ע.א. 524/80 - צופיה אבידן ואח' נגד מינה הלפרין ואח'
*נזקי אלמנה עקב מות בעלה בתאונת דרכים.(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 206/78 - הערעורים נתקבלו בחלקם)
המנוח שלמה הלפרין נספה בתאונת דרכים בהיותו בן 53 והניח אחריו את המשיבה שהיא אלמנתו ובת שהיתה בגיל 17 בעת התאונה. ניתן צו ירושה לעזבון המנוח שלפיו יורשת האלמנה רבע והבת שלושה רבעים. האלמנה והעזבון תבעו מהמערערות, נהגת המכונית ומחברת הביטוח, את פיצוייה של האלמנה על ההפסד שנגרם לה כתלויה. המנוח היה חקלאי שעבד בכרם והפריש למשפחתו 10,000 ל"י לחודש. ביהמ"ש חילק את הסכום לידות כמקובל וחישב את ההפסד עד שהיה מגיע המנוח לגיל 70. התמיכה לעתיד נקבעה לפי ערך התמיכה ביום פסה"ד ועד תום מועד התמיכה, נערך חישוב ההיוון על בסיס ריביתבשיעור של %3 ומסכום הנזק נוכה ערך "האצת" הקבלה של חלק האלמנה בעזבון בשווי ליום הפטירה. ערך ההאצה נקבע ב-%20 משווי העזבון כן נוכו התשלומים של הביטוח הלאומי והשווי המהוון מהקצבאות בעתיד. שני הצדדים מעלים השגות על קביעותיו של ביהמ"ש.
א. המנוח היה חקלאי ועיבד את אדמתו בעזרת אנשים אחרים, אך אין לקבל את הטענה כי מקור ההכנסה הוא המשק ועל כן הפסד האלמנה כתלויה הוא רק המרכיב של עבודת הבעל. חקלאי המעבד את אדמתו מוציא ממנה את לחמו ובלי העבודה המושקעת אין האדמה מניבה ולא כלום. משניטל גורם העבודה תישאר האדמה שממה וההפסד יהיה מלא ולא חלקי. העובדה שהחקלאי נעזר בעובדים אחרים אינה משנה קביעה זו. אין חשיבות לשאלה על שם מי היתה האדמה רשומה. ההכנסה היתה פרי עמלו של המנוח ועם מותו אבדה תמיכה זו לאלמנה. אין גם חשיבות לשאלה אם אשה שהיא בעלת הכנסות מפירות נכסיה זכאית למזונות מבעלה, או אם רשאי ביהמ"ש להתחשב בהכנסות אלה כאשר הוא קובע את סכום המזונות. הפסדה של האלמנה בכך שאיבדה את תמיכת בעלה אינו חופף את חיובו של הבעל במזונות. גם אם לא היתה קיימת חובה חוקית על הבעל לפרנס את האשה אך למעשה הוא פרנס אותה היא איבדה את מפרנסה. הפקת הכנסות מהמשק ע"י האלמנה בסיועם של העובדים איננה גורעת מהנזק שהיא סבלה ממות בעלה. אין המזיק יכול לפרוק מעליו את חובתו לפצות את התלויה אשר לא עבדה בחיי בעלה כשהיא מתחילה לעבוד.
ב. שני הצדדים משיגים על קביעת גובה הכנסות המשק וגובה ההוצאות שהוצאו לפרנסת המשפחה ואולם היו בפני ביהמ"ש ראיות מספיקות כדי להכריע בשאלות אלה ואין להתערב בהכרעתו. כמו כן אין להתערב בכך שביהמ"ש קבע את גיל הפרישה מהעבודה ל-70 שנה. הקביעה באשר לפרישה מהעבודה שונה ממקרה למקרה ואינה יכולה להיות מדוייקת. הקביעה המשוערת של המשך עבודתו של אדם היא בבחינת נעלם ונראה שקביעת גיל הפרישה מעבודה ל-70 שנה במקרה שלנו היתה מאוזנת וסבירה.
ג. אשר לטענת המערערים כי גם האשה תרמה לרמת החיים וכן כי עם פטירתו של המנוח נפסקה תלותו בשירותיה של האלמנה וכשם שיש לפצות אלמן על אבדן שירותיה של אשתו כשזו נפגעה בתאונה, כך יש לנכות ערך שרותים אלה מסכום פיצויי האשה - טענות אלה אין לקבל. אמנם רמת החיים של בני הזוג נקבעת על ידי תרומתם המשותפת, אך הפיצוי אינו על אבדן רמת החיים כולה, אלא על אבדן החלק אשר הבעל היה תורם אותו והוא שאבד. ובאשר ל"רווח" של האלמנה מכך
שאינה צריכה לתת שירותים לבעלה - רווח זה אינו רווח ממון. כפי שאין מפצים את האלמנה אלא על הפסד ממון, כך אין לנכות מפיצוי זה אלא רווח של ממון. כאשר אשה נספית בתאונה סובל בעלה הפסד ממון כשהוא צריך לרכוש בכסף מלא את השירותים שאשתו נתנה לו בחינם, אך כשנספה הבעל אין האשה מרוויחה עקב ביטול הצורך לתת שירותים לבעל.
ד. אשר לטענה שהשופט שיערך במלואו את הפסד הכנסות המנוח מיום הפטירה ליום פסה"ד ואילו את תשלומי קיצבאות הביטוח הלאומי לא שיערך כך - שיערוך ההכנסה נעשה מתוך הנחה שסכומי ההכנסה של המנוח היו גדלים בהתאם לעליית מדד יוקר המחיה. מאידך, הביטוח הלאומי נוהג לעדכן את הקיצבאות בהתחשב במדד זה. על כן לא היה מקום לשערך כך את הקצבאות שנתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי.
ה. אשר לחישוב הרווח עקב ההאצה בקבלת העזבון - כשיש ראיות על ההכנסה המופקת מאותו רכוש יש לנכות את ההכנסה המופקת. אך כשאין ראיות על ההכנסה בתקופת ההאצה, הדרך היא למצוא את הרווח החדשי מערך העזבון ולפי אותו אחוז שבו מהוונים את הכנסות המנוח לצורך קביעת הפסד ההשתכרות יש להוון את הרווח החדשי לאורך התקופה שבה הוקדמה קבלת העזבון. אשר להאצת קבלתו של בית המגורים - בענין זה הוערך הבית כתפוס, דהיינו שלצורך קביעת שוויו כבר הובא בחשבון שהאלמנה משתמשת בו כדרך שהשתמשה בו בחיי המנוח, ועל כן אין לנכות כל סכום נוסף מערך הרכוש עקב שימוש זה.
ו. המערערים קובלים על כך שביהמ"ש לא שיערך את ערכו של העזבון מיום הפטירה ליום פסה"ד כפי ששיערך את הנזק. ההפסד מחד וה"התעשרות" מאידך קורים בבת אחת דהיינו במות המנוח. ה"התעשרות" על ידי קבלת הירושה היא חד פעמית סטטית, בסכום ערכו של העזבון באותה שעה ואילו הנזק קורה אומנם אותה שעה אך הוא מהוה הפסד הכנסות שבעתיד לאורך הימים שנכונו למנוח אלמלא נספה. הוא כולל גם את ההפסד לפי השינוי הצפוי בערך הכסף. שיערוך סכום ההפסד עד יום פסה"ד כמו היוונו לאחריו הם דרכים כדי לקבוע את הנזק שנגרם בזמן פטירת המנוח. על כן אמנם לא ישוערך העזבון מערכו ביום הפטירה, אך שווי ההאצה יעודכן לערכו ביום פסה"ד כדי להעמיד את סכומי הנזק מחד וסכומי הרווח מאידך על בסיס שווה של ערך הכסף.
