ע.פ. 556+614/80 - נאיף, חסן ומוחמד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת רצח. (ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 535/79 - הערעור של חסן ומוחמד נדחה והערעור של המדינה נגד נאיף נתקבל).
המערער חסן הועסק כשומר במוסך בצומת בית דגון ואחיו מוחמד היה נוהג להצטרף אליו. כמעט מדי לילה בחצות פנו השניים לעבודה אחרת במאפיה ללא ידיעת בעל המוסך. בחצר המוסך עמד קרון ישן שבו התמקם אדם ערירי (להלן המנוח). באחד הערבים נרצח המנוח וגופתו נתגלתה כעבור 5 ימים במצב של רקבון כשהיא כפותה בחבלים. הוא מת מתשניק. בליל הרצח אירעה גם פריצה לתוך המוסך ונגנבו משם חבלים אשר כמותם נמצאו על גופת המנוח. החשד נפל על שני השומרים והם נעצרו לחקירה. המערער נאיף נהג לבוא מדי פעם למקום עם חבר בשם עלי, שגם הוא הואשם ברצח אבל הוא לא נתפס, כדי לבקר במוסך ואף ללון שם. בשלב הראשון כפרו כל השלושה בקשר לרצח. לאחר ארבעה ימי מעצר מסר נאיף הודעה בה ייחס את התכנון והביצוע לעלי ולעצמו. בעקבות הודעה זו שוחררו האחים. כשבוע לאחר מכן יזם נאיף אימרה נוספת לפי דרישתו, בה ציין כי גם השומרים לקחו חלק בפרשה. האחים נעצרו שוב ובהסכמת מוחמד נערך מפגש בינו לבין נאיף שבו השיב נאיף על שאלותיו של מוחמד. מהשיחה עולה כי נאיף מייחס למוחמד את תכנון הפריצה. לדברי נאיף נכנסו, הוא חסן ועלי לתוך הקרון לביצוע השוד ואילו תפקידו של מוחמד היה לעמוד בחוץ ולשמור לבל יופתעו. שלושת המערערים הואשמו בביהמ"ש המחוזי בעבירה של רצח ושוד לפי סעיף 402 לחוק העונשין וביהמ"ש הרשיע את חסן ומוחמד בעבירת רצח ושוד כאמור ואילו את נאיף הרשיע בעבירה של שוד לפי סעיף 403 אך לא בעבירה של רצח ודן אותו ל- 10 שנות מאסר. שני האחים ערערו על הרשעתם, נאיף ערער על השינוי בסעיף האישום ועל חומרת העונש ואילו המדינה ערערה על זיכויו של נאיף מאשמת רצח.
השופטת בן פורת:
א. המפגש בין מוחמד לבין נאיף, לאחר שהלה סיבך את מוחמד בעבירה, נועד לתת למוחמד חומר למחשבה לקראת חקירתו הוא. אם אמנם זו היתה כוונת החוקרים אין לראות בה טעם לפגם שכן מלאכת חשיפתה של האמת קשה היא וההלכה הפסוקה הכירה בדרכי תחבולה, במידה שאין בהם כדי ליטול מן הנחקר את החלטתו החפשית אם וכיצד להעיד. בו ביום מסר מוחמד הודעה אשר עליה ועל השיחזור שבא לאחריה, בתוספת "דבר מה", מבוססות הרשעותיו בדין.
ב. חסן מסר מלכתחילה הודעה בה הכחיש כי היתה לו יד במעשים ואף טען כי הפריצה למוסך היתה כאשר הוא ואחיו היו במאפיה. לאחר שנעצר שנית מסר הודאה בכתב בשפה הערבית (להלן ההודאה בכתב) ולאחר מכן מסר הודעה נוספת שאותה רשם חוקר משטרתי בעברית (להלן ההודאה השניה). ההודעה בע"פ נחתמה על ידו. גם הרשעותיו מבוססות על אימרותיו ושיחזורו בתוספת "דבר מה". אחד משופטי ביהמ"ש המחוזי החליט שלא להסתמך על הכתוב באימרות בשפה העברית מחשש שנפלו בהן שיבושים מהותיים. כל שופטי ההרכב דחו כחסרות בסיס את טענות המערערים שאימרותיהם הוצאו מהם בכח. השאלה היא רק אם יש לפסול את האימרות בעברית והתשובה היא שלילית. הודעה הנרשמת מפיו של חשוד חייבת להרשם בשפה שבה היא נמסרת ולא אחת עלול אי קיום הנחיה זו לגרום לתקלות. במה דברים אמורים - בנחקר שאיננו דובר עברית. כאן חסן מדבר עברית ובשיחזורים דיברו המערערים עברית. כמו כן אין בפי המערערים טענה נגד ביטוי זה או אחר באימרותיהם וטענתם היא כי כל הכתוב באימרות הינו פרי דמיונם של
החוקרים. על כן כל האימרות היו קבילות לראיה וניתן היה להסתמך עליהן. באשר לנאיף, שאלת האימרות כלל אינה עומדת לדיון מהטעם שערעורו הוגש על חומרת העונש והחלפת סעיף האישום וכאשר השלים עם ההרשעה המבוססת על אימרותיו שוב אין הוא יכול להשמע בטענה שאלה אינן קבילות כראיה.
ג. התובעת טענה כי אימרותיהם של חסן ומוחמד קבילות כראיות גם נגד נאיף ונגדם בינם לבין עצמם מכח סעיף 10א, לפקודת הראיות ומאידך אין להשתמש בהודעותיו של נאיף כחומר ראיה נגד חסן ומוחמד מאחר ונאיף נמנע מלהעיד במשפט. השופטים החליטו להסתמך על כל אימרה רק נגד מוסרה ואף הובע ספק אם ניתן להשתמש לפי סעיף 10א באימרת נאשם נגד חברו לספסל הנאשמים. בינתיים נפסקה ברוב דעות של ביהמ"ש העליון הלכה המפרשת את סעיף 10א ברוח טענתה של התביעה. החלטה זו נתקבלה בשעתו נגד דעת מיעוט של השופטת בן פורת והיא ציינה בפסק הדין דנא כי בענינים שבסדר דין ודיני ראיות בדרך כלל על שופט המיעוט לבטל דעתו מפני דעת הרוב ולו רק למען יציבות ההלכה. ברם, בענין זה השאלה נוגעת לזכויות היסוד של נאשם ועל כן היא מעדיפה הפעם לדבוק בהשקפתה שאין אימרה של נאשם יכולה לשמש לפי סעיף 10א נגד חברו לספסל הנאשמים. לפיכך תבדוק את שאלת ההרשעה לפי האימרות של כל אחת מהנאשמים לגבי עצמו בלבד והראיות האחרות שהיו נגדו, אך אין בכך כדי לעזור למערערים.
ד. אשר למערער חסן - די בהודעה בה כפר באשמה יחד עם הודאתו בכתב בתוספת "דבר מה" כבסיס להרשעתו וקל וחומר בהודאתו המפורטת השניה. בפנינו הודאה בנוכחות בשעת הרצח תוך טענה שהיתה מקרית אך טענת המקריות מופרכת על פניה. לכך יש להוסיף את הסתירה הבולטת בין הכפירה מלכתחילה בכל הענין ובין ההודאה בכתב הודה כי היה במקום ולא היה במאפיה. מעורבתו של חסן בולטת עוד יותר על רקע ההודאה השניה שבה הוא סיפר שמספר ימים לפני הרצח נוכח בשיחה בה שמע את עלי ונאיף אומרים שהם יהרגו את המנוח וישדדו אותו. גם בערב הרצח הוא מודה כי ראה אותם באים ופורצים את המוסך כדי להוציא משם חבלים. במקום להזעיק עזרה נעמד בפתח הצריף וצפה במעשיהם של השניים לפי גירסתו. אין לפרש את ההתנהגות אלא כהשתתפות בקשר, אם לא בשלב התכנון, לפחות בשלב הביצוע. גם הודאתו של מוחמד מדברת במפורש על קשר שנקשר כמה ימים קודם למעשה הרצח וכן על כך שהוא ניצב על המשמר ומכל דבריו עולה השתתפות פעילה בתכנון ובביצוע. בצד ההודאות של חסן ומוחמד יש הרבה מעבר ל"דבר מה" נוסף הדרוש לחיזוק הודאה מחוץ לכותלי ביהמ"ש.
ה. בביהמ"ש המחוזי סברו שופטי הרוב כי אימרותיו של נאיף אינן מהוות תשתית מספיקה להרשעתו ברצח. בענין זה יש לקבל את ערעור המדינה. נאיף מודה כי בשיחות דובר על כך שהמנוח מכיר את הרוצחים העל כן יש למצוא לכך פתרון ועלי אמר לו שהוא יכול לסמוך עליו. שותף לקשר אחראי לכל מה שאחד משותפיו עשוי לעשות לקידום המטרה המשותפת ולכל מה שנובע ולו גם אינצידנטלית מן הביצוע כאחת האפשרויות הטבעיות. משהשאיר נאיף להחלטתו של עלי "פתרון" הבעיה שהמנוח מכיר אותם, נובע מכאן שאם בפועל בחר עלי להשתיק את המנוח ע"י חניקתו נושא גם נאיף באחריות למעשה גם אם לא ידע על כך מראש ואפילו היה נעדר מן המקום בשעת מעשה. ברם, בנוסף לכך מודה נאיף כי ראה שקושרים את המנוח בסדין וכי המנוח מפסיק לדבר והידים שלו זזות. זהו תיאור של מצב גסיסה ומוות קרוב והוא אינו טוען שניסה לדבר על לבם של השניים לחוס על חייו של המנוח.
ו. דרישת ה"דבר מה" הנוטף באה על סיפוקה בעדות בעל המוסך על אירוע התפרצות למחסן בסוף השבוע שבו אירע הרצח. יצויין שנאיף מסר מספר אימרות אך כלל הוא שאין לדלות "דבר מה נוסף" מאימרה אחת לשם חיזוק האימרה האחרת. כלל זה כוחו יפה בין אם האימרה האחת היא כפירה באשמה והאחרת הודאה באשמה ובין אם כולן הן הודאה באשמה. לעומת זאת נפסק שהודעותיהם של אחרים יכולות להיות דבר מה נוסף. ברם, ספק אם אמנם ניתן להסתמך על עדות שמיעה, וכאלו הן אימרות מחוץ לביהמ"ש, אפילו לצורך המטרה המצומצמת של "דבר מה נוסף". אגב, ציינה השופטת בן פורת, כי בעיית הדבר מה נוסף לגבי נאיף אינה קיימת הואיל והוא נמנע מלהעיד במשפט ושתיקה כמוה כסיוע עפ"י חוק סדר הדין הפלילי. כשקבע המחוקק כי שתיקת הנאשם כמוה "כסיוע" הפך ממילא את השתיקה לראיה עצמאית ונפרדת לגירסה המפלילה.
השופט אלון:
הסכים לדעת השופטת בן פורת בכל הנוגע להרשעת נאיף, אך ציין כי הימנעות הנאשם מלהעיד אין בה כדי להוות דבר מה נוסף להודאה מחוץ לכותלי ביהמ"ש. השופטים גב' בן פורת ואלון היו חלוקים בשאלה נוספת. לדעת השופטת בן פורת, כשם שדי בהודאת הנאשם בביהמ"ש ללא דבר מה נוסף כך צריך המחוקק לקבוע כי יהיה די בהודאת הנאשם מחוץ לכתלי ביהמ"ש לצורך הרשעתו, בכפוף לשיקוליו של ביהמ"ש בענין. מאידך סבר השופט אלון כי יש לקבוע מצב הפוך. כשם שנזקקים לדבר מה נוסף כאשר הנאשם מודה מחוץ לכותלי ביהמ"ש במעשה, כך יש לקבוע צורך בחיזוק להודאת הנאשם בפני ביהמ"ש בעבירה המיוחסת לו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, שילה. עו"ד דוייק לנאיף, עו"ד מסראווה לחסן ומוחמד, עו"ד ברלינר למדינה 2.6.83).
ע.א. 513/82 - עדנה רייזמן ואח' נגד גבריאלה וושצ'ין ואח'
*דרכי מכירת דירת מגורים ע"י יורשי המנוח - האלמנה וילדים (ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 3063/76 - הערעור נתקבל בחלקו)
המנוח ברוך וושצ'ין נפטר והשאיר אחריו כיורשים את המשיבה, אלמנתו, ושתי בנות, המערערות, שהן קטינות ושנולדו לו מאשה אחרת ללא נישואין. בין יתר נכסי העזבון נותרה דירה שמחציתה רשומה ע"ש האלמנה ובאשר למחצית השניה ולשאר נכסי העזבון הוסכם בין הצדדים כי האלמנה תירש %35 והקטינות %65. באשר לשווי הדירה טענה האלמנה כי יש להעריכה כתפוסה ואילו המערערות טענו כי יש להעריכה כפנויה. כמו כן ביקש ב"כ המערערות כי חלקן בדירה ירשם על שמן לפני פעולת המכירה לפי סעיף 113 לחוק הירושה ואילו המשיבה ביקשה לפעול לפי הוראות אותו סעיף ולא לרשום את חלקן של הבנות על שמן. ביהמ"ש המחוזי פסק כי יש להעריך את הדירה כתפוסה הן לצורך מכירתה והן לצורך שכר הדירה שצריכה האלמנה לשלם ליורשות וכן קבע כי אין לרשום את החלק של היורשות על שמן אלא לפעול לפי סעיף 113. הערעור נתקבל בחלקו.
ביהמ"ש העליון ציין, מפי השופטת בן פורת שאליה הצטרפה השופטת נתניהו, כדלהלן: מדובר בנכס שאינו ניתן לחלוקה, דירת מגורים שעליה חל סעיף 13 לחוק המקרקעין, ומכאן שחל במקרה זה סעיף 113 לחוק הירושה המחייב את מכירת חלקיהם של היורשים למרבה במחיר תוך מתן זכות קדימה ליורשים על פני זרים; קשה להבין את דרישת ב"כ המערערות שתחילה תירשם הדירה ע"ש היורשות ולאחר מכן תימכר לפי סעיף 40(א) לחוק המקרקעין במסגרת פירוק שכן לפי סעיף 113 אין רואים את הדירה כתפוסה על ידי דייר מוגן אלא כתפוסה ע"י האלמנה לפי סעיף 115 לתקופה קצובה שיפסוק ביהמ"ש, בעוד שבחלוקה לפי סעיף 40 רואים את הדירה כתפוסה ע"י בן הזוג הגר בדירה; יש לתת לאלמנה זכות קדימה לפי סעיף 101 לחוק. המקרקעין הקובע כי דירה המשמשת למגורים לבני זוג לא יהיה בן זוג
רשאי להעביר חלקו לאחר אלא אם הציע אותו תחילה לבני זוגו ולפיכך גם במסגרת סעיף 113 יש להציע תחילת את הדירה לאלמנה שהיא בעלת זכות קדימה, זאת משום שאין הבדל בין האינטרס המוגן בחיי בני הזוג לבין האינטרס של בן הזוג הנשאר בחיים לגבי חלקו של בן הזוג שהלך לעולמו; יש יסוד לחלק מטענות המערערות בדבר ערך הדירה כתפוסה וגובה דמי השכירות ויש להעריך את הדירה לא כדירה המוחזקת ע"י דייר מוגן אלא כדירת המוגנת לפי סעיף 115 לחוק הירושה.
השופט לוין סבר כי אכן כל הקביעות הנ"ל נכונות, פרט לכך שאין לתת לאלמנה זכות קדימה לפי סעיף 101 לחוק המקרקעין אלא יש לפעול לפי סעיף 113 ולהעמיד את הדירה למכירה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד נעמן למערערות, עו"ד תורי למשיבים. 12.5.83).
ע.א. 33/81 - טחנות הקמח מפרץ בע"מ נגד חיים כהן
*פיצויים בגין "מחלת עבודה" (הערעור נדחה).
המערערת העסיקה את המשיב בעבודות שונות במפעל טחינת חיטה לקמח. המשיב החל לעבוד במפעל בשנת 1950 ובמרוצת השנים נשם לקרבו כמויות ניכרות של אבק קמח. לאחר כ- 20 שנות עבודה במפעל, החל המשיב לסבול בדרכי הנשימה ולא יכול היה להמשיך בעבודה. עפ"י חוות דעת רפואיות קבע ביהמ"ש המחוזי כי מחלת המשיב היא תוצאה מעישון מופרז אך החשיפה לקמח גם היא תרמה להתפתחות המחלה בדרכי הנשימה. ביהמ"ש קבע עוד כי נכותו של המשיב לצמיתות מגעת לכדי %40. על סמך הממצאים הנ"ל קבע ביהמ"ש את נזקי המשיב וחייב את המערערת לפצותו עפ"י שלושה ראשי נזק: בגין הפסד השתכרות בעבר 51,000 שקלים, כאב וסבל 15,000 שקלים והפסד פנסיה 66,000 שקלים ובסה"כ 132,000 שקלים. מכך הפחית השופט את התקבולים שקיבל המשיב מהמוסד לביטוח לאומי בסכום של 59,000 שקלים ובסופו של דבר הפיצוי שחוייבה בו המערערת הסתכם בכ-73,000 שקל. הערעור נדחה.
המערערת טענה כי באשר להפסד השתכרות בעבר טעה השופט בכך שחייב את המערערת בתשלום %40 מהשכר שהפסיד המשיב בעוד שהנכות היא בשיעור של %40 וזו נובעת בעיקר מהעישון המופרז ולכן עבור ארבע השנים מגיל 61 כשהפסיק לעבוד ועד גיל 65 לא היה מקום לחייב את המערערת בתשלום %40 ממלוא הסכום. בנסיבות פסק הדין אין לראות בהחלטה טעות. השופט קבע כי אילמלא החשיפה לקמח היה המשיב משתכר באופן מלא עד גיל 65 שנים למרות העישון המופרז ולאחר מכן לא היה מסוגל לכל עבודה בגין העישון. ההכרח להפסיק לעבוד בגיל 61 שנים נובעת מהשפעת החשיפה לקמח ומכאן כי המשיב זכאי לפיצוי על הפסד השתכרותו במלוא שיעור הנכות במשך ארבע השנים עד להגיעו לגיל 65 ואין לחייב את המערערת לפצות בכלל את המשיב בגין הפסד השתכרות עד גיל 70 שכן בגלל העישון המופרז לא היה מסוגל לכל עבודה לאחר הגיעו לגיל 65.
בחישוב תקבולי הביטוח הלאומי חלה טעות, כאשר חושבו בהתאם לנתוני חודש יולי 1980 בעוד שפסק הדין ניתן רק בדצמבר 1980 ובגין הפרש הזמן צריך היה להצמיד את סכום התקבולים ולשערכו ליום מתן פסה"ד. מאידך, כשם שטעה השופט לטובת המשיב כך טעה גם לרעתו. בסכום התקבולים של המוסד לביטוח לאומי לחודש יוני 1980 טעה השופט בהוסיפו 10,000 שקלים. זאת ועוד, השופט חייב את המערערת בפיצוי המשיב על הפסד פנסיה וחישב את ההפסד עפ"י משכורת של 2,100 שקל לחודש לתקופה של עשר שנים ובהפחתת הוון לכל התקופה. בכך שגה השופט בשתיים: בעת שהתנהל המשפט היה המשיב בגיל 71 משמע שש שנים לאחר שקמה זכאותו לפנסיה ועבור תקופה זו היה זכאי למלוא
הסכום ללא הוון; הסכום של 2,100 שקלים הוא סכום שחושב לפי מדד אוקטובר 1980 בעוד שפסק הדין ניתן בדצמבר 1980. הסכומים שהיו מגיעים למשיב כתוצאה מטעויות אלה עולים על הסכום שבו טעה השופט לרעת המערערת כך שסכומים אלה מתקזזים ביניהם.
אכן, המשיב לא ערער על פסק הדין ולפיכך אין לתקן את שעור הפיצויים לטובתו על ידי הגדלתם אך מותר להתחשב בסכומים הנוספים שראוי היה לפסוק למשיב לשם קיזוזם כשסכום הפיצויי הכולל שנפסק הולם את המצב.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, י. כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד ר. גוטשלק למערערת, עו"ד ע. שפרלינג למשיב. 10.7.83).
ע.א. 707/81 - פלוני נגד פלונית
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב בתשלום סכום של 6,275 שקל מזונות אשתו וילדתם הקטינה החל מה- 1.4.81 כשהסכום צמוד למדד מרץ 1981. הערעור נדחה. המערער טען כי הסכום שחוייב בו הוא למעשה כסכום משכורתו המלאה אך מסתבר שהחישובים שהעלה המערער בביהמ"ש העליון אינם נכונים. המערער הינו שותף במשרד אדריכלים גדול, והכנסתו מורכבת ממשכורת ודיבידנדים. טוען המערער שהיו שנים בהן לא חולקו דיבידנדים ולפיכך יש לקבוע את חיוב המזונות על פי משכורתו בלבד ולכשישולמו דיבידנדים תוכל האשה להגיש תביעה להגדלת המזונות. בצדק נדחתה טענה זו. ראשית, אי חלוקת דיבידנד אין משמעה כי לא היו רווחים נוספים ושנית אפילו אין חלוקת דיבידנד מדי שנה אין להתעלם מגורם זה ומהעובדה שדיבידנד אכן מחולק אם כי בהפסקות. סכום הדיבידנד הוא כמעט פי שלושה מהמשכורת ושולם ברוב השנים האחרונות ואילו ביהמ"ש הסתפק בתוספת של %13 בלבד למשכורת המערער. בנתונים אלה אין גם להתחשב בטענה נוספת של המערער כי למחייתו נותר סכום שהוא פחות ממה שנפסק לאשתו. אשר לטענה נגד חיוב בתשלום ההפרשים על המזונות הזמניים שנקבעו - סכום המזונות הזמניים נופל מסכום המזונות הקבועים ועל כן אין להתערב בחיוב המערער להשלמת ההפרשים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בך, גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד א. דבירי למערער, עו"ד א. אליגון למשיבות. 5.7.83).
ע.א. 455/80 - שרה נחום נגד סעדיה נחום ואח'
*תביעה על יסוד עקרון השיתוף בנכסים בין בני זוג (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערת והמשיב נישאו ב- 1936 ונולדו להם בן ושלוש בנות שהצעירה ביניהם היא ילידת 1944. המערערת ביקשה פסק דין הצהרתי כי היא הבעלים של מחצית הנכסים הרשומים ע"ש בעלה, וזאת על יסוד עיקרון השיתוף בנכסים בין בני הזוג. הבקשה מתייחסת לשלושה נכסים: בית שבו גרו ועדיין גרים בני הזוג (להלן בית המגורים); בית דירות (להלן בית הדירות); מגרש (להלן המגרש). ביהמ"ש המחוזי קבע שהמערערת לא הוכיחה כי היה בינה לבין המשיב הסכם לשיתוף בנכסים ודחה את בקשתה על כל חלקיה. הערעור נתקבל בחלקו.
אורח החיים שניהלו השניים עד 1944 אינו זהה עם אורח חייהם לאחר תאריך זה. באותה שנה התחיל להסתמן מפנה בחיי הזוג שהסתיים בקרע גלוי שבעקבותיו פתחה המערערת בהליכים בבית הדין הרבני. לצורך הכרעה בערעור צריך לבדוק גם את מצב היחסים בין השניים משנת נישואיהם ועד לשנת 1944. במידה שמדובר בשנים שקדמו לשנת 1944 נראה שבני הזוג חיו חיי משפחה תקינים. רוב הטרוניות
שהשמיע המשיב נגד אשתו באשר לניהול משק הבית התייחסו לתקופה מאוחרת יותר. בתקופה ששרר שלום בית תרמה המערערת לקיום התא המשפחתי. השאלה היא אם הוכיחה המערערת הסכם שיתוף בנכסים לגבי אותה תקופה. חוק יחסי ממון בין בני הזוג אינו חל על המקרה וגם חוק המקרקעין אינו ענין לכאן. אין ספק שהסכם מפורש בקשר לשיתוף בנכסים לא הוכח ויש לבדוק אם ניתן להסיק הסכם כזה ממכלול מערכת היחסים כפי שהוכחה. בעבר נפסק כי הדרישה לשלום בית היא דרישה מינימלית להנחת כוונה של הצדדים לקיים שיתוף בנכסים. לפיכך ניתן לומר שהמערערת עמדה באותה דרישה מינימלית של שלום בית שיש בה כדי להצביע על ההנחה שלצדדים היתה בתקופה הרלוונטית הכוונה לקיים שיתוף בנכסים, אם כי כוונה זו מיוחדת רק לאותה תקופה ואין להרחיב את תוקפה מעבר ל- 1944 וגם לא לאותם נכסים שרכש המשיב לפני שנישא למערערת.
יש לדחות את הערעור במידה שהוא מתייחס לבית המגורים שכן הוא נרכש ע"י המשיב בכספו לפני החתונה. אמנם יש מקרים שבהם הוכר השיתוף גם ביחס לנכסים שרכש הבעל לפני הנישואין, אך בענייננו לא הוכחו נסיבות המאפשרות לקבוע כי הכוונה לשיתוף השתרעה גם על בית זה. באשר לבית הדירות - בית זה נרכש ע"י המשיב בשנת 1949 בכספו שלו ועל כן גם ביחס לבית זה יש לדמות את הערעור. שונה המצב במגרש שנרכש כאשר יחסי בני הזוג היו תקינים וכל אחד נשא בחלקו כדי ליצור את המרכיבים החיוניים לקיומה של היחידה המשפחתית. על כן יש לקבל את הערעור לגבי המגרש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד ימיני למערערת, עו"ד בן ליאור למשיבים).
ע.א. 508/82 - המספנות המאוחדות בע"מ נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים
*חיוב מחזיק נכס במס רכוש (הערעור נדחה).
המערערת מחזיקה בשתי חלקות קרקע מזה שנים רבות. החלקות היו בבעלות המדינה עד שנת 1967 ומאז הועברו לבעלות רשות הנמלים. עד שנת 1969 שילמה המערערת את מס הרכוש בגין החלקות ואילו אז העלתה טענה שהיא איננה "בעל קרקע" כמשמעותו בחוק מס רכוש וקרן פיצויים המחייב אותה בתשלום המס. לפי החוק הנ"ל "בעל קרקע" הינו לא רק הבעלים הרשום אלא גם שוכר או שוכר משנה וכו; או אם "העביר לאחר את זכותו להחזיק בה, להנות ממנה ... בנסיבות העושות את האחר כבעליה..." וכן אם המדינה וכו' היא הבעל והקרקע מוחזקת ע"י אחר עפ"י חוזה או רשיון. ועדת הערר קיבלה את עמדת המשיב כי כאשר רשות הנמלים היא בעלת מקרקעין דינה כדין המדינה לענין החלופה השלישית הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערר הן משום שהסכים עם ועדת הערר שלענין תשלום מס רכוש דין רשות הנמלים כדין המדינה והן משום שחלה החלופה השניה הנ"ל באשר הבעלים הרשום העביר למערערת את הזכות להנות מהקרקע ולהחזיק בה לתקופה העולה על התקופה המצויינת בחוק. הערעור נדחה ע"י ביהמ"ש העליון מהטעם שחלה החלופה השניה הנ"ל ולפיכך אין צורך לדון בשאלה אם המערערת חייבת תשלום מס גם מן הטעם שחלה החלופה השלישית ושדין רשות הנמלים כדין המדינה לענין זה.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין. גב' אבנור. החלטה - השופט לוין. עו"ד זיו פריאור למערערת, עו"ד אלי בן טובים למשיב. 20.6.83).
ע.א. 379/80 - כתרון יבוא... בע"מ נגד מנהל המכס והבלו
*השבת סכומי מכס ומס קניה כאשר שונה פריט החיוב (הערעור נדחה).
המבקשת יבאה החל משנת 1972 גלילי נייר ספיגה והמשיב
סיווג את הנייר לצורך תשלומי מכס בגדר פריט מסויים בתעריף המכס ולצורך תשלומי מס קניה בגדר סעיף מסויים בצו מס קניה. באוגוסט 1975 פנתה המבקשת למשיב בבקשה לשנות את הסיווג האמור והמשיב קיבל את בקשתה. אז היא ביקשה להחזיר לה את הסכומים ששילמה ביתר והמשיב סירב. ביהמ"ש דחה את ערעורה והערעור על כך נדחה.
צדק ביהמ"ש המחוזי כי לענין תשלומי המכס חל סעיף 152 לפקודת המכס הקובע כי אם "הוקטן סכום המכס המשולם על חפץ מסויים, מחמת שרשות המכס שינתה מדרכה בסיווגו או במיונו של אותו חפץ, אין השינוי מזכה אדם לקבל בחזרה משהו ממכס ששולם לפני שהשינוי נכנס לתוקפו". טענה המערערת כי סעיף זה אינו חל כאשר התשלום העודף שולם מחמת טעות אך אין היא צודקת בכך והסעיף חל בכל מקרה. (תיקונה של טעות חד פעמית שנעשתה בעבר אינו נופל במסגרת זו אלא כשמדובר במקרה שבו רשות המכס "שינתה מדרכה"). המסקנה הנ"ל עולה גם בקנה אחד עם מטרה החקיקתית אשר היתה למנוע חובת השבה של סכומי מכס ששולמו ע"י יבואנים ואשר הם מצדם, כך יש להניח, גילגלו אותם על הקונים מהם. אשר למס קניה - סעיף 6 לחוק זה קבע בשעתו כי תשלומי יתר יוחזרו למשלמם. לאחר שהמערערת ביצעה את תשלומי היתר ולאחר שדרשה את השבתם והגישה לביהמ"ש המחוזי את התביעה, אך בטרם נפסק הדין, תוקן החוק ונקבע כי תשלומי היתר יוחזרו למשלמם רק אם המשלם הניח את דעתו של המנהל שהוא לא מכר את הטובין או שמכר את הטובין אך תשלום היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם. טענת המערערת היא כי התיקון אינו חל עליו ואולם סעיף 6 קובע במפורש כי ההוראה החדשה תחול גם לגבי יתר ששולם לפני יום פירסומו של החוק. גם כאן הטעם לכך הוא בעיקר זה שהטובין כבר נמכרו לרוב ע"י המשלם אשר כלל במחירם גם את יסוד מס הקניה. הסעיף המתקן עם הוראת התחולה הרטרואקטיבית חל גם במקרה שכבר הוגשה תביעה משפטית להחזרת היתר.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' אבנור. החלטה - השופט ברק. עו"ד ליאון אביגדורי למערערת, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 29.6.83).
בג"צ 158/83 - איתמר הכהן ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
*הפסקת טיסות אל על בשבת (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה הפסקת טיסותיה של "אל על" בשבתות ובחגים. הענין הועלה בבג"צ בעבר אך העתירות בוטלו בשעתן משנפסקו טיסות אל על בשל מחלוקת שפרצה בין העובדים לבין ההנהלה. בינתיים נקלעה חברת אל על לקשיים ומונה כונס הנכסים הרשמי כמפרק זמני. המפרק פנה בינואר השנה לביהמ"ש המחוזי וביקש אישור ללוח הטיסות שהציע בציינו כי לוח הטיסות מושתת על כך שלא תהיינה טיסות בשבתות ובחגי ישראל. ביהמ"ש המחוזי אישר את לוח הטיסות כהצעת המפרק ועל כן פנו העותרים מחדש לבג"צ. העתירה נדחתה.
העותרים לא נתנו דעתם במידה מספקת לשינוי הנסיבות המשפטיות מאז הביאו בפני בג"צ את עתירותיהם הקודמות. עיקרו של השינוי הוא בפתיחת ההליכים לפירוק החברה והקניית מעמד לענין זה הן למפרק והן לביהמ"ש המחוזי. בחומר שהוגש אין פרטים בשאלה אם בפני המפרק או ביהמ"ש הועלתה המשמעות הכלכלית של הפסקת הטיסות בשבתות ואם ביהמ"ש נתן דעתו להיבט זה. הדרך פתוחה לפני העותרים לפנות למפרק עפ"י פקודת החברות ובעקבות זאת לביהמ"ש המחוזי בענין זה ולהביא בפניהם את ההיבטים הכלכליים המעודכנים שהם ללא ספק מרכיב חשוב במערכת הנתונים שיש לשקול בהקשר שלפנינו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. הכהן לעותרים, עו"ד ד. בייניש למשיבים. 26.6.83).
בג"צ 256/83 - דבורה רייך נגד אברהם רייך
*החזרת קטין לאמו לאחר שנחטף ע"י אביו בארה"ב (העתירה נתקבלה).
ביום 5.10.78 הוציא המשיב שניים מבין שלושת ילדי בני הזוג מבית ספרם בניו יורק והביאם לישראל. לבקשת העותרת ניתן בשעתו צו על תנאי נגד המשיב. העותרת הסתמכה בין היתר על צו של בימ"ש בניו יורק שציווה, לאחר שהמשיב עזב את ארה"ב ובהעדרו, כי הנישואין בין בני הזוג יהיו מופקעים וכי החזקה על הילדים תהיה בידי האם. בסיכומו של דבר נתבטל הצו על תנאי ביחס לאחד הבנים ובנוגע לבן השני נקבע בהסכמת האב כי יש להחזירו מיד לאם. הבן הוחזר ע"י האם לארה"ב ושם למד בישיבה עד שהובא בשנית ע"י האב לישראל במרץ 1983. עתירת העותרת להחזיר לה את בנה נתקבלה.
לאחר הדיון הקודם ערער המשיב על צו המשמורת בפני ערכאת ערעור בניו יורק אך במשך כארבע שנים לא נקט הליכים לקביעת הערעור לשמיעה. בקשה אחרת לביטול המשמורת שהגיש נדחתה ע"י ביהמ"ש בניו יורק ולא הוגש ערעור על דחייה זו. בינתיים התגרשו בני הזוג והמשיב נשא בארץ אשה אחרת. הוא הגיש תביעה לבית הדין האזורי בירושלים להחזקת הילדים ובית הדין ציווה להזמין את האשה מארה"ב. העותרת השיבה כי אין לבית הדין סמכות לדון בענין משום שהיא אזרחית ותושבת ארה"ב. התביעה נשארה רדומה כשנתיים ובפברואר שנה זו פנה המשיב לביה"ד הרבני וקיבל פס"ד במעמד צד אחד כי על האשה למסור לו מיד את הבן. מצוייד בפסק דין זה הצליח המשיב להבריח שוב את הבן לישראל. יומיים לאחר שהקטין הובא ארצה הגיש המשיב לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה לקבלת החזקה על הילד ובמסגרתה קיבל צו עיכוב יציאת הילד מהארץ. בתביעה זו לא גילה המשיב את נסיבות הבאת הקטין ארצה.
אין ספק כי לבית הדין הרבני לא היתה סמכות לדון בענין החזקת הילדים ואין לקבל את טענת המשיב כי על כל פנים סבר שהוא פועל עפ"י פס"ד שניתן כהלכה. גם אילו היה ממש בסברתו של המשיב בדבר תקפות פסק הדין של ביה"ד הרבני, אין להצדיק חטיפתו של קטין כשהוא בדרכו מבית ספרו אל ביתו ואמו. גם מימוש של פס"ד תקף יש לבצע בדרכים נאותות הקבועות בחוק.
אשר לטענת המשיב כי הדיון בערכאות השיפוטיות בארה"ב התקיים בהעדרו ועל כן יש לדון מחדש בנושא בישראל - כאשר היו למשיב הזדמנויות להביא טענותיו בפני ערכאות שיפוטיות מוסמכות בחו"ל ולא עשה כן איננו יכול כעת לטעון נגד פסק הדין שניתן כהלכה. המצב כיום הוא שיש פס"ד בר תוקף הקובע כי המשמורת על הקטין היא בידי האם ובארה"ב ובהעדר נסיבות מיוחדות הקשורות בעיקר בטובת הקטין נוהג בג"צ כבוד בפסקי דין זרים ולא שם עצמו כערכאת ערעור עליהם. בודאי לא יעשה כן כאשר אחד הצדדים עושה דין לעצמו ומוציא את הקטין מחזקת ההורה שלידו נמסרה המשמורת ומעבירו למדינה אחרת.
אין לקבל את הטענה כי פסה"ד הקודם של בג"צ אינו עומד למחסום בפני המשיב. נכון שפסה"ד ניתן עפ"י הסכמת המשיב, אך אין זה משנה מאומה מתוקפו האופרטיבי של פסה"ד שאינו מוגבל בזמן או בחזרה מההסכמה מצד המשיב. מי שסובר כי גם לאחר פסק הדין הוא יכול להביא לשינוי הפסק צריך להביא את הענין בפני ערכאה שיפוטית מוסמכת.
כאשר קיים פס"ד של רשות שיפוטית בדבר החזקת הילד, הרי רק מחלוקת כנה ובתום לב ושינוי קיצוני של נסיבות לרעת הקטין עשויים לפתוח את הדרך לבחינה מחודשת של הנושא בפני ערכאה מוסמכת. גם שינוי בנסיבות העשוי לשמש עילה לדיון מחודש אינו מצדיק התערבות בימ"ש בישראל, ובדרך כלל יופנו הצדדים
לשוב ולהתדיין בפני אותו בימ"ש שדן בענין בעבר, ורק בנסיבות מיוחדות יתערב ביהמ"ש בישראל. אשר לטענה כי העובדה שהילד עבר את גיל שש מעוררת מחלוקת כנה ושינוי בנסיבות שכן עפ"י ההלכה חובה אז למסור את הבן למשמורת האב - גם ההלכה מעמידה את טובת הילד בראש השיקולים ואין הדבר נתון לשיקולו ורצונו של האב. בית הדין הוא אשר יחקור וידרוש מיזמתו מהי באמת טובת הילד. לא יעלה על הדעת כי בהגיע הילד לגיל 6 יוכל האב להוציאו מסביבתו הטבעית שבה הוא חי ושם הוא מתחנך ללא היזקקות להכרעה שיפוטית.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ד. חשין לעותרת, עוה"ד מ. כספי וע. פלס למשיב. 8.7.83).
בג"צ 163/83 - אריה צוקר נגד עירית תל אביב ואח'
*שימוש בכספים של העיריה שלא בהתאם ליעדם (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
סעיף 188 לפקודת העיריות קובע כי עיריה לא תהיה רשאית למכור מקרקעין אלא עפ"י החלטת המועצה ברוב חבריה ומשנמכרו מקרקעין קובע החוק כי "התמורה שנתקבלה... תשמש אך ורק לקניית מקרקעין, ואולם רשאי שר הפנים, אם ראה שטובת הצבור דורשת זאת, להתיר עשיית שימוש אחר בתמורה". העותר הוא יו"ר ועדת הביקורת של העיריה והוא מתרעם על כך שנמכרו מקרקעין של העיריה והתמורה אינה משמשת לרכישת מקרקעין חדשים אלא לתקציב השוטף. ראש העיר הסביר לו כי בשלוש שנים קודמות רכשה העיריה מקרקעין בסכום העולה בהרבה על הכנסות העיריה ממכירת מקרקעין כך שנותר פער של הוצאת כספים לרכישת מקרקעין לעומת ההכנסות. כן ציין ראש העיר כי אין הוא מתכוון להשתמש בתמורה הנדונה אלא באופן זמני וכאשר הכנסות העיריה יגדלו יוחזרו הכספים לצורך רכישת מקרקעין. עתירת העותר נדחתה משום שלא פנה תחילה לרשויות המוסמכות בנדון.
