ע.א. 584+628/80 - אזר בוקובקה נגד מיכל ברקוביץ ואח'
*אחריות בתאונת עבודה ושיעור הפיצוים.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע בת.א. 92/77 - ערעור נגדי של אחד המשיבים וכן הערעור נתקבלו).
המערער עסק בניקוי ובצביעת דלתות ברזל בשטח נמל אשדוד ונפגע בתאונת עבודה. נקבעה לו נכות צמיתה של %31 נכות אורטופדית ו-%10 נכות נוירולוגית ונפסקו פיצויםנגד שלושה מתוך ששה נתבעים. אחד מאלה שנמצאו אחראים לתאונה ערער על חיובו וערעורו נתקבל והמערער ערער על סכומי הפיצויים שנפסקו נגדו ואף ערעורו נתקבל.
א. בתשלום הפיצויים חוייבו מיכאל ברקוביץ, מיכאל רוזנברג וס.מ.ר. מפעלי מתכת בע"מ. העבודה הנדונה בוצעה עבור רשות הנמלים. זו מסרה את הביצוע לחברה מסויימת וזו מסרה אותו לקבלן המשנה חברת ס.מ.ר שמסרה את העבודה לברקוביץ. המערער נתקבל לעבודה ע"י ברקוביץ והוא אף שפקח על העבודה. ביהמ"ש המחוזי קבע שגם רוזנברג אחראי כמעביד כי היחסים בין ברקוביץ לבין רוזנברג היו יחסי שותפות. ממצא זה אין לו יסוד בחומר הראיות. בדרך כלל לא יתערב ביהמ"ש העליון בשאלת התרשמותו של ביהמ"ש דלמטה מהעדים שהופיעו לפניו, ואולם קשה לתת לעובדות שנקבעו ע"י ביהמ"ש את הפירוש הרחב באשר לקיומה של שותפות. המערער לא יצא ידי חובתו להוכחת השותפות עפ"י מידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי. מאזן ההוכחות נשאר נוטה לצדו של רוזנברג וכיון שכך נתקבל ערעורו.
ב. לענין אחוזי הנכות טען המערער שהיה מקום להגדילם ב-%15 בהסתמך על תקנה 15א' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה). טענה זו אין לקבל. התקנה מיועדת לבדיקות הנערכות ע"י הועדות של המוסד לביטוח לאומי אך גם ועדות אלה אינן מפעילות את הוראות התקנה באורח אוטומטי ובודאי שלא בכל מקרה. הפעלת ההוראה נתונה לשיקוליה של הועדה הבודקת והיא רשאית להוסיף את האחוזים בהתחשב במקצועו, בגילו ובמינו של הנפגע. גם אם נצא מתוך הנחה כי ניתן להעזר בהוראות התקנה כאינדיקציה לקביעת נכותו של המערער, לא נשאר מקום במקרה זה לפעול על פי התקנה הנ"ל שכן הרופאים כבר הביאו בחשבון את כל הנתונים המנויים בתקנה 15א ואין להוסיף עוד אחוזים.
ג. אשר לטענה כי אחוזי הנכות הרפואיים אינם משקפים את הנכות הפונקציונלית - ביהמ"ש המחוזי בחן את מצבו של המערער לכל צדדיו כשלנגד עיניו היו חוות הדעת הרפואיות. לבסוף קבע שהמערער הפריז בתאור מצבו ומגבלותיו. מסקנה זו מבוססת על חומר הראיות וכולל התרשמותו של ביהמ"ש מהמערער. לפיכך יש לדחות את הטענה.
ד. לגבי חלק מהתקופה שלפני הגשת התביעה - במשך שלושה חדשים לא עבד המערער בכלל וביהמ"ש קבע את הפסדו ב- 40 ל"י ליום ובכך אין להתערב בהתחשב בראיות שהיו בפני ביהמ"ש. לתקופה שניה של כשלוש שנים קבע ביהמ"ש נכות של %50 לפי שכר ממוצע של 1,400 ל"י לחדש, היינו הפסד של 700 ל"י לחודש - בענין זה יש להתערב. לפי הראיות השתכר המערער במומו בסוף התקופה הנדונה סכום של 1,800 ל"י לחודש בחברת החשמל ואפשר לשער שאילולא המום היה יכול להשתכר יותר. לפיכך יש להעמיד את ההפסד החדשי בתקופה הנ"ל על 1,000 ל"י לחודש. עבור תקופה נוספת של חמש שנים פסק ביהמ"ש הפסד
השתכרות לפי 2,000 ל"י לחודש ובהתחשב בעליות המדד יש להעמיד את ההפסד על סכום של 3,000 ל"י לחודש. לאור זאת יש לתקן את הסכום שנפסק למערער בעבור הפסד השתכרות בעתיד.
ה. ביהמ"ש המחוזי פסק הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ל"י וגם בכך יש להתערב. בהתחשב בסכומים שנפסקו יש להעמיד את שכר הטרחה בביהמ"ש המחוזי על 12,000 שקלים ובנוסף לכך שכר טרחה בביהמ"ש העליון 15,000 שקלים. מאידך, אין לפסוק הוצאות לטובתו של רוזנברג למרות שזכה בערעורו, משום שהתנהגותו בפני ביהמ"ש המחוזי היתה רצופה הטעיות וניכר היה מתוך הדברים שנאמרו עליו בפסק הדין שהוא פעל בחוסר כנות. התנהגות זו חייבת למצוא תגובה בענין ההוצאות.
בסכומו של דבר נתקבל הערעור של המערער וסכומי הפיצויים הועלו בכ-%50.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, שיינבוים, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד בכר למערער, עו"ד זרסקי למשיבים. 24.2.83)
ע.פ. 278/82 - האכס חוסין מוטלק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הדחת עד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהדחת עד שאמור היה להעיד במשפט שהתנהל נגדו ונדון לשלושה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס כספי. הערעור על חומרת העונש נדחה. השופט הקל עם המערער במידת מופלגת ועשה כן במורת רוח, שכן התביעה היתה מוכנה להסתפק בעונש מותנה בלבד. צדק השופט שלא קיבל את עמדת התביעה וחסד עשה עם המערער שדן אותו לשלושה חדשים מאסר בלבד, כדי לאפשר לו לנסות ולקבל אישור לרצות את העונש בעבודות חוץ.
(בפני השופטים: ד. לוין, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"דגב' ל. מרגלית למשיבה. 19.1.83).
ע.פ. 303/82 - פלונית נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד עקב נוכחות במקום האירוע (הערעור נדחה ברוב דעות).
באחד הערבים, בינואר 1982, בוצע שוד בבית בגבעת עדה כאשר בדירה נמצאו משחקי קלפים, ושני אנשים רעולי פנים שדדו מהנוכחים את כספם. באותה שעה המתין להם במכונית נהג המכונית, אחד בשם חג'ג ועמו ישבה המערערת, שהיא קטינה. לאחר השוד נמלטו הארבעה במכונית. המערערת שהיא חברתו של חג'ג נתבקשה על ידו, בבוקרו של יום השוד לתת לו מעיל רוח וכששאלה לשם מה הוא צריך את המעיל הוא ענה שאין היא צריכה לדעת. בדרך לביצוע השוד עברו השודדים בביתה של המערערת והיא הצטרפה אליהם. משהגיעו למקום שמו שני השודדים גרבי ניילון על פניהם ושאלו את המערערת אם ניתן לזהותם והיא השיבה בשלילה. כל הזמן שחיכתה במכונית לשובם של השודדים היא לא ניסתה לעזוב את המקום למרות שכבר ידעה שמדובר בעבירה ולא מחתה בפני חג'ג על שהוא מחזיק אותה עמו במקום. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת ברוב דעות בסיוע לפי סעיפים 26 ו- 28 לחוק העונשין והורה שתוחזק במעון מסילה לתקופה של שנה וכן תועמד לפיקוח קצין המבחן. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים ברק וד. לוין בפסק דין מפי השופט לוין כנגד דעתו החולקת של השופט יהודה כהן.
נוכחות גרידא של אדם במקום ביצוע העבירה אין בה כשלעצמה כדי לעשותו שותף למעשה ואחראי בפלילים. כדי להרשיע בסיוע אדם הנוכח במקום, על
התביעה להוכיח מעבר לעצם הנוכחות גם את העובדה שהנוכחות באה "כדי להרתיע התנגדות או כדי לאמץ את המבצע במעשהו, או כדי להבטיח ביצועה של העבירה". יש להוכיח שהנוכחות לא היתה מקרית, אלא משולבת בתרומה כלשהיא לקידום מעשה העבירה, או לחזק את ידי העושים כדי להקל עליהם. עם זאת לנוכחות עצמה משקל ראייתי לא מבוטל אשר אפשר שיתחזק ויתעצם בראיות נסיבתיות נוספות כדי ראיה החלטית למעשה הסיוע, ואפשר שידחה ויתבטל מכח הסברים סבירים ומתקבלים על הדעת מפי הנאשם על נוכחותו במקום.
שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי ובעקבותיהם שופטי הרוב בביהמ"ש העליון סברו כי נסיבות הצטרפותה של המערערת לשודדים, נוכחותה במקום ללא כל תגובה והעדר נסיון מצדה לעזוב את המקום כאשר השודדים נכנסו לבצע את השוד, מצביעים על כוונה לסייע לשודדים ואילו שופט המיעוט יהודה כהן סבר כי ניתן לומר על המערערת שהיא לקתה באי מוסריות בכך שלא היה איכפת לה להיות נוכחת במקום שבו בוצע שוד, אך מכאן אין ללמוד על כוונה פלילית שהיתה לה בנוכחותה במכונית.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, יהודה כהן. עו"ד ד. אפל למערערת, עו"ד גב' ד. וקסל למשיבה.16.1.83).
ע.א. 47/83 - פקיד שומה נתניה נגד עמוס סופר
*ערעור על פסילת ספרים במסגרת הערעור על השומה (הערעור נתקבל).
למשיב עסק בנתניה. ביקורת מפקחי מס הכנסה גילתה שתקבול אחד לא נרשם בפנקסי המשיב. פקיד השומה השתמש בסמכותו לפי סעיף 145ב'(א)(1) לפקודת מס הכנסה ושלח למשיב הודעה על פסילת פנקסיו. המשיב היה זכאי לערער על תוכן ההודעה תוך 60 יום אך לא עשה כן. לאחר שעברה שנה ממשלוח ההודעה הוציא המערער שומה עפ"י מיטב השפיטה למשיב. הוא ערער לביהמ"ש המחוזי ובמסגרת הערעור העלה השגה גם באשר לפסילת ספריו. המערער טען כי זכות הערעור על פסילת הספרים מוגבלת ל- 60 יום מעת מסירת ההודעה ואין זכות ערעור על כך במסגרת הערעור הכללי על השומה. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערער והערעור על כך נתקבל.
לפי סעיף 145, אם הנישום לא רשם תקבול אחד יכול פקיד השומה לפסול פנקסיו לאותה שנה והערעור על פסילה זו מוגבל ל- 60 יום מאת מסירת ההודעה על הפסילה. מאידך, נישום שפעמיים או יותר בשנת מס אחת לא רשם תקבולים יכול פקיד השומה לפסול את ספריו לאותה שנה וכן לשתי שנות מס קודמות ולהוציא שומה גם באשר לשתי שנות המס הקודמות. במקרה זה יכול הנישום לערער על פסילת ספריו גם במסגרת הערעור על השומה. הבחנה זו עולה ברורות מנוסח הסעיפים הנוגעים לענין.
(בפני השופטים: ש. לוין, שיינבוים, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד גב' ל. מרגלית למערער, עו"ד י. ליזר למשיב. 21.1.83).
ע.א. 461/80 - החברה לנאמנות של בל"ל בע"מ נגד מנהל מס עזבון
*מס עזבון על נכס שנקנה מתמורה של נכס שנקנה במטבע חוץ (הערעור נתקבל בחלקו).
המנוח פלינטר נפטר בשנת 1970 והניח נכסים ששולם בגינם מס עזבון. לאחר מכן נפטרה אשתו וכאשר נדון תשלום מס עזבון התעוררה שאלה אם בכלל יש לשלם מס עזבון בגין הנכסים הנ"ל, שכן לפי חוק מס עזבון שהיה אז בתוקפו פטורים מתשלום מס עזבון בגין נכסים שנרכשו במטבע חוץ שהועבר לישראל ע"י מי שנפטר כשהיה תושב חוץ. השאלה שבמחלוקת היתה אם הנכסים שנשארו בעזבון נרכשו ישירות ע"י מטבע חוץ שהועבר לישראל או שמא
נרכשו מכספים שנתקבלו ממכירת נכסים כאשר אותם נכסים נרכשו במטבע חוץ, ואז אין פטור. מנהל מס עזבון ולאחר מכן ביהמ"ש המחוזי קבעו, לגבי שמונה נכסים שבמחלוקת, כי המערערת, מנהלת עזבון המנוח, לא הצליחה להוכיח שהנכסים נקנו במטבע חוץ. הערעור נדחה בעיקרו, פרט לנכס אחד אשר לגביו קבע ביהמ"ש העליון כי המערערת עמדה בנטל ההוכחה כי נרכש במטבע חוץ.
באשר לנכס זה מדקדק ב"כ המשיב יתר על המידה בעצמת הראיות הנדרשות מהמערערת ודרך הגשתן. לגבי נכס זה הצביעה המערערת במידה מספקת על הקשר שבין כספי הרכישה ומקורם ככספים שהועברו מחו"ל. המערערת נמצאת במצוקה מסויימת מבחינת יכולתה להביא ראיות או ליתן הסברים שאילו המנוח היה בחיים יכול היה לספק את הנדרש במידע המצוי בידו. קושי כזה מוכר במקרים שבהם מתנהל הליך משפטי ועזבון מעורב בו. נקבעה הלכה כי הטוען נגד עזבון נדרשת ממנו ראיה במידת עוצמה רבה יותר מאשר בדרך כלל והוא הדין כאשר העזבון תובע ובהגנה נגדו מן הראוי לנהוג כך לענין משקל הראיות.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד כ. בארי למערערת, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיב. 3.3.83).
ע.א. 507/80 - אורית רפלד ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*חישובי מס שבח במתנה כשנותן המתנה נפטר תוך 3 שנים (הערעור נדחה).
