בג"צ 189/83 - סלים בילדינגס בע"מ נגד עירית ירושלים
*הפקעת מקרקעין לסלילת דרך (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
העותרת היא בעליו של מגרש בגודל כששה וחצי דונם הנמצא במרכז ירושלים בין הרחובות הנביאים בצפון ויפו בדרום. הופקדה תוכנית מפורטת שבמסגרתה תוכנן כביש ביןהרחובות הנביאים ויפו אשר בחלקו ינגוס משולי המגרש הנ"ל. השטח שעליו יעבור הכביש הוא פחות מ-%40 מהמגרש ולפיכך הפקעתו היא ללא תשלום. במסגרת הפקדת התכנית השמיעה העותרת התנגדותה בפני הועדה המחוזית, אך זו נדחתה והיא לא נקטה בהליכי ערעור הקבועים בחוק התכנון והבניה. התכנית המפורטת פורסמה בילקוט הפרסומים וביום 5.9.82 המליחה הועדה המקומית לתכנון ובניה להפקיע את שטח הדרך שבתוכנית. הודעה בדבר ההפקעה לפי הסעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות פורסמה ביום 24.2.83 בילקוט הפרסומים. ביום 28.1.83, היינו לפני שפורסמה ההודעה בדבר ההפקעה בילקוט הפרסומים,שלחה המשיבה לעותרת הודעה על כוונתה להכנס לשטח שבתוכנית בתוך 30 יום מתאריך המכתב. המשיבה סמכה על סעיף 190 לחוק שלפיו רשאית הועדה להכנס לחלק המקרקעין שמותר לה להפקיע ללא תשלום פיצויים ולקנות בו חזקה, לאחר שתינתן לבעל המקרקעין הודעה בכתב 30 יום מראש. ביום 13.3.83 שלחה המשיבה לעותרת הודעות בדבר ההפקעה וצויין בו כי השטח אינו עולה על השטח שמותר לפי החוק להפקיע בלי תשלום פיצויים. יצויין כי סעיף 190 המרשה את ההפקעה ללא תשלום פיצויים מסייג את הרשות בכך כי לא יופקע חלק ממגרש, בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך יפחת שוויה של יתרת המגרש. ביום 11.10.82 ניתן היתר בניה לעירית ירושלים לסלילת הכביש וביום 20.3.83 נכנסה המשיבה למגרש והחלה בעבודות לשם סלילת הדרך. מכאן העתירה לבג"צ.
א. נטענו טענות פורמליות בדבר מספרי החלקות שצויינו בהפקעה ופגם בהיתר הבניה - ברם היו אלה טעויות דפוס בלבד ובתוכניות שצורפו הן להחלטת ההפקעה והן להיתר הבניה צויינו במפורש השטחים של ההפקעה ותוכנית סלילת הכביש ועל כן אין פגם בכל אלה.
ב. אשר לטענה כי לא נמסרה לעותרת הודעה בדבר ההפקעה כנדרש בחוק - מתן ההודעה אינו קונסטיטוטיבי ודי בפרסום ההודעה ברשומות. נוסף לכך יש לציין כי לפי תצהיר מטעם המשיבים נשלחה הודעת ההפקעה הן למשיבה והן למנהלה, אך כאמור גם אילמלא נשלמו ההודעות לא היה בכך פגם בתוקף ההפקעה.
ג. אשר לטענה כי מסירת ההודעה לעותרת על כוונת המשיבה להכנס לשטח היתה לפני שפורסמה ההודעה בדבר ההפקעה - אין בכך כדי לפגוע בתוקפה. הועדה המקומית רשאית להכנס למקרקעין שמותר לה להפקיע ולקנות בהם חזקה לאחר מתן הודעה בכתב של 30 יום מראש ומשנקט המחוקק לשון "מקרקעין שמותר לה להפקיע" ולא "מקרקעין שהופקעו" נמצאנו למדים כי אקט ההפקעה אינו תנאי מוקדם למתן ההודעה והכניסה לשטח. אם נועדה ההודעה לתת לבעל הנכס התראה מראש ובין היתר גם הזדמנות לפנות לבית המשפט ולעכב את תפיסת החזקה הרי שהזדמנות זו עומדת לו גם כשההודעה נשלחה לפני הפרסום על ההפקעה. מכל מקום, בנוסף להודעה הראשונה שלחה המשיבה לעותרת הודעה נוספת לאחר פרסום ההפקעה וממילא גם אם היה פגם הרי הוא נרפא.
ד. אשר לטענה כי ההפקעה נעשתה שלא בתום לב - שעתה של טענה זו להשמע היה בעת התנגדות העותרת לתכנית. משהחליטה הועדה המחוזית לאשר את התוכנית, חרף התנגדות העותרת, שלא תקפה עוד החלטה זו, אין העותרת יכולה
להשמע עתה בדבר פסלות עצם התכנית שעה שעתירתה מכוונת כלפי ההפקעה ותפיסת החזקה במקרקעין. יש גם לציין שמאז אישור הועדה את התכנית ובכלל זה את ההפקעה התקשרה בינתיים המשיבה עם קבלן וגם מסיבה זו אחרה העותרת את המועד לתקוף את התכנית. לזה יש להוסיף כי גם לגופו של ענין לא הצליחה העותרת להראות ולא כלום על מוסר תום לב או משוא פנים מצד המשיבה בקביעת תוואי הדרך.
