ע.א. 714/79 - יעקב מרכוס נגד צבי המר ואח'
*עילה של נטישת המושכר כאשר מעבירים אותו לחברה פרטית. * הענקת סעד מן הצדק.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 407/77 - הערעור נתקבל בחלקו פה אחד ובחלקו ברוב דעות השופטים אלון וברק נגד דעתה החולקת של הגב' בן פורת).
המערער הוא הבעלים של חנויות בתל אביב והוא השכיר אותן בשנת 1950 למשיב בדמי מפתח. בתום תקופת השנה החוזית הפך המשיב לדייר סטטוטורי. מטרת השכירות כפי שנקבעה בחוזה היא "בית חרושת של סוככי שמש" בהסכם נקבע כי "השוכר מתחייב לא להשכיר... לאחר... ולא להעביר את החוזה על שם אחר בלי רשות המשכיר בכתב...". אין בחוזה איסור דומה להעניק לאמר רשיון שימוש. איסור ההשכרה חשוב רק לגבי התקופה החוזית שכן לאחר התקופה החוזית קיים איסור מן הדין על כך. בשנת 1965 הקים המשיב חברה משפחתית (המשיבה השניה) כשבה מחזיק המשיב %75 ממנית החברה והשאר מתחלק בין אשתו ובנו. לטענתו הקים את החברה רק "לשם הקלות במס הכנסה" וזו פועלת תחת פיקוחו ומטעמו כבת רשות. רשיון העסק ממשיך להתחדש כמקודם על שמו של המשיב, הציוד והמכונות נשארו בבעלותו וכן נקבע בתרשומת שבין המשיב לחברה כי אין לחברה זכויות במושכר. לעומתו טוען ממערער כי השימוש במושכר הועבר כל כולו לידי החברה וכמוה כהשכרת משנה בניגוד להוראות החוזה וכן הוא טוען כי עומדת לו נגד המשיב גם עילה של נטישה. העסק מנוהל על ידי החברה בלבד ומאז יסוד החברה שולמודמי השכירות כמעט בכל המקרים בשיקים של החברה. נקבע ע"י בימ"ש השלום שכושר ראייתו של המערער הגיע כבר בשנת 1966 לכדי %10 בלבד ואחר כך פחת בהדרגה עד כדי %3, קרוב לעוורון טוטאלי. ביהמ"ש דלמטה קבע כי המערער לא ידע על הקמת החברה ועל פעילותה במושכר. כן קבע כי התשלום בשיקים של החברה היה בגדר נסיון להערים עליו כדי ליצור עובדה קיימת כאילו הכיר בחברה כבעלת דברו. בימ"ש השלום הגיע לכלל מסקנה כי החזקה במושכר עברה כולה לחברה תוך הפרת החוזה ואין בפסק דינו ממצא אם הוכחה עילת נטישה שגם עליה סמך המערער את תביעתו. החלטת בימ"ש השלום היתה כי על החברה לפנות את המקום ואילו באשר למשיב, למרות שקיימת נגדו עילת פינוי יש להעניק לו סעד מן הצדק בתנאי שיפצה את המערער בתשלום 10,000 ל"י במאי 1977. הצדדים ערערו לביהמ"ש המחוזי ושם נחלקו הדעות. אחד השופטים הגיע למסקנה שלא היה מקום להעניק למשיב סעד מן הצדק ועל כן על שני המשיבים לעזוב את המושכר ואילושופטי הרוב הגיעו למסקנה שלא הוכחה הפרה של חוזה השכירות הואיל וניתן לראות ביחסים שבין המשיב לחברה מתן רשיון שימוש בלבד, והענקת רשיון שימוש אינה אסורה לפי החוזה. יתירה מזו, לדעת שופטי הרוב הטבעת החותמת של החברה על פני עשרות שיקים שבהם שילמו דמי שכירות למערער מהווה התנהגות גלויה שאינה מתיישבת עם נסיון הערמה על המערער ולפיכך נדחה ערעורו של המערער תפסק שהחברה יכולה להמשיך בניהול העסק במושכר כמקודם. מכאן הערעור.
השופטת בן פורת:
א. הוכח כי החברה בלבד היא המנהלת את העסק ואילו המשיב אינו אלא אחד ממנהליה ואולי גם עובד של החברה. החברה היא המפיקה את הרווחים ואחראית לחובות והדו"ח למס הכנסה מוגש בשמה ומטעמה. לפיכך אין לומר כי היא מבצעת פעולות במסגרת עסקו של המשיב. החברה משתמשת במושכר למטרת המושכר, היינו לבית חרושת לסוככי שמש וכל מה שמפיק המשיב היא המשכורת שמקבל מהחברה.
ב. מכאן כי מאז הקמת החברה בשנת 1965 חדל המשיב לנהל במקום עסק. הוא גם עתה לא מעונין לנהל את עסקו ובמשפט הראה כי הוא מעונין למנוע את סילוקה של החברה כדי שזו תוכל להמשיך בפעילותה כמקודם. הלכה פסוקה היא
כי אפילו חברה משפחתית היא גוף עצמאי נפרד ונבדל מבעלי מניותיה וגם העובדה שהמשיב מחזיק בחברה %75 מהמניות אינה משנה את המצב שלפיו לא הוא אלא החברה מנהלת את העסק במקום.
ג. בתום תקופת השכירות הפך המשיב לדייר סטטוטורי במושכר ואחד התנאים להיותו דייר מוגן הוא המשך החזקה במקום למטרת השכירות. כך בדירת מגורים וכך בבית עסק. מטרת השכירות היא כאמור בית חרושת של סוככי שמש וכתנאי למעמדו המוגן של המשיב כדייר עליו לנהל שם עסק משלו. על כן גם אם צודק המשיב כי החברה קבלה ממנו רק רשיון שימוש במושכר די באמור כדי לקבוע שהוכחה נגד המשיב עילת נטישה. העובדה שהמשיב בא מדי יום למושכר והוא נוטל חלק פעיל בניהול העסקים אינה יכולה לעזור לו שכן הוא עושה זאת מטעם ולמען החברה. נשאלת השאלה אם מדובר בנטישה או רק בעזיבה זמנית והתשובה היא שמדובר בנטישה. זאת בהתמשב בעובדות דלהלן: מאז יסוד החברה מתנהל עיסקה במושכר; גם עתה מעונין המשיב שהחברה תמשיך לנהל את העסק; בהיות מטרתו המוצהרת של המשיב ליהנות מהקלות במס תומך ההסבר ברצונו להתמיד בשימוש החברה. על מנת שלא יהיה מדובר בנטישה צריך הדייר להוכיח שני יסודות: רצון לחזור וסיכוי ממשי לקיום האפשרות של שיבה למושכר. תנאים אלה לא נתקיימו בענייננו. העדרות ממושכת יוצרת הנחה של נטישה והחובה לתת הסבר לסתור רובצת על הדייר.
ד. (דעת מיעוט) אין מקום להעניק למשיב סעד מן הצדק כנגד תשלום כספי. כדי להעניק סעד מן הצדק על ביהמ"ש להשתכנע שבעל הבית אינו צודק בעמדו על עילת הפינוי ובענייננו לא זו בלבד שאין לומר כי בעל הבית אינו צודק בעומדו על עילת הפינוי, אלא שעוול יגרם לו אם לא ינתן לו ליהנות מרכושו לאחר שהוכיח בהליכים ארוכים ומיגעים את עילת הנטישה שהיא כבת 17 שנה. הניצול לרעה של המום בחוש ראייתו של המערער מוסיף למקרה חומרה מיוחדת. למימצאו של בימ"ש השלום כי המשיב הערים על המערער יש יסוד בחומר הראיות. הערמה וחוסר תום לב הופכים את הדייר לבלתי ראוי לסעד מן הצדק.
ה. אגב, משך תקופה רבת שנים גרסה ההלכה כי הסעד מן הצדק חל רק על עילות הפינוי המפורטות בסעיף 36 לחוק הגנת הדייר ועל כן נמנעו מלהעניקו לדייר שנטש את המושכר. לאחר מכן שונתה ההלכה ותחולתו של הסעד הורחבה גם על עילת הנטישה ויש מקום, אם בכלל, להושיט סעד מן הצדק לדייר שנטש רק לעתים נדירות ויוצאות דופן ובוודאי לא לאחר 17 שנה. אין לומר כי הקמת החברה ללא הסכמת בעל הבית ולו כדי לזכות בהקלות מס הוא מעשה לא חמור וכי דייר העושה כך ראוי ליחס סלחני. לפיכך יש להורות הן למשיב והן לחברה לפנות את המושכר.
השופט אלון(דעת הרוב):
א. אכן, הוכחה עילת הנטישה ולפיכך על החברה לסלק ידה מן המושכר ומשורת הדין גם על המשיב לפנות את המושכר. ברם, יש מקום להעניק לדייר סעד מן הצדק. נימוק חשוב של שופטת המיעוט שלא להעניק את הסעד מן הצדק הוא שלפי ממצאיו של בימ"ש השלום הערים המשיב על בעל הבית וניצל את חולשת ראייתו כדי לשלם לו בעשרות שיקים של החברה. אמנם כן, כאשר הפרת החוזה מלווה בהתנהגות חמורה שלא בתום לב או נגועה בניצול לרעה של חולשת הזולת, שומה על ביהמ"ש לשקול במשנה זהירות אם אכן ראוי הדייר שביהמ"ש יתן לו סעד מן הצדק ולפנים משורת הדין. ברם, אין לומר שדבק בדייר פגם קשה של התנהגות
בלתי הוגנת שיש בה כדי לשלול ממנו את הסעד מן הצדק. אין למצוא בהחלטת בימ"ש השלום ממצא עובדתי באשר לכושר ראייתו של בעל הבית וספק אם הקביעה בדבר כושר ראייה לקוי של בעל הבית בעת קבלת השיקים עולה מתוך דברי המומחים שהעידו בנדון בפני ביהמ"ש. קביעת בימ"ש השלום שהיתה הערמה כזו אינה בבחינת ממצא עובדתי אלא הסקת מסקנה והסקת מסקנה, להבדיל מקביעת ממצא עובדתי, נתונה לבקורת של בימ"ש שלערעור. לאחר העיון בחומר דומה כי מסקנה זו אינה הכרחית ואף אינה עומדת במבחן הסבירות.
ב. משבאנו לכאן מתעוררת השאלה אם בנסיבות הענין מן הראוי להעניק לדייר סעד מן הצדק והתשובה היא חיובית. המחוקק קובע כי על אף קיומה של עילת פינוי רשאי ביהמ"ש להעניק סעד מן הצדק ומכאן שההליכה לפנים משורת הדין לענין פינוי הדייר אף היא חלק מן הדין במשמעותו הרחבה של מושג זה באשר היא מעוגנת בהוראה מפורשת של הדין. כששוקלים כאן את הנתונים לכאן ולכאן המסקנה היא שיש להעניק את הסעד מן הצדק. אמנם, מטעמים של מדיניות סוציאלית יש להקפיד יותר עם דייר של בית עסק מאשר עם דייר של דירה, וקיימות כאן נסיבות מחמירות אך לעומתן מצויות נסיבות מקילות רבות אחרות המטות את הכף בצורה משכנעת שלא לפנות את הדייר. ההפרה לא הסבה נזק ממשי לבעל הבית ואם יוענק לדייר סעד מן הצדק לא יצא בעל הבית נפסד. שיקול אחר הוא טיב ההפרה ומהותה. מבחינה משפטית אומנם נטש הדייר את המושכר אבל בפועל נשארה הנהלת העסק גם לאחר שזו הועברה לידי החברה בידי הדייר ובני ביתו כפי שהיה לפני כן. אין כאן אלא הפרה טכנית פורמלית אשר הסעד למען הצדק כאילו נוצר למענה. גם ההבחנה בין דייר מוגן של דירה לדייר מוגן של בית עסק אינה חלה כאן במלוא תקפה. ההבחנה האמורה היא במיוחד לענין הפרה של אי תשלום דמי שכירות או הכנסת שינויים במושכר, באשר מדייר של בית עסק יש לצפות שינהל את עסקו כדרך אנשי עסקים סבירים ויקפיד בתשלום דמי השכירות. בעניננו יסד הדייר את החברה עפ"י עצה שניתנה לו מטעמים של חסכון במסים ואם כי שגה אין במעשה צעד החורג ממעשיהם של אנשי עסקים סבירים. בכל הנתונים יש להעניק לדייר סעד מן הצדק ולהעלות את סכום הפיצוי מ-1000 שקל כפי שקבע בימ"ש השלום ל- 2,500 שקל צמוד למדד יוקר המחייה ורבית של %3 ממאי 1977.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ברק. עוה"ד א. פישמן וא. רווה למערער, עו"ד א. הררי למשיבים. 28.4.83)
בג"צ 720/82 - אליצור אגוד ספורטיבי דתי נגד עירית נהריה ואח'
*סבירותם של קריטריונים לקביעת שעות אימונים לאגודות ספורט (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת והמשיבה השלישית (להלן - הפועל) הינן אגודות ספורט הפועלות בנהריה. שתי האגודות מקיימות אימוני שחייה בבריכת השחייה המחוממת היחידה בעיר שהעיריה היא הבעלים
והמפעילה שלה עפ"י הסדר עם המועצה להסדר הימורים בספורט. הבריכה משמשת בשעות מסויימות לאמונים של חברי שתי האגודות. העתירה מתייחסת לחלוקת הזמן בין שתי האגודות. העותרת קבעה קריטריונים לחלוקת שעות המסלול שלפיהם ניתן משקל יחסי למספר הילדים המתאמנים %56 ולהשגיות %44. כתוצאה מקביעת קריטריונים אלה הוקצו להפועל 90 שעות מסלול בשבוע ולאליצור 30 שעות מסלול. אליצור טוענת כי הקריטריונים הנ"ל עומדים בניגוד להחלטת העיריה מדצמבר 1981 שלפיה ינתן יחס שווה לכל אגודות הספורט בנהריה. לטענתה יש לתת משקל רק למספר הילדים המתאמנים ולא להשגיות. העתירה נתקבלה במובן זה שהמשקל שניתן להשגיות גדול מדי.
