ער"מ 3+4/82 - פלוני נגד עירית רמלה
*יצירת "קופה פנימית" ומימונה מקבלת תשלומים מנזקקים.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד וגז"ד ביה"ד למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל בחלקו).
המערער כיהן כמנהל מחלקת הרווחה בעירית רמלה והואשם בשורה של עבירות משמעת. בחלק מן האשמות הורשע ובחלקן זוכה. בית הדין גזר למערