ע.א. 84+89/80 כמאל קאסם נגד דר' נאדים קאסם וצבי סנדרוב בע"מ
*יצירת יחסי שליחות.
* התערבות בממצאים עובדתיים כאשר פסה"ד ניתן באיחור.
* מכירת נכס ע"י השלוח שלא על דעת השולח.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש בירושלים בת.א. 413/72 - הערעורים נדחו בעיקרם)
נאדים הוא קרוב משפחה של כמאל. נאדים למד רפואה בירושלים והתגורר בשכנות לאחת גב' מטוסיאה השניים התיידדו ונוצרו ביניהם יחסים מיוחדים. היא סיפרה לנאדים שהיא מעוניינת למכור בית דירות שירשה מבעלה המנוח וכמאל קיבל ממנה יפוי כח בלתי חוזר להעביר את רישום הבית במרשם המקרקעין. יפוי הכח היה תחילה בע"פ. הדיונים בביהמ"ש סבו על השאלה אם סוכמה העברת הבית על שמו של כאמל או על שם נאדים. בתוקף יפוי הכח שקיבל בכתב חתם כמאל על העברת הבית על שמו ולאחר מכן מכר את גג הבנין וזכויות הבניה לחברת צבי סנדרוב (להלן - החברה). המכירה לחברה לא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. ביהמ"ש המחוזי פסק כי בין נאדים וכמאל נוצרו יחסי שליחות, וכי כמאל רכש את הבנין עבור נאדים ועל כן ציווה להעביר את הנכס ע"ש נאדים ולשנות את הרישום בהתאם. מכיון שזכויות החברה לא נרשמו קבע ביהמ"ש המחוזי כי זכותה היא חוזית ונסוגה בפני זכותו הקודמת של נאדים שנוצרה עקב יחסי השליחות בינו לבין כמאל.מכאן הערעור.
א. המערער טען כי יש לבטל את פסה"ד משום שהוא ניתן כ- 19 חדשים לאחר תום הסיכומים ומספר שנים לאחר תחילת שמיעתם של העדים. אכן היתה השתהות ניכרת במהלך המשפט ובמתן פסק הדין. ברם, אין להסיק מכך כי יש לבטל את פסק הדין. יש לאבחן בין ערעורים אזרחיים לבין ערעורים פליליים. אין בהכרח מקום להיצמדות להלכותיו של ביהמ"ש העליון בדונו בתביעות פליליות שההכרעה בהן התאחרה, כאשר באים להתוות את דרך הטיפול אותה על ביהמ"ש לאמץ כאשר הוא דן בשלב הערעור, בפסק דין בענין אזרחי שנתינתו התאחרה יתר על המידה. יש להבחין בין עינוי דין לבין עיוות דין ולא כל עינוי דין יביא לעיוות דין. במקום לבטל פס"ד בשל הנתנו באיחור יש בפני ביהמ"ש שלערעור אפשרויות חילופיות. ערכאת הערעור בד"כ נוהגת שלא להתערב בקביעות מהימנית וממצאים עובדתיים. אולם, כאשר חלף זמן רב בין שמיעת העדויות לבין הסקת המסקנה בדבר מהימנותן נפגע מעמדו המכריע של ביהמ"ש קמא וביהמ"ש שלערעור יחזור ויבדוק את העדויות ויכריע בדבר מהימנותן ובדבר הממצאים שיש לקבוע.
ב. מבחינת חומר הראיות, העדויות השונות והיחסים שבין הגב' מטוסיאן לבין נאדים ורצונה להעביר לו את הדירה, עולה כי הגב' מטוסיאן החליטה על העברת הנכס לדר' נאדים וכך הציגה כוונתה בפני הכל. ממכתבי כמאל לנאדים שנסע לארה"ב להשתלמות רפואית כאשר כמאל העביר כאן את הדירה על שמו ומדברי העדים עולה התנהגות מובהקת של שלוח כשנאדים הוא השולח. אין כאן מקום להנחה שהיתה כביכול טעות מצד כמאל - היינו כי נאדים וגב' מטוסיאן סברו שהוא פועל מטעם נאדים אך הוא עצמו סבר בתום לב שהוא פועל עבור עצמו. ג. לענין היווצרותה של השליחות - לעתים המאוחר מלמד על המוקדם יותר הן בתחום הפלילי והן בתחום האזרחי וראיות על התנהגות בשלב כלשהו מלמדות על מה שקדם להתנהגות האמורה. זאת ועוד, המחוקק. לא התנה היווצרות שליחות בעריכתו של ההסכם בכתב ועל כן אין גם בהעדרו של הכתב כדי למנוע הסקת מסקנה כי נסיבות פלוניות מלמדות על כך שנוצרו יחסי שליחות.
ד. טענה אחרת של המערער היתה כי פסק הדין בטל הואיל ולא נערך בהתאם לתקנה 215 לתקנות סדר הדין האזרחי באשר לא התייחס לשורה של ענינים שהוא
העלה בטיעוניו. גם טענה זו אין לקבל. התקנה הנ"ל קובעת כי פסה"ד יכיל הרצאה תמציתית של הענין, ממצאי ביהמ"ש לגבי העובדות המהותיות והשאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה. מבחינת פסה"ד אין לומר כי הדברים אשר לטענת המערער לא מצאו את ביטויים בפסק הדין היו מהותיים.
ה. הטענה כי יפוי הכח שדר' נאדים נתן לכמאל כדי לפעול בשמו בענין הבית אינו תקף משום שנעשה בע"פ, בעוד שעל פי סעיף 91 לחוק לשכת עוה"ד עליו להיות ערוך בכתב - מדובר ביפוי כח שניתן לפני קבלתו של כמאל את תואר עוה"ד ועל ההרשאה לא חל חוק לשכת עוה"ד אלא האמור בסעיף 3(א) לחוק השליחות.
ו. אשר לטענה כי גם אם נתן נאדים יפו"כ לכמאל לנהל מו"מ לרכישת הבית הרי שליחות לא היתה כאן שכן מו"מ אינו פעולה משפטית ועל כן אינו יכול להיות נושא לשליחות - אין צורך להכנס לשאלה אם יכולה להיוצר שליחות במקרה כזה שכן פעולות משפטיות מובהקות צריך היה כמאל לבצע עבור נאדים, היינו רישום הנכס על כל הפעולות המשפטיות המתבקשות מכך.
ז. אשר לטענה כי שליחות כאמור שהיא בע"פ מעוררת בעית העדר הכתב שהיא דרישה מהותית לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין - אין לטענה זו על מה שתסמוך. סעיף 8 הנ"ל דן בהתחייבות לעשות עיסקה במקרקעין ולא בשליחות לשם קיום הצעדים המכינים עד לחתימה. העדרו של הסכם בכתב בין השולח ובין גב' מטוסיאן אינו ענין לכאן שכן ההסכם להעברת הבנין נערך בין גב' מטוסיאן לבין השלוח והוא עונה על כל תנאי סעיף 8.
ח. המערער העלה טענת אי חוקיות שדבקה בעיסקה אשר באה לידי ביטוי במספר צורות: התמורה היתה אמורה להשתלם בחלקה במטבע זר ללא אישור עפ"י תקנות ההגנה (כספים); היתה כוונה להונות את שלטונות המס ע"י ציון מחיר שאינו אמיתי וכו'. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת אי החוקיות ובדין דחה אותה. המשיב לא מינה את המערער שישלם את התמורה בניגוד לחוק והמערער ביצע את הפעולות בחריגה מן ההרשאה. המשיב אינו מאשר את החריגות. אין כאן גם בעיה של אישרור חוזה בלתי חוקי שכן המשיב אינו תובע מהמערער אלא להעביר לו את הנכס שבו זכה המערער עקב השליחות. באשר להעברת הנכס לנאדים אין ראיה לכך שנאדים ביקש לעקוף את הוראות התקנות וניתן לקבל את דעתו כי עמד לבקש את ההיתרים הדרושים כדי לבצע את העברת הדירה.
ט. אשר לערעורה של החברה הדורשת כי תושלם העיסקה שבין כמאל לבינה - העיסקה לא נגמרה ברישום וממילא אין צורך לדון כאן מה היה הדין אילו נרשם הגג על שם החברה כאשר השלוח פעל בחריגה מן השליחות. עדיין נדרש לסיים את העיסקה ברישום והשאלה היא אם יש לבצע זאת. עפ"י סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) זכאי הנפגע בדרך כלל לאכיפת החוזה אלא אם קיימת נסיבה מן הנסיבות המיוחדות המונעות את אכיפת ההסכם. הנסיבות שאותן משווה ביהמ"ש לנגד עיניו הן אלו שהיו בעת כריתת החוזה ואלו הקיימות כאשר ביהמ"ש דן באכיפה. האחרונות לעתים קרובות אף מכריעות יותר. לא הרוכש הוא שצריך להוכיח שהאכיפה צודקת אלא בעל הדין השני צריך להוכיח שהאכיפה תהיה בלתי צודקת בנסיבות הענין. לענין הצדק שבאכיפה של ההסכם עם החברה ניתן לראות את המצב כאילו יש כאן שתי עיסקאות כאשר העיסקה הראשונה היא של המשיב והשניה היא זו של החברה. אכיפת חוזה המכר בין כמאל למערערת היא בלתי
צודקת בנסיבות הענין שכן תהיה בה משום שלילת חלק מזכויותיו של השולח עקב מעשה פסול של הנאמן הוא השלוח. לפיכך יש לדחות את תביעת המערערת כלפי נאדים מבלי לפגוע בזכויותיה כלפי כמאל.
י. ביהמ"ש המחוזי פסק שעל המשיב להשיב למערער סכומים ששילם לגב' מטוסיאן עבור הבית ללא ריבית והפרשי הצמדה משום שהלה השקיע את הכסף תוך פעולה הנוגדת לחובת השליחות שהיה מוטלת עליו. בהחלטה זו יש להתערב שכן אין הצדקה לכך שנאדים יזכה בנכס ע"י תשלום שאינו עומד בכל יחס למחיר הנכס. לפיכך יש לקבוע הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. פרי לנאדים, עו"ד ש. פינקלמן לחברה. 15.6.83).
ב.ש. 503/83 - פנחס בוסקילה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם במכירת 2.3 גרם חשיש לשוטר מוסווה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד לגמר ההליכים. הערר נתקבל. המעשה המיוחס לעורר בוצע בסוף 1982 והוא נעצר בסוף אפריל 1983, כאשר, לטענת התביעה, נחשף השוטר המוסווה. לעורר הרשעות קודמות בעבירות של סמים ובכלל זאת עבירה שבשלה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. עם זאת ברור שעל התביעה להצביע על חומר ראיה שמשקלו מספיק כדי לסבך את הנאשם במעשה. לענין זה כתב השופט כי חומר הראיות "קלוש ומפוקפק ביותר, אלא שלגבי משקלן של ראיות אלה אין זה המקום להכריע ועל כך צריך להחליט ביהמ"ש הדן בכתב האישום". השופט קבע עוד כי אילו היה מדובר בנאשם ללא הרשעות קודמות לא היה מהסס לשחררו בערובה. שיקולים אלה מוטעים משום שאם קיים רק חומר ראיה קלוש נגד נאשם בענין עבירה ספציפית המיוחסת לו, אין לעצרו עד תום ההליכים גם אם הוא בעל הרשעות קודמות. מאידך עשוי ביהמ"ש לעצור נאשם בעבירת סחר בסמים אפילו עברו נקי. מכאן שיש לבדוק מחדש את השאלה אם החומר שביד התביעה מצדיק את מעצר העורר והתשובה לכך היא שלילית. לפיכך יש להורות על שחרור המשיב תוך הגבלת תנועותיו, היינו שלא יצא מביתו אלא לצורך משפטו ובלווית סניגורו.
(בפני: השופט ש. לוין עו"ד בן חמו למבקש, עו"ד גב' הקר למשיבה. 27.5.83). ב.ש. 685/83 - מדינת ישראל נגד שלמה אמסלם ואח'
*שחרור בערובה (תקיפת שוטרים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיבים הואשמו בעבירות של תקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות והכשלתם במילוי תפקידם וביהמ"ש המחוזי לא נעתר לבקשת התביעה לעצרם עד תוך ההליכים, באשר סבר כי במקרה זה עדיפים השיקולים של הימנעות מהגבלת חירותם של המשיבים על פני השיקולים הקשורים בחומרת העבירות. הערר נדחה.
האירועים שהביאו למעצר המשיבים גרמו להתפתחות קטטה שבה היו מעורבים אנשי השכונה שבאו למנוע את מעצרם, אך יש להבחין בין הקצנת המצב על ידי האנשים שאין להם קשר לנשוא העבירות ובין מעשיהם של המשיבים. לפיכך יש להתייחס לחומרת המעשים של המשיבים ולא להתייחס למתח שנוצר. מדובר באנשי משטרה שהציבו מארב על בנין נטוש, שהתחיל לשמש כמועדון לצעירי השכונה, עקב חשדות שבבנין זה מתנהל סחר בסמים. שניים מהמשיבים הגיעו בשעת ערב לבנין ונכנסו לתוכו במפתח שהיה ברשותם. כחצי דקה לאחר מכן נכנסו השוטרים ועצרו את השניים כחשודים בסחר בסם מסוכן. חפוש על גופם לא גילה שום סם ולטענתם הושמו אזיקים על ידיהם. על משקוף אחת הדלתות נמצאו 4
אצבעות חשיש, אך לא הוצגו ראיות הקושרות את הסם הנ"ל למשיבים. גם לא הוגש עד כה כתב אישום נגד המשיבים בענין הסם. אפשר להבין לרוחם של המשיבים כשקפצו עליהם השוטרים ועצרו אותם בחשד של סחר בסמים, כאשר אשמה זו באה עליהם כהלם ולא הודיעו להם על מה היא מבוססת. אין להצדיק תגובה שיש בה שימוש בכח כדי להתנגד למעצר, אך בנסיבות הענין יש הצדקה להתחשב בגורמים שהביאו את המשיבים להתנהגותם הבלתי חוקית ולא להסיק מהתנהגות זו מסקנה מרחיקת לכת ביחס לשלילת חרותם עד תום ההליכים. עם המשיב השלישי חזרה אותה מסכת עובדת כאשר הגיע למקום כחצי שעה לאחר שני המשיבים האחרים.
(בפני: השופט יהודה כהן. 11.7.83).
ב.ש. 658/83 - מדינת ישראל נגד חיים ברמנסקי
*שחרור בערובה (תכנון לגרום חבלה שנסתיימה ברצח) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
נגד המשיב ושלושה אחרים הוגש כתב אישום המייחס למשיב ולאחד בשם רמי עבירה של רצח ולכל ארבעת הנאשמים עבירות נוספות של גרימת חבלות חמורות. רמי נעצר עד תום ההליכים ואילו המשיב שוחרר בערובה. הערר נתקבל.
