון נועד להגנתם או לטובתם של התובעים ועל כן בניה ללא היתר יש בה הפרת חובה חקוקה בניגוד לסעיף 63 לפקודת הנזיקין. נראה כי קביעה זו ביחס לחוק התכנון והבניה בשלמותו היא גורפת וכוללנית מדי. אין על ביהמ"ש להסתכל על החוק כולו בו נכללת הוראה עונשית, אלא יש לבדוק את סעיף העונשין הספציפי ולהשיב על השאלה אם חיקוק מסויים זה אמנם נועד לטובתו ולהגנתו של אדם אחר וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. ואכן, סעיף 154 לחוק התכנון והבניה המתנה עשיית עבודת בניה מהסוג הנדון בקבלת היתר הינו חיקוק שנועד בין השאר לטובתם ולהגנתם של בעלי המבנים השכנים ולפיכך גם בגין הפרה חובה חקוקה זו ניתן לחייב את הנתבעים.
(השופטת בן פורת העירה בקשר לכך כי לענין אחריות המזמין להתמוטטות הבנין היא מעדיפה להשתית את התוצאה רק על סעיף 15(5) לפקודת הנזיקין שאינו מחייב קיומו של קשר סיבתי בין המעשה שלא כדין של מדינה לבין העוולה שביצע הקבלן תוך כדי בניה אסורה זו. לעומת זאת כדי להשתית את אחריות המזמין על הפרת חובה חקוקה יש לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין אי קבלת רשיון הבנייה מזה ובין החפירה שגרמה להתמוטטות מזה, וזו שאלה נכבדה וסבוכה שאין צורך להכריע בה במקרה שלפנינו).
ה. חלוקת האחריות בין מדינה ועמרם שווה בשווה נראית סבירה ואין להתערב בה. אמנם עמרם היה קבלן עצמאי וקביעה זו היתה אולי מחייבת להטיל עליו אחריות גבוהה יותר, אך מאידך יש לראות בחומרה את מעשהו של מדינה כאשר הזמין עבודת בניה בלי קבלת היתר כדין עם כל הסכונים הכרוכים בכך עבור הבית השכן. על כן חיובו לשאת ב-%50 מן הנזק הוא סביר ועשוי גם לשמש אזהרה לכלל בעלי המקרקעין לבל יזלזלו בדרישות החוק ובזכויות הזולת.
ו. נקבע תשלום לכהן עבור עגמת הנפש שנגרמה לו עקב המקרה וכן עבור פטירת אמו באותו יום וגם בכך אין להתערב. נטען נגד חיוב בגין עגמת נפש שנגרמה לכהן בשל פטירת אמו מן הטעם שנזק כזה לא הוכח ונחשב מרוחק מדי מבחינה משפטית. ברם, אין צורך להכריע בשאלה אם מותר היה לשופט לקחת בחשבון פריט זה שכן השופט קבע פיצוי עבור צער ועגמת נפש בגין מספר נושאים ועמרם אינו חולק על כך שמגיע פיצוי עבור עגמת נפש עקב המקרה ולא ניתן להפריד בין מקורות הצער ועגמת הנפש. לפיכך, ובהתחשב בכך שמדובר בסכום כסף מתון, אין להתערב בסכום שנפסק.
ז. יש ממש בטענתו של מדינה כי צריך להפחית מסכום הפיצויים שנפסקו לטובת כהן, בגין הבניה מחדש של המבנה, את הסכום של 16,000 ל"י שהוא הסכום שקיבלה הדיירת מהנתבעים בגין דמי המפתח ששילמה לכהן, שכן מפצים את כהן בעבור הנזק שנגרם למבנה שהתמוטט ועקב פיצויה של הדיירת מקבל כהן דירה שהיא ריקה מכל דייר.
ח. ביהמ"ש המחוזי הפחית מסכום עלות הבניה חמישים אחוז מאחר שמדובר בבית ישן ולדעת השופט אין להטיב את ניזקו של הניזוק מעבר למה שהיה לו ערב גרם הנזק. כהן דורש את מלוא הסכום שהוציא כדי להחזיר את המבנה לקדמותו ובכך הוא צודק. קיימות שתי אסכולות בענין אופן פיצוי הניזוק על ירידת ערך רכושו עקב מעשה העוולה של המזיק. האחת קובעת כי יש להעריך את ערכו של הרכוש לפני העוולה ואחריה ולפצות את הנזוק בסכום ההפרש, והשניה קובעת כי יש לחשב את ההוצאות הדרושות כדי לתקן את הרכוש ולהחזירו למצב בו היה לפני העוולה ולפצות את הניזוק בסכום זה. יש להחליט בכל מקרה על פי נסיבותיו ויש להשתדל להגיע לתוצאה שאינה פוגעת בנתבע באופן בלתי פרופורציונאלי ואינה מאפשרת התעשרות בלתי סבירה של התובע. ברם, אם צריך מישהו לסבול כתוצאה מן הנזק שאירע סביר יותר שהנזק יפול על שכם הנתבע האחראי למעשה העוולה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד ד. צימרמן לעמרם, עו"ד ד. לוין לכהן, עו"ד א. לוי לדיירת, עו"ד גב' שדות למדינה. 21.3.83).
ע.פ. 80+266/81/777 - רומן בינאשוילי ואח' נגד מדינת ישראל
*איחוד תיקים והפרדתם במשפט פלילי. * קבלת אמרה לפי סעיף 10א. * שותפות ואחריות כל הנאשמים לגרם מוות. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 134+139/80 - הערעורים נדחו).
שלושת המערערים, (שיקראו להלן-"נאום", "איסק" ו"רומן") הורשעו בעבירות של שוד והריגה. נאום ואיסק נדונו ל-10 שנות מאסר בגין שתי העבירות ורומן נדון ל-12 שנות מאסר. נאום ואיסק הואשמו עפ"י כתב אישום אחד שלפיו ביום 15.1.80 בשעות הבוקר ביצעו בנתניה יחד עם אחרים שוד אלים ומתוכנן בדירת משפחת קריכלי. השניים חיכו במכונית לארבעת השותפים שעלו לדירה. מתוך הארבע שעלו לדירה שלושה נכנסו לדירת משפחת קריכלי ואחד נכנס לאמה של הגברת קריכלי (להלן האם). הארבעה היו מצויידים בחבלים לכפיתת קורבנות השוד וכן בפלסתר לסתימת פיותיהם שלא יצעקו. בין הארבעה
שעלו היה המערער רומן. נגד רומן הוגש כתב אישום נפרד באשר התביעה הצהירה כי בכוונתה להביאו עם תום משפטו כעד מטעמה במשפטם של נאום ואיסק. הארבעה שעלו כפתו בבית משפחת קריכלי את האשה ואת בניה ובתה ואחד נכנס לבית האם וכפת אותה וסתם את פיה. בסופו של דבר שדדו בבית משפחת קריכלי כספים ותכשיטים והאם נפטרה תוך כדי ביצוע השוד.