ה. אשר לטענה כי המשיבה לא היתה רשאית להכנס לשטח בלי שפנתה תחילה לבימ"ש לקבל צו המתיר לה לעשות כן - עפ"י סעיף 190(ב) לחוק יכולה הועדה המקומית לתפוס חזקה בקרקע נגד רצון הבעלים והיא לא צריכה להזקק לשם כך לא לפנייה לבימ"ש ולא להוצאה לפועל. ניתן זמן מספיק לבעלים, ע"י הודעה מראש של 30 יום, לפנות מצדו לערכאות אם ברצונו למנוע את זכות הכניסה וקבלת החזקה בשטח המופקע.
ו. אשר לטענה כי על אף שהשטח המופקע אינו עולה על %40 מכלל שטח המגרש הרי שכתוצאה מההפקעה פחת שוויה של יתרת המגרש - בנדון זה יש לציין כי "מגרש" לפי הגדרתו אינו זהה עם חלקת רישום אלא "כלל הקרקע שבבעלות אמת המהווה שטח אחד", וכאמור מהווה המגרש בענייננו חטיבת קרקע אחת. פשיטא, שאם עקב ההפקעה הורידו חלק מהמקרקעין אין שוויה של יתרת הנכס כשוויו של הנכס השלם ולא לכך מתכוון סעיף 190 לחוק. כוונת הכתוב לשווי היחסי של אותו שטח לפני ההפקעה לשויו לאחר מכן. לא הובאה כל ראיה מטעם העותרת המחייבת הכרעה עובדתית בענין זה. בחוות הדעת שהוגשה צויין שתהיה במקום בעיה תחבורתית ואם כוונת השמאי היתה לכך כי עקב התנועה הסואנת יופחת שווין של הדירות או המשרדים שייבנו, הרי כבר נפסק שהפחתה כזאת לא תבוא כתוצאה מן ההפקעה של מקצת המגרש, אלא כתוצאה מן הרעש וההמולה של כלי הרכב שעתידים לעשות את דרכם במקום. הוא הדין בנימוק השני שהעלה השמאי שיהיה צורך להרוס חלק מהבנין שעל המקום. יתכן כי ההוצאה לבניית הפרוייקט החדש המתוכנן תעלה עקב ההפקעה כשיהיה על העותרת להרוס מבנים קיימים, אולם לא ההוצאה הנוספת שתגרם לעותרת היא שעומדת לדיון אלא שאלת שוויה של יתרת המגרש. יתכן כי בידי העותרת לתבוע מהועדה המקומית פיצויים על הנזקים שהיא טוענת להם עקב התכנית אך אין ענין זה נוגע לתוקפה של ההפקעה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ש. שרשבסקי לעותרת, עו"ד י. אלירז למשיבה. 30.6.83).
ע.א.464/81 - מפעלי שמיר חברה לבנין בע"מ נגד ברוריה הוך
*טענת הפרה של הסכם "עיסקת קומבינציה" כאשר רשיון הבניה נתקבל באיחור (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ"ש 270/80 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק ובך נגד דעתו החולקת של השופט בייסקי).
המערערת, חברה קבלנית לבנין, והמשיבה, בעלת מגרש, חתמו ביום 3.5.72 על הסכם לביצוע "עיסקת קומבינציה". עפ"י ההסכם אמורה היתה המערערת לתכנן ולבנות בית
משותף על מגרשה של המשיבה ולהקצות למשיבה שתי דירות עפ"י בחירתה. המערערת התחייבה להשלים את בניית הבית המשותף תוך 18 חודש מיום אישור תוכנית הבניה. סמוך לאחר חתימת ההסכם פתחה המערערת בהליכי תכנון ורישוי אך ההליכים לא הגיעו לידי גמר באשר בינתיים, כשנתיים וחצי לאחר חתימת ההסכם, פורסם תכנון מחדש של האיזור. במאי 1979 שלחה המשיבה למערערת הודעה כי ההסכם בטל עקב סיכולו ולאחר מכן פנתה המשיבה לביהמ"ש המחוזי בבקשה למתן פסק דין הצהרתי בדבר בטלות ההסכם. בינתיים, בדצמבר 1980, אושרה סופית התכנית החדשה ועתה ניתן כבר לבנות במגרש. ביום 30.4.81 ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי פסק דין הצהרתי כי ההסכם בטל. הערעור נתקבל ברוב דעות.
בפסק דין מקיף מפי השופט בך, אליו הצטרף בפסק דין נפרד השופט ברק, נפסק כי ההסכם תקף ואילו שופט המיעוט בייסקי סבר כי ההסכם אינו תקף. השופט ברק הטעים עם כך כי אין הוא נכנס לשאלה אם יש לאכוף את ההסכם ואם לאו ושאלה זו יש לברר באופן נפרד.
בפסקי הדין נדונו שאלות שונות הנוגעות לחוזה, ובין היתר אם השגת רשיון הבניה תוךזמן סביר היוותה תנאי מתלה לביצועו של החוזה; אם יש לראות באי הקמת הבית תוך זמן סביר משום הפרת החוזה אך הפרה לא יסודית; אם יש לראות באותו ענין הפרה יסודית של החוזה; אם החוזה לא הופר כלל ויש לבצעו עתה ברוחו וכלשונו. בין היתר נדונו גם השאלותאם אמנם היתה הפרה יסודית של החוזה ואם נתנה המשיבה אורכה לקיומו; והאם נתנה את ההודעה על הביטול תוך זמן סביר מעת ההפרה וכיוצא באלה שאלות.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, בך. עו"ד מכנס למערערת, עו"ד שפרינצק למשיבה. 14.7.83).
בג"צ 59/83 - יחזקאל כהן נגד ראש עירית ירושלים ואח'
*הענקת רשיון רוכלות (העתירה נדחתה).
העותר קיבל רשיון לתקופת החגים לעסוק ברוכלות בשוק מחנה יהודה ועתר לבג"צ להורות למשיבים להאריך את הרשיון. העתירה נדחתה.
אין ממש בטענה כי רשות הרישוי אינה מוסמכת להגביל את תקפו של הרשיון לתקופה מוגדרת וכי דין אי הארכת רשיון זמני כדין ביטול של רשיון. אין להשוות רשיון אשר ניתן מעיקרו לתקופת זמן מוגבלת בגדר אירוע מסויים, לרשיון הניתן כסדרו ואשר מבקשים הארכתו רק בשל תום המועד שנקבע בחוק או מכוחו. מכאן כי פסיקת בג"צ שהנימוקים הנדרשים לאי חידוש רשיון צריכים להיות יותר חזקים מאשר אלה המונעים מתן רשיון לכתחילה, אינה חלה כאשר מדובר ברשיון זמני כמו במקרה דנא.
טענתו המרכזית של העותר היתה כי הובטח לו ע"י רשות הרישוי שיורשה לנהל באופן קבוע את הדוכן ואח"כ חזרה בה רשות הרישוי מהבטחתה בנימוק שהופעלו לחצים ודרישות של רוכלים נוספים שגם הם רוצים דוכנים במקום. לטענת העותר אין בנימוק זה כדי להצדיק אי מתן רשיון לעותר. ברם, אין לקרוא נימוק זה אלא על רקע ההסבר הכללי של רשות הרישוי. מסתבר שענין ה"לחצים" לא היה חד סיטרי וגם ההבטחה לעותר נבעה מלחצים שהופעלו על רשות הרישוי. עיקרו של דבר, אין לומר שדבק בסרוב ליקוי של אפלייה פסולה. הממונה על הרישוי הסביר כי היה חדש בתפקידו כאשר הבטיח בע"פ לעותר לאפשר לו לעסוק באופן זמני וכנסיון בלבד ברוכלות במקום הנדון. מתברר כי התגובות על הנסיון הנ"ל של רוכלים רבים אחרים השפיעו על רשות הרישוי שלא לסטות מהמדיניות הקיימת בענין הרישוי. בדרך כלל, לחצים מכל סוג שהוא אינם צריכים להשפיע על שיקוליה של רשות שהוסמכה על פי דין להפעיל כוחה. צריכות להקבע אבחנות אחידות וכלליות בעזרתן ניתן למיין את הבקשות בצורה הראויה לשמה. אילו נקבעו אמות מידה ושקלול נתוני המבקשים אפשר היה להחליט למי להעניק רשיון ולהמנע מכניעה ללחץ של הרבים המבקשים רשיונות רוכלות במקום. ברם לא הוכח
שהיתה הבטחה של גורם מוסמך לפיה יוענק הרשיון. היה רצון לסייע בידי העותר והרשויות המוסמכות הגיעו למסקנה כי מתן רשיון קבע יפגע במדיניות הקיימת לאיזור.
העותר העלה טענת אפליה בכך שלרוכל אחר ניתן רשיון והעיריה הסבירה כי היה זה מקרה חריג בהתחשב בנתונים האישיים של אותו רוכל. קשה לקבוע אם היה מקום לבכר את משפחתו של הרוכל השני על פני העותר, בהיעדר אמות מידה להעניק רשיונות כאמור. ברם, גם אם היה מקרה חריג אין לכפות על העיריה מתן רשיון גם לעותר, כי אז יוגשו בקשות נוספות ולא יהיה מקום להיעצר בעניינו של העותר דווקא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"דמשה כהן לעותר, עו"ד יעקב קמינצקי למשיבים. 3.7.83).
ד.נ. 19/83 - יחזקאל כהן נגד ראש עירית ירושלים ואח'
*הענקת רשיון רוכלות (עתירה לדיון נוסף - העתירה נדחתה).
בעתירה שהוגשה לבג"צ ע"י העותר הוא ביקש צו להעניק לו רשיון לפי חוק רישוי עסקים לניהול דוכן של רוכל בשוק מחנה יהודה. העתירה נדחתה ועתה מבקש העותר כי יקויים דיון נוסף. טענות רבות העלה העותר נגד פסה"ד, אך אין באף אחת מהן עילה מספיקה לקיום דיון כזה. לפי סעיף 8(ב) לחוק בתי המשפט יש מקום לדיון נוסף אם ההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, של הלכה שנפסקה בענין, יש מקום לדיון נוסף. במקרה זה לא בפסקה כל הלכה שמצדיקה דיון נוסף לפי החלופות הנ"ל. יש להניח שלענין יש חשיבות רבה עבור העותר, אך בכך לא די, כי כבר נפסק לא פעם שחשיבות הענין למתדיין איננה קובעת אלא חשיבות ההלכה שנקבעה היא הקובעת.
(בפני: הנשיא י. כהן 15.7.83).
ע.פ. 236/83 - מדינת ישראל נגד רוני דרעי
*קולת העונש (תקיפת שוטר ובריחה ממשמורת חוקית) (ערעור על קולת העונש - הערעור נדחה).
המשיב הורשע בעבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, בריחה ממשמורת חוקית, התפרצות וגניבה ונדון ל- 15 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המדינה טוענת כי העונש קל יתר על המידה ומציינת את עצם חומרת העבירות ומה גם שחלק מהעבירות בוצע כאשר המשיב היה משוחרר בערובה. גם עברו של המשיב מוכתם בהרשעות קודמות. כן טוענת התובעת כי יחד עם המשיב הורשע עוד אדם רק בעבירה אחת מבין אלה שהורשע המערער ועל הלה נגזר מאסר בפועל של שנה ואין יחס בין העונשים שהוטלו. הערעור על קולת העונש נדחה.