מדובר בסכסוך על דוכן בשוק הכרמל בתל אביב שבין משפחת רמי והמשיב מצד אחד לבין משפחת משיח מאידך. משפחת משיח מחזיקה מזה שנים בדוכן והמשיב ובני משפחת רמי מנסים להוציא את החזקה מבני משפחת משיח. באחד הימים בשעות הבוקר, נאמר בכתב האישום, ניסו שניים מקבוצת רמי להשתלט על הדוכן והמשיב המתין בקרבת מקום עם חבורת אנשים מצויידים באלות ובברזלים. משהגיעו בני משפחת משיח למקום הם הציגו לפני רמי צו מניעה זמני של בימ"ש השלום האוסר להפריע להם בשימוש בדוכן. רמי הזעיק את המשיב ואנשיו והללו התנפלו על בני משפחת משיח בנשק הקר שבו היו מצוידים. רמי דקר בסכין למוות את אחד מבני משפחת משיח. אין טוענים כי המשיב תכנן את הרצח או שהוא פגע במנוח, ואולם לפי האישום המשיב ארגן התנפלות של קבוצת אנשים מזויינים בנשק קר כדי להשיג מטרה בלתי חוקית, ומכוון שרמי הצטייד בסכין יש לראות את המעשה כתוצאה מסתברת מהקשר. בנסיבות אלה, עפ"י סעיף 28 לחוק העונשין, יש לראות את המשיב כאחראי לעבירת הרצח יחד עם רמי.
הסניגור טוען כי גם אם עצם מטרתו של המשיב היתה בלתי חוקית, אין העובדות מצביעות על קשר לרצח או גרימת חבלות חמורות ואין צידוק לצוות על מעצרו עד תום ההליכים. שני הצדדים הרחיבו את הטעון באשר לאחריות הקושר לעבירה שבוצעה על ידי העבריין העיקרי ואולם בשלב הדיון הנוכחי יש לבחון רק את סבירותם של הדברים על פניהם על מנת להיווכח אם יש ראיות לכאורה התומכות בגירסת התביעה. ביהמ"ש המחוזי הסתפק בכך כי ככל שמדובר באישום של רצח, הרי כלפי המשיב "האישום ברצח הוא אישום קונסטרוקטיבי" שאינו מחייב את השימוש בסעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי באשר למעצר. אין ודאות כי בכך צדק השופט. ברם, גם אם לענין האישום ברצח מעלה המשיב טענת היעדר אחריות, עדיין יש לעצרו בגין האישומים האחרים המיוחסים לו. העובדה שהיו עוד אנשים שהשתתפו בתקיפה והם עדיין לא נעצרו, אינה סיבה לכך שלא לעצור את המשיב עד תום ההליכים. מעשהו של המשיב חרג הרחק מעבר לבריונות סתם. מדובר בתכנון והכנה לגרום חבלות חמורות על ידי קבוצה גדולה. נסיבות אלה מלמדות על הסיכון שהמשיב מהווה לצבור וזה בלבד מצדיק לצוות על מעצרו עד תום ההליכים, מבלי להתחשב כלל בתוצאה הקטלנית שנגרמה באירוע.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' לוי למבקשת, עו"ד גב' ורשבסקי למשיב. 12.7.83).
ב.ש. 573/83 - אברהם צין נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע גז"ד (בקשה לדחיית ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בשורה של עבירות מרמה בנסיבות מחמירות ומשיכת שיקים ללא כיסוי וכן בבריחה ממשמורת חוקית ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל. כן הופעל מאסר על תנאי בחופף, כשהנימוק לחפיפה נובע מנסיבות מקילות שונות. לאחר גזר הדין ביקש הסניגור דחיית ביצועו לתקופה של שלושה חדשים כדי לאפשר למבקש להתמיד בתהליך השיקום ולהחזיר תוך תקופה זו את חובותיו לנושים. הבקשה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי וכן נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון.
משהורשע אדם בדין ונגזר עליו מאסר לא יידחה ביצוע גזר הדין אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות ונסיבות אלה צריך שתהיינה יוצאות מגדר הרגיל. נסיבות כאלה קיימות לפעמים במקרה של עבירה שאינה חמורה באופיה או כאשר נגזרה תקופת מאסר קצרה וקיים חשש שעד לשמיעת הערעור ירצה הנאשם חלק ניכר מהעונש. במקרה שלפנינו מדובר בעבירות חמורות באופיין ובנסיבותיהן ותקופת המאסר היא שלוש שנים וכוללת הפעלת מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים. הטענה כי המשיב התחיל להשתקם ויש לדחות את ביצוע גזר הדין כדי שיוכל להחזיר את חובותיו ותבוטל הכרזתו כפושט רגל כך שבצאתו מהכלא יוכל לחזור לחיים תקינים אינה מהווה נסיבה מיוחדת ויוצאת מגדר הרגיל. הטבת הנזק הוא שיקול ראוי בקביעת מהות העונש ושיעורו, אך אין בו, בנסיבות הענין, נימוק לדחיית ביצוע העונש.
(בפני: השופט אלון עו"ד אולמרט למבקש, עו"ד לירן למשיבה. 0.6.83ב). ב.ש. 624+626/83 - דניאל והב ושמשון חיים נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין עד שמיעת הערעור - הבקשה נדחתה).
שני המבקשים התקיפו אשה כבת 57 בחוזרה לביתה עמוסת סלים, השכיבוה על גבה וסתמו את פיה וחטפו ממנה שרשרת זהב ותליון. הם הורשעו בעבירת שוד ונדונו לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי והבקשה לעכב את ביצוע גזר הדין עד שמיעת הערעור נדחתה. הסניגורים טענו כי ספק אם ההרשעה תעמוד בערעור, אך בשלב זה ניתן לומר שאין כאן סיכוי בולט על פניו, כדרוש בשלב שלאחר ההרשעה, כדי להענות לבקשה על בסיס נימוק זה. עיקר יתדותיהם תומכים הסניגורים במצבם האישי של המבקשים - אין להם הרשעות קודמות, הם כבני 30 ומתפרנסים מעבודתם ולצבור אין סכנה באם לא ייאסרו ועל כן עדיף במקרה זה השיקול של השקום. אין מקום להענות לבקשה. עיכוב ביצוע גזר דין אינו ניתן אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות יוצאות מן הכלל. השיקול שלא יגרם נזק לצבור אינו שיקול בבקשה לעיכוב ביצוע גזר דין, אלא ניתן להביאו בחשבון כשיקול בענישה. על כן אין צורך להביע דעה באשר לענין חומרת העונש, אך ניתן לומר כי המקרה הוא חמור מבחינת אופיו, כאשר מדובר במעשה אלימות של בחורים צעירים באשה מבוגרת, וכל זה על רקע המציאות האלימה של ימינו.
(בפני: השופט אלון. עוה"ד זילכא ובורשטיין למבקשים, עו"ד לוי למשיבה. 28.6.83). ב.ש. 654/83 - מאור חיים נגש פנחס גרביצקי ואח'
*עיכוב ביטול עיקול עד לערעור (בקשה לעיכוב ביטול עיקול - הבקשה נדחתה) המבקש הוא נכה 100 אחוז והוא ביקש לחייב את אביו ואת אשתו במזונותיו עפ"י חוק דיני משפחה (מזונות).
במסגרת התביעה ועל פי בקשות לסעדים זמניים הטיל ביהמ"ש עיקולים זמניים על נכסים של הנתבעים, ואולם כאשר ניתן פס"ד הדוחה את תביעתו של העורר
הורה ביהמ"ש על ביטול הסעדים הזמניים כולל העיקולים. המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון וביקש להשאיר את העיקולים על כנם. הבקשה נדחתה.