באשר למשפט - לפי בקשת התביעה, וכדי למנוע הטרחה כפולה של עשרות עדים, החליט ביהמ"ש לאחד את שני התיקים, אך רק כדי לשמוע את עדי התביעה ולשוב להפריד את המשפט ולשמוע את עדותו של רומן נגד נאום ואיסק וכן את פרשיות ההגנה בשני התיקים. לאחר שרומן הורשע ונגזר דינו הובא כעד תביעה במשפט השני והעיד כי נאום ואיסק לא היו בין השותפים לעבירה. הוא הוכרז כעד עויין וביהמ"ש קיבל את הודעותיו במשטרה עפ"י סעיף 10א לחוק לתיקון פקודת הראיות. במשפטו של רומן לאחר שהמשפט חזר והופרד, העלה הסניגור טענה כי הודעותיו הוצאו ממנו בשידול. נערך משפט זוטא ונשמעו מספר עדים וביהמ"ש קבע כי ההודעות כשרות לראיה נגד רומן אע"פ שמשפט הזוטא נתקיים לאחר שהמשפט הופרד, חקרו הסניגורים של הנאשמים האחרים את העדים באשר לדרך שבה מסר רומן את הודעותיו במשטרה.
אשר לסיבת המוות של האם - העדיף ביהמ"ש המחוזי את חוו"ד של המומחה מטעם התביעה כי יש קשר סיבתי בין מעשה השוד לבין מותה ודחה את חוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה כי אין כל קשר וכי היתה נפטרת בלאו הכי באותה שעה. באשר למשפטם של נאום ואיסק קבע ביהמ"ש כי הוא מעדיף את ההודעות של רומן במשטרה על פני עדותו במשפט ומאחר ובהודעתו במשטרה סיפר כי שניים אלה שמרו על הבנין כשהאחרים עלו לבצע את השוד הורשעו גם הם בכל העבירות כאמור. בענין האחריות של השלושה שלא היו בביתה של האם - ביהמ"ש קבע כי מבחינה משפטית היו השלושה שותפים למעשה כל אלה שהיו נוכחים במקום.
א. עפ"י חוק סדר הדין הפלילי יכול ביהמ"ש לאחד תיקים של נאשמים שניתן היה להאשים אותם מלכתחילה בכתב אישום אחד ובלבד שלא יהיה עיוות דין באיחוד התיקים. כמו כן מאפשר החוק להפריד דינם של עבריינים שכתב אישום הוגש נגדם במאוחד, ואין מניעה שתתקיים הפרדה כזו גם כאשר כתב האישום לא הוגש נגד הנאשמים מלכתחילה במאוחד אלא שהתיקים אוחדו. בענייננו הוחלט כבר מלכתחילה שהאיחוד יהיה רק לצורך שמיעת עדי התביעה ובכך היתה חריגה מהנוהג המקובל אך אין בכך פסול כאשר לא היה עיוות דין. עפ"י חוק סדר הדין הפלילי חייב ביהמ"ש לנהוג בכל ענין של סדר דין שאין עליו הוראה בחיקוק בדרך הנראית טובה ביותר לעשיית משפט צדק, ואם ליישם נורמה זו למקרה שלפנינו אין יסוד למסקנה שההחלטה מראש לאחד את הדיון רק לשלב חלקי היה בה פגם. קרו אי הבנות אך אלה לא גרמו לעיוות דין.
ב. אשר לטענת הסניגור כי לא איפשרו לו חקירה נגדית של כל העדים שהעידו במשפט הזוטא של רומן - מסתבר כי חלק מהעדים נחקר ע"י הסניגור למרות שמשפט הזוטא היה כבר חלק ממשפטו המופרד מחדש של רומן. ברם, לא היה לסניגור מעמד במשפטו הנפרד של רומן ולא צריכה היתה לינתן לסניגור של השניים האחרים הזדמנות לחקור את העדים בקשר לנסיבות גביית האימרות של רומן. יש לאבחן בין הליכים לקבלת הודעה במשפטו של נאשם לבין דרך הוכחתה של אמרה של עד לצורך האמור בסעיף 10א.
ג. אשר לטענה כי סעיף 10א איננו חל על אמרות של נאשם - טענה זו אין לקבל. לפי סעיף 10א אימרה יכולה להפוך לראיה קבילה בהליך פלילי כאשר נותן האימרה מופיע כעד במשפט וניתנת לצדדים הזדמנות לחוקרו. מעמדו של פלוני
כעד במשפט איננו מושפע מזיקתו לעבירה או משותפותו למעשה. בענין זה בין אם הוא מופיע כעד התביעה ובין אם הוא מופיע כעד הסניגוריה הרי הוא בגדר "עד" במשפט שניתן להגיש את אימרתו כראיה לפי סעיף 10א. כיון שרומן הופיע כעד מטעם התביעה לאחר שהורשע ועונשו נגזר, אין צורך להזדקק כאן לשאלה מה היה דין אימרותיו -אילו הואשם עפ"י כתב אישום אחד ומשותף יחד עם האחרים ואילו התנהל משפטו כולו בצוותא כאחד משלושת הנאשמים.
ד. עפ"י האמור בסעיף 10א לא ניתן היה להרשיע את הנאשמים האחרים על סמך האמור באימרה של רומן אלא אם כן נמצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה. רומן גם היה שותף לעבירה ועל כן היו דבריו טעונים סיוע עפ"י דיני הראיות כפי שהיו בתוקף בעת קיום ההליכים בבימ"ש קמא. לענין החיזוק לעדות - כאשר יש ראיה המגיעה לכדי סיוע היא ממילא גם ראית חיזוק כי המרובה מחזיק את המועט. בינתיים נתקבל בכנסת החוק לתיקון פקודת הראיות אשר לפיו לעדות שותף לדבר עבירה די בדבר לחיזוקה ואילו אם היה השותף עד מדינה טעונה עדותו סיוע. עפ"י ההגדרה של עד מדינה שצריך שתובטח לו טובת הנאה, הרי לרומן לא הובטחה טובת הנאה ולהיפך הוא נדון לעונש יותר חמור מאשר אחרים. ברם, אין צורך להכנס לשאלות אלה שכן היה בחומר הראיות לא רק חיזוק אלא גם סיוע ממש שקשר את נאום ואיסק לביצוע העבירה.
ה. לענין סיבת המוות של האם - יכול היה ביהמ"ש לסמוך על חוות דעתו של המומחה מטעם התביעה ולדחות את הגירסה של ההגנה שלפיה נפטרה האשה באופן מקרי וללא קשר עם מה שנעשה כלפיה. מכלול הנסיבות דוחק את האפשרות של מוות טבעי לקרן הזוית של אפשרות אקדמית רחוקה או בלתי סבירה שאיננה מתיישבת עם התמונה שנתגלתה כאשר הישישה נמצאה בחדרה וכאשר נערך לאחר מכן ניתוח שלאחר המוות. מי שטיפל באלימות קיצונית באשה ישישה וחולה תוך גילוי חוסר איכפתיות בולט לסיכונים הצפויים לבריאותה נושא באחריות לתוצאות הפתולוגיות הנובעות ממעשהו ואם היא נפטרת יאשם בהריגה. אילו היה צופה את מותה הרי אחריותו כבדה עוד יותר.
ו. לענין שותפותם ואחריותם של המערערים לגרם המוות - כל הששה תכננו ביחד את השוד, חשבו מלכתחילה על אפשרות של התנגדות ונטלו עמם את החבלים לכבול את הקרבנות וכן פלסתר ופיסות בד לסתום את פיותיהם. כל הששה ידעו שמדובר בהפעלת אמצעים אלימים כלפי אלה שיהיו בשתי הדירות וגם ידעו מי הגרים בדירות. העובדה שהקושרים הצטיידו בתרופה שנועדה לעורר את הקרבנות המיועדים מעלפון מצביעה על כך שהם חזו כאפשרות קרובה כי נשקפת לקרבנות סכנה לבריאותם. בנסיבות אלה אחראים כל הששה לתוצאות המעשה.
ז. אשר לעונש - אין להתערב בו. לרומן נגזר עונש העולה על העונש שנגזר לשניים האחרים אך ביהמ"ש היה רשאי לאבחן בין השותפים כאשר מעשיהם האישיים משמשים אמת מידה המנחה אותו בשיקוליו. רומן נטל חלק במעשי האלימות הברוטליים בתוך הדירה והודה בעובדות המיוחסות לו רק לאחר שהושמעו כל עדי התביעה. על כן קשה היה לראות בהתנהגותו משום חרטה כנה וגם דרך עדותו במשפט של נאום ואיסק אין בה כדי להקל עמו לאחר מעשה. מדובר בפשע חמור ואלים שכתוצאה ממנו קופחו חיי אדם ומן הראוי שבתי המשפט יטילו עונשים שיהיה בהם כדי להרתיע ולבטא את רצונה ההחלטי של החברה לשלול חרותם של אלו המסכנים את שלומו ובטחונו של הצבור. זכותו של הצבור להגן על
עצמו מפני עבריינים ברוטליים שתאוות בצע מעבירה אותם על דעתם ומוליכה אותם לדרך האלימות והאכזריות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, כהן, שיינבוים. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עוה"ד ש. ברגר, ע. קפלן ומ. ישראל למערערים, עו"ד ד. פלפל למשיבה. 12.5.83).
ע.פ. 252/83 - משה טמסות נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין, הודה בעובדות שיוחסו לו והורשע והשופט הורה על קבלת תסקיר קצין המבחן. בשלב זה ביקש המערער כי השופט יפסול את עצמו. הוא הביע חשש כי השופט יחמיר עמו בדין שכן אותו שופט הורה על מעצרו לאחר שנתגלתה העבירה, וכאשר הורשע הורה השופט על מעצרו עד שיתקבל תסקיר שירות המבחן על אף העובדה שלמערער טרם מלאו 21 שנה ועברו לא הצדיק את החזקתו במעצר. יש להוסיף שהמערער הגיש ערר לביהמ"ש המחוזי ועררו נתקבל והוא שוחרר בערובה. הערעור על סרוב הפסילה נדחה. בין אם צדק השופט בגישתו כלפי המערער ובין אם שגה אין עילה לפסילתו מלהמשיך בדיון. אין בכל החומר דבר המראה שלשופט יש איזו שהיא דעה קדומה כלפי המערער ושישנו חשש של ממש שהמערער לא יזכה למשפט הוגן.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד י. בן חמו למערער, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 24.5.83).
ע.פ. 429+478/82 - מחמד דיב אספיה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בגרימת חבלה חמורה בנסיבות חמורות בכך שדקר את המתלונן בבטנו והלה נזקק לניתוח. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שלוש שנים. הסניגור העלה טענה של צורך על פי האמור בסעיף 22 לחוק העונשין, אך נסיבות המקרה אין בהן כדי להניח את היסוד העובדתי לטענה כזו. כן לא היה מקום להסקת מסקנה שהמערער עשה את מה שהיה סביר לעשות אותה שעה ושמעשהו שקול כנגד הרעה שביקש למנוע. מאחר וביהמ"ש המחוזי דחה את אמינות דבריו של המערער אין גם לקבל את הטענה החילופית כי המערער טעה טעות כנה וסבירה באשר לסכנה שמולה עמד כביכול. אשר לעונש - למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות אולם בהתחשב בכך שהוא נקלע למצב של ריב דברים שלא ביוזמתו ניתן להקל בעונשו כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, י. כהן, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד חסון למשיבה. 19.5.83).
ע.פ. 541/82 - אסמעיל מסארווה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (זנות וסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של סרסרות למעשי זנות והחזקת סמים ונדון לארבע שנות מאסר בפועל בגין עבירת הזנות וחצי שנה מאסר מצטברת בגין עבירת הסמים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי ביהמ"ש ייחס חומרה יתירה לסיפור המעשה של המתלוננת,
שהיא מופקרת מזה שנים ועסקה בזנות לפני שהכירה את המערער. במשך זמן קצר יחסית נטשה המתלוננת את בעלה וילדה ובאה לחיות במחיצתו של המערער מרצונה. אשר לעבירת הסמים טוען הסניגור כי הנאשם הוא נרקומן ונזקק לסם לצריכתו העצמית, ומדובר במתדון נוזלי שאינו מהסמים הקשים ומן הראוי כי העונש שנגזר בגין הסמים יחפוף את העונש האחר. טענות אלה לא נתקבלו בהתחשב בנסיבות הענין. בדרכים שפלות ואלימות שעבד המערער את המתלוננת פיזית ונפשית למעשי הזנות. המערער לא בחל בשום מעשה נפשע לשם קידום מטרתו, המהם את המתלוננת בסמים כדי להחליש התנגדותה ולהמריצה לעבוד בעבורו, הפליא בה מכותיו בסדיזם ובאכזריות והטיל עליה עונשים כל אימת שלא ספקה את צפיותיו או המרתה את פיו. אפילו מופקרת היא המתלוננת ואפילו נתרצתה ובאה לחיות במחיצתו עדיין אין גופה הפקר ולא קמה לו למערער זכות לרדות בה ולשעבדה. גם בעבירת הסמים הקל ביהמ"ש בעונש ואילמלא הנסיבות שהסמים הוחזקו לצריכה עצמית היה עונש המאסר חמור פי כמה בגין עבירה זו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד שקד למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 26.5.83).