המערערים, שהם קטינים, מכרו חלקת קרקע והתעוררה שאלה איזהו יום הרכישה שלפיו יחושב שווי הרכישה לצורך מס שבח. את הזכויות בנכס קיבלו המערערים מסבם. בתצהיר שנערך ע"י אביהם של הקטינים, עו"ד רפלד, ביום 21.2.63, נאמר כי ההתקשרות היתה ביום 5.2.62 בהסכם שבינו לבין אביו (סבם של המערערים) ולפיו התחייב הסב לרשום חכירה על הקרקע תמורת דמי חכירה שנתיים. אביהם של המערערים ביקש מביהמ"ש לאשר את העיסקה, ביהמ"ש נתן את האישור ביום 21.2.63 והעיסקה נרשמה ביום 19.3.63. ביום 13.7.65 נפטר הסב וביום 5.8.77 נעשתה עיסקת המכר. כשבא מנהל מס שבח לעשות את חישובי המס עמדו לפניו מספר סעיפים בחוק מס שבח. סעיף 29 הדן בשווי הרכישה של מקרקעין שנתקבלו ללא תמורה וקובע שאם המתנה היתה פטורה ממס כי אז השווי הוא אותו שווי שהיה נקבע אילו נמכרה הקרקע ע"י נותן המתנה. סעיף 26 לחוק הקובע כי "שווי הרכישה של זכות במקרקעין שהגיעה למוכר בדרך הורשה או בהעברה ללא תמורה כאמור בסעיף 3... לחוק מס עזבון (היינו בתוך שלוש שנים לפני מות המוריש)... הוא שוויה ביום פטירת המוריש...". מנהל מס שבח מקרקעין קבע כי חל סעיף 26 ועל פיו חישב את שווי הרכישה וקבע את שיעור המס, ביהמ"ש המחוזי אישר את עמדת המשיב והערעור על כך נדחה.
ביהמ"ש העליון ציין כי בכלל לא מדובר כאן במכר ללא תמורה, שהרי עפ"י תצהירו של האב מיום 21.2.63 ניתנה תמורה לסב. לפיכך צריך היה לקבוע כי הדין החל על המקרה הוא כמו בכל רכישה שנעשתה בתמורה. ברם, מאחר ובעלי הדין לא עוררו נושא זה יש להתייחס לטענות כפי שהועלו. אילו נפטר הסב שלוש שנים ויותר לאחר העברת המקרקעין למערערים צריך היה שווי הרכישה להיקבע עפ"י האמור בסעיף 35 לחוק, ואם נפטר הסב בטרם חלפו שלש שנים כי אז יחול על המקרה סעיף 26 של החוק. על כן הענין יוכרע לפי המועד שייחשב כמועד שבוקיבלו המערערים את הזכות במקרקעין. המערערים טוענים כי המועד הוא זה שצויין בתצהיר האב, דהיינו 5.2.62, כך שעברו שלוש שנים עד מות הסב, ואילו המשיב סבר שהמועד הוא היום שבו נעשה הרישום של העיסקה או לכל המוקדם יום 21.2.63 כשהעיסקה אושרה ע"י ביהמ"ש. בענין זה יש לקבל את גישת המשיב.
מדובר בעיסקה במקרקעין שהיתה טעונה רישום. לפי סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין מבלי שביהמ"ש אישר את הפעולה. כיון שכך כל שדובר וסוכם בין הסב לבין נכדיו באמצעות האב לא היה בר תוקף עד אשר ביהמ"ש אישר את ההסכם והאישור ניתן פחות משלוש שנים לפני פטירת הסב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. רפלד למערערים, עו"ד א. בן טובים למשיב. 17.2.83).
ע.א. 102/80 - חיה פרוכטנבוים ואח' נגד מגן דוד אדום ואח'
*פירוש צוואה (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק ושילה נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין).
המנוח קלמן גינצבורג נפטר, ללא שהשאיר אשה או ילדים. שתי המערערות הן אחיותיו ולטענתן ראויות הן לרשת אותו על פי דין באשר לאותו חלק מעזבונו שלגביו אין צוואה. המנוח השאיר אחריו צוואה מפורטת ביותר ובה הוראות מלאות באשר לכל נכסיו. חלקים מנכסיו הוריש לבני משפחתו. בין היתר קיים סעיף האומר "את מניותי בחברת חלקה... המבטאות מחצית הבעלות בחלקה... אני מצווה בזה לשם הקמת הקדש לצרכי צדקה למימון פעולותיו של מגן דוד אדום בישראל...". מספר חדשים לפני פטירתו רכש המנוח את יתר המניות בחברת חלקה הנ"ל ולגבי אותן מניות אין הוראות בצוואה. השאלה שבמחלוקת הינה אם יש להחיל את ההוראה באשר למחצית המניות בחברה גם על המחצית השניה של מניות שנרכשו לאמר כתיבת הצוואה, כטענת מגן דוד אדום, או שיש לחלק את המחצית השניה עפ"י הדין כטענת האחיות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת מגן דוד אדום והערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק ושילה נגד דעתו החולקת של השופט לוין.
בפסק דין מפי השופט שילה נדונה בהרחבה פרשנות סעיף 54 של חוק הירושה הדן בפירוש צוואה כאשר כל אחד מבעלי הדין טוען לפירוש אחר בצוואה. כן מתייחס השופט למצבים שבהם הולכים לפי אומד דעתו של המצווה כאשר ההוראה טעונה פירוש או שיש מספר פירושים וכדומה. כן עמד על תורת "קיום בקירוב" של צוואה. לאחר שבהן השופט שילה את נוסח סעיפי הצוואה והפירושים האפשריים לצוואה, הגיע לכלל מסקנה כי לא התכוון המצוה בצוואתו להוריש את המחצית השניה של המניות למגן דוד אדום. השופט ברק הצטרף להחלטה זו בקבעו כי אמנם יתכן ואילו נשאל המצווה מה יעשה במחצית השניה של המניות היה משיב כי ברצונו להוריש אותה לפלוני או אלמוני, אך לרצון זה לא ניתן ביטוי בצוואה ולפיכך אין להנחיל את המחצית השנייה עפ"י הצוואה.
דעה שונה הביע השופט לוין שקבע כי מתוך הוראות הצוואה עולה כוונתו של המנוח שכל אחד מנכסי דלא ניידי שלו נועד למטרה אחת ויחידה, בין שמדובר בבעלות שלמה ובין שמדובר בבעלות חלקית. כמו כן יש לפרש את כוונת המנוח במידה והיא מוטלת בספק באופן שהוראות הצוואה תשתרענה על הנכס שלעניינו כוונת המנוח מוטלת בספק.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, שילה. עו"ד אלמוגי למערערות, עו"ד פריבס למשיבה. 8.12.82).
ע.א. 780/81 - רבייב מישאל נגד רבייב מרים ואח'
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם לבתו הקטינה סכום של 1,900 שקל לחודש למזונותיה כאשר חיוב זה צמוד למדד מתאריך 29.10.81. הערעור נסב על שיעור המזונות ונדחה. לטענת המערער הסכום הוא מופרז, בעיקר, משום שעליו
לפרנס שני קטינים אחרים, והוא מתקשה לעשות זאת בהתחשב בהכנסתו כעובד קבוע בתעשיה האוירית. כמו כן הוא טוען שבהחזקת הקטינה חייבת להשתתף גם אשתו. אין להתערב בפסק הדין, בהתחשב בהכנסות של המערער. מתלושי המשכורת שלו עולה ששכרו לאחר ניכוי החובה עומד על 22,000 שקל לחודש. אין איפוא ממש בטענה שאין המערער יכול לעמוד בסכום שחוייב לשלם ומאידך אין סכום זה מופרז.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, שיינבוים. המערער לעצמו, עו"ד גב' ס. חיים למשיבות. 2.3.83).
ע.א. 805/82 - זימבול ורטנו נגד יצחק כהן
*תביעת מזונות ע"י ידועה בצבור לאחר הפסקת הקשר בין הצדדים (הערעור נדחה).
