ע.א. 432/80 - שושן דוד נגד אוטוקרס בע"מ (בפירוק)
*חישוב הפיצויים בתאונת עבודה (ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 523/72 - הערעור נתקבל).
המערער עבד במפעל המשיבה וביום 5.11.69 אירעה תאונה שגרמה למערער נכות אורתופדית בשיעור %5 ולהתפרצות מחלת הסכיזופרניה. בפסק דין קודם של ביהמ"ש המחוזי, בנובמבר 1977, נקבעה אחריות המשיבה לתאונה ונפסק כי לא הוכח קשר סיבתי בין התאונה לבין הופעת המחלה, ועל כן התחשב ביהמ"ש המחוזי רק בנזק של %5 נכות אורתופדית. ביהמ"ש העליון קיבל בשעתו את הערעור וקבע שהוכח הקשר הסיבתי בין התאונה לבין התפרצות המחלה והדין הוחזר לביהמ"ש המחוזי שיקבע את שיעור הפיצויים בגין הפגיעה האורתופדית והמחלה הסכיזופרנית. ביום 22.5.80 נתן ביהמ"ש פסק דינו, ולענין שיעור הפיצויים הדגיש את הקושי להעריכם על פי עדויות ששמע עוד בשנת 1976, כאשר מאז חל גידול ניכר בהשתכרות במשק וירד ערכו של המטבע הישראלי. בהתחשב בכך ניתן לנקוט באחת משתי דרכים - לקבוע את שיעור הפיצויים עפ"י העדויות ולהצמידםלמדד יוקר המחייה, או להעריך את הנזק במידת האפשר ליום פסה"ד. על יסוד כך קבע ביהמ"ש את שיעורי הנזק בין פברואר 1973 לאוקטובר 1975 בסך 1,000 ל"י לחודש, מאז ועד 30.9.77 לפי 2,500 ל"י לחודש ומ- 1977 ועד מתן פסק הדין לפי 3,000 ל"י לחודש, והפסד השתכרות בעתיד לפי 5,000 ל"י לחודש. הפסד פנסיה נקבע בשיעור של 100,000 ל"י ופיצוי בעד כאב וסבל בשיעור של 300,000 ל"י ו-%3 ריבית מיום הגשת התביעה באשרלסעיף זה. מהסכום הנ"ל הופחת סכום הגימלאות שקיבל ושיקבל המערער מהמוסד לביטוח לאומי. בסופו של דבר נפסק למערער סכום של 1,46 מליון ל"י וכן הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. מכאן הערעור.
א. המשיבה טענה כי המחלה היתה פורצת גם לולא התאונה ועל כן מגיע פיצוי רק עבור האצת הופעת המחלה עקב התאונה, אך לא פיצוי עבור התקופה שבה בלאו הכי היה חולה בה. מבחינה משפטית הטענה נכונה. אין מזיק חייב בפיצוי אלא על נזק שנגרם עקב התאונה ואילו נזק שבין כה היה נגרם אינו בגדר נזק כזה. ברם, לא הוכח הבסיס העובדתי לטענה ולא הוכח קיומו של סיכוי סביר שהמחלה היתה פורצת אצל המערער גם לולא נפגע בתאונה.
ב. ביום התאונה היה המערער קרוב לגיל 18 ולפיכך לא נלקח בחשבון הפסד השתכרות לתקופה שבה היה משרת בצה"ל. גישה זו נכונה היא. את הפסד ההשתכרות קבע ביהמ"ש עפ"י אומדן באשר לתקופות השונות. לטענת המערער אומדנו של ביהמ"ש מקפח אותו ונוגד את הראיות שהיו בפני ביהמ"ש. לא בנקל יתערב ביהמ"ש שלערעור באומדניו של ביהמ"ש דלמטה. אומדן כזה תלוי בגורמים שונים שחלקם הגדול אינו אלא בגדר ניחוש והשערה ובכגון דא אין בדרך כלל הצדקה להתערב. כשההפסד נקבע בדרך של הערכה גלובלית או כל הערכה שאיננה נשענת על חישוב כלשהוא, הקושי להעביר את ההערכה של הערכאה הראשונה תחת שבט הביקורת גדול. ברם, לעתים כשעל פי נתונים שהוכחו בבית המשפט הסכום שנפסק נראה בלתי סביר ורחוק מהמציאות לא יהסס ביהמ"ש שלערעור להתערב וזה המקרה בעניננו.
ג. נקבעה למערער נכות של %50 בגין מחלת הסכיזופרניה ו- %5 בגין הנכות האורתופדית אם כי הוא סבל גם לפני כן מכאבים כך שהנכות המשוקללת היא %52.5.כשמביאים בחשבון את העדויות שהיו בפני ביהמ"ש באשר להפסד ההשתכרות של המערער, לעומת עובד אחר שהיה יחד עמו והתקדם באותם שלבים, עולה כי ביהמ"ש קבע למערער הפסד השתכרות של %16.5 בלבד. שיעור כזה נראה על פניו כבלתי משקף את הפסדו הממשי של המערער.
ד. כשניתן להוכיח את ההפסד הממשי והצפוי הרי זו הדרך הבדוקה לקביעת הפסד ההשתכרות. ברם, לעתים קיימים נתונים לקביעה מה היתה לפי הצפוי השתכרות הנפגע לולא התאונה, אך קיים קושי לקבוע מה כושר השתכרותו במומו. באין נתון זה ידוע, ניתן להסתמך על אחוזי הנכות הפונקציונלית שנגרמה לנפגע כמודד לקביעת הפסד השתכרותו, וכך יש לנהוג כאן. עפ"י הראיות בדבר כושר ההשתכרות של המערער לולא התאונה ובהתאם לשיעור הנכות וההגבלה בעבודתו עתה, קביעת ביהמ"ש אינה יכולה לעמוד. ביהמ"ש המחוזי טעה כשלא לקח כמודד את ההשתכרות של העד שעבד יחד עם המערער. למשכורתו של אותו עד יש להוסיף %25 בגין הטבות סוציאליות ומאידך אין בסיס לטענת המערער שצריך להוסיף %25 נוספים בהתחשב בגידול הריאלי הצפוי של שכר העובדים במשק. מאז הוחל בחישוב ההיוון של הפסד השתכרות בעתיד עפ"י ריבית של %3 במקום %5 נקבע שאין מקום להוספת התוספת של %25. השאלה אם צפוי גידול ריאלי בשכר העובדים במשק ובאיזה שיעור אינה שאלה עובדתית ומי שמבקש להסתמך על גידול ריאלי צפוי כזה עליו להוכיחו. לגופו של דבר, באשר לשתי התקופות הראשונות אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי. לעומת זאת יש להתערב באשר לתקופה השלישית וכן באשר להפסד השכר בעתיד. לתקופה השלישית יש לקבוע הפסד של 6,000 ל"י לחודש ובאשר לעתיד יש להעמיד את ההפסד על %52 מהשכר ביום פסה"ד כפול שנות הפסד השכר. את הפסד הפנסיה של המערער לאחר הגיעו לגיל 65 שנים העמיד השופט בדרך אומדן על 100,000 ל"י ומכיון שהבסיס שביסוד אומדן זה היה שכושר השתכרות המערער ביום פסה"ד נפגע בשעור של 5,000 ל"י לחודש ונמצא שהפסד ההשתכרות החדשי בתאריך זה הגיע לשיעור של 16,000 ל"י לחודש, יש להגדיל גם סכום זה ולהעמידו על 32,000 שקלים. בפיצוי של כאב וסבל אין להתערב. ברם, בפריט זה צדק המערער שהריבית צריכה להיות מיום הגשת התביעה ועד למועד פסה"ד.