תביעתו של העורר נדחתה מאחר וביהמ"ש הגיע למסקנה שלא נתקיימו התנאים לחיוב הנתבעים בשני מובנים עיקריים: לא הוכח כי על אף נכותו אין העורר יכול לספק צרכיו מעבודה, מנכסיו וממקור אחר שיש לו; מבחינה פוזיטיבית השתכנע ביהמ"ש כי אין ביכולתו של אף אחד מהנתבעים לספק את צרכיו של העורר. עפ"י הטענות שלא הוכחו לא יכול היה ביהמ"ש לקבוע ממצאים כרצון המבקש וממילא אין על פני פסה"ד טעות עד כי ניתן לומר שלערעור סיכוי טוב להצליח. כבר מסיבה זו אין מקום לשנות החלטותיה של הערכאה הראשונה. אין להעתר לבקשה גם מבחינה אחרת. גם בהנחה שטובים סיכויי הערעור הרי חיוב בתשלום מזונות חודשיים שוטפים אינו מצדיק השארת עיקולים זמניים על נכסים, כשמדובר בעיקר בדירת מגורים שהמשיב מבקש להחליפה באחרת, מחמת העדר יחס בין סכום מזונות שעשוי להיפסק לבין ערכה של דירת המגורים.
(בפני: השופט בייסקי. 7.7.83).
בג"צ 76/83 - דרור הדרום חברה לפיתוח בע"מ נגד עירית חולון ואח'
*מכרז למכירת מגרש (העתירה נדחתה).
העיריה היא בעלת שטח של כ-24 דונם באזור תל גבורים בחולון ולאחר נסיון למכירת השטח החליטה העיריה למוסרו ב"עיסקת קומבינציה", היינו שעל השטח יבנו מבנים מתוכם תקבל העיריה אחוז מסויים. היא באה בדברים עם מועמדים שונים ובכללם העותרת והמשיבה השניה (להלן המשיבה). העותרת הציעה %15 מתוך הדירות שניתן לבנות אך לא מתוך 30 דירות שצריך למסור לדיירים הגרים במקום ושצריכים לפנותם. מאידך המשיבה הציעה %15 מתוך כלל הדירות שניתן לבנות. נערכו דיונים שונים בועדה מטעם העיריה והופיעו בפניה נציגי העותרת ונציגי המשיבה. בסופו של דבר הוחלט לקבל את הצעת המשיבה. העתירה נדחתה.
הן הצעת העותרת והן הצעת המשיבה לא היו ברורות דיין וכולל אי מתן מפרט טכני ופרטים נוספים אחרים. כמו כן לא היה דיון מספיק בועדה של העיריה ולא היתה בדיקה מספקת של ההצעות. על כן, לכאורה, יש משקל רציני לטענת העותרת שהועדה נחפזה בהחלטתה כאשר לא היה בפניה חומר מספיק לגבי התכניות ולא יכולה היתה לערוך השוואה באותה שתביא בחשבון את כל הנתונים. למרות זאת אין להושיט סעד לעותרת. היא לא הגישה לועדה חומר מתאים שהיה מאפשר לועדה להבין כראוי את תוכניתה ועל ידי התנהגותה השלימה העותרת עם כך שהחלטת הועדה תתקבל עפ"י אותו חומר בלתי מפורט שהובא בפני הועדה. אין משתתף במכרז, או מו"מ דמוי מכרז, יכול להבנות מכך שבהחלטת הרשות נמצאים פגמים שהוא גרם להם או שתרם להם במידה משמעותית. בענייננו, פעלה העיריה כבעל נכס הרוצה למכור את הנכס ללא עיכובים ולהשיג עבורו את התנאים הנוחים ביותר והשיקול שהנחה את הועדה היה לא רק ערך התמורה אלא גם הסיכוי להגשמה מהירה של התוכנית. יתכן שהועדה היתה מטיבה לעשות אילו היתה מבקשת חוות דעת נוספות של מומחים אולם אין לומר שפעולות הועדה היו במקרה זה בלתי סבירות ושרירותיות. יש לציין כי החלטת הועדה הינה המלצה בפני מועצת העיריה ופתוחה הדרך בפני העותרת לשכנע את המועצה לערוך בדיקות נוספות ומעמיקות יותר של התוכניות.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, יהודה כהן. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד אינהורן לעותרת, עו"ד צ. טויסטר לעיריה, עו"ד י. גרנות למשיבה. 30.6.83).
ב.ש. 541/83 - טאהר ג'אבר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשני מעשים של מכירת חשיש לסוכן משטרתי בהפרשי זמן של כחודשיים, וביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. העורר נעצר כשלושה חדשים לאחר המעשה כשהמודיע המשטרתי נחשף והסניגור טוען כי משך הזמן שעבר מחייב את שחרור העורר. דא עקא שכבר נפסק שמשקלו של השיקול האמור אינו רב כאשר העורר לא נעצר לפני כן ולא ידע על החקירה המשטרתית נגדו. יתר על כן, פרק הזמן שבין ביצוע העבירות ועד למעצר אינו רב עד כדי ליחס לו משמעות. אשר לטענה כי לעורר אין עבר בעבירות סמים ולכן מתקבל על הדעת שהודח ע"י סוכן משטרתי - השאלה אם היתה הדחה או לא תתברר במשפט עצמו ובשלב הנוכחי, לפי החומר, לא ניתן אפילו להניח שגירסת העורר נכונה. כאמור מדובר בשני מעשים שעניינם סמר בחשיש כאשר בין שניהם עבר פרק זמן משמעותי ובנסיבות אלה למרות שעברו של העורר נקי מעבירות סמים אין מנוס מלעצרו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד בסן למבקש, עו"ד לוי למשיבה. 1.6.83). ע.ל.ע. 10/82 - עו"ד עופרה שפרלינג נגד לשכת עורכי הדין
*פעולה נגד לקוח בענין שיצגו אותו לפני כן (הערעור נתקבל).
המערערת עובדת כשכירה במשרדו של עורך דין אחר והועמדה לדין בעקבות תלונה של לקוח באותו משרד. היא הואשמה בעבירה בניגוד לכלל 28(א) מכללי לשכת עורכי הדין האוסר על עו"ד שטיפל בענין מסויים למען לקוחו לטפל לאחר מכן בגד אותו לקוח בקשר לאותו ענין. בית הדין זיכה את המערערת מהאשמה באשר למעשה שבגינו הואשמה, בקבעו כי אין זה "אותו ענין", והרשיעה בעבירות על אותו כלל בגין מעשה אחר, והוא טיפולה עבור הלקוח בקשר להסכם מכירת דירה לבנה מחד ונקיטת עיכוב יציאה נגדו מאידך. ביה"ד העלה עובדה זו מיוזמתו ללא שנכללה בקובלנה וללא שנתבקשה הרשעה בגינה ע"י הקובל. הערעור נתקבל.
צודקת המערערת כי לא ניתנה לה הזדמנות להתגונן כנגד האשמה שבה הורשעה וטעו בתי הדין המשמעתיים כשסברו שהמערערת לא הופתעה ע"י "שינוי החזית". טענת ב"כ לשכת עוה"ד שהמערערת היתה ערה לצורך להתגונן בפני האשמה שבה הורשעה שכן היא ידעה היטב את אשר עשתה ולא היתה סיבה שתופתע - אינה טענה. דברים אלה נכונים כללית בכל אישום שהרי הנאשם יודע מה עשה ובכך אין די, וזכאי הוא שיעמידוהו מראש על טיב האשמה שבה הוא מואשם כדי שיוכל להתגונן בפניה כראוי.
צודקת המערערת גם בטענתה המהותית שאין זה "אותו ענין". היא לא השתתפה באופן פעיל כמייצגת את המתלונן בעשיית הסכם המכר עם בנה ולא צדק ביה"ד המשמעתי בקובעו שדי בכך שהיתה שכירה במשרד שטיפל בהסכם והשתתפה בחתימתו בשם בנה. טוען ב"כ הלשכה כי בית הדין המשמעתי הוא המופקד על קביעת נורמות התנהגות של אתיקה מקצועית ולפיכך אין להרהר אחר קביעתו כי עו"ד שכיר במשרד בו מטפל עורך דין אחר בעניינו של לקוח הריהו כמי שטפל בו אישית על אף שבפועל לא לקח כל חלק בענין. גם אם נקבל כי רצויה הוראה המציבה סייג להתנהגות מסוג זה, וגם אם נקבל שיש פגם אסתטי בחלק שנטלה המערערת בפרשה כולה, הרי לכלל עבירה אין הדברים מגיעים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מ. נחליאלילמערערת, עו"ד ע. ויצמן למשיבה. 21.6.83).
ב.ש. 505/83 - לוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הוא נער כבן 16 וחצי והוא מוחזק במעצר עד תום ההליכים באישום של שוד, הדחה בחקירה ותקיפת שוטר. הערר נדחה. אין זה מקרה שכיח שבימ"ש נוקט אמצעי כה חריף כנגד נער צעיר אך נראה שהשופט לא יכול היה להחליט אחרת. העורר ועוד אחד תקפו בני נוער שחזרו מחגיגות ל"ג בעומר, נטלו מהם בכוח מעט רכוש וכסף שהיה עמם, תוך שהם מתעמרים בצעירים ונוהגים בהם בבריונות חמורה ומאיימים עליהם לבל יעיזו להתלונן במשטרה. השילוב של חומרת העבירות מבחינה מהותית, ההתנהגות הבריונית והנסיון להדיח את המתלוננים מליזום חקירה בענין, מצדיקים את המעצר. לכך יש להוסיף כי העורר היה משוחרר בערובה בעת שביצע את המעשים האמורים וכן כי תקף איש משטרה בין כותלי בנין המשטרה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ברגר למבקש, עו"ד מזוז למשיבה. 31.5.83). ב.ש. 449/83 - אורי מחדון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי יחד עם נער בן 16 פרץ לבית דירות וגנב מתוכו מכשיר וידאו. המכשיר נמצא בהחזקתו של העורר למחרת יום הפריצה. כמו כן נגד העורר קיימות הודעות שותפו לעבירה שנמסרו למשטרה אם כי יש ביניהן סתירות מי הוא שפרץ לדירה ומי נשאר בחוץ כדי לחפות על הפורץ. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ביסס את הצו על כך שההתפרצויות הפכו למכת מדינה ומשום כך מבחינת חומרתן מצדיקות את מתן הצו וכן כי קיים חשש של השפעה על הקטין שהוא עד התביעה העיקרי. אין לעורר הרשעות קודמות ואם כי עבירות פריצה נפוצות הן ופגיעתן קשה, הרי הפתרון אינו במעצר נאשמים במעשי פריצה בטרם משפט. הפתרון הוא בפעילות משטרתית נמרצת לאיתור הפורצים ולענישה הולמת של ביהמ"ש במקרה של הרשעה. חומרת עבירה זו אינה עומדת באותה מידת חומרה שדי בה כשלעצמה להצדיק אמצעי כה חריף של מעצר לפני משפט. דבר אחר הוא כשמדובר בעבריין מועד אשר קיים חשש כי שחרורו יסכן את שלום הצבור.
אשר לחשש שהעורר ישפיע על העד - חשש זה איננו מבוסס ואיננו צריך להדאיג. המצאות מכשיר הוידאו בהחזקת העורר סמוך לאחר הפריצה היא ראיה מרחיקת לכת כנגדו. מעבר לכך, אותו קטין קשור לשתי הודעות במשטרה ולא נראה כיצד יוכל לסגת בעדותו מהודעות אלו. בנסיבות המקרה ניתן לשחרר את העורר בערבות.
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד גורן למבקש, עו"ד ארד למשיבה. 2.6.83). ב.ש. 684/83 - עלי ובולוס מאדי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק ואיומים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הראשון (להלן עלי) וארוסתו היו בבית הדין השרעי כדי לבטל את האירוסין ביניהם כשאת הביטול יזם עלי. לפי הודעת אחיה של הארוסה פרצו בערבו של אותו יום עלי ואחיו בולוס (העורר השני) לבית הורי הארוסה וגנבו 25,000 שקל. המתלונן סיפר כי מצא את האחים בביתו ואז הוציא עלי אקדח ואיים עליו. העוררים הואשמו בהחזקת והובלת נשק שלא כדין, התפרצות בנסיבות מחמירות, גניבה ואיומים וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
האירוע האמור איננו מקרה רגיל של התפרצות לשם גניבת רכוש אלא יש בו ספיח של סכסוך בענייני אישות בין הצדדים. יש ראיה כי אביהם של העוררים הלווה לאביה של הארוסה סכום כסף וענין החזרת ההלוואה לא סודר במהלך הדיון בבית הדין השרעי. אכן, אין להמעיט מחומרת העבירות המיוחסות לעוררים, אף אם בוצעו בנסיבות שתוארו לעיל, אך כששוקלים את חומרת העבירות לעומת שלילת חירותם של העוררים עד לסיום משפטם, נראה שלא יגרם נזק מבחינת האינטרס הציבורי אם העוררים ישוחררו בערבות עד לגמר משפטם.
(בפני: השופט יהודה כהן 20.7.83).
בג"צ 174/83 - רחל שכנר ואח' נגד שר האוצר
*דרישה מרשויות מע"מ שיגלו מי מסר נגד העותרים מידע כוזב (העתירה נדחתה).
בגין מידע שהגיע למע"מ התנהלו חקירות נגד העותרים והתברר שאין לחשדות יסוד והחקירות נפסקו. לדעת העותרים הגיע המידע הכוזב משכן שרוצה להתנכל להם והם מנהלים הליכים נגד אותו שכן. הם פנו למשיב ודרשו פרטים על המכתב שבו היה המידע. לטענתם השכן האמור הוא בגדר מעוול ומעשיו עולים כדי נגישה, כמשמעות הדבר לפי סעיף ס6 לפקודת הנזיקין. מנהל מס ערך מוסף סרב לאשר בכלל כי אותו שכן שלח מכתב וסרב למסור מידע לעותרים והעתירה לבג"צ נדחתה.
סעיף 142(א) לחוק מס ערך מוסף קובע כי לא יגלה אדם ידיעה שהגיעה אליו אגב ביצוע חוק זה אלא אם שר האוצר התיר לגלותה או נדרש לגלותה בהליך משפטי על פי חוק מס ערך מוסף או חוק מסים כמשמעותו בחוק לתיקון דיני מסים ההליכים שבין השכן לבין העותרים אינם בגדר. הליך משפטי לצורך הפיסקה הנ"ל ובאשר לשיקול הדעת בנושא שלפנינו טען המשיב כי אחד מיסודות פעולות רשויות המסים הינו שלא לגלות מוסר מידע ובכך אין להתערב. הסעיף האוסר מסירת מידע נוגע הן למידע על פרטים שמוסר הנישום והן למידע שמגיע אודות הנישום ובשני המקרים אין לגלות פרטים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. הוסיף השופט אלון. עו"ד י. עזריאלי לעותרים עו"ד ר. יאראק למשיב. 29.6.83). בג"צ 642/82 - נג'את ספדי נגד בית הדין הדתי הדרוזי ופרחאן חבוס
*סמכות ביה"ד הדרוזי (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת והמשיב השני (להלן המשיב) היו נשואים עד אוגוסט 1981 ואז התגרשו לפני בית הדין הדתי הדרוזי ברמת הגולן. בפסק הגירושין נקבע, בין השאר, כי יש לחלק את התכשיטים שבידי המבקשת בינה לבין המשיב בחלקים שוים. העותרת ערערה לביה"ד הדרוזי לערעורים על ההחלטה בדבר מסירת מחצית התכשיטים למשיב. ביה"ד הדרוזי לערעורים פסק כי התכשיטים שייכים כולם לעותרת, אך מאידך קבע כי המכונית והבית של בני הזוג בשלמותם ישארו בבעלות המשיב. בעתירתה טוענת העותרת כי לא היה לבית הדין הדתי הדרוזי, בפסקו בענין גירושי בני הזוג, סמכות לדון ולהחליט בענייני רכוש של הצדדים על כן ההחלטה באשר לגורל המכונית והדירה חסרה תוקף חוקי. העתירה נדחתה.
במסגרת תביעת גירושין יש לבית הדין הדרוזי סמכות לדון גם בחלוקת הרכוש בין בני הזוג. ברם, אין צורך להכריע כאן בסוגית הסמכות שכן ניתן לדחות את העתירה מסיבה אחרת. סעיף 7 לחוק בתי המשפט קובע כי בג"צ מוסמך לתת צוים לבתי הדין הדתיים לדון או להמנע מלדון בענין פלוני ובלבד שלא יזקק בית
המשפט לבקשה לפי פיסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהיתה לו. העותרת לא רק שלא טענה לחוסר סמכות, אלא שבתביעה שהיא הגישה לבית הדין כרכה את ענין חלוקת הרכוש וטענה לענין זה לפני שתי הערכאות של בית הדין. בנסיבות אלה יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד מחמד סירחאן לעותרת, עו"ד מ. מיכאלי למשיבים. 13.7.83).
בג"צ 287/82 - היועץ המשפטי לממשלה נגד ועדת השחרורים ואח'
*החלטת ועדת השחרורים לשחרר אסיר ברשיון (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיב הורשע באפריל 1978 בעבירת שוד ונדון לשבע וחצי שנות מאסר. לקראת תום תקופת שני שליש ממאסרו החליטה ועדת השחרורים לשחרר את המשיב ברשיון. בועדת השחרורים התנגדו נציגי היועץ המשפטי והמשטרה לשחרור המשיב. נציגת המשטרה הציגה בפני ועדת השחרורים חומר חסוי והביעה דעה מקצועית של המשטרה כי עם שחרורו מן הכלא יחזור המשיב לפעילות עבריינית. כנגד אלה היו בפני הועדה חוות דעת של עובדות סוציאליות כי טובים סיכויי המשיב להשתקם לאחר שחרורו וגם מנהל כלא מעשיהו הביע דעתו שיש לתת הזדמנות למשיב ולשחררו. הועדה התייחסה לכל החומר שעיינה בו והגיעה למסקנה כי יש לשחרר את המשיב ברשיון. עתירת העותר נדחתה.
הלכה פסוקה היא כי לועדת השחרורים שיקול דעת רחב בהחלטותיה בדבר שחרור מוקדם של אסיר ובג"צ לא יתערב בהחלטה אלא במקרים שבהם שקלה שיקולים פסולים או פגעה בכללי הצדק הטבעי. הלכה זו נפסקה במקרים שבהם דחתה ועדת השחרורים בקשת אסיר להפחתה של שליש מתקופת מאסרו, אך מובן כי הלכה זו יפה גם כאשר היא נענית לבקשת האסיר. שניים הם השיקולים הרלבנטיים שעל הועדה לתת דעתה עליהם: תקנתו של האסיר ובמסגרת שיקול זה על הועדה לתת דעתה על התנהגות האסיר בעת מעצרו, התרשמותה בדבר התנהגותו לאחר שחרורו ועזיבתו את דרך העבריינות; והשיקול האחר הוא תקנת הצבור ובמסגרת שיקול זה על הועדה לתת דעתה על עברו הפלילי של האסיר ומידת הסכנה הצפויה בעתיד לשלום הצבור ובטחונו באם יוקדם שחרורו של האסיר. האיזון הנאות בין שני שיקולים אלה הוא אשר הכריע בהחלטת הועדה בדבר שחרור המשיב ברשיון.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופט אלון. עו"ד בייניש לעותר, עוה"ד קפלן ופלדמן למשיבים. 7.7.83).
ב.ש. 415/83 - מצרפלט שותפות רשומה נגד גרשון אקשטיין ואח'
*העברת דיון (בקשה להעברת דיון - הבקשה נדחתה).
הבקשה מתייחסת לתביעה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ובהתאם לסעיף 36 לחוק בתי המשפט נתבקשה העברת הדיון לבית המשפט בחיפה. הבקשה נדחתה. כפי שמתברר החל בינתיים הדיון בביהמ"ש בבאר שבע ומכאן כי לא ניתן כלל לתת הוראה בדבר העברת הדיון בשלב זה אלא בהסכמת השופט בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. זאת ועוד, כדי להחליט אם להעביר את הדיון לפי סעיף 36 יש לשקול גם את השאלה באיזו מידה יהיה בהחלטה כדי להשפיע על תקינות פעולתה של המערכת השיפוטית. התביעה, שעניינה הפרת פטנט, הוגשה עוד בחודש ינואר והבקשה להעברת הדיון הוגשה בחודש אפריל, כך שבשלב זה העברת הדיון פירושה הארכה ניכרת של הדיונים.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד פלד למבקשת, עו"ד גינת למשיבים. 5.7.83).
ב.ש. 391/83 - טובה ראפ ואח' נגד יואב כהן ואח'
*הארכת מועד (ערעור על החלטה שלא להאריך מועד - הערעור נדחה).
בקשתם של המערערים בפני רשם ביהמ"ש העליון להאריך מועד להגשת ערעור, לאחר שחלפה תקופה של שנה מאת מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, נדחתה מאחר שלא הוצבע על קיומו של "טעם מיוחד" שיצדיק הארכת מועד. בשאלת קיומו של "טעם מיוחד" העלה פרקליט המערערים טענה כי ניתנה הסכמת שלושה מבין ארבעת התובעים בביהמ"ש המחוזי להארכת המועד ועובדה זו מהווה טעם מיוחד. ברם, היו ארבעה תובעים ואחד לא נתן את הסכמתו להארכת המועד ועל כן, קבע הרשם, אין אפשרות לדבר על קיומו של טעם מיוחד. פרקליט המערערים טען כי התובע הרביעי (יואב כהן) כונה בכתב התביעה בתואר של "תובע פורמלי" ולא הופיע אף פעם לדיונים ועל כן אין באי הסכמתו כדי להוסיף או כדי לגרוע. באשר לטענה זו צדק הרשם כי אין לאבחן בין תובע סתם לבין תובע שהוסיפו לו את התואר "תובע פורמלי", תואר שהוא חסר משמעות לפי סדר הדין האזרחי. כל עוד לא מסכים תובע זה להארכת המועד לא קם הטעם המיוחד להארכת המועד המעוגן בהסכמת הצדדים ומאחר ואין טעם מיוחד אחר אין להתערב בהחלטת הרשם.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מזובר למבקשים, המשיב לעצמו. 24.6.83). בג"צ 654/82 - משה גמליאלי נגד רשם האגודות השיתופיות ואהרון גמליאלי
*בוררות בסכסוך זכויות במשק במושב (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל והמשיבים חוייבו בהוצאות).