הקריטריון של השגיות אינו פסול לגמרי אך ניתן לו משקל גבוה מדי. החובה לנהוג כלפי שתי האגודות בשוויון נובעת לאו דווקא מהחלטת העיריה שעליה מתבססת אליצור, אלא מחובתה הכללית של כל רשות לנהוג בהגינות וביושר, ללא הפליה, משוא פנים, נגוד אינטרסים וכדו'. השוויון אין לו תוכן מהותי משל עצמו. ואינו מטרה בפני עצמו, אלא אמצעי להשגת צדק. פירושו מתן יחס שווה לשווים, אך השאלה היא מי הם שוים ומי אינם שוים. קיים שוויון מכני או פורמלי שאינו מוביל לתוצאה צודקת, אלא שגם השוויון המהותי פנים רבות לו. לפעמים יחס של שוויון אינו מוביל לתוצאה צודקת ויש לנהוג בחוסר שוויון כדי להשיג צדק. הכל בהתאם למטרה שאליה שואפים להגיע. כשנקודת המוצא ההתחלתית של האחד נחותה משל רעותו יש צורך להעניק לו יתרון כדי להביא את השניים לידי שוויון. סיכומו של דבר, חייבים תחילה להקבע קריטריונים בדבר הנתונים הרלוונטיים לשוויון, וקריטריונים אלה צריכים לשוויון הקבע באופן סביר, תוך זיקה ובהתחשב במטרת השוויון שאותו מבקשים להשיג. השאלה הטעונה הכרעה היא מה הם הקריטריונים הסבירים והרלוונטיים לקביעת השויון בין שתי האגודות לצורך חלוקת שעות המסלול. המטרה שהעיריה רוצה להשיג הינה עדודו של הספורט בתחומה ואחד האמצעים להשיגה הוא עדוד הספורט התחרותי. שקול ההשגיות הנו לכן שקול רלוונטי ואינו פסול. אך מצד שני יש לתת הזדמנות גם לאגודה אחרת, מתחילה או צעירה ממנה כאליצור להביא את שחייניה להישגים וכשנקודת המוצא ההתחלתית שלה טובה פחות זקוקה היא יחסית למספר חבריה לשעות מסלול רבות יותר כדי שיהיה לה סיכוי להגיע לתוצאות שוות. המשקל של %44 שניתן להשגיות הוא גבוה מדי. משקל זה עשוי להביא לעיוות ויש לשנותו. לפיכך הוחלט להטיל על העיריה לקבוע קריטריונים חדשים תוך כדי התיעצות עם נציגי האגודות.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ליאונד לעותר, עוה"ד דרנס וקין למשיבים).
בג"צ 274/83 - פופ נייר בע"מ נגד שר המסחר והתעשיה
*רשיון יבוא (העתירה נדחתה).
נציג העותרת נסע לטאיואן. הוא סבר כי יבוא בובות מטאיואן מותר שכן לפני צאתו ראה בארץ כי יש יבוא כזה. לטענתו שאל במנילה את איש השגרירות הישראלית אם יבוא בובות לישראל מותר והלה ענה לו כי בהתאם למידע שבידו אין הגבלות על כך. על יסוד זאת הזמין נציג העותרת בובות וחלק מהן אף הגיע לישראל. כשביקש העותר רשיון ייבוא נתברר כי מאז חודש מרץ 1982 אין נותנים רשיונות לייבוא בובות מטאיואן, וזאת בשל שיקולים של הגנה על תוצרת הארץ. עתירת העותרת נדחתה. הובהר כי היו יבואנים שקיבלו רשיונות לפני מועד האיסור ואילו בקשות שהוגשו לאחר מכן נדחו. בכך נשמט הבסיס מתחת
לעתירה. איש השגרירות במנילה אינו רשות מוסמכת או דובר מטעמה וגם אין ללמוד מדבריו הבטחה מחייבת. כמו כן אין להתערב בשיקולים שגרמו לגורמים הנוגעים בדבר להחליט שלא לאפשר יבוא בובות מטאיואן.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, בך. עו"ד חן לעותרת, עו"ד צור למשיבים. 8.6.83).
בג"צ 549/81 - המועצה המקומית כפר יאסיף נגד שר החנוך והתרבות
*הקצאת כספים לבניית בתי ספר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
לקראת שנת הלימודים 1979/80 עלה הצורך בתוספת חדרי לימוד בכפר יסיף ובכפרים אחרים וכונסה ישיבה במשרד החינוך בירושלים בה נטל חלק, בין היתר, מטעם משרד החינוך מנהל האגף לחינוך ותרבות לערבים מר קופלוביץ. לדברי העותרת אישר קופלוביץ לעותרת לבנות ארבעה חדרי לימוד נוספים והבטיח כי ידאג להעברת התשלום לעותרת. בהסתמך על כך בנתה העותרת ארבעת חדרי לימוד ושילמה עבורם, אך משביקשה ממשרד החינוך להשיב לה את הכספים שהוציאה סרב המשרד. משרד החינוך הבהיר כי קופלוביץ אמנם הודיע לעותרת בע"פ שהוא תומך באישור תקציב לבנייה, אך על העותרת היה להמתין עד לאישור התקציב ע"י הגורמים המוסמכים. העתירה נדחתה.
מתוך החומר קשה לעמוד על טיבה של ההתחייבות שניתנה ע"י קופלוביץ ואם אמנם ניתנה, ברם, גם אם התחייב קופלוביץ לדאוג לאישור תקציבי דין העתירה להדחות. אין מדובר כאן בהבטחה של בעל סמכות מינהלית שניתנה בגדר סמכותו החוקית, שהרי קופלוביץ, בתוקף תפקידו, מוסמך היה לכל היותר להבטיח כי יציע לגורמים המוסמכים לאשר תקציב לבנייה, אך האישור התקציבי זקוק להחלטת הגורמים המוסמכים לכך, וראש המועצה המקומית כבעל נסיון ודאי היה מודע לכך, ועל כל פנים צריך היה להיות מודע לכך. מעשים בכל יום ובכל מינהל תקין שתחילה ניתן אישור לפרוייקט מבחינה עניינית ומקצועית ורק לאחר מכן ניתן אישור תקציבי לביצוע הפרוייקט והשיקולים שביסוד האישור התקציבי שונים לחלוטין מהשיקולים שביסוד האישור המקצועי. הבטחתו של קופלוביץ גם אם ניתנה בצורה מפורשת לא יכולה איפוא להיות הבטחה שתהיה לה תוקף משפטי כהתחייבות תקציבית מאחר ששיקולים תקציביים אינם מעניינו ולא בגדר סמכותו.
(בפני השופטים: שמגר, אלון, בך. החלטה - השופט אלון. עו"ד שחאדה לעותרת, עו"ד צור למשיב. 13.6.83).
ב.ש. 419/83 - גוב ארי חברה לבנין והשקעות נגד יצחק גויטין
*הארכת מועד להפקדת ערבון (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
המבקשת איחרה את המועד להמצאת ערבון להבטחת הוצאות המשיב בערעור ולאחר שהערעור נרשם לדחייה הוגשה בקשה להארכת מועד. הבקשה נדחתה. ב"כ המבקשת הסביר את האיחור בקשיים כספיים חמורים שאליהם נקלעה המבקשת ושמנעו ממנה לגייס את סכום הערבון. האיחור בהגשת הבקשה הוסבר בשיקולים של מנהלי המבקשת שנמנעו להצהיר בפני ביהמ"ש על קשייה הכספיים דבר שהיה מחמיר את מצבה. אין בהסברי המבקשת סיבה מתקבלת על הדעת לאיחור הרב שתצדיק הארכת המועד. המבקשת פסחה על כל האפשרויות שעמדו לרשותה הן בפנייה לביהמ"ש והן המועד שנקבע להפקדת הערבון, והן מיד לאחר מכן כשכבר עמדו לרשותה המשאבים לגיוס סכום הערבון. הבקשה הוגשה רק לאחר שהערעור נרשם לדחייה ודבר זה כשלעצמו אינו מוסיף לה משקל.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד ש. אריאלי למבקשת, עו"ד אירית הינברג למשיב. 25.5.83).
ב.ש. 189/83 - סלע חברה לביטוח בע"מ נגד עובדיה מיכאלי
*העברת דיון (בקשה להעברת דיון - הבקשה נדחתה).
המשיב נפגע בתאונה שארעה בחיפה והגיש תביעה לפיצויים בביהמ"ש המחוזי בחיפה נגד המבקשת שהיא חברת ביטוח שיש לה סניף בחיפה. התביעה הוגשה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ומלכתחילה הכחישה המבקשת את אחריותה עפ"י החוק הנ"ל. כעת הודיעה כי הכחשה זו היתה מוטעית וכי היא מכירה באחריות לתאונה ואף שילמה למשיב סכומים ניכרים על חשבון הנזק. נותרה במחלוקת מידת הנזק והמבקשת טוענת כי עפ"י מאזן הנוחיות צריך המשפט להתברר בתל אביב מכיון שכמעט כל העדים מתגוררים באזור שיפוטו של ביהמ"ש בתל אביב ואין חשיבות לכך שמקום התאונה היה בחיפה. לעומת זאת טוען ב"כ המשיב כי העדים העיקריים של המבקשת יהיו רופאים מומחים ולכן יכלה לבחור במומחים רופאים בחיפה ולא בתל אביב. כן טוען ב"כ המשיב כי עומס העבודה בתל אביב עשוי לגרום לדחייה מרובה במשפט ואילו בחיפה יתברר המשפט תוך זמן קצר יחסית. הבקשה להעברת הדיון נדחתה.
ביהמ"ש העליון קבע בהחלטות רבות כי העובדה שבגלל העומס המוטל על ביהמ"ש המחוזי בתל אביב נמשך שם בירור משפטי נזיקין זמן רב, איננה מצדיקה כשלעצמה הגשת משפט בבית משפט מחוזי אחר, כאשר הקשר בין התביעה לבין המקום האחר מבוסס על קיום סניף של חברת הביטוח באותו מקום. המקרה דנא שונה בכך שכאן התביעה הוגשה במקום שבו ארעה התאונה. אכן, ככל הנראה לא תהיה לעובדה זו משמעות ממשית לענין נוחיות העדים, שהרי המבקשת הודתה באחריות, אך אין להגיד שיש כאן מקרה שהתובע מנצל קיום סניף של נתבעת במקום על מנת לזכות בהקדמת משפטו. בענין נוחיות העדים נוטה המאזן לטובת המבקשת, אך קיום המשפט בחיפה לא יגרום לה ולעדיה אי נוחיות במידה כזו שתצדיק העברת הדיון מחיפה. הרופאים המומחים מטעם המבקשת טרם בדקו את המשיב ולא יהיה כל קושי למצוא רופאים מומחים בחיפה למטרה זו. כפי הנראה יעידו במשפט כמה עדים המתגוררים ברעננה אך אלה קשורים במקום עבודתו של המשיב ויש להניח שיהיו מוכנים ברצון לשאת בטורח נוסף, אם יהיה כזה, לנסוע לחיפה.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד גב' לרן למבקשת, עו"ד חרל"פ למשיב. 31.5.83).
ב.ש. 492/83 - שלמה בורוסטין נגד רבקה בורוסטין ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד מזונות (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המבקש חוייב בתשלום 22,300 שקלים לחודש, מיום הגשת התביעה ב- 20.7.82, כמזונות לאשתו ושני ילדיו הקטינים. הבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד נדחתה. לטענת הבעל סכום זה מתבטא כיום בתשלום חודשי של 47,000 שקלים ואין הוא יכול לעמוד בה הוא סבור כי יש לו סיכוי טוב לזכות בערעור במובן זה שסכום המזונות החודשי יפחת במידה ניכרת. אין לומר כי הסכום שנפסק הוא מופרז במידה כזו שאפשר יהיה לקבוע כבר מעתה כי החיוב ישונה בערעור. אין כאן מצב שאם הערעור יתקבל יגרם נזק שאינו ניתן לתיקון. אם יתברר שהמבקש שילם מעבר למה שצריך היה לשלם הוא יוכל לקזז את התשלומים העודפים מהסכומים שיצטרך לשלם בעתיד. על פי הממצאים של פסה"ד רמת השתכרותו של המבקש ומכל מקום יכולת ההשתכרות שלו הם כאלה המאפשרים לו, ולו גם במאמץ, לקיים את החיוב.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בר שלטון למבקש, עו"ד ברין למשיבים. 23.5.83).
ב.ש. 506/83 - סאלח בדוי נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע עונש מאסר (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר - הבקשה נדחתה).
המבקש הואשם בארבע עבירות של התפרצות וגניבה ועוד עבירות של קבלת נכסים שהושגו בעוון לפי סעיף 412 לחוק העונשין ולאחר מכן נעשתה עיסקת טיעון בין התביעה והסניגור שלפיה הומרו ארבעת אישומי הפריצה באישומים לפי סעיף 411 והמערער הודה במעשים המיוחסים לו. עוד הוסכם כי שווי הטובין נשוא כתב האישום הוא 500,000 שקלים. ביהמ"ש גזר למערער חמש שנים מאסר שמתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל. ניתנה דחייה של חמישה ימים לביצוע גזה"ד והמבקש עתר לביהמ"ש העליון כי יעכב את ביצוע המאסר עד לאחר פסה"ד בערעור שהגיש על חומרת העונש. הבקשה נדחתה.
הסניגורים טענו בביהמ"ש העליון, ונציגת התביעה כפרה בכך, שבגדר עסקת הטעון התחייבה נציגת התביעה בביהמ"ש המחוזי לטעון לחומרת העונש "ברוח התסקיר של שירות המבחן" שהוגש ואשר נכללה בו המלצה שלא להטיל על המבקש עונש מאסר. הסניגורים אומרים שהם שוקלים לבקש להתיר למבקש לחזור בו מהודאתו וכן הם טוענים שנסיבות המעשה לא הצדיקו הטלת עונש מאסר בפועל בנוסף לקנס של 500,000 שקלים שכבר שולם ולטענתם יש סיכוי טוב לערעור. לטענתם, אם העורר ישלח למאסר עלול הדבר לערער את עסקיו כקבלן ולחשוף אותו לתביעות פיצויים של אנשים עמם התקשר בחוזים. הטענות הנ"ל אינן יכולות להועיל למבקש בשלב הנוכחי. אין טוענים שהתביעה התחייבה שלא לבקש עונש מאסר, ובביהמ"ש המחוזי לא באה תגובה מצדו של הסניגור לטענות התובעת לענין העונש. כלל הוא שאין ערכאת הערעור מעכבת ביצוע פס"ד פלילי עד לשמיעת הערעור, אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הדבר, וכאן אין טעמים כאלה.
(בפני: השופט ש. לוין. עוה"ד תוסיה כהן ושקר למבקש, עו"ד גב' הקר למשיבה. 27.5.83).
ב.ש. 509/83 - מדינת ישראל נגד יצחק טבריזי
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בביצוע 10 עבירות של הספקת סמים, סחר בסמים ושימוש בסמים. עם הגשת כתב האישום בקשה המדינה מעצר המשיב עד תום ההליכים בשל חומרת העבירות ועברו הפלילי של המשיב אך ביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשה. נימוקו היה כי העבירות אמנם חמורות ובדרך כלל יש לעצור בגינן את הנאשם אך לא כן בענייננו, משום שבין השוטר המוסווה שגילה את העבירות ובין המשיב היו יחסים חבריים מזה שנים והעיסוק בסם היה במסגרת יחסים חברתיים כשהדגש הוא בעישון בצוותא ובאספקת הסם ולא במכירתו מטעמים מסחריים. הערר יתקבל.
המשיב היה מעשן סמים בצוותא עם אחרים וברוב המקרים הוא זה שסיפק את הסם לעישון. בשני מקרים גם מכר המשיב סמים, פעם אחת לשוטר המוסווה ופעם אחרת לאדם אחר. כל המעשים נעשו במשך חודשיים. הוא עישן בצוותא והוא גם סיפק ומכר לאחרים שלא לשם עישון בצוותא. כשמדובר בעיסוק כזה בסמים ובמיוחד סחר ואספקה, דינו של הנאשם להיות מוחזק במעצר עד גמר ההליכים. אין זה מעצר עונשי אלא אמצעי הגנה על הצבור כדי שיורחקו ממנו העוסקים בדרך זו או אחרת בסמים מסוכנים. הסניגור מעלה את הסברה שבסופו של דבר גם אם יורשע המשיב הוא צפוי לעונש קל יחסית ואולי גם לא יוטל עליו מאסר בפועל, אך נראה כי לכך אין יסוד כלל. לא מתקבל על הדעת שאם יורשע המערער ימצא ביהמ"ש שאפשר להמנע מהטלת עונש מאסר בפועל ולתקופה די ממשית.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד לוי למבקשת, עו"ד אבירם למשיב. 24.5.83).
ב.ש. 498/83 - מדינת ישראל נגד אברהם חוטין
*שחרור בערובה (מרמה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
כנגד המשיב, שהוא עורך דין, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות חמורות על קבלת סכומי כסף ניכרים במרמה, זיוף מסמכים, משיכת שיקים ללא כיסוי וגניבה על ידי מורשה. עפ"י הנטען ביצע חלק מהמעשים כאשר היה משוחרר בערובה בשלב מוקדם של החקירה. המדינה בקשה מעצר העורר עד לגמר ההליכים וביהמ"ש המחוזי, למרות שהיה מודע לכל ההלכות והמדיניות הנקוטה ע"י ביהמ"ש העליון בנושא זה, סבר כי מתקיימות נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות לנהוג אחרת. מדובר במצב בריאות רעוע ורופף של העורר. לא מכבר עבר התקף לב וגם סבל משטף דם בעת שהותו בכלא והוחזק רוב הזמן בבית חולים ונזקק למעקב רפואי מתמיד. כמו כן סבר השופט שלא קיים חשש רציני שאם ישוחרר העורר יוסיף ויתמיד במעשיו וכדי להפיג עוד יותר חשש כזה התנה השופט את השחרור בכך שהעורר מיוזמתו יפרוש מחברותו בלשכת עורכי הדין וכן ימציא ערובה ויפקיד דרכונו ואלה בוצעו ע"י המשיב. הערר על השחרור נדחה.
מתוך התעודות הרפואיות וחזותו של העורר שהופיע בפני ביהמ"ש העליון עולה כי אמנם מחלתו נותנת בו אותותיו ודומה שלאחר שפרש מלשכת עורכי הדין אין יותר הצדקה להוסיף ולהחזיקו במעצר בטרם משפט. אמנם יש וחומרת העבירה מצדיקה מעצר שנועד להביא לתודעת הצבור כי בעבירות חמורות במיוחד תינקט דרך זו כדי להגן על הצבור מפני מעלליהם של עבריינים אחרים העלולים לפגוע בצבור תוך ביצוע עבירות דומות, ואז מצב בריאות לא יהיה נימוק המונע מעצר. לא כן במקרה דנן. בהתחשב בבריאותו הרופפת של העורר ובנסיבות האחרות כאמור אין מקום לעצרו.
(בפני: השופט ד. לוין. 7.6.83).
ב.ש. 530/83 - אברהם אבו חצירה נגד מדינת ישראל.
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושלשה אחרים הואשמו בפריצה לדירת מגורים וגניבת רכוש מתוכה. זמן קצר לאחר הפריצה נראו ארבעת הנאשמים בתוך מכונית שכורה בה נתגלה הרכוש הגנוב. "החזקה התכופה" היא שקושרת את יושבי המכונית עם הפריצה וגניבת הרכוש. אחד מהארבעה נטל את כל האחריות על עצמו ואמר כי השלשה נילוו אליו ללא קשר למעשה. כאשר הוגש כתב האישום ביקשה המדינה מעצר כל הארבעה עד תום ההליכים וזאת בשל חומרת העבירה וההרשעות הקודמות של כל אחד מהם. הנאשם שנטל על עצמו את העבירה נעצר וכן ציווה השופט לעצור את העורר כמבוקש משום שסבר כי יש ראייה הקושרת אותו ישירות למעשה העבירה, כי הוא נראה זורק גרביים שזוהו כחלק מהרכוש הגנוב. כמו כן העורר הוא עבריין מועד עם עבר עגום מאוד בעיקר בעבירות רכוש. באשר לשניים האחרים הורה השופט לשחררם בערובה באשר לא ראה כבטוח לייחס להם "חזקה תכופה". אמנם גם הם נראו זורקים חפץ כלשהו אך לא מצויה עדות האומרת כי החפץ הוא מתוך הרכוש הגנוב. עררו של העורר נדחה.
הרכוש שנתפס במכונית כשהעורר בתוכה די בו לכאורה כדי לקשור אותו למעשה הפריצה. השופט רצה להיות זהיר, נוכח נטילת האחריות למעשה ע"י אחד מהארבעה, ולכן ביקש למצוא בחומר הראיות דבר הקושר את הנאשמים האחרים למעשה הפריצה על דרך החזקה תכופה של חלק מהחפצים הגנובים. ככל שמדובר בעורר מצויה לכאורה ראיה נוספת בזוג הגרביים שזרק. על כן אין לראות הפלייה לעומת השנים ששוחררו.
(בפני: השופט לוין. עו"ד מ. פרזנצבסקי למבקש, עו"ד היסמן למשיבה. 7.6.83).
ב.ש. 538/83 - מאיר ז'אן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הועמד לדין, יחד עם אחר, באשמת פריצה וגניבה בדירות בנתניה. העורר נעצר ביום בו בוצעו העבירות בקרבת מקום לדירות שנפרצו ונתגלה אצלו תליון שנגנב מאחת הדירות. זאת ועוד, העורר וחברו נראו מסתובבים ליד הדירות שנפרצו בנסיבות מחשידות וכשביקשו לעוצרו כאשר אותר ניסה להמלט. עובדות אלה כשמצטברות יחדיו מגיעות לכלל ראיות לכאורה נגד העורר. עם הגשת כתב האישום בקשה המדינה מעצר העורר עד תום ההליכים והבקשה נדונה בפני שופטת שציוותה על מעצר העורר למשך 40 יום בלבד בציינה כי אם תוך תקופה זו לא יסתיים המשפט יהיה לביהמ"ש שיקול דעת להאריך את המעצר אם יתבקש לכך. משחלפו 40 הימים והמשפט לא נתקיים ביקשה המדינה הארכת תקופת המעצר עד גמר ההליכים והפעם הובא הענין בפני השופט שטרוזמן, הדן בדרך כלל בבקשות מעצר, והוא הורה על מעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה.
ההחלטה על מעצר ל- 40 יום בלבד לא היתה יעילה, שכן ידוע כי לנוכח עומס העבודה הרובץ על ביהמ"ש המחוזי בתל אביב אין אפשרות שמשפט כזה יתחיל להשמע בתוך 40 יום. לכן עדיף לא להגביל את תקופת המעצר ולהשאיר את הנושא לבעלי הדין אשר אם יהיו בדעה שישתנו דברים ונסיבות יבקשו עיון מחדש. כנגד החלטת השופט שטרוזמן הועלתה הטענה כי לא היה מוסמך לשנות את החלטת השופטת וכי שינוי יכול לבוא או ע"י עיון מחדש או דרך ערר על ההחלטה ואילו כאן הוגשה בקשה חדשה לצוות על המעצר. טענה זו אין לה מקום שכן החלטת השופטת לא היתה סופית אלא היתה זו החלטת מעצר זמנית ומראש נקבע כי בתום תקופה מוגדרת ימשך הדיון אם עדיין לא יסתיים המשפט וזאת עפ"י בקשת אחד מבעלי הדין. החלטת השופטת לא הורתה על שחרור בסוף תקופה אלא על דיון חדש בסוף התקופה.
לגוף הענין קיימות ראיות לכאורה ועיקר החומרה בכך שבעוד תלוי ועומד כנגד העורר עונש מאסר על תנאי חזר לכאורה לסורו וביצע סדרת מעשי פריצה וגניבה נוספים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד גטר לעורר, עו"ד וייסמן למשיבה. 7.6.83).