ע.פ. 655/82 - יעקב מכלוף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של התפרצות וגניבה ונדון ל-16 חודשי מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של שמונה חדשים. הערעור נדחה. המערער נעצר בקרבת דירה בה בוצעה אותה שעה פריצה. שוטר שהוזעק למקום פגש במערער כשהוא משקיף לעבר הדירה שנפרצה. כאשר הסתכל גם הוא לכיוון מבטו של המערער ראה אנשים הקופצים מן הדירה והבין כי זה המקרה שבו בוצעה העבירה. השוטר שאל את המערער מה מעשיו במקום והלה השיב תשובה סתמית, השוטר הוסיף ושאל את המערער למי הוא מחכה והמערער השיב "לאף אחד". כשנשאל איפה הוא גר עשה תנועת יד שהצביעה לכיוון המשך הסימטה ולמעשה הוא אינו גר באותו איזור. במשטרה טען המערער כי הגיע למקום עפ"י הזמנתה של נערה שקבעה עמו מפגש באותו יום ובאותו מקום. הוא הזכיר שם של נערה אך לא ידע לתת פרטים נוספים שיהיה בהם כדי לאמת את גירסתו. ביהמ"ש לא האמין למערער. כשמשווים את דברי העד בביהמ"ש ודבריו במשטרה עולות סתירות לרוב בין גירסאותיו השונות גם בפרשת הבחורה. גירסת הפגישה נשארה בלתי אמינה ושקר כאמור מחזק משקל ראיות התביעה.
המערער נעצר בקרבת מקום הפריצה כאשר לפי התנהגותו איבטח את חבריו. יש נסיבות שבהן הימצאותו של פלוני בקירבת מקום הפשע, בנסיבות מחשידות, אין בה כדי לשמש בסיס מספיק להרשעה. במה דברים אמורים - כאשר יש הסבר חילופי כלשהו שיכול להעלות ספק בדבר בלעדיות הזיקה בין הנוכחות לבין העבירה. אולם, כאן אין להבין כלל מה עשה המערער בשעה 11 לפנה"צ בשכונה כאשר הוא עומד ליד דירה הנפרצת באותה שעה ונוהג כשומר ומאבטח. מובן שהעדר ההסבר כשלעצמו איננו בגדר ראיה עצמאית השוקלת כנגדו, אולם נוכחותו במקום ביצוע העבירה בצורה ובאופן שתוארו, היא שכורכת אותו במעשה.
אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות לא מעטות בעבירות רכוש ואין לומר שהעונש חמור יתר על המידה. מה גם שהעבירה נעברת כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד נגד המערער.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ש. פרנקו למערער, עו"ד גב' נחליאלי למשיבה. 26.5.83).
ע.פ. 449/82 - אליהו ושמואל לוי נגד מדינת ישראל
*עבירות מס (הערעור נדחה).
המערערים הם אב ובנו המנהלים במשותף חנות רהיטים ברמת גן ובה מכרו ריהוט המיוצר ע"י יצרני רהיטים האחים שהרבני. המערערים דווחו לשלטונות המס כי קיבלו מהאחים שהרבני תשלומים חדשיים קצובים וכי לא קיבלו עמלה נוספת כלשהי. בחקירה נתגלה שהחל ממועד מסויים בשנת 1978 התווספה לתשלום החודשי גם עמלה לפי אחוזים מסכומי המכר והכנסה זו לא נרשמה בפנקסי המערערים. הכנסה זו הסתכמה במשך שלושה חודשים בסכום של 120,000 ל"י, סכום העולה על התשלום הקבוע שקיבלו המערערים מאת שהרבני. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערים בהכנה לקיום פנקס חשבונות כוזב תוך שימוש במרמה ותחבולה, עבירות על סעיף 220(4)(5) לפקודת מס הכנסה ודן את המערער הראשון, האב, לשלוש שנים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 37,500 שקל והמערער השני, הבן, נדון לשנתיים וחצי מאסר שמתוכן שלושה חדשים לריצוי בפועל וכן קנס של 37,500 שקל. הערעור נדחה, פרט לגובה הקנס.
טענת הסניגור באשר לקבלת אימרתו של המערער השני יש לדחות. ביהמ"ש קבע כי הוא מאמין לחוקרים כי לא איימו ולא נתנו כל הבטחות למערער זה על מנת שיתן את אימרתו ובכך אין להתערב. אכן, ביהמ"ש העיר בהחלטתו כי האיומים כשלעצמם "אם בכלל היו איומים כאלה" אינם פוסלים את האימרה מכיון שאין להניח שהמערער סבר כי ישתחרר אם ימסור אימרה, וטוען הסניגור כי אימרה יש לפסול גם אם לא השפיע האיום על מוסר האימרה. ברם, החלטת ביהמ"ש המחוזי היתה מעוגנת באמת שנתן בדברי החוקרים שלא היו איומים והנימוק הנוסף לא סתר את המסקנה העיקרית הנ"ל.
אשר לטענה כי אין בחומר הראיות "דבר מה" נוסף כמתחייב לגבי אימרתו של נאשם מחוץ לכותלי ביהמ"ש - המבחן בדבר קיומו של "דבר מה" נוסף לובש בדרך כלל צורה של השוואת הדברים הנשמעים בהודאה עם שאר הנסיבות שיש בהן כדי להראות שהדברים הנאמרים בהודאה הם דברי אמת. לאור מכלול הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש יש לומר כי היה "דבר מה" מספיק בנוסף לאימרתו של המערער.
אשר לטענה כי המערער לא חטא בביצוע עבירה לפי סעיף 220 אלא סעיף 216 המתייחס לאדם אשר בלי סיבה מספקת לא רשם תקבולים מסויימים שהיה חייב לרושמם - מדובר בהעלמה של סוג מוגדר של הכנסות, והן כל העמלות שנתקבלו משהרבני. כאשר מדובר על העלמה מהותית כגון זו, רשאי ביהמ"ש להסיק כי מדובר על העלמה במזיד ובכוונה להתחמק מתשלום מס.
ביהמ"ש המחוזי אמר בהחלטתו כי ניתן היה להרשיע את המערערים גם בעבירה לפי סעיף 220(3) לפקודה בשל כך שהשיבו תשובה כוזבת על שאלה שנשאלו עפ"י הפקודה. בהקשר זה טען הסניגור שיש לאבחן בין סמכותו של פקיד שומה לקבל ידיעות לפי הוראות הפרק השני לחלק ח' מהחוק לבין הסמכות העולה מסעיף 207 לפקודה שלפיה רשאי שר המשטרה להסמיך פקיד שומה לערוך חקירות לשם מניעת עבירות על הפקודה או גילויים. במקרה דנן נגבו האימרות על ידי מי שהוסמך לכך ע"י שר המשטרה מכח האמור בסעיף 227 לפקודה ולא לכך כוונו הוראות סעיף 220(3). אין הטענה אלא תיאורטית גרידא, אך מכל מקום אין לה יסוד משפטי. סעיף 220(3) דן בתשובה שמשיבים בעקבות שאלה שנשאלה עפ"י הפקודה ולענין זה יש לראות גם שאלה הנשאלת ע"י מי שהוסמך לכך עפ"י סעיף 227 לאותה פקודה כשאלה שנשאלת לפי הפקודה. אשר לנוהג של התביעה הכללית שאין מאשימים אדם בקשר לכזב בהודעתו בענין עבירה המיוחסת לו - אין נוהג זה עולה כדי כלל משפטי ועל אחת כמה וכמה שאין הוא יכול לגבור על הוראה
מפורשת של המחוקק כדוגמא זו הכלולה בסעיף 220(3).
אשר למידת העונש - אין מקום להתערב במאסר בפועל שהוטל על המערער השני. אכן ביהמ"ש נמנע מלהטיל מאסר על המערער הראשון, אך זה משום שהוא בן 67 וחולני, נסיבות שאינן עומדות למערער שהוא כבן 40. העבירה מצדיקה לפי אופיה ונסיבותיה הטלת מאסר לריצוי בפועל. אשר לקנס - הועלתה טענה כי הוא גבוה מהסכום שניתן היה לפסוק עפ"י החוק ולפיכך הופחת הקנס והועמד על 28,000 שקל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, י. כהן, בך. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ד. מור למערערים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 8.4.83).
ע.פ. 453/81 - יעקב כהן נגד מדינת ישראל
*עבירות מס (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש וערעור נגדי על קולת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
בשנות המס שאליהן התייחס כתב האישום - 1973 עד 1975 - היו למערער עיסוקים נרחבים ומסועפים וביניהם שותפות שעסקה ביעוץ מס וכן סוכנות-ביטוח. הוא הורשע בכך כי בשנים 1975-1973 לא ניהל ספרים וכן הורשע בעבירה עפ"י סעיף 220 לפקודת מס הכנסה באשר לסכום של 630,000 ל"י שנתקבל על ידו בשנת המס 1975 כהכנסות מיעוץ מס ושלא דיווח עליהן וכן בעבירה על סעיף 220 לפקודה לגבי הכנסות של 1,000,000 ל"י שקיבל מחברת ביטוח ציון ושהשמיט מדוחו"ת השנים 1975-1973. הוא נדון לקנס של 1,000 שקל עבור העבירה של אי ניהול פנקסי חשבונות, קנס של 100,000 שקל ומאסר על תנאי בגין השמטת הכנסות מיעוץ מס וקנס של 150,000 בגין העבירה בקשר עם חברת הביטוח. הערעור של המערער על הרשעתו נתקבל בחלקו והערעור של המדינה על קולת העונש נדחה.
עד יום 1.10.75 לא ניהל המערער חשבונות ולפי עדות מי שהיה פקיד השומה היתה נקבעת הכנסתו מיעוץ מס עפ"י מספר הלקוחות כפול הכנסה ממוצעת שנקבעה לגבי כל לקוח. מיום 1.10.75 ניהל המערער ספרים ובאשר לדיווח על הכנסות באותה שנה קבע פקיד השומה כי ההכנסה עבור שנת המס כולה תחושב ע"י הכפלה בשניים של ההכנסה במחצית השניה של השנה כפי שהיא מופיעה בפנקסי החשבונות של אותה מחצית. לפי אותו דיווח ההכנסה בכל השנה היתה 420,000 ל"י. לאחר הגשת הדו"ח נערך חיפוש אצל המערער ונתגלה פנקס של שמות הלקוחות וההכנסות שנרשמו במשך התקופה מיום 1.4.75 ועד סוף ספטמבר 1975 ולפי רישומים אלה הכנסה מלקוחות במחצית שנה זו היתה 1,000,000 ל"י. כיון שכך הואשם המערער בהשמטת סכום ההפרש בין הסכום הנ"ל לבין הסכום שהוצהר ע"י המערער בדו"ח.
המערער לא כפר בכך שקיבל את הסכומים המצויינים בפנקס שנמצא אך טען כי הכספים היו כאלה ששולמו עבור עבודות שביצע בתיקי הלקוחות בשנים קודמות ושולם בגינם מס ושרק עתה שולמו. ברם, משהוברר כי במחצית השניה כלל המערער את הסכומים שקיבל מלקוחות עבור יעוץ בשנים קודמות צריך היה באותה דרך לערוך גם את חשבון ההכנסות בעד המחצית הראשונה של השנה. כשהגיע המערער להסכם עם פקיד השומה על הכפלת הסכום ועריכת הדו"ח בדרך זו הוא לא גילה את קיום הפנקס לפקיד שומה וההסכם היה מושתת על ההנחה שאין בידי המערער פנקסים שמהם ניתן לראות מה היו ההכנסות במחצית הראשונה של השנה.
אשר לסכומים שקיבל מחברת הביטוח ציון - מדובר בסכומים שקיבל
"כהשתתפות בהוצאות" בשלוש שנות מס ושהסתכמו בלמעלה ממליון ל"י. המערער דיווח על הכנסות שקיבל מחברת הביטוח לפי אישורים שקיבל מהחברה ובאישורים אלה לא הופיעו סכומי החזר הוצאות אשר למעשה היו אצל המערער הכנסות. טענת המערער שסכומים אלה אינם הכנסה נדחתה. מאידך נתקבלה טענת המערער שלא ידע שהסכומים הנ"ל לא נכללו באישורים ולפיכך לא עבר את העבירה לפי סעיף 220. מסתבר שעד שנת המס 1972 היו האישורים שהמערער מקבל מחברת הביטוח כוללים כפריט מיוחד את הסכומים שהמערער היה מקבל כהחזר הוצאות ולאחר מכן חל שינוי במערך החשבונות של חברת הביטוח וסכומים אלה לא נכללו. ביהמ"ש המחוזי לא נתן משקל מספיק לעובדות שנתגלו במשפט כי המערער היה עמוס עבודה ועברו דרכו מליונים של לירות. היו מקרים, כגון בשנת 1976, כאשר דיווח על הכנסה של 750,000 ל"י שהיתה צריכה להופיע כהכנסה שנה יותר מאוחר ופקיד השומה תיקן זאת מיזמתו לאחר שבדק את החשבונות. נוסף לכך התברר שבשנת המס 1973 דיווח המערער על פי אישור מוטעה מחברת ציון על הכנסה של 300,000 ל"י ושילם את המס ורק בשנת 1978 נתגלתה הטעות והוחזר לו סכום המס. העובדות הנ"ל מעוררות ספק לגבי קיום הכוונה הפלילית הדרושה להרשעה לפי סעיף 220. לעומת זאת אין לקבל את הטענה שלא הוכחה עבירה לפי סעיף 217 של הפקודה.