מורשיהם של המערער והמשיב השני היו בעלי משק חקלאי במושב מגשימים ועם פטירתם התעוררו סכסוכים בין היורשים לרבות סכסוך שעניינו זכויות במשק של המושב. רשם האגודות מינה בורר ובשעתו פנו העותרים לבג"צ וטענו כי אין זה סכסוך הבא בגדר "עסקי האגודה" המסמיך את המשיב למנות בגינו בורר לפני שנתקיים הדיון בבג"צ הודיע הרשם שהוא מאפשר לעותרים ולעזבון לפנות לבימ"ש מוסמך למתן פס"ד הצהרתי באשר לזכויות היורשים במשק וכי הוא מעכב את המשך הבוררות עד שינתן פס"ד כזה ע"י בימ"ש מוסמך. בעקבות הודעה זו ביטלו העותרים את עתירתם לבג"צ. הם פנו לביהמ"ש המחוזי וביקשו פס"ד הצהרתי שהמשק אשר היה שייך למנוחים, כחלק מנכסי העזבון, עבר בירושה לכל היורשים. עם תחילת הדיון החליט ביהמ"ש המחוזי כי הסמכות היא בידי בימ"ש השלום, שכן מדובר בסכסוך שענינו חזקה ושימוש במקרקעין, ומחק את ההליך. לאחר מכן הגישו העותרים בקשה לביהמ"ש המחוזי עפ"י סעיף 114 לחוק הירושה ובה נתבקש ביהמ"ש לקבוע למי ימסר המשק ומה שוויו לצורך החישוב בין היורשים ומהי צורת הפיצוי ליורשים. לנוכח השתלשלות ענינים זו החליט הרשם לחדש הליכי הבוררות עפ"י פניית המשיב השני. העותרים פנו מחדש לבג"צ וביקשו לבטל את מינוי הבורר ולחילופין להקפיא את הליכי הבוררות בהתאם להסדר שאליו הגיעו הצדדים בבג"צ הקודם עד שתינתן החלטה סופית בביהמ"ש המחוזי. העתירה נדחתה לאחר שהצדדים הגיעו לידי הסדר חדש, אך המשיבים חוייבו הוצאות.
עם פתיחת הדיון טען ב"כ הרשם כי דין העתירה להדחות על הסף באשר הוגשה כבר בעבר עתירה דומה ובוטלה ע"י העותרים תוך התחייבות מצדם לפנות לביהמ"ש בקשר לסכסוך המהותי שבין הצדדים ובהתחייבות זו לא עמדו העותרים. טענה זו אין לקבל. אכן, קביעה עפ"י סעיף 114 לחוק הירושה עניינה השאלה למי מבין היורשים ימסר המשק החקלאי, אך עם זאת יצטרך ביהמ"ש להכריע אינצינטלית גם בשאלה אם הזכויות במשק שייכות ליורשים כטענת. העותרים, או שמא אין הזכויות מהוות חלק בעזבון אלא שהמשיב השני מחזיק במשק מכח מחרותו
במושב כטענתו הוא. בפני ביהמ"ש המחוזי מצויים כמשיבים לא רק המשיב השני אלא גם מינהל מקרקעי ישראל ובנסיבות אלה יהיה בהחלטתו של ביהמ"ש על פי סעיף 114 לחוק הירושה משום הכרעה בשאלה המהותית כמשמעות ביטוי זה בהסכם שהגיעו אליו הצדדים בבג"צ.
במהלך הדיון הוסכם בין הצדדים למחוק את העותרים כצדדים להליך הבוררות והמשיב השני לא יטען בעתיד שהם היו כפופים לבוררות על כל הכרוך בזה. לנוכח הצהרה זו שוב אין לעותרים חשש מהמשך הליכי הבוררות ואין לשמוע מפי העותרים טענות כלשהן באשר לחוקיות הליכים אלה. מטעם זה הוחלט לבטל את העתירה אך לנוכח המסקנה הנ"ל מן הראוי שהמשיבים ישאו בהוצאות העתירה. (בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, גב' אבנור. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. גרנות לעותרים, עו"ד ר. יאראק לרשם, עו"ד באדר למשיב השני. 22.6.83).
בג"צ 414/83 - בוריס פיקסלר נגד שר האוצר
*עתירה נגד צמצום האשראי ע"י משרד האוצר (העתירה נדחתה).
העותר פנה לבג"צ נגד מדיניות המשיב באשר לצמצום האשראי ועתירתו נדחתה על הסף. העותר לא הניח את התשתית הדרושה כדי לגבש לעצמו את זכות הפניה לבג"צ בשאלה הנוגעת על פניה לאינטרס ציבורי. אמנם לא תעמוד לו לרועץ העובדה שיש רבים אחרים שנמצאים במעמדו, אך עליו להראות שהחלטת המשיב גורמת לו פגיעה ממשית וישירה ואין למצוא בעתירה או בתצהיר התיחסות לאינטרס ממשי וישיר של העותר בנושא העתירה. כמו כן, הרוצה לפנות לבג"צ נגד רשות מבצעת עליו להקדים ולהביא את קבילתו לפני הרשויות הנוגעות בדבר בטרם יחפש דרכו אל הערכאות. העותר לא מילא אחרי דרישה זו. פרט להבעת דעה נוגדת משלו על מדיניות המשיב בנושא כלכלי הנמצא בתחום טיפולו של המשיב, לא הצביע העותר על כל פגם בהפעלת שיקול דעתו של המשיב כשנקט בצעדים הכלכלים שעליהם קובל העותר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, י. כהן. 4.7.83).
בג"צ 369/83 - דניאל מלכה נגד מדינת ישראל
*בקשת צו מניעה נגד המדינה בענין הנדון בבימ"ש מחוזי (העתירה נדחתה).
העותרת מנהלת מזה זמן משפטים עם המדינה בקשר לצו פינוי שניתן נגד בעלה, ולאחרונה הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לפסק דין הצהרתי כי היא מחזיקה כדין בבית שבו היא גרה. היא ביקשה צו מניעה זמני נגד המדינה שלא לפנותה אך בקשה זו נדחתה מאחר שאין ביהמ"ש מוסמך לתת צו מניעה נגד המדינה. לפיכך פנתה לבג"צ בבקשה למתן צו מניעה זמני נגד פינויה מביתה עד למתן פס"ד בביהמ"ש המחוזי. העתירה נדחתה. אמנם בג"צ איננו כפוף למגבלה של אי מתן צו מניעה נגד המדינה, אך ניתן לבקש מבג"צ סעד ביניים וצו מניעה זמני, רק כאשר מצויה העתירה לפניו, וסעד הביניים הוא במסגרת עתירה זו וחלק ממנה. אין לתת בבג"צ צו מניעה זמני, כאשר עיקר התביעה מצויה בפני ערכאה שיפוטית אחרת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, אלון. 20.6.83). בג"צ 279/83 - עיד אל ווג' ו- 18 אחרים נגד שר החקלאות
*הכרזת איזור כאסור ברעיית עזים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
19 עותרים פנו לבג"צ בעתירה נגד הכרזת אזור מסויים בהר הנגב כאזור אסור ברעיית עזים בהתאם לחוק הגנת הצומח (נזקי עזים). העותרים הם בדויים המתגוררים באזור הר הנגב ולטענתם הם מתפרנסים מגידול עזים ושטחי דגן קטנים וההכרזה פוגעת בהם. כן טענו כי
ההכרזה בטלה מעיקרא מאחר שלא נעשתה בגדר מטרות החוק, היא חורגת בניסוחה מלשון החוק, היא בלתי סבירה ושר החקלאות הודרך בהוצאת ההכרזה ע"י שיקולים זרים. העתירה נדחתה.
באשר ל- 18 עותרים - הם כבר פנו בעבר לבג"צ ותקפו את ההכרזה שפורסמה בשנת 1980 ובג"צ קבע אז כי ההכרזה תקפה. טענתם היא כי פסקי הדין הקודמים מוטעים ולפיכך מוטל על בג"צ לשקול את הענין מחדש. אולם, צודקים המשיבים בטענתם כי ל- 18 אלה אין עילה לפתוח את הענין מחדש לאחר שפנו לבג"צ ונדחו. העותר מספר 19 שהוא היחיד שלא היה בעל דין בהתדיינויות הקודמות אינו רועה עזים בשטח ומעמדו לענין העתירה לא הוכח. כמו כן צודקים המשיבים כי העותרים השתהו בהגשת עתירתם שיהוי בלתי סביר.