ב.ש. 528/83 - יצחק זערור נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (איומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר ואחיו הואשמו בנסיון לרצח. משהוגש כתב האישום הורה השופט על מעצר השניים עד תום ההליכים. אחת הראיות שהניעה את השופט לצוות על המעצר היתה חוות דעת של מז"פ כי במדגמים שנלקחו מיד ימינו של העורר נמצאו חלקיקים שמקורם בשרידי ירי. המשפט נקבע לשמיעה ואמור היה, להשמע כמעט ברציפות במשך ארבעה ימים. כאשר התייצבו בעלי הדין למשפט וגם נוכחו העדים הודיעה התובעת כי היא מבקשת להגיש כתב אישום מתוקן לפיו שונה סעיף האישום מנסיון לרצח לחבלה בכוונה מחמירה. לאחר מכן נדחה המשפט ועדיין לא נקבע לו מועד חדש. העורר ביקש לשחררו בערובה וכשנדחתה הבקשה הגיש את הערר. עררו נתקבל.
כנגד העורר ישנה עדות אחת של המתלוננת שאינה נקיה מחוסר בהירות והיא מצביעה על כך שהעורר היה במקום האירוע בעת שנורו היריות ואילו הוא זה שירה. אין מדובר יותר באישום חמור של נסיון לרצח וגם לא באישום של חבלה חמורה. אין חולקין כי באותו אירוע נורו חמש יריות כאשר הירי היה לדברי
המתלוננת ממרחק של מטר עד מטר וחצי ולדבריה כל היריות כוונו לקרקע. המתלוננת מסבירה את הירי כאפשרות של כוונה להפחידה כדי שתתרצה לאחיו של העורר ולדרישותיו. נכון שהיא מעלה אפשרות אחרת שאולי רצה היורה לעשותה נכה, אך מי שמבקש לחבול באחר ולגרום לו נכות אינו מחטיא חמישה כדורים ממרחק מטר ואינו יורה מטווח כה קצר לכוון הקרקע בלבד. לכן סביר להניח שמדובר כאן בעבירה של איום במעשה אלימות בלבד. יש להביא בחשבון כי העומס הקיים במשפטים פליליים בביהמ"ש המחוזי בת"א הוא גדול ויקשה עתה לביהמ"ש להועיד לשמיעת המשפט מועדי דיון מוקדמים. במקרה דנן יש מקום לביקורת כפולה. אחת כלפי הפרקליטות אשר שינתה את טעמיה והגישה כתב אישום מתוקן ביום שנקבע לשמיעת המשפט ובכך בוזבז זמנו של ביהמ"ש ונגרם עינוי דין לנאשמים, וביקורת אחרת, פורמלית יותר, כלפי משכירות ביהמ"ש שאיננה קובעת מועד לדיון. זכותו של נאשם המוחזק במעצר לדעת מתי ישמע משפטו אפילו מועד השמיעה איננו מיידי. מכל הטעמים הנ"ל יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בן שמר למבקש, עו"ד ויסמן למשיבה. 9.6.83).
ב.ש. 531/83 - קמיל וחנה חורי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה וגניבה) (הערר נדחה).
ששה נאשמים הואשמו בפריצה למחסן תדיראן וגניבת רכוש מתוכו. כתב האישום נגדם הוגש באוקטובר 1982 ואז הורה ביהמ"ש על מעצר כל הנאשמים עד לסיום ההליכים. שניים מהנאשמים הגישו לאחר מכן בקשה להשתחרר בערובה וביום 27.3.83 החליט ביהמ"ש המחוזי להעתר לבקשה בציינו כי עדותו של עד התביעה הראשי שהיה שותף לעבירה כבר הושמעה וכן שהנאשמים היו במעצר ששה חדשים ולא ניתן לשמוע את המשפט ברציפות. עוד נאשם הגיש לאחר מכן בקשה לשחרור בערובה ולאחר שביהמ"ש דחה את בקשתו הגיש לביהמ"ש העליון ערר ועררו נתקבל. באותו ערר (ב.ש. 361/83 - סביר כ"א עמ' 175) עמד השופט בך על העקרון החשוב למנוע הפליה ואי שויון ושתמנע הרגשה כי הליכי ביהמ"ש הם "מעין משחק של מזל" שבו התוצאה עלולה להקבע ע"י מקריות שרירותית. לאחר מכן הוגשה לביהמ"ש המחוזי בקשה לעיון חוזר של שלושה נאשמים נוספים ותוך יישום הכללים שנקבעו בב.ש. 361/83 החליט ביהמ"ש המחוזי לשחרר בערובה נאשם נוסף ואילו ביחס לשני המבקשים החליט שלא לשחררם וכי יהיו עצורים עד גמר ההליכים. הערר נדחה.
ביהמ"ש המחוזי אבחן בין מצבם של שני העוררים לבין הנאשמים ששוחררו בערבות והגיע למסקנה שיש לנקוט גישה מחמירה לגבי העוררים, בהתחשב בחומר הראיות שממנו עולה לכאורה כי חלקם של העוררים בביצוע העבירה היה פעיל במיוחד; לעוררים עבר פלילי רציני בעבירות נגד הרכוש ובעבירות אלימות וכן שלעורר הראשון יש גם הרשעה בגין הכשלת שוטר במילוי תפקידו ועדות שקר או הדחה למתן עדות שקר; ובאשר לעורר השני קיים נימוק נוסף שהסתתר מהמשטרה כאשר ידע שהוא מבוקש על ידה וכשנתגלה ניסה להכשיל את השוטר ע"י הכחשת זהותו. אין מניעה לכך שביהמ"ש יחליט לשחרר בערובה חלק מהנאשמים ולהשאיר במעצר את הנאשמים הנותרים ובלבד שביהמ"ש יתן את דעתו לשיקולים רלבנטיים לנושא ויתן הסבר סביר לגישתו השונה. ביהמ"ש קמא נהג בדרך זו במקרה דנן ואין מקום להתערבות בהחלטתו.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' כ. חנוך למבקשים, עו"ד לוי למשיבה. 7.6.83).
ב.ש. 526/83 - מוחמד סולימאן אל וודי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושניים אחרים גנבו רכב ולפי כתב האישום ביצעו בו שני מעשי שוד בשתי תחנות דלק בדרום הארץ. בשני המקרים הגיעו השלשה לתחנה ובעוד שניים נשארו במכונית נטל השלישי רובה ואיים על עובד התחנה כי יתן לו את כספו. משהוגש כתב האישום הורה ביהמ"ש לעצור שניים מהשודדים עד לגמר ההליכים מן הטעם שחומרת העבירה מצדיקה מעצר כזה. העורר הוא אחד מהשניים שנעצר. הוא אינו חולק על כך שנטל חלק באירועים אלא שלטענתו היה חלקו פאסיבי. כמו כן עברו נקי והוא בעל משפחה העובד באופן סדיר ועל כן אין זה מן הראוי להקדים ולהענישו בטרם משפט. הערר נדחה.
חומרת העבירה במקרה דנן מצדיקה, אם לא מחייבת, מעצר עד תום ההליכים. ישנן עבירות שבעצם חומרתן - המהותית והמשפטית - די בהן כדי להצדיק המעצר וישנן עבירות שאפילו מכאיבות, לא די בהן כשלעצמן, ללא נסיבות ומעשים נוספים, כדי להצדיק מעצר. עבירות אלה הן מהסוג הראשון. חובתו של ביהמ"ש ליתן הגנה לצבור מפני השודדים וחשוב וראוי שהתגובה התקיפה תהיה מיידית עוד בטרם המשפט, ובלבד שיהיו בידי התביעה ראיות לכאורה המלמדות שיש בסיס לאפשרות שהמשפט יסתיים בהרשעה. אין כאן כלל ענישה מוקדמת, קביעת העונש תבוא בעת גזר הדין ובעבירות מסוג זה לא מתקבל על הדעת שהעונש לא יכלול מאסר לריצוי בפועל. כשמדובר בעבירות חמורות כמו סחר בסמים, מעשי שוד או אונס חמור, חובה על ביהמ"ש להגן על הצבור מפני העבריין. לא רק זאת אלא יש גם להביא להודעת כל העבריינים האחרים הנוהגים בדרך נפסדת כנ"ל כי צפויים הם שימצאו עצמם במעצר מעת שהוגש נגדם כתב האישום ועד שיתנו את הדין.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד פנר למבקש, עו"ד וייסמן למשיבה. 7.6.83).
ב.ש. 535/83 - מאיר קדושים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ועוד אחד הועמדו לדין בעבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית בכמות של 535 גרם חשיש וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. לעורר הרשעות קודמות רבות ובין היתר בעבירות סמים. בידי התביעה ראיות לכאורה המאשרות את העובדות המפורטות בכתב באישום ודומה שבמצב דברים זה אין כל יסוד להעלות השגות כנגד החלטת ביהמ"ש המחוזי. בכל זאת הוגש הערר בטענה שהנאשם השני שעברו הפלילי חמור יותר שוחרר בערובה ואין זה צודק להפלות בין השנים. הערר נדחה.
יש הבדל משמעותי מבחינת היקף הראיות המצויות בידי התביעה כנגד כל אחד מהשניים ובעוצמתן. כנגד העורר ישנן ראיות כבדות משקל כי הוא זה שניגש למקום מחבוא הסמים וכי לו היתה גישה ישירה לסמים שנתפסו וכנגד הנאשם האחר אין ראיה כזו. זאת ועוד, השניים נתבקשו לעבור בדיקה של טבילת ידיים ובעוד הנאשם השני הסכים לדרישה זו העורר סירב וסירוב זה, ככל שמדובר בשלב זה של ההליכים, אומר דרשני. כמו כן סבר השופט כי מבחינת הנסיבות האישיות יש הצדקה לתת סיכוי לנאשם השני לשקם עצמו לאחר תקופת מעצר שריצה, שיקול שלא קיים ככל שמדובר בעורר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בר חיים למבקש, עו"ד ויסמן למשיבה. 7.6.83).
ב.ש. 405/83 - אמיר אסעד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש הואשם באינוס
וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. קיים חומר ראיות לכאורה נגד העורר שכן המתלוננת מסרה הודעה במשטרה שלפיה נאנסה על ידו והלה הכחיש תחילה את האירוע כולו ולאחר מכן טען כי התקיימו יחסי מין מרצון. נסיבות ביצוע המעשה הן חמורות והמתלוננת היא אחותה של אשת המבקש. בנסיבות אלה קיים גם חשש להשפעה על המתלוננת לא רק לחזור בה מתלונתה, דבר שכבר עשתה, אלא גם מגרסתה כולה.
(בפני: השופט ברק. עו"ד אפק למבקש, עו"ד שפי למשיבה. 5.6.83).
עע"א 2/83 - ועדת השחרורים נגד יהודה אטיאס
*התערבות ביהמ"ש בהחלטת ועדת השחרורים (הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בעבירה של סחר בהרואין ונדון לשש שנות מאסר בפועל וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של חצי שנה שהוטל על המשיב בגין שימוש בחשיש ועוד מרצה המשיב באופן חופף מאסר של שנה וחצי בגין פריצה. לקראת תום שני שליש מתקופת המאסר ביקשה ועדת השחרורים חוות דעת של שירות המבחן לגבי סיכויי שיקומו של המשיב. שירות המבחן קבע כי המשיב עבר בכלא תהליך שינוי ערכי והתנהגותי קיצוני והמליץ לשחרר את המשיב. אעפ"כ החליטה ועדת השחרורים ברוב דעות לא להמליץ על שחרורו לאחר ריצוי שני שליש מעונשו. הנמקת הועדה היתה כי המשיב הורשע בעבירת סמים זמן לא רב לפני שהורשע בעבירה הנדונה ויש להתחשב בכך שמדובר בעבירות סמים וכן שבתיק הנוכחי הסחר היה בסם מסוכן. לאחר ההחלטה פנה מפקד בית הכלא לועדת השחרורים בבקשה כי תעיין מחדש בהחלטה וציין כי האסיר עבר שינוי מהותי ומשמעותי בבית הסוהר. הועדה קיימה ישיבה נוספת, קבעה כי אינה רואה בפניה זו "משום גורם חדש שלא נשקל ע"י הועדה" והחליטה שלא לדון בענין מחדש. המשיב עתר לביהמ"ש המחוזי כנגד החלטת ועדת השחרורים וביהמ"ש קיבל ברוב דעות את העתירה וציווה על שחרור המשיב ברשיון. הערעור נתקבל.
שתיים הם השאלות שיש לדין בהן: היקף שיקול דעתה של ועדת השחרורים; היקף התערבותו של ביהמ"ש המחוזי בהחלטתה של ועדת השחרורים. בענין הראשון - הועדה היא גוף מעין שיפוטי המפעיל סמכויות סטטוטוריות שהוענקו לה בחוק העונשין ובפקודת בתי הסוהר. החקיקה המסמיכה אינה קובעת במפורש מהם הקריטריונים שהועדה רשאית להתחשב בהם בשיקול. דעתה ומקובל להניח כי הקריטריון המרכזי הוא הסיכוי שהאסיר לא יחזור לפעילות עבריינית לאחר שחרורו. בהקשר זה מקובל להתחשב בהתנהגותו של האסיר בבית הסוהר, בתוכניות שיקומו, בעברו הפלילי ובמהות העבירה בה הורשע וכיוצא באלה שיקולים שיש בהם כדי להצביע אם עלול האסיר לסכן שוב את שלום הצבור. התנהגות טובה בבית הכלא אינו תנאי מספיק לשחרור.
על ועדת השחרורים חלות הלכות המשפט המינהלי. אכן, אין לאסיר זכות קנויה להשתחרר בתום ריצוי שני שליש מעונשו, אך זכותו היא כי שיקולי הועדה יהיו כדין. שיקול דעתה של הועדה הוא רחב ובגיבוש מסקנותיה עליה להתחשב בעובדות בדוקות אשר בעבר ובהשערות אשר לעתיד. על הועדה לשקול שיקולים רלוונטים ולפעול עפ"י כללי הצדק הטבעי ולנמק החלטותיה במידת פירוט סבירה. המדיניות של הועדה עשויה להיות שנויה במחלוקת בין קרימינולוגים שונים וכל עוד המדיניות שנקבעה על ידי הועדה מתחשבת בגורמים הרלוונטים ובהם בלבד אין פסול בהחלטה גם אם לאנשים אחרים יש תפיסה שונה באשר למדיניות הראויה.
אשר לביקורת השיפוטית של ביהמ"ש המחוזי - עד שנת 1980 הופעלה הביקורת השיפוטית על החלטתה של ועדת השחרורים ע"י בג"צ ובמשך השנים התגבשה פסיקה הקובעת את היקף התערבותו של בג"צ ופסיקה זו צריכה להנחות גם באשר להתערבות ביהמ"ש המחוזי. ועדת השחרורים נתונה לביקורת שיפוטית אך אין ביהמ"ש שואל עצמו מה הוא היה מחליט אילו פעל כועדת שחרורים, אלא אם החלטת ועדת השחרורים היא החלטה סבירה. קיים מתחם רחב של אפשרויות שכולן לגיטימיות וחוקיות אם כי תוצאתן שונה וכל החלטה במסגרתו של מתחם זה סבירה היא וראויה ואין מקום להתערבות בגינה. כל עוד פועלת הועדה במסגרת מתחם השיקולים הלגיטימיים לא יחליף ביהמ"ש את שיקול דעתה של הועדה בשיקול דעתו שלו. כאשר האופציה שנבחרה ע"י ועדת השחרורים חורגת מהמתחם של השיקולים הלגיטימיים כי אז ביהמ"ש יתערב שכן אין הוא בא להחליף שיקול דעת כשר אחד בשיקול דעת כשר אחר אלא לבטל שיקול דעת פסול.