המערערת חיתה עם המשיב ללא נישואין מפברואר 1978 ועד אוגוסט 1980. הם לא נישאו באשר המערערת היא גרושה והמשיב הוא כהן. באוגוסט 1980 גירש המשיב את המערערת מהדירה בה חיו יחדיו ובתביעתה לביהמ"ש המחוזי תבעה המערערת תשלום מזונות ומדור, וזאת אם מכח התחייבות מפורשת של המשיב לזונה ולפרנסה ואם מכח שנוי מצבה לרעה באשר היא מכרה דירה משלה והשקיעה את הכסף להגדלת דירתו של המשיב, ואם משום שהם ידועים בצבור, ואם משום שהם נשואים מכח ביאה, ביהמ"ש המחוזי קבע שהצדדים אינם נשואים וכן כי הם חיו חיים משותפים כבעל ואשה במשק בית משותף. אמנם המערערת לא היתה ידועה בצבור כאשתו של המשיב שכן לא הובאה ראיה כי אנשים ראוה כאשתו של המשיב, אך לדעת ביהמ"ש המחוזי אין הבדל ממשי בין מי שידועה בצבור לבין מי שאינה ידועה בצבור ודי בכך כי הוכח שהצדדים חיו חיי משפחה במשק בית משותף. כן קבע ביהמ"ש המחוזי כי זכותה של ידועה בצבור למזונות לאחר ניתוק הקשר אינה מבוססת על הדין הדתי אלא על הסכם מפורש בין הצדדים וכאן לא היה כל הסכם מפורש שלפיו ישא המשיב במזונות המערערת לאחר הפירוד ביניהם ואף הסכם מכללא לא ניתן להעלות מתוך מערכת העובדות. כן קבע ביהמ"ש שאין מקום לפיצוי חד פעמי למערערת כי לא הוכח קיום נזק. הערעור נדחה.
קביעת ביהמ"ש המחוזי שבעלי הדין חיו חיים משותפים מעוגנת בחומר הראיות וקביעה זו דייה לצורך קביעת זכויותיה של המערערת למזונות. אין חשיבות לשאלה אם בני הצבור היו מודעים לכך שהשניים נשואים כדת וכדין ואם לאו. החובה לשלם מזונות במקרה כגון זה מקורה בהסכם שבין הצדדים ולעניינו של הסכם זה קובע אומדן דעתם של הצדדים להסכם. התרשמות צדדים שלישיים רלבנטית רק אם קיימת סתירה בין אומדן דעתם של הצדדים להסכם ולפי קביעת ביהמ"ש המחוזי שני הצדדים גם יחד ראו את הקשר ביניהם כקשר של חיים משותפים כבעל ואשתו.
מתעוררת השאלה אם בהפסק הקשר בין השניים זכאית האשה למזונותיה לעתיד. בעבר נפסק כי די בהסכם מכללא לצורך זכות האשה למזונות בטרם חל הפירוד ואילו לאחר הפירוד דרוש הסכם מפורש. יש מקום להרהר אחר הלכה זו ולכאורה ניתן לבסס את זכותה של האשה למזונותיה לאחר הפירוד גם על הסכם מכללא. כן אפשר לשקול אם אין מקום להעניק לאשה שסולקה מהבית המשותף באופן פתאומי פיצויים על הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת תניה חוזית משתמעת שלפיה יש לתת זמן סביר להליכי פרוד שבין הצדדים. אין צורך להכריע כאן בשאלות אלה שכן ביהמ"ש המחוזי בדק הלכה למעשה אם היה הסכם מכללא וקבע עפ"י הראיות שבתיק כי לא היתה כל התחיבות מכללא מצד המשיב לשלם את מזונות המערערת לאחר הפירוד. אשר לשאלת הפיצויים נקבע כי לא הוכח
קיומו של נזק כלשהוא. בקביעות אלה אין להתערב ומטעמים אלה שבעובדה יש לדחות את טענות המערערת בדבר זכות חוזית למזונות.
אשר לבקשת ב"כ האשה לקבוע חובת תשלום מזונות בהיקש מהוראת סעיף 57 לחוק הירושה שלפיו זכאית "ידועה בצבור" למזונות מהעזבון, ואם במותו של האיש היא זכאית למזונות מהעזבון הרי מתבקש בדרך של היקש שבחיי הצדדים זכאית האשה למזונות בהיפרדה מהאיש - טענה זו אין לקבל. העדר הוראות בדבר תשלום מזונות בין בני זוג שאינם נשואים אינו מקרי ואין הוא מהווה לקונה המחייבת שמוש בהיקש.
אשר לטענת ב"כ המשיב כי הסכם מזונות, בין מפורש ובין מכללא, אינו תקף שכן הוא נוגד את טובת הצבור - הסכם מזונות בין בני זוג הידועים בצבור אינו בטל בשל תקנת הצבור. לאחר החקיקה העניפה המעניקה זכויות לידועה בצבור כלפי צד שלישי, שוב אין מקום לטעון כי מה שהמחוקק ראה כתואם את טובת הצבור ביחסים עם צד שלישי יהא נוגד את טובת הצבור ביחסים שבין בני הזוג לבין עצמם.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט ברק. עו"ד פאפו למערערת, עו"ד שפטלוביץ למשיב. 6.3.83).
ע.א. 760/80 - חסן כמאל עוביד נגד פאיד מחמד פארס
*פירוש הסכם (הערעור נתקבל).
המערער ערך הסכם עם קרקס מגרמניה בקשר להופעות הקרקס בישראל והיה זקוק לכספים למימון ההוצאות. הוא התקשר עם המשיב בשני הסכמים אשר לפיהם על המשיב להשקיע כ- 1.5 מליון ל"י תמורת חלק מהרווחים. ההסכמים לא היו ברורים באשר להחזרת ההשקעות. הקרקס בא לארץ ונשא הפסדים כבדים. המשיב דרש החזרת השקעתו והמערער התנגד. הצדדים היו חלוקים באשר לפירוש סעיף החזרת ההשקעה, ביהמ"ש המחוזי קיבל את פירושו של המשיב בענין החזרת הכספים והערעור על כך נתקבל.
הצדדים הקדישו חלק ניכר מטענותיהם לשאלה אם עפ"י ההסכמים הנ"ל נעשה המשיב לשותף עם הנתבעים או רק משקיע הזכאי להחזרת השקעתו בין אם היו רווחים ובין אם היו הפסדים. אין חשיבות לשאלה זו שכן קובע מה הוסכם בין הצדדים לענין החזר הסכומים שהמשיב השקיע מבין שני הפירושים שניתנו ע"י הצדדים להסכם פירושו של המערער הוא המתיישב עם ההגיון העיסקי ועם המטרה שביסוד העיסקה הכלולה בשני ההסכמים הנ"ל. המשיב טוען לפירוש העומד בניגוד לכל הגיון עיסקי ועליו להראות לא רק שהוראת ההסכם יכולה לסבול פירוש זה, אלא שהיא אינה מתיישבת עם פירושו של המערער הנותן משמעות הגיונית ועיסקית להסכם ומתיישב עם מטרתו. כאשר אומד דעתם של הצדדים אינו משתמע בבירור מתוך הסכם, ניתן לפרשו מתוך הנסיבות, וביניהן מטרת העיסקה וההגיון העיסקי שביסודה.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד עצמון למערער, עו"ד מ. יעקב למשיב. 3.3.83).
ע.א. 35/81 - ראובן חיון נגד חיים כהן
*הצעה לצרכי פשרה ומתן רשות להתגונן (הערעור נתקבל).
בין הצדדים נעשה הסכם שותפות ומשפרצו סכסוכים ביקש המשיב את ביטול ההסכם. בתביעה בסדר דין מקוצר תבע המשיב מהמערער 90,000 שקל וכן הפרשי ריבית והצמדה. המערער ביקש רשות להתגונן בציינו שהמשיב הוא שהפר את הסכם השותפות וגרם לנזקים שונים. הוא ציין בתצהירו כי
"על מנת לבוא לקראת המשיב" הוא מציע להעביר על שמו תכניות חסכון בסכום כולל של 90,000 שקל אך המשיב סרב להצעה. בעדותו בעל פה הוסיף המערער כי גם באותו שלב הוא מוכן לסיים את הסכסוך ע"י תשלום 90,000 שקל. בעקבות זאת החליט הרשם לתת למערער רשות להתגונן בפני התביעה, למעט הסכום של 90,000 שקל "שבהם הודה" המערער, וניתן פסק דין חלקי המחייב את המערער בתשלום 90,000 שקל בצרוף הפרשי הצמדה וריבית. הערעור נתקבל.
הצעת המערער לתשלום 90,000 שקל נעשתה במהלך פשרה ולצרכי פשרה ומשסרב המשיב לפשרה זו לא היה מקום לבודד את הענין ומשניתנה רשות להתגונן ראוי היה שתחול על התביעה כולה. זאת ועוד, בתביעתו לא ביקש המשיב אלא תשלום של 90,000 שקל בדרך של העברת תכניות חסכון על שמו, וכן ריבית והפרשי הצמדה תמצא כי בפסק הדין החלקי קיבל המשיב את מבוקשו כולו ושוב אין כל משמעות לרשות להתגונן שניתנה למערער, לפיכך נתקבל הערעור ובוטל פסה"ד החלקי ולמערער ניתנה רשות להתגונן כנגד התביעה,
(בפני השופטים: ברק, בך, חלימה. החלטה - השופט ברק. עו"ד צ. רדומסקי למערער, עו"ד י. חריף למשיב. 10.3.83).
ע.א. 712/82 - רחל בסון נגד יעקב בסון
*ביטול צו האוסר על הבעל את הכניסה לדירת בני הזוג (הערעור נדחה).
המערערת והמשיב נשואים מאז 1960 ולהם ארבעה ילדים קטינים. חיי הנשואין לא עלו יפה והמערערת פנתה לביהמ"ש המחוזי וביקשה, בין היתר, צו האוסר על המשיב להכנס לדירת המגורים של בני הזוג (להלן - הדירה). בתחילה ניתן צו זמני וביום 30.4.81 נאסר על המשיב בצו של קבע להכנס לדירה, אך ביהמ"ש קבע כי לאחר ה- 1.3.82 יוכל המשיב לבקש ביטול הצו. בעקבות הצו מורחק המשיב מהדירה מזה למעלה משלוש וחצי שנים. ביוני 1982 עתר המשיב לביהמ"ש לבטל את הצו ועל אף התנגדות המערערת החליט ביהמ"ש להיעתר לבקשה. הערעור נדחה.
המערערת השתיתה מלכתחילה את בקשתה על שתי טענות: כי המשיב הוא אלים ומכה אותה ואת ילדיה; כי הוא סובל מסטיות מיניות. ביהמ"ש נתן בשעתו את הצו רק על יסוד הנימוק הראשון. עתה קבע ביהמ"ש כי מאז ניתן הצו לא הפר אותו המשיב ולא אירעו מקרים כלשהם שיש בהם משום גילויי אלימות. כיום מתנהל דיון לשלום בית ובמשך התקופה שבה היה הצו בתוקף שלח המשיב למערערת מכתבי פיוס ופרחים כמחווה על כוונות טובות. אכן, מחווה כגון זו לא תמיד מעידה על רצון לחזור למוטב ולא מן הנמנע שגילויים כאלה מקורם בעצה מלומדה, אך פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי אינו מבוסס רק על אלמנט זה. המטרה שביסוד מתן צו האוסר על אחד מבני הזוג להיכנס לדירת המגורים היא למנוע מעשי אלימות כשיש חשש סביר שבן הזוג האחר זקוק להגנה זו. הצו נועד להושיט הגנה מפני התעללות פיזית או התעמרות רוחנית של בן זוג אחד בשני. כאשר גילה המשיב רצון להתרפא ממחלתו (סטיותיו המיניות) ואף נרתם לקבלת טיפול שהצעיד אותו קדימה לקראת ריפויו, וכאשר שמר על השקט במשך יותר משלש וחצי שנים וקיים את צו ביהמ"ש כלשונו, אין מקום להאריך את הצו.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד נ. קנת למערערת, עו"ד ס. כהן למשיב. 14.3.83).
ע.א. 137/81 - פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'
*אימוץ (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי הורה לאמץ קטין בקבעו כי אביו של הקטין
הפקיר אותו וכי אמו נמנעה דרך קבע למלא את חובותיה כלפיו. הערעור נדחה.
אמו של הקטין היתה נשואה ולאחר שהתגרשה התגוררה עם אביו של הקטין ושנה לאחר שהקטין נולד עזב אביו את אמו ומאז לא קיים קשר עם בנו. גם האם לא החזיקה את הקטין בידיה והילד עבר טלטולים רבים ונדודים ממשפחה למשפחה במשך שנים, המערערת כמעט לא ביקרה אותו. במשך כשנתיים ביקרה אותו שלושה ביקורים בלבד. בסיכום ממצאיו קבע השופט כי הקטין אף פעם לא גדל בבית אלא תמיד אצל זרים, כי אמו לא ביקרה אותו כמעט וכי בסוף דצמבר 1978 פסק הקשר שלה עם הילד לחלוטין. בהתנהגות האם ראה ביהמ"ש המנעות דרך קבע מצדה מלטפל בילד כנדרש בסעיף 11 לחוק אימוץ ילדים תש"ך כדי לתת צו אימוץ, בכתב הערעור תקף ב"כ המערערת את הממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי אך באלה אין להתערב.
בינתיים נמצא הילד למעלה משנתיים וחצי בבית משפחה והוא נקלט בתוכה והחל להתפתח. מסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי כי העובדות כאמור מצביעות על המנעות האם מלמלא את חובותיה כלפי הקטין נכונה היא. הסעיף בחוק האימוץ המזכיר את החובות שההורה נמנע מלמלא אינו מדבר בחובות חקוקות דווקא, אלא בא לבטא את כלל היחסים שבהם מתייחסים הורים לילדים. לאו דווקא חובות חומריים כי אם חובות רגשיים של תשומת לב, יחס אהבה וחיבה.
יש בין הפוסקים שהחמירו בדרישות של המנעות ההורים למלא חובותיהם דרך קבע ויש שהקלו בדרישות אלה והחמירו בשמירת טובתם של הילדים. בשאלה נוספת נתלבטו הפוסקים והיא קשורה לסעיף 1 של חוק האימוץ תש"ך האומר "ביהמ"ש רשאי... ליתן צו אימוץ אם נוכח שהאימוץ יהיה לטובת המאומץ". בבעיות אלה הכריע המחוקק בחוק אימוץ ילדים תשמ"א שבו נקט לשון אחרת מאשר בחוק תש"ך, ופירט המקרים שבהם רשאי ביהמ"ש להכריז על ילד כבר אימוץ ובכלל זה כאשר "ההורה... נמנע, ללא סיבה סבירה, מלקיים במשך ששה חדשים רצופים קשר אישי" עם הילד. מכאן שהחוק החדש רואה את הימנעות ההורה מלקיים קשר אישי ללא סיבה סבירה במשך ששה ילדים עם הילד כניתוק הקשר בין ההורה והילד, המהווה סיבה מספקת לאימוץ אפילו אם ההורה קיים חובות אחרים כלפי ילדו. הצדדים חלוקים ביניהם אם חל כאן חוק תש"ך או תשמ"א, אך אין צורך להכריע בשאלה זו. הכל מודים שלא מלה מהפכה בדיני האימוץ ע"י החוק החדש. המחוקק פירט בחוק תשמ"א את מה שהיה סתום בתש"ך. על כן במקרה של ספק בפירוש חוק תש"ך מותר להעזר גם בהוראות תשמ"א.