ז. המערערים צודקים כי לא היה מקום לחייב אותם בריבית על סכום הפסד הכנסות העבר מיום הגשת התביעה ועל אותה ריבית שוב לחייב אותם בריבית מיום פסה"ד. על סכום ההפסד בעבר יש לחייב בריבית עבור התקופה הממוצעת שבין יום הפטירה ליום פסה"ד, בשעור של %3 ועל יתרת הסכום תתווסף ריבית של %3 מיום פסה"ד.
השופטת נתניהו והשופט ברק הסכימו לפסה"ד אך סברו כי מכיון שהצדדים הסכימו באשר לדרך ניכוי השווי המואץ של חלק העזבון, אין צורך לקבוע כאן את דרך החישוב של השווי המואץ של נכסי העזבון.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד ע. אמגור למערערים, עו"ד י. איזנברג למשיבים. 21.12.82).
בג"צ 348/81 - צבי טל נגד בית הדין הארצי לעבודה ומשרד העבודה
*התערבות בפס"ד ביה"ד לעבודה בפירוש הסכם עבודה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר היה מנהל מרכז להכשרה מקצועית של משרד העבודה, בו התקיימו קורסים במשך כל שעות היום והערב. המרכז מדורג כבית ספר על יסודי. מנהלי המרכזים להכשרה מקצועית דרשו תשלום עבור השעות שהם מקדישים לניהול המרכזים בשעות אחרי הצהרים והערב, התנהל מו"מ בין המדינה לבין הסתדרות המורים וביום 13.9.73 נחתם זכרון דברים, אשר קבע, בין השאר, (בסעיף 4) כי המנהלים במרכזים להכשרה מקצועית יהיו זכאים ל"תוספת יום לימודים ארוך" לפי השיעור ולפי הכללים הנהוגים במשרד החינוך. הלכה למעשה לא קיבלו המנהלים את התוספות, משני טעמים: ראשית, שעה שהצדדים להסכם התיחסו ל"תוספת יום לימודים ארוך" לא היו מודעים לכך כי ההסדר במשרד החינוך נהוג בחינוך היסודי בלבד; שנית, תוספת יום לימודים ארוך במיסגרת החינוך העל יסודי עלולה לגרום לזעזועים במערכת השכר של המורים במשרד החינוך. ביום 29.5.75 נחתם הסכם נוסף בין המדינה לבין הסתדרות המורים שלפיו בוטלה הוראת סעיף 4 להסכם מיום 13.9.73 וזאת למפרע מיום 1.9.73. במקום הוראה זו נקבע הסדר אחר ועל פי הסכם זה קיבל העותר תוספת של 8 שעות ניהול למפרע מיום 1.9.73. העותר תבע בבית הדין האזורי לעבודה תשלום שכר עבודה ופיצויי הלנה מיום 1.9.73 ועד 31.7.75. בית הדין האזורי קבע כי ההסכם מיום 13.9.73 מהווה תנאי מכללא בהסכם העבודה האינדבידואלי שבין העותר לבין המדינה, הבא להעניק למנהלי המרכזים תשלום בגין ניהול בשעות נוספות, בלא שהיתה בכוונת הצדדים להחיל את כל פרטי ההסדר בדבר "יום לימודים ארוך" הנוהגים במשרד החינוך בחינוך היסודי. על כן זכאי העותר לתשלום עבור כל שעות הניהול ללא הגבלה במספר השעות. בית הדין האזורי קבע גם שההסכם מיום 29.5.75 אין בכוחו לשלול למפרע את זכויות העותר לתשלום בגין שעות נוספות. הצדדים ערערו לבית הדין הארצי ונתקבל ערעורה של המדינה. בית הדין הארצי קבע כי סעיף 4 הנ"ל אינו ניתן ליישום משום שתוספת יום לימודים ארוך משלם משרד החינוך רק למנהלים של בתי ספר יסודיים. כיון שכך, בטרם יהפך העיקרון של סעיף 4 לזכות נורמטיבית של העותר, צריך שיתנהל מו"מ בין הצדדים שיקבע מה התחליף להם זכאים מנהלי המרכזים. העותר פנה לבג"צ נגד החלטת בית הדין הארצי ועתירתו נתקבלה.
צדק בית הדין האזורי כי באיזכור של יום לימודים ארוך כוונת הצדדים היתה לאמץ את העיקרון של תשלום עבור עבודה ביום לימודים ארוך ולא היתה כוונה לאמץ את כל פרטי ההסדרים שלא היו ידועים כלל לצדדים. הצדדים ראו את ההסכם כגמור ואף הוצאו הוראות לביצועו. בנסיבות אלה אין מקום למו"מ נוסף. ההתיחסות ליום לימודים ארוך לא היתה התייחסות לפרטי השיטה אלא אך
לעקרון כי משלמים עבור שעות ניהול ויש לבצע הסכם זה שבין הצדדים. לפיכך בוטלה החלטת בית הדין הארצי והענין הוחזר אליו לדון בטענות המשפטיות השונות שלא דן בהן עקב המסקנה שאליה הגיע.
(בפני השופטים: ברק, לוין, שיינבוים. החלטה - השופט ברק. עו"ד חשין לעותר, עו"ד צור למשיבים. 18.3.83).
בג"צ 687/82 - פוזי רוסתום נגד עבד אל חמיד ואח'
*איחור בהגשת רשימת מועמדים בבחירות עירוניות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
לקראת הבחירות לועד המקומי ריחניה שבמרום הגליל נתפרסמה הודעה כנדרש לפי צו המועצות המקומיות בדבר הגשת רשימות מועמדים. נקבע כי המועד האחרון להגשת רשימות הוא 9.12.82 בשעה שמונה בערב. 15 רשימות הוגשו עד השעה היעודה. העותר, ששימש במשך שנים חבר הועד המקומי וביקש להגיש רשימה גם לבחירות המיועדות, התקשה בהרכב הרשימה ואף כי ידע כי המועד האחרון הוא שעה 8 בערב הריץ שליח למזכירות הכפר כדי לברר אם אפשר יהיה להגיש רשימתו לאחר השעה 8. לדברי השליח נאמר לו ע"י יו"ר ועדת הבחירות שאפשר יהיה להגיש רשימות עד לשעה 9 בערב. כשהופיע העותר בשעה 15:8 להגיש את הרשימה היתה המזכירות נעולה. כשביקש בשעה מאוחרת יותר את יו"ר ועדת הבחירות לקבל את הרשימה השיב לו הלה כי הוא מנוע לעשות כן. העתירה נדחתה.
טוען העותר כי היה מושפע על ידי הדברים שנאמרו לשליחו ע"י יו"ר ועדת הבחירות, אך גם אם נכונים הדברים אין זה עוזר לעותר. לפי צו המועצות המקומיות יש להגיש את הרשימות ביום ובשעות שקבעה ועדת הבחירות.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, שיינבוים. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. סופר לעותר, עו"ד י. סלונים למשיבים. 14.1.83).
בג"צ 596/82 - אברהם למדן נגד מנהל המכס והבלו
*הוראת המכס להקפיד בבדיקת משלוחים המטופלים ע"י העותר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הוא עמיל מכס ובעקבות חשדות שהתעוררו אצל המשיב באשר לעבירות שביצע העותר, ובכללן עבירות של זיוף מסמכי יבוא, הטעיית פקידי המכס כדי להשתמט מתשלום מס אמת, ביצוע יבוא אישי במסווה של שמות בדויים והברחות טובין, נתן המשיב הוראה לבדוק בבית המכס כל משלוח המטופל ע"י העותר, ולא לנהוג כלפיו בענין שחרור משלוחים כמו כלפי סוכני מכס אחרים, היינו עריכת בדיקות מדגמיות בלבד. כנגד הוראה זו פנה העותר לבג"צ ועתירתו נדחתה. החשדות נגד העותר יש להם יסוד ואף עומדים להגיש אישומים פלילים שונים בעבירות המיוחסות לו. בנסיבות אלה אין לבוא בטרוניה למשיב שאין הוא רואה את הצהרותיו של העותר בדבר מהות המטענים כאמינות.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בך, שיינבוים. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד בןשינמן לעותר, עו"ד ע. פוגלמן למשיב. 27.1.83).
