ע.פ. 316/82 - מדינת ישראל נגד מארק ליטבק
*הרשעה על יסוד טביעת אצבע. * הרשעה על יסוד החזקה תכופה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 15/81 - הערעור נתקבל).
המשיב הואשם בביצוע שוד בחנות תכשיטים ברחובות ביום 4.4.79 ובהשתתפות בשוד בסניף בנק הפועלים ברחובות ביום 4.1.81 וביהמ"ש המחוזי החליט ברוב דעות לזכות את המשיב משני האישומים. ראיות התביעה בענין היו נסיבתיות והרוב בביהמ"ש המחוזי סבר שאין בהן די לקביעת ממצא חיובי בדבר אשמתו של המשיב. מכאן הערעור.
א. לענין שוד התכשיטים - השודד תואר ע"י המתלוננים כבעל שיער בהיר ובגובה של 190 ס"מ. לאחר השוד נמלט השודד במכונית מסוג אודי ומכונית זו שנגנבה מבעליה ארבעה ימים לפני השוד נתגלתה למחרת השוד בפרדס, סמוך למקום מגוריו של אחד גבי קריספין, חברו הטוב של המשיב, שם נמצא גם המשיב. בתוך המכונית נמצאו כמה תכשיטים שנשדדו ועל דלתה השמאלית של המכונית מבחוץ נתגלתה טביעת אצבעו של המשיב. התובעת ביקשה לבסס את ההרשעה על הממצאים הבאים: טביעת האצבע שנמצאה על המכונית; העובדה שעל פי עדויות הנשדדים קלל השודד ברומנית שהיא השפה שדוברת אמו של המשיב; המצאה של המכונית ליד בית חברו של המשיב כשהמשיב נמצא שם אותה שעה; האליבי שנתן המשיב הופרך על ידי אשתו של קריספין.
ב. שופטי הרוב סברו כי קיימת אפשרות שהמשיב הטביע את טביעת אצבעו על דלתה של המכונית באקראי כאשר נתקל בה ברחובות העיר. אפשרות זו נראתה בעיני הרוב כאפשרות שאין לבטלה. ברם, טביעת אצבע כשלעצמה הינה ראיה נסיבתית חזקה ודי בה לביסוס הרשעה באם לא ניתן לה הסבר המתיישב עם חפות. האפשרות שהמשיב נגע במכונית האודי באקראי לא הועלתה כלל על ידו בחקירתו במשטרה. להיפך, הוא הרחיק עצמו מכל מגע עם מכונית כלשהיא מסוג אודי. רק בביהמ"ש, כשנשאל ע"י סניגורו לפשר טביעת האצבע שנמצאה, הוא השיב כי "אולי במקרה אם עברתי ברחוב ובלי כוונה נגעתי באוטו...". השערת שופטי הרוב שהמשיב נגע במכונית באקראי הועלתה כאפשרות תיאורטית מופשטת ללא כל התייחסות להסבר שבעדות המשיב, עדות שלא היתה ראויה לאמון גם בעיני שופטי הרוב. העובדה שטביעת האצבע נמצאה בדלת שליד מושב הנהג ושלמשיב לא היה רשיון נהיגה אין בה כדי לחזק את דעת שופטי הרוב שכן אין זה מן הנמנע שהמשיב ידע לנהוג ונהג. גם העובדה שהשודד לבש כפפות אינה משנה שכן יכול היה לנגוע בדלת לפני שלבש את הכפפות או אחרי שהסיר אותן. לא היה בפני ביהמ"ש הסבר מתקבל על הדעת להמצאה של טביעת האצבע על המכונית ואין מקום להעלות ספק מלאכותי על סמך השערות תאורטיות רחוקות שאין להן אחיזה בראיות.
ג. לטביעת האצבע מתווספת ראיה נסיבתית נוספת כבדת משקל, היא המצאה למחרת היום של המכונית הגנובה בפרדס שליד ביתו של קריספין שם היה המשיב, ולכך מצטרפים עוד הקללה ברומנית וצבע השיער של המשיב שהוא אכן בהיר. שני אלה, כשהם עומדים לבדם, אין בהם די, אך כשהם מצטברים לראיות הנסיבתיות האחרות הם מוסיפים להן יתר משקל.
ד. אשר לשוד הבנק - בעת ביצוע השוד נקרע שטר של 500 ל"י כשחלק קטן ממנו הנושא את מספרו נשאר בקופת הבנק וחלקו הגדול נמצא ביחד עם שטרות
אחרים בכליו של המשיב בחיפוש שנעשה אצלו ביום 6.1.81 סמוך לאחר חצות הלילה, כ- 32 שעות לאחר ביצוע השוד. שני החלקים של השטר תואמים זה את זה. במכונית שבה בוצע השוד נתגלו שרוולים של סוודר ששמשו מסכות לשודדים ועל השרוולים נמצאו שערות ורוק שנבדקו והתברר שהשערות דומות לדוגמת השערות של המשיב ושהרוק יכול להיות של המשיב. כמו כן בשיחה בין המפקח טל למשיב העלה המשיב הצעה למסור את נשק השוד ודברים נוספים ובלבד שהתיק נגדו יסגר. גירסת המפקח טל נתמכה בעדות שוטר נוסף שהיה נוכח באותה שיחה.
ה. המצאות השטר הקרוע בידי המשיב מחילה עליו את הלכת החזקה התכופה. אין זו חזקה משפטית אלא הנחה המבוססת על נסיון החיים ועל ההגיון הפשוט ולפיכך יש להפעיל את ההלכה הזו בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ובהתחשב בטיב החפץ הגנוב ובאורך התקופה שחלפה מבצוע העבירה. החזקה התכופה יש בה כדי להטיל על הנאשם את הנטל להסביר את מקור החפץ שננשא אצלו באופן המתיישב עם חפותו או לפחות המעורר ספק בענין מעורבותו בעבירה.
ו. אין ממש בטענת הסניגור כי כלל החזקה התכופה אינו חל על שטרי כסף שאדם משתמש בהם באופן שוטף לצרכיו היום יומיים מבלי לשים לב ומבלי שיוכל לבדוק ממי ומתי קיבל שטרות אלה. אם כי לגבי שטרי כסף תדרש בדרך כלל, לצורך הפעלת החזקה התכופה, תקופת זמן קצרה יותר בין ביצוע העבירה לבין מציאת השטר, הרי גם בשטרי כסף תפעל החזקה. בענייננו, אין מדובר בשטר כסף רגיל אלא בשטר קרוע באחת מפינותיו וחסר מספר. שטר כזה שאדם זהיר נמנע מלקבלו מחשש שלא יוכל להפטר ממנו או לקבל תחליף לו בבנק, שונה לענין החזקה התכופה משטרות אחרים העוברים מיד ליד בנקל. לעובדה זו יש משמעות לענין אורך הזמן וזמן של 32 שעות בנסיבות אלו הינו עדיין בגדר התקופה לענין החזקה המטילה את חובת ההסבר על המשיב.
ז. הסברו של המשיב היה כי קיבל את השטר הקרוע כעודף מבעלי דוכן למכירת פלאפל, אך בעלי הדוכן הכחישו שקיבלו אי פעם שטר קרוע ועמדו על כך שהם מקפידים שלא לקבל שטרות כאלה. שופטי הרוב בביהמ"ש העלו אפשרות שהמשיב שהיה מובטל קיבל את השטר מאת אחד מחבריו ומשהתברר לו כי השטר הוא "חם" אין הוא יכול בשום פנים ואופן לגלות את מקורו. ברם, לתאוריה זו אין כל אחיזה בחומר הראיות ואין זו אלא השערה שביהמ"ש העלה מיוזמתו. אמנם אין ביהמ"ש פטור מלבחון אפשרויות המתישבות עם חפותו של נאשם, גם כשזה אינו נוקט בהן כקו הגנתו משיקולים אלה או אחרים, אך במה דברים אמורים כשיש לכך בסיס בחומר הראיות ואילו בענייננו אין בחומר הראיות לא אחיזה ולא רמז להשערה זו.
ח. משהופרך הסברו של המשיב לגבי מקורו של השטר נותרה החזקה התכופה ודי בה לשמש בסיס להרשעה גם ללא ראיות נוספות. ברם, מצטרפות לה גם ראיות נסיבתיות אחרות אשר כשלעצמן אין די בהם כדי לבסס הרשעה, אך בהצטברותן יש כדי לחזק את המסקנה כי המשיב הוא שביצע את העבירות. בין אלה יש למנות את העובדה שהמשיב הציע למפקח טל מיוזמתו לשתף פעולה עם המשטרה למסירת הנשק. שופטי הרוב נמנעו מלקבוע עובדה אם הם מאמינים לגירסת המשיב שהמפקח טל הציע את ההצעה או לגירסת המפקח טל, אך שופט המיעוט קבע כי המשיב הוא שהציע את ההצעה. אך גם אילו העדיפו שופטי הרוב את עדות המשיב על עדות המפקח טל וסמל המשטרה שהיה איתו, ניתן בערעור להתייחס להתרשמותו של שופט המיעוט לענין המהימנות. בכל הנסיבות יכול ביהמ"ש היושב
לערעור לקבל את המסקנה כי המשיב הוא שיזם את הפניה למפקח טל. כמו כן בדיקת הרוק אין לה ערך פוזיטיבי כי עולה ממנה רק שיתכן שהרוק הוא של המשיב ולא יותר מכך, אך לעומת זאת בדיקת השיער מצביעה על רמת דמיון גבוהה ובדיקות אלה יש להן ערך ראייתי מסויים כשהן מצטברות לראיות אחרות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גב' אבנור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' ד. וקסלר למערערת, עו"ד י. שפטל למשיב. 9.6.83).
ע.פ. 663/82 - מדינת ישראל נגד יואל לרנר
*קשירת קשר להנחת מטען חבלה בהר הבית וקולת העונש (ערעור של המשיב על הרשעתו וערעור המדינה על קולת העונש - הערעורים נדחו).
המשיב הורשע בעבירה של קשירת קשר להנחת מטען חבלה ליד מסגד כיפת הסלע ונדון ל- 30 חודשי מאסר בפועל וכן הופעל חופף מאסר על תנאי של שנתיים. ערעורו של המשיב על הרשעתו וערעורה של המדינה על קולת העונש נדחו.
המערער הקים תנועת נוער שמטרותיה "חידוש עבודת השם על הר הבית" והחזרת "הזכות הריבונית והדתית" על הר הבית. בני הנוער נתבקשו למלא שאלון ובו שאלה אם הם מוכנים לעמוד לדין פלילי ולהשלח למאסר. לתנועה הצטרפו מספר בני נוער ובין חבריה היה נער בן כ- 15 שהציע למשיב להניח מטען חבלהבהר הבית והמשיב קיבל את ההצעה. לאחר מכן נסעו המשיב והנער לאיזור אימונים של צה"ל על מנת לאסוף חומר נפץ ומשלא הצליחו אמר הנער למשיב כי הוא רואה שהם שלומיאלים ולא יוכלו לעשות משהו ולפיכך יש לבטל את התוכנית והמערער הסכים לכך. כשבוע לאחר מכן נעצר המערער. השאלה במחלוקת היתה אם המערער הסכים להצעת הנער למראית עין בלבד או שהיתה לו מחשבה פלילית הנחוצה לקיום הקשר כפי שגורסת התביעה. התרשמות השופט היתה שאין להאמין לגירסת המערער ואת קיום הכוונה הפלילית אצל המערער קבע על יסוד העובדות שהובאו בפניו ובכך אין להתערב. אשר לעונש - למערער מספר הרשעות בקשירת קשר, וכבר נדון למאסר די ממושך והבטיח לחזור למוטב ולא עמד בדיבורו. אעפ"כ הוחלט, לא בלי היסוס, שלא להחמיר בעונש. זאת בהתחשב בכך שהתכנית בוטלה לפני שנעצר המשיב וכן בהתחשב בכך שביהמ"ש היושב בערעור אינו ממצה את הדין לגבי חומרת העונש כלפי נאשם שזכה לרחמי ביהמ"ש קמא.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, לוין. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד גב' מ. ברנשטייןלמערערת, המשיב לעצמו. 2.6.83).
ע.פ. 510/82 - ציון לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בגין התפרצות למקום תפילה וגניבת 30 שקלים מקופת צדקה נדון המערער לארבעה חדשים מאסר בפועל וארבעה חדשים מאסר על תנאי וכן הופעלו מאסרים על תנאי של 18 חדשים מצטברים לעונש הנ"ל. המאסר בפועל הוא מיום גזר הדין וביהמ"ש קבע שהביא בחשבון בשקוליו את העובדה שהמערער היה במעצר כשלושה חדשים לפני גזר
הדין. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לטענת המערער תקופת המאסר ארוכה מדי בהתחשב עם הבעיות המשפחתיות שהוחמרו בעת המאסר ולפי תסקיר שירות המבחן יש סיכויי שיקום למערער. על פי התנהגות המערער בתקופת המאסר נראה שעדיין יש תקווה כי ימצא דרך לחזור למוטב ואם כי העונש שהוטל אינו חמור, הרי בנסיבות הענין ראוי להקל במידת מה עם המערער מתוך מגמה לעודד אותו בדרך לשיקום. לפיכך תחל תקופת המאסר שהוטלה עליו לא מיום גזר הדין אלא מיום המעצר.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד ג. ויסמן למשיבה.2.6.83).
ע.פ. 519/82 - ידידה גרינברג נגד מדינת ישראל
*הרשעה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל מידת העונש נתקבל).
בהליך אזרחי שבין המערערת לבין בעלה נתן ביהמ"ש המחוזי "צו מניעה האוסר על האם למנוע מהאב להוציא את הבת הגדולה... כל יום... וכן בכל שבת מ- 10 עד 30:14". באחת השבתות מנעה המערערת מבעלה להוציא את הבת לטיול ובגין כך הואשמה בעבירה של אי מילוי חובה רשמית" בניגוד לסעיף 287 לחוק העונשין. בבימ"ש השלום טען הסניגור כי תנאי להרשעה בסעיף הנ"ל הוא "אם לא נקבע במפורש עונש אחר או הליך אחר לאותה הפרה", ובענייננו קיים "הליך אחר" לפי סעיף 6 לפקודת בזיוןביהמ"ש. בימ"ש השלום דחה את הטענה, הרשיע את המערערת ודן אותה ל- 3 חדשי מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור וביהמ"ש העליון דחה את הערעור על ההרשעה וקיבל את הערעור על מידת העונש.
השאלה הינה מהי אותה "הפרה" שבגינה מתבקשת הטלת אחריות מזה ונטענת קיומו של "הליך אחר" מזה. המושג "הפרה" עשוי להיות בעל משמעויות שונות בהקשרים שונים. בהקשרו של סעיף 287 יש להבחין בין הפרה "רגעית" או "בודדת" לבין הפרה נמשכת. ההפרה הרגעית מתגבשת ביחידת זמן נתונה ועם התרחשותה באותה יחידת זמן היא חדלה להתקיים והופכת נחלת העבר. כשההפרה היא רגעית היא משתכללת עם האירוע ושוב אין אפשרות לקיים בעתיד את הצו לענין אותה הפרה. מאידך, בהפרה נמשכת מורה ההוראה השיפוטית על התנהגות, שהפרתה נעשית במשך זמן הנמשך עד לביצוע ההוראה או עד שאין אפשרות לבצעה. ההבחנה בין שני סוגי ההפרות קשה ולעתים קרובות יש בה מן המלאכותיות. כאשר מדובר בהפרה נמשכת קיים "הליך אחר" של אכיפה לפי פקודת בזיון ביהמ"ש או חוק ההוצל"פ ואז אין אישום לפי סעיף 287 לחוק העונשין. שונה המצב באשר להפרה רגעית. כאן משתכללת "ההפרה" ברגע שהופרה ההוראה ולאותה הפרה לא נקבע "הליך אחר" שכן אין כל דרך לתקן את הפגם שכבר נעשה ולפיכך ניתן להפעיל את הסנקציה של סעיף 287. בענייננו, הפגם של אותה שבת אי אפשר לתקנו ואילו באשר לשבתות הבאות הרי גם אם תועבר הבת לאב אין בכך כדי לתקן את הפגם של השבת שעברה. לפיכך אין כאן "הליך אחר" לפי סעיף 287 וחל סעיף זה על ההפרה הנדונה.
אשר לעונש - המאסר על תנאי היה מותנה לשנתיים ותקופה זו מתקרבת לסיומה. בהתחשב בכך וכן בנסיבות המיוחדות של המקרה יש לבטל את המאסר על תנאי ולהעמיד את העונש על 5,000 שקל.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' אבנור. החלטה - השופט ברק. עו"ד קנת למערערת, עו"ד פוגלמן למשיבה. 28.4.83).
ע.פ. 527/81 - אבינועם צוברי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
בעקבות חיפוש שנערך בבית הוריו של המערער נעצרו המערער ואחיו וכאשר הוחזקו בתוך ניידת משטרתית החליפו ביניהם מלים ואלה הוקלטו. בשיחה המוקלטת אמר המערער לאחיו כי יש לו "לבן" בביתו וכי החומר נמצא על הגג. בעקבות דברים אלה ערכה המשטרה חיפוש בגג וגילתה 10 מנות הרואין, חומר שנוהגים לכנות אותו בשם "לבן". הסליל שעליו הוקלטה השיחה לא הובא כראיה כי ההקלטה נמחקה אך הובא כראיה התמליל. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהחזקת הסמים ודן אותו לשלוש שנות מאסר שמתוכן תשעה חדשים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל בהתחשב בזמן הרב שעבר מאז ביצוע העבירה בשנת 1977.
לענין ההרשעה העלה הסניגור שתי טענות נגד קבילותו של התמליל: לגבי ההקלטה עצמה לא נתקיימו התנאים המוקדמים שנקבעו בפסיקת ביהמ"ש העליון, והתמליל עצמו לא היה בגדר הראיה הטובה ביותר היכולה למלא את מקומו של הסליל החסר. שתי הטענות אין לקבל, אך אין צורך לנתח את ההלכה ויישומה לענין דנא, שכן המערער בעדותו אישר כי אמר את משפט המפתח הנ"ל שבעקבותיו נמצאו הסמים. על על יסוד הנ"ל יש לדחות את הערעור על ההרשעה.
אשר לעונש - העבירה נעברה לפני כשש שנים, כתב האישום הוגש כשבוע לאחר מעצר העורר, אך שמיעת הראיות החלה ביוני 1980 וזאת כנראה בשל כך שהמערער לא היה במעצר. ההליכים נסתיימו ביולי 1981 ולמרות שמדובר בהרשעה בהחזקת הרואין שבעטייה נגזרו למערער 9 חודשי מאסר בפועל החליט ביהמ"ש לשחרר את המערער בערבות עד לשמיעת הערעור. גם שמיעת הערעור התעכבה. מעבר הזמן של שש שנים הוא גורם רב משקל בענין מידת העונש אך אין זה הנתון היחידי. מדובר ב- 10 מנות הרואין שהיו ארוזות וכנראה מוכנות להעברה מיד ליד. נוסף על כך הסתבך המערער בשנת 1978 בעבירת סמים נוספת. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הוא מטיל על המערער עונש קל בהתחשב בכך שעברו 4 שנים מאז העבירה ועד למתן גזר הדין. בינתיים חלפו כאמור שנתיים נוספות וניתן להקל במידת מה בעונש ולהעמיד את המאסר בפועל על ששה חדשים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, גב' נתניהו. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד אמיר ציון למערער, עו"ד גב' דניאלה וקסלר למשיבה. 29.5.83).
ע.פ. 561/82 - סמי חלפון נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (התפרצות) (הערעור נדחה בעיקרו).
בגין שתי עבירות של התפרצות לדירות וגניבה נדון המערער לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 40,000 שקל או שנת מאסר. המערער הודיע שאין ביכולתו לשלם את הקנס ולפיכך עליו לרצות מאסר של שנתיים. הערעור בענין הקנס נתקבל. למערער הרשעות קודמות לא מעטות ובנסיבות אלה לא לא היה מקום להתערב בגזר הדין, אילולא העובדה ששנה אחת של מאסר יצטרך המערער לרצות עקב אי תשלום הקנס. ביהמ"ש המחוזי יצא מתוך הנחה שיש להטיל בעבירות המביאות תועלת כספית לעבריין קנס מתאים וכי הקנס ישולם. כאמור הקנס לא שולם והתמורה של שנה מאסר בגין אי תשלום הקנס מהווה חומרה יתירה. לפיכך הוחלט כי במקום העונש האמור יבוא מאסר בפועל של שנה וחצי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד ג. ויסמן למשיבה.2.6.83).
ע.פ. 350/80 - דיאב עיסאווי נגד מדינת ישראל
*גירושי אשה בעל כרחה (הערעור נדחה).
המערער ואשתו התדיינו בפני בית הדין השרעי ובמהלך ההתדיינות התיר המערער את קשר הנשואין על כרחה של אשתו, מבלי שהיה בידו אותה שעה פסק דין סופי של בי"ד מוסמך המחייב את האשה להתרה זאת. המערער הואשם בעבירה על סעיף 181 לחוק העונשין האומר כי "התיר איש את קשר הנישואין על כרחה של האשה, באין בשעת התרת הקשר פסק דין סופי להתרה זו, דינו - מאסר חמש שנים". בביהמ"ש המחוזי טען המערער כי לאחר שעשה את המעשה נערך הסכם בוררות בין הצדדים שלפיו מונתה ועדת בוררות שהיא "מושב משפחה" לפי סעיף 130 של חוק דיני המעמד האישי העותומני ואותו "מושב משפחה" החליט "... לאשר את הגירושין... כגירושין שנעשו בהסכמת הצדדים". טוען המערער כי מכיון שאישרו את הגירושין למפרע הרי שלא עבר על החוק. הערעור נדחה. עפ"י הסעיף 181 הנ"ל חייב להיות בעת התרת הקשר פסק דין המחייב את האשה להתרת קשר הנישואין. פס"ד שניתן לאחר המעשה אינו שולל את האופי הפלילי של התרת הנישואין שנעשתה בטרם ניתן אותו פס"ד. זאת מבלי להכנס לשאלה אם ועדת הבוררות הנ"ל כוחה ככוחו של בימ"ש או של בית דין מוסמך לתת החלטה בדבר גירושין.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גב' אבנור. עוה"ד י. סלטון וא. אלפיה למערער, עו"ד גב'ע. ראובני למשיבה. 26.5.83).