אשר למידת העונש - לענין הטלת מאסר בפועל כפי שדורשת התביעה פירט ביהמ"ש המחוזי את הנימוקים שלא להטיל מאסר בפועל במקרה זה ונימוקים אלה הם כבדי משקל ומשקלם עולה עוד בהתחשב עם התוצאה של הערעור שלפיה בוטלה ההרשעה לפי סעיף 220 לגבי הסכום העיקרי של ההשמטה. הערעור על חומרת העונש בודאי איננו מבוסס אך מכיוון שההרשעה בענין השמטת הכספים לחברת הביטוח הועמדה על סעיף 217 יש להפחית את הקנס מ-150,000 ל-100,000 שקל שזה היה הקנס המירבי בעת שבוצעו העבירות.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, יהודה כהן. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד ד. רזומוב למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 12.6.83).
בג"צ 231/83 - אבו עראר ואח' נגד מינהל ... שדות התעופה בנבטים ואח'
*העלמת עובדות מבג"צ (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עתירת העותרים מתייחסת לחלקת קרקע הנמצאת ליד השטח שהופקע לפי חוק לרכישת מקרקעין בנגב (חוזה השלום עם מצרים). לפי האמור בעתירה קיבלו העותרים את החלקות לפני עשרות שנים ללא תמורה והעילה לפנייתם לבג"צ היתה כי לחלקה הנמצאת מחוץ לשטח שהופקע פלשו אנשי מינהל הביצוע. העתירה נדחתה לאחר שהוברר כי העותרים לא גילו בעתירתם השתלשלות הדברים שקדמה לפעולות של המינהל.
מתברר ששנים מבעלי החלקה, אשר חלק מהעותרים הם נשותיהם או בני משפחותיהם, באו לידי הסכם עם המשיבים בהצהירם כי הם הבעלים של החלקה ואכן הם גם שהגישו תביעה בהסדר מקרקעין לגבי אותו שטח. בהסכם שבין אותם בעלים לבין המשיבים נקבע סכום התשלום שיקבלו עבור החלקה והם קיבלו את התשלום וכן תנאים נוספים שהמשיבים מקיימים אותם. בג"צ ציין כי זה מקרה חמור של העלמת עובדות וכן כי אפשר שיש כאן הצהרות פליליות מטעם העותרים או מטעם אלה שהצהירו בשעתם שהם הבעלים. גם ביחס לפרקליטם של העותרים הורה בג"צ להעביר את פסה"ד ללשכת עוה"ד שתבדוק את התנהגות הפרקליט.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מחמוד אבן ברי לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 30.5.83).
בג"צ 499/82 - קלרה פנחסי ואח' נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ואח'
*היתר בניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים ביקשו בשעתו היתר בניה והמשיבה הראשונה (להלן הועדה המקומית) נתנה את האישור. הועדה המחוזית סרבה לתת את האישור ועל כך הוגשה העתירה לבג"צ. בינתיים הופקדה תוכנית חדשה ומכיון שכך חלה על המקרה ההוראה שבסעיף 97 לחוק התכנון והבניה הקובעת שכל היתר בניה שמבקשים בשטח שלגביו הופקדה תוכנית, טעון אישור מוקדם של הועדה המחוזית. העותרים טענו כי משאישרה הועדה המקומית את ההיתר המבוקש הרי זה כאילו כבר יש בידם היתר בניה למרות שעדיין לא ניתן להם ההיתר בכתב. העתירה נדחתה. הטענה כי מתן ההיתר הוא ביום שבו קיבלה הועדה החלטה חיובית ליתן את ההיתר אין לה על מה שתסמוך. כשמדברים על היתר בניה הכוונה היא לאותו מסמך שבכתב הנמסר לידי מבקש ההיתר. כל עוד המסמך החתום לא נמסר לידי המבקש אין בידו היתר ואין לומר על כן שההיתר ניתן.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, אור. עו"ד ב. שטיינר לעותרים, עוה"ד טרינצ'ר ומזוז למשיבים. 25.5.83).
בג"צ 160/83 - ראובן ברקה נגד מפכ"ל המשטרה ואח'
*הרשעה בבי"ד משמעתי של המשטרה במתן תשובות כוזבות בחקירה (העתירה נדחתה).
העותר הורשע בבית הדין למשמעת של משטרת ישראל בעבירה על פיסקה 80 מן התוספת לתקנות המשטרה (הגדרת עבירות על המשמעת). פיסקה זו קובעת כעבירת משמעת "השתמטות מתשובה, מתן תשובה מתחמקת או כוזבת בבית משפט או במשפט משמעתי או בחקירה". פרקליטו של העותר טען כי אין לפרש הוראותיה של פיסקה 80 אלא כהתייחסות לתשובות כוזבות שהן מהותיות ורלוונטיות לאשמה המתבררת בפני בית הדין או ביהמ"ש או לעבירה לגביה נערכת חקירה, ורק וכשאלה מתנהלים כלפי מי שמוסר את התשובה ולא כלפי מישהו אחר. טענות אלה אין לקבל. ההתייחסות לעדות שיש לה זיקה ומעמד מיוחדים בהליך בו היא נמסרת איננה זרה למחוקק והוא מציין אותה במפורש כאשר הוא אכן רוצה לסייג את העבירה של מסירת עדות כוזבת. אשר לבקשת הפרקליט לקבוע כי אם אומנם פיסקה 80 היא כללית כאמור הרי שהיא לוקה בחוסר סבירות מפליגה ועל כן יש בהתקנתה חריגה מסמכות - אין לומר שפירוש הדברים כלשונם יש בהם משום חריגה מהתחומים שהותוו בפקודת המשטרה. דבריו של שוטר בכל משפט ובכל חקירה חייבים להיות נאמנים לאמת ומדוייקים בקפידה. השוטר מופקד על אכיפת החוק ונאמנותו לתפקידו מחייבת שלא יסטה לעולם בדבריו במשפט ובחקירה מן האמת לאמיתה. אין גם ממש בטענה כאילו מופנות הוראות פיסקה 80 למשפט או לחקירה נגד השוטר המוסר את הדברים הכוזבים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מצא לעותר, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 8.6.83).
בג"צ 39/83 - יוסף יצחק נגד המועצה המקומית ראש העין ואח'
*קביעת ארנונות עירוניות (העתירה נדחתה).
העותר הוא בעליה של תחנת דלק שהיא היחידה בתחום המועצה המקומית ראש העין. בשנת 1981/82 נקבע שיעור היטל הארנונה על ידי המועצה המקומית לבנינים שאינם למגורים בסך 12,5 שקל לממ"ר. לקראת שנת הכספים 1982/83 דרש משרד הפנים מהמשיבה להגדיל את שיעורי הארנונות ובהחלטתה מיום 25.2.82 החליטה המשיבה כי הארנונה בשנת הכספים 1982/83
על נכסי מקרקעין שאינם למגורים תקבע לפי קטגוריות משנה שונות. בהתאם לכך הועלתה הארנונה ולגבי תחנות דלק נקבעה העלאה חדה ונשלחה לעותר דרישה לארנונה שהסתכמה בכ-170,000 שקל. בעקבות פניות לראש המועצה המקומית החליטה המועצה ביוני 1982 להפחית את שעורי הארנונה. ביולי 1982 הודיע הממונה על מחוז המרכז למשיבה כי החלטת המועצה בדבר הפחתת המס אינה חוקית הואיל ואין אפשרות לתקן את צו המסים תוך שנת הכספים. בעקבות זאת בוטלה ההפחתה. עתירת העותר נדחתה.
בדחותו את העתירה קבע בג"צ בין היתר: לפי המצב המשפטי הקיים אין צורך באישור הממונה על המחוז לקביעת שיעורי הארנונה ועל כן ההחלטה הראשונה בדבר העלאת שיעורי הארנונה לשנת 1982/83 נכנסה לתוקפה ללא אישור כזה; אין מניעה כי שיעורי הארנונה ייקבעו לפי דרגות שונות לעסקים השונים שבתחום הרשות המקומית והעובדה שבתחום המועצה נמצאת רק תחנת דלק אחת אינה הופכת אותה החלטה לאינדיבידואליזציה של הארנונה; העלאת הארנונה ב-2,000 אחוז משנה לשנה אינה פוגמת בהחלטה בעילה של חוסר סבירות. הובהר כי הארנונה הועלתה בשיעורים דומים ברשויות מקומיות אחרות ואם במקום זה או אחר השיעור הוא קצת גבוה יותר אין הדבר הופך את ההחלטה לבלתי סבירה; היכולת הכספית שיש לענף מסויים במשק אף היא בגדר שיקול כשר לשם קביעת הארנונה ואבות העיר יודעים איזה ענף מסוגל לשאת נטל כבד יותר של ארנונה ואין לראות בזה אפליה אסורה אלא דירוג מוצדק על פי נתונים שהם שונים זה מזה על מנת להשיג את המטרה הסוציאלית של חלוקת הנטל לפי מידת היכולת; צדק הממונה על המחוז בקובעו כי אין המועצה יכולה להפחית במהלך השנה את שיעור הארנונה והאמור בפקודת הפרשנות כי הרשות שהתקינה את התקנה רשאית לתקנה הינה רק "אם אין כוונה אחרת משתמעת" ובחיקוקים בדבר שיעורי הארנונה יש כוונה אחרת משתמעת, שלפיה אין להפחית את הארנונה במשך השנה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. בן חור לעותר, עוה"ד ט. שחר ומ. מזוז למשיבים. 8.6.83).
בג"צ 41/83 - אחמד עבדאללה ג'מאל נגד מפקד צבאי לאזור חבל עזה ואח'
*ביטול הרשעה והוראה לשפיטה חוזרת בבימ"ש צבאי בעזה (העתירה נדחתה).
העותר הורשע על ידי בית דין צבאי בעזה בגרימת מוות מתוך חוסר זהירות ומעילה באמון ונדון למאסר על תנאי וקנס כספי וכן הומלץ כי יפסל מלשמש לצמיתות כבוחן רכב. לאחר מתן פסה"ד פנה העותר ליועץ המשפטי של מפקדת חבל עזה, עפ"י סעיף 50 לצו הוראות בטחון תש"ל-1970, בבקשה לצוות על שפיטה מחדש בפני בימ"ש אחר או ביטול הכרעת הדין וזכוי הנאשם. הפרקליט הצבאי הראשי המליץ בפני המפקד הצבאי לבטל את פסק הדין ולהורות על שפיטה חדשה בפני שופט אחר של ביהמ"ש הצבאי בעזה. עתה פנה העותר ליועץ המשפטי של חבל עזה וביקש לבטל את הכרעת הדין ולזכותו ולא להורות על שפיטה חדשה. בקשתו זו נדחתה והעתירה לבג"צ נדחתה.
בעתירתו ביקש העותר להורות למשיבים לבטל את ההוראה בדבר שפיטה מחדש ולזכותו; לחילופין, לעכב את ההליך לאור הזמן הרב שעבר בין האירוע לבין ביטול הדיון; ולחילופין, להורות על חידוש הדיון בפני בימ"ש מקומי בעזה ולא בפני בימ"ש צבאי. אין מקום לאף אחת מהעתירות. לענין ביטול השפיטה החדשה - הפרקליט הצבאי הראשי בדק את החומר ומצא כי השופט בדיון הראשון לא התייחס לראיות שונות שהיו בפניו, אך מכיון שמצא כי יש ראיות לכאורה כדי לבסס תשתית ראייתית העשוייה להביא להרשעתו של העותר, השתמש בשיקול
דעתו ובסמכותו להורות על שפיטה מחדש. השיקול של המשיבים סביר בנסיבות הענין ואין יסוד להתערבות בו. אשר לבקשה לעכב את ההליכים - סמכות עיכוב ההליכים מותנית בכך שבעל הסמכות סבור שלא נמצאו ראיות מספיקות. ובענין שלפנינו סבר הפרקליט הצבאי הראשי כי נמצאות ראיות מספיקות. אשר להעברת הענין לבימ"ש מקומי ולא לבית משפט צבאי - לענין זה נקבע במפורש כי משהחליט המפקד הצבאי לבטל את הדיון ולצוות על שפיטה חדשה, תיעשה השפיטה החדשה בפני אותו בימ"ש או בפני כל בימ"ש צבאי אחר. נמצא שאין המפקד הצבאי רשאי להורות על שפיטה חדשה בפני ערכאה שאינה בימ"ש צבאי.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' אבנור. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. פכטר לעותר, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבים. 29.5.83).
בג"צ 682/82 - עזבון המנוח גזנר ואח' נגד הועדה המקומית ראשון לציון ואח'
*תשלום פיצויים עקב שינוי תכנית מתאר (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
בראשון לציון אושרה תכנית שינוי לתוכנית מתאר שלפיה שונה היעוד של מקרקעין שבבעלות העותרים משטח בניה לשטח ציבורי פתוח. משהחלו להגיע לידי הועדה המקומית תביעות לפיצויים, נוכחה הועדה לדעת כי לא תוכל לעמוד בנטל הכספי ועל כן החליטה על הגשת תוכנית חדשה שלפיה יוחזר הגלגל אחורה בצורה זו או אחרת. כאשר הוגשה העתירה דנא וכאשר דנו בה בבג"צ עדיין לא אושרה התכנית החדשה והמצב המשפטי הוא שהמקרקעין מיועדים לשטח ציבורי פתוח לפי תכנית שינוי הייעוד כאמור. עניינה של העתירה פיצויים המגיעים לעותרים ועתירתם נתקבלה במובן זה שניתנו הוראות למשיבה לפעול כמתחייב עפ"י החוק.