ביהמ"ש דלמטה היה ער לכל הטענות הנ"ל ונתן דעתו לנסיבות נוספות ובכללן דרכו הקשה בחיים של המערער מאז היותו צעיר, העובדה כי לפני העבירה דנא היתה תקופת רגיעה ממושכת של שנים מבלי שהמשיב עבר עבירות מאותו סוג וכן הנסיונות הרציניים שעושה המשיב כדי להיגמל משימוש בסמים מסוכנים, הוא הודה באישומים ועושה מאמץ לשקם עצמו. אכן, מבחינת המאסר לריצוי בפועל הקל ביהמ"ש עם המשיב במידה מסויימת, אף בגזר הדין בולטת הנטיה שלא להחמיר עם המשיב תוך השיקול והתקווה להקל עליו הדרך לשיקום ותוך סברה שעדיין לא אזלו לכך הסיכויים כליל. המשיב עומד להיות מובא בפני ועדת השחרורים ואם יקבל שחרור לאחר שני שליש מתקופת המאסר הוא עשוי להשתחרר תוך 20 יום מיום פסק הדין בערעור. ההקלה שהקל ביהמ"ש המחוזי אינה גדולה עד כדי כך שתצדיק התערבות ומה עוד כאשר בצד המאסר בפועל
בקבע גם מאסר על תנאי של שנתיים. אשר לעונש שנגזר על חברו של המשיב ולענין אחידות העונשים - לא הובאו פרטים מה השיקולים שהניעו את ביהמ"ש לגזור את דינו כפי שגזר.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גולדברג. עו"ד ל. מרגלית למערערת, עו"ד ר. בר חיים למשיב. 10.7.83).
ע.פ. 652/82 - שלמה גורדון נגד ארתור צפלר ואח'
*תביעה על בזיון בית משפט (הערעור נדחה בעיקרו).
המערער והמשיב היו שותפים בעסק למכירת צמיגים ונפרדו. בהסכם פירוק השותפות נקבע כי המערער לא יעסוק במושכר במכירת צמיגים חדשים מתוצרת אליאנס ושמשון בסיטונאות במשך שלוש שנים. המשיב טען כי המערער מפר הוראה זו ועל כן תבעו לדין וקיבל צו מניעה זמני שלפיו נאסר על המערער "לעסוק במושכר בו התנהל עסק השותפות... במכירת צמיגים חדשים מתוצרת אליאנס ושמשון בסיטונאות". משסבר המשיב כי המערער מפר צו זה הוא פנה לביהמ"ש בתביעה על בזיון ביהמ"ש. הוברר כי החברה שבאה במקום השותפות שנתפרקה שכרה במרחק של כ-30 מטר מהמושכר תא שבו אוחסנו צמיגים חדשים מתוצרת הארץ. הלקוח היה פונה למושכר ומנהל שם מו"מ בדבר רכישת הצמיגים ובגמר העיסקה היו הצמיגים מובאים מהתא שבו היו מאוחסנים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה שהמכירה בסיטונות נעשתה בתא ולא במושכר ופסק שהמערער הפר את צו המניעה הזמני ועליו לשלם למשיב 100,000 שקל צמוד אם ימשיך למכור צמיגים בניגוד לצו. הערעור נדחה בעיקרו.
אשר לטענה כי המושכר לחוד והתא לחוד ומכירה סיטונית מהתא אין בה כדי להפר את צו המניעה הזמני - אין צורך לבחון שאלה זו שכן הלכה למעשה בוצעו המכירות מהמושכר ולא מהתא. אשר לטענה כי הקנס שהוטל גבוה מדי - אכן הקנס המוטל על מי שמפר צו לא בא להענישו אלא לאכוף עליו כי יכבד את הצו בעתיד. קנס גבוה מדי פסול הוא בהיותו עונשי וקנס נמוך מדי פסול באשר אין בו יסוד כפייתי. בענין דנא מדובר בעיסקות סיטונאיות רבות שבהן מוכרים מאות צמיגים ועל יסוד עובדה זו רשאי היה ביהמ"ש להטיל קנס בשיעור שהטיל.
צודק המערער בטענתו כי אין לפסוק שהקנס ישולם למשיב אלא לקופת המדינה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה השופט ברק. עו"ד אורי רוזןלמערער, עו"ד א. י. שאנן למשיבים. 13.7.83).
ע.פ. 452/82 - ששון מאיר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בסחר בסמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בסחר בהירואין ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ההרשעה התבססה על עדויות אנשי משטרה שניצבו בתצפית ועקבו משם אחר הנעשה במקום מסויים בכרם התימנים בתל אביב. אנשי התצפית נעזרו במשקפת וגילו את המערער ולאור תנועותיו במקומות שונים בסימטה הנ"ל ופגישותיו עם אנשים שנגשו אליו והסתודדו עמו דווחו במכשיר קשר לשוטרים אחרים ואלה עצרו שניים מן האנשים שעמם שוחח המערער ואצל אחד מהם נתגלה הרואין ואילו השני שם דבר מה לפיו ובלעו כאשר נוכח שהשוטרים מבקשים לחפש אצלו. השוטרים גם ערכו חיפוש במקומות שאליהם ניגש המערער לאחר ששוחח עם האנשים, ובאותם מקומות נתגלו מנות הרואין. העובדה שהשוטרים בתצפית סרבו לגלות את מקום התצפית וביהמ"ש לא חייב אותם לעשות כן למרות שלא הוגשה תעודת חסיון אינה
יכולה לשנות מן התוצאה. אמינותו של העד נובעת מן הפעולות העוקבות שבאו לאחר דיווחיו ולאורם. ביהמ"ש יכול היה לבחון אמיתות דיווחיו של העד ונכונות אבחנותיו על פי העדויות שתיארו מה שאירע ומה שנתגלה בחיפוש במקום שאליו התכופף המערער מדי פעם. בנסיבות הענין אין מקום להתערב במסקנת ההרשעה.