אין יסוד בדין לשימוש זמני בכספי התמורה למימון פעולותיה של העיריה שאינה מרכישת מקרקעין. סעיף 188 אינו מאבחן בין שימוש קבוע לשימוש זמני. אין גם מקום לתיזה כאילו יש בהתחשבנות רטרואקטיבית כדי לפטור מן החובה לקיים הוראות סעיף 188 באופן דווקני.
ברם, עם קבלת תשובת ראש העיר לא פנה העותר לועדה לעניני ביקורת, לא הביא את הענין בפני מליאת מועצת העיריה שהוא חבר בה, ולא פנה לשר הפנים שהחוק הקנה לו מעמד ברור בסוגיא דנא. מי שמבקש להביא בפני בג"צ תלונתו נגד הרשויות שאינן מפעילות סמכותן כחוק, צריך תחילה לפנות לרשויות המוסמכות לכך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, גב' אבנור. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. גרא לעותר, עו"ד נ. קונשטוק למשיבים. 7.7.83).
ע.א. 331/81 - קרנית נגד שושנה ברוך ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
המשיבה נפגעה בתאונת דרכים ונגרמה לה נכות בשיעור של %100. רגלה הימנית נכרתה מתחת לברך וגם רגלה השמאלית ניזוקה קשות. היא מתגוררת עם משפחתה ברוכת הילדים בדירה בת שלשה חדרים בשכונת מוסררה שאליה מוליכות 33 מדרגות. ביהמ"ש המחוזי פסק לה את נזקיה. הערעורים נדחו בעיקרם.
בפריט של ביגוד, מקל הליכה ואביזרים אחרים נפסק סכום של 250,000 ל"י צמוד ובכך אין להתערב. בעד עזרה בבית נפסק סכום של 4,000,000 ל"י כשהוא מבוסס על עזרה של ארבע שעות ביום לתקופה של 38 שנים עד שהמשיבה תגיע
לגיל 76. גם בענין זה אין להתערב לא לפי בקשת המערערת ולא לפי בקשת המשיבה. באשר למכונית - קבע השופט שלא הוכח כי הפתרון היחיד הבא בחשבון הוא רכישת מכונית ואכן לא פסק לה אלא הוצאות נסיעה בסכום גלובלי של 1,500,000 ל"י, וגם בכך אין להתערב, ואין לקבל טענת המשיבה שיש לפסוק לה סכום נוסף כדי שתוכל לרכוש מכונית.
כאשר הוחלט על הגשת סיכומים בכתב סוכם כי שני הצדדים יצרפו חוות דעת בכתב של המוסד לביטוח לאומי באשר לתשלומי ההוון הנובעים מקבלת תשלומים של המשיבה מאת המוסד לביטוח לאומי. המערערת לא צרפה חוות דעת של המוסד לביטוח לאומי אלא קטעים מתוך ספר על הוון ולטענתה יש לנכות עבור קצבאות הביטוח הלאומי כ-2,800,000 ל"י. מאידך צירפה המשיבה לסיכומיה טופס דרישה לפי סעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי שבו נדרשת המערערת לפצות את המוסד לביטוח לאומי עבור קיצבת הנכות סכום של 142,000 שקל. השופט קיבל את האמור במסמך זה וניכה את הסכום הנזכר. גם בענין זה אין לקבל את ערעור המערערת המבקשת להוסיף עתה חישוב של אקטואר שלפיו יש לנכות סכום של 423 אלף שקלים, המייצג את תשלומי המוסד לביטוח לאומי. מכח ההסכם הדיוני בביהמ"ש המחוזי צריך היה כל אחד מבעלי הדין להגיש מסמך מטעם המוסד לביטוח לאומי המשקף את התוצאה החשבונית הסופית של הנכויים, המשיבה מילאה אחר הוראות ההסכם, והמערערת לא מילאה אחר הוראות ההסכם ואין לה אלא להלין על עצמה.
ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המשיבה לפסוק לה סכום על החלפת דירה מן הטעם שלא הובאה עדות רפואית על הצורך להחליף דירה שתהיה בקומת קרקע. בענין זה טעה ביהמ"ש. בחוות דעת של רופא נכתב במפורש שאינה מסוגלת להשתמש במדרגות. לפי עדות בעלה של המשיבה לא קיימת דירה בת שלושה חדרים בקומת קרקע בכל הסביבה וסביר להניח שהמשיבה תצטרך לעבור לדירה בקומת קרקע באיזור יקר יותר. לא הובאו ראיות לגבי ההפרש במחיר ועל כן יש לפסוק סכום מינימלי של 100,000 שקלים צמוד למדד מרץ 1981 בגין פריט זה.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד עידו אמגור למערערת, עו"ד א. מרגליות למשיבים. 4.7.83).
ע.א. 9/81 - י. סולץ בע"מ ויוסף סולץ נגד אבנור עמי ואח'
*חיוב חברה ומנהלה בתשלום עקב פגמים בבניה (הערעור נדחה בעיקרו).
ביהמ"ש המחוזי חייב את המערערים לשלם, ביחד ולחוד, לכל המשיבים, סכום של 131,000 שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בגין פגמים שונים בדירות ובחלקים של בתים משותפים שרכשו המשיבים לפי חוזים עם המערערים או אחד מהם. הסכום הנ"ל נקבע על פי חוות דעתו של מומחה מוסכם על בעלי הדין ובערעור טענו המערערים כי לא היה מקום לחייב אותם ביחד ולחוד בכל הסכום וכן שלא צריך היה לפסוק את הסכום לכל המשיבים ביחד אלא צריך היה לפסוק לכל זוג שרכש דירה את הסכום המגיע לו עפ"י חוות דעתו של המומחה. הערעור נדחה בעיקרו.
בביהמ"ש המחוזי התרכז הויכוח בענין אופן קביעת התיקונים הנחוצים ומחיר ביצוע התיקונים. בסיכום בכתב מטעם המערערים לא טען המערער השני דבר לגבי חלוקת האחריות בין שני המערערים אלא העלה השגות נגד פרטים מסויימים בחוות דעתו של המומחה. נוכח השתלשלות העניינים הנ"ל אין ספק שהמערערים זנחו את כל טענות ההגנה שלהם פרט לאלו שהעלו בסיכום בכתב. מאידך, זניחת טענות הגנה על ידי המערערים אין לפרשה כהסכמה מצדם שהמשיבים יזכו בסעדים שאותם לא תבעו בכתב התביעה. על כן צודקים המערערים כי לא היה
מקום לחייב את המערער השני בתשלום הסכומים המגיעים לארבעה מן המשיבים שתבעו רק את המערערת הראשונה. לכאורה מוצדקת גם טענת המערערים שמן הדין היה לפסוק לכל אחד מהמשיבים את המגיע לו ולא לפסוק לכולם ביחד, אך טענה זו איבדה חשיבותה כי לאחר מתן פסק הדין שולם הסכום שנפסק וניתן על ידי השופט צו בדבר אופן חלוקת הסכום בין המשיבים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד ד. גרנס למערערים, עו"ד א. לוין סלע למשיבים. 7.7.83).
ע.א. 5/81 - נאיפה בולוס מוראני נגד פהדה חביב מועלם ואח'
*טענה של יורשים נגד תקפות מתנת מקרקעין של מורישם לאשתו 396 (הערעור נדחה).
המנוח בולוס פאראן נתן את המקרקעין נשוא המחלוקת במתנה לאשתו הראשונה בשנת 1918 והמתנה נגמרה בנטילה. המנוח גם הצהיר לפני פקיד ההסדר על מתן המתנה. נקבע ע"י ביהמ"ש המחוזי כי האשה הראשונה גם החזיקה בפועל בקרקע זו ועיבדה אותה באמצעות אחיה. האשה נפטרה בשנת 1949 ולאחר מותה המשיך המנוח להחזיק בקרקע מבלי שניסה באיזה שלב שהוא לחזור בו מן המתנה. הוא התחתן לאחר מות אשתו הראשונה ונולדה לו בת. אשתו השניה והבת טוענות שקיימת עדות כי בשנת 1963 רצה המנות לחזור בו מן המתנה ולהגיש תביעה על מקרקעין אלה, אך נתקל בסרוב מצד פקידי ההסדר. אין בטענה זו, אף אם תתקבל, כדי לעזור למערערת שכן החזקה הנוגדת החלה, אם בכלל, רק מאז 1963 ובשנת 1974 הוגשה התביעה לבית משפט השלום שהפסיקה את תקופת ההתיישנות, כלומר שלא חלפו 15 שנים מתחילת החזקה הנוגדת, בהנחה שהיתה כזו. ממצאו של ביהמ"ש המחוזי כי משך שנות חייו של המנוח, שנפטר בשנת 1967, או לפחות עד 1963, לא היתה חזקה נוגדת יש לו על מה שיסמוך. חזקה כזאת צריכה להיות נוגדת לבעלות ועל כן מותר היה להסיק מהעדר כל מעשה מצד המנוח למנוע את רישום הבעלות על פי הודאתו משנת 1942 בפני פקיד ההסדר שחזקתו לא היתה נוגדת. יתירה מזו, התביעה היא נגד עזבון ועובדה זו מחייבת הבאת ראיות חזקות במיוחד.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, גב' אבנור. עו"ד מחול למערערת, עו"ד נחמן רם למשיבים. 6.7.83).
ע.א. 243/81 - עזבון המנוח בלס ואח' נגד יהושע מיטלר ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המנוח נהרג בתאונת דרכים וביהמ"ש פסק למערערת (אלמנתו) את נזקיה. היא השיגה על כמה ממצאי ביהמ"ש המחוזי לענין שומת הנזק וערעורה נדחה. באשר לקביעה כי המנוח השתכר 750 ל"י לחודש בשנת 1975, בעת אירוע התאונה, טענה המערערת כי ביהמ"ש הסתמך שלא כדין על הודעות של בעל מזנון שבו עבד המנוח למוסד לבטוח לאומי, ואולם בין אם אלה היו קבילים כראיה ובין אם לאו, יכול היה ביהמ"ש לסמוך על עדותה של המערערת בבקשה לדחיית תשלום האגרה כי הכנסת המנוח במזנון היתה 750 ל"י לחודש, חרף גירסאות סותרות בעדותה בביהמ"ש. אשר לטענה בדבר אופן חישוב אובדן הכנסותיה של המערערת לפי שיטת הידות - אין שום דבר מקודש בשיטה זו והדרך שבה נקט ביהמ"ש לחישוב הנזק אינה נראית כה בלתי סבירה עד שתצדיק התערבות בה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. רון למערערים. 13.7.83).
ע.א. 648/80 - זליג אמיתי נגד הסנה חברה לבטוח בע"מ
*תקפותה של פוליסת ביטוח כאשר דמי הפוליסה לא שולמו במועד 397 (הערעור נדחה).
ביום 12.9.77 ביטח המערער את מכוניתו אצל המשיבה בפוליסה לביטוח מקיף ופוליסה לביטוח חובה. הביטוח המקיף בוצע לתקופה של שנה והפרמיה שולמה בתשלום אחד. לא כן באשר לפוליסה לביטוח חובה שהוצאה לשתי תקופות - האחת מיום 12.9.77 עד יום 11.1.78 והשניה מיום 12.1.78 עד יום 11.9.78. פוליסה זו לוותה בשתי תעודות ביטוח לכל אחת מהתקופות הנ"ל בנפרד ונקבע בהן במפורש כי תחילת הביטוח היא בתאריך שצויין בכל אחת מהתעודות או בתאריך חותמת הבנק המאשרת את תשלום הפרמיה הכל לפי התאריך המאוחר יותר. ביום 22.3.78 נפצע המערער קשה בתאונת דרכים כאשר נהג במכוניתו הפרטית. רק ביום 4.4.78 שילם את החלק השני של הפרמיה כך שביום אירוע התאונה לא היתה תקופת הביטוח השניה מכוסה בתשלום הפרמיה. המשיבה סרבה לפצות את המערער על נזקי הגוף שנגרמו לו והוא פנה לביהמ"ש בבקשת הצהרה כי הפוליסה מכסה את התאונה. טענתו היתה כי שתי התעודות הנפרדות מהוות למעשה פוליסת ביטוח אחת והיא נכרתה לתקופה של שנה. העובדה שלא שילם את השיעור השני של הפרמיה רק גורמת לכך כי יהיה לו חוב כספי למשיבה אך אין הדבר פוגע בתקפות הביטוח. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערער באשר בתעודת הביטוח קיים תנאי מפורש שלפיו תאריך תחילת הביטוח הוא יום 12.1.78 או תאריך חותמת הבנק - הכל לפי המאוחר בשני התאריכים והערעור נדחה.
נוסחו של התנאי האמור בתעודת הביטוח ברור וחד משמעי ואינו נזקק לפרשנות כלשהיא. הטענה שגם באין חותמת הבנק על התעודה תחילת הביטוח היא ביום 12.1.78 אין לה על מה שתסמוך והיא מנוגדת ללשון הכתוב. פיצול ביטוח החובהלשניים וחלוקת תשלום פרמיות הביטוח נקבע בחוק והוא בא לטובת המבוטח. על כן אין לקבל את הטענה כי חלוקת הביטוח נובעת משרירות לבה של המשיבה ומתוך רצון להטיב עם עצמה ושעל כן היתה המשיבה חייבת להסב תשומת לבו של המערער על פיצול הפוליסה וכי המשיבה נהגה בחוסר תום לב.
(בפני השופטים: אלון, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד ש. לוי למערער, עוה"ד ח. מנדלבאום וי. מלמן למשיבה. 14.7.83).
ע.א. 642+670/80 - מרים שיר ואח' נגד לאה זילברברג ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
המערערת נזוקה בתאונת דרכים והמחלוקת בין הצדדים היא לגבי שיעור הנזקים. ביהמ"ש המחוזי פסק ביום 1.8.80 סכום של כ-3,625,000 ל"י בצרוף הפרשי הצמדה וריבית על מקצת הסכום ושני הצדדים תוקפים את מסקנות ביהמ"ש המחוזי לגבי שומת הנזק בפרטים רבים. הערעורים נתקבלו בחלקם אך ביהמ"ש לא שינה את הסכום בקובעו כי הסעיפים השונים יקזזו אלו את אלו.
לפני התאונה עבדה התובעת כקופאית בסניף בנק דיסקונט ולאחר התאונה לא עבדה בחלק מן הזמן ולאחר מכן חזרה לעבוד בעבודה מלאה ללא פיצול. שוב עברה ניתוחים בגין התאונה וחזרה לעבוד בחצי משרה. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובעת הגבלות בתנועות הצוואר, כאבי צוואר וחולשה ביד הימנית וביהמ"ש קבע לה נכות מצטברת של %43.
בגין כאב וסבל קבע ביהמ"ש המחוזי על יסוד הקריטריונים המצויים בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים סכום של 400,000 ל"י למרות שהתאונה ארעה לפני שהחוק נכנס לתוקפו. בענין זה נתקבל ערעורה של המערערת וביהמ"ש העליון ציין כי הקריטריונים המצויים בחוק אינם יכולים לשמש אמת מידה
לחישוב לגבי תאונה שפקודת הנזיקין חלה עליה. לפיכך יש להגדיל את הסכום שנפסק בענין זה במידה ניכרת. כן יש ממש בטענת התובעת שהיה מקום לפצותה בעד הפסדי שכרה בשיעור העולה על שיעור עליית מדד יוקר המחיה בעד התקופה מיום מסירת העדויות ועד יום פסק הדין. מאידך יש ממש בטענת הנתבעת כי הסכום של %5 שהתובעת זכתה בו כהפסד הפרשות המעביד לקופת תגמולים היה מקום לחשב רק מהמשכורת בצרוף תוספת הותק ותוספת היצוג ולא משאר מרכיבי המשכורת. שיעור ההפרשה עפ"י המושגים שהובאו בפני ביהמ"ש נע בין %2.46 ל- %3.27 ועל כך לא היתה תשובה משכנעת בפי התובעת. כמו כן יש ממש בטענת הנתבעים שביהמ"ש לא נתן משקל מספיק לרצונה של התובעת להקטין את שעות עבודתה ופסק את הפיצויים כאילו הופחתו כל שעות העבודה בגין התאונה. מכיון שקשה לתת משקל כמותי לטענות של שני הצדדים שנתקבלו, המסקנה היא שהן מאזנות פחות או יותר אלו את אלו ואין להתערב בסכום שנפסק.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, י. כהן. החלטה - השופט לוין. עו"ד זלצר למערערות, עוה"ד י. מלמן ומ. סטובייצקי למשיבים. 20.6.83).
בג"צ 295/82 - אבריאל חנן ואח' נגד עירית ירושלים ואח'
*סלילת כביש העשוי לגרום הפרעה לדיירים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
דיירים משכונת נוה שאנן ורחוב בורלא בירושלים ביקשו לצוות על העיריה להפסיק את סלילת הכביש הידוע ככביש בורלא. לטענתם אושרה תוכנית הכביש לפני שנים רבות ובינתיים חלו שינויים והכביש שנועד להיות כביש שכונתי או בין שכונתי יהפוך לכביש מרכזי ויגרום סבל לדיירים שרכשו את הדירות במקום מתוך הנחה שיהיה להם איזור שקט. העתירה נדחתה.
אשר לטענת העותרים כי התוכנית שאושרה פגומה שכן לא צויינו המועדים עפ"י סעיף 24 לחוק התכנון והבניה באשר לביצוע התוכנית - אכן אי ציון זה הוא חסרון, אך אין בו כדי לפגום בתכנית עד כדי ביטולה. אשר לטענת העותרים כי פקידים בעירית ירושלים הבטיחו להם כי אין להם מה לדאוג והכביש לא יסלל - גם אם ניתנו הבטחות אין לראות בהן הבטחה שלטונית שיש למלא אחריה ולכבדה. כדי שתהא הבטחה שלטונית כזו היא צריכה להנתן על ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי ואילו במקרה זה אפילו אם ניתנה הבטחה ע"י פקיד מפקידי העיריה אין לייחס לה ערך משפטי משום שמימושה אינו בידו או בידי רשות מרשויות משרדו. מתן או אי מתן היתר לסלילת כביש הינו בידי גופים סטטוטוריים, הועדה המקומית והועדה המחוזית, והביצוע הינו בידי מועצת העיר ואלה ודאי אינן חייבות לכבד הבטחות של פקיד ותהא דרגתו אשר תהא.
לגופם של דברים - אין בג"צ מהווה ערכאת ערעור על החלטות רשויות התכנון. בג"צ אינו ממיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקולו שלו, אלא בודק אם ההליכים שננקטו היו כדין, או אם נמצאה בהחלטת רשויות התכנון אי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של ענין, ואם נשקלו ע"י הרשות שיקולים זרים. בענייננו אין למצוא בהחלטות רשויות התכנון פגם מן הפגמים המנויים לעיל. רשות תכנון סבירה מתכננת כבישים אפילו אם יש בתחבורה העוברת בהם משום הפרעה לדיירים שבשכנותם. היא יכולה להעדיף את האינטרס הכללי הרואה צורך בכביש על פני מניעת הפרעה הנגרמת לשכנים.
(בפני השופטים: ברק, בך, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד י. ננר לעותרים, עוה"די. אלירז, א. בן טובים וא. פרי למשיבים. 7.7.83).
בג"צ 141/82 - ח"כ אמנון רובינשטיין ואח' נגד יו"ר הכנסת ושר האוצר
*תיקון רטרואקטיבי של חוק מימון מפלגות
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
חוק מימון מפלגות בנוסחו המקורי קבע בין היתר סדרי מימון הוצאות הבחירות של הסיעות ובאשר לסיעות החברות בכנסת נקבעה מקדמה בשעור של אחוז מסויים לכל חבר כנסת והיתרה לאחר פרסום תוצאות הבחירות. נקבע עוד כי סיעה שתחרוג בהוצאותיה מהסכומים שנקבעו בחוק ינוכה מסכום היתרה אחוז מסויים בשל החריגה. לאחר הבחירות התברר כי מספר סיעות חרגו הרבה מעבר לסכומים שמותר היה להם להוציא ולפיכך צריך היה לנכות מהיתרה %15 מהקצבה שניתנה לגבי כל ח"כ. אז התקבל חוק מתקן שלפיו הניכויים בגין החריגות הוקטנו ונקבע כי תחולת החוק היא רטרואקטיבית. העותרים וסיעת שנוי טענו כי התיקון הרטרואקטיבי אין לו תוקף חוקי שכן הוא נתקבל ברוב רגיל ולא ברוב מיוחד ובהתאם לסעיף 4 של חוק יסוד הכנסת צריכות הבחירות להיות "כלליות, ארציות, ישירות, שוות..." ואין פוגעים באמור בסעיף זה אלא ברוב מיוחד של 61 חברי כנסת. לטענתם התיקון הרטרואקטיבי בחוק מימון מפלגות פוגע בשויון הבחירות שכן השויון לפי סעיף 4 הנ"ל אינו מוגבל לנקודת הזמן של יום הבחירות. החוק המתקן מפלה לרעה בין סיעות ששמרו על הגבלות המימון בתקווה שתזכנה בתשלום היתרה לבין סיעות שפרצו כל גבול לפני הבחירות והן זוכות לפי החוק המתקן לפרס. העותרים מוסיפים וטוענים כי אילו ידעו לפני הבחירות על חקיקת החוק המתקן היו מכלכלים את צעדיהם באופן אחר מכפי שעשו והחוק המתקן פגע בצפיותיהם הלגטימיות. עתירתם נתקבלה ובג"צ קבע כי התיקון הרטרואקטיבי בחוק אינו תופס.
בתחילת הדיון הודיע ב"כ היועץ המשפטי שאינו מעלה טענה של העדר שפיטות ואין הוא מבקש להעמיד לבחינה שיפוטית את שאלת היחס בין חוק יסוד לבין חוק רגיל תוך שהוא שומר לעצמו את הזכות להעלות שאלות אלו ושאלות דומות להן במקרים שבעתיד. הוא ביקש לדחות את העתירה לגופה. בג"צ ציין, במאמר מוסגר, שכבר במקרים קודמים שבהם נדונה שאלת השויון בסעיף 4 לחוק היסוד התייחס היועץ המשפטי כמו כאן לשאלת השפיטות, וככל שהולך ורב מספר המקרים שבהם דן בג"צ בעתירות בעלות משמעות קונסטיטוציונית לגופן, כן פוחת והולך הסיכוי שבג"צ ימשוך ידו מהדיון בהן, גם כשהיועץ המשפטי יראה בעתיד לעורר טענות נגד השפיטות.
לגופו של ענין החליט בג"צ כי אכן החוק המתקן, ככל שהוא קובע את תחולתו באופן רטרואקטיבי אינו תופס שכן לא נתקבל ברוב מיוחד והוא פוגע בשויוניות הקבועה בסעיף 4 לחוק יסוד הכנסת. בג"צ התייחס בהרחבה לכל השאלות הקונסטיטוציוניות הנוגעות לענין הנדון וזאת בשלושה פסקי דין של השופטים ש. לוין, הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר, ברק, ש. לוין, שיינבוים. עו"ד מ. חשין לעותרים, עו"ד מ. שקד למשיבים. 16.6.83).