ע.פ. 690/82 - משה חדד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב וזיופים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בחמש עבירות של גניבת רכב וזיופים שנעשו בקשר לזהותם ונדון לשלוש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. את העבירות ביצע המערער בהיותו בעל מוסך מורשה כשהוא משתף בכל אחד מהמקרים שותפים למעשי העבירה. המערער טען כי המאסר הממושך יהרוס את המוסך שהוא מקור לחמו וכן כי ביהמ"ש החמיר עמו בהשוואה לעונשים שהטיל על שותפיו. אכן, המאסר הממושך עשוי לגרום לתוצאות חמורות למערער ואעפ"כ אין להקל בעונש. השיקול הציבורי גובר על כל שיקול אחר ומחייב ענישה מרתיעה של מי שבצע כסף סנוור את עיניו עד שלא בחל, באחד המקרים, לקשור קשר עם חייל כדי לגנוב רכב השייך לצבא ולזייף את פרטיו. המערער היה הרוח החיה בכל המקרים ואת העבירות ביצע במשך תקופה ארוכה. שותפיו של המערער נדונו לעונשים קלים יותר, אך יש לאבחן בין חלקו של המערער במעשים וחלקם של האחרים, וכן יש להביא בחשבון שכל אחד משותפיו הורשע במספר קטן יותר של מקרים.
(בפני השופטים: יהודה כהן, גב' נתניהו, גולדברג החלטה - השופט גולדברג. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד לירן למשיבה. 30.5.83).
ע.פ. 393+451/82 - יעקב נקש נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הואשם בשוד מזויין בצוותא בכך שבאחד הערבים תקף, יחד עם אחר, את המתלונן שאול רחמים ושדד ממנו 18,000 שקלים. ביהמ"ש גזר למערער שש שנות מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
המתלונן העיד כי הצליח לקרוע פיסת בד מלבושו של התוקף וכן לקרוע את המסיכה שעל פניו ואז הוא ראה שמדובר במערער שהכיר אותו עוד מקודם. היו סתירות שונות בעדותו של המתלונן, אך ביהמ"ש התייחס אליהן והאמין למתלונן
ובכך אין להתערב. בידי ביהמ"ש היו ראיות נוספות ובכללן שעל פיסת הבד שנקרעה נמצאו מספר שערות ובדיקה מעבדתית העלתה כי קיימת אפשרות כי השערות הן של המערער; אשתו של המתלונן העידה כי שמעה את בעלה קורא לעזרה ומצאה אותו שוכב וצועק ואמר לה מיד "זה היה נקש"; במהלך החקירה הוקלטה שיחה בין המערער לבין חשוד נוסף ומתוכה עולה מעורבתו של המערער במעשה; טענת אליבי של המערער לא הוכחה על ידו. על סמך כל הראיות רשאי היה ביהמ"ש לבסס את המסקנה המפלילה.
אשר לעונש - מעשה העבירה בוצע בצורה ברוטלית על אדם שהיה מוכר למערער. יש לו הרשעות קודמות ובכללן עבירות נגד הרכוש ועבירות אלימות. לאחר פסה"ד בתיק הנוכחי נדון המערער בגין עבירות נוספות ל- 10 חדשי מאסר ונקבע שרק חדשיים יצטברו לעונש זה בהתחשב בכך שמדובר בעונש חמור. שני הצדדים ציטטו פסקי דין של ביהמ"ש העליון, האחד הצביע על עונשים קלים יותר והאחר הצביע על עונשים חמורים יותר, אך בסופו של דבר יש לשפוט כל מקרה על פי נסיבותיו המיוחדות, ואין לומר שעונש של שש שנות מאסר עבור מעשה שוד אכזרי מוגזם בחומרתו.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 23.5.83).
ע.פ. 255/82 - נשאט בן אחמד כבתא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בבעילת חולת נפש וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער עבד כאח בבית חולים לחולי נפש בבת ים ובאחד הימים הובאה למקום אשה שנמצאה ע"י המשטרה משוטטת ברחובה של עיר כשניכר עליה שהיא לוקה בנפשה. הרופא של בית החולים קבע שהיא חולת סכיזופרניה ונתונה במצב פסיכוטי חריף וזקוקה לאישפוז. היא אושפזה באותו בית חולים והמערער קיים אתה יחסי מין במשך כשבוע ימים. הוא הועמד לדין בעבירה של בעילת אשה שלא כדין ביודעין שהיא לקויה בנפשה ובשכלה ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הסניגור ביקש לאבחן בין דרגות שונות של לקויים נפשיים ולקבוע שאין לקרוא את הביטוי "לוקה בנפשה" פשוטו כמשמעו אלא יש לקבוע לו הגדרה מצומצמת, היינו, מי שאינו יודע להבחין בין טוב ורע. ביהמ"ש דלמטה לא קיבל גירסה זו וסבר שהביטוי לוקה בנפשה רחב דיו כדי לכלול בו גם אשה שהיתה נתונה במצב של אותה פלונית. נראה שכל הדיון בנושא זה אינו דרוש לענייננו. העובדות שהוכחו הן חד משמעיות ואינן מותירות ספק שתהיה אשר תהיה ההגדרה של "לקוי בנפשו" הרי במקרה זה העבירה בוצעה. המערער עצמו אישר שוב ושוב כי ידע שהאשה היא חולת נפש וכל שלושת הרופאים שהתייחסו למצבה הנפשי היו בדעה שהיא לוקה בנפשה. בנסיבות אלה אין להתערב בענין ההרשעה.
אשר לעונש - מדובר בעבירה חמורה שהמחוקק קצב לה עונש מירבי של 10 שנות מאסר. גישה זו מלמדת שהמחוקק ראה צורך להגן על נשים אשר מחמת חולשה נפשית או שכלית עשויות להיות מנוצלות כאובייקט לסיפוק יצריהם של אחרים. ודאי שיפים הדברים כשמדובר בגבר הנמצא במחיצתה הקרובה של אשה כזו וזוכה לאמונה משום שהוא מטפל בה בתחומי בית החולים. בכל הנתונים אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גב' אבנור. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. מסראווה למערער, עו"ד גב' ד. חן למשיבה. 26.5.83).
ע.פ. 617/82 - עופר וקסנפלד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נסיון לרצח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער שהוא בן 23 ניהל פרשת אהבים עם שכנתו הנשואה המבוגרת ממנו ב- 11 שנים. כאשר בקשה האשה להינתק מן המערער הוא נכנס לדירת בני הזוג וירה מספר יריות בבעל ואך כפשע היה שהיריות תגרומנה למות. ביהמ"ש הרשיע את המערער בנסיון לרצח ודן אותו שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. דעת המיעוט היתה שיש להעמיד את המערער בפיקוח שירות המבחן. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
חרף הנסיבות המיוחדות צדקו שופטי הרוב שיש לשלוח את המערער לריצוי מאסר בפועל לתקופה ממושכת ולא היה מקום להתערב בעונש. ברם, בינתיים הוגש דו"ח פסיכיאטרי נוסף ומתוכו עולה כי חלה התדרדרות רצינית במצבו הנפשי של המערער ונתגלו אצלו סימנים המעוררים חשש של התערערות נפשית. אין השלטונות בכלא יכולים להעניק למערער את הטיפול הרפואי הדרוש לו ומאידך הוכנה תכנית טיפול ע"י שירות המבחן שהמערער מוכן לה. מטעם זה בלבד נתקבל הערעור ותקופת המאסר בפועל הועמדה על שנתיים ואילו המאסר על תנאי על שלוש שנים.
(בפני השופטים: ש. לוין, י. כהן, בך. עו"ד גב' מיכל גל למערער, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 7.6.83).
ע.פ. 620/82 - מחמוד עיסא זראיעה נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער התארח אצל אדם קשיש כבן 72 ובהיותם יחדיו שתו משקאות משכרים ובשלב מסויים ביקש הקשיש, שהיה הומוסקסואלי, לשדל את המערער לקיים עמו יחסי מין ולהסכים להבעל בדרך סדום. המערער התקומם נגד הצעה זו והמנוח ניסה לכפות עצמו עליו בכך שזרק עצמו לעברו פעם ועוד פעם. בתגובה חנק המערער את המנוח בעניבה שכרך לצווארו וכך המשיך במעשה החניקה כשלש ארבע דקות עד שאותו קשיש נפח את נשמתו. לאמר המעשה נטל המערער מעל גופתו של המנוח תכשיטים והסתלק מהמקום. מוסכם על בעלי הדין שהמערער עשה מעשה שבו התכוון לגרום למותו של המנוח, והכין עצמו למעשה ההריגה, אלא שפעל כך תחת קינטור תכוף מצד המנוח שהציע לו במפגיע קיום יחסי מין שלא על דרך הטבע והמערער בהיותו מוסלמי נפגע מכך פגיעה עמוקה. לכתחילה הואשם המערער ברצח בכוונה תחילה אך במהלך הדיון שונה הסעיף בהסכמה והועמד על הריגה ובעבירה זו הורשע המערער. ביהמ"ש גזר למערער 10 שנות מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור מעלה את העובדה של מצב חוסר האונים שאליו נקלע המערער וכן כי היה אותה שעה בגילופין ותגובותיו לא היו כל כך שקולות. את כל הנסיבות האמורות ואת מצבו המשפחתי של המערער כבר לקח ביהמ"ש המחוזי בחשבון שאלמלא כן היה מתחייב עונש חמור פי כמה. אין להתעלם מכך שהמערער במודע ובמחשבה תחילה בחר לו דרך נפשעת להפטר מטרדנותו של אדם קשיש ולא הניח למנוח עד שהיה ברור לו כי הלה אינו חי עוד. לאחר המעשה הוסיף המערער חטא על פשע ותלש מעל גופתו של המנוח תכשיטים והסתלק מהמקום. בהתחשב בכל האמור אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, י. כהן, גולדברג. עו"ד נ. רם למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיב. 31.5.83).
ע.פ. 459/82 - שלום קטן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
חולית משטרה שנשלחה לבדוק חבילה חשודה הבחינה בבחורה הניגשת למקום המחבוא ומוציאה משם את החבילה שהכילה כ- 370 גרם חשיש. הבחורה נעצרה, הואשמה בהחזקת חשיש והורשעה. היא סיפרה בהודעתה במשטרה כי את החשיש קיבלה מאת המערער ובעדותה סיפרה פחות או יותר אותם דברים, אך הסניגורית מצביעה על סתירות בדברי העדה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת הסמים ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר עונשי מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הסתירות בדברי העדה נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי שציין כי ביהמ"ש רשאי לחלק עדות שיש בה סתירות ולתת אמון בחלק מהדברים הכלולים בה. כיון שביהמ"ש כבר התייחס לסתירות ולמרות כך האמין לדברי העדה אין להתערב בשיקוליו.
ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו שאינו בטוח אם העדה היא שותפה של הנאשם או מעורבת בעבירה וחיפש סיוע לעדותה ואת הסיוע מצא בשני תמלילים של שיחות שבין המערער לבין העדה שהוקלטו ע"י המשטרה. באחת ההקלטות מאיים המערער על העדה שאם לא תיקח על עצמה את האשמה הוא "יכסח" אותה בחוץ ובשיחה השניה הוא מבטיח לעדה תשלום של 100,000 ל"י וכן שיעמיד לה פרקליט ובלבד שתיקח על עצמה את האשמה. אומנם אין בתמלילים אלה הודאה מפורשת באשמה, אך מסקנה חד משמעית העולה מדברים אלה היא אשמתו של המערער.
אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות בעבירות רכוש והחזקת סמים ומי שהורשע ונדון למאסר על תנאי צריך לדעת כי אם לא ינצל את ההזדמנות שניתנה לו ויעבור עבירה חדשה הוא יענש גם בגין העבירה הקודמת. אין כל נימוק שלא להפעיל את עונשי המאסר כולם מצטברים זה לזה.
(בפני השופטים: ד. לוין, י. כהן, גב' אבנור. עו"ד גב' כ. חנוך למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 4.5.83).
ע.פ. 696/82 - מדינת ישראל נגד דוד לאלו
*קולת העונש (מעילה בכספי לקוחות ע"ד עורך דין) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב היה עו"ד ובמסגרת תפקידו ביצע מספר עבירות מרמה חמורות. במקרה אחד ייצג לקוח שנפגע בתאונת דרכים והגיש בשמו תביעה לחברת הביטוח. באפריל 1977 חיבר המשיב מסמך כוזבשהתיימר להיות "שטר פיטורין והסכם סופי" בין הנפגע לבין חברת הביטוח ועל פי מסמך זה קיבל המשיב כ- 47,000 ל"י עבור הלקוח ואת הכסף נטל לעצמו. הלקוח נשאר כתוצאה מהתאונה נכה משותק והיה זקוק לכספי הפיצויים באופן דחוף לרכישת מכונית ולצרכי מחייתו. הוא פנה למשיב שנה לאחר שהמשיב קיבל את הכסף במכתב נוגע ללב שבו תיאר את מצבו הנואש וביקש להחיש את הטיפול בתביעתו אך גם פנייה זו לא הניעה את המשיב לתקן את המעוות. רק שלוש שנים לאחר גזילת הכסף מסר המשיב את סכום הקרן לידי הלקוח וכעבור עוד שנה שילם לו פיצוי מתאים עבור השחיקה בערך הכסף. מעשה דומה ביצע המשיב בלקוח אחר. בגין מעשים אלה הורשע המערער בעבירות של גניבה ע"י מורשה וכן בזיוף מסמך. אישום אחר מתייחס לשיבוש הליכי משפט, בהליך המשפטי נגד המשיב באשר לאישומים הנ"ל. בכדי לגרום להשהיית המשפט הודיע המשיב ביוני 1982 לסניגורו כי הוא נקרא לשירות מילואים בצפון כאשר הודעה זו היתה כוזבת, וכך השיג דחיית המשפט. בגין שלושת האישומים הנ"ל גזר ביהמ"ש המחוזי למשיב
תשלום קנס כספי של 25,000 שקל וכן שנה מאסר שמתוכה חודש אחד בפועל ו-11 חודשים על תנאי. את החודש האחד ריצה המערער בעבודות חוץ. ביהמ"ש המחוזי הביע צערו על שהוטל עליו התפקיד הקשה לגזור את דינו של עו"ד בעל ותק המוכר לו היטב בהופעותיו בפניו. כנסיבות לקולא ציין כי אין מדובר בעבריין מועד אלא בעו"ד שנכשל, המשיב הוכה קשות ע"י עצם הודאתו בעבירות והרשעתו, הוא החזיר ללשכת עוה"ד את רשיונו והלשכה עשוייה להשהותו לצמיתות בגין עבירותיו, הוא עשה מאמצים כספיים לפיצוי המתלוננים וכמו כן למשיב נגרמה תאונת דרכים קשה בשנת 1975 ומאז חל שינוי בהתנהגותו ובמצבו הנפשי. הערעור על קולת העונש נתקבל.
