ע.א. 73/80 אברהם יצחק ואח' נגד הסנה חברה לביטוח בע"מ והגולן... בע"מ
*תביעה ע"י רוכש רכב עפ"י פוליסה שנשארה ע"ש מוכר הרכב. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1876/76 - הערעור נדחה).
ביום 10.2.76 נערך הסכם בין המערערים לבין המשיבה השניה (להלן: הגולן) שלפיו רכשו המערערים משאית מהגולן. עפ"י ההסכם היו צריכים המערערים לשלם את התמורה חלק במזומן וחלק ב-18 תשלומים חדשיים החל ביום 15.4.76. נקבע בהסכם שהמכירה תיכנס לתוקף מיום 1.4.76 ובתאריך זה תעבור המשאית לרשות הקונה. כן הוסכם שהמשאית תישאר ע"ש הגולן עד לפרעון השטר האחרון. המשאית נמסרה למערערים בהתאם למוסכם והיתה מעורבת במספר תאונות שבהן נגרם נזק למשאית וגם לרכוש של אחרים. המשאית היתה מבוטחת בחברת הסנה כשהפוליסה שלפני האחרונה פג תוקפה ביום 19.3.76. בהסכם קיבלה על עצמה הגולן לחדש את הפוליסה באופן שתכסה את השימוש במכונית גם ע"י התובעים, אך הוסכם כי על המערערים לדאוג לכך ששמם יצורף לפוליסהכמבוטחים ע"י פניה להסנה, ולמעשה התובעים לא פנו להסנה. כשאירעו התאונות הוגשו התביעות להסנה ע"י הגולן, כשבטופס התביעה מצויין שמו של אחד המערערים כמי שנהג במשאית, בעת קרות התאונה, בשירות הגולן. עפ"י הפוליסה רשאים היו לנהוג במשאית: המבוטח, או כל אדם הנוהג לפי פקודת המבוטח או ברשותו כאשר השמוש הוא למטרות חברתיות, ביתיות ולתענוג או בזמן השמוש ברכב בקשר לעסקו של המבוטח, או אדם הנמצא בשרות המבוטח ונוהג לפי פקודתו או ברשותו של המבוטח. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת המערערים נגד חברת הביטוח ונגד הגולן ומכאן הערעור.
א. אחד הנימוקים לדחיית התביעה נגד הסנה היה כי הוגשה פוליסה שהיתה בתוקף רק עד יום 20.3.76, ולפיכך לא הוכח אם עפ"י תנאי הפוליסה יש לתובעים עילה נגד הסנה. אכן, הפוליסה הנוגעת לתקופה הרלבנטית לא הוגשה, אך על אף זאת יתכן והיה מקום לקבוע, ולו לכאורה, שתנאיה של הפוליסה הוכחו. הפוליסה שתקפה היה עד ליום 19.3.76 הוצגה כראיה והוכח שהביטוח חודש לאחר מכן כך שבתאריכים הרלבנטיים היתה הפוליסה תקפה. באין ראיה לסתור יתכן והיה מקום להניח שתנאי הפוליסה הקודמת משקפים גם את התנאים. של הפוליסה החדשה. ברם, אין צורך להכריע בכך, כי גם אם תנאי הפוליסה לתקופה הנדונה היו זהים לפוליסה שהוגשה, לא הוכיחו התובעים עילת תביעה נגד הסנה.
ב. המבוטח לפי הפוליסה היתה הגולן ולא המערערים על כן רק הגולן זכאית היתה לתבוע את הסנה עפ"י הפוליסה ולא המערערים.
ג. על מנת שהפוליסה תכסה את הנזקים צריך היה לנהוג נהג כנקוב בפוליסה ובתנאים שבפוליסה ותנאים אלה לא נתמלאו. בעת קרות התאונות נהג במשאית אחד המערערים במסגרת עיסקו העצמאי ולא בשרות הגולן. בנסיבות אלה לא היתה הנהיגה מכוסה ע"י הפוליסה.
ד. מן הטעם האמור בפיסקה ד' דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעת התובעים ככל שהיא נוגעת לנזקים שנגרמו לצד שלישי, ומאידך סבר השופט שאין נימוק זה עומד להסנה כהגנה בפני אותו חלק של התביעה הנוגע לנזק שנגרם למשאית עצמה. לדעת השופט אין חובת הפיצוי באשר למכונית עצמה מותנית בצורה כלשהיא באישיותו של הנוהג. בענין זה הדין עם חברת הסנה בטענתה שההגבלות הנ"ל חלות גם לגבי הנזק שנגרם למשאית עצמה ולא רק ביחס לתביעות צד שלישי. ברם, לנוכח הקביעה שהבעלות במשאית לא עברה למערערים, ממילא לא עומדת לתובעים תביעה באשר לנזקי המשאית משום שלא היו צד לפוליסה. אין עומדת
תביעה מכח הפוליסה למערערים לענין נזקי המשאית גם בשל כך שבעת קרות התאונות נהגו בה המערערים לצרכי עיסקם העצמאי, וגם אילו התובעת היתה הגולן לא היתה זכאית לפיצוי עבור הנזקים שנגרמו למשאית כאשר נהגו בה המערערים לצרכי עיסקם העצמאי.
ה. אשר לבקשת ב"כ התובעים להסתמך על הוראות סעיף 13(א) לפקודת ביטוח מנועי שעל פיו אין המבטח פטור מחובתו עפ"י הפוליסה עקב העברת הבעלות ברכב המבוטח - סעיף זה חל רק ביחס לפוליסה שהוצאה לכיסוי חבות טעונת ביטוח עפ"י הפקודה הנ"ל, היינו ביטוח נזקי גוף, ובענייננו מדובר בנזקי רכוש בלבד.
ו. אשר לתביעה נגד הגולן - בדין היא נדחתה. המערערים התחייבו לדאוג לכך שהם יוספו כמבוטחים עפ"י הפוליסה ועליהם היה לפנות להסנה כדי לצרף את שמם כמבוטחים. התחייבות זו שנטלו המערערים על עצמם לא מולאה על ידם ומכאן שרק בשל כך שהם לא מילאו את שקיבלו על עצמם לקיים, כתנאי לכך שהם יהיו מבוטחים לפי הפוליסה, לא היו מבוטחים ואין להאשים בכך את הגולן.
(בפני השופטים: ברק, שיינבוים, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מ. בצרי למערערים, עו"ד ע. אמגור להסנה, עו"ד ע. אטיאס לגולן. 14.3.83). =ע.פ. 354/82 - אברהם פלקסין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עדויות סותרות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל) .המערער הורשע בעבירה של מסירת עדויות סותרות ונדון ל- 15 חדשים מאסר שמתוכן שלושה חדשים בפועל וכן נדון לתשלום קנס של 5,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נתקבל באופן שכל המאסר יהיה מאסר על תנאי והקנס הופחת ל- 2,500 שקל.
