ע.א. 608/81 - בנימין סויסה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 633/80 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים בייסקי וגב' נתניהו כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא שמגר)
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בעבירת סמים ונדון ל- 6 חדשים מאסר בפועל. במעמד גזר הדין נכח המערער וביקש דחיית ריצוי המאסר לשבועיים וביהמ"ש נעתר לבקשה. כעבור שבועיים הופיע המערער בפני ביהמ"ש וביקש לדחות את ריצוי המאסר לעוד שבועיים וביהמ"ש נעתר גם הפעם לבקשה. בהחלטת הדחייה נאמר "על הנאשם להתייצב במזכירות ביהמ"ש המחוזי ביום 15 באוקטובר עד שעה 12 כדי להתחיל בריצוי עונש המאסר". המערער לא התייצב במועד האמור, הוא נעצר לאחר כחודש והועמד לדין בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית בניגוד לסעיף 257 לחוק העונשין. בביהמ"ש המחוזי טען המערער כי כתוצאה מדחיית ריצוי העונש לא הושם עדיין "במשמורת חוקית" ואין אדם יכול לברוח ממשמורת חוקית כשהוא לא נתון בה כלל וכן כי גזר הדין המורה למערער להתייצב במזכירות ביהמ"ש נוגד את תקנה 5 לתקנות העונשין הקובעת כי יש לציין "בגזר הדין את תחנת המשטרה בה על הנידון להתייצב לריצוי העונש" ואילו מזכירות ביהמ"ש אינה תחנת משטרה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה הראשונה בהסתמכו על פס"ד קודם (להלן פס"ד מזרחי) שבו אסיר שקיבל חופשה לא חזר לכלא וביהמ"ש העליון קבע כי ניתןלהעמידו לדין על בריחה ממשמורת חוקית למרות שבאופן פיזי הוא לא ברח מבית הסוהר. לדעת ביהמ"ש המחוזי אין הבדל בין מקרה שבו האיש כבר היה נתון במאסר לבין המקרה שלפנינו שבו נדון המערער למאסר אך טרם התחיל בריצוי העונש. כן דחה את הטענה השניה של המערער. מכאן הערעור.
השופט בייסקי:
א. השאלה היא מה מועד תחולתה של "המשמורת החוקית" ואם היא מותנית באקט פורמלי או פיזי שרק לאחר שהוא מתקיים נחשב האדם נתון בה. אינו דומה המקרה דנן לפס"ד מזרחי שבו כבר היה האיש נתון במאסר, בעוד שעל המערער לא הופעלה עדיין המשמורת הנובעת מגזר הדין שכן הביצוע נדחה.
ב. אם כי לפי פסק דין מזרחי ניתן לברוח ממשמורת חוקית גם כאשר המשמורת היא נורמטיבית או קונסטרוקטיבית ולא פיזית, הרי תחילתה של המשמורת חייבת להיות פיזית או באקט פורמלי, אם כי לאו דווקא ע"י רישום בפועל בבית הסוהר וכליאה בו. התובעת גורסת כי המשמורת החוקית מתחילה עם הקראת גזר הדין שהוא מקור הנורמה הקובעת את הסטטוס של הנידון, גם אם ניתנה למערער אורכה להלך חפשי עד לתאריך מסויים. גישה זו אין לקבל. תחילתה של המשמורת, להבדיל מהקביעה בדבר המועד שבו היא אמורה להתחיל, צריכה להיות במאסר או במעצר, או לפחות בפיקוח או שליטה על חופש התנועה שאופיים פיזי. לאחר מכן יכולים התנאים להשתנות ויכולות להיות נסיבות של הרפיית הפיקוח, הוא המצב של משמורת נורמטיבית. יהא זה בלתי סביר ופיקטיבי לומר שגם כניסה ראשונית למשמורת חוקית תהיה בדרך נורמטיבית ללא כל צורת פיקוח או הגבלת החופש. גזר הדין המטיל מאסר קובע נורמה, ובאין דחיית ביצוע, מופעלת הנורמה מייד, בדרך כלל ע"י מתן הוראת ביצוע המאסר בפועל, וכבר בכך מתגבשת המשמורת. אולם משנדחה ביצוע גזר הדין למועד מאוחר יותר עדיין יש צורך בגיבושה והפעלתה הראשונית של המשמורת.
ג. כיון שכך אין צורך להכנס לשאלה אם העובדה שצויין בגזר הדין שעל
המערער להתייצב במזכירות ביהמ"ש ולא בתחנת המשטרה יכולה לעזור לו. בהערת אגב יאמר כי צדק ביהמ"ש המחוזי שמבחינה פורמלית גרידא מדובר כאן בדחיית ריצוי העונש שהוענקה כשבועיים לאחר מתן גזר הדין, ואילו ההוראה בתקנות העונשין הקובעת שיש להתייצב בתחנת המשטרה, מתכוונת לארכה שניתנה בגוף גזר הדין. כמו כן צדק השופט בנימוקו האחר כי ביהמ"ש הדוחה ביצועו של עונש רשאי להתנות את הדחייה בתנאים שימצא לנכון ויכול הוא להתנות את התנאי של התייצבות במזכירות ביהמ"ש.
ד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אילו היה מזכה את המערער מהעבירה של בריחה ממשמורת חוקית היה פוסק כי המערער עבר את העבירה האחרת שיוחסה לו בכתב האישום - הפרת הוראה חוקית - לפי סעיף 287 לחוק העונשין, למרות העובדה שהעבירה הנדונה נמחקה מכתב האישום בהסכמת התביעה. ואכן, משנתקבל הערעור על ההרשעה של בריחה ממשמורת חוקית יש להרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 287 של הפרת הוראה שניתנה כשורה ע"י ביהמ"ש.
ה. אשר לעונש - ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה מאסר על תנאי ו- 5,000 שקל קנס ומכיון שנתקבל הערעור באשר לסעיף האישום והמערער הורשע בסעיף קל יותר יש להעמיד את המאסר על תנאי על ששה חדשים בלבד.
מ"מ הנשיא שמגר (דעת מיעוט):
נכון כי אין פלוני נכנס למעמד של איש הנתון במשמורת חוקית, רק ע"י כך שעורכים אסמכתא עפ"י דין לשם כליאתו. חתימה על פקודת מאסר הנוקבת בשמו של פלוני ומורה על כליאתו או חתימת גזר דין והודעתו בהעדרו של הנדון אין בהן כשלעצמן כדי להפוך את מי שהיה חופשי למי שנתון במשמורת. ברם, יכול אדם להימצא במשמורת חוקית גם בטרם נכלא, משמע, תחילת תוקפה של המשמורת מן העת שהודע למי שמתכוונים לשימו במשמורת כי הוא עצור או אסור מאותו רגע, על יסוד אסמכתא המעוגנת בדין שתוכנה נמסר לו באותו מעמד. אין לראות את כוחו וסמכותו של השוטר או שליח מוסמך אחר של הרשות כנעלה יותר ובעלת השלכות משפטיות רבות יותר מאלו של הערכאה השיפוטית עצמה. השימה במשמורת מתבטאת בדרך כלל בהודעה רשמית הנמסרת למי שמתכוונים לעצרו או לאסרו שלפיה הוא עצור או אסור, ולפיכך גם הקראת גזר דין מאסר במעמד הנאשם מהווה תחילת משמורת חוקית. הדחייה של מועד תחילת המשמורת משמעה כי אם הנדון אינו מתייצב במקום ובזמן שנקבעו לו לתחילת ריצוי העונש רואים אותו כמי שברח מן המאסר. מחדלו מהווה במקרה כגון זה את הבריחה לפי החוק. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה בבריחה ממשמורת חוקית.
השופטת נתניהו (מצטרפת לדעת השופט בייסקי):
מקור הסמכות לשים אדם במשמורת נובע מכחו של גזר הדין שנתנה הרשות השופטת. גזר הדין יוצר את הנורמה הקובעת את מעמדו של הנאשם אך הקראת גזר הדין באזני הנאשם ע"י השופט אין בה כדי להוות שימתו במשמורת חוקית. סמכותה של הרשות השופטת נבדלת מזו של השוטר, שהשוטר ולא הרשות השופטת הוא המופקד על ביצוע החלטת הרשות השופטת. האחרונה פוסקת וקובעת שיש לשים את הנאשם במשמורת, אך אין היא מבצעת החלטותיה ואין היא שמה אותו במשמורת. שלוחיה של הרשות המבצעת הם השמים את הנאשם במשמורת ולשם כך די בהודעה שנותן שוטר לנאשם בדבור פה בפניו שהוא אסור מתוקף גזר הדין. כך הדבר כשהמאסר הוא מיידי ואין מניעה שכך יהיה וכך תתחיל המשמורת גם
כשבצועו של גזר הדין נדחה והשוטר מודיע לנאשם כי הוא אסור החל מתאריך פלוני שבו עליו להתייצב להתחלת ביצוע מאסרו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. עו"ד ש. ברעלי למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 28.2.83).
=בג"צ 672/82 - נרדאה חיים נגד ועדה רפואית לעררים לפי פקודת מס הכנסה
*הכרה בנכות לצורך פטור ממס הכנסה (העתירה נדחתה).
עפ"י פקודת מס הכנסה ניתן פטור מסויים לנכה שנקבעה לו נכות של %100. העותר פנה לנציבות מס הכנסה וביקש כי תוכר נכותו לענין פטור ממס הכנסה, הוא הועמד לבדיקת ועדה רפואית ונקבעה לו נכות זמנית בשעור של %100 לתקופה של שנה, ולאחר מכן הוארכה הנכות הזמנית בשעור של %100 לתקופה נוספת של שנה. לאחר השנה השניה נקבעה לו נכות לצמיתות בשעור של %75. על החלטה זו הוגשה העתירה ובפי העותר שתי טענות עיקריות: במצבו הרפואי לא חל שינוי מאז פנה לראשונה לועדה הרפואית ואם נקבעה לו אז נכות של %100 אין יסוד להפחיתה ל-%75; ועדה של משרד הבריאות קבעה לעותר נכות בשעור של %100 לענין מוגבלות בניידות לצורך קבלת רכב. העתירה נדחתה. לא הרי השיקולים לענין קביעתה של הנכות הזמנית כהרי השיקולים לענין קביעת הנכות לצמיתות ויתכן שועדה רפואית תקבע נכות זמנית בשעור פלוני ונכות לצמיתות בשעור אלמוני. אשר לקביעת הנכות לענין ניידות - העובדה שנקבעה לעותר מוגבלות בניידות בשעור של %100 לענין פטור ממסים ברכישת רכב אינה רלוונטית לענייננו. מוגבלות לענין הניידות ענינה נכות פונקציונלית ואילו בענייננו מדובר בנכות פיזית כללית.
(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט ברק. העותר לעצמו, עו"ד מ. מזוז למשיבה. 28.2.83).
ע.א. 815/80 - הרלו אנד ג'ונס נגד אדרס חמרי בנין בע"מ
*פיצויים בגין אי הספקת סחורה מגרמניה לישראל (הערעור נתקבל).
המערערת סוחרת ברזל ומקום מושבה בגרמניה המערבית והמשיבה סוחרת ברזל ומקום מושבה בישראל. בהסכם מיום 6.9.73 התחייבה המערערת לספק למשיבה 7,000 טון ברזל במחיר של 620 מרק לטונה בנמל מיפה. עקב מלחמת יום כיפור נגרמו עיכובים במשלוח ולאחר מו"מ הסכימה המשיבה להוסיף 50 מרק לטונה. המשלוחים החלו להגיע רק בינואר 1974 והמערערת שלחה במספר משלוחים 5,000 טון. ביום 6.4.74 נשלח המשלוח האחרון של 1,500 טון ובמברק ששוגר לאחר יומיים, היינו ביום 8.4.74, הודיעה המערערת שזה המשלוח האחרון וכי מחמת דמי האחסון הגבוהים היא נאלצת למכור את היתרה של 2,000 טון לאחרים. ואכן המערערת מכרה את הכמות הנ"ל בגרמניה תמורת 800 מרק לטונה. ביום 11.4.74 שיגרה המשיבה מברק למערערת ובו נאמר "דורשים השטת יתרת... הברזל... הוצאות אחסנה תוספנה". משך כל שנת 1974 לא עשתה המשיבה מאומה ואת האשראי הדוקומנטרי לפי ההסכם היא האריכה עד 31.5.74 אך גם פעולה זו קדמה למשלוח המברק. ביום 7.1.75 שיגרה המשיבה מכתב לנספח המסחרי ליד שגרירות גרמניה בישראל ודרשה לפצותה על הנזקים שנגרמו לה. המערערת שלחה מכתב למשיבה וכשנה לאחר חליפת מכתבים זו הגישה המשיבה נגד המערערת תביעה כספית בגין אי אספקת יתרת הברזל. בכתב התביעה אין טענה שהמשיבה ביטלה את החוזה וטענותיה הן שהמערערת הפרה את החוזה ומכרה את הברזל בהמבורג במחיר השוק דאז שהיה 900 מרק לפחות ודי בכך כדי
לזכותה בפיצוי כדי ההפרש בין מחיר השוק לבין המחיר המוסכם; לחילופין היא טוענת שנאלצה לרכוש ברזל אחר תמורת 900 מרק כדי לספק ללקוחותיה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסעיף הנוגע לענין הוא סעיף 84 בחוק המכר (מכר טובין בינ"ל) הקובע כי כאשר בוטל חוזה ויש מחיר מצוי לטובין יהיו הפיצויים שווים להפרש בין המחיר שנקבע בחוזה לבין המחיר בתאריך שבו בוטל החוזה, תנאי בל יעבור לחלותו של סעיף 84 הוא שהחוזה בוטל אך כאמור לא נטען בכתב התביעה כי החוזה בוטל, מתי וכיצד. ביהמ"ש המחוזי ראה את יום 8.4.74 כיום ביטול החוזה, ואולם הוכח היפוכו של דבר, היינו כי ביום 11.4.74 הודיעה המשיבה למערערת שהיא עומדת על קיום החוזה. מכיון שאין טענה של ביטול חוזה אין להחיל את סעיף 84 הנ"ל. המשיבה תמכה את תביעתה על טענה חילופית בדבר רכישת טובין דומים במחיר יותר גבוה ומכאן שברצונה להשען על סעיף 85 לחוק הנ"ל, אך גם סעיף זה חל רק בתנאי שהחוזה בוטל וכאן לא נטען כי החוזה בוטל. גם את יום הגשת התביעה אין לראות כיום ביטול החוזה שכן לפי החוק הנ"ל מאבד הקונה את זכות ההודעה על ביטול החוזה אם לא השתמש בזכות זו תוך זמן סביר, וכתב התביעה הוגש בינואר 1976 הרבה מעבר לתקופה סבירה למטרה האמורה. המשיבה גם לא יכולה להסתמך על חוק התרופות ולתבוע את מלוא הנזקים שנגרמו לה, שכן במקרה כזה היא חייבת להוכיח נזקיה וכאן לא הוכיחה את נזקיה. אין גם לראות באי חידוש האשראי הדוקומנטרי משום ביטול החוזה ע"י התנהגות, שכן אין קשר בין שני אלה ויכול הצד המקיים את ההסכם שלא לחדש את האשראי עד לתום התאריך ובכל זאת לעמוד על ביצוע ההסכם ולחכות עם חידוש האשראי הדוקומנטרי עד שהצד השני יסכים לבצע את ההסכם.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, שילה. החלטה - השופטת בן פורת. עוה"ד קנטור ובירו למערערת, עו"ד שאנן למשיבה. 10.10.82).
ע.פ. 618+664/82 - זהבה רייכרט נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (הוצאת כסף במרמה) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעורים נדחו).
הספרית של המערערת היתה אשה עקרה והמערערת הבטיחה להשיג לה ולד לאימוץ מאת חיילת אלמונית ובמשך כמחצית השנה גרמה למתלוננת מתח נפשי לא יתואר. המתלוננת עשתה כל ההכנות לאימוץ הילד ולבסוף הודיעה המערערת למתלוננת כי החיילת נזקקת לניתוח קיסרי ודרשה ממנה סכום של 30,000 ל"י במזומנים. בהמשך קיבלה המערערת מהמתלוננת סכום נוסף של 500 דולר בתואנת שוא ולבסוף הודיעה המערערת כי התינוקת נפטרה אך הבטיחה להשיג לה תינוקת אחרת תמורת 40,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, ודן אותה ל- 18 חדשי מאסר שמהם ששה חדשים לריצוי בפועל. הערעור על מידת העונש נדחה. הסניגור ציין את השיקולים לקולא, ובין היתר כי אין למערערת הרשעות קודמות; כי מדובר בעבירה שבוצעה בנסיבות שאינן נפוצות ואין משמעות יתירה לאלמנט ההרתעה; המערערת הודתה במעשה ושיתפה פעולה עם חוקריה ואף החזירה את הכספים למתלוננת; בנה של המערערת נפגע בתאונת דרכים והוא נזקק לטיפולה וכן כי המערערת איננה בעלת אופי יציב ונתונה ללחצים המביאים אותה לביזבוז כספים. לעומת זאת ציינה התובעת את הנסיבות החמורות וההתנהגות המחפירה של המערערת המחייבים החמרה בעונש.
מעשיה של המערערת חמורים ומכוערים הם וגם אם זו הרשעתה הראשונה הרי התקופה הארוכה שבה ניצלה את מצוקתה של המתלוננת היא בבחינת חומרה יתירה. נסיבות המעשה מחד ואישיות העבריין מאידך הם גורמים שיש לשקלם
לענין מידת העונש וככל שהנסיבות חמורות עשויות אלה לגבור על ההתחשבות בנסיבות האישיות של העבריין. אין ממש בטענה שמדובר כביכול בעבירה נדירה, מדובר בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועבירות כגון אלה נפוצות. אין ללמוד מאסמכתאות לענין העונש שכן הענישה היא דבר אינדבידואלי ויש לבחון לא רק נסיבותיו האישיות של המערער אלא גם חומרת העבירות, נסיבות הביצוע, הנזק שנגרם, הצורך להרתיע וכדומה שיקולים. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, שיינבוים. עו"ד דן כהן למערערת, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה.22.2.83).
ע.פ. 13/81 - אליהו בוחניק נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וקבלת עדות לפי סעיף 10א, (הערעור נדחה).
בשעת ערב מוקדמת בנובמבר 1979 בוצע שוד אלים בדירתו של המנוח בנתניה וכתוצאה מכך מצא המנוח את מותו. השוד בוצע ע"י אחד בשם שועה ואדם נוסף. השניים הגיעו לדירת המנוח והלה תפס מוט ברזל כדי להתגונן, שועה דחף את המנוח והוא נפל ונחבל בראשו במיטת ברזל. הוא החזיקו צמוד לריצפה וסתם את פיו. בסופו של דבר ברחו השניים, המנוח הועבר לבית חולים וכעבור מספר ימים נפטר. סמוך לאחר האירוע נעצרו שועה והמערער כחשודים בביצוע השוד. שועה הודה במעשה ובהודעתו במשטרה נקב בשמו של המערער כמי שהיה שותפו למעשה. הוא הורשע בהריגה ונדון ל-13 שנות מאסר ולאחר מכן נקרא להעיד נגד המערער. בעדותו טען כי שיקר בהודעתו במשטרה והעליל עלילה על המערער. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הודעתו של שועה במשטרה עפ"י סעיף 10א' לפקודת הראיות. ביהמ"ש קבע כי כל מי שעולה על דוכן העדים במהלך המשפט, למעט נאשם שהוא שותף לאותו כתב אישום ומעיד להגנתו, הוא עד לענין סעיף 10א' הנ"ל. הסניגור טען נגד קבילות ההודעה של שועה באשר לא ניתנה מרצונו הטוב במשטרה, ויש להחיל את הוראות סעיף 12 לפקודת הראיות לענין זה. ביהמ"ש המחוזי דחה גם טענה זו בציינו כי אמות המידה שעל פיהן נבחן אם ההודעה קבילה כראיה נגד מי שמסר אותה, אינן ישימות לצורך בחינת השאלה אם אימרה יכולה לשמש כראיה לפי סעיף 10א' הנ"ל. ביהמ"ש קיבל כראיית סיוע, בין היתר, סרט הקלטה של שיחה בין שועה לבין- המערער. שופט המיעוט בביהמ"ש המחוזי סבר שאין לסמוך על הודעתו של שועה במשטרה ויש לזכות את המערער ואילו דעת הרוב היתה שיש לסמוך על עדות זו ויש לראות בתמליל השיחה ראיית סיוע. גם שופט המיעוט קבע כי אילו סבר שהמערער היה שותפו של שועה היה מגיע לכלל מסקנה כי אצל המערער היתה חזות סובייקטיבית של סיכון, היינו התקיימה אצלו הפזיזות הדרושה להרשעה בעבירה של הריגה. הרוב החליט להרשיע את בוחניק בהריגה ובשוד וגזר לו חמש שנות מאסר. המערער ערער על הרשעתו ועל חומרת העונש והתביעה ערערה על קולת העונש וביהמ"ש העליון החליט לדחות את ערעור המערער ולקבל את ערעור המדינה והעמיד את עונשו של המערער על 8 שנות מאסר.
אין צורך להכנס כאן לבחינתה של השאלה התיאורטית אם סעיף 10א' חל על שותף לכתב אישום המעיד להגנתו כי לא זו השאלה הניצבת בפני ביהמ"ש העליון. סעיף 10א' נוקט לשון "עד" ולאחר גזירת דינו של שועה היה דינו מבחינת דיני הראיות וסדרי הדין הפליליים כדינו של כל עד המעיד מטעם התביעה בביהמ"ש. כמו כן ניתן ליחס להודעתו של שועה במשטרה את המשקל שייחסו לו שופטי הרוב. גם בענין משמעות המלים שהושמעו בשיחה המוקלטת בין שועה לבין המערער
קיבל ביהמ"ש העליון את גישתם של שופטי הרוב, שיש בכך סיוע לאשמתו של המערער. בנסיבות המתוארות ניתן היה לראות במערער שותף להריגה ולשוד.
אשר לערעור על קולת העונש - גם אם מביאים בחשבון את השוני בפעולותיהם של השותפים אין להשלים עם ההבדל המהותי בין העונשים שנגזרו לכל אחד משני השותפים. מדובר בפשע חמור שבמסגרתו הוסכם מראש להתנכל באלימות לאדם בודד וחסר מגן ומן הראוי שהעונש שיושת על המערער יבטא את חומרתו של המעשה בו נטל חלק. לפיכך הועמד העונש על שמונה שנות מאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, יהודה כהן, שילה. עו"ד גב' כ. חנוך למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 10.3.83).
ע.פ. 855/81 - יוסף דזנאשווילי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון הברחה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
בכל הנוגע להרשעת המערער סב הערעור על מימצאים עובדתיים ושאלת מהימנות עדים ובכך אין להתערב. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לסתירות בפרטים משניים והגיע למסקנתו בענין העובדות. יש לציין את אימרותיו הסותרות של המערער במשטרה האומרות הן עצמן דרשני, היו עדויות למכביר על התנהגותו החשודה של המערער בקשר לשתי חבילות שנועדו להברחה מנמל התעופה בלוד. ההתנהגות כפי שהוכחה די בה מבחינה משפטית כדי להוות נסיון. אשר לעונש - המערער נדון לששה חדשים מאסר בפועל ו- 12 חדשים מאסר על תנאי. הוא יליד 1944 העבירה היא חמורה, שכן מדובר בנסיון גניבה של 200 שעוני זהב ששווים רב ומעילה באימון הציבור שאותו צריך היה לשרת. ברם, העבירה נעברה ביולי 1976, כתב האישום הוגש כעבור שנה והדיון החל רק בשנת 1981. המערער נשוי ואב לשני ילדים וגם פרנסת ההורים היא עליו. עברו נקי. לאור הזמן הרב מאז ביצוע העבירה יש להתערב בגזר הדין ובכך להביע גם מורת רוח מהסחבת הבלתי מוסברת במקרה זה. אין כל טעם, ויש אפילו טעם לפגם, לשלוח אדם למאסר שנים כה רבות אחרי ביצוע העבירה. לפיכך כל תקופת המאסר תהיה על תנאי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, אור. החלטה - השופטת בן פורת, עו"ד שפרן למערער, עו"ד ברנשטיין למשיבה. 2.3.83).
ע.פ. 897/81 - יצחק בר שירה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה וזיוף) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בהסכמת התובעת).
המערער הורשע בסידרה של מעשי מירמה זיוף מסמכים ונדון ל- 30 חדשים מאסר בפועל מיום 29.5.81 וכן לשלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העונש כפי שנגזר לא היה חמור במידה המצדיקה התערבות לנוכח החומרה המהותית של העבירות. ברם, הגורם המרכזי לסידרת העבירות היה משבר נפשי שפקד את המערער, משבר שאינו חדש שהרי המערער היה מאושפז לטיפול נפשי במשך מספר שנים. דעת הרופאים היא שהמערער זקוק לטיפול פסיכיאטרי מתמיד בהשחמה נאותה. טיפול כזה עשוי להינתן לו במסגרת התחנה לבריאות הנפש אם ישוחרר ממאסרו. הוא מצוי היום במצב נפשי המאפשר נסיון חיובי לשקמו בעזרת בני משפחה וקיימות גם אפשרויות להעסקתו בעבודה. שירות המבחן גם הוא ממליץ לקצר את תקופת המאסר וגם התובעת סבורה שהמשך המאסר בנתונים החדשים אינו משרת מטרה מועילה. בכל הנסיבות הוחלט לקצר את תקופת המאסר באופן שתסתיים למחרת מתן פסק הדין.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 9.11.82).
ע.פ. 184/81 - ע. כרמי נגד מדינת ישראל
*גניבה בידי מורשה וזיוף (הערעור נתקבל בחלקו והערעורים על מידת העונש נדחו), המערער שהוא עו"ד הועמד לדין בגין עבירות של גניבה בידי מורשה וזיוף ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים מאסר על תנאי וכן לקנס של כ- 10,000 שקל. הערעור על ההרשעה בגניבה ע"י מורשה נדחה, הערעור על ההרשעה בזיוף נתקבל והערעורים על מידת העונש הן של המערער והן של המדינה נדחו. העבירה מתייחסת לכספים שהגיעו לידי המערער מכספי ירושה של אזרחים שהיו תושבי רומניה ואשר לאחר שעלו לישראל לא הצליחו לקבל את כספם.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. רובין למערער,עו"ד י. בן אור למשיבה. 11.1.83).
ע.א. 433/80 - נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים
*תיקון הודעת חיוב שגויה של מס רכוש (הערעור נדחה).
ביולי 1973 החלה המערערת לבנות בנין משרדים, הבניה הסתיימה בנובמבר 1978. בהתאם לחוק מס רכוש שהיה בתוקף בתקופה הרלבנטית חוייב בעל מקרקעין לשלם מס חד פעמי על מבנה בתהליך בנייה וזאת בנוסף על המס השנתי השוטף בגין המקרקעין, לפי החוק נשלחות בשלבים מסויימים הודעות חיוב חלקיות ורק בשלב הסופי נשלח חיוב על ההפרשים לפי ההצהרה שמגיש בסיום הבניה מי שבונה על המקרקעין. בענייננו חלה טעות ובאחת ההודעות לתשלום צויין כי מדובר בתשלום הסופי כשבטופס שנשלח סומנה הפיסקה הלא נכונה. משנסתיימה הבנייה דרש המשיב את התשלום הסופי והמערערת טענה שלפי ההודעה, שהיתה כאמור שגויה, אין היא צריכה לשלם יותר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המערערת לשלם לפי הודעת השומה הסופית והערעור על כך נדחה.
בביהמ"ש העליון נדונה השאלה באלו מקרים יכולה רשות מינהלית לחזור בה מהחלטה קודמת שנתנה ושנקבעו בה זכויותיו וחובותיו של האזרח. השופט בך שנתן את פסה"ד העיקרי ציין כי במקרה כגון דא יש לאבחן בין התוצאות של סוגי הטעויות. כשמדובר בהחלטה הנוגדת את החוק, או שיש בה חריגה מסמכות, או החלטה שמקורה בטעות משרדית טכנית שנעשתה בהיסח הדעת, יש לאפשר תיקון השגיאה, ואילו כשמדובר במשגה במובן זה שהפקיד יישם בצורה בלתי נכונה את המדיניות של משרדו, או השתמש בשיקול דעתו באופן בלתי סביר, אין לאפשר לו לתקן את שגיאתו. זאת במיוחד כשהאזרח הספיק לפעול עפ"י ההחלטה המקורית. בענייננו אמנם מדובר בטעות בשיקול דעת, ואעפ"כ אין לקשור את המדינה בהודעה המוטעית הנ"ל, שכן מבחינת שלבי מתן ההודעות בהתאם לחוק עולה שאם אמנם נשלחה השומה הסופית באותו שלב שבו נשלחה, אזי היא חורגת מהתחום המתחייב עפ"י החוק, שכן עפ"י החוק עוד לא היתה באותו שלב סמכות בידי הפקיד לשלוח את החשבון הסופי.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, שיינבוים. החלטה - השופט בך. עוה"ד אוטנזוסר ודותן למערערת, עו"ד ד. שפי למשיב. 15.2.83).