אשר להצהרת האם כי מעתה תשתנה התנהגותה לבנה - החוק מדבר על התנהגות ההורים בעבר ורק שינוי שחל בהתנהגות ההורה לפני שהענין בא לביהמ"ש עשוי להועיל לו. אין לו לשופט אלא מה שעיניו רואות במעשיהם ובמחדליהם של ההורים למעט הבטחות ותקווה לעתיד. אימוצו של הקטין היה לטובתו כבר בעת צו האימוץ ומכל שכן עתה לאחר שהוא נקלט במשפחה מאז מתן פסה"ד. הפרדתו מהמשפחה תהוה עבורו זעזוע רציני לאחר שהגיע למצב רגיעה.
(בפני השופטים: ש. לוין, י. כהן, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד גולדבליט למערערת, עו"ד גב' ראובני למשיב. 9.2.83).
ע.א. 648/81 - יצחק כהן נגד זימבול ורטנו
*חלוקת דירה בין בני זוג שחיו בצוותא כבעל ואשה ונפרדו (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי פסק שמחצית הזכויות בדירה בה התגוררו המערער והמשיבה בלי נישואין וניהלו בה משק בית משותף שייכות למשיבה. הערעור נדחה. המערער טען כי המשיבה רק הלוותה לו כספים, בסכומים הנופלים
בהרבה מקביעותיו של ביהמ"ש המחוזי, ואולם אין עילה להתערב בממצא כי תמורת הכספים שנטל המערער, ויהיה סכומם אשר יהיה, הוא המחה למשיבה את מחצית הזכויות בדירה.
יש גם לדחות שתי טענות אחרות של המערער: האחת, שאחות המערער שהיא בעלת הזכויות בדירה כלפי הבעלים לא צורפה כבעלת דין; והשניה, שההתקשרות בין בעלי הדין אינה תופסת לאור הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין. את הטענה הראשונה יש לדחות משום שדבר ההליך האמור נמצא בידיעתה של האחות והיא לא עשתה מאומה כדי להצטרף כבעלת דין. את הטענה השניה יש לדחות משום שמכלול הראיות מביא למסקנה שזכויות המערער הומחו למשיבה. (ע"א 274/79 פד"י ל"ה (3) 337).
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, יהודה כהן. עו"ד שפטלוביץ למערער, עו"ד פאפו למשיבה. 6.3.83).
ע.א. 725/80 - מרי צ'וצ'ינוב נגד בטי דיוויס
*חקירת עדי צוואה בחו"ל (הערעור נדחה).
בין בעלי הדין נטושה מחלוקת בדבר כשרות צוואתה של המנוחה אסתר זילברמן. נטען כי לא היתה כשרה לערוך צוואה מחמת מצב בריאותה וכן כי הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי הסכים לבקשת המערערת כי עדיה יחקרו בטורונטו קנדה בפני הקונסול הישראלי, ואילו המערערת רצתה שהם יחקרו בעיר וויניפג שכן העדים לא ירצו לנסוע עד טורונטו הרחוקה. ביהמ"ש לא נעתר לבקשה זו. כמו כן התנה את הענותו לבקשה כי העדים יחקרו בקנדה בהפקדת סכום כסף לכיסוי הוצאות המשיבה ופרקליטה. הערעור נדחה. השופט נהג באורך רוח כלפי המערערת ונתן משקל רב לטענתה שעדיה הם תושבי קנדה המסרבים לבוא לישראל. ביהמ"ש דחה מפעם לפעם את הדיון לבקשת המערערת. הוא אף ציין כי יראה בעין יפה אם הקונסול יבוא מטורונטו לוויניפג לחקירת העדים. ברם, אין הצדקה להקל עם המערערת מעבר למה שעשה השופט. על המערערת, הטוענת שהמנוחה לא היתה בעלת כושר לערוך את הצוואה וכי זו נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת, להרים את נטל הראיה, הלכה פסוקה היא שלגבי בעל דין כזה אין בדרך כלל להסתפק בגביית עדות בחוץ לארץ מחמת החשיבות הנודעת להתרשמותו הישירה של השופט היושב לדין.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בך, שיינבוים. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד גלייזר למערערת, עו"ד י. תוסיה כהן למשיבה. 23.1.83).
ע.א. 659/81 - ויקטור חדד ואח' נגד נופל עלי ואח'
*פיצויים בגין תאונת עבודה (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).
המשיבים 2 - 4 בנו בנין בהרצליה והתקשרו עם המשיב 5 שיבנה את שלד הבנין וזה מסר את ביצוע העבודה לשני המערערים. אלה הזמינו עובדים ובכללם את המשיב הראשון (להלן - התובע). הלה עסק בהעלאת בלוקים לקומות העליונות באמצעות כננת (המכונה הליקופטר). הכננת מורכבת על רגליים המחוברות לבסיס וכאשר מפעילים את הכננת נגרמים זעזועים במתקן ועל המפעיל לחזק את הברגים. ביום התאונה השתחרר הבסיס ממקומו והמתקן נמשך החוצה כשהוא גורר אחריו את התובע. הוא נפל מהקומה השלישית ונחבל קשה ונקבעה לו נכות של %100. במהלך המשפט הושגה פשרה בין התובע לבין המשיבים 2 - 4 והללו שילמו לתובע 120,000 שקלים. גם המשיב 5 שהתחייב לבנות את השלד התפשר עם התובע ושילם לו 150,000 שקלים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערים אחראים לתאונה, שיחרר את התובע
מכל רשלנות תורמת וחייב את המערערים לשלם תשלומים שונים למשיב הערעורים נתקבלו בחלקם.
המערערים התרשלו בכך שלא סיפקו לתובע מתקן מתאים לביצוע העבודה ואיפשרו לו לעבוד בשיטה מסוכנת ללא שהזהירו אותו. העובדה שהתובע היה ער במידת מה לסכנה אינה משחררת את המערערים מחבות. לא היתה לו כל ברירה זולתי לעבוד ליד המתקן המסוכן שמעבידיו סיפקו לו. משהוכח שהתובע חיזק את הברגים כאמור ולא ניתן הסבר לאירוע התאונה רשאי היה ביהמ"ש לזקוף את התאונה לחובת המערערים בלבד.
אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי באשר לחישוב השתכרותו של התובע. כמו כן לא הפריז ביהמ"ש כשקבע לתובע סכום של 300,000 שקל בגין עזרה בבית, ביהמ"ש קבע את הפסד ההשתכרות על יסוד עבודה של 26 ימים לחודש עד גיל 65 ומתוך חומר הראיות עולה שבעבודה זו לא תמיד יש עבודה מדי יום ביומו. לפיכך יש להפחית את הפסד ההשתכרות בעבר מ- 86,000 שקל ל- 60,000 שקל ואת ההפסדים בעתיד מ- 1,087,000 ל- 700,000 שקל. כן יש לקבל את הערעור באשר לתשלום בעד כסאות גלגלים שכן אלה מסופקים על ידי המוסד לביטוח לאומי. אין להתערב בסכום של 150,000 שקל שנקבע עבור כאב וסבל. מאידך יש ממש בדברי התובע כי ביהמ"ש טעה כשניכה פעמיים את סכום הפשרה של 120,000 שקלים, השופט המחוזי הודה בטעות זו בגדר המרצה שהוגשה לפניו, אך נבצר ממנו לתקנה לאחר שסיים את מלאכתו ועל כן ביהמ"ש העליון תיקן זאת בערעור.
אשר להסכם הפשרה שבין התובע לבין חלק מהנתבעים - אין ממש בטענה כי הסכם פשרה זה הוא בלתי חוקי. אשר לטענה כי עקב ההסכם מיצה התובע את זכותו לדרוש מן המערערים סכומים העולים על סכום הפשרה - אין לקבל טענה זו כאשר שמר התובע בהסכם הפשרה על זכותו להמשיך בהליכים נגד המערערים
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו, החלטה - השופט לוין. עו"ד א. שובל למערערים, עו"ד צ. גילאור לתובע, עו"ד ב. זייגר לחלק מהמשיבים. 25.1.83).
ע.א. 425/80 - דנון לימור, קטינה ואח' נגד לבשטיין יוליאן ואח'
*פיצויים בגין תאונת דרכים (הערעור נתקבל בחלקו).
בתאונת דרכים נחבלה המערערת שהיא ילידת 1972 ונגרמו לה נזקים שונים. בתובענה הגיעו הצדדים להסכם בקשר למרבית העובדות השנויות במחלוקת וביהמ"ש הכריע בשלשה ענינים בלבד: גובה הפסד התובעת בקשר להשתכרותה בעתיד, הפיצוי המגיע לה עבור עזרה בבית בעתיד והפיצוי המגיע להורים עקב השגחתם על התובעת. התובעת סבלה מפגיעות גופניות ומהפרעות נפשיות ונזקקה לאישפוז למשך 50 ימים ועוד תיזדקק לניתוחים. נקבעה לה נכות צמיתה בגין קושי בכיפוף הברך, נכות צמיתה בגין צלקות הגורמות לה לכיעור ונכות עקב הפרעות נפשיות. סה"כ נקבעו לה %35 נכות. ביהמ"ש המחוזי קבע בגין הפסד שכר בעתיד סכום של 500,000 ל"י ליום פסה"ד (13.5.80), סכום של 75,000 ל"י עבור עזרה בבית וסכום של 15,000 ל"י להורים עבור טיפול בתובעת. הערעור נתקבל בחלקו.
לענין הפסד ההשתכרות בעתיד - המערערת ביקשה כי ההפסדים יקבעו בשיעור של 35 אחוז השווה לאחוזי הנכות כשההכנסה הבסיסית היא השכר הממוצע במשק, אולם ביהמ"ש המחוזי סבר כי על אף אחוז הנכות הגבוה שיגביל את התובעת בשוק העבודה, פתוחים בפניה מספר רב של עיסוקים בשוק העבודה. לפיכך קבע את ההפסד בדרך חישוב גלובלי. ביהמ"ש העליון הסכים עם דרך החישוב הגלובלי אך לא עם הסכום שנקבע. מדובר בילדה בת 10 וקשה לשער היום
כיצד יתפתחו העניינים לגביה בעתיד. בחירת שיטת החישוב תלויה בנסיבותיו של כל מקרה, וגם אם קיימת נטייה להעדיף עריכת חישובים מפורטים, הרי במקרים רבים, וכולל של קטינים שנפגעו, לא רק שאין פגם בבחירת חישוב גלובלי אלא יש והיא אף עדיפה. ברם, גם חישוב ההפסדים בדרך הגלובלית חייב להיות מבוסס על קנה מידה שימצא ביטוי בפסק הדין, כדי לאפשר לערכאה של הערעור לבקר את דרך פעולתה של הערכאה הראשונה. בענייננו אין לגלות בפסק הדין מה היה קנה המידה שלפיו נקבע סכום הפסד ההשתכרות בעתיד. ביהמ"ש קמץ את ידו יתר על המידה. אין להניח שהמערערת תוכל לעבוד יותר מאשר כ- 35 שנים ובכל הנסיבות יש להעמיד את ההפסד בעתיד על כ- 800,000 ל"י צמוד ליום פסק הדין בביהמ"ש המחוזי, באשר לעזרה בבית - לא היו בפני ביהמ"ש הוכחות ישירות אך נראה שגם סכום זה נמוך מדי ויש להעמידו על 200,000 ל"י. באשר לערעור ההורים - לא הובאו ראיות כי שניהם בטלו מעבודתם כדי להיות עם הילדה בבית חולים ובנסיבות המקרה אין להתערב בסכום שנפסק.
(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד פונדמינסקי למערערים, עו"ד ליכטמן למשיבים. 24.1.83).
ע.א. 14/81 - תעשיות רוגוזין בע"מ נגד נילית בע"מ
*דחיית ערעור על הסף ומתן רשות להתגונן בטענת קיזוז (הערעור נתקבל).
בערעור דנא הגישה המשיבה בקשה לדחות את הערעור על הסף והבקשה נדחתה. לאחר מכן נתקבל הערעור לגופו של ענין. ביהמ"ש לא נקט עמדה בשאלה אם מוקנית לביהמ"ש שלערעור הסמכות לדחות ערעור על הסף ואם סמכות כזו מעוגנת בהוראות תקנה 106 לתקנות סדר הדין האזרחי. אף אם יש לביהמ"ש העליון סמכות כזו לא ישתמש בה אלא תוך הפעלת שיקול דעתו בהתחשב בנסיבות הענין ועל יסוד שיקולים אלה נדחתה הבקשה.
לגופו של ענין נתקבל הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להעניק למערערת רשות להתגונן בתביעתה של המשיבה. המערערת רכשה אצל המשיבה חוטי פוליאסטר ליצור בדים ולפי טענת המערערת הסחורה שסופקה לה לא עמדה ברמה הנדרשת והמוסכמת עפ"י ההסכם ועקב כך חוייבה במחיר שאינו תואם את ערכם של החוטים ואף נגרמו לה נזקים ביצור. המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר והמערערת ביקשה רשות להתגונן והעלתה טענת קיזוז. רשמת ביהמ"ש המחוזי סברה כי בהתחשב בסעיף 28 לחוק המכר זכאית המערערת לקבל רשות להתגונן. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי והוא ביטל את הרשות להתגונן ובעקבות זאת חוייבה המערערת בסכום התביעה. ביהמ"ש סבר כי טענת המערערת בדבר קיומו של הסכם מסגרת משוללת יסוד. המערערת הסתמכה על טלקס שבינה לבין המשיבה אך ביהמ"ש המחוזי בחן את הנאמר בטלקס והגיע למסקנה שאין הוא חל על הענין דנא. כמו כן המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה נפרדת נגד המשיבה והסכומים שלגביהם מבקשת המערערת את הקיזוז נכללו בתביעה האמורה. בהסתמך על שני טעמים אלה קיבל את הערעור וביטל את הרשות להתגונן. הערעור נתקבל.
הליכים נפרדים ומקבילים באותה עילה אין בהם כשלעצמם כדי לשמש טעם לסירוב להעניק רשות להתגונן. את כפל הדיון יכול ביהמ"ש למנוע ביזמתו ע"י איחוד הדיון בשני התיקים. המערערת היתה זכאית להעלות את טענת הקיזוזולענין זה מוקדם עדיין להכריע בשאלה אם נתקיימו התנאים הקבועים בסעיפים 11, 28 ו- 32 לחוק המכר. שאלה זו תתברר בדיון לאחר שתינתן הרשות להתגונן. גם לא היה מקום לכך שביהמ"ש שלערעור ימנע חקירת המצהירים או השמעת עדויות
בשאלה איך נכרתו היחסים החיוביים בין הצדדים ומה דרך היווצרותם של המסמכים שהוחלפו בין הצדדים. ב"כ המשיבה הפנה, בענין מעמדה של טענת הקיזוז כטענת הגנה בבקשת רשות להתגונן, לדברים שנאמרו בהקשר זה בע.א. 82/75 (פד"י כ"ט (2) 660), אך ככל שהדברים נוגעים לרשות להתגונן בטענת קיזוז באו דבריו של ביהמ"ש העליון בע"א 664/76 (פד"י ל"ב (1)188), ובע"א 544/81, (פד"י ל"ו (3) 518) והעמידו דברים על דיוקם. משהראתה המערערת כי הגנה אפשרית בפניה, זכאית היתה לרשות להתגונן ולא היה מקום לבדוק טענותיה העובדתיות והמשפטיות לעומקן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, חלימה. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ה. לרנר למערערת, עו"ד ש. פינס למשיבה. 10.3.83).