אשר לעונש - המערער הוא בעל הרשעות קודמות, אם כי לא בעבירות סמים, והעבירה של סחר בהרואין היא עבירה חמורה. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ש.זיו למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 19.7.83).
בה"נ 50/80 - שקלוסקי הנריק נגד שקלוסקי אננה
*התרת נשואין (בקשה להתרת נישואין - הבקשה נדחתה).
המבקש הגיש לביהמ"ש העליון בקשה, עפ"י חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), לקבוע את השיפוט בענין התרת הנישואין בין בני הזוג. בבקשה צויין כי המבקש הוא יהודי והמשיבה היא נוצריה וכי שניהם אזרחים תושבי ישראל שנישאו ברוסיה ב- 1945. הבקשה נדחתה.
מתברר כי המבקש נשא את המשיבה לאשה בנישואין שנערכו בכנסיה קתולית ביפו ביום 3.4.60. באותו תאריך היה המבקש יהודי אך הבטיח שתוך זמן קצר ימיר דתו. ביוני 1962 הוטבל המבקש בכנסיה יוונית קתולית יחד עם ילדיו, הוא נחשב לנוצרי קתולי ונשואיו הם בעלי תוקף מכיון שנערכו על פי החוק הקנוני הקתולי. בינתיים פנה המבקש לביה"ד הרבני בתל אביב וביקש לחזור ליהדות וביה"ד החליט כי המבקש טבל לשם חזרה ליהדות ולכן הוא יהודי.
לפי סעיף 1 בחוק הנ"ל, הסמכות של נשיא ביהמ"ש העליון לקבוע את הערכאה שתדון בענין התרת נישואין מוגבלת למקרים שבהם ענין התרת הנישואין אינו בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי. בענייננו, בעת הגשת הבקשה לביהמ"ש העליון היו שני בני הזוג בני העדה היוונית קתולית ועל כן עפ"י הוראת סעיף 54 לדבר המלך במועצה יש לבית הדין של העדה הקתולית שיפוט ייחודי לדון בענין גירושין. זאת מבלי לדון כאן בשאלת תוקף הנישואין שנערכו בכנסיה היוונית קתולית אלא בשאלת השיפוט בלבד.
המרת הדת שנעשתה על ידי המבקש בשנת 1962 לא נרשמה על פי פקודת העדה הדתית (המרה) ברשויות שהחוק קובע, ואולם אי מילוי אחר הוראות הפקודה באשר לרישום ההמרה איננו גורם לביטול ההמרה, במיוחד כאשר פעולתו של מי שהמיר דתו נוגעת לזכויות אנשים אחרים. השינוי שחל בהשתייכותו הדתית של המבקש לאחרונה לא היה בכוחו לשלול את סמכות ביה"ד של העדה היוונית שכן לפי הוראת סעיף 4 לפקודת ההמרה יוסיף השיפוט בענייני נישואין, גירושין וכו' להיות בידי אותו בי"ד ששפט בענינים אלה לפני ההמרה, אלא אם כן נעשו גם הבעל וגם אשתו חברים לעדה דתית אחרת. מאידך כאשר המיר המבקש את דתו ליוונית קתולית רכש ביה"ד של עדה זו את סמכות השיפוט שכן האשה היתה כבר אז בת לאותה עדה.
יש להוסיף כי גם אילו התקיימו התנאים לקביעת השיפוט לא מן הראוי היה להושיט סעד למבקש. עפ"י החוק הנ"ל רשאי נשיא ביהמ"ש העליון שלא לקבוע שיפוט אם הוא סבור שאין זה מן הראוי להושיט למבקש סעד. כאן ניסה המבקש להוליך שולל את ביהמ"ש כשהסתיר את עובדת התנצרותו ועובדת הנישואין שנערכו בכנסיה הקתולית וגם משום כך לא היה מקום להעתר לו.
(בפני: הנשיא י. כהן עו"ד דרזנר למבקש, המשיבה לעצמה, עו"ד ר. יאראק בשם היועץ המשפטי. 21.6.83).
בר"ע 123/83 - מזרחי אליעזר נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ
*אחריות בעל מוסך לנזק שגרם עובד במוסך שנטל רכב ללא רשות (הבקשה נדחתה).
המבקש, שהוא בעל מוסך, יצא להפסקת צהריים והשאיר את המוסך בידי שני נערים שהיתה להם גישה חופשית למפתחות הרכב של המוסך. אחד הנערים נטל רכב וכתוצאה מכך נגרם נזק. השאלה היתה אם נטילת הרכב היתה תוצאה מהתרשלותו של המבקש ואם בעל מוסך סביר צריך היה לצפות מראש כי אחד משני הנערים יגבר עליו יצרו והוא ירצה לנסות ולנהוג באחד מכלי הרכב. שתי הערכאות דלמטה סברו כי המבקש התרשל והבקשה לרשות ערעור נדחתה. פרקליטו של המבקש ביקש לאבחן בין המקרה שלפנינו לבין מקרים אחרים שבהם קבע ביהמ"ש אחריות בענין קיומה של חזות מראש אך גם אם יש מקום לאבחנה כזו אין בכך עדיין כדי להניח את היסוד להעברתו של הענין לדיון ערעורי נוסף. המסקנות של הערכאות דלמטה מעוגנות במערכת הממצאים והשאלה מה צריך היה המבקש לצפות מראש איננה בנסיבות המקרה בעלת חשיבות משפטית כללית שיש בה כדי להצדיק ערעור נוסף.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד קהן למבקש, עו"ד גדות למשיבה. 21.6.83).
עש"מ 3/83 - גרשון ג'ינג'חשוילי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת ע"י מציאה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עבד כפועל נקיון בנמל התעופה בן גוריון והורשע בבימ"ש השלום בגניבה על ידי מציאה בכך שמצא בעת עבודתו 300 פרנקים צרפתיים ושני דולרים ולא מסרם לבעלים או לרשות רשמית כלשהי. בימ"ש השלום הסתפק בכך שהעמיד את המערער במבחן. לאחר מכן הועמד המערער לדין משמעתי ונדון לפיטורין תוך תשלום פיצויים בשיעור של %100. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגור הצביע על הנסיבות המקילות וכן שלא מדובר בנטילת רכוש אלא באי החזרתו. הטענה העיקרית של הסניגור היתה כי העונש חורג באופן משמעותי מן העונשים שהוטלו בבית הדין למשמעת על עבירות חמורות בהרבה. בכך צודק הסניגור. גישתו של בית הדין המשמעתי יש בה כדי לעורר תמיהה, כי לעומת מקרים אחרים אין כל יחס סביר בין חומרת המעשה לבין האמצעי המשמעתי שננקט. ביהמ"ש העליון איננו יושב בערעור על פסקי הדין שניתנו בעבר, אך יש להתייחס לפסקי דין אלה לשם השוואה בין המקרה שבפנינו לבין מקרים אחרים החמורים ממנו וכדי לבחון אם יושמה אמת מידה מקרית או אמת מידה עונשית המקובלת בדרך כלל. צדק ביה"ד למשמעת כי עובד מדינה המוצב במקום בו נכנסים למדינה ויוצאים ממנה תוהג בחוסר יושר פוגע בתדמית המדינה ואיננו צריך להמשיך ולשרת בשירות המדינה, אך הדעת איננה סובלת שהמערער יהיה יוצא דופן כאשר רבים שעשו מעשים חמורים מזה באותו מקום זכו לעונש קל בהרבה. לפיכך הוחלט לבטל את העונש של פיטורין ובמקומו הוקפאה דרגת המערער לתקופה של ארבע שנים וכן הופקע החלק השישי של המשכורת שלו לתקופה של ששה חדשים וכן לא יקבל את הפרשי התשלומים עבור תקופת ההשעייה.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מרדכי גירון למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 13.7.83).
עש"מ 2/83 - מדינת ישראל נגד ישראל פקטור
*עריכת טפסי מע"מ כוזבים ע"י עובד במע"מ כדי לעזור לנכה (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב שימש כראש חוליה במשרדי מס ערך מוסף. פנה אליו בעל חבות מכולת, שהוא נכה צה"ל קטוע שתי רגליו, וסיפר לו כי לא שילם מע"מ החל מתחילתו של החוק והוא ביקש את עזרת
המשיב כדי שלא יוטלו עליו ריבית, הפרשי הצמדה וקנסות. המשיב נעתר לו ומילא עבורו 20 טפסי דיווח תקופתיים שבהם רשם את התאריך שבו צריך היה למלא את הטפסים, ערך טופס תשלום מרוכז לתשלום סכומי הקרן בלי לדווח על הפיגור ובלי לחייב את בעל המכולת בתשלום עקב הפיגור. לבסוף גם דיווח למרכז מע"מ דיווח כוזב לפיו שולמו התשלומים הנ"ל במועדם. מדובר בריבית, הצמדה וקנסות המסתכמים ב-3,000 שקלים. בית הדין למשמעת ציין בגזר דינו שהמשיב לא הפיק טובת הנאה מהמעשה שעשה וכי היתה בכך רק הענות לבקשתו של נכה שהמשיב רצה לסייע בידיו. לפיכך לא נענה לדרישת המדינה לפטר את המשיב והסתפק בעונש של נזיפה ותשלום 6,000 שקלים בשלושה שעורים. הערעור על קולת העונש נתקבל. מערכת המעשים שביצע המשיב היתה בה מעילה באמון ופגיעה באמינותו של המשיב. אמנם הוא פעל בלי שקיבל טובת הנאה אך מדובר בשורה של מעשים והחמור שבהם הוא הדיווח הכוזב לרשויות המופקדות על הטיפול במס. הסניגור הצביע על שורה של פסקי דין משמעתיים שבהם הסתפקו בתי הדין בנזיפה והפקעת חלק מהשכר ואולם יחס סלחני לגבי תופעות של חוסר יושר ודיווח כוזב יש בו כדי לפגוע בשירות המדינה מבחינת כושר תיפקודו ותדמיתו בעיני הצבור. אין להסתפק בעונש של נזיפה וקנס כספי ויש להוסיף עונש של הורדה בדרגה אחת לתקופה של שנתיים והעברת המשיב למשרה אחרת במשרדו שאיננה כרוכה בטיפול פעיל בגביית מס.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד גב' ל. מרגלית למערערת, עו"ד ויינרוט למשיב. 29.6.83).
בר"ע 531/82 - אחמד אלקרינאוי ואח' נגד סלמאן אלקרינאוי ואח'
*פיצוים על נזק שנגרם לנתבעים עקב צו מניעה שניתן נגדם (הבקשה נדחתה).