ע.א. 252/81 - חליל נהאי נגד מנהל מס רכוש וקרן פיצויים
*חיוב בעלים במס רכוש כאשר המקרקעין הוחכרו (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המערער הינו הבעל הרשום של 43 דונם מקרקעין והוא החכיר את המקרקעין לתקופה של 6 שנים לחקלאי, כשבחוזה החכירה נקבע שהחוכר יהיה זכאי להשתמש בקרקע "למטרות חקלאיות ולגידולים עונתיים בלבד בהתאם לשיקול דעתו הבלעדית... אסור למוכר לעבד את הקרקע כל עיבוד שהוא פרט לגידולים עונתיים...". המשיב דרש את מס
הרכוש מאת המערער ואילו המערער טען כי משהחכיר את הקרקע חל עליו סעיף 1(ב) לחוק שלפיו (בתקופה הרלבנטית) די בהחכרה לחמש שנים כדי שהבעלים הרשום לא ייחשב כבעלים לצורך מס רכוש, ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב באשר לא מדובר בהעברת זכויות מוחלטת לתקופת החכירה והערעור נתקבל. כאשר תוקן החוק בשעתו נאמר במפורש בהצעת החוק כי השינוי מוצע על מנת להבהיר שהגדרת חוכר כוללת גם את מי שהועברה לו הזכות להחזקה בלבד ואף ללא זכות לקבלת הכנסה או רווחים. כוונת המחוקק היתה שמקבל הזכות להחזקה, או לקבלת הכנסה, או להפקת הנאה, לתקופה הרלבנטית להפך לבעל לצורך חיוב במס. אין כל מניעה לכך שההחכרה תהיה למטרה מסויימת ואין הגבלת דרך השימוש פוגמת ביחסי השכירות. לפיכך יש לבטל את חיובו של המערער בתשלום מס רכוש.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, שיינבוים החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד ע. וירניק למערער, עו"ד ח. ברנזון למשיב. 9.2.83).
ע.א. 470/80 - פקיד שומה נתניה נגד ישעיהו לזר
*ערעור תוך 60 יום על הודעה בדבר פסילת ספרים (הערעור נתקבל).
המשיב ניהל בית עסק לממכר גלידות, משקאות קלים ופלאפל בנתניה. במרץ 1979 ערכו מפקחי מס הכנסה תצפית על דרך רישום התקבולים ע"י המשיב. הם ניצבו ממול לבית העסק במשך כרבע שעה, והבחינו כיצד נמכרים מצרכים לשלשה אנשים בסכומים קטנים יחסית וסכומים אלה לא נרשמו בקופה הרושמת. טענת המשיב היתה כי מדובר בבית עסק שבו נמכרים מוצרים שמחירם מועט אך מספר המכירות רב ולפעמים בשעות לחץ לא יתכן מבחינה מעשית לעמוד בדרישה לבצע את הרישומים כמתחייב עפ"י הוראות מס הכנסה, יחד עם זאת טוען המשיב כי לא סטה מהותית בדרך שיטת ניהול ספרי החשבונות מהמטרה העיקרית שהיא רישום נאות ומדויק של התקבולים. לדבריו נמצאת ליד כל מוכר קופה קטנה שבתוכה מניחים המוכרים את התקבולים ומדי פעם עוברת אחת העובדות בין הקופות, נוטלת את כספי הפדיון ורושמת את הסכומים במרוכז בקופה הרושמת. ברם, הנוהל המחייב במקרה דנן, נקבע על ידי נציב מס הכנסה על פי החוק ולפי נוהל זה יש לרשום כל פריט שנמכר בנפרד בקופה הרושמת, סמוך לקבלת התקבול. פקיד השומה מוסמך לקבוע שפנקסיו של הנישום בלתי קבילים אם הוכח שלא רשם תקבול כדין, ומשפסל פקיד שומה את הספרים זכאי הנישום לערער תוך 60 יום על קביעה זו. תקופת הגשת הערעור הוגבלה ל- 60 יום במטרה ברורה שניתן יהיה להגיע להכרעה משפטית מחייבת בנושא קבילות הפנקסים, כדי לאפשר לפקיד השומה ולנישום לכלכל צעדיהם לענין שומת ההכנסות בשנה הנדונה לאחר שהספרים נפסלו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי דברי המערער נראים לו מהימנים ואילו היה משוכנע שבפועל לא הושמטו תקבולים היה מקום לראות את הסטיה מהעיקרון של רישום נפרד כסטיה בלתי מהותית. ברם, נראה לו שהשאלה העיקרית היא אם השיטה שלפיה נהג המשיב מצדיקה לחשוב שלא התכוון להשמיט תקבולים וכי בפועל לא הושמטו תקבולים. בנסיבות המקרה, קבע השופט, נראה לו שאין להגיע בשאלה זו למסקנה ברורה. לאחר שהוסקו המסקנות הנ"ל לא קבע השופט סופית אם הספרים קבילים או לא, ובהחלטתו הסופית אמר כי "המערער הגיש כבר דו"ח על הכנסתו... על כן... יהיה זה צודק... להשאיר את השאלה פתוחה על מנת שתבדק מחדש לאור נסיבות המקרה לרבות סבירות ההכנסה עליה הצהיר המערער ובהתאם לכך, יקבע אם יש הצדקה לפסול את חשבונות המערער". הערעור נתקבל.
יש לקבל את הערעור מכל אחד מהטעמים דלהלן: הפסילה המוקדמת וזכות
הערעור באו כדי לקבוע מראש אם הפנקסים קבילים בטרם נבחנה ונקבעה ההכנסה החייבת של הנישום ואם להוציא שומה; הוכח ששלושה תקבולים לא נרשמו בקופה הרושמת סמוך לאחר קבלתם ובמקרה כזה על הנישום לשכנע את פקיד השומה כי היתה לו סיבה מספקת לאי הרישום ונטל השכנוע מוטל על הנישום. על פי ממצאי ביהמ"ש לא הצליח הנישום להרים את הנטל הזה, וביהמ"ש לא יכול היה להגיע למסקנה ברורה. במקרה כזה ידו של בעל הדין שעליו נטל השכנוע על התחתונה; לפי השיטה שבחר בה המשיב המטרה אותה מבקשים להשיג בחיוב לרשום את התקבולים בקופה הרושמת תסוכל; גם כשמבינים למצוקת הנישום אין הוא זכאי לעשות דין לעצמו ויכול הוא לפנות לנציב מס הכנסה ולבקש הקלות והלה מוסמך לתת הקלות כאלה; גם עפ"י הנוהל שבחר לעצמו המערער לא פעלו במקרה הנדון שכן שלושת התקבולים שלא נרשמו לא התקבלו כשהעובדים היו מצויים בלחץ מכירות. לפיכך הוחלט לבטל את פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי ולקבוע שפנקסי המשיב אינם קבילים.
(בפני השופטים: ד. לוין, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד גב' ל. מרגלית למערער, עו"ד ג. עמיר למשיב. 9.2.83).
ע.פ. 279/82 - אהרון מנחם נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (גניבה וזיוף) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע 40 מעשים של גניבה, זיוף, ומשיכת שיקים ללא כיסוי. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים מאסר בפועל וכן הפעיל שני מאסרים על תנאי האחד של שנתיים.והאחד של 20 חדשים כששני המאסרים על תנאי חופפים ומתוך המאסר החדש ששה חדשים חופפים ו- 18 מצטברים כך שבסך הכל על המערער לרצות 42 חדשי מאסר, הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי שמע את תחינותיו והסבריו של המערער באשר למצבו המשפחתי הקשה, אך מאידך עמדו לנגד עיניו עובדות חמורות שלא יכול היה וגם לא רשאי היה להתעלם מהן. מאסרים על תנאי היו תלויים ועומדים נגד המערער וכן רשימה נרחבת של הרשעות קודמות במרוצת השנים, עבירות נגד הרכוש ובעיקר עבירות מרמה. המערער נוהג כנוכל המנצל לא אחת את האמון שנותן בו הצבור ומוליכו שולל במגעיו העסקיים.
(בפני השופטים: ד. לוין שיינבוים, אור. החלטה - השופט לוין המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. סוכר למשיב. ב16.1.8).
ע.פ. 426/82 - רון קלר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד מזוין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שני מעשי שוד, שבהם נשא נשק, ונדון לשש שנים מאסר בפועל. היה תסקיר של שירות המבחן ובו פרטים על המערער ובעיותיו הנפשיות שהביאו אותו לביצוע העבירות. למערער עבר נקי, אך נוכח החומרה הרבה של העבירות לא ראה ביהמ"ש אפשרות אלא להטיל את העונש האמור. אין להתערב במידת העונש. בדרך כלל מטילים עבור עבירות כאלה תקופות מאסר ארוכות בהרבה מזו שהוטלה על המערער ומכאן שביהמ"ש כבר התחשב בכל הנסיבות המקילות שניתן להעלות במקרה זה. המערער הוא צעיר בעל כשרונות ויש תקווה שיחזור למוטב ולא יסתבך יותר בעבירות. אולם מחמת האינטרס הציבורי והצורך להגן על הצבור בפני עבירות מסוג זה אין לקצר תקופת המאסר.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, יהודה כהן גב' נתניהו. עו"ד קאסם למערער, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 23.1.83).
ע.פ. 81+394/82/844 - מאיר מרק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות נגד רכוש) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
בשני תיקים נדון המערער לתקופות מאסר שונות. בתיק אחד נדון ל- 20 חדשי מאסר והופעל מאסר על תנאי של שנה אחת ובתיק השני נדון לשש שנות מאסר שאותן עליו לרצות במצטבר לכל עונש אחר. את העבירה המתייחסת לתיק השני הוא עבר תוך תקופת דחיית ריצוי המאסר בתיק הקודם. בהפעלת כל תקופות המאסר יהיה על המערער לרצות 8.5 שנות מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
לכאורה העונש הוא חמור בשביל אדם צעיר, יליד 1956, והשאלה היא אם הצדיקו הנסיבות שהמערער ירצה תקופה כה ארוכה בבית הסוהר. מצד אחד מדובר בעבריין שידו רב לו בעבריינות נגד הרכוש על כל הנזקים הכבדים הנגרמים לצבור ממעשים כאלה, ומאידך, מדובר בצעיר בעל מום הצולע כתוצאה משיתוק ילדים בגיל שנתיים והוא בעל אינטליגנציה שאינה מנוצלת על הצד החיובי. לא מן הנמנע שבשל עברו לא היה מקום להתערב בשיקולים של בתי המשפט דלמטה, ברם, בינתיים הוגש דו"ח נוסף של המחלקה הסוציאלית בשירות בתי הסוהר שלפיו הורגש אצל המערער מפנה לכיוון חיובי. הוא התחיל ללמוד ועומד לגשת לבחינות הבגרות. אין להתעלם ממפנה זה ויש לבוא לקראת המערער ולתת לו הזדמנות אחרונה לתקן את דרכו ומה גם שהעונש משתרע על תקופה ארוכה. בכל הנסיבות יועמד העונש האחרון על חמש שנות מאסר בפועל ושנה אחת על תנאי. (בפני השופטים: ש. לוין, שיינבוים, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד לידסקי למערער, עו"ד הקר למשיבה. 5.1.83).
ע.פ. 861+877/81 - חליל צאלח ועבדאלה הרואה נגד מדינת ישראל *חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערערים הובילו את קרבנם בעורמה לתוך פרדס, גנבו ממנו 8,000 שקלים, היכוהו באגרופיהם ובמקל כדי להשיג את כספו ולמנוע את התנגדותו. ביהמ"ש דן אותם לארבע שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה בעיקרו. המעשה הוא חמור וביהמ"ש לא החמיר עם המערערים לענין המאסר בפועל יתר על המידה. ברם, אורך תקופת המאסר על תנאי ארוכה מדי ובנסיבות הענין די בתקופת מאסר על תנאי של שנתיים.
(בפני השופטים: ש. לוין ד. לוין, חלימה. עו"ד לילוף למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 10.1.83).
ע.פ. 229/82 - אילן הוידה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת רכוש גנוב) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין ביחד עם שנים אחרים, אחד מהם קטין, באשמת התפרצות וגניבה ובשלב מתקדם של הדיון תוקן כתב האישום ולמערער ולנאשם נוסף ייחסה התביעה רק קבלת רכוש גנוב תוך ידיעה שהושג בשורת של התפרצויות בעוד הקטין הורשע בפריצה. ביהמ"ש דן את המערער לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי ובנוסף לכך הפעיל נגד המערער 18 חדשים מאסר על תנאי. הנאשם השני נדון לשנה אחת מאסר על תנאי בלבד ולתשלום קנס של 2,500 שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור העלה שתי טענות: כי העונש שהוטל על המערער יוצר הפליה בלתי נסבלת לעומת העונש שהוטל על חברו, ולגופו של ענין כי העונש חמור יתר על
המידה. לענין טענת האפליה - קיים הבדל רב משמעות בין המערער לבין הנאשם השני. המערער הוא בן 26 וחברו בן 20. למערער הרשעות קודמות רבות ובמשך שנים נעשה כל מאמץ לאפשר לו להתנער מהתנהגות עבריינית ולחזור למוטב. הוא הועמד בעבר בפיקוח קצין מבחן, הוטלו עליו עונשי מאסר על תנאי וקנסות בשלבים הראשונים, ולאחר מכן עונשי מאסר לתקופה קצרה יחסית, אך מגיע שלב שבו עובר העבריין כל גבול ואז אין הוא יכול לצפות עוד לכך שביהמ"ש ינהג עמו במידת החסד והרחמים. אם לא די בכל אלה, הרי את המעשה הנדון ביצע לאחר שהוטל עליו עונש מאסר על תנאי בלבד. משמע שעונש מותנה זה היה מסר השפעה לגביו. מאידך, הנאשם השני עברו נקי וכל העובדות שהובאו באשר לאישיותו מלמדים כי יש תקווה לעתידו וכי מאסר עשוי להביא להתדרדרות במקום לשיקום. מדיניות של אחידות העונשים יפה למקרה שבו הנתונים לגבי כל אחד מהנאשמים דומים בעיקרם ולא למקרה שבו השוני בולט במידה כה רבה.