בג"צ 388/82 - מוחמד מצראוה נגד שר האוצר ואח'
*טענות נגד רכישת מקרקעין ע"י האוצר ורישומם בהסדר (העתירה נדחתה).
העותר טוען שרכש זכויות בעלות במקרקעין מסויימים, החזיק בהם ועיבד אותם משנות השלושים ועד לאחרונה ללא כל הפרעה. לטענתו, רק לאחרונה הופתע על ידי אנשים שגירשוהו ועקרו את השתילים ששתל, וכתוצאה מתקרית זו ערך בירורים ונודע לו כי השטח עבר הסדר מקרקעין וכי שר האוצר הצהיר במאי 1954, בתעודה שהוציא עפ"י סעיף 1 לחוק רכישת מקרקעין, כי
המקרקעין נרכשו ועל תעודה זו סמך מינהל מקרקעי ישראל את תביעתו לזכויות במקרקעין במסגרת הליכי ההסדר, ותביעתו נתקבלה. העותר טוען כי ההליכים היו פסולים ועתירתו נדחתה. חזקה על התעודה שהוציא שר האוצר שהיא מעידה על העובדות כהוויתן, בהן העובדה שהשטח שימש מאז 1951 לצורכי פיתוח חיוניים, התישבות או בטחון. על התעודה כראיה חלוטה כבר פסק ביהמ"ש הגבוה לצדק ואם יכול שר האוצר לחזור בו מהנאמר בתעודה, אם השתכנע שטעה, הרי אין לצפות לדיון כזה לגבי עובדה שקרתה לפני שלושים שנה ומעלה. צודק ב"כ המשיבים כי הרכישה היא מכח החוק ואילו התעודה אינה אלא עדות. הנאמר בתעודה אינו עומד בסתירה לתשלום מסים על ידי העותר עד לשנת 1948. אדרבא, העובדה שמשנת 1951 לא בוצע תשלום כזה ע"י העותר מתישבת יפה עם הנאמר בתעודה. קשה גם להעלות על הדעת שדבר ההסדר והליכיו לא הגיע לידיעת העותר, לפחות מפי בעלי מקרקעין בסביבה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, ד. לוין. עו"ד דגני לעותר, עו"ד יאראק למשיבים. 5.1.83).
בג"צ 691/82 - חוסן מערכות הגנה אמינות בע"מ נגד משטרת ישראל ורב בריח בע"מ
*מסירת הזמנה במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשטרה פירסמה מכרז לייצור והרכבה של 226 דלתות פלדלת ומשקופים מחוסנים ואטומים, 400 מטר סורגים ועוד כ-150 מטר חיזוק לסורגים. היו מספר הצעות ובכללן של העותרת ושל המשיבה מס' 2 (להלן המשיבה), העותרת הגישה את הצעתה ביחס לכל פרטי ההזמנה ואילו המשיבה לא כללה בהצעתה את התקנת הסורגים. ועדת המכרזים עיינה בהצעות והעבירה אותן למחלקה המזמינה לשם קבלת חוות דעת מקצועית. הועדה המקצועית ביקרה במשרדיהן של העותרת ושל המשיבה ובדקה את תוצרתן, והציעה לקבל את הצעת המשיבה, הן משום שהיא הזולה ביותר באשר לפריטים שהציעה והן משום שהיא הטובה ביותר מבחינת טיב הדלת, מרכיביה ואמינותה. הוחלט לענין הסורגים לבוא בדברים עם העותרת ומציעים אחרים לקבלת הצעות אך העותרת סרבה להתקשר רק להתקנת הסורגים. העותרת פנתה לבג"צ וטענתה העיקרית כי הצעת המשיבה אינה תואמת את פרטי המכרז שהתייחס למספר פריטים, ובהם סורגים, ואילו הצעת המשיבה אינה כוללת התייחסות לסורגים. העתירה נדחתה.
עפ"י הלכות המכרזים הצעתו של כל משתתף צריכה להתאים לתנאי המכרז והצעה שיש בה הסתייגות או שינוי מהותי מתנאי המכרז היא פסולה. מאידך, אין פסול בהצעה שיש בה תנאים או מגבלות שאין בהם הסתייגות מתנאי המכרז. לעתים נקבע בתנאי המכרז כי המשתתפים רשאים להציע הצעותיהם גם לחלק מהפריטים, ולעתים נקבע בתנאי המכרז כי ההצעות חייבות להתייחס לכל הפריטים. במצבים אלה קובעים תנאי המכרז עצמם את ההוראות, אך השאלה היא מה הדין אם אין בתנאי המכרז התייחסות מפורשת לכח הפיצול. במצב דברים זה יש ללמוד על קיומו או העדרו של כח הפיצול מתוך לשון המכרז, תנאיו ומטרתו. כשמנתחים את לשון המכרז בענין דנא, הדרישות השונות וההתיחסות למציעים שיש להם סניפים בכל הארץ או סניפים בערים השונות בלבד, כאשר העבודה צריכה להתבצע בערים שונות, המסקנה היא כי פרטי ההזמנה אינם מהווים מיקשה אחת וכי ניתן לפצל ביניהם. לפיכך דין העתירה להדחות.
(בפני השופטים: ברק, בך, אור. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. קשלס לעותרת, עוה"ד מ. מזוז ודן כהן למשיבים. 1.3.83).
בג"צ 417/82 - לזר פרינץ נגד עירית ירושלים ומקורות
*מסירת עבודה במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בחודש מרץ 1982 פירסמה עירית ירושלים מכרז בדבר הקמת תחנת שאיבה בשכונת גילה, האמורה לספק מים לשכונות הדרומיות - גילה, תלפיות, רמת רחל ועוד, איזור שבו מתגוררים כ-25 אלף תושבים והתכנון צופה איכלוס של 60 אלף תושבים בעתיד. בין תנאי המכרז נקבע כי על מגיש ההצעה להיות רשום לפי חוק רישום קבלנים בענף הראשי משאבות ותחנות שאיבה; כי העיריה רשאית להתחשב ביכולתו הכספית של המציע, וכן בכושרו לביצוע העבודה נשוא המכרז; כי הזוכה בחוזה לא יורשה להעסיק קבלני משנה להרכבת ציוד שאיבה וצנרת. הוגשו מספר הצעות ובכללן של העותר ושל חברת מקורות. הצעת העותר היתה זולה בכ-%10 מהצעת מקורות. כמו כן הצעת מקורות היתה גבוהה ב-%2 מאומדן המחיר שהנחה את העיריה כשפירסמה את המכרז. מכיון שמדובר בפרויקט כה חשוב ביקשה העיריה לאבטח עצמה מכל כשלון או מכל תקלות בביצוע. בפני ועדת המכרזים עמדה מצד אחד ההצעה הזולה יותר של העותר אך לגביו היתה הועדה חדורה תחושה של חוסר בטחון באשר לכישוריו, וותקו ונסיונו, ומאידך עמדה הצעתה של חברת מקורות שאמנם היתה יותר יקרה, אך זו חברה שבנתה והקימה במרוצת השנים מספר תחנות שאיבה בירושלים לשביעות רצונה המלא של העיריה, וכן מומחיותה בביצוע עבודות כאלה אינה מוטלת בספק. ועדת המכרזים הזמינה את העותר ופרקליטו והביעה בפניהם בגלוי לב את דבר הספקות וההיסוסים. העותר ופרקליטו ניסו לשכנע את ועדת המכרזים כי העותר והאנשים שיעסיק לביצוע העבודה יש להם הכישורים והנסיון לעבודות מסוג אלה. הנתונים שנמסרו ע"י העותר לא הרשימו את ועדת המרכזים ובסופו של דבר החליטה למסור את העבודה לחברת מקורות. את החלטתה נימקה הועדה בשני טעמים: בחוסר היכולת, הנסיון והוותק של העותר להקים את הפרויקט הנדרש; העותר אינו עומד בתנאי של המכרז כי אין הוא מתכוון לבצע את העבודות בכוחות עצמו אלא בדעתו להעסיק קבלני משנה. העתירה נדחתה.