החובה להחמיר בעונשו של המשיב בולטת מכל אחד מההיבטים הבאים: אדם המועל באמון הזולת וגוזל מאחרים רכוש המופקד בידיו ראוי לעונש חמור; החמרה זו מוצדקת שבעתיים כשקורבנות העבירה הם אנשים מוכי גורל הזקוקים לרכוש שנגזל מהם כאויר לנשימה; מעל לכל מן הראוי להחמיר בדין כשמדובר בעו"ד וזאת לא רק בשל הנזק שעבירות כאלה גורמות לשם הטוב וליוקרה של מקצוע עריכת הדין, אלא משום שיש לראות באמון המוחלט ביושרם של עוה"ד נכס צבורי רב ערך אשר הפגיעה בו ראויה להענשה משמעותית; ישנה חומרה רבה בעבירה של השגת הדחייה במשפט בטענות כזב; יש לציין לגנאי במיוחד כי המשיב לא נרתע מלהשתמש בנימוק הכוזב שגויס לשרות מידי לרגל המלחמה שפרצה בצפון בידעו שהנמקה זו תזכה לאהדת כל הנוגעים בדבר. העובדה שהמשיב אינו משתמש כעת ברשיון עורך הדין שלו ושהלשכה עשוייה לשלול את רשיונו אינה מרפאה את הנזק שנגרם ואין לראות בה נסיבה מקילה.
אשר לטענה שהמשיב כבר ריצה את עונש המאסר בפועל שהוטל עליו - נכון שביהמ"ש לערעורים מהסס בדרך כלל להחזיר נאשם לבית סוהר בתום ריצוי עונש מאסר, אך אין משקל לטענה זו כאשר עונש המאסר בפועל נקבע לתקופה כה קצרה וכאשר המשיב ריצה את העונש בעבודת חוץ במשטרה. בהתחשב בכל זה מן הראוי היה להטיל על המשיב עונש מאסר לתקופה ניכרת ואולם ביהמ"ש שלערעור אינו ממצה את הדין עם הנאשם, וכן יש להתחשב בנסיבות המקילות. בכל הנסיבות יועמד עונש המאסר בפועל על שנה אחת.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד גב' נ. לבנה למערערת, עוה"ד א. פרוסט וא. בנימין למשיב. 13.6.83).
ע.פ. 758+807/81 - רונן ששת נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות תקיפה ואינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בתקיפה לשם ביצוע פשע, שני מעשים מגונים בכח, שני מעשי סדום ושני מעשי אינוס וכל זאת בגין מעשים שביצע במתלוננת בליל המקרה. לאחר חצות לילה היתה המתלוננת בדרכה לביתה והמערער נטפל אליה. הרחוב היה שומם והוא תפס אותה וניסה לחונקה ותוך איומים שירצחנה גרר אותה לתוך חצר, שם ספגה ממנו מכות. היא ניסתה להרגיעו והוא הרשה לה ללכת. בצאתה מן החצר נטפל אליה שוב וגרר אותה לביתן פחי אשפה וביצע בה מעשים מגונים ומעשי סדום ולאחר מכן גרר אותה לחצר אחרת ושם אנס אותה. משהחלה ללכת לביתה נתלווה אליה בכוח וכאשר הגיע לדירה נכנס אתה ואיים עליה שאם תרים קול צעקה הוא ירצח את הוריה. שוב בעל אותה ועשה בה מעשים מגונים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עדות המתלוננת ומצא סיוע למכביר לעדות זו וגזר למערער 14 שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
בביהמ"ש העליון הודה המערער במעשים שביצע, אך סניגורו טען גם נגד
ההרשעה וביהמ"ש העליון החליט שלא להתחשב בהודאה ודן בענין לגופו עפ"י טענות הסניגור ועפ"י הראיות שהיו בתיק. בסיכומו של דבר החליט שאין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי כי המערער ביצע את כל המעשים הנ"ל.
אשר לעונש - גזר הדין הוא אמנם מן החמורים ואין משמעות לטענת התובעת כי בהתחשב בעבירות הנפרדות שבהן הורשע המערער ניתן היה לגזור עליו עונשים נפרדים על כל עבירה ועבירה. מקובל לגזור עונש אחד על עבירות מאותו סוג שנעברו ברצף אחד והנובעים מאותם מעשים גם אם מדובר בהרשעה על פי סעיפים שונים בספר החוקים. אולם לא רק חומרת המעשים ואכזריותם היא שהדריכה את ביהמ"ש המחוזי בגזירת הדין. מדובר באדם בעל אישיות חולנית על רקע מיני שיש לו גליון הרשעות המלמד על רצף של עבריינות מזה למעלה מ- 20 שנה ובכלל זאת 8 עבירות של אלימות מין וכולל מעשי אונס. כבר בערעור קודם, על ארבע שנות מאסר שנגזרו עליו, אמר ביהמ"ש העליון כי מדובר באדם אומלל שאין עומדים לו הכוחות הנפשיים הדרושים כדי להתגבר על יצרו הרע, אך אין מנוס מהחזקתו במאסר לא רק למען הגן מפניו על הצבור כי אם גם למען הגן מפניו על עצמו. מצב זה לא השתנה מאז. כל המאמצים שנעשו לעזור לו או לשקמו היו ללא תועלת. אכן, מצב נפשי חולני ראוי לעתים שילקח בחשבון בשיקולי הענישה וכלפי המערער נעשה הדבר בעבר, ואולם קיים גם הצבור הראוי להגנה וגם לו חייב ביהמ"ש חובתו. מדובר באדם המסוכן לצבור בדרגה גבוהה ואין אמצעי הרתעה יעילים פרט לעונש מאסר לתקופה ממושכת.
(בפני השופטים: בייסקי, שיינבוים, חלימה. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. וינוגרד למערער, עו"ד גב' ברנשטיין למשיבה. 14.7.83).