המבקשים הגישו תובענה נגד המשיבים ולבקשתם ניתן צו מניעה זמני בפברואר 1979. בפסק דין שניתן בינואר 1980 בוטל צו המניעה. אז הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשים לתשלום פיצויים עבור הנזק שנגרם להם עקב צו המניעה הזמני שעיכב בניית דירתם במשך חודשים מרובים. כשקיבלו המבקשים את צו המניעה הזמני הורה להם ביהמ"ש לחתום על התחייבות בסך 10,000 שקל ולהפקיד במזומנים 3,000 שקל להבטחת נזקי המשיבים. בתובענה הנוכחית סבר בימ"ש השלום כי אין מקום לפסוק פיצויים עבור נזק שנגרם ע"י צו של ביהמ"ש וכן סבר שלא נגרם למשיבים נזק ולפיכך דחה את תביעתם. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיבים בחלקו וקבע שניתן היה לתבוע פיצויים בסכום של 13,000 שקל שהוא סכום ההתחייבות שנתנו המבקשים והסכום של 3,000 שקל שהפקידו. כמו כן קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיבים הוכיחו שנגרם להם נזק העולה על הסכום של 13,000 שקל. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין ספק שניתן לבסס תביעה לפיצויים על ההתחייבות שנטלו על עצמם המבקשים לפצות את המשיבים עבור כל נזק שיגרם להם עקב צו המניעה הזמני והשאלה היחידה היא אם הסכום של 3,000 שקל שהופקד במזומנים הוא חלק מהסכום של 10,000 שקל שלגביו ניתנה ההתחייבות בכתב. עפ"י החומר שבתיק היה יסוד מספיק לקביעה שההתחייבות הכוללת של המבקשים היא בסכום של 13,000 שקלים. אין גם יסוד לטענה כי לא היו ראיות מספיקות כי למשיבים נגרם נזק עד כדי הסכום של 13,000 שקל. היו ראיות כי הוצאות הבניה גדלו במשך תקופת השנה שבה היה הצו הזמני בתוקף וכן כי מדד יוקר הבנייה עלה במידה רבה יותר מאשר מדד יוקר המחיה. כמו כן, בגין צו המניעה נבנה ביתם של המשיבים באיחור ונשללה מהם למשך תקופה זו ההנאה ממגורים באותו בית.
(בפני: הנשיא י. כהן עו"ד י. וידבסקי למבקשים, עו"ד י. מרש למשיבים. 28.6.83).
בר"ע 148/83 - דנקר אחזקות ושות' נגד סם נאמן ואח'
*הגבלה בהסכם המייסדים על העברת מניות בחברה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
ביולי 1981 נחתם הסכם מייסדים בין בעלי מניות - מהם תאגידים ומהם פרטים - בדבר יסודה של חברת גרנית בע"מ (להלן-גרנית). כל אחד מהמייסדים התחייב להשקיע סכומים מסויימים בגרנית שבאמצעותם הוא רוכש "כמות בסיסית" של מניות, ונקבע בהסכם המייסדים כי כל מייסד יוכל להעביר מניות ללא הגבלה, פרט למניות "הכמות הבסיסית" שלגביהן ניתנה זכות קדימה למייסדים. נקבע שזכות הקדימה אינה חלה כאשר רוכש המניות הוא תאגיד שיש בו למייסד של גרנית לפחות %51 מקולות ההצבעה". המשיב הראשון (להלן נאמן) הוא אחד הצדדים להסכם המייסדים והוא בעל שליטה בחברה (להלן - חברת נאמן). מניות מייסדים הוקצו גם לנאמן וגם לחברת נאמן. נאמן העביר את מניותיו בגרנית לחברת נאמן והעברה זו אינה נוגדת את הסכם המייסדים. לאחר מכן נודע למערערת כי נאמן מתכוון למכור לאחר את מניותיו בחברת נאמן ולדעת המערערת הדבר אסור עפ"י הסכם המייסדים. היא פנתה לביהמ"ש וביקשה פס"ד הצהרתי האוסר מכירת המניות בחברת נאמן וכן ביקשה צו מניעה זמני בענין זה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
ב"כ המערערת טען כי עפ"י כוונת הצדדים חלה ההגבלה בהסכם המייסדים גם על העברת המניות בחברת נאמן כן טען שאפילו שנויה שאלה זו במחלוקת מן הראוי לבררה במועדה ובינתיים יש לתת צו מניעה זמני. אין לקבל שתי טענות אלה. מניה היא אגד של זכויות וכעיקרון הזכות בידי בעל מניה להעביר את מנייתו לכל מי שיחפוץ. עם זאת ניתן להטיל מגבלות על חופש העברה זה ובענייננו הוטלו מספר מגבלות על העברת מניות גרנית, אך ההגבלות מכוונות רק להעברת מניות בחברת גרנית. אין בהסכם המייסדים כל הוראה באשר להעברת מניות בחברה שהיא עצמה בעלת מניות של חברת גרנית. טוען ב"כ המערערת שיש לקרוא לתוך הסכם המייסדים הוראה כזו שאם לא כן תסוכל המטרה הכלכלית שעמדה לנגד עיני המייסדים. גישה זו אין לקבל. כל אחד יודע כי מקום שחברה אלמונית היא בעלת מניותיה של חברה פלונית ניתן לרכוש שליטה על חברה פלונית אם בדרך של רכישת מניותיה שלה מחברה אלמונית ואם בדרך של רכישת שליטה בחברה אלמונית עצמה. המבקש לשלול שינויי שליטה בלתי מבוקרים חייב לקחת בחשבון את שתי האפשרויות וליצור כלים משפטיים מתאימים לכך. אם הוא נמנע מלעשות כן, ונוקט רק באמצעי מוגבל וחלקי, לא ייעשה עבורו ביהמ"ש את המלאכה ולא יכתוב עבורו חוזה חדש.
אשר לטענה כי מדובר עתה בהליך למתן צו ביניים ובמסגרתו זכאית המערערת לסעד המבוקש - המחלוקת היא מחלוקת משפטית שעניינה פירושו של הסכם מתוכו הוא. כל מחלוקת עובדתית לא הועלתה בפני הערכאה הראשונה. בנסיבות אלה, משהגיע ביהמ"ש למסקנה כי בפירושה של המערערת את ההסכם אין ולא כלום, רשאי היה לסרב מתן צו מניעה זמני.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, ש. לוין, החלטה - השופט ברק. עו"ד י. מוריץ למבקשת,עוה"ד אלרואי ובן פורת למשיבים. 4.7.83).
בר"ע 285/83 - מאיר בן דוד נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום הרשיע את המבקש בגרימת מותה של ילדה בת 12 כאשר ירדה בדלת אחורית של אוטובוס שבו נהג. גירסת התביעה היתה כי הילקוט שעל גב הילדה נתפס בדלת כשזו נסגרה לפני שהילדה הספיקה להתרחק
מהדלת וכך מצאה את מותה ואילו גירסת המבקשת היתה כי הילדה הספיקה להתרחק מדלת האוטובוס ורק עקב תנועה בלתי זהירה מצדה נפגעה על ידי האוטובוס שהחל לנסוע. בימ"ש ביסס את ההרשעה על הודעה שניתנה במשטרה על ידי אחד מעדי התביעה שממנה הסיק השופט כי הילקוט נתפס בדלת האוטובוס. הודעה זו נתקבלה על פי הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות ולטענת הסניגור לא היה מקום לקבלת ההודעה מכיון שלא נתמלאו כל התנאים לקבלתה. כן טען שביהמ"ש לא נימק כראוי למה העדיף את ההודעה על פני דברי העד בביהמ"ש ובמיוחד כאשר לעד לא היתה כל סיבה לשנות מהדברים שאמר במשטרה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
עפ"י סעיף 10א רשאי היה ביהמ"ש לקבל את הודעת העד במשטרה כראיה לאחר שהתברר שקיים הבדל מהותי בין ההודעה ובין דברי העד בביהמ"ש, גם אם לא הוכח שהיה לעד מניע לשנות גירסתו. לדברי העד במשטרה היה חיזוק בראיות אחרות ובכל הנסיבות אין לתת רשות ערעור.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד צ. רפפורט למבקש, עו"ד ח. לירן למשיבה. 12.7.83).
ע.פ. 642/82 - ששון עובדיה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חטיפת נערה על רקע רומנטי)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה בעיקרו). המערער קיים יחסים אישיים רומנטיים במשך כשנה עם המתלוננת ובסופה של תקופה שהיתה מלווה סכסוכים והתפייסויות נתקה את הקשר עם המערער סופית. באחד הלילות הופיע המערער ליד מועדון בו בילתה המתלוננת, אילץ אותה בכח להיכנס למכונית שבה נהג, למרות שהיה בתקופת פסילה, פתח בנהיגה פרועה קדימה ואחורה עד שלבסוף הצליחה המתלוננת לזנק מהמכונית. כתוצאה מכך נפגעה פגיעות גופניות, קלות יחסית, שהתה לילה בחדר מיון בבית חולים ולמחרת שוחררה. המערער נדון לחודש מאסר בפועל וחמשה חדשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 10,000 שקל ופסילה מלהחזיק רשיון נהיגה במשך שנתיים, מהן שנה אחת בפועל, וכן השתמש השופט בסמכותו לפי סעיף 67 לחוק העונשין וחייב את המערער לפצות את המתלוננת עבור הנזק והסבל שנגרם לה בסך 10,000 שקלים. הערעור נדחה בעיקרו.
לענין הפסילה - חזר בו הסניגור מהערעור שכן בנסיבות המקרה לא עולה על הדעת כי המערער לא יפסל לתקופת פסילה נוספת מעבר לתקופה שנפסל בה בעבר. אשר לקנס של 10,000 שקלים - אמנם המעשה בוצע על רקע רומנטי, אולם סערת רגשות וגוון רומנטי אינם מצדיקים התנהגות אלימה ובריונית ונהיגת רכב בצורה מסוכנת ופרועה. גם בנסיבות כאלה יש להטיל עונשים משמעותיים ומוחשיים שיהיה בהם כדי לרסן אנשים הנסחפים בסערת רגשותיהם. העונש של חודש מאסר הוא מתון לעבירות שביצע המערער והשופט סבר שבמקום לשלול את חרותו של המערער לתקופה ממושכת יותר יש להטיל קנס כספי ואין למצוא בכך דופי.
שונה המצב באשר לפיצוי הכספי. אמנם ביהמ"ש מוסמך לפסוק פיצוי כזה, אך המקרה דנא אינו מתאים לנקיטת אמצעי זה, מה גם שלא התביעה ולא המתלוננת ביקשו חיוב בתשלום הפיצוי. מאז גזר הדין ועד היום, במשך למעלה ממחצית השנה, לא עשתה המתלוננת דבר לגבות את סכום החיוב וגם לא הגישה כל תביעה אזרחית למרות שעברו שנתיים מאז הארוע. לפיכך יש לבטל את החיוב בפיצויים.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט לוין עו"ד פיין למערער, עו"די. בן אור למשיבה. 23.6.83).