סעיף 197 לחוק התכנון והבניה קובע כי אם נפגעו מקרקעין על ידי תוכנית שלא בדרך הפקעה יהיה בעל המקרקעין זכאי לפיצויים מהועדה המקומית. משהוגשה לועדה המקומית תביעה לפיצויים היה עליה למסור דו"ח לועדה המחוזית ואז היו צריכים להמשך ההליכים כאשר הועדה המחוזית רשאית לאשר את התשלום או לא לאשר וכדו'. ברם, הועדה המקומית לא העבירה לועדה המחוזית את התביעה כדרישת סעיף 198 לחוק ומכאן שהעותרים לא יכלו עדיין לפנות לביהמ"ש אם רצו לתבוע את המגיע להם. העיכוב נובע מכך שהעיריה סבורה שלא תוכל לשלם לכל התובעים, אך מסקנה כאמור אין בה כדי לגרוע מזכויות העותרים הנובעות מאישור השינוי בתכנית ומהמשך תוקפה. העותרים זכאים לכך כי בעניינם יטופל תוך זמן סביר כדי שיוכלו לממש זכויותיהם. יש להפוך את הצו על תנאי להחלטי במובן זה שעל הועדה המקומית לפעול ללא השהייה נוספת לפי הוראות סעיף 198 לחוק התכנון והבניה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד שוב לעותרים, עוה"ד א. בר ומ. מזוז למשיבות. 8.6.83).
בג"צ 312/83 - רחל ארז ואח' נגד שר התקשורת
*הורדת "מתקני אנטנות" ע"י הדאר (העתירה נדחתה).
העותרים הם תושבי חיפה המתגוררים בשכונות שונות בעיר ודירותיהם מחוברות למתקן שלטענתם מיועד לשיפור הקליטה במתקני הטלויזיות שלהם. העותרים סבורים שהמתקן הוא "מתקן לאנטנות" והמשיב סבור שמדובר ב"טלגרף" כמשמעותו בפקודת הדואר ולפיכך הוא נוקט בפעולות לתפיסת "מערכות" הנראות לו כבלתי חוקיות. כנגד פעולות המשיב עתרו העותרים לבג"צ ועתירתם נדחתה. לכאורה נראה היה שאין לבג"צ עילה להתערב משום שהעותרים יכולים לפנות לבימ"ש מוסמך, ואם כי ביהמ"ש לא יוכל לתת צו מניעה זמני כנגד
המדינה הרי יוכל להעניק לעותרים סעד הצהרתי זמני. פרקליט העותרים נתבקש להגיב על דברים אלה וטען שקיים ספק אם בימ"ש רגיל מוסמך להעניק סעד הצהרתי זמני נגד המדינה. ברם, כבר נפסק שבימ"ש מחוזי מוסמך להעניק סעד הצהרתי זמני נגד המדינה והדבר אינו מוטל עוד בספק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. 25.5.83).
בג"צ 309/83 - עו"ד יוסף בן מנשה נגד ביה"ד הרבני ואח'
*דחיית עתירה כשמדובר ב"תביעה ציבורית" ללא ענין אישי (העתירה נדחתה).
העותר הוא עורך דין המטפל בתיקים בענייני משפחה ואף עוסק במאבקים ציבוריים בנושא זה. בעתירתו טוען העותר כי המשיב הוציא מתחת ידיו כמה פסקי דין העומדים בסתירה לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין בנטלו לעצמו סמכות לא לו. העותר כותב בעתירתו שאין לו ענין פרטי בנשוא העתירה "כי אם מקצועי וציבורי כאחד" וכי עתירתו היא "ציבורית ביסודה... וראויה להכרעה לגופו של ענין כדי שכל אדם בארץ, לרבות מוסדות המדינה... ידעו מה מעמדם האישי של כל הזוגות המעורבים...". העתירה נדחתה. אין עילה להתערבות בג"צ. התביעה הצבורית אינה מוכרת בישראל וגם אלה הנוקטים בגישה המרחיבה את מתחם המקרים שבהם יש לבעל דין "מעמד" בבג"צ אינם מוכנים להכיר בתביעה מסוג זה. מה גם שזכותם של בעלי הדין הנפגעים לעתור לבג"צ ואין כאן מקרה אשר בו לא תוכל קובלנתו של הנפגע לעלות על הפרק ללא פנייתו של העותר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. 24.5.83). ע.פ. 38/83 - שמשון בושרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת נשק
(הערעור נדחה).
ביום 30.7.79 ערך איש משטרה חיפוש בדירה בתל אביב. באחד מחדרי הדירה נתגלה אקדח טעון. התביעה ייחסה את החזקת האקדח למערער ולאחיו ובסיומו של הדיון קבע השופט כי המערער הוא שהחזיק בחדר שבו נתגלה האקדח ופועלת כנגדו החזקה שבסעיף 144(ד) לחוק העונשין הקובעת כי "מקום שנמצא בו נשק, רואים את מחזיק המקום כמחזיק הנשק כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". המערער לא הוכיח היפוכו של דבר אלא טען שלא הוא החזיק בחדר. לפני שהשוטר נכנס לחדר פגש את אביו של המערער והלה אמר לשוטר כי בחדר הראשון (הוא החדר שבו נתגלה האקדח) ישן המערער ואילו החדר האחר הוא בחזקתו של הבן השני. דבריו אלה של האב לשוטר הם לכאורה עדות שמיעה, אולם, כאשר נאמרו הדברים מפי העד הפנה השופט את תשומת לבו של המערער, שהגן על עצמו, כי עומדת לו הזכות להתנגד להשמעת הדברים. המערער השיב כי איננו מתנגד להשמעת הדברים, ויתירה מזו, הוא חקר את העד בנקודה זו עצמה. משהושמעה בפני ביהמ"ש עדות שעל פניה היא עדות שמיעה והנאשם מסכים להשמעתה, הרי זו ראיה קבילה ואפשר לבסס עליה ממצא עובדתי. זאת ועוד, אמירתו של האב מתחזקת בכמה ראיות המלמדות, כל אחת לכשעצמה, שהחדר הנדון היה בשימושו של המערער עד למועד קרוב לאותו חיפוש. כיון שכך הרשעת המערער בדין יסודה. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשנתיים וחצי מאסר שמתוכן שמונה חדשים לריצוי בפועל וגם הערעור על חומרת העונש נדחה בהתחשב בחומרת העבירה.
(בפני השופטים: ד. לוין, יהודה כהן, גב' אבנור. עו"ד א. בר עוז למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 4.5.83).