ע.פ. 387/82 - אלי קוסטנטין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (דרישה לקיים יחסי מין תוך איומים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך שנכנס לביתה של המתלוננת ודרש ממנה לקיים עמו יחסי מין תוך איומים שיהרוג אותה או את אחד מילדיה אם לא תיענה לו. הוא נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ולמאסר על תנאי של שנתיים. כן הופעלו מאסרים על תנאי של 29 חודשים חופף למאסר החדש. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער מבקש להקל בעונשו בהדגישו כי מאז ילדותו הוטלו עליו עונשים רבים וריצה עונשי מאסר רבים ואולם דווקא עברו של המערער הוא אשר מחייב החמרה בדינו. יש לו עשרות הרשעות מאז שנת 1968 ובתי המשפט התחשבו במערער תקופה ארוכה והטילו עליו עונשים קלים אך הדבר לא הביא לשיפור בהתנהגותו. אשר לטענתו שיש להתחשב באשתו ובמשפחתו - ספק אם לטעון זה יש משמעות כאשר לאחר ההרשעה נשוא ערעור זה הורשע בתקיפת אשתו וגרימת חבלה חמורה לה. ביהמ"ש המחוזי קבע שעונשי המאסר על תנאי שהופעלו יהיו חופפים למאסר שנגזר ונמצא כי למעשה העונש הממשי המתווסף בגין העבירה דנא אינו חמור כלל ועיקר.
(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 19.6.83).
ע.פ. 206/83 - מרסל פרידמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י עובד בנק) (ערעור על חומרת העונש הערעור נתקבל).
המערערת היא ילידת 1950 ועבדה בסניף של בנק בין השנים 1968 עד 1977 כפקידת מסלקה. מאז 1973 ועד 1977 בצעה כ- 30 עבירות של גניבה, קבלת דבר במרמה וזיוף בנסיבות מחמירות. הסכומים שמדובר בהם הם כ-500,000 ל"י בערכים של שנת 1977. למרות שהתלונה הוגשה בשנת 1977 והמערערת נחקרה אותה שנה והודתה במעשים לא
הוגש נגדה כתב אישום אלא בפברואר 1982 וגזר הדין ניתן לאחר הודאתה במעשים בפברואר 1983. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את ההשהייה הארוכה בנקיטת ההליכים נגד המערערת וגזר לה 30 חודשי מאסר שמתוכם ששה חדשים לריצוי בפועל ולתשלום קנס של 15,000 שקלים. הערעור על חומרת העונש נתקבל וכל המאסר יהיה על תנאי.
ב"כ המדינה לא ידעה להסביר מדוע לא הוגש כתב אישום עד פברואר 1982. המערערת הודתה כבר מלכתחילה במעשים המיוחסים לה ואילו היו מתנהלים נגדה הליכים במהירות וביעילות היתה כנראה נדונה לתקופת מאסר ממושכת אך היום כבר היתה מסיימת את ריצוי עונשה. במשך שש שנים היה תלוי ועומד נגדה הסיוט של ההליכים הפליליים ובינתיים התגרשה מבעלה ומצבה הנפשי התערער. לפני כשלש שנים הסתדרה בעבודה קבועה במפעל ומאז היא משתכרת כדי מחייתה. היא הגיעה גם לידי הסדר עם הבנק שלפיה היא החזירה מקצת מן הסכום שגנבה. העבירות שבהן הורשעה הן חמורות והצדיקו מאסר בפועל לתקופה ממושכת, אך השאלה היא אם קיים כיום ענין צבורי מכריע המחייב שליחתה למאסר לתקופה קצרה כאשר ללא ספק יביא המאסר להוצאתה מהמסגרת שבה השתקמה ולדרדור רציני של מצבה. אין האינטרס הצבורי של שליחת המערערת למאסר בפועל לתקופה קצרה שקול כנגד הנזק שיגרם לה כתוצאה ממחדליהן של רשויות המדינה. בכל הנסיבות יש לבטל את המאסר בפועל ולקבוע כי כל תקופת המאסר שנגזרה תהיה על תנאי.
(בפני השופטים: ש. לוין, י. כהן, בך. החלטה - השופט לוין עו"ד מ. זיו למערערת, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 6.6.83).
ד.נ. 10/83 - באסיל אבו עיסה ואח' נגד מפקד איזור יהודה ושומרון ואח'
*הטלת מסים בשטחים המוחזקים (עתירה לדיון נוסף - העתירה נדחתה).
העותרים מבקשים דיון נוסף בעניינים שנפסקו באשר לחוקיות פעולות החקיקה של המשיבים בדבר הטלת מס בלו מוסף, המקביל למס ערך מוסף, ביהודה שומרון ורצועת עזה. טענת העותרים היתה כי הטלת המס היא בניגוד לכללי המשפט הבינ"ל המנהגי וביהמ"ש העליון בדיון הקודם הביא אסמכתאות מרובות מקביעותיהם של בני סמכא בעניני משפט בינ"ל. גם המשיבים תמכו יתדותיהם בחוות דעתו של בר סמכא בענינים הנדונים ובפסק הדין הקודם הוחלט שאין לפסול את הטלת המס בנסיבות הענין. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
העותרים מצביעים על החידוש, הקושי והחשיבות של ההלכות שנפסקו ונציג המשיבים לא חלק על כך. ברור גם מתוך פסה"ד שנתמלא במקרה דנן התנאי הראשון לקיום דיון נוסף לפי סעיף 8ב' לחוק בתי המשפט. ברם, על אף חשיבותה וחידושה של ההלכה אין לקיים דיון נוסף. מסקנות ביהמ"ש מבוססות היטב והנימוקים שנתן הם בעלי שכנוע רב ומבוססים על דברי בני סמכא במשפט בינ"ל ועל טעמים נוספים אחרים שפורטו בהרחבה בפסק הדין. קשה יהיה לערער את המסקנות הנ"ל אם הדיון הנוסף יתקיים ועל כן דיון כזה יהיה מבחינת תרגיל אקדמי ללא כל תוצאה ממשית לגבי זכויות העותרים ולא לכך נועד הדיון הנוסף. (בפני: הנשיא י. כהן. עוה"ד צ. טרלו וא. רונן לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 8.7.83).
ד.נ. 13/83 - מדינת ישראל נגד נאיף אלבחירי
*בקשה לקיים דיון נוסף בשאלה שהיא אקדמית בלבד (עתירה לדיון נוסף - העתידה נדחתה).
בפסק הדין שניתן בביהמ"ש העליון בע.פ. 614/80 נתקבל ערעור המדינה על זיכויו של המשיב מאשמת רצח ונקבע
שהמשיב אשם בעבירת רצח ובנסיון שוד. באותו פס"ד סברו שופטי הרוב כי שתיקת המשיב בביהמ"ש המחוזי אינה משמשת "דבר מה נוסף" להודאותיו במשטרה, אך הם מצאו "דבר מה נוסף" בראיה אחרת. לדעת שופטת המיעוט שתיקתו של המשיב היא בבחינת "דבר מה נוסף" להודעותיו. פרקליט המדינה מבקש קיום דיון נוסף באשר לדעתו ההלכה שנפסקה ע"י הרוב ראויה לדיון נוסף עקב חדשנותה וחשיבותה. הבקשה נדחתה. בנוסף לחשיבות ההלכה, קשיותה או חידושה, יש צורך, לשם קיום דיון נוסף, גם בכך שההחלטה תשפיע על תוצאות הדיון לכאן או לכאן. בענייננו זכתה המדינה בערעורה ומטרת הדיון הנוסף היא לדון בנימוקים שהביאו למתן פסה"ד לטובת המדינה. גם אם הבעיות שנדונו הן חשובות, ברור שהדיוןהנוסף יהיה אקדמי בלבד ולא לשם כך נקבעה האפשרות של קיום דיון נוסף.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד י. בלטמן לעותרת. 23.6.83). עע"א. 3/83 - פסח מושיוב נגד מדינת ישראל
*בקשת חופשה ממאסר (הערעור נדחה).