העובדה שהעותר רשום אצל רשם הקבלנים כמורשה לעבודות משאבות ותחנות שאיבה אין די בה כדי לעמוד בתנאי הכושר לענין המכרז. אכן זה היה תנאי מוקדם שאילו לא נתקיים בעותר לא היו שוקלים כלל את הצעתו, אך משעמד בתנאי זה עדיין עומד בתוקפו התנאי המיוחד במכרז בדבר הנסיון והוותק. זכאית ועדת המכרזים להעמיד מול המחיר הזול יותר שהציע העותר, את המומחיות, הנסיון והוותק העדיפים לאין שיעור של חברת מקורות וליתן לכל אחד משיקוליה אלה את משקלו הראוי. אין לומר שהועדה לא בדקה היטב את כישוריו של העותר וכי פעלה מתוך החלטה מקדמית לפסול את העותר. נהפוך הוא, ועדת המכרזים פעלה במידה רבה של זהירות, כובד ראש והגינות כשהזמינה את העותר וביקשה פרטים נוספים על כישוריו והעמידה לרשות העותר את כל המידע שביקש. בפרוייקט בו אנו דנים מותר היה לעיריה להעדיף את ה"וודאי" המזדקר לעין שבנסיון ובמומחיות של חברת מקורות לעומת ה"שמא" המעלה חששות וספיקות בדבר כישורי העותר לבצע את העבודה.
די בנאמר לעיל כדי להצדיק את החלטת העיריה ואין צורך להתייחס לנימוק השני של ועדת המכרזים שהעותר אינו ממלא אחר התנאי האוסר מסירת עבודות לידי קבלני משנה. העותר טען כי רק בהתקיים שני הנימוקים של העיריה גם יחד תעמוד החלטת ועדת המכרזים בתוקפה, ואילו אם ימצא כי אחד הנימוקים אינו עומד במבחן העובדות כי אז ההחלטה כולה נפסלת אך טענה זו אין לה יסוד. כל
אחד משני הטעמים, אם הוא מעוגן בעובדות, די בו כשלעצמו לפסילת הצעת העותר. ברם, לגופו של ענין צדקה ועדת המכרזים גם בנימוק השני.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. חשין לעותר, עוה"ד הורוביץ ופטל למשיבים. 2.1.83).
בג"צ 545/82 - אינג' אליהו פנר... בע"מ נגד משרד הבטחון ואח'
*פרסום מכרז חדש לאחר שמכרז קודם בוטל עקב חוסר תקציב (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בסוף 1980 פורסם מיכרז להקמת עשרות מחסני תחמושת ובינואר 1981 נמסרה לעותרת הודעה בכתב כי זכתה במכרז והיא מתבקשת לחתום על חוזה ביצוע. נאמר בהודעה כי אין לראות בה התחייבות מטעם המשיבים כל עוד לא נחתם חוזה או הוצא צו התחלת עבודה לפני חתימת החוזה. בסוף ינואר, בטרם נחתם חוזה או הוצא צו להתחלת עבודה, נשלחה לעותרת הודעה כי העבודה בוטלה לפי דרישת היזם. על כך לא הגיבה העותרת. לאחר כשנה וחצי הוציאו המשיבים מכרז חדש לבניית אותם מחסני תחמושת ונשלחה לעותרת הצעה ליטול חלק במכרז. העותרת סברה כי משהוחלט על ביצוע העבודה צריך לכרות איתה חוזה על אתר באותם תנאים שסוכמו במכרז הראשון. המשיבים סרבו לוותר על המשך הטיפול במכרז החדש ועתירת העותרת לבג"צ נדחתה.
כאשר נמסר לעותרת על ביטולו של המכרז הראשון לא הלינה על כך ולא הביעה מחאתה בדרך כלשהי. הביטול היה בתום לב ועניינו היה סדר עדיפויות תקציביות של משרד הבטחון, ויש לראות בו ביטול המכרז ולא ביטול העבודה. משבוטל המכרז הראשון והמשיבים עמדו לבצע את העבודה מחדש לאחר עבור שנה וחצי חייבים היו על פי דיני המכרזים לפרסם מכרז חדש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, חלימה. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. הוסיף - השופט ברק. עו"ד ג. לוי לעותר, עו"ד ש. צור למשיבים. 8.3.83).
ע.א. 27/81 - מודול חברה להנדסה בע"מ נגד אימקו הנדסה תעשייתית בע"מ
*הוצאות ושכ"ט עו"ד (הערעור נדחה).
המערערת ביקשה בביהמ"ש המחוזי צו מניעה האוסר על המשיבה לייצר "מסדים" המשמשים כקיבול לציוד אלקטרוני. יחד עם זאת עתרה המערערת למתן צו מניעה זמני, הבקשה נדחתה ונקבע שהוצאות הבקשה בסך 5,000 שקלים תהיינה לפי התוצאות. לבסוף נמחקה התביעה על הסף מחוסר עילה והמערערת חוייבה לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 שקלים כך שביחד עליה לשלם 15,000 שקלים בתוספת מע"מ. המערערת הגישה ערעור על פסק הדין ולחלופין על שיעור ההוצאות ובסיכומים חזרה בה המערערת מן הערעור ונותר הערעור על ההוצאות בלבד. ביהמ"ש העליון הביע את מורת רוחו מערעורים המוגשים בשאלת ההוצאות והמגמה להציף את ביהמ"ש בערעורים כאלה.
הטענה המשפטית של המערערת היא שביהמ"ש המחוזי חרג במידה משמעותית משיעור שכ"ט הקבוע בתעריף המינימלי. לטענתה, שכ"ט המינימלי בעד הגשת "בקשת ביניים" היה כ-100 שקלים שכה"ט המינימלי לענין תביעה לפס"ד הצהרתי היה במועד הרלבנטי כ-455 שקלים ומכאן שחרג ביהמ"ש עשרות מונים מן התעריף המינימלי והדבר מצדיק את התערבות ביהמ"ש שלערעור. לעומת זאת, טוענת המשיבה שלפי הערכה נכונה של שווי התביעה מדובר בסכום גבוה ביותר והיא מפנה לחוזה הידע שנחתם בין המערערת והחברה הבריטית שעל יסודו הוגשה התביעה, ושבו נקובים סכומי תמלוגים בסכום של מאות אלפי לירות שטרלינג, כמודד להערכת שווי התביעה. אין המערערת צודקת שנשוא התביעה אינו ניתן להערכה בכסף אם כי קשה לשום במדויק את נשוא התביעה. אין גם לקבוע קוי
גבול בין כלליו השונים של התעריף המינימלי משום שמכח התקנה 476 לתקנות סדר הדין אין התעריף המינימלי מחייב את ביהמ"ש, אלא שמכח ההלכה הפסוקה עשוי התעריף המינימלי לשמש מדריך וקנה מידה. בנסיבות המקרה הנוכחי אין ספק ששום פרקליט לא היה מקבל על עצמו להופיע תמורת שכ"ט של כ-600 שקלים. אין ספק שבעבר השתרשו במקרים מסויימים נוהגים לפסוק לבעלי דין רק חלק קטן מהשכר ששלמו לפרקליטיהם ובעל הדין שזכה בדין יצא נפסד. הגיעה השעה להשתחרר מנוהגים אלה ולפסוק לבעלי הדין שזכו בדינם את השכר הראוי להם בהתחשב בכל הנסיבות, גם אם במקרים מסויימים הוא עולה על התעריף המינימלי. בהתחשב בנסיבות התיק אין לומר שהשופט הפריז יתר על המידה בשיעור ההוצאות. טענות המערערת הצריכו דיון משפטי והגשת סיכומים בכתב ואין ספק שלתביעה היה שווי כלכלי ניכר. הערעור נראה טורדני וחבל שהוגש. לפיכך יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 30,000 שקל.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. החלטה - השופטת לוין. עו"ד גב' א. לוי למערערת, עו"ד א. פיש למשיבה. 3.2.83).
ע.א. 798/81 - דר' אירמה אבני ואח' נגד דר' עודד אבני
*ביקור אצל ילדים ומזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
בעלי הדין הם שני סטודנטים לרפואה שהכירו באיטליה ונישאו בנישואין אזרחיים בקפריסין. המערערת היא קטולית בעלת אזרחות איטלקית והמשיב יהודי אזרח ישראל. נולדה להם בת שהיא המערערת השניה וכיום היא בת שש שנים. השניים באו ארצה וכאן הנישואין לא עלו יפה והאשה שבה לבית הוריה באיטליה עם הילדה. בביהמ"ש המחוזי נתבררו מספר תובענות ובכללן המועדים של ראיית הילדה ע"י המשיב ושיעור המזונות. לענין פגישות בין המשיב ובין הילדה קבע ביהמ"ש המחוזי כי הילדה תישאר בינתיים בחזקת האם וזו חוייבה להביא את הילדה לישראל פעמיים בשנה כשהוצאות הבאת הקטינה יחולו על האשה והחזרתה יחולו על הבעל. בענין זה נתקבל הערעור ונקבע שהאשה תביא את הילדה רק פעם אחת בשנה למשך חודש לפחות ונוסף לכך רשאי המשיב לבקר את הילדה פעמיים בשנה באיטליה לתקופה של שבועיים בכל פעם. ביהמ"ש ציין כי נכון שמלכתחילה קיוו בעלי הדין לבנות בית בישראל, אך כשנכזבה תוחלתם והאשה שבה עם הילדה לבית הוריה באיטליה, שוב אין סיבה להטיל על האשה לבוא פעמיים בשנה לישראל עם הילדה וגם אין לחייב את האם לשלוח את הילדה בת שש שנים ארצה ללא ליווי.
אשר למזונות - ביהמ"ש פסק מזונות של 20,000 ל"י לחודש (ליום פסה"ד 19.11.81) שיתחלקו שווה בשווה בין המערערת לבין המשיב. צודקת המערערת בכך שהחלוקה צריכה להיות שונה. אם כי ביום שמיעת המשפט לא החזיקה המערערת במטפלת, הרי הילדה נמצאת בגן ילדים ששולם בו עבור שהיית הילדה סכום של 25,000 לירטות איטלקיות בחודש ועוד עולה מחומר הראיות שככל שתרבה עבודתה של המערערת כן יעלה הצורך במטפלת. בעקבות זאת יש לחלק את המזונות ולהטיל על המשיב 13,500 ל"י לחודש ועל המערערת 6,500 ל"י לחודש (ליום 19.11.81).
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, אור. עו"ד בן זמרה למערערות, עו"ד נבו למשיב. 31.1.83).
ע.א. 590/80 - היועץ המשפטי לממשלה נגד מנהל עזבון המנוחה... וארמין הופמן
*פירוש צוואה (הערעור נדחה).
המנוחה סלי מילר נפטרה בהיותה כבת 80 והשאירה אחריה
צוואה שקויימה וכן ניתן צו ירושה לגבי נכסים שאינם כלולים בצוואה. עפ"י צו הירושה זכה המשיב השני (להלן המשיב) בשליש העזבון והיתרה התחלקה בין יורשים אחרים. בצוואה נאמר כי "הסכומים במזומן שיש לי בחלקם הגדול במטבע זר בבנק לאומי ישתמשו בהם בשביל נכים ויתומים של מלחמת יום הכיפורים". המנוחה השאירה בסניף פלוני של בנק לאומי חשבונות במטבע זר ואין חולק שאלה באים בגדר הצוואה, אך היא הותירה בבנק גם כספת ובכספת זו נמצאו 178 מטבעות זהב הנושאות את דיוקנו של אדוארד השביעי. המחלוקת היא אם מטבעות אלה באות בגדר הסכומים "במזומן במטבע זר" שיש לחלקם לנכי מלחמת יום הכיפורים או שאלה אינם כסף "מזומן" ואז יש לחלקם לפי צו הירושה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מטבעות אלה אין לראותם כסכומים במזומן והערעור על כך נדחה. אין הדבור "סכומים במזומן" כולל בלשון בני אדם מטבעות זהב ותהיה אשר תהיה פרשנותו של הדבור בחיקוקים המגדירים "מטבע זר". אין חולקין שנותרו עוד פריטים שאינם כלולים בצוואה והצוואה עצמה אינה נוקטת לשון התייחסות לכל העזבון. גם המובאות שהובאו ע"י ב"כ המערער מפסקי דין אחרים המתייחסים לפירוש צוואות אינן יכולות לסייע למערער שכן בענין של פירוש צוואות מקרה מקרה ונסיבותיו.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, חלימה. עו"ד מ. קליבץ למערער, עו"ד צ. הרטל למשיב. 27.1.83).
ע.א. 143/79 - תבורי קריסטל נגד תשלובת טמפו ויהודה ויצמן
*אחריות בנזיקין עקב התפוצצות בקבוק משקה תוסס (ערעור וערעור נגדי של ויצמן - הערעור נתקבל והערעור הנגדי נדחה).
באוגוסט 1975 נפגע ויצמן (להלן התובע) בעינו מרסיסים של בקבוק שהכיל משקה תוסס. הבקבוק יוצר על ידי טמפו ומולא במשקה מתוצרתה של תבורי קריסטל. התובע תבע לדין בגין רשלנות הן את טמפו והן את קריסטל וזו האחרונה שלחה הודעת צד ג', בין היתר, לטמפו. ביהמ"ש המחוזי קבע שהתובע נפגע בעינו בשל התפוצצות בקבוק ללא אשמה מצדו. באשר לקריסטל קבע ביהמ"ש כי הן נטל הראיה והן נטל השכנוע מוטלים עליה להראות כי לא התרשלה כלפי התובע. לא רק שלא עמדה בנטל זה, אלא גם הוכחה התרשלות מצדה בשני אלה: בכך שהובילה את הבקבוקים בחום ובשמש, והדבר הביא להתחממות הבקבוקים ולהתפוצצותם; בכך שהמשיכה למלא ולשווק בקבוקים גדולים חרף העובדה שידעה כי קרוב למאה בקבוקים כאלה התפוצצו מאז החל ייצורם בשנת 1959. תופעה דומה אינה מתרחשת בבקבוקים קטנים יותר. באשר לטמפו קבע ביהמ"ש כי נטל הבאת הראיה (אך לא נטל השכנוע) בדבר חוסר רשלנותה מוטל עליה, ובנטל זה היא עמדה, שכן חרף העובדה שהוכח כי בבקבוק שפגע בתובע היו הפרשי עובי בדפנות, הוכח כי האפשרות שהתפוצצות תיגרם בשל פגם בייצורו של הבקבוק שקולה כנגד האפשרות כי לא היה לפגם כזה קשר לתאונה. כיון שכך לא יצא התובע ידי חובת ההוכחה כלפי טמפו ותביעתו נגדה נדחתה. ביהמ"ש קבע פיצויים גלובליים בסך 250,000 ל"י לתובע בגין הנזק הרכושי ו-75,000 ל"י בגין הכאב והסבל. בערעור מלינה קריסטל על אחריותה שלה ועל שחרורה של טמפו מכל אחריות ואילו התובע מלין על מידת הפיצויים הנמוכה. לענין מידת הפיצויים - אין ממש בערעור ויש לדחותו.
אשר לערעור של קריסטל - הצדדים הסתמכו אלה ואלה על דיני אחריות יצרנים בגין מוצרים פגומים שיש והם מעבירים את נטל השכנוע ויש והם מעבירים את נטל הראיה, אך היתה הוכחה פוזיטיבית לרשלנותה בכך שהובילה בקבוקים בחום השמש ובכך ששיווקה בקבוקים גדולים שבהם כבר אירעו התפוצצויות וזאת
מבלי לנקוט באמצעי זהירות כלשהם לשם הסרת התקלה. קביעות אלה מבוססות ואין להתערב בהן.
באשר לטמפו - גם אם תתקבל גישת ביהמ"ש המחוזי שכפות המאזניים מאוזנות הן, באשר להשפעת הפגם בייצור על אירוע התאונה, גם אז יש לחייבה. כשם שרשלנותה של קריסטל התבטאה בהובלה חשופה לשמש של בקבוקים שהנסיון הראה שכמה מהם מתפוצצים, כך גם התרשלה טמפו בהמשיכה בייצור בקבוקים שכאלה. יצרן המייצר בקבוק, אשר הנסיון מראה כי הוא מתפוצץ לאחר שמולא על ידי אחר והובל על ידו בשמש, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע אותה התפוצצות. עליו ליתן הוראות באשר להובלת הבקבוק ובאשר למילוי החוזר ועליו לבחון מחדש את שיטת הייצור. בכל אלה לא עמדה טמפו. אשר לחלוקת האחריות בין קריסטל וטמפו - בהעדר נתונים על מידת האשם של כל אחד מהמזיקים יש לחלק את האשם ביניהם שווה בשווה.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' י. וולפיילר לקריסטל, עו"ד ד. מור לטמפו, עו"ד ר. רון לויצמן. 27.2.83).
ע.א. 869/80 - עיזבון המנוח אג'בריה נגד מדינת ישראל
*בקשה לביטול פס"ד משנת 1968 בהליכי הסדר (הערעור נדחה).
נשוא הערעור הוא פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שניתן בפברואר 1968 בקשר לסכסוך על בעלות של קרקע באום-אל-פחם. ההליך היה במסגרת פקודת הסדר מקרקעין. הסכסוך היה בין המנוח לבין מדינת ישראל כשהמנוח הגיש תביעת זכות בקשר לבעלות על הקרקע, והמדינה תבעה להכריז עליה כאדמת טרשים בלתי מוקצית ולרשמה על שמה, המנוח לא הופיע ביום שנקבע לדיון והמשפט התנהל בהעדרו. בקשר לכך קבע ביהמ"ש המחוזי כי "הנתבע הוזמן כהלכה להביא את הוכחותיו אולם הוא לא הופיע והדיון התנהל בהעדרו". על סמך פסה"ד נרשמה החלקה על שם המדינה. בנו של המנוח, המייצג את העזבון, טען שאביו לא קיבל את ההזמנה למשפט וגם לא קיבל הודעה על פסה"ד לאחר שניתן, והוא המשיך לעבד את החלקה האמורה עד ליום מותו וכאשר הבן ביקש עתה לרשום את הזכויות במקרקעין ע"ש היורשים התברר לו שהזכויות הועברו למדינה. הבן הגיש לשם כך בקשה בדרך המרצה לביטול פסה"ד ותצהיר כי לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, המנוח לא הוזמן לדיון כדין ו/או הזמנתו אליה לא היתה בת פועל, ומעולם לא הודיעו למנוח על קיומו של פסה"ד. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת המערער בקבעו, לאחר שעיין בתיק ההסדר, כי בן אחיו של המנוח שהתגורר עמו, חתם על ההזמנה ואישר את קבלתה. הערעור נדחה.
משהוכחה קבלת ההזמנה כדין על ידי המנוח והוא לא הופיע לדיון, יכול היה לבקש ביטול פסה"ד שניתן שלא בפניו תוך המועד הקבוע בתקנות סדר הדין. הוא לא נקט בדרך זו ואיחר את המועד. לפי הוראה בפקודת ההסדר, יש להודיע לבעל דין שלא היה נוכח בשעת מתן פסה"ד על תכנו ובתיק ההסדר רשום כי פסה"ד הומצא למנוח. חזקה על פעולות שנעשו ע"י פקידי או רשויות השלטון שנעשו כדין, והצהרה סתמית של בנו של המנוח, כי לפי מיטב אמונתו אביו לא קיבל את ההזמנה למשפט ואת פסה"ד אין בכוחה לסתור את ההנחה הנ"ל. זאת ועוד, בשנת 1968 פורסם לוח הזכויות באיזור אום אל פחם וחזקה על תושבי האזור, שהגישו תובענות בהסדר, שהתעניינו לדעת אם זכו בתביעותיהם.
(בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, בך. החלטה - השופט כהן. עו"ד אבו חוסיין למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 17.2.83).
בג"צ 322/81 - דר' נג'רא מחול נגד הממונה על מחוז ירושלים
*רשיון להוצאת שבועון בשפה הערבית (העתירה נדחתה).
העותרת היא אזרחית ישראלית ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. היא ביקשה רשיון להוציא לאור עתון בשפה הערבית שיעסוק בענייני חברה, כלכלה וכו' והממונה על המחוז סרב להעניק לה את הרשיון ואף סרב לנמק את סרובו. הוא הסתמך על תקנה 94(2) לתקנות הגנה (שעת חירום) שלפיה רשאי הממונה על המחוז "ככל אשר יישר בעיניו ומבלי לתת כל טעם לדבר, להעניק או לסרב מלהעניק כל תעודת היתר כזאת...". המשיב גילה שמדובר בשיקולים של בטחון המדינה אך סרב לגלות מהם שיקולי בטחון המדינה. העתירה לבג"צ נדחתה. אכן אין רוחו של ביהמ"ש נוחה מן הסמכות המוחלטת שיש בידי המשיב לסרב מתן רשיון ללא כל הנמקה, אך עוקצה של ההתנגדות לתקנה הנ"ל שעניינה זכויות יסוד של חופש הדיבור וחופש הביטוי ניטל כאשר המשיב נימק את החלטתו בנימוקי בטחון ואף הגיש הודעה על ראיות חסויות ואיפשר לבג"צ לבדוק את הראיות אם כי שלא בדרך המקובלת ושלא במעמד בעל הדין שכנגד. בג"צ בדק את הראיות החסויות והגיע למסקנה שאין להורות על גילוי הראיות וכן כי הסירוב לתת את הרשיון איננו בבחינת גזירה שאין עמה טעם. בג"צ ציין כי אמנם בבקשה של גילוי ראיות שנתבקשה ע"י העותרת יכול לדון שופט אחד של ביהמ"ש העליון, אך הדברים קל וחומר שהוא יכול להתקיים בפני שלושה שופטים.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עוה"ד קרצמר וגב' גביזון לעותרת, עו"ד יאראק למשיב. 20.10.82)
בג"צ 15/82 - זאב רודמן נגד עירית רעננה ואח'
*מסירת עבודה במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העיריה פרסמה מכרז. בהודעה בעתונות צויין כי על הקבלן לצרף אישור של רשם הקבלנים וכי הועדה לא תדון בהצעה שאליה לא יצורפו המסמכים הנדרשים. במכרז עצמו לא נכללה הדרישה של אישור רשם הקבלנים. המשיב הששי (להלן הזוכה) השתתף במכרז ולא צרף אישור רשם הקבלנים. רק לאחר שהוגשה העתירה נרשם אצל רשם הקבלנים וקיבל את אישורו. העותר היה רשום כנדרש, אך נתן הנחה בהצעתו ומניסוח ההנחה לא היה ברור על מה ההנחה ובכמה היא מסתכמת והאם היא צמודה וכדומה. הצעת הזוכה היתה זולה יותר מהצעת העותר והצעת העותר היתה זולה יותר מכל ההצעות האחרות גם ללא ההנחה שנתן, עתירת העותר נתקבלה. החובה להמציא את אישור רשם הקבלנים קיימת גם כשהותנתה על כך רק בפרסום בעתונות ולא בתנאי המכרז וזאת למרות שהפרסום בעתונות לא היה חובה. אשר לטענה שגם בהצעת העותר יש פגם בכך שההנחה שהציע אינה ברורה - אכן אילו היתה הצעת העותר זולה יותר רק ע"י ההנחה היה מקום לפסול את הצעתו. ברם, גם ללא ההנחה הצעתו זולה מכל המציעים האחרים מחוץ להצעת הזוכה, בכל הנתונים יש למסור את העבודה לעותר.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, בך. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד גרוסמן לעותר, עוה"ד ע. גל ותיק למשיבים. 24.5.82).
בג"צ 138/82 - פנינה פירסטון ואח' נגד שר הפנים ואח'
*התנגדות לשינוי תכנית מתאר המגדילה את אחוזי הבניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם בעלי מקרקעין הסמוכים למגרש בשטח כארבעה דונם בירושלים ולאחר שפורסמה תוכנית מיתאר שמגמתה היתה להכניס שינויים באפשרויות הבניה במגרש הגישו העותרים התנגדות לועדה המחוזית ומשנדחתה התנגדותם בחלקה פנו לבג"צ. העתירה נדחתה.
מדובר בבניית בנינים שאחד מהם יהיה מיועד להשכרה והשני למכירה כשהדירות להשכרה ימומנו מתרומות. העותרים טוענים שכתוצאה מאישור התכנית תוגדל צפיפות הדיור באזור שבו כבר כעת צפיפות הדיור גדולה, ואולם לא מדובר כאן בהגדלה מרחיקת לכת, ועל כל פנים רשויות התכנון שקלו כראוי את נימוקי ההתנגדות של העותרים. לעומת הענין למנוע הגדלת צפיפות האוכלוסיה בשטח זה עמדה בפני הרשויות מטרה של הקמת דירות להשכרה כדי לפתור בדרך זו פתרון חלקי את בעיית השיכון לזוגות צעירים. אין זה שיקול זר הנוגד את מטרות חוק התכנון והבנייה. תפקיד רשויות התכנון אינו מוגבל לתכנון פיזי גרידא, אלא הן חייבות להביא בחשבון מגוון רחב של נושאים הקשורים בענייני תכנון. אשר לטענת העותרים כי בתוכנית שהופקדה הוכנסו שינויים עד כדי צורך להפקיד הפקדה חדשה את התוכנית - לפי החוק רשאית הועדה המחוזית לאשר תוכנית מפורטת בלי שינויים או להכניס שינויים הנובעים מקבלת התנגדויות, אם כי אין להכניס שינויים בתוכנית באופן שמרוב שינויים לא יכירו את התוכנית המקורית. העותרים מסתמכים על חוות דעת של מומחה מטעמם כי מגרש חניה שבו יחנו מכוניות רבות יגרום לזיהום אויר במידה המסכנת את בריאות האנשים במקום, ומאידך היתה חוות דעת של מומחה מטעם המשיבים כי מגרש חניה לא יהווה מקור למטרד. אין לומר שהועדה היתה חייבת לקבל דווקא את חוות דעתו של המומחה מטעם העותרים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא י. כהן. עוה"דגב' פ. פירטון וגב' מילמן לעותרים, עו"ד גב' מ. שקד למשיבים. 19.7.82).
בג"צ 659/81 - תה"ל בע"מ נגד רשות הנמלים ומילשטיין בע"מ
*מסירת עבודה במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
רשות הנמלים הוציאה הצעה למספר חברות בעלות נסיון בשטח קידוחים ימיים והזמינה אותן למו"מ על ביצוע קידוחים לצורך איסוף חומר עובדתי - מדעי ביחס לתנאי התשתית של שכבות שונות בעומקים מסויימים מתחת לקרקעית הים, במסגרת הגדלת נמל אשדוד ובניית שובר גלים במקום. בפניה צויינו במדוייק הדרכים והשיטות לביצוע הקידוחים. להצעה נענו תה"ל ומילשטיין. תה"ל היתה צמודה בהצעתה לדרישות שהוצגו ע"י רשות הנמלים ואילו מילשטיין הציעה שיטה אחרת לביצוע הקידוחים (להלן - שיטת הקונוס). רשות הנמלים העדיפה לקבל את שיטת הקונוס שהיא שיטה חדשנית ומכאן העתירה.
בג"צ החליט להורות לרשות הנמלים להוציא הזמנה חדשה לתה"ל ולחברת מילשטיין להגשת הצעות לעשיית קידוחי נסיון, כשבהצעה החדשה יפורש כי המציעות יכולות להגיש את הצעותיהן לפי כל שיטה ולפי צרוף שיטות שירצו, כולל השיטה הקיימת ושיטת הקונוס. בג"צ קבע כי אמנם לא מדובר כאן במכרז ממש, אלא ב"כעין מכרז", אך רשות הנמלים הסכימה שצריכים לחול בענין הנדון הכללים והעקרונות שחלים על מכרזים במובן הגינות, שויון זכויות וכיוצא באלה. בשאלה שבמחלוקת החליט בג"צ שחברת מילשטיין לא עמדה בתנאים ולא היה מקום לקבל את הצעתה. עם זאת החליט בג"צ שלא להורות למסור את העבודה לתה"ל, אלא לאפשר לתה"ל ולחברת מילשטיין להגיש מחדש הצעות בג"צ נקט בדרך זו משלושה טעמים: אין מדובר במכרז פורמלי; לא הוכח שמילשטיין פעלה בחוסר תום לב או בקנוניה עם רשות הנמלים; טובת הצבור דורשת לתקן את מה שהוחמץ תחילה ע"י רשות הנמלים, דהיינו היתרונות שבשימוש בשיטת הקונוס העשוייה לייעל את עבודת הבדיקות ואולי אף להוזיל אותה בסופו של דבר.
(בפני השופטים: הנשיא לנדוי, יהודה כהן, בך. החלטה השופט כהן. עו"ד עמיהוד בןפורת לעותרת, עוה"ד א. דותן וא. מילשטיין למשיבות. 22.7.82).
בג"צ 152/82 - דניאל אלון נגד ממשלת ישראל
*הקמת ועדת החקירה בענין רצח ארלוזורוב (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ענינה של העתירה החלטת הממשלה להקים ועדת חקירה שתחקור את פרשת רצח ארלוזורוב. טענת העותר היתה כי יש בהחלטת הממשלה משום התערבות בלתי נאותה במעשה חלוט של הרשות השופטת. בעתירה התעוררו השאלות אם אכן יש בהחלטה התערבות במעשה השפיטה ואם לעותר זכות עמידה. בג"צ נטה לא להחליט בדבר זכות העמידה לעותר שכן לגופו של ענין דחה את העתירה. בנסיבות הנתונות, כשמדובר בפסקי דין שניתנו לפני עשרות שנים, כשפסקי הדין לא היו מנומקים, כשלא מדובר בועדת חקירה שעניינה לפגוע בסמכותה של הרשות השופטת או לעקוף סמכות זו, אין לפסול את החלטת הממשלה. בשאלה הנדונה ניתנו מספר פסקי דין וההחלטה נתקבלה תוך הסתייגויות מסויימות.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, אלון, ברק, ש. לוין. עוה"ד ד. בן זאבוי. שלום לעותר, עו"ד גב' ד. ביניש למשיבה. 10.8.82).
בג"צ 114/83 - זאב טריינין נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*דרישה להסרת חסינות חבר כנסת (העתירה נדחתה).
העותר פנה לבג"צ כי יורה ליועץ המשפטי לפתוח בהליכים נגד ח"כ זייגר בגין דברים שהשמיע בקשר לעבודתה של וועדת החקירה בפרשת הטבח בסברה ושתילה. העתירה נדחתה. הסמכות לפנות לכנסת ולבקש הסרת חסינותו של חבר כנסת יוחדה ליועץ המשפטי וזוהי אחת מאותן סמכויות מובהקות של היועץ המשפטי שבהעדר עילה ממשית המצביעה על פגם בשקול הדעת לא יתערב בה בג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, יהודה כהן. 17.2.83).
בג"צ 60/83 - האשם מחמד יוניס שעת נגד שרות בתי הסוהר
*מאסר על אי תשלום קנס שהופעל תוך כדי ריצוי עונש מאסר (העתירה נדחתה).
העותר הורשע בפלילים ונדון ל- 24 חודשים מאסר בפועל ולתשלום קנס של 2,500 שקלים או חמישה חדשי מאסר תמורתם. בסמוך לאחר מכן הוצאה פקודת מאסר עקב אי תשלום הקנס והפקודה הועברה לשרות בתי הסוהר והוצגה גם לעותר. שרות בתי הסוהר החליט על מאסר העותר לחמשה חדשים עקב אי תשלום הקנס ורק בתום מאסר זה שילם המערער את הקנס. שירות בתי הסוהר קבע כי לאחר שכבר ריצה העותר את המאסר אין הקנס ששילם יכול לשנות את המצב ולפיכך אין לראות בחמשה חדשי מאסר אלה חלק מתקופת המאסר של 24 חדשים. העתירה נדחתה. לפני שפנה לבג"צ פנה המערער לביהמ"ש המחוזי וביקש שבעקבות תשלום הקנס יפחיתו לו את חמשת חדשי המאסר. ביהמ"ש המחוזי קבע "כמבוקש. מאחר והקנס שולם אין לכלוא את הנאשם לתקופה נוספת של חמשה חדשים". ברם, בסעיף 46 לחוק העונשין נקבע כי מי שנידון לתקופות מאסר שונות, כשבין תקופות המאסר ישנו גם מאסר בשל אי תשלום קנס "ישא אותו תחילה לפני כל מאסר פלילי אחר, ואם היה במאסר פלילי בעת שהוטל עליו מאסר בשל אי תשלום קנס יופסק אותו מאסר, לשם נשיאת המאסר בשל אי תשלום הקנס, וישוב ויימשך משתם המאסר האמור". מהאמור בחוק ברור לחלוטין כי מי שנגזר עליו עונש של קנס ומאסר בתמורה, ואינו משלם את הקנס ביום שנקבע לתשלום הקנס, יש להפעיל כנגדו מיד ולפני כל עונש מאסר אחר את המאסר שבגין הקנס. כך נהג שירות בתי הסוהר במקרה דנן ובדין נהג כך. לא תעמוד לו למערער החלטתו המאוחרת של ביהמ"ש המחוזי להפחית את חמשת חודשי המאסר, שכן החלטה זו
אין לה כל נפקות כאשר היא נוגדת את הוראות החוק וניתנה באיחור וללא סמכות.
(בפני השופטים: ברק, דב לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. העותר לעצמו,עו"ד ר. יאראק למשיב. 14.3.83).
בג"צ 680/81 - זושא לוריא ואח' נגד השר לעניני דתות ואח'
*הרכב המועצה הדתית באור יהודה
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים קובלים ששר הדתות קיפח את אגודת ישראל וחבריה באור יהודה בכך שבין המועמדים שהומלצו על ידו למועצה הדתית באור יהודה אין אף מועמד המייצג את סניף אגודת ישראל במקום. על פי חוק שירותי הדת היהודים מוסמך השר להציע %45 מבין המועמדים למועצה הדתית. הוא המליץ על חמישה חברים, ולטענת העותרים, כולם חברי מפד"ל. לטענתם, אגודת ישראל זוכה לתמיכה ניכרת באור יהודה, ובבחירות לכנסת העשירית זכתה בקולות רבים יותר מהמפד"ל. טענה נוספת מתייחסת להרכבה של ועדת השרים שדנה במחלוקת בין שר הדתות לבין הרשות המקומית בענין איוש המועצה. בהתאם לחוק יובאו חילוקי הדעת להכרעת ועדת שרים שחבריה יהיו שר הדתות, שר המשפטים ושר הפנים וכיום נתקיים הדיון בין שני שרים בלבד שכן שר הדתות הוא גם שר הפנים. בתצהיר התשובה מטעם משרד הדתות נאמר כי אחד המועמדים של המועצה המקומית הוא חבר באגודת ישראל וכי שר הדתות מוכן להעניק לרשימת אגודת ישראל נציג נוסף בין החמשה שהוא ממליץ. כן הוסבר כי אחד מבין חמשת הממונים על ידי השר הינו איש מפלגת העבודה ועובדה זו אינה מוכחשת. העתירה נדחתה.
לענין הרכב ועדת השרים - אין מניעה לכך שאדם המכהן בשתי משרות מינהליות, ימלא את התפקידים המוטלים עפ"י החוק על כל אחד מבעלי אותן משרות. כמו כן, להכרעת ועדת השרים מובאים חילוקי דעות שנתגלו בין שר הדתות, הרשות המקומית והרבנות, כך שטענה כנגד הרכב אותה ועדת שרים יכולה להשמע מפי הרשויות הנ"ל ולא מפי העותרים.
אשר למנויים של שר הדתות - הכללים המחייבים להנחותו הם בין היתר: ההרכב כולו צריך להוות נציגות מתאימה של הגופים והעדות העיקריים המעוניינים בקיומם של השירותים הדתיים, אך לאו דווקא נציגות יחסית מדוקדקת כפי שניתן להשיגה בבחירות יחסיות לפי רשימות מפלגתיות; גם אם אין חובה לשקף במדויק את יחסי הכוחות בתוך הרשות המקומית הרי אסור לשבש לגמרי את היחס בין כוחן המספרי של המפלגות ברשות המקומית לבין יצוגן במועצה הדתית; יש לתת משקל רב לתוצאות הבחירות לרשות המקומית המהוות בבואה נאמנה ליחסי הכוחות בין הגופים במישור המקומי ואם כי מותר להתחשב בתוצאות הבחירות לכנסת הרי משמעות הצבעה זו מוגבלת ביותר; בג"צ יתערב בהחלטת הרשויות המציעות רק אם היה עיוות יסודי בשיקוליהן ובהחלטותיהן. משקלה הסגולי של אגודת ישראל באור יהודה אינו ברור די צרכו; בזכרון דברים שנערך בין המפלגות הדתיות בנובמבר 1979, המשקף את תביעותיה של אגודת ישראל ביחס לייצוג חבריה במועצות הדתיות נאמר כי אין אגודת ישראל תובעת כל יצוג באור יהודה וכאמור יש לה כבר יצוג של חבר אחד והמשיב מוכן להעניק לה יצוג של חבר נוסף; דרישתם הנוכחית של העותרים מבוססת על הצלחתם היחסית בבחירות לכנסת ואין ליחס משקל מכריע לתוצאות אלו. בהתחשב בכל הנסיבות האמורות אין להתערב במינוי שר הדתות.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. כהן, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד ש. סופר לעותרים, עוה"ד ר. יאראק וי. שטרן למשיבים 16.3.83).