בענייננו נמנעה הועדה מלהמליץ על שחרור המשיב בעיקר בשל היות העבירה שבה הורשע עבירת סמים מסוג הרואין וזאת לאחר שהורשע בעבר בעבירת סמים. הועדה נתנה משקל לעובדה כי עבירה של סחר בהרואין יש בה סכנה לצבור, וסברה כי עדיין קיים סיכון שהמשיב ימשיך בפעילות עבריינית ולא היתה מוכנה ליטול על עצמה את הסיכון חרף ההמלצות החיוביות שהוגשו לה. אין למצוא פגם בהחלטה זו.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד ר. יאראק למערערת, עו"ד א. ריכטמן למשיב. 29.5.83).
ע.פ. 696/81 - אורלי אזולאי נגד מדינת ישראל
*פרסום שיש בו כדי להשפיע על מהלך המשפט (הערעור נדחה).
המערערת היא עתונאית שהתענינה בשיקום אסירים והופגשה עם עבריין שהורשע בדינו וציפה לגזר הדין. היא הכינה עליו כתבה וזו פורסמה בעתון יומיים לפני שנגזר דינו של הנאשם. היא הועמדה לדין בגין "פרסומים מיוחדים" שהיא עבירה עפ"י סעיף 41 לחוק בתי המשפט. בימ"ש השלום קבע כי יש בפרסום הכתבה כדי להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו והרשיע את המערערת. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורה והערעור נדחה.
סעיף 41 הנ"ל קובע כי לא יפרסם אדם דבר על ענין התלוי ועומד בביהמ"ש "אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו". אין האיסור חל על פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של ביהמ"ש. הערעור מעורר שתי שאלות הקשורות במשמעותו של סעיף 41 לחוק: האחת, היש בכתבה שלפנינו "כדי להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו"; והשניה, האם תום לבה של המערערת, באשר להיות הענין תלוי ועומד, כפי שקבע בימ"ש השלום, יש בו כדי לשחררה מאחריות פלילית. לשם מתן תשובה לשתי השאלות יש לבדוק את המטרה החקיקתית העומדת ביסודו של סעיף 41 לחוק.
שניים הם האינטרסים הציבוריים שבמסגרתם פועל סעיף 41. חופש הביטוי מצד אחד ומאידך טוהר ההליך השיפוטי. חופש הביטוי מהווה אחת מזכויות היסוד שאינו כתובות על ספר ומאידך עומד האינטרס שהדין יוכרע בביהמ"ש ולא מחוצה לו ע"י שופטים החופשיים מכל השפעה חיצונית. הבעיה במשטר דמוקרטי היא מציאת איזון נאות בין שני אינטרסים ציבוריים אלה.
אשר ליסוד העובדתי של אפשרות להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו - אין לאמץ את המבחן שנתקבל בפרשת "קול העם" שלפיו הסיכון של ההשפעה צריך להיות קרוב לודאי, ומאידך אין די בסכנה רחוקה הנשקפת להליך, אלא
המבחן הוא של אפשרות סבירה של השפעה אסורה. אפשרות סבירה להשפעה על הליך שיפוטי קיימת גם במקום שהמשפט מתנהל ע"י שופט מקצועי. בתחום הנרחב שבו יש לשופט שיקול דעת עשוי השופט להיות מושפע מפירסומים ומידיעות שהגיעו אליו מחוץ לכתלי ביהמ"ש. בענייננו מדובר היה בגזר דין והכתבה היתה כולה ברוח שלפיה אין להטיל על הנאשם עונש מאסר אלא יש לשקמו. לפיכך בדין נקבע כי היה בכתבה כדי להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו.
אשר לשאלת היסוד הנפשי הדרוש לעבירה זו - לשם השגת המטרה החקיקתית המונחת ביסודו של הסעיף הנ"ל יש להטיל את האחריות הפלילית כאשר קיים היסוד הנפשי של רשלנות בביצוע העבירה. אין להטיל אחריות פלילית על המפרסם שאינו מודע לכך שהמשפט תלוי ועומד ושעשה את כל שנדרש ממפרסם סביר לברר אם משפט תלוי ועומד. מאידך יש להטיל אחריות פלילית על מפרסם שמודע לכך שהליך תלוי ועומד או כאשר חוסר המודעות שלו נובע מרשלנות, היינו בנסיבות שכל מפרסם סביר היה צריך להיות מודע לכך. המבחן הקובע איננו מבחן סובייקטיבי אלא מבחן אובייקטיבי. בנסיבות הענין שלפנינו צריכה היתה המערערת לדעת כי פסה"ד טרם ניתן, או על כל פנים צריכה היתה לבדוק אם כבר ניתן פסה"ד לפני פרסום הכתבה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גולדברג החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. מוזר למערערת, עו"ד ע. חסון למשיבה. 16.5.83).
ע.פ. 546/82 - ימין סויסה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בבריחה ממשמורת חוקית
(הערעור נדחה).
המערער עשה בידיו "תנועה מזרחית" לעבר שוטרים ונתבקש להתלוות לשוטרים לתחנת המשטרה. הוא סרב והצליח להמלט, אך לאחר מכן נתפס וסרב ללכת לתחנת המשטרה. הוא נשכב על הכביש ותקף את השוטרים. הגיעה תגבורת משטרתית ובכללם הקצין ציון עזרה וזה הצליח לשכנע את הנאשם להתלוות אליו לתחנת המשטרה. באשר למעשיו בשלב זה של האירועים זוכה המערער, שכן העבירה של עשיית תנועות מגונות היא עוון ולא היתה סמכות לשוטר לעצור את המערער. לפיכך גם בריחתו לא היתה בריחה ממשמורת חוקית. ברם, לאמר שהנאשם בא למשטרה ונאמר לו ע"י הקצין כי הוא עצור בגין תקיפת שוטרים ברח המערער ועקב בריחה זו הורשע בבריחה ממשמורת חוקית ונדון לשמונה חודשי מאסר שמתוכם ארבעה לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין הבריחה בשלב השני של האירוע - טען הסניגור כי לא היתה לקצין סמכות לעצור את הנאשם כיוון שלא היה לו יסוד סביר להניח שהנאשם עבר עבירה. זאת משום שהקצין לא היה במקום האירוע ואת ידיעתו יכול היה לשאוב ממה שסופר לו ולדעת הסניגור היו סתירות בעדויות באשר לשאלה כיצד נודע לקצין דבר תקיפת השוטרים. נימוק ערעור זה נדחה שכן מהראיות עולה כי סופר לקצין כי הנאשם הפיל אחד השוטרים והלה כמעט נדרס וכן כי שוטר נוסף נפצע ובמצב דברים זה יש ודאות גמורה למדי לכל אדם סביר להניח כי היה מעשה של תקיפת שוטרים. אין נפקא מינה שביהמ"ש בסופו של דבר, בנתחו את המצב על סמך העדויות, הגיע למסקנה שהמעשה לא היווה עבירה של תקיפת שוטרים. אשר לחומרת העונש - בהתחשב בנסיבות אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, גב' אבנור. עו"ד גב' א. גנוסר למערער, עו"ד עוזי חסון למשיבה. 3.5.83).