מסתבר שבפני ביהמ"ש המחוזי לא היו כל נסיבות הענין כשגזר את ענשו של המערער. מדובר בהודעה של המערער במשטרה כי אחד בשם שמעון חיטט בבגדי המתרחצים בסחנה, מקום בו עובד המערער כמציל, ולאחר מכן, בביהמ"ש, חזר בו ולא ידע לזהות את שמעון. כן הודיע המערער במשטרה ששמעון איים עליו לא למסור אותו למשטרה ובביהמ"ש הכחיש איום זה. בסופו של דבר אותו שמעון נדון הן בגין האיום על המערער והן בגין הגניבה למאסר על תנאי לתקופה קצרה ולקנס כספי פעוט. גזרי דין אלה לא היו בפני השופט המחוזי ולכן השית על המערער עונש שעולה בחומרתו פי כמה על העונש שהוטל על העבריין העיקרי בפרשת האיום והגניבה. זאת ועוד: בכתב האישום נאמר כי בגלל עדותו הסותרת של המערער זוכה שמעון ואף זה אינו נכון כי שמעון זוכה מהדחה משום שמבחינה משפטית אין בדבריו של המערער בהודעה שמסר למשטרה משום הדחה אלא איום. המערער מתפרנס מזה למעלה מ- 10 שנים מעמל כפיו, כאשר עד לשנת 1971 השתייך לחברה עבריינית והצליח לפרוש ממנה. גם עתה מילא חובתו ומסר למשטרה את הידוע לו אלא שאומץ לבו לא עמד לו בפני איומיו של שמעון. התובעת הסכימה שיש להקל בעונשו של המערער בשל הנסיבות הנ"ל אשר כולן לא היו ידועות לביהמ"ש המחוזי ואילו היו ידועות לו יש להניח שהיה מקל בעונש אמנם גם בנסיבות אלה העבירה נמנית על החמורות וביהמ"ש מתייחס בחומרה רבה לעבירות מסוג זה החותרות תחת אושיות המשפט, אך במקרה מיוחד זה כשהעבריין העיקרי יצא בעונש קל ביותר, כשכתב האישום לא הצביע נכון על הדברים כפי שאירעו, והמערער הצליח להינתק מהחברה העבריינית מזה למעלה מעשר שנים מן הראוי להקל בעונש.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, אור. החלטה - השופט אלון. עו"ד לוין למערער, עו"ד רבין למשיבה. 27.12.82).
עש"מ 1/83 - אליהו ששון נגד נציב שירות המדינה
*חומרת העונש (גניבת דברי דאר ע"י עובד דאר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער עבד כמפקח מיון דואר וגנב מעטפות ובהן סכומי כסף קטנים. בית הדין המשמעתי גזר לו עונש של פיטורין מידיים ופיצויי פיטורין בגובה של %65 וכן פסילה לשירות המדינה לתקופה של 5 שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל והוחלט כי יקבל פיצויי פיטורין מלאים.
אין להתערב בפיטורי המערער מעבודתו. חומרתה של העבירה איננה דווקא בנזק הספיציפי שנגרם בעקבותיה, שהרי מדובר בסכומים קטנים, אלא בפגיעה המפליגה באמון שאותו רשאי הצבור לרחוש לשירותי הדואר. זכאים תושבי הארץ להיות בטוחים כי מכתב שנשלח אליהם יגיע לתעודתו. אצל המערער גברה תאוות הבצע על חובת הנאמנות לתפקיד ועל כן בדין הוחלט שאיננו יכול להמשיך בשירותו. מאידך, בשל הנסיבות המשפטיות הקשות וגילו של המערער יקשה עליו למצוא מקום עבודה חילופי ועל כן יש לפסוק כי יקבל פיצויים מלאים.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד יוגב למערער, עו"ד גב' גמליאל למשיב. 14.3.83). מ"ח 2/83 - מרדכי אזולאי נגד מדינת ישראל
*בקשה למ"ח כאשר עד תביעה הודיע אחרי המשפט כי שיקר (הבקשה נדחתה).
המערער הורשע בעבירות סמים ונדון לעונשי מאסר שונים ובקשתו למשפט חוזר מבוססת על העובדה שעד התביעה במשפטו הודיע אחרי סיום ההליכים המשפטיים כי עדותו נגד נאשמים בסחר בסמים היתה עדות שקר. הבקשה נדחתה. ההרשעה היתה מבוססת לא רק על עדותו של העד הנדון אלא גם על ראיות נוספות ובעיקר עדותו של שוטר סמוי שנכח בעת ביצוע עיסקות הסמים. לא די בדרך כלל לשם הוראה על משפט חוזר בעובדה שעד הודיע אחרי סיום המשפט כי עדותו היתה כוזבת, גם אם העדות היתה בעלת חשיבות לביסוס ההרשעה.
(בפני: הנשיא י. כהן. המבקש לעצמו, היועץ המשפטי לממשלה י. זמיר למשיבה. 11.4.83). בר"ע 5/82 - דקורה נהרה בע"מ נגד ודיע חורי
*איחור בהגשת ערעור ובקשה לרשות ערעור (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תובענה לבימ"ש השלום בעכו נגד המבקשת ובסופו של דבר הגיעו בעלי הדין להסכם פשרה וביהמ"ש נתן לו תוקף של פס"ד. לאחר כשבועיים הגישה המבקשת בקשה לבטל את ההסכם ואת פסק הדין המאשר אותו וביהמ"ש מחק את הבקשה והפנה את המבקשת להגשת תובענה. באיחור של מספר חודשים הגישה המבקשת ערעור על פסה"ד המאשר את ההסכם. עם הגשת הערעור ביקשה להאריך את המועד להגשתו וכן ביקשה רשות ערעור על ההחלטה המוחקת את הבקשה לביטול פסה"ד. ביהמ"ש המחוזי .דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
המבקשת איחרה איחור ניכר הן בהגשת הערעור על פסה"ד והן בהגשת הבקשה לרשות ערעור והיה עליה להצביע על קיומו של טעם מיוחד המצדיק הארכת המועדים הרלוונטיים. המבקשת לא צרפה לבקשה תצהיר ורק ביום הדיון הוגש תצהיר מטעם מנהלה וגם אז לא הופיע כדי להחקר על תצהירו. כבר משום כך צדק ביהמ"ש בדחותו את הבקשה. כמו כן בתצהיר היתה טענה סתמית כי נבצר מהמנהל להגיש את התצהיר עקב שירות המלואים שלו, ואולם בעל דין המבקש להאריך את המועד להגשת ערעור חייב לתת פרטים מלאים על הנסיבות שגרמו לו להחמיץ את המועד. למעשה קשה להבין מה הם נימוקי הערעור אפילו הוגש במועד. במידה
שהטענה היא שהסכם הפשרה נחתם בנסיבות שיש בהן משום אילוץ, על המבקשת להגיש תובענה כפי שקבע בימ"ש השלום.
(בפני: השופט ש. לוין 2.2.83).
בר"ע 30/83 - שלמה טורקיק נגד ראובן דנתי
*טענת "דייר מוגן" ע"י בנו של דייר מוגן שנפטר (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תביעת פינוי נגד המבקש ובימ"ש השלום דחה את הבקשה. בדירה התגורר אביו של המבקש ולאחר שנפטר טען המבקש כי התגורר יחד עם אביו בדירה במשך תקופה העולה על ששה חדשים סמוך לפטירת האב ועל כן קמה לו זכות להמשיך לגור בדירה על פי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר האומר כי: "באין בן זוג... יהיו ילדי הדייר לדיירים... בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". בימ"ש השלום קבע כי הוכח שהמבקש גר יחד עם אביו תקופה העולה על ששה חדשים, ובאשר לתנאי שלא היתה לו דירה - קבע כי אמנם היתה למבקש בעת פטירת האב דירה בבעלותו, שאותה רכש לפני פטירתו, אולם הדירה נרכשה על ידו לא לצורך מגורים אלא לצורך השקעה ומיד אחרי רכישתה היא הושכרה לאחרים ועל כן לא היתה בעת פטירת האב למבקש דירה אחרת למגוריו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב ופסק על פינוי הדירה ע"י המבקש, בציינו כי לא הוכחה עובדת מגורי המבקש עם אביו וכן כי היתה למבקש דירה אחרת למגוריו בעת פטירת האב. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. גם אילו היו מתקבלות כל טענות המבקש באשר לענין מגוריו עם אביו, עדיין היה עומד בפניו מכשול שלא יוכל להתגבר עליו - שהיתה לו דירה בבעלותו שבה יכול היה לגור. הדירה לא היתה מושכרת לדייר מוגן, כך שאילו רצה המבקש היה יכול לגור בה. כאשר מסיבות משלו בחר שלא לנצל זכותו למגורים בדירה, נשמט הבסיס מתביעתו להכיר בו כדייר מוגן.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ש. ברכה למבקש, עו"ד א. וקסלר למשיב. 22.3.83). בר"ע 191/83 - תכשיטי יוסי בע"מ נגד חתמי לוידס... בע"מ
*מחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" בתביעה עפ"י פוליסה (הבקשה נדחתה).
המבקשת טענה לקיומה של התחייבות חוזית מטעם המשיבה לתשלום עפ"י פוליסת ביטוח והגישה תביעה בסדר דין מקוצר. ביהמ"ש מחק את הכותרת בסדר דין מקוצר והבקשה לרשות ערעור נדחתה. כפי שעולה גם מנוסח כתב התביעה אין לקבוע כי הפוליסה קבעה מפורשת או מכללא את החיוב לשלם סכום כסף קצוב וידוע. המחלוקת אשר עליה מצביעה הבקשה היא מחלוקת היורדת לשרשו של ענין, שהרי המשיבה עדיין מבקשת לערוך בדיקות וחקירות בקשר לאובדן רכושה של המבקשת עקב שוד, כטענתה, לרבות היקפו של הרכוש שלגביו נתבע סכום הביטוח. על כן לא ניתן היה לקבוע מהו הסכום הקצוב שעליו יכולה להתבסס תביעה לפי סדר דין מקוצר. המבקשת טוענת כי הסכום הקצוב עולה לפחות כדי אותו סכום שאיננו שנוי במחלוקת ולענין זה ביקשה להסתמך על סעיף 27 לחוק חוזה הביטוח. דא עקא, שהתביעה לא הוגשה בהתבסס על הוראות סעיף 27. גם לא ניתן היה להגיש תביעה לפי סעיף 27 בנסיבותיו של מקרה זה. הוראת החוק הכלולה בחוק חוזה הביטוח קובעת כי תגמולי הביטוח ישולמו תוך 30 יום מהיום שהיו בידי המבטח המסמכים הדרושים לבירור חבותו, אך כאן המבטח איננו מקבל, לכאורה, את הטענה כי בידיו המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו. סעיף 27 הנ"ל ממשיך ואומר כי תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב
ישולמו תוך 30 יום אך עפ"י החומר שבתיק יש מחלוקת בתום לב, לכאורה לפחות, אשר בעטייה לא ניתן לקבוע עדיין מה שיעורם של תגמולי הביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב וממילא לא התחיל מירוץ 30 הימים. אם סברה המבקשת שהמבטח לא פעל על פי המתחייב מסימן 6 לפרק א, מחוק חוזה הביטוח, היו פתוחות בפניה דרכים להביא נושא זה להכרעה בדרך הנאותה אך לא היה יסוד לטענה כי מדובר בזכות של תביעה לסכום כסף קצוב.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. 11.4.83).
ע.פ. 374/82 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעת אב בעשיית מעשים מגונים בבתו וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל) המתלוננת - ילידת 1956 - הינה בתו של המערער שהתגוררה יחד אתה. באוגוסט 1981 עמדה המתלוננת על גג ביתה וכשראתה את דודה - אחיו של המערער - (להלן הדוד) אותתה לו שיעלה אליה וסיפרה לו כי המערער בעל אותה. למחרת היום באו שני אחיו של המערער וביקשוהו שיתלווה אליהם. הנסיעה הסתיימה בפציעתו של המערער בצורה קשה. המערער התלונן במשטרה ששני אחיו היכוהו. בו ביום הופיעה המתלוננת במשטרה והתלוננה כי במשך שנים נהג המערער להשכיבה לידו ולעשות בה מעשים מגונים. בחקירה התברר שהמתלוננת גם סיפרה לאמה פעמיים על המעשים שעושה בה האב והאם הציעה לה להתלונן במשטרה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעשיית מעשים מגונים ודן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר הועמד על שנתיים בפועל.
בנוסף לתלונה הראשונה של המתלוננת במשטרה היא מסרה עוד אמרה במשטרה ולבסוף אף הועמדה בעימות עם המערער וחזרה על הפרטים הנ"ל. לאחר מכן חל מפנה בעמדתה של המתלוננת וביקשה לבטל את התלונה. גם הפעם לא אמרה שהדברים אינם נכונים אלא שהיא מרחמת על משפחתה כי יש לה 12 אחים ואחיות יותר קטנים ממנה. רק בביהמ"ש חזרה בה המתלוננת מכל מה שאמרה וביהמ"ש עשה שימוש בסעיף 10א וקיבל את האמרה שלה. אין ספק כי תלונתה של המתלוננת היתה בבחינת תלונה כבושה אך היו נימוקים מספיקים לכבישת הודעתה ובכללם הרובד הסוציאלי שממנה צמחה והיחסים ששררו במשפחה. יש גם לציין כי שתיקתה לא היתה מוחלטת והיא סיפרה לאמה על המתרחש לפחות פעמיים. כמו כן רמזה גם לדודה לפני המקרה הנ"ל על המעשים אך הלה לא התייחס לדבריה ברצינות. היו גם ראיות סיוע מספיקות להודעתה של המתלוננת שנתקבלה כעדות בביהמ"ש.
אשר לעונש - לא היה מקום להתערב בו אילמלא סבלה של המשפחה בעטיו של גילוי הפרשה ברבים, והמשפחה בת 15 נפשות עשויה ליפול לנטל על החברה. המערער ימשיך להלך עם אות קלון על מצחו והיותו במאסר כבר שימשה לגביו גורם מרתיע. שירות המבחן מציע להפחית את העונש כדי שהמערער יוכל לחזור למשפחתו ובכך להפחית מעוצמת הבעיות ולשמור על שלמות המשפחה. בכל הנסיבות ניתן להפחית את המאסר בפועל ולהעמידו על שנתיים ושנה אחת תהיה מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד כמאל למערער, עו"ד לירן למשיבה. 21.12.82).
בר"ע 46/83 - זינדר רחמים נגד טרכטנברג צבי ואח'
*עיכוב הליכים בעטיו של הסכם בוררות (הבקשה נדחתה).
בגדר הליכים שנתקיימו בין המבקש לבין המשיב החליט ביהמ"ש המחוזי, על דעת בעלי הדין ובהסכמתם, למנות בורר שבפניו יגישו בעלי הדין כתבי טענות "להגדרת נושאי המחלוקת ועתירותיהם". הצדדים הגישו כתבי תביעה לבורר ובכתב תביעתו האשים המבקש את המשיב במעשי תרמית חמורים. לפני שהתחילה שמיעת הראיות תקף המבקש פיסית את המשיב ואיים עליו ועל אשתו (המשיבה השניה) עד שהיה הכרח להזעיק את המשטרה. כתוצאה מכך הודיע הבורר לביהמ"ש שהוא מתפטר מתפקידו. לאחר מכן הגיש המבקש תובענה לביהמ"ש.המחוזי הדומה בקוויה העיקריים לתובענה שהוגשה לבורר והפעם הוגשה התביעה גם נגד המשיבה השניה. לבקשת המשיב הורה ביהמ"ש המחוזי על עיכוב ההליכים בעטיו של הסכם הבוררות והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השוואת שתי התביעות מצביעה על כך שהן דומות ביסודן. יתר על כן, הסכם הבוררות לא הוגבל לנשוא מסויים של המחלוקת בין בעלי הדין. יש גם לדחות את הטענה כי "המשיב הוא נוכל מתוחכם וערמומי" עד שלא יהיה זה בכוחו של הבורר לבדוק את הנושא, שכן המבקש לא פירט מדוע לא יוכל הבורר לבדוק ולברר את הנושא. אשר לטענת המבקש כי הוא מאשים את המשיבים במעשי תרמית חמורים ולפיכך יש לברר את הענין בביהמ"ש - מבלי לחוות דעה לגבי השאלה אם תתכנה נסיבות שבהן רשאי ביהמ"ש שלא לעכב את הדיון בתובענה כאשר התובע הוא הטוען לקיומה של מרמה ע"י הנתבע, להבדיל מהמקרה שבו הנתבע מעלה את הטענה כדי לטהר את עצמו, הרי גם אם תתכנה נסיבות כאלה, ניתן שיקול דעת לביהמ"ש להחליט אם יש מקום לעכב את ההליכים על יסוד מכלול הנסיבות, וביהמ"ש לערעורים אינו נוטה להתערב בשיקול דעת זה.
הוכח שהמבקש הוא שהכשיל את קיום הבוררות ע"י מעשי תקיפה ואיומים והמבקש העלים מביהמ"ש שהבורר התפטר מחמת התנהגותו ואיומיו שלו עצמו. אין המבקש ראוי לפרס על מעשיו שהרי אחרת יכול כל אדם להתנהג באלימות בבוררות ולטעת אח"כ כי הבוררות מתנהלת באלימות ולא ניתן להמשיכה. ביהמ"ש המחוזי לא התיר חקירה שעל המשיבים על תצהיריהם. מתברר שהמבקש ביקש להעלות קיום מעשי תרמית כאמור, אך ביהמ"ש היה מוכן להניח שיש למבקש טענות של ממש בענין התרמית. לפיכך חקירה בענין זה לא יכלה להעלות או להוריד. בנסיבות האמורות אין להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש שהחליט להעמיד את ההליכים בתביעה לא רק נגד המשיב הראשון שעמו נעשה הסכם הבוררות אלא גם נגד המשיבה השניה.
(בפני: השופט ש. לוין ב13.2.8).
בר"ע 52/83 - עירית חיפה נגד א. לוי קבלני בנין בע"מ
*אי דחיית משפט כשב"כ העיריה לא הופיע מחמת שביתה (הבקשה נדחתה).
בין בעלי הדין היה סכסוך כספי והושג ביניהם הסכם פשרה. לאחר מכן נפתחו הליכים משפטיים ובימ"ש השלום פסק כי למשיבה שולם עפ"י הסדר הפשרה כל המגיע לה מן המבקשת. על כן נדחתה התובענה שבה תבעה המשיבה הפרשי הצמדה וריבית בנוסף לסכומים שקיבלה. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי ולבירור הערעור לא התייצב ב"כ המבקשת מחמת שביתה של עובדי הרשויות המקומיות. ביהמ"ש המחוזי סרב לדחות את הדיון ולגופו של ענין קבע כי צודקת המשיבה בטענתה שהסדר הפשרה לא הסדיר את ענין הפרשי ההצמדה והריבית. בבקשה לרשות ערעור נטען כי ביהמ"ש המחוזי שגה כאשר לא נאות לדחות את שמיעת הערעור בהתחשב בשביתת עובדי הרשויות המקומיות, וכן
כי לא היה מקום לסטות מן המסקנות שהסיק בימ"ש השלום מהראיות שהובאו בפניו. הבקשה נדחתה.
פרקליטה של המבקשת הוזמן כדין לשמיעת הערעור ומחובתו היה להתייצב על פי ההזמנה. סברתו של הפרקליט כי שביתה של עובדי הרשויות עדיפה מבחינת כוחה המחייב על הזמנה של ביהמ"ש בטעות יסודה. חובת הפרקליט לכבד את ההזמנה שנשלחה לו על ידי ביהמ"ש עדיפה על כל צעד שננקט במסגרת סכסוך עבודה. אין להעלות על הדעת שביהמ"ש יהיה חייב לדחות דיון שנקבע בפניו בשל סרובו של עו"ד להתייצב. לגוף הענין, אין הצדקה להבאת הנושא בפני ערכאת ערעור נוספת. המבקשת לא ערכה הסכם פשרה בכתובים שבו יפורט כל הטעון פירוט ואשר ממנו יעלה בבירור שעם מימושו אין לצד שכנגד תביעות כספיות כלשהן. יכלו להווצר ספקות בקשר לשאלת ההצמדה ואם ביהמ"ש המחוזי ראה לקבל את טענות המשיבה אין מקום לקיום ערעור נוסף. גם אם שגה ביהמ"ש המחוזי בסטייתו מן הממצאים העובדתיים של הערכאה הראשונה אין בכך בלבד כדי להצדיק ערעור ברשות בפני ביהמ"ש העליון.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ז. ברדר למבקשת, עו"ד ר. פינגרר למשיבה. 14.4.83). בר"ע 459/82 - אליעזר ורבקה שליטל נגד מדינת ישראל
*צו נגד קבלן להריסת מרפסת מבלי שקוני הדירה הוזמנו לדיון (הבקשה נדחתה).
נגד חברה קבלנית הוגש כתב אישום בגין בניית מרפסת סוכה בניגוד להיתר וניתן צו הריסה. הצו לא קויים והוגש אישום נוסף נגד החברה בעבירה על סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה. בימ"ש השלום ציווה על הנאשמת להרוס את מרפסת הסוכה ועל כך ערערה לא רק החברה אלא גם המבקשים שקנו מהקבלן את הדירה. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והמבקשים הגישו את הבקשה לרשות ערעור בטענה שלא מן הדין היה לתת צו הריסה מבלי לשמוע את טענותיהם בבימ"ש השלום. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
ביהמ"ש המחוזי סבר כי לגופו של ענין אין למבקשים טענה של ממש נגד צו ההריסה, ואם אכן צדק ביהמ"ש במסקנתו הרי שאין בטענת המבקשים המסתמכים על הוראת סעיף 244 לחוק התכנון והבניה עילה למתן רשות לערער. צו ההריסה המקורי ניתן עוד בשנת 1976, לא הוגש ערעור והדיון דנא בבימ"ש השלום היה אי קיום אותו צו הריסה. זכות הטעון של המבקשים לא נפגעה כי היתה להם הזדמנות מלאה להביא טענותיהם בביהמ"ש המחוזי, ומבחינה עובדתית היה ביהמ"ש מוכן להניח שהעובדות הן כגירסת המבקשים. על כן לא נראה שנגרם עיוות דין למבקשים המצדיק מתן רשות לערעור נוסף.
כמו כן אין סיכוי למבקשים להצליח בערעור. טענתם היא שמכיון שהעיריה חתמה על התסריט שבו מופיעה מרפסת הסוכה, לשם העברת הדירה בפנקסי המקרקעין למבקשים, אין העיריה יכולה להתכחש לאישור זה. כן טוענים המבקשים שכתוצאה מהחתימה על התסריט הם הוטעו לחשוב שקיים היתר לבניית הסוכה ולכן לא השתמשו בזכותם לבטל את חוזה המכר עם הקבלן. טענות אלה אינן יכולות להצילה. חתימת העיריה על התסריט אינה יכולה לבוא במקום היתר בניה עפ"י דין. המבקשים ידעו בעת רכישת הדירה כי אין היתר למרפסת הסוכה וקיוו שהקבלן ישיג היתר כזה. ההיתר לא הושג והיה זה מחובתה של הרשות המקומית לדאוג לביצועו של החוק. אין קיימות במקרה דנן נסיבות מיוחדות המצדיקות אי מתן צו הריסה, מה גם שאין מדובר כאן בשלילת מקום מגורים אלא בפגיעה מסויימת בנוחיות המבקשים.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ר. גרוס למבקשים, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 15.3.83).
בר"ע 529/82 - תומר יהודה נגד מדינת ישראל
*ניהול עסק במבנה המיועד בהיתר הבניה "לצרכי דירה" (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה לפי חוק התכנון והבניה בכך שהוא מנהל עסק של חנות נעלים בניגוד להיתר הבניה. נגד קביעת הערכאות דלמטה הוגשה בקשה לרשות ערעור והטענה העיקרית היא שבהיתר הבניה נאמר שהמקום מיועד "לצרכי דירה" וביטוי זה יש לפרשו ככולל גם שימוש לצרכי עסק. לביסוס טענתו מסתמך המבקש על הגדרת הביטוי "דירה" בסעיף 145 לחוק הנ"ל וכן על ההגדרה שבסעיף 52 לחוק המקרקעין. הבקשה נדחתה. לשם פירוש הביטוי "לצרכי דירה" שבהיתר הבניה אין מקום להזקק להגדרות המופיעות בחוקים שונים שבהם הורחב המובן "דירה" מעבר למובנו הרגיל והמקובל. ההגדרה שבסעיף 145 בחוק התכנון והבניה היא הגדרה מיוחדת לצרכי הענין שעליו מדובר באותו סעיף. בהעדר הגדרה מיוחדת יש לפרש את הביטוי "לצרכי דירה" לפי משמעותו הרגילה והפשוטה בלשון בני אדם ולפי משמעות זו שימוש לצרכי חנות אינו כלול בביטוי הנ"ל.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד י. רוטנברג למבקש, עו"ד שבתאי למשיבה. 15.3.83). בר"ע 186/83 - פרפקשן הצפון נגד תעשיות כימסול בע"מ ואח'
*אי מתן צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
המבקשת ביקשה צו מניעה זמני נגד המשיבים בטענה של גניבת עין ע"י המשיבים. כאשר ביהמ"ש המחוזי דן בנושא הוא קבע כי אמנם יש בפניו נתונים המצביעים על ביצוע העוולה של גניבת עין, אך לא העניק את צו המניעה, שהוא בגדר סעד שביושר, מאחר ולדעתו גם התנהגות המבקשת היתה פסולה מבחינה משפטית ומוסרית. רק לאחר מתן ההחלטה תוקן כתב התביעה ונוספה עילה של הפרת חוזה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשת טוענת כי ביהמ"ש לא יכול היה לפסוק אי נקיון כפיים מצדה, שכן לא ניתנה לה אפשרות להתגונן ולהשמיע טענותיה בסוגיה זו. ברם, מדובר בהליך אזרחי שהולך ונמשך והחלטה שלא לתת צו מניעה זמני איננה אלא החלטת ביניים ואינה חוסמת את הדרך בפני העלאה חוזרת של טענה פלונית בנסיבות ראויות ביהמ"ש איננו כבול להחלטותיו כל עוד לא סיים את הדיון בענין. על כן יוכל להרשות טיעון נוסף למבקשת הן בעילה שעליה נסבה הבקשה מלכתחילה והן בעילה של הפרת חוזה לאחר שכתב התביעה תוקן.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. 8.4.83).
בר"ע 115/83 - קול אטום מפעלי מתכת וחשמל בע"מ נגד שמעון חנני בע"מ
*העברת משפט מבימ"ש מחוזי כשהוגדלה סמכות בימ"ש השלום (הבקשה נדחתה).
תובענה שבין הצדדים התייחסה לזכרון דברים שנחתם בין המבקשת ובין המשיבה כשטענת המבקשת היתה כי מי שחתם מטעמה לא היה מוסמך לעשות כן. ערך התובענה בעת הגשתה היה 200,000 שקלים והוגשה לביהמ"ש המחוזי. לאחר שסמכות בימ"ש השלום הוגדלה החליט ביהמ"ש המחוזי להעביר את התובענה לבימ"ש השלום. בהחלטתו ציין ביהמ"ש המחוזי כי "בכדי לחסור במקצת מזמנם של הצדדים אקבע כבר עכשיו כי השאלה העיקרית שבמחלוקת היא שאלת הסמכות הנחזית... ברור שאלה זו הוא שיקבע אם נקשר הסכם בין הצדדים אם לאו". על ההחלטה להעביר את הדיון לבימ"ש השלום ועל הערתו האמורה של השופט נסבה הבקשה לרשות ערעור והיא נדחתה. החלטת ביהמ"ש המחוזי מעוגנת בהוראות סעיף 37 לחוק בתי המשפט ככל שהדבר נוגע להעברת הדיון לבימ"ש אחר. באשר להערת השופט בהחלטתו - לא היתה זו אלא
הבעת דעה על מהותה של השאלה שבמחלוקת ובהבעת דעה זו אין כדי לכבול ידיו של בימ"ש השלום. ביהמ"ש שאליו הועבר הדיון יחליט בענין על פי שיקוליו ודעתו יכולה להיות שונה מדעתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. 8.4.83).
ב.ש. 94/83 - מדינת ישראל נגד יעקב כהן ואח'
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי (שוד) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה).
מאז 29.1.82 נתונים המשיבים במעצר באישום של שוד מזוין ופרשת הראיות נתפרשה על פני ישיבות רבות ואמורה היתה להסתיים ביום 17.1.83 בישיבה שנועדה לסיכומים. באותה ישיבה ביקשו פרקליטי המשיבים להזמין מחדש את אחד מעדי התביעה וביהמ"ש נעתר לבקשה אך דחה את המשך המשפט למרץ 1983. כיון שכך ביקשה התביעה להאריך את המעצר מעבר לתקופת השנה, לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי הבקשה נתקבלה. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך שהחלטתו תביא להגשת בקשה להארכת המעצר אך לא היו לו תאריכים מוקדמים יותר. מכלל שיש לקבוע את המשפט מיום ליום איננו יכול לחול בנסיבות כגון אלה כאשר ענין הזמנתו מחדש של אחד מעדי התביעה עלה באופן בלתי צפוי ואין לומר שביהמ"ש פעל שלא כהלכה. בנסיבות הענין, כאשר מדובר בעבירות חמורות ביותר והמשפט עומד להסתיים בעתיד הקרוב, יש להעתר לבקשה ולהאריך את המעצר עד ליום 10.4.83.
(בפני: השופט לוין. עו"ד ד. וכסלר למבקשת, עו"ד מרוז למשיב. 31.1.83). ב.ש. 101/83 - שרה יואב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
ברשות העוררת נמצאו 4 קופסאות סיגריות שהכילו הרואין במשקל של כ-100 גרם. היא הואשמה ביבוא סם, החזקתו ואספקתו וביהמ"ש הורה לעצרה עד תום ההליכים. הערר נדחה. העוררת קבלה את הקופסאות מאדם אחר הנאשם יחד עמה והלה קיבל את הסם מידי אחיה של העוררת המתגורר בהולנד. משנתגלה הסם בהחזקת העוררת קמה חזקה שהיא מעורבת בעסקת הסם והשאלה היא אם יש בנסיבות האחרות כדי לנטרל את החזקה האמורה. התשובה לכך היא שלילית. העוררת טוענת כי היתה שליחה תמימה, אך למקרא הדברים שצוטטו מהודאתה לא נראה הסברה קביל על פניו. על כל פנים, הראיות האמרות הקיימות יש בהן כדי להוסיף לחזקה. אפשר שבמהלך המשפט תוכל העוררת להביא ראיות לסתור את החזקה אך לענין המעצר החזקה לא נסתרה.
(בפני: השופט ש. לוין עו"ד אבירם למבקשת, עו"ד שפי למשיבה. 7.2.83). ב.ש. 322/83 - דוד ביטון נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע גז"ד מאסר (אינוס) (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע באינוס נערה. הוא היה ביחסי ידידות אתה ועם משפחתה והיה כבן בית אצלם. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לארבע שנות מאסר שמתוכן שנתיים בפועל והמבקש הגיש ערעור על גזר הדין וכן ביקש כי יעוכב המאסר עד לאחר שמיעת הערעור. הבקשה נתקבלה. בדרך כלל אין להעתר לבקשה מהסוג הנדון כאשר נאשם הורשע ונדון לתקופת מאסר ממושכת, ומה גם שמדובר בעבירה כה חמורה. ברם, מקרה זה הוא יוצא דופן בעיקר לאור מערכת היחסים המסובכת ומורכבת בין המבקש לבין
המתלוננת ומשפחתה. בביהמ"ש המחוזי הודיעה המתלוננת כי היא מוכנה לסלוח למבקש, שהיא אוהבת אותו ועומדת להנשא לו וגם הורי המתלוננת חיוו דעתם בזכותו של המבקש והדגישו כי הם סולחים לו. למבקש אין הרשעות קודמות והוא משרת בצה"ל בתפקיד בעל חשיבות וזוכה לשבחים מאת מפקדיו. גם שרותי המבחן הביע דעתו שלא מדובר באישיות עבריינית ושליחתו למאסר עלולה לסכן את עתידו ולהקשות על גיבוש היחסים העתידיים בין המבקש ובין המתלוננת באופן חופשי וללא לחצים. הסניגור טוען כי לאור כל הנסיבות יש למבקש סיכויים טובים לזכות בערעור על גזר הדין. בנסיבות האמורות הוחלט כאמור להעתר לבקשה. (בפני: השופט בך. עו"ד בן ציון באיער למבקש, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 12.4.83). ב.ש. 299/83 - מדינת ישראל נגד משה מדר
*ערר על מתן חופשה לעציר (ערר על מתן חופשה ממעצר - הערר נתקבל).
המשיב נתון במעצר מאז יולי 1982 בעבירה של ביצוע מעשה מגונה בכפיה, ומשפטו כבר החל להתברר. בערב פסח ביקש המשיב לפסוח עם אשתו שעמה התחתן לאחרונה. השופט המחוזי ציין בהחלטתו שאיננו סבור שזהו מקרה לשחרור בערובה, אך בהתחשב בכך שהמבקש התחתן ומבקש לבלות את ליל הסדר עם אשתו הוא נותן לו חופשה ממעצר למשך יומיים. הערר נתקבל. מתוך חומר הראיות עולה כי יש חשש של השפעה על עדים. למשיב הרשעות קודמות רבות וביניהן בריחה ממשמורת חוקית ונסיון לבריחה. מצויות ראיות לכאורה שלפיהן נמלט המשיב מפני המשטרה. העבירה חמורה בנסיבותיה ואין צידוק לשחרורו של המשיב ממעצרו. אין סדר הפסח עילה למתן שחרור במקום שעל פי כלל הנסיבות אין מקום לשחרור בערובה.
(בפני: השופט ברק. ב28.3.8).
ע.פ. 209/82 - שמשון מסמי וגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות פריצה ובשלב הטעון לעונש הודה בביצוע פריצות נוספות שהמשטרה לא ידעה שהוא ביצע אותן. הוא נדון ל- 4.5 שנות מאסר בפועל וביהמ"ש הורה כי מאסר זה יהיה חופף כל עונש אחר. בתאריך גזר הדין ריצה המערער מאסר אחר של שנה, ועונש זה עמד לפוג ביום גזר הדין כך שלמעשה יהיה המערער במאסר עוד ארבע וחצי שנים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
ביהמ"ש התרשם לשלילה ממספר העבירות שביצע המערער ולכן הכביד בענשו. לא היה מקום להתערב בחומרת העונש, אלמלא התנהגות המערער המצביעה על חרטה כנה שאולי מסמנת גם מפנה בחייו. היתה בפני ביהמ"ש עדות שהמערער מבקש לפתוח דף חדש ולתקן את אשר עיוות בעבר ואכן הוא החזיר חלק מהרכוש הגנוב לבעליו. מדובר באיש צעיר לימים, נשוי ובעל משפחה ומלבד המעשים נשוא תיק זה אין עברו מכביד במיוחד. מתוך פסה"ד עולה שהשופט התכוון כי העונש שהטיל יהיה חופף כל עונש אחר שהמערער ריצה אך למעשה אין להוראה זו כל חשיבות בהתחשב בכך שהמערער כבר סיים לרצות את העונש שהוטל עליו לפני כן. הנסיבות מחייבות כי הוראת השופט לחפיפות העונשים תימצא ביטוי מעשי כלשהוא. לפיכך הוחלט להעמיד את עונש המאסר בפועל על שלוש וחצי שנים.
(בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, חלימה. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד גב' ח. לירן למשיבה.18.1.83).
ב.ש. 308/83 - יוסף אזולאי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (החזקת נשק) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הועמד לדין בשני אשומים: החזקת סם ללא היתר והחזקת נשק שלא כדין ונשיאתו. התביעה ביקשה מעצר המבקש עד תום ההליכים והשופט המחוזי קבע כי לענין הסמים לא היה נעתר לבקשה שכן מדובר בצריכה עצמית. לעומת זאת סבר כי יש לעצור את המבקש בגין האישום של החזקת נשק. מדובר בשרידי חומר נפץ שנתגלו במכונית הנמצאת בידי המבקש מזה ששה חדשים. טענתו היתה שלא ידע על המצאות שרידי חומר הנפץ במכוניתו. בבדיקת פוליגרף שנעשתה למבקש אובחנה מגמה לכוון דיבור אמת בתשובתו כי לא הוא שהניח את חומר הנפץ במכונית ושהוא לא ידע שבמכונית מוחזק חומר נפץ. הוא נמצא דובר שקר בתשובה שלילית לשאלה האם הוא יודע מי שם במכונית את חומר הנפץ. על רקע ראיות אלה סבר ביהמ"ש המחוזי שיש מקום לעצור את המבקש חרף לבטים מסויימים שהיו לו בענין. הערר נתקבל. אין בחומר הראיות חומר לכאורה המספיק כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. לפי בדיקת הפוליגרף לא ידע המבקש אם במכונית מוחזק חומר נפץ ואין בידי התביעה ראיה נוגדת בענין זה. בעבירה לפי סעיף 144 בדבר החזקת נשק שלא כדין על התביעה להוכיח שהנאשם היה מודע לכך שהוא מחזיק בנשק. על כן אין זה מוצדק לעצור את המבקש עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ברק. עו"ד גושן למבקש, עו"ד ראובן למשיבה. 5.4.83) ב.ש. 302/83 - גרש שטיין נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (זיוף ושוחד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל) המבקש הואשם בעבירות של זיוף מסמך, שיבוש הליכי משפט וקבלת שוחד שענינן חלקו של המבקש בסיוע לקצין צה"ל להבריח חייל לחו"ל תמורת 10,000 דולר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר המבקש עד תום ההליכים והערר נתקבל. אין חולקין כי המבקש סייע לקצין צה"ל בהברחתו של חייל ושהקשר בין הקצין לבין החייל נוצר לפני שהמבקש נכנס לתמונה אם כי למבקש היה חלק מסויים בביצוע הקשר כולו. המבקש איש עובד מדינה. יש ראיות לכאורה כדי להעמיד את המבקש לדין, אך אין בנסיבות הענין הצדקה לעצור את המבקש עד תום ההליכים. אין טענה של השפעה על עדים או אי התייצבות למשפט והטענה היחידה היא חומרת העבירה. טענה זו אינה יכולה לעמוד בבדידותה שכן יש לבחון את חומרת העבירה לאור הנסיבות. כאמור אין לנו כאן ענין בעובד מדינה שנוטל שוחד או דמות מרכזית המבקשת לשחד עובד מדינה, וכן מדובר בקשר שכבר נתגבש וסיועו של המבקש נדרש רק לשם הגשמתו.
(בפני: השופט ברק. עו"ד מקרין למבקש, עו"ד גב' נחליאלי למשיבה. 5.4.83). ב.ש. 116/83 - אברהם סוויסה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר ואדם נוסף בשם אמזלג הועמדו לדין באשמת התפרצות לחנות וגניבת מכשירי חשמל וכנגד העורר הוגש אישום נוסף בגניבה שבוצע לפני כשנה וחצי. התביעה ביקשה מעצר שני הנאשמים עד גמר ההליכים, אך בעת הדיון צומצמה הבקשה לעורר ואילו את הנאשם האחר הציעה התביעה לשחרר בערובה. העילה לבקשה היתה חומרת העבירה ועברם של הנאשמים בעבירות רכוש. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערר נתקבל.
עבירות של פריצה וגניבה שכיחות הן ויש להתייחס אליהן בחומרה. במקרים
מתאימים, כשגוזרים את הדין בגין עבירות אלה, מן הראוי להשית עונשי מאסר לתקופות משמעותיות. ברם, אין עבירות אלה כשלעצמן מצדיקות מעצרו של אדם עד לגמר ההליכים. אכן, כל מקרה ראוי שיבחן על פי נסיבותיו ואפשר שכאשר ידובר במעשה פריצה חמור במיוחד בנסיבותיו תשקל האפשרות של מעצר עד תום ההליכים. אך המקרה דנא אינו יוצא דופן מבחינת נסיבותיו ורובו של הרכוש נתפס. לעורר הרשעה קודמת אחת בלבד בגניבה וגם זו היתה קלת ערך. העורר כופר באשמה שיוחסה לו והוא הדין בנאשם האחר ושניהם משמיעים טענת אליבי אשר לפיה בעת ביצוע הפריצה היו יחדיו במקום אחר. בנסיבות אלה השאלה היא מדוע יש להפלות בין השניים. התובעת טוענת כי כנגד העורר מצויות ראיות איתנות שהרי על אחד מפרטי הרכוש הגנוב נתגלתה טביעת אצבעותיו, ואילו לגבי אמזלג הראיות קלושות יותר. אולם, שני הנאשמים גם יחד אומרים בגרסתם כי היו יחדיו באותו יום ובאותה שעה ואם העורר היה מעורב באותו זמן בביצוע המעשה ממילא גם הנאשם האחר היה מעורב בו. בנסיבות אלה לא היה זה נכון שהמדינה תנקוט עמדה אחת נגד העורר ועמדה אחרת כנגד הנאשם האחר מששוחרר אמזלג בערובה לבקשת התביעה מן הראוי לשחרר גם את העורר
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד יהב למבקש, עו"ד רבקה שלו למשיבה. 8.2.83).
=בש114_83
>ב.ש.114/83
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה)(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ושלושה אחרים הואשמו בפריצה לחנות בגדים ברמלה וגניבת סחורה בשווי של כ - 850 אלף שקל. תחילה פרצו לבית קפה ומשם פרצו קיר כדי להכנס לחנות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. טענת הסניגור הינה שהראיות העיקריות נגד העורר וחבריו הן של שני ילדים אחים בני 12 ו- 14 שנה ויש להתייחס בזהירות רבה לעדותם משני טעמים: הם מסרו את העדות כחודש לאחר ביצוע הפריצות עקב חשד שהתעורר שהם שפרצו לחנות; גילם הצעיר של שני האחים. מהדברים שצוטטו מתוך עדויות האחים הרושם הוא כי גילם הצעיר אינו גורם המעיב על כשרם למסור כהורתם דברים שהם חשו וראו במו עיניהם. עדותם של ילדים בגילים אלה איננה פסולה ואם תתקבל כמהימנה היא עשויה לבסס הרשעה. לעורר עבר נקי מבחינת עבירות נגד הרכוש ואולם הנגע של עבירות פריצה וגניבה פשה במדינה והגיע למימדים מדאיגים ומחובת בתי המשפט להתיחס לעבירות אלה בחומרה רבה גם בשיקוליהם לגבי הוצאת צוי מעצר. נטען גם ע"י ב"כ התביעה שיש חשש של השפעה על עדים העלולים להגרם שיבושים בהליכי המשפט אם ישוחרר העורר. בכל הנסיבות יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט יהודה כהן. 16.2.83) .
ע.א. 542/80 - דוד אשכנזי ואח' נגד אבנר בן יצחק
*פליטת קולמוס בהחלטה "לאשר" פסק בורר (הערעור נדחה).
שני המערערים והמשיב היו מנהלים בחברה והחליטו להפרד. הוגשה תובענה לביהמ"ש המחוזי והשופט החליט למנות רואה חשבון ככונס. לאחר כשנה סיים הכונס את מלאכתו והגיש לביהמ"ש דו"ח בו ציין כי הוא מבוסס על מאזן בוחן שנמסר לו ע"י אחד המערערים וכי לא ביקר את ספרי החברה ולא בדק את נתוני מאזן הבוחן ועל כן אינו יכול לחוות דעתו על נתוניו. בביהמ"ש המחוזי הביע ב"כ המשיב את הסתייגותו מהדו"ח וביהמ"ש קבע "שכ"ט (לכונס)... לאשר את הדו"ח...". לאחר מכן תוקנו כתבי הטענות תביעת המערערים היתה שהמשיב
ישלם להם סכום שהם זכאים לו עפ"י דו"ח רואה החשבון, ולחילופין שתושלם הביקורת בחברה ע"י רואה חשבון אחר ולחילופי חילופין הציגו רשימה שלמה של תביעות לכספים שלדבריהם מגיעים להם. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה המבוססת על הדו"ח בציינו על סמך עדויות שהיו בפניו כי מאזן הבוחן מושתת על פעולות פיקטיביות וזיופים. ביהמ"ש דן בפרוטרוט בכל חלקי התביעה של המערערים ושל המשיב ונתן החלטתו לגופו של ענין לגבי כל תביעה ותביעה. הערעור נדחה.
לא המלה "אשור" המופיעה בנוסח ההחלטה שקבלה את הדו"ח היא הקובעת, אלא מהותה של ההחלטה על רקע הבקשה והדיון בה. הבקשה הוגשה על ידי רואה חשבון שביקש כי ביהמ"ש יקבל את הדו"ח, ישחרר אותו ויקבע את שכר טרחתו. הוא עצמו ציין שאינו מקבל אחריות לאמיתות הדו"ח וב"כ המשיב הסתייג מתוכנו של הדו"ח. לאור כל אלה ברור שהשופט לא יכול היה לפסוק מעבר לנדרש ממנו. הוא נתבקש לקבל את הדו"ח ולא יכול היה איפוא "לאשר" את תוכנו. אין זאת אלא שכוונת השופט היתה "לקבל" את הדו"ח ובפליטת קולמוס כתב "לאשר" את הדו"ח. כיון שכך רשאי היה ביהמ"ש לא לסמוך על הדו"ח אלא לשמוע עדים לענין תוכנו ומאזן הבוחן ולהגיע למסקנה שאליה הגיע.
אין גם לקבל את טענת המערערים שפירוק החברה מחייב בדיקת ספרים ומסמכים. המערערים לא הסתפקו בבקשה למינוי אדם שיבדוק את ערכה של החברה, אלא מנו בתביעתם 13 פריטים שאותם הם תובעים מהמשיב וביהמ"ש נכנס לעובי הקורה ודן בכל הפרטים לגופם וקבע את קביעותיו עפ"י הראיות שהיו בפניו. במסקנותיו העובדתיות אין להתערב.
(בפני השופטים: ברק, בך, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים עו"ד י. וולף למערערים, עו"ד מוזס למשיב. 24.2.83).
ע.א. 600/80 - חברת חלקות... בע"מ נגד הממונה על מס רכוש
*טענה ש"כביש" הינו "בנין על קרקע" לצורך מס רכוש (הערעור נדחה).
המערערת הינה בעלת קרקעות רבים בחולון כשעל חלק מהחלקות נסללו כבישים ושטח הכבישים טרם הופקע. המשיב ראה בשטח שעליו סלולים הכבישים "קרקע" לצורך מס רכוש ואילו המערערת טענה כי יש לראות בשטח זה "בנין" ועל כן המס צריך להיות נמוך יותר. ביהמ"ש המחוזי דחה את טענת המערערת והערעור על כך נדחה. ברור שאין להביא "כביש" בגדרו של "בנין", והדבר פשוט אינו מתקבל על הדעת.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. הוסיף השופט כהן. 24.1.83).
ע.א. 266/80 - גדעון הרם ואח' נגד איזנברג... חברה לבנין בע"מ
*פירוש הסכם בדבר הוצאת חלקים מהרכוש המשותף ע"י הקבלן
(הערעור נדחה).
המשיבה בנתה, בשנים 75- 1973, בית של שמונה קומות בתל אביב וחמשת המערערים רכשו בו דירות. המערערים ביקשו פס"ד הצהרתי כי המחסנים שבקומת הקרקע של הבית ובקומת המרתף הם חלקים מהרכוש המשותף וכן שעל המשיבה להתקין גנרטור שישרת את שתי המעליות של הבית. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה והערעור על כך נדחה.
טענת המערערים היא שעל פי המוסכם, המחסנים, ועוד שטח שלפי תוכנית שאושרה על ידי הועדה לתכנון ובניה נועד להיות שטח לתליית כביסה, הם חלק מהרכוש המשותף. הם מסתמכים על סעיף בחוזה שלפיו הבניה תהיה לפי התכנית
ותכנית זו ראו לפני כריתת החוזה ועליה הסתמכו. במהלך הבניה שינתה המשיבה את יעודם ואת שטחיהם של חלקי בנין שבקומת הקרקע בהתאם להיתר בניה שקבלה, והוציאה את החלקים האלה וכן את השטח לתלית כביסה ממסגרת הרכוש המשותף.
בחוזים שבין המערערים לבין . המשיבה צויין כי "המוכר יהיה זכאי לבצע שינויים בתכנון הבנין ובחלוקתו בתנאי... לא יפגע בתכנון הדירה..." וסעיף 14 בהסכם קובע במפורש כי "חלק החצר המיועד למעלית, חדר המדרגות, המקלט ומערכת האינסטלציה ומערכת החימום של הבנין יהיו שייכים לרכוש המשותף של הבית, פרט לנ"ל כל יתר חלקי המגרש ו/או הבנין לרבות הגג כולו יהיו שייכים למוכר באופן בלעדי... כולל זכות לבנות...". טענת המערערים היא שאין בסעיפים הנ"ל כדי להקנות למשיבה זכות לשנות את הבניה בקומת הקרקע כאמור, שכן עפ"י ההלכה כשבוחרים מוכרים בנסוחים מעורפלים בחוזיהם כשכוונתם לקרוע נתחים מהרכוש המשותף לא ינתן תוקף לאותה כוונה.
אכן, הלכה היא כי מי שרוצה להוציא חלק ממה שנחשב כרגיל כרכוש משותף ולשמור אותו לעצמו עליו לעשות זאת באופן מפורש בגוף החוזים. ברם, בהתנאה כפי שמצאה בטויה בחוזים כנ"ל הותנה במפורש והובהר הבהר היטב לקונים מה רשאית המשיבה להוציא מכלל הרכוש המשותף. אין שוני בין התנאה בה נאמר בפירוט מה רשאי המוכר להוציא מכלל הרכוש המשותף לבין ציון מפורט מה אינו ניתן להוצאה כזו תוך התנאה שכל יתר חלקי הבית או המגרש מותר להוציא מהרכוש המשותף.
על פי קביעת ביהמ"ש המחוזי קיבל כל אחד מהמערערים את החזקה בדירתו לאחר שהשנויים הנדונים נעשו כשברור היה שהמשיבה מיעדת את השטחים הנ"ל למטרותיה. בהסתמך על אלה טוענת המשיבה טענה חילופית לפיה מנועים המערערים מלהסתמך על אי ההתאמה בין מצב הבניה לבין המצב שהיה בעת כריתת החוזה וזאת בהסתמך על הוראות סעיפים 14 ו 15 לחוק המכר, אין צורך להכריע כאן בשאלה האם החמיצו המערערים את האפשרות לטעון לאי התאמה לנוכח דחיית טענתם כאמור לעיל, אך יתכן וגם מטעם חילופי זה לא היה מקום לשעות למערערים בטענת אי התאמה.
אשר לדרישה להתקין גנרטור - ברשיון הבניה והתכנית שהוגשה אין כל התייחסות להתקנת גנרטור וגם בחוזים אין דרישה כזו. טוענים המערערים כי לפי חוק בנינים גבוהים לא ינתן רשיון לבנית בנין שיש בו שמונה קומות אלא אם יותקן בבנין גנרטור להפעלת המעלית בשעת הפסקה בזרם החשמל, אך כאמור בהיתר הבנין לא נדרשה המשיבה לספק גנרטור והמערערים ידעו על כך, שכן עפ"י טענתם הם ערכו את החוזה בהסתמך על רשיון הבניה כפי שהיה בעת רכישת הדירה.
(בפני השופטים: בייסקי, שיינבוים, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד לאונר למערערים, עו"ד דסאו למשיבים 17.2.83).