ה. ב"כ המשיבים טוען לטעויות שהיו בפסה"ד בקביעת סכומי הגימלאות שקיבל המערער בעבר ועתיד לקבל בעתיד. בחישוב הגימלאות חישב ביהמ"ש את הסכום שקיבל המערער ביום 1.4.77 וצריך היה לקבוע אותו לפי סכום הגימלה החודשי ביום פסה"ד. כך שהגימלה של המוסד לביטוח לאומי צריכה להחשב לפי 797 שקל במקום 134 שקל.
(בפני השופטים: ברק, בך, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד ענבר ואמיר למערער, עו"ד גולדברג למשיבה. 3.2.83).
בר"ע 75/83 - שמואל בן דב נגד שטלגרובר ושות' ואח'
*הגשת בקשה לרשות ערעור במקום להגיש ערעור (הבקשה נדחתה).
בתובענה שהגיש המבקש נגד המשיבים החליט ביהמ"ש המחוזי להעמיד את ההליכים עקב סעיף שיפוט זר שהיה כלול בהסכם בין בעלי הדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה מן הטעם שמדובר בפס"ד שאין מגישים עליו בקשה לרשות ערעור אלא ערעור. ב"כ המבקש טוען שלדעתו אין ההחלטה מסיימת
"ההליכים בין הצדדים אלא עיכובם לגבי המשיבה בפני בית המשפט בישראל" ולחלופין ביקש לראות את בקשת הרשות לערער בכתב ערעור. אין לקבל את עמדת המבקש. האבחנה בין פס"ד והחלטה אחרת הוא המבחן הפורמלי, לאמור - האם תמה מלאכתו של השופט עם מתן החלטתו, שאז מדובר ב"פסק דין", או שהדיון בתיק טרם נסתיים שאז מדובר ב"החלטה אחרת". אין ספק שההחלטה נשוא הערעור היא פסק דין, שלאחר הינתנו אין מקום להמשיך ולדון בתיק, כשם שהחלטת ביהמ"ש להעביר תיק לבית הדין הרבני, על יסוד סעיף 37 לחוק. בתי המשפט, היא פס"ד. אשר לבקשה לראות את הבקשה לרשות ערעור כערעור - אין קיימת דרך דיונית כזו ואין להעתר למבוקשו של המבקש בענין זה.
(בפני: השופט ש. לוין. 22.2.83).
בר"ע 38/83 - מנהל מס רכוש נגד שיווק בוטנים וכותנה בע"מ
*ערעור נוסף בשאלה שאין לה כבר חשיבות לנוכח שינוי החוק (הבקשה נדחתה).
השאלה שעמדה לפני ביהמ"ש המחוזי, בשבתו בערעור על החלטת ועדת ערר לפי סעיף 29 לחוק מס רכוש, היתה אם המשיבה זכאית לפטור חלקי מהמס על מלאי הבוטנים שברשותה. המחלוקת היא אם ניתן להביא את פעילותה של המשיבה בגדר "יצור" כמשמעותו בתקנה 1 לתקנות מס רכוש. ביהמ"ש המחוזי השיב על השאלה בחיוב והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אכן, בענין זה מתעוררת בעיה משפטית, ברם, בינתיים בוטל חוק מס רכוש שמדובר בו, ולפסיקה הלכתית בנושא שבמחלוקת תהיה אולי חשיבות, לענין תיקים בודדים שעדיין נשארו תלויים ועומדים בביהמ"ש. הפלוגתא שסביבה סב הדיון התייחסה לדיבור "מלאי שיוצר" המופיע בסעיף ההגדרות של התקנות. פרקליטת המבקש טוענת שהדיבור "יצור" מופיע גם בדברי חקיקה אחרים ולכן יש חשיבות לכך שביהמ"ש העליון יקבע הלכה לגבי משמעותו של דיבור זה. ברם, לא זו בלבד שההגדרות המופיעות בחיקוקים האחרים שונות הן מן ההגדרה שבמקרה שלפנינו, אלא שלא בהכרח יש לתת לדיבור המופיע בדבר חקיקה אחד אותה משמעות הנודעת לו לעניינו של חיקוק אחר. לפיכך, בין אם צדק ביהמ"ש המחוזי ובין אם לאו אין מקום למתן רשות ערעור.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ל. מרגלית למבקש, עו"ד בוטשיבוצקי למשיב. 11.2.83).
בר"ע 396/82 -יצחק ורפאל דילהרוזה נגד לאה דילהרוזה
*סמכות דיון לבימ"ש לאחר שבוטלה תובענה בבי"ד רבני (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה לבימ"ש השלום תביעה למתן צו מניעה, לסילוק יד או פינוי נגד בעלה ובנו (המבקשים). אלה טענו שאין בימ"ש השלום מוסמך לדון בתביעה מכיון שעפ"י מהותה התביעה היא לחלוקת רכוש אגב גרושין והסמכות הייחודית ניתנה לביה"ד הרבני שבפניו מתנהלים הליכים שונים בקשר עם ענין הגירושין וענייני רכוש שנכרכו בתביעת הגירושין. טענות אלה נדחו על ידי בימ"ש השלום ועל ידי ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הדירה הנדונה איננה דירת בני הזוג, מכיון שהמשיבה עזבה אותה לפני תקופה ארוכה וזה שנים שאיננה גרה בה. הזכויות בדירה היו רשומות על שם הבעל והועברו על ידו לבנו, לפני הגשת התביעה. לטענת המשיבה הבעלות בדירה הינה משותפת לה ולבעלה, מכיון שנבנתה באמצעים משותפים של שני בני הזוג. בזמנו הגישה המשיבה תביעה לביה"ד לגירושין ולחלוקת הרכוש המשותף לרבות הדירה, הבעל הגיש תביעה נגדית לגירושין ולמתן הצהרה שאין לאשה חלק בנכסים הרשומים על שם הבעל. לפני שהוגשה התביעה הנדונה לבימ"ש השלום ביקשה המשיבה שהתיק שנפתח לפי תביעתה בביה"ד יסגר. ביה"ד הרבני הגדול קבע
שהיא רשאית לסגור את התיק, אם כי הביע דעה שלא יהא בכך כדי לעזור לה להוציא את הסכסוך משפוט ביה"ד מכיון שתביעת הבעל תימשך. הן בימ"ש השלום והן ביהמ"ש המחוזי היו בדעה שאחרי שהמשיבה חזרה בה, ברשות שקיבלה מביה"ד הגדול, מתביעתה לענין הבעלות המשותפת בדירה, תביעה זו אינה עומדת לה יותר למכשול בפנייתה לביהמ"ש. כמו כן צויין ע"י הערכאות הקודמות כי תביעת המשיבה לצו מניעה ולסילוק יד לא תוכל להתברר בדרך יעילה בבית הדין, כי לזה אין סמכות לדון בתביעה נגד הבן. אין יסוד לתת רשות ערעור במקרה זה. תביעת האשה נגד הבן לא תוכל להתברר בפני ביה"ד ומן ההכרח שהתברר בפני בימ"ש השלום. התביעה היא לצו מניעה וסילוק יד וזו נמצאת מבחינה עניינית בסמכות בימ"ש השלום. העובדה שבימ"ש השלום יצטרך דרך אגב להחליט בענין הבעלות בדירה איננה שוללת את סמכותו וזאת עפ"י סעיף 35 לחוק בתי המשפט.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד י. דוויק למבקשים, עו"ד ש. בירגר למשיבה. 28.1.83).
בר"ע 93/83 - רוני יונה נגד מדינת ישראל
*הפעלת פסילה על תנאי בעבירת תעבורה (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע עפ"י הודאתו בעבירה על תקנה 54 לתקנות התעבורה מאחר ונהג במהירות העולה על המהירות המותרת. בנוסף לעונשים אחרים הפעיל ביהמ"ש פסילה על תנאי של 18 חדשים, שהוטל על המבקש עבור עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין. המבקש ערער לביהמ"ש המחוזי על הפעלת הפסילה, ערעורו נדחה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בפסה"ד שבו נגזרה הפסילה על תנאי נאמר כי "התנאי הוא שהנאשם לא יעבור עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין תוך כדי נהיגה ברכב". סעיף 36(ג) לפקודת התעבורה אומר כי "מי שנפסל על תנאי ייפסל בפועל אם תוך תקופה... עבר אותה עבירה שעליה הורשע או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השניה או עבירה אחרת שקבע ביהמ"ש בגזר הדין... תוך התקופה האמורה...". התקנה 54 הנ"ל נמצאת בתוספת השניה לפקודת התעבורה. לטענת הסניגור יש לפרש את ההוראה בסעיף 36 באופן שאם ייחד השופט את הפעלת הפסילה לביצוע עבירה מסויימת, כפי שקרה במקרה דנא, אין להפעיל את הפסילה עקב ביצוע אחת מהעבירות שבתוספת הראשונה או השניה לפקודת התעבורה. אין סיכוי שטענה כזו תתקבל בערעור. לפי ההוראה שבסעיף 36(ג) של פקודת התעבורה יש להפעיל את הפסילה על תנאי בכל מקרה שבו מבצע הנאשם אחת מהעבירות שבתוספת הראשונה או השניה לפקודה או אם הוא עובר עבירה אחרת שנקבעה בגזר הדין.
הסניגור טוען שלמבקש נגרם עוול מכיון שהודה בנהיגה במהירות מופרזת מבלי שהיה ער לכך שתופעל הפסילה על תנאי והוא סבר לתומו שרק אם יעבור עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין תופעל הפסילה. אולם, אי ידיעת החוק אינה יכולה לשמש עילה לאי הפעלת הפסילה על תנאי, כאשר נתמלאו הוראות הפקודה המחייבות את ההפעלה.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ד. הורוביץ למבקש, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 4.3.83).
בר"ע 481/82 - מדינת ישראל נגד פלשתייב אמנון ומלכה
*קולת העונש במסירת הצהרה כוזבת לקבלת סיוע בשיכון (הבקשה נדחתה).
המשיבים הגישו בקשה לקבלת סיוע בדיור וחתמו על תצהיר כוזב שאין בבעלותם דירה אחרת. המשיבים הם עולים חדשים הורים לשלושה ילדים והיו זכאים לסיוע מסויים גם על פי העובדות הנכונות, אך היה זה סיוע קטן יותר. בימ"ש השלום וכן ביהמ"ש המחוזי גזרו למשיבים תשלום קנס אך לא הטילו עליהם מאסר בפועל. הבקשה לרשות ערעור בענין מדת העונש נדחתה.
לפי טענות התובעת מדובר בעבירה בעלת חומרה אשר אם מצליחים לבצעה מביאה טובת הנאה ניכרת למבצעה ועל כן מאסר על תנאי או קנס אינם משמשים הרתעה מספיקה. התובעת אומרת גם שביהמ"ש המחוזי בירושלים פוסק במקרים מסוג זה, שאין להטיל מאסר בפועל, ובכך מונע משופטי בימ"ש השלום להטיל עונש מאסר לפי שיקול דעתם. אכן, אילו היה בפסק הדין הנדון קביעת הנחיה לבתי משפט השלום שבמקרים מסוג זה אין להטיל מאסר בפועל, היה מקום לתת רשות לערער. ברם, בפסה"ד אין הנחיה כללית כזו ובימ"ש השלום רשאי לדון בכל ענין לפי נסיבותיו ובמקרה המתאים רשאי, ואף צריך, להטיל מאסר ממש, כאשר לדעת השופט יש טעמים המצדיקים הטלת עונש מאסר כדי להרתיע אחרים. מכיון שכך אין הצדקה לדיון בגזר הדין בערכאה שלישית.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד גב' ר. רבין למבקשת, עו"ד רודניק למשיבים. 25.1.83).
בר"ע 29/83 - רפאל שחף ואח' נגד מדינת ישראל
*החלפת מקום הדיון במשפט פלילי (בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
נגד שני המבקשים הוגש כתב אישום בביהמ"ש המחוזי בחיפה שבו יוחסו להם עבירות שונות ובעיקר עבירות שוחד בקשר עם מבנים שהוקמו בזכרון יעקב. המבקשים, שאחד מהם הוא תושב תל אביב והשני תושב אשקלון, מבקשים העברת הדיון לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. הבקשה נדחתה.
החשד הוא כי העבירות נעברו באזור שיפוטו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, ועל כן, לפי סעיף 6(א) לחוק סדר הדין הפלילי, מוסמך ביהמ"ש המחוזי בחיפה לדון בענין. הועלתה טענה כי בירור המשפט בחיפה יקשה מאד על הנאשמים ויגרום להם טרחה רבה. החובה להראות שבירור המשפט בביהמ"ש המוסמך לדון בו יגרום לנאשמים קשיים ניכרים, המצדיקים העברת הענין לבימ"ש אחר, מוטלת על המבקשים. כאן הם מצביעים על רשימת עדי התביעה, שברובם הגדול גרים בתל אביב, וכן שנגד אחד הנאשמים מתנהלים כעת שלושה משפטים בביהמ"ש בתל אביב וניהול המשפט בחיפה יקשה עליו מאד. אולם, ענין אי נוחות של עדי התביעה אינו כשלעצמו יכול לשמש נימוק כזה מאחר ויהיה זה עניינה של התביעה לדאוג להבאת עדיה. לא ניתנה רשימה של עדי ההגנה ועל כן אין ידיעה היכן הם גרים. העובדה שלאחד הנאשמים יש שלושה משפטים בתל אביב הקשורים גם הם בעבודתו אינה מראה שקיים קשר הדוק בין אותם תיקים ובין התיק בחיפה שיקשה על אותו נאשם או על חברו להתגונן כראוי במשפט בחיפה. על כן אין מקום להעברת הדיון.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ג. אדרת למבקשים, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 1.2.83).
ב.ש. 885+893/82 - לוי יחזקאל ואח' נגד אוחנונה שמעון ואח'
*העברת דיון (הבקשה נדחתה).
אוחנונה הגיש לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע תובענה להעברת נכס, כאשר מקום עריכת העיסקה הינו בתחום סמכותו של ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע. המבקשים עותרים להעברת הדיון לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. הבקשה נדחתה. המבקשים טוענים כי מרכז הכובד מבחינת מאזן הנוחות של הנוגעים בדבר הוא בתחום סמכותו של ביהמ"ש בתל אביב וכן כי יש לייחס משקל מיוחד לעובדה שמדובר על שלבים שונים של העברת נכס ותהיה הכבדה מיוחדת בהבאת העדים לבאר שבע. אין בטעמים אלה כדי להצדיק העברת הדיון. כפי שנפסק יטה ביהמ"ש להורות על העברת הדיון כאשר התביעה הוגשה בתחום סמכותו של בימ"ש אשר בידיו סמכות מבחינה פורמלית אך אין זיקה מוחשית אחרת כלשהי בין הענין לבין
תחום סמכותו של ביהמ"ש. במקרה שלפנינו היה כאמור מקום עריכת העיסקה בתחום סמכות ביהמ"ש בבאר שבע ובכך די להצדיק את דחייתה של הבקשה. בענין כגון דא אין ביהמ"ש שוקל ובוחן מהו מרכז הכובד, אלא אם הגשת התביעה נעשתה בדרך של בחירת ביהמ"ש בו ההליכים מהירים יותר, כשהגשת התביעה בו אמנם מוצדקת מבחינה פורמלית אך נטולת יסוד מבחינה עניינית. מניינם של סוגי העדים לכאן או לכאן אינו משמש קנה מידה בסוגיה זו, כי די בכך שקיים טעם ענייני להגשת התביעה, יהיה זה אפילו בשל הזיקה למחוז השיפוטי של חלק מן העדים, כדי להצדיק אי התערבותו של ביהמ"ש העליון בבחירת מקום השיפוט שנעשתה כבר. יש למעט ככל האפשר בהתדיינויות בעלות משמעות שולית ואם הוגשה תביעה במקום שלגביו קיימת הצדקה עניינית שהדיון יקויים בו, לא יבוא ביהמ"ש העליון לשקול, בעזרת מאזניים כביכול, לאן נוטות הכפות מבחינת נוחיותם של כל הנוגעים בדבר.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד עוזר, ברק ווידאל למבקשים, עו"ד א. העצני למשיב. 8.2.83).
ב.ש. 181/83 - דר' רם כסיף נגד רחלה כסיף ואח'
*העברת דיון (הבקשה נדחתה).
שתי תובענות הוגשו מלכתחילה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב ובשנת 1980, עקב שינוי בסמכות בתי המשפט, הועברו שתי התביעות לבתי משפט השלום. האחת הועברה לביהמ"ש בתל אביב והשניה לרחובות. המבקש ידע על כך עוד בשנת 1980 ולפי דבריו ביקש מעוה"ד שייצג אותו אז שזה יפעל להעברת התיק מתל אביב לרחובות ולאיחוד שתי התיקים אך העו"ד לא שעה לבקשתו. בינתיים התקיימו הליכים שונים בתיק בתל אביב ובתיק שברחובות הוחל בשמיעת הראיות, המבקש פיטר את עוה"ד שייצג אותו וכעת הוא מופיע בעצמו, ובפברואר 1983 הגיש את הבקשה לשינוי מקום השיפוט, כך שהתובענה שבביהמ"ש בתל אביב תועבר לרחובות כדי שיהיה אפשר לדון בשני התיקים ביחד. לטענת המבקש בשתי התיקים מתעוררות אותן השאלות השנויות במחלוקת ועל כן מן הראוי לאחד את הדיון בשני התיקים. הבקשה נדחתה. המבקש ידע כבר בשנת 1980 על העברת התיקים כאמור ולא עשה דבר עד כה. במשך למעלה משנתיים השלים עם עמדת עוה"ד שלו כי שתי התביעות תתבררנה בפני שני בתי משפט ובינתיים המשפט ברחובות כבר החל להתברר. אם אכן אותה שאלה של מחלוקת מתעוררת בשני התיקים, הרי ההכרעה שתיפול באחד מהם ממילא תכריע באותו סכסוך בין בעלי הדין ולא יהיה צורך לברר אותה המחלוקת במשפט השני. לפיכך יש לדחות את הבקשה.
(בפני: הנשיא י. כהן. המבקש לעצמו, עו"ד מ. כספי למשיבים. 8.3.83).
ב.ש. 906/82 ואח' - אורדן תעשיות בע"מ נגד ישראל רובינשטיין ואח'
*העברת דיון (הבקשה נתקבלה).
בביהמ"ש המחוזי בנצרת הוגשו ע"י המשיבים שבע תביעות נגדהמבקשת בגין נזקי גוף שנגרמו להם בעבודה במפעל תעשייתי בנתניה השייך למבקשת. הסמכות המקומית של ביהמ"ש בנצרת מבוססת על כך שלנתבעת יש מפעל גם בחצור הגלילית. בכתבי ההגנה כפרה הנתבעת בכך שלביהמ"ש בנצרת יש סמכות לדון בענין ובנוסף לכך הגישה שבע בקשות להעביר את הדיון בכל התיקים לביהמ"ש המחוזי בתל אביב. הבקשות מבוססות על כך שהדיון בנצרת איננו נוח ואיננו מתאים וקיום הבירור שם יכביד הכבדה יתירה על הנתבעת, פרקליטיה ועדיה, מכיון שכל ראיות התביעה וההגנה מצויות באזור נתניה או במרכז הארץ בתחום שיפוטו של ביהמ"ש בתל אביב. הבקשות להעברת הדיון היו קבועות
לשמיעה ביום 4.1.83 ויום לפני כן הודיעה הנתבעת בכתב לביהמ"ש המחוזי בנצרת שאיננה כופרת עוד בסמכותו של אותו בימ"ש. ביטול טענת חוסר הסמכות נועד להוות תשובה לטענה צפויה של ב"כ המשיבים שאין להשתמש בסמכות לפי סעיף 36 הנ"ל כאשר הנתבע כופר בסמכות של ביהמ"ש שאליו הוגשה התביעה. ואכן בבירור בביהמ"ש העליון טען ב"כ המשיבים, בהסתמכו על החלטות שונות של ביהמ"ש העליון, שכפירת הנתבעת בסמכותו המקומית של ביהמ"ש בנצרת חסמה בפניה את הדרך לפנות בבקשה לפי סעיף 36 לחוק בתי המשפט ושפגם זה לא נרפא על ידי החזרה מטענת חוסר הסמכות שנעשתה יום לפני התאריך שבו היה צריך להתקיים הדיון בבקשה. הבקשה להעברת הדיון נתקבלה.
אין זה בטוח שהעלאת טענת חוסר סמכות של בימ"ש שאליו הוגשה התביעה תחסום תמיד את הדרך בפני בקשה לפי סעיף 36. ברם, אין צורך להביע דעה מוחלטת בענין זה כאן, שהרי המכשול הנ"ל שעמד לפני הנתבעת הוסר על ידי הודעתה לביהמ"ש המחוזי שהיא חוזרת בה מטענת חוסר סמכות. אכן, ידוע הדבר שביהמ"ש המחוזי בתל אביב עמוס בעבודה ושבירור המשפטים שם נמשך זמן ארוך בהרבה מזמן הבירור בביהמ"ש המחוזי בנצרת. ההלכה שנקבעה בענין זה היא, שאם לביהמ"ש שאליו הוגשה התביעה אין זיקה לנושא התביעה פרט לזיקה הפורמלית של קיום סניף של הנתבע באותו איזור, ואם מאזן הנוחיות הוא באופן בולט לטובת בירור המשפט בבימ"ש אחר, ישתמש נשיא ביהמ"ש העליון בשיקול דעתו לפי סעיף 36 ויעביר את הדיון לביהמ"ש שיש לו זיקה ממשית לענין. יתכן שלו היה במקרה דנא מדובר בתביעות שבהן מספר העדים מועט, לא היתה סיבה מספיקה להשתמש בשיקול הדעת לפי סעיף 36 והיה מקום להעדיף השארת הענין באותו בימ"ש שאליו הוגשה התביעה, כדי להקל על התובע ולמנוע ממנו את עינוי הדין הממושך. אולם, מדובר כאן בשורה של תביעות וניתן להניח שלשם בירורן יהיה צורך בשמיעת עדים מרובים, שכמעט כולם מתגוררים באזור שיפוט ביהמ"ש בתל אביב. בנסיבות אלה, מאזן הנוחות נוטה באופן בולט לטובת העברת העניינים לביהמ"ש בתל אביב.
( בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ע. אלמגור למבקשת, עו"ד ש. מתרז למשיבים. 15.2.83).
ב.ש. 22/83 - אלי קראוס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוחד, מרמה וזיוף) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר שימש כיו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. הוא חשוד כי במשך שנה בקירוב ביצע עבירות שעניינן לקיחת שוחד ובקשת שוחד, סחיטה באיומים, מירמה והפרת אמונים, גניבה בידי מנהל, קבלת דבר במרמה וזיוף. בחלק מן האישומים מואשם יחד איתו אדם נוסף. התביעה ביקשה לעצור את שני הנאשמים עד תום ההליכים וביהמ"ש נענה לבקשה באשר לעורר ואילו את הנאשם האחר הורה לשחרר בערבות. עררו של העורר נדחה.
במשטרה הודה העורר בלקיחת שוחד וכפר ביתר העבירות המיוחסות לו. מדובר בנטילת שוחד בסכום של למעלה מ-800,000 שקל ובגניבה בסכום של למעלה מ-280,000 שקל לפי הערך הנומינלי בסוף שנת 1981 ומרבית שנת 1982. בין היתר מואשם העורר ברישומים מזוייפים של מקבלי משכורת בועדה שהוא עמד בראשה כשחלק מהמשכורות נטל לעצמו, זיוף חתימות של מקבלי כספים וכו'. מצויות ראיות לכאורה במידה הדרושה בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים. היו גם סיבות מספיקות כדי לאבחן בין העורר לבין הנאשם השני ששוחרר בערבות.
טענתו העיקרית של הסניגור היא שחומרת העבירות הנדונות כשלעצמן, אין בה כדי להצדיק מעצר העורר בטרם הורשע בדין. שאלת מעצרו של אדם בטרם משפט, גם כשמיוחסות לו עבירות חמורות, חוזרת ועולה מדי פעם בפסיקתו של ביהמ"ש העליון. כלל גדול הוא שכל אדם בחזקת זכאי ואין לשלול את חירותו כל עוד לא נגזר כך בדין. המחוקק קבע שבמקרים מעטים, חמורים ביותר, כגון חשוד בעבירת רצח, אין לשחרר בערבות ובכך גילה המחוקק שחומרת עבירת הרצח כשלעצמה מצדיקה את המעצר ואין צורך בכל נימוק נוסף של חשש השפעה על עדים, הרשעות קודמות, הגנה על שלום הציבור וכיוצא באלה שיקולים. ההוראה שלא לשחרר בערבות נאשם במקרים האמורים בסעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי היא בבחינת יוצא מן הכלל. בעבירות אחרות ניתן לעצור חשוד או נאשם כשקיים חשש של שיבוש הליכי משפט, או כשיש צורך בכך לשם הגנה על שלום הצבור וכיוצא בכך. חובת הוכחתו של חשש כזה מוטלת על התביעה, אך כבר נפסק שבעבירות חמורות מסויימות מתעורר חשש זה מעצם מהותה של העבירה ונסיבות ביצועה ובמקרים אלה פטורה התביעה מחובת הוכחתו של החשש. מדובר בעבירות של אינוס או אלימות לסוגיה או בעבירות סמים. אין מקום לפרוש את יריעת המעצר מעבר לחריגים האמורים. כשלא קיים חשש של שיבוש הליכי משפט ופגיעה בשלום הצבור, אף אם מדובר בעבירות מופלגות בחומרתן, כגון מעילה באמון מצד פקידי בנקים וכיוצא באלה, אין אנו רשאים לעצור אדם בטרם משפט רק משום "מה יאמרו הבריות". אם סבור המחוקק שבעבירות חמורות כגון אלה יש להורות על מעצר בטרם משפט מחמת נפוצותן צריך המחוקק לומר את דברו. ברם, כבר יצאה הלכה מלפני בית המשפט העליון כי יש וניתן לעצור חשוד או נאשם בעבירה של מעילה באמון, ושזו מופלגת בהיקפה, בחומרתה ובנסיבותיה, אף כשלא מצוי חשש של שבוש הליכי משפט או סכנה לשלום הצבור. כיון שכך אין לסטות מההלכה כשמדובר בנושא כה רגיש שאינו נדיר כל עיקר. במקרה כגון דא מן הראוי לקיים פסיקה אחידה, במידת האפשר, המחייבת את כלל המערכת השיפוטית, למען יהיו דין אחד ופסיקה אחת לכל חשוד או נאשם.
(בפני: השופט אלון. עו"ד וינרוט למבקש, עו"ד ברליגר למשיבה. 18.2.83).
ב.ש. 107/83 - בנימין אסבאן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם, יחד עם אחר, בביצוע שתי עסקות של סחר בהרואין עם שוטר מוסווה. קודם לכן ביקשה המשטרה לעצור את העורר לצרכי חקירה והבקשה נדחתה בבימ"ש השלום. העורר שוחרר ונעצר מחדש לאחר שבוע ימים על יסוד בקשה לעיון מחדש בהחלטה הראשונה. כאשר הואשם העורר בביהמ"ש המחוזי בעבירות הסמים הורה ביהמ"ש על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים ועררו נדחה. לטענת הסניגור אין להורות על מעצר לאחר שכתוצאה מן ההליכים כאמור התהלך העורר חופשי במשך שבוע ימים מבלי שהתביעה ערערה. נכון כי עובדה זו היא שיקול שיש להביאו בחשבון לטובת העורר, ברם, כנגד שיקול זה עומדים שיקולים אחרים המטים את הכף לחובתו. מדובר במעשים חמורים ותלוי ועומד נגד העורר מאסר על תנאי לתקופה של שנה אחת בגין עבירה של החזקת הרואין. אשר לאבחנה בין שני הנאשמים שאחד מהם שוחרר בערבות - השופט נתן טעם לאבחנה בכך שמצבו הרפואי של השני קשה. לאבחנה זו יש יסוד.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד בטטו למבקש, עו"ד לירן למשיבה. 6.2.83).
ב.ש. 150/83 - בניסטי דוד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
ביום 14.8.82 בוצעה התפרצות למקום מגורים ע"י מספר אנשים, כחודשיים לאחר המקרה עצרה המשטרה שני חשודים ואלה נחקרו והודו באשמה כשהם מסבכים את העורר בעבירה זו. לדבריהם, הוא שמסר את המידע בדבר הדירה והוא גם שהודיע מתי בעלי הדירה לא יהיו בביתם. חלפו שלשה חדשים נוספים ורק בחודש ינואר 1983 נעצר העורר והועמד לדין. במשך התקופה של חמישה חדשים מאז ביצוע העבירה נקלט העורר בעבודה לשביעות רצון מעבידיו והתנהג כשורה, ביהמ"ש המחוזי נימק את צו המעצר בכך שעבירות פריצה הפכו למכת המדינה, ומכאן חומרתה שדי בה כדי להצדיק את המעצר. כמו כן ציין השופט שקיים חשש שאם ישוחרר העורר הוא עלול לנסות בדרך זו או אחרת להשפיע על עדים. הערר נתקבל. אכן מעשי פריצה למטרת גניבה הם חזיון נפרץ ויש בהם מידה ניכרת של חומרה, אך כל מקרה חייב להבחן לפי נסיבותיו ולא כל מעשה כזה נגוע באותה מידת חומרה המצדיקה מתן צו יוצא דופן של מעצר בטרם משפט. אין גם הסבר לענין השיהוי במעצרו של העורר וכן ישנם סימנים שהעורר בעל עבר פלילי נקלט בעבודה ואולי אף משתקם. אין גם חשש של התערבות אצל עדים שכן מדובר בעיקר בעדי משטרה.
(בפני: השופט ד. לוין. 15.2.83).
ב.ש. 28/83 - מנשה אלישקשווילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בשתי עבירות של אחזקה וסחר בכמות של כ-100 גרם הירואין. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. העורר סובל מנכות בשעור של %100 וצריך להיות נתון בפקוח רפואי. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם משיקולי הבריאות, אך לנוכח חומרת העבירות החליט שיש להחזיק את העורר במעצר, והורה לשלטונות בית הסוהר לספק לעורר טיפול רפואי. הערר נדחה שכן מדובר בעבירות חמורות, ובבית הסוהר נעשו כל הסידורים שהעורר יהיה בפיקוח רפואי, ולפי תעודת הרופא אין נשקפת סכנה לבריאות העורר אם יהיה במעצר.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד נוסבאום לעורר, עו"ד גב' רבין למשיבה. 25.1.83).