העורר שפוט למאסר עולם בגין רצח והוא פנה לנציבות בתי הסוהר בבקשה לקבל חופשה של 24 שעות כדי להיות נוכח בחתונת אחותו. הבקשה נדחתה והעורר הגיש השגה לביהמ"ש המחוזי אך ביהמ"ש המחוזי דחה את עררו. ביהמ"ש קבע כי "בסופו של דבר תכריע בענין טענתה... של... המשיבה. הנחיות ונוהלים בכל הנוגע לתנאי המאסר של אסירים הם חיוניים לסדר התקין בכלא. לא שמעתי טענה נגד סבירותם של נוהלים אלה... על הנוהלים בבתי הסוהר מופקדים שלטונות בתי הסהר ואין בתי המשפט נוהגים להתערב בשיקוליהם אלא אם כן אלה פסולים או בלתי סבירים... השיקול של יחס שווה ונורמות שוות כלפי כל האסירים הוא חשוב ביותר וכל סטיה ממנו... יכול שתעורר תסיסה ותערער את האיזון... של חיים תקינים בכלא". הערעור על כך נדחה.
בענין מתן חופשות לאסירים קיימות הוראות הכלולות בפקודות נציבות בתי הסוהר ולא הועלו טענות ביחס לאי סבירות של הוראות אלה. כיון שנציבות בתי הסוהר דחתה את בקשת העורר והסתמכה על ההוראות הקיימות, צדק ביהמ"ש בקבעו שאין הצדקה להתערבותו בשיקולי הנציבות.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט כהן. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 30.5.83).
מ.ח. 4/83 + ב.ש. 324/83 - ישראל עומרי נגד מדינת ישראל
*טענת ראיות חדשות לגבי הרשעה ברצח (הבקשות נדחו).
המבקש ועוד אדם הורשעו ברצח וההרשעה אושרה ע"י ביהמ"ש העליון. היא היתה מבוססת בעיקרה על עדותו של עד מדינה, בנו של המבקש, וטענת הסניגור היא שנתגלו ראיות חדשות ולפיכך הוא מבקש משפט חוזר. הבקשה נדחתה.
הראיות שמדובר בהן מתייחסות ברובן המכריע למצבו הנפשי של עד המדינה אשר לטענת הסניגור הינו פסיכופט המסוגל לשקר ולהוליך שולל את ביהמ"ש לגבי מהימנותו, ואולם ענין מצבו הנפשי של העד והעובדה שהוא מסוגל לשקר כבר נדונו ע"י ביהמ"ש המחוזי בעת המשפט. כדי שעובדות חדשות או ראיות חדשות יוכלו לשמש עילה לעריכת משפט חוזר יש להראות שהן לא יכלו להיות בידי המבקש בשעת ברור משפטו וכן שהן עשויות לשנות את תוצאות המשפט. בענייננו, כאמור, ענין המצב הנפשי של העד היה ידוע בעת המשפט והבקשה לשלוח אותו עתה לבדיקה של פסיכיאטר אין לקבלה שכן הסניגור דאז יכול היה לבקש בשעתו כי העד יבדק ע"י פסיכיאטר.
בנוסף לטענות בדבר מצבו הנפשי של העד צורפו לבקשה מכתבים של העד בהם הוא אומר כי שיקר ועל סמך עדות השקר שלו הורשע אביו ברצח. מכתבים אלה אינם יכולים לשמש בסיס לעריכת משפט חוזר. הסניגור מבקש גם כי העד יבדק בפוליגרף ואולם תוצאות הבדיקה אינן יכולות להוות ראיה קבילה ועל כל פנים ניתן היה לערוך בדיקה כזו בעת המשפט. בבקשה נפרדת ביקש הסניגור צו לגילוי מידע רפואי ומידע סעודי ביחס לנרצחת, בעלה וילדיה, אך לא הוברר כלל שמידע כזה יכול להיות בעל חשיבות לענין הרשעתו של המבקש ועל כן אין לתת את הצו המבוקש.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד מ. סרגובי למבקש. 10.7.83).
בג"צ 102/82 ואח' - עו"ד לאה צמל ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*החזקת עצירים במחנה אנסאר והרשאת ביקורים במקום (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בעתירה דנא הועלו שני ענינים לדיון: הסמכות והבסיס המשפטי להחזקת העצורים במחנה אנסאר כאשר מדובר בעצורים שחשודים בפעילות עויינת נגד מדינת ישראל; מדוע אין מתירים לעוה"ד העותרים לפגוש את העצורים במחנה זה. לענין סמכות המעצר בשטח שאין בו ממשל צבאי ישראלי, וכאשר מדובר בעצורים שהם חלק מכוחותיהם של ארגוני חבלה או בעלי קשרים עם ארגוני החבלה, דן בג"צ בהיבטים השונים הנובעים מאמנות בינ"ל שונות והגיע למסקנה כי אין מניעה להחזקת העצירים במעצר כאמור. לענין מפגש העצירים עם הפרקליטים לא נכנס בג"צ לגופה של השאלה שכן המשיבים הודיעו כי עקרונית החליטו להתיר ביקורים של פרקליטים והם דנים בקביעת סידורים מעשיים שהם מיוחדים במינם בתנאי ביטחון בשטח שעליו מדובר. מן הבחינה המשפטית אין פגם בקביעת מגבלות וסידורים בהתחשב בסדרי הבטחון.
בשולי הדברים הבהיר בג"צ כי הסוגיה אינה צריכה להיות כרוכה בספק כלשהוא הנוגע לתחום סמכותו או לתחום התערבותו של בג"צ. פעליהם של שליחי הרשות המבצעת על זרועותיה נתונים לביקורתו של בג"צ בין אם מדובר בדברים שנעשים בתחום שעליו חל משפט מדינת ישראל ובין אם מקום ארועם הוא מחוץ לתחום האמור. יש נושאים שעניינם מבצעי הצבא ופעולות מלחמה שאינם שפיטים בבג"צ בשל אופיים וטיבעם, אך אין משמעות הדבר כי בג"צ ימשוך ידו מן הבחינה והבדיקה של חוקיותו של מעצר שבוצע ע"י אנשי צבא אף אם הדבר נעשה מחוץ לישראל, כי בחינה ובדיקה כאמור הן בגדר סמכותו של בג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עוה"ד א. פלדמן, פ. לנגר, ול. צמל לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 13.7.83).
ב.ש. 511/83 - יוסף עזרן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הועמד לדין בפני בימ"ש שלום באישום של עבירת סמים ועבירות אלימות והשופט הורה על מעצרו עד תום ההליכים. עררו לביהמ"ש המחוזי נדחה ומכאן הערר לבימ"ש העליון שנדחה אף הוא מחוסר סמכות. לביהמ"ש העליון אין סמכות לחזור ולדון בהחלטת שופט השלום שעמדה בביקורתו של ביהמ"ש המחוזי. אין אחר החלטת ביהמ"ש המחוזי בערר בדבר מעצרו של אדם לאחר הגשת כתב אישום ולא כלום, להוציא עיון מחדש אם השתנו הנסיבות. גם לגופו של ענין היה מקום לדחות את הערר מניה וביה שהרי בידי התביעה ראיות לכאורה נגד העורר כשלחובתו הרשעות קודמות בעסקי סמים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד יצחק דוד למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 30.5.83).