יש לדחות את העתירה גם לגופה. העותרים ציטטו מדברי ההסבר לחוק להראות כי מטרת החקיקה היתה לשמור על מפעל הנטיעות שבוצע בשנות ה-50 והמפעל כבר אינו קיים, ואולם לפי דברי ההסבר האמורים נועד החוק גם למטרות נוספות וכולל הקניית סמכות לשר החקלאות לצורך איסור רעיית עזים בכל שטח שהוא. אין גם ממש בטענה כאילו חרגה ההכרזה בניסוחה מלשון ההסמכה שניתנה לשר, וגם העובדה שהיא מתייחסת לשטח גדול ביותר אין בה כדי לפגום בהכרזה. מדובר בשטח הכולל שמורות טבע, אזורי אש של צה"ל, מתקני צבא וגנים לאומיים. אין גם לומר שההכרזה לוקה בחוסר סבירות או שהיו שיקולים פסולים בשיקוליו של השר. (בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד רוזנצוויג לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 19.6.83).
בג"צ 269/83 - יצחק סבג נגד ביהמ"ש המחוזי באר שבע
*תיקון טעות בטופס פקודת מאסר ע"י השופט (העתירה נדחתה).
העותר הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירת סמים ונדון לשלוש שנות מאסר. ביהמ"ש הפעיל מאסר על תנאי של 18 חדשים ולא קבע אם העונש יהיה חופף או מצטבר. כיון שכך חל על הענין האמור בסעיף 58 לחוק העונשין כי משהופעל מאסר על תנאי יחד עם הטלת עונש מאסר בשל עבירה אחרת יהיו שני המאסרים מצטברים אלא אם כן ביהמ"ש הורה שכל התקופות או חלק מהן יהיו חופפות. אחרי מתן פסה"ד נערך טופס פקודת מאסר שנחתם ע"י השופט ואשר לפיו חופפים 18 חודשי המאסר המופעלים את שלוש שנות המאסר שהוטלו בתיק החדש. משהועמד השופט על הטעות, נערך טופס חדש ואף הוא נחתם ע"י השופט ולפיו תקופת המאסר הכוללת היא ארבע וחצי שנים. עתירת העותר נגד השינוי בטופס נדחתה. עונשו של העותר נקבע בגזר הדין והטופס של פקודת המאסר הוא מסמך בעל משמעות מינהלית בלבד ואיננו עדיף על החלטה בעלת מעמד משפטי שביטויה הבלעדי בנוסחו של גזר הדין. על כן אין פגם בכך שהמסמך המינהלי תוקן לאחר שהתברר כי נפלה בו טעות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גב' אבנור. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. העותר לעצמו, עו"ד מ. מזוז למשיב. 13.7.83).
בג"צ 53/83 - עמוס עמירה ואח' נגד עירית אשקלון ואח'
*דחיית עתירה של מי שמקיים עסק ללא רשיון (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ביום 19.10.82 הגישו העותרים למשיבה בקשה לרשיון עסק של מסחר ברכב על מגרש באשקלון, עסק שהוא מסוייג לפי חוק רישוי עסקים. בטרם השיבו המשיבים לבקשת הרשיון הפעילו העותרים את העסק. העותר הועמד לדין על כך שביום 18.11.82 ניהל עסק ללא רשיון בר תוקף. בימ"ש השלום באשקלון דחה את טענת ההגנה של העותר כי עשה רק פעולות הכנה
לקראת פתיחת העסק. לפיכך הורשע בדין ונצטווה לסגור את העסק תוך 5 ימים. בעתירה הנוכחית לא הסתירו העותרים את עצם ההרשעה, אך בניגוד לממצאי בימ"ש השלום המשיכו בטיעונם כי במועד האמור עסקו רק בהכנות לקראת פתיחת העסק מבלי להפעילו. כן התרעמו על המשיבים שלא השיבו לבקשתם בכתב בזריזות מספקת ודבר הסירוב להעניק את הרשיון נמסר להם רק בע"פ. הסירוב בכתב נמסר לעותרים רק ביום 18.1.83. עתירת העותרים נדחתה.
למעט מקרים נדירים ויוצאים מהכלל לא יהא ראוי לסעד מי שעושה דין לעצמו ולא מתחשב בהוראות החוק והוא פותח ומנהל עסק בלי שיהא לו רשיון לכך. המקרה דנא אינו משתייך ליוצאים מן הכלל. גם לאחר שהוגש כתב אישום עדיין לא הפסיקו העותרים לנהל את העסק ולגירסת המשיבים המשיכו בניהול העסק למרות צו הסגירה. גם בעתירתם לא גילו העותרים את מלוא האמת של ממצאי בימ"ש השלום וניסו ליצור את הרושם כי כתב האישום וההרשעה היו עקב עבודות הכנה לפתיחת העסק מבלי להפעילו כשהעובדות בפועל שונות בתכלית. אשר לקובלנת העותרים שהמשיבים השהו את מתן התשובה בכתב על הסירוב להעניק את הרשיון - המשיבים הסבירו את ההשהיה בחילופי גברי במחלקה המטפלת בכך. כאמור פתחו העותרים את עיסקם כחודש לאחר הגשת הבקשה לרשיון ואין לומר כי אי מתן תשובה בכתב תוך חודש היא השהייה מעבר לסביר כאשר צריכים לבדוק תוכניות מיתאר וכדומה עניינים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. ארדן לעותרים, עוה"ד א. צוריאל וי. רוזנבאום למשיבים. 17.6.83). בג"צ 546/81 - יהודה שרגאי נגד בית הדין הרבני ורות שרגאי
*סמכות ביה"ד הרבני כאשר הבעל נמצא בחו"ל
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בין בעלי הזוג מתנהלים מזה שנים דיונים בבתי הדין. בין היתר הגישה בשעתו האשה תביעת גירושין נגד הבעל והבעל הגיש תביעה לשלום בית או גירושין וכן תביעה להחזקת הילדים. לאחר מכן ביטלה האשה את תביעתה לבית הדין הרבני והגישה תביעת מזונות לביהמ"ש. בינתיים עזב הבעל את הארץ ומאז 1970 הוא בחו"ל. האשה פנתה לבית הדין הרבני פעמים מספר בבקשה לסגור את התיק שפתח הבעל בטענת זניחה אך ב"כ הבעל התנגד לכך והתיק לא נסגר. בשנת 1979 הגישה האשה תביעת גירושין חדשה נגד הבעל ובדיון הופיע ב"כ הבעל וטען טענת חוסר סמכות, שכן הבעל נמצא בחו"ל מאז שנת 1970. בית הדין הרבני דחה את טענת חוסר הסמכות והבעל העלה טענה זו בפנייה לבג"צ. לאחר הגשת העתירה הגישה האשה את תביעת הגירושין שלה כתביעת אגב או כתביעה נגדית בתיק שפתח בשעתו הבעל. עתירת העותר נדחתה.
לבית דין רבני סמכות לדון ב"ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל...וכו". המחלוקת בין הצדדים היתה אם התקיים התנאי של "בישראל" כאשר הבעל נמצא בחו"ל, ובנסיבות הענין מתקיים התנאי של היות הצדדים "בישראל". בפני בית הדין האזורי תלויה ועומדת תביעת הבעל שעניינה שלום בית ולחילופין תביעת גירושין. בקשותיה של האשה בעבר לסגור תיק זה עלו בתוהו עקב התנגדות הבעל שטען כי התביעה שרירה ועומדת. משמעותו של דבר הוא כי הבעל כפף עצמו לשיפוטם של בתי הדין הרבניים בישראל בכל הנוגע לתביעת הגירושין ואלה מוסמכים על כן לדון הן בתביעתו שלו והן בתביעתה הנגדית של אשתו.
(בפני השופטים: ברק, י. כהן, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. קורינלדי לעותר, עוה"ד רוזן צבי ומעוז למשיבה, עו"ד ר. יאראק ליועץ המשפטי. 30.6.83).