ב.ש. 1052/82 - דוד מלכה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נתון במעצר מאז אפריל 1982 בגין עבירות סמים. הוא הואשם בקניית הרואין מדי חודש בחדשו במשך שנה שלמה ובנסיון להשמדת ראיות על ידי העלמת גופתו של קרבן רצח. ביום 19.5.82 הורה ביהמ"ש המחוזי לשחרר את העורר בערובה וביהמ"ש העליון קיבל את עררה של המדינה והורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. עקב דחיות במשפט הגיש העורר בקשה לעיון חוזר ובקשתו נדחתה וכן נדחתה בקשה נוספת כעבור זמן הן לביהמ"ש המחוזי והן בערר ביהמ"ש העליון. הדחיות בשמיעת המשפט נגרמו בחלקן כתוצאה משביתת עובדי בתי המשפט. בדצמבר החלה התביעה בהשמעת עדיה אך אינה יכולה להעיד את שני העדים המרכזיים מאחר שחייהם בסכנה כל עוד לא מסרו עדותם במשפט הרצח הכפול. ביהמ"ש קבע מועד קרוב להמשך שמיעת המשפט. ב"כ העורר ביקש מביהמ"ש המחוזי לשחרר את העורר בגלל הזמן הרב שהוא נתון במעצר, ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והערר נדחה.
למרות משך הזמן שעבר מאז נעצר העורר אין בכך כדי לשחררו בהתחשב בחומרה היתירה של העבירות והרשעותיו הקודמות של העורר. הסניגור מיקד את טיעוניו בכך שביהמ"ש המחוזי לא מילא את הוראות החוק כי משהחל בגביית הראיות "ימשיך ברציפות יום יום עד גמירא. זולת אם ראה, מטעמים שיירשמו, כי אין כל אפשרות לנהוג כך". טוען הסניגור כי הנימוק של סכנה הנשקפת לעדים המרכזיים אינו נימוק מספיק לפי האמור בסעיף 125 לדחיית הדיון. טענה זו יש לדחות ומשני טעמים: גם אם נכונה טענת הסניגור שניתן היה להמשיך בבירור המשפט תוך שמירה מעולה על חיי העדים אין להסיק מכך כי יש לשחרר את העורר ממעצרו בגלל כך בלבד שהמשפט לא נמשך מיום ליום, אם כי משך הזמן הרב שחלף מהווה נימוק לשקול מחדש המשך מעצרו של העורר, יכול והנימוקים למעצר הם כאלה שנימוק נוסף זה אין בו כדי להכריע נגדם או לבטלם. הנימוק השני לדחיית טיעונו של העורר הוא כי האמור בסעיף 25, שאין אפשרות להמשיך בשמיעת המשפט ברציפות, פירושו שאין אפשרות סבירה לכך, לא שהדבר נמנע לחלוטין מבחינה אובייקטיבית. ההחלטה נתונה לשיקול דעתו של השופט ובלבד שיעלה על הכתב את הנימוקים, ובכך יאפשר לביהמ"ש שלערעור לעמוד על הנימוקים בהחלטה. בדרך כלל לא יתערב בהם ביהמ"ש אלא אם ימצא אותם בלתי סבירים או לא נוגעים לענין. במקרה שלפנינו נימוקי השופט מובנים ומוצדקים הם.
(בפני: השופט אלון. עו"ד זילברשטיין למבקש, עו"ד לוי למשיבה. 9.1.83).
ב.ש. 63/83 - מדינת ישראל נגד אברהם בן מאיה ואח'
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של יבוא סמים והתביעה ביקשה לעצור אותם עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחררם בערבות והערר נתקבל. שני המשיבים הראשונים, שהם בעל ואשה, הואשמו כי ייבאו מטורקיה ק"ג הרואין במזוודה בעלת תחתית כפולה שנמסרה להם בטורקיה ע"י אחד סמי כהן והמשיב השלישי הואשם כי חודשיים לאחר מכן העביר לישראל מזוודה ובה הרואין שנמסרה לו ע"י סמי כהן. המשיבים טענו כי לא ידעו על הסמים במזוודות. ביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו כי "אין בראיות הנסיבתיות דבר כדי להביא למסקנה, שאין אחרת בלעדיה, המתקבלת על הדעת, לפיה ידעו המשיבים שהם מבריחים סמים וממילא לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת האישום...". הערר נתקבל.
השאלה שצריך היה ביהמ"ש להציג לעצמו אינה אם הראיות הנסיבתיות מוציאות כל אפשרות בדבר חפותם של המשיבים, אלא אם הביאה התביעה חומר ראייתי מספיק שיש בו כדי להצדיק את המעצר, אפילו מדובר במסכת ראיות שאיננה קונקלוסיבית. אם מצויות ראיות על כך שפלוני העביר במזודה סמים ארצה, הרי שבהעדר נסיבות מיוחדות, די בעובדה זו בלבד, לסבך אותו בעבירה של ייבוא סם מסוכן. השאלה אם יש לייחס משקל להסבריו בדבר אי ידיעתו על מציאות הסם תתברר בגדרו של המשפט עצמו. אשר לנסיבות האישיות של המשיבים שמצב בריאותם לקוי - העבירה היא חמורה ביותר ומצדיקה מעצר עד תום ההליכים גם בהתחשב בנסיבות האישיות כאמור.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד לנדשטין לעוררת, עוה"ד דינרי ובורשטיין למשיבים.21.1.82).
ב.ש. 190/83 - מדינת ישראל נגד חי יעקב
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על החלטה לשחרר בערובה - הערר נתקבל).
המשיב ואחיו רוני יעקב נחשדו ע"י המשטרה בכך שהם מקיימים בבית הוריהם תחנה לממכר סמים. הוצבו
תצפיות במרחק מה מהבית וכתוצאה מחומר הראיות הוגש כתב אישום נגד שני האחים בגין ממכר חשיש בין דצמבר 1982 לבין פברואר 1983. ביהמ"ש התבקש לעצור עד תום ההליכים את שני האחים, אך קיבל את הבקשה נגד האח רוני ואילו את המשיב החליט לשחרר בערובה, מחמת ספקותיו לגבי משקל חומר הראיות שנמצא בתיק החקירה. הערר נתקבל.
קיימת הודעה של אחד הקונים שנעצר בלכתו מהמקום ובהודעתו יש ראיה לכאורה לעבירה המיוחסת למשיב. בדיון על המעצר אין ביהמ"ש מתייחס למשקלן של הראיות, אלא אם כן ישנם טעמים מיוחדים המובילים למסקנה שהראיות פסולות באופן ברור. נטען כי ניתנו הבטחות לעד שיפליל את המשיב, אך אין ראיה לכך, ואפילו אם היתה הבטחה כזו אין היא מפחיתה מאליה את משקלה של ההודעה שהעד נתן. ביהמ"ש שידון במשפטו של המשיב ישקול אם היתה הבטחה כזו ואם יש לה השפעה על מהימנות העד. כיון שהוכחה לכאורה מכירת סם ע"י המשיב, וכן כי היתה בדירה תחנה לממכר סמים הרי שיש ראיות לכאורה הקושרות את המשיב לפעילות הסמים. לפיכך יש לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד הקר לעוררת, עו"ד מנדל למשיב. 25.2.83).
ב.ש. 112/83 - מדינת ישראל נגד רחמים בן דוד הרוש
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (החזקת נשק והנחת חומר נפץ) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - המעצר הוארך במספר שבועות).
המשיב מוחזק במעצר עד גמר ההליכים מזה כ-17 חדשים ומתוכם כ-5 חדשים מכח החלטות ביהמ"ש העליון, שאישר את המשך המעצר בתום שנת המעצר, לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי. עתה מתבקשת הארכה נוספת שכן המשפט טרם נגמר. מדובר באישום המייחס למשיב ולאחרים סידרה של מעשי עבירה חמורים ובין היתר החזקת נשק ונשיאתו, הנחת חומר נפץ במטרה להרוס וסחיטה באיומים. אילמלא החומרה היוצאת דופן של העבירות היה מקום להעדיף את המגמה המשתמעת מלשון חוק סדר הדין הפלילי שלא להחזיק אדם במעצר תקופה העולה על 12 חדשים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר ב-17 חדשים, ברם, במקרה דנן אין להתעלם מחומרת העבירות ומכך שהמשפט מתקרב לסיומו. לפיכך הוצא צו מעצר לשבועות מספר כדי שביהמ"ש העליון ישוב וידון בענין לאחר שביהמ"ש המחוזי ישמע את המשך המשפט שנועד להתקיים כשבוע לאחר הדיון בביהמ"ש העליון. (בפני: השופט ד. לוין. 23.3.83).
ב.ש. 100/83 - פואד חג'ב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בקניית 30 ק"ג חשיש מאחד פרקש והוא נמצא במעצר מאז 11.6.82. תקופת המעצר הארוכה באה בעטיים של קשיי התביעה להעיד את עדיה ובמיוחד את פרקש אשר כבר הובא לדין, הורשע ונגזרו לו חמש שנות מאסר בפועל, אך במשך שלוש ישיבות סרב פרקש למסור עדות בביהמ"ש. שניים אחרים שעומדים להעיד - האחד הסתיים משפטו וניתן להעידו אך האחר טרם נסתיים משפטו. הסניגור פנה פעמיים בבקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר ובקשתו נדחתה ועל ההחלטה האחרונה נסב הערר. טענת העורר הינה כי עברו קרוב ל-8 חודשים ממעצרו ואין לעצור אדם לתקופה כה ארוכה. הערר נדחה. אכן, התקופה בה נתון העורר במעצר היא ארוכה מאוד, ועובדה זו מהווה שיקול רציני שלא להמשיך במעצרו של אדם בטרם משפט, אך נסיבות המקרה מיוחדות במינן. טענת הסניגור היא כי היה על התביעה להבטיח לפרקש מעמד של עד מדינה כדי שיסכים להעיד. אין ממש בטענה זו. מתן חסינות
כעד מדינה תלוי בשיקול דעתה של התביעה, ואין להעלות על הדעת שאי מתן חסינות כזו תשמש עילה לטרוניה נגד התביעה. המחוקק קבע שנה אחת כתקופה מקסימלית למעצר בטרם משפט ואם כי בדרך כלל אין לעצור נאשם לתקופה כה ארוכה, הרי בנסיבות מיוחדות אין מנוס מכך. בענייננו קיימות נסיבות מיוחדות כאלה שכן מדובר בכמות חשיש של 30 ק"ג וטובת הציבור ושלומו מחייבים המשךמעצרו של העורר, שהוא גם בעל הרשעות קודמות.
(בפני: השופט אלון. עו"ד נדשי לעורר, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 4.2.83).
ב.ש. 115/83 - שאולי אדרי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם בהחזקת למעלה מחצי ק"ג חשיש וכן בהחזקת כלים המשמשים להכנת סם מסוכן או לצריכתו ועם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה מעצר העורר עד תום ההליכים. הבקשה התבססה על שני טעמים: חומרת העבירה ועברו הפלילי של העורר שיש לו 12 הרשעות בעבירות שונות ובכללן עבירות סמים. ביהמ"ש נתן צו מעצר כמבוקש והערר נדחה. עבירות סמים, ובמיוחד סחר בסמים, והחזקת כמות ניכרת של סם שמשתמע ממנה כוונה לסחור בסמים, די בהם כשלעצמם להצדיק מעצר עד תום ההליכים ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בעבריין מועד.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד יהב לעורר, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 8.2.83).
ב.ש. 120/83 - ראובן שבתאי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תקיפת שוטרים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם יחד עם אמו ואחותו בעבירות של תקיפת שוטרים בנסיבות חמורות, איומים, היזק בזדון והעלבת עובד צבור ועם הגשת כתב האישום נעצר העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי העבירות המיוחסות לעורר חמורות לפי מהותן, ויש הצדקה להאריך את המעצר עד תום ההליכים, בגלל ההיבט הצבורי הכרוך בתופעת מעשי הבריונות המבוצעים כלפי שוטרים ועובדי צבור שבאים לבצע צוים או פקודות מטעם בתי המשפט ונתקלים בהתנגדות אלימה. מדובר במקרה שבו בא מפקח מטעם המועצה האזורית למשקו החקלאי של העורר במושב אבן ספיר והציג צו האוסר על שימוש במבנה בלתי חוקי שהוקם. המפקח הותקף ולא יכול היה לבצע את מסירת הצו. למחרת חזר בלווי שוטרים והפעם נמסר הצו, אך כשעמדה ניידת המשטרה לעזוב את המקום יצא העורר את ביתו והשמיע איומים, התנגד בכח למעצרו, שבר שמשות הניידת וזרק אבנים עד שהוזעקה תגבורת והצליחו להתגבר על העורר ולעצרו. תוך כדי מעצרו תקף את השוטרים בכח רב, היכה אותם ובעט בהם. הסניגור טוען כי נמנע מהעורר להוסיף משקל להכחשתו את האשום ע"י סרוב המשטרה להעמידו לבדיקה במכונת אמת כפי שביקש. לטענתו היתה בדיקה כזו מראה שהעורר דובר אמת. על כר יש להשיב כי לא קנויה לעורר זכות בחוק להבדק במכונת אמת והמשטרה לא היתה חייבת להענות לבקשה. טענתו העיקרית של הסניגור היא שחומרת העבירה כשלעצמה בנסיבות הענין אינה מצדיקה מעצר העורר עד למשפטו וטענה זו אין לקבל. ביהמ"ש הצביע על ההיבט הצבורי שהוא צריך להתחשב בו כשדנים בעבירות אלימות המבוצעות נגד שליחי צבור הממלאים תפקידים המוטלים עליהם עפ"י החוק, וכן הצביע על העובדה שנגד העורר תלוי ועומד עונש מאסר על תנאי. אין פגם בשיקוליו של השופט.
(בפני: השופט יהודה כהן. עו"ד שטנדל למבקש, עו"ד גורני למשיבה, 6.2.83).
ב.ש. 50/83 - דוד לוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר שהוא יליד 1964 הואשם בפריצה לחדר בבית מלון יחד עם אדם אחר וגניבת שרשרת מתוכו. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. לעורר עבר פלילי הכולל עבירות נגד הרכוש, אך הוא לא נדון עד כה למאסר. הוא נמצא במעצר מיום 28.12.82 והתביעה מתנגדת לשחרור העורר מהנימוק שככל הנראה היו איומים כלפי העדים, עובדי בית המלון. ביום הדיון בערר הופיע בביהמ"ש אחיו של העורר והודיע כי הוא מוכן לקחת את העורר לביתו, להוציא אותו ממקום מגוריו במבשרת ציון, לתת לו עבודה ולפקח עליו. בהתחשב בהתחייבות זו הנראית כראויה לאמון, ניתן לשחרר את העורר בערובה, מבלי שיסוכן שלום הצבור. זאת בעיקר בהתחשב בגילו הצעיר של העורר ובכך שזהו מעצרו הראשון ויש סיכוי שהוא למד לקח מהמעצר שנמשך כארבעה שבועות.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ב. בלאס לעורר, עו"ד גב' ג. ויסמן למשיבה. 25.1.83).
ב.ש. 155/83 - יגאל גיבאלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הצתה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
באחד הלילות, לאחר חצות, עלה באש מועדון לילה בנהריה. בעל המועדון הוא אחיו של העורר. לפי כתב האישום ביצע העורר את ההצתה לבקשת אחיו כדי שהלה יזכה בדמי הביטוח וינצל - מהדרדרות כלכלית, משום שמצב עסקי המועדון היה רע. בגין מעשה זה הועמדו לדין העורר ואחיו והשניים נעצרו עד תום ההליכים. עררו של העורר נדחה. בין הראיות קיימת הודעתו של האח כי הוא פנה לעורר שיצית את המועדון והעורר אמר לו לאחר מכן כי הוא ביצע את המעשה. אין ספק שהמעשה מבחינת חומרתו ועברו הפלילי הכבד והמדאיג של העורר בעשרות הרשעות של עבירות רכוש, אלימות וסמים כשהם משתלבים יחדיו, לא זו בלבד שמצדיקים, אלא אף מחייבים את מעצר העורר בטרם משפט. זאת בתנאי שיהיו בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האשמה וראיות כאלה מצויות בידי התביעה. האח קושר את העורר למעשה ובערר זה אין לביהמ"ש הכלים והיכולת לתהות על קנקנו של העד ולעמוד על אמינותו. כל אלה יקבעו במהלך המשפט. בידי התביעה חיזוקים כבדי משקל לכך שסיפורו של האח אינו סיפור בדים, ולא זה השלב שעל ביהמ"ש לקבוע אם יש בידי התביעה ראיה מסייעת עצמאית לעדותו של השותף הראויה שישתיתו עליה הרשעה.
כיון שכך אין צורך לבחון ולשקול אם המעצר דרוש כדי למנוע השפעה על עדים כשם שמיותר לקבוע עמדה באשר לחיזוק מסקנת המעצר בתוצאות בדיקת הפוליגרף. תוצאות מבחן הפוליגרף לא ישמשו ראיה במשפט פלילי אפילו הבדיקה נעשתה לבקשת הנאשם או בהסכמתו. מטעם זה נראה שאין לעודד עריכת בדיקות כאלה שתוצאותיהן אין בהן כדי להועיל במהלך המשפט. אם אמנם השופט הוא שיזם את הבדיקה, יש לומר כי אין זה נוהל רצוי. אולם, כאשר במהלך חקירה משטרתית נעזרים בבדיקת הפוליגרף כדי לקבל אינדיקציה אם אמנם החקירה מתנהלת בנתיב הנכון, תוצאת הבדיקה לענין המעצר עד להשלמת החקירה ראויה להתחשבות מסויימת, שהרי באותו שלב מדובר על מצב שבו טרם התגבשו ראיות, והכל עדיין לוטה בערפל. במקרה כזה, כשכן מתייחסים ומתחשבים בבדיקה, צריכה ההתיחסות להיות דו סיטרית, היינו אם הבדיקה מצביעה על כך שהחשוד אפשר ומשקר - ייעזר ביהמ"ש בכך להארכת המעצר לצורכי חקירה, ואם יתברר כי תוצאות הבדיקה מצביעות לכאורה שחשוד דובר אמת יטה ביהמ"ש לשחררו. כל
אותה התחשבות יפה בשלב החקירה, אך לא לשלב שלאחר הגשת כתב האישום - מועד שבו התגבשו הראיות שתהיינה קבילות בביהמ"ש.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אקסלרד למבקש, עו"ד נ. ארד למשיבה. 22.2.83).
ב.ש. 18/83 - גיורא בואר נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לערעור - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בלקיחת שוחד וסחיטה באיומים ונדון ל-24 חודשים מאסר בפועל, 23 חדשים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 10,000 שקל. הסניגור ביקש על אתר לעכב את ביצוע המאסר עד לאחר הערעור ולחלופין דחייה לזמן קצר כדי שהעורר יוכל להסדיר את ענייניו לפני המאסר. שתי הבקשות נדחו על ידי השופט וגם ע"י ביהמ"ש העליון. כדי לדחות ביצוע העונש לאחר הרשעה יש צורך בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל, לעומת שחרור ממעצר לפני ההרשעה, שהרי לאחר ההרשעה יצא הנאשם מחזקת זכאות. נסיבות מיוחדות אלה יש והן קיימות במקרה של עבירה שאינה חמורה באופיה, או כאשר תקופת המאסר שנגזרה קצרה וקיים חשש סביר שעד לשמיעת הערעור ירצה הנאשם חלק ניכר מן העונש ואולי אף את כולו, שני נימוקים אלה אינם קיימים במקרה דנן. הנימוק האחר הוא שקיים סיכוי סביר, בולט לעין שהמבקש יזכה בערעור. אין מקום לומר דבר בשלב זה בענין סיכויי המבקש בערעור אך הסיכוי אינו בולט לעין. אשר לדחייה לתקופה קצרה - אין לכך הצדקה. יתכן והיה מקום לדחייה קצרה כזו עם מתן גזר הדין, כפי שבתי המשפט נוהגים לא אחת לאפשר למי שהורשע לסדר עניניו, אך ביהמ"ש לא נענה לכך, באשר המבקש צריך היה להניח כבר מיום מתן פס"ד כי הוא צפוי לעונש מאסר והיה עליו להסדיר במשך זמן זה את עניניו. כיום, אין לבקשה זו כל יסוד.
(בפני: השופט אלון. עו"ד ויינשטוק לעורר, עו"ד לירן למשיבה. 14.1.83).
בג"צ 355/82 - המועצה המקומית תמרה נגד הממונה על מחוז הצפון ואח'
*דחיית עתירה באשר העותרת לא מילאה הוראות החוק
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
במועצה המקומית תמרה התפנתה משרת מזכיר המועצה והעותרת פרסמה מכרז למשרה זו. מספר מועמדים הציעו את מועמדותם ואלו הוזמנו לועדת בחינות כאמור בתקנות המועצות המקומיות. עפ"י תקנה 80 לתקנות, החלטת ועדת הבחינות היא הקובעת מי מבין המועמדים יתמנה למשרה הפנויה. הועדה קבעה כי ימונה המשיב השלישי, אך העותרת סירבה לקיים את החלטת הועדה ומינתה, אם כי באופן זמני, את המשיב הרביעי. בדצמבר 1981 הודיע הממונה על מחוז הצפון למועצה כי הוא יורש, בתוקף סמכותו עפ"י צו המועצות המקומיות, להעסיק מזכיר מועצה ומאחר והועדה בחרה במשיב השלישי יש להזמינו להכנס מיד לתפקידו. המועצה סרבה לקבל את הדין וכעבור זמן הודיע הממונה על המחוז כי הוא ממנה, בתוקף סמכותו, את המשיב השלישי להיות מזכיר המועצה המקומית תמרה. גם לאחר מכן סרבה המועצה להזמינו כדי שיכנס לתפקידו. המועצה הגישה עתירה לבג"צ והתעוררו בפני בג"צ שאלות שונות של כישורי המשיבים וכיוצא באלה שאלות, אך בג"צ דחה את העתירה מהנימוק שהעותרת אינה זכאית שבג"צ יושיט לה סעד.
משהחליטה ועדת הבחינות לבחור במועמד פלוני, יש למנות אותו מועמד למשרה שהתפנתה. המועצה התעלמה מההחלטה ועשתה דין לעצמה, וגם להוראת הממונה על המחוז לא נענתה. בנתונים אלה אין להושיט סעד לעותרת.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מ. עמאר לעותרת, עו"ד מוחמד סעארי למשיב הרביעי, עוה"ד מ. שקד וח. אורין למשיבים. 9.3.83).