ב.ש. 60/83 - עממית חברה לבטוח בע"מ נגד יוסף קוקה ואח'
*העברת דיון מתל אביב לירושלים (הבקשה נדחתה).
זו בקשה לפי סעיף 36 לחוק בתי המשפט להעברת דיון בתביעת המשיבים נגד המבקשת מבימ"ש השלום בת"א לביהמ"ש בירושלים. הבקשה נדחתה בהחלטה האומרת: "בנסיבות רגילות הייתי נענה לבקשת המבקשת אך מאחר ומסתבר כי בינתיים כבר נקבע מועד קרוב לדיון לגופו של הענין (היינו ישיבה לשמיעת ראיות) בבית משפט השלום בתל - אביב, החלטתי לדחות את הבקשה. בנסיבות הענין ישא כל צד בהוצאותיו".
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר, עו"ד רבקה פלדמן למבקשת, עו"ד ד. רום למשיבים. 26.4.83).
ע.פ. 190/82 - שאול מרכוס נגד מדינת ישראל
*הרשעה במתן עדות שקר (הערעור נתקבל).
המערער הורשע בביהמ"ש המחוזי בירושלים, ברוב דעות, במתן עדות שקר במשפטו של עמוס ברנס שהואשם ברצח החיילת רחל הלר. שופט המיעוט בביהמ"ש המחוזי סבר שיש לזכות את המערער מן האשמה. ביהמ"ש העליון קיבל את ערעורו של המערער וקבע כי בבדיקת כל החומר בא לכלל מסקנה חד משמעית שיש לזכות את המערער.
השאלה היתה אם המערער היה נוכח בעת שיחזור הרצח ע"י עמוס ברנס. המערער העיד במשפטו של ברנס כי לא היה נוכח בעת השיחזור, אך אחד מקציני המשטרה, העד נבות, טען, לאחר שקיבל מעמד של עד מדינה, כי המערער היה נוכח באותו שיחזור. שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי קיבלו את גירסתו של עד המדינה ומצאו תימוכין בעדות זו ואילו שופט המיעוט סבר כי אין לתת אמון בעדותו של עד המדינה. גישתו של שופט המיעוט בביהמ"ש המחוזי נתקבלה על דעתו של ביהמ"ש העליון. בדרך כלל אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בממצאיו של ביהמ"ש ששמע את העדים והתרשם מדבריהם, מהתנהגותם ומהימנותם. ברם, אין זה כלל בל יעבור, ומצויים בו יוצאים מן הכלל. ניתן להתערב בענין של הערכת עדויות כאשר הערכה זו יסודה בשיקולים המתעלמים מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל או כאשר אי מהימנותו של עד בולטת לעין. במקרה כזה אין ביהמ"ש שלערעור רשאי לעצום עיניו ולקבל את המסקנה המוטעית של ביהמ"ש דלמטה. במיוחד נכונים הדברים כאשר מדובר בעדותו של עד יחיד במשפט. ביהמ"ש שלערעור מתערב גם במסקנות שהסיק ביהמ"ש מן הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו, כאשר עולה שהסקת המסקנות אינה מתחייבת בנסיבות הענין. לענין הסקת מסקנות אין עדיפות לביהמ"ש ששמע את העדים. מובן כי עיון חדש וביקורת זו של ביהמ"ש שלערעור, גם כאשר הרשות נתונה בידו, לא תעשה אלא בזהירות רבה. בענייננו מצוי נימוק נוסף שמאפשר ומחייב ביקורת על קביעותיו ומסקנותיו של ביהמ"ש דלמטה, והוא
- שלדעת שופט המיעוט יש לזכות את המערער. אמנם, ביהמ"ש שנחלקו בו הדעות תכריע דעת הרוב גם לענין מהימנות העדים, וביהמ"ש שלערעור לא יתערב בקביעת מהימנות זו אלא באותם מקרים שבהם הוא מתערב בקביעותיה של ערכאה ראשונה בדרך כלל, אך כאשר ביהמ"ש שלערעור נדרש להתערב בענין מהימנות עדים אין עליו להתעלם גם מהעובדה שקביעתו של שופט המיעוט לענין מהימנות העדים שונה מקביעתם של שופטי הרוב.
לאחר שביהמ"ש העליון הבהיר את הרקע המשפטי להתערבותו בפרשת מהימנות העדים והסקת המסקנות ניתח ביהמ"ש על פני פסה"ד המשתרע על למעלה מ- 80 עמוד את העדויות השונות בביהמ"ש דלמטה, הביע עמדתו ביחס לעדות עד המדינה, ראיות הסיוע וכיוצא באלה עניינים, ובסיכומו של דבר הגיע למסקנה כאמור שאין להאמין לעדויות התביעה בענין דנא.
(בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד י.בן אור למשיבה. 12.1.83).
ע.פ. 501/82 - דוד שלמה אדרי נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה
(ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע הואשם המערער בתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. המקרה אירע כאשר המערער סרב לציית להוראות שוטרי ליווי במשפט קודם שביקשוהו להכנס לניידת והוא התפרע וגרם לאחד השוטרים חבלה בראשו. בתחילת הדיון ביקש המערער מהשופטת שהיא תפסול את עצמה, מכיוון שהיא דנה אותו בתיק הקודם והבקשה נדחתה ע"י השופטת בנימוק כי "העובדה שהנאשם נדון בעבר ע"י שופט אינה נימוק לפסילתו של אותו שופט". בערעור העלה המערער טענה השונה במידה מסויימת מזו שהעלה בביהמ"ש המחוזי וערעורו נתקבל.
המערער לא היה מיוצג בביהמ"ש המחוזי ע"י עו"ד וכן גם בערעור. במשפט הקודם הורשע ע"י הרכב של שלושה שופטים והכרעת הדין נכתבה ע"י השופטת הדנה עתה במשפטו. היא הגיעה שם למסקנה שהוא ונאשמים אחרים שהואשמו יחד אתו אינם מהימנים ואין לקבל עדותם. לטענת המערער אותם נאשמים, ברובם, יהיו עדי הגנה שלו במשפט החדש ומכיון שהשופטת הביעה דעה שלילית על מהימנותם אין לו סיכוי הוגן שהגנתו המבוססת על דברי אותם עדים תוכל להתקבל. נימוק זה נתקבל. אם כי יש הבדל מסויים בין מה שנטען בביהמ"ש המחוזי ובין מה שנטען בביהמ"ש העליון אין להקפיד בענין זה עם המערער. מדובר כאמור בתקיפת שוטר ליווי ויש להניח שעדי ההגנה של המערער יהיו אותם נאשמים שנדונו בתיק הקודם ואשר ככל הנראה היו נוכחים במכונית. בנסיבות אלה יש יסוד לטענת המערער שהבעת הדעה השלילית על מהימנות עדיו עלולה לבסס מבחינה אובייקטיבית את הרגשתו הסובייקטיבית שאין לו סיכוי למשפט הוגן. התובעת הסתמכה על הלכה שנפסקה כי קביעת עמדה שלילית של השופטים לגבי הנאשם בהחלטה במשפט זוטא אינה פוסלת אותם מלהמשיך בברור המשפט, אולם שם ההחלטה במשפט זוטא היתה חלק מההליך השיפוטי שאותו השופטים היו חייבים למלא. כמו כן, באותו מקרה הדעה השלילית התייחסה לנאשם עצמו ולא לעדי ההגנה שלו.
(בפני: הנשיא י. כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. לוי למשיבה. 1.2.83).