אשר לחומרת העונש - אין שוני מהותי מבחינת החומרה בין הפורץ והגנב לבין מקבל הרכוש הגנוב אם לא היו מקבלי רכוש גנוב אפשר שהיו פחות פריצות וגניבות. יש להדביר את העיסוק הבלתי חוקי ברכוש גנוב ועל ביהמ"ש לתרום את תרומתו ע"י ענישה הולמת. אשר לטענה כי המערער סבל מתאונה ובריאותו רופפת - מצב בריאות רופף אינו ערובה כנגד הטלת עונש מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ד. לוין, שיינבוים, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. סן למערער, עו"ד גב'ר. סוכר למשיבה. 16.1.83).
ע.פ. 391/82 - דניאל בן עזרא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב- 13 עבירות של התפרצות למוסדות דת וגניבה מתוכם, מתן שיק ללא כיסוי וקבלת דבר במירמה שהתבטא בשליחת ילדים לאסוף תרומות ששילשל לכיסו. הוא נדון ל-18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה טענה, שנתמכה בתסקיר שירות המבחן, כי מדובר בצעיר בעל רמה שכלית נמוכה שלא היה ער במידה מספקת למעשיו. ביהמ"ש העליון ביקש חוות דעת של ועדת האבחון של השירות למפגר והתברר כי אין המערער מפגר בשכלו. גם אם יש לקחת בחשבת את הדברים שנכללו בתסקיר שרות המבחן על בסיס חוות הדעת הפסיכולוגית, אין בכך כדי להמעיט מאחריותו של המערער. העונש אינו חמור בהתחשב בריבוי האישומים ולאור הרשעותיו הקודמות של המערער וכן בכך שבעבר ניתנו למערער הזדמנויות להטיב דרכו כשלא הוטלו עליו עונשי מאסר. (בפני השופטים: בייסקי, שיינבוים, אור. עו"ד פ. מרכוס למערער, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 27.1.83).
ע.פ. 612/82 - ארנון נגר נגד מדינת ישראל
*גניבה בידי מורשה והפעלת מאסר על תנאי (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של גניבה בידי מורשה. בחודש אוקטובר 1980 עבד כאיש בטחון בבנין מגדל שלום בתל אביב והיה מופקד בין היתר על שמירת כלי הרכב בחניון. ביום 22.10.80 פרץ המערער מכונית שחנתה בחניון וגנב מתוכה מכשירים אלקטרוניים בעלי ערך רב. לאחר יומיים חזר ופרץ אותה מכונית וגנב מתוכה מכשור אלקטרוני נוסף. באותו יום גנב מחדר האירועים של מכון היצוא הישראלי באותו בנין זוג רמקולים ומגבר. את העבירות ביצע כשהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שנגזר עליו ע"י בית דין צבאי כשהתנאי
קובע הפעלת המאסר בגין עבירה של גניבה. ביהמ"ש המחוזי הפעיל את המאסר על תנאי ולא האריכו כפי שביקש הסניגור, וכן גזר למערער שנתיים וחצי מאסר על תנאי וששה חדשים מאסר בפועל כשהמאסר בפועל חופף את המאסר המופעל. הערעור נדחה.
יש לתמוה על כך כי למרות שהעבירות בוצעו באוקטובר 1980 הוגש כתב האישום רק במרץ 1982. עובדה זו ניתן להביא בחשבון כנסיבה לקולא במקרה המתאים, אם כי בענייננו אין בה כדי לשנות את התוצאה הסופית. נראה שהמערער מתחרט על המעשים שביצע אך העובדה בעינה עומדת שהוא ביצע שתי עבירות חמורות המצדיקות כשלעצמן הטלת עונש מאסר בפועל אפילו עברו עד אז היה נקי מכל רבב. עבירה של מעילה באמון המעביד אינה נדירה ומבחינת ההיבט הצבורי על ביהמ"ש להטיל עונשים שיהיה בהם גורם מרתיע לא רק כלפי עובר העבירה לא גם כלפי אחרים. בנוסף לחומרת המעשים עצמם נמצא שהמערער ביצע אותם לאחר שזכה לאימונו של בית הדין הצבאי שלא גזר עליו עונש מאסר ונתן לו הזדמנות לשפר הליכותיו.
בנסיבות האמורות שומה היה על ביהמ"ש להפעיל את המאסר על תנאי ולא להאריכו. שני טעמים לכך. ראשית, עפ"י סעיף 56(ב) לחוק העונשין על ביהמ"ש להפעיל מאסר על תנאי אם לאחר הטלת המאסר המותנת הורשע הנאשם בשל יותר מעבירה אחת. הסניגור ביקש להתייחס לשתי העבירות כאל כשלון אחד אשר עניינית יש לראות בו מעשה עבירה אחד שכן הוא מורכב ממספר מעשים שבוצעו ברצף אחד. ברם, המקרה דנא אינו נופל לתחום אותו מרווח צר שפתח ביהמ"ש העליון בעבר לשיקול דעתו של ביהמ"ש בבחינת השאלה אם אין כלל העבירות בבחינת כשלון אחד - מהותית וענינית. שנית, אפילו היינו מתייחסים לשתי העבירות כעבירה אחת היתה הצדקה להפעיל את התנאי. מדיניות הענישה לגבי העבירות נשוא כתב האישום וכאשר להפעלתם של עונשים מותנים מצדיקה הפעלת התנאי במקרה דנן.
(בפני השופטים: ד. לוין יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטת - השופט לוין עו"ד ח. משגב למערער, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 19.1.83).
ע.פ. 219/81 - עוזי נקב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה ותקיפה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של סחיטה בכח ותקיפה בנסיבות מחמירות ונדון לארבעה חדשים מאסר בפועל ו- 15 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. חברו של המערער היה לו שיק שלא כובד וכדי להפחיד את החייב קבע החבר פגישה עם החייב בה השתתף המערער, החייב הוכה על ידי השנים כדי לאלצו לשלם את החוב הטענה העיקרית נגד חומרת העונש הינה כי על החבר שיש לראות בו את העבריין העיקרי הוטלו רק ששה חדשים מאסר בפועל וששה חדשים מאסר על תנאי ומן הדין שעונשו של המערער יופחת ועל כל פנים מבחינת המאסר על תנאי אין יחס בין מה שנגזר למערער לבין האחר. כמו כן הוא טוען כי מבחינת אחידות העונשים צריך היה לגזור על השניים שהשתתפו במעשה אחד עונש דומה. נכון שבתי המשפט משתדלים לקבוע עונשים אחידים בגין עבירה שביצעו שניים או יותר ואולם מהות העבירה היא רק אחד השיקולים וביהמ"ש מתחשב בשיקולים נוספים מגוונים, הן בחלקו של כל אחד מהמשתתפים בעבירה ופעילותו בביצועה, הן בנסיבותיו האישיות ובמידה לא מעטה גם בעברו של הנדון והסיכוי לשיקומו בעתיד. משום כך עשויים להיות מוטלים עונשים שונים על משתתפים ואין אפשרות להתייחס לעונש
שהוטל על המשתתף האחר ע"י הרכב אחר של ביהמ"ש. לגופו של ענין אין העונש שהוטל חמור. מגזר הדין ברור שאילמלא השיקול בדבר אחידות העונשים היה השופט גוזר על המערער עונש חמור יותר. המערער נטל חלק במעשה כשהוא נלחם מלחמה לא לו. מעשים אלה ראויים להענשה ממשית ואין לומר שהעונש חמור מדי.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד מ. רום למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 25.1.83).
ע.פ. 362/82 - ניסים אלאל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער ונאשם נוסף הועמדו לדין בגין סחר בסמים כשכתב האישום מתייחס לעובדות דלהלן: ביום 23.7.81 הוצבה תצפית של שוטרים בקרבת קיוסק בנתניה. הם הבחינו באלמוני המתקרב לקיוסק ומשוחח עם הנאשם האחר (להלן הנאשם). הנאשם ניגש למערער ולאחר השיחה נראה המערער נכנס לחצר, חוזר כעבור זמן ומוסר לאלמוני דבר מה ומקבל ממנו כסף. כעבור כעשר דקות הגיע אדם נוסף ושוב חזר אותו מעשה. אח"כ הבחינו השוטרים ברכב המגיע למקום, הנהג ירד ממנו, שוחח עם הנאשם ונשאל כמה הוא רוצה והוא השיב "אצבע". אז המערער ניגש לחצר וחזר עם אצבע חשיש ומסרה לנאשם שהעבירו כנגד תשלום לנהג. לאחר כמחצית השעה הגיע עוד רכב למקום ומתוכה יצא אדם בשם שטרית ששוחח עם שני הנאשמים ושוב הלך המערער לחצר וחזר כעבור זמן. בשלב זה ניסו השוטרים לתפוס את הנאשמים וכשזנקו לקראתם נראה המערער זורק חומר כלשהו. החומר נתפס והסתבר כי הוא מכיל חשיש. ביהמ"ש סקר את הפרשה כולה בהכרעת הדין, האמין לאנשי המשטרה שהיו בתצפית ולא האמין לנאשמים, והרשיע את השנים בסחר בסמים. בהכרעת הדין קבע השופט כי המערער וחברו ביצעו למעשה ארבע עבירות באותו ערב, שלוש עבירות של סחר בסמים ועבירה אחת של נסיון לסחור בסמים, כשהוא מתייחס לאירוע האחרון שהסתיים בזריקת הסם ע"י המערער. הרשעה זו מעוררת בעיה משפטית וביהמ"ש העליון התייחס אליה. למרות שהסניגור לא עמד על כך בטיעוניו. אין דופי במסקנת השופט להרשיע את המערער בסחר בסמים. ברם, השאלה היא אם בדין קבע השופט שהוכחו שלוש עבירות של סחר ועבירה אחת של נסיון לסחר. שני האירועים הראשונים היה בהם כדי לעורר חשד נגד המערער וחברו, אך בשום שלב לא הוכח כי המגעים עם אותם אלמונים היו בקשר לסמים. אין ספק כי אילו אירועים אלה היו עומדים בפני עצמם לא היה בהם כדי להרשיע את הנאשמים. מה שהוכח לגבי האירועים האחרונים אינו מלמד בהכרח על טיב העסקות באירועים הראשונים. לפיכך אין לומר שבכל אחד משני האירועים הראשונים בוצעה עבירה של סחר בסמים. אגב אורחא, השופט לא צדק בקביעתו שבאירוע האחרון בוצעה רק עבירה של נסיון לסחר בסמים, שהרי ההתקשרות כשלעצמה גם ללא העברת הסם לידי הקונה, מהווה עבירה של סחר בסמים. לגופו של ענין הוכח כי באותו ערב ובאותו מקום נראו המערערים עוסקים בסחר בסמים וכל השתלשלות הענינים חשובה לענין העונש אך לא לקביעת ההרשעה.
אשר לעונש - ביהמ"ש גזר למערער 24 חדשי מאסר והפעיל במצטבר 16 חדשי מאסר. למעשה יצטרך לרצות תקופה יותר ארוכה כי בינתיים נכלא בעקבות עבירה אחרת. ברם, למערער הרשעות רבות וחלקן עבירות רכוש, בחלקן עבירות אלימות וגם עבירת סמים. מאסר של 24 חדשים לעבריין מועד המבצע עבירה כה חמורה של סמר בסמים אינו עונש חמור כלל ועיקר. את עונש המאסר המותנה צריך היה
להפעיל במצטבר, שאם לא כן היתה ניטלת כל משמעות מעונש המאסר על תנאי שהוטל על הנאשם.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטת - השופט לוין. עו"ד ב. רווה למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 25.1.83).
ע.פ. 103/82 - ניסים שלום דנינו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע, לאחר דיון, בעבירה של שוד, ולפי הודאתו במעשה אחר של קבלת רכוש שהושג בפשע ונדון בגין השוד לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ובגין קבלת הרכוש לשנה אחת מאסר כששני העונשים חופפים. הערעור על ההרשעה בעבירת השוד ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער נכנס ביחד עם אחר לביתה של ישישה והשניים שדדו ממנה צמידים שהיו על ידיה ובמהלך השוד הפילו אותה ארצה. הסניגור טוען שלא היה יסוד מספיק לקביעת הממצאים המרשיעים בהיות עדותה של הישישה עדות יחידה שלא ניתן לסמוך עליה, ברם, ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו לטענות שנטענו לפניו לגבי מהימנות דבריה ונתן אימון מלא בעדות זו. אין עילה להתערב בקביעות ביהמ"ש המחוזי המבוססות על התרשמותו ממהימנות העדים. ביהמ"ש המחוזי, ציין בגזר דינו את החומרה המיוחדת הנודעת לביצועם של מעשי שוד כנגד אנשים קשישים ובכך צדק. אין להתעלם מכך שזהו מאסרו הראשון בפועל של המערער, אך יש לו רשימה ארוכה של הרשעות קודמות ולמרות נסיבותיו הקשות של המערער אשר הצביע הסניגור אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, חלימה. עו"ד גולן למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 10.1.83). ע.פ. 363/82 - מוסטפא מחמד אלחזכאדר נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סמים)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער הורשע בעבירה של סחר בסמים בכך שבשבע הזדמנויות במשך שלושה חדשים סיפק כמויות קטנות יחסית של חשיש לאיש משטרה מוסווה. ביהמ"ש דן את המערער לשלוש שנות מאסר שמתוכן 16 חדשים יחפפו עונש מאסר אחר שהמערער מרצה ו- 20 חדשים יצטברו לאותו עונש. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי ביהמ"ש לא הביא בחשבון את העובדה שהמערער שודל לביצוע העבירה ע"י איש משטרה ויש בכך כדי להצדיק הקלה בדין, מדובר בכמויות מזעריות של סם, מדובר בסם שאינו מהחמורים וביהמ"ש צריך לאבחן בין סמים מסוכנים יותר לבין סמים מסוכנים פחות, המערער מרצה עונש מאסר בענין אחר והצטברות העונשים. מביאה להכבדה בלתי נסבלת על המערער, אמו של המערער מתגוררת בסעודיה והיא והמערער מבקשים שעם שחרורו יבוא להתגורר עמה. טענות הסניגור ראויות להשמע והיו זוכות להתחשבות אילו ביהמ"ש היה מטיל עונש חמור יותר מזה שהטיל, כפי שבדרך כלל מתחייב כנגד סוחרי סמים. אולם במקרה זה נהג השופט במערער במתינות רבה בעונש שהטיל עליו. אין להתעלם מהרשעותיו הקודמות של המערער ובכללן עבירות סמים ואין מדובר בכשלון חד פעמי אלא בשיטה במשך תקופה ממושכת. כל עונש מתון מזה שהוטל היה בו רק לעודד אנשים כדוגמת המערער לעסוק בסמים.
(בפני השופטים: ד. לוין, שיינבוים, אור. החלטה - השופט לוין עו"ד ב. ארואס למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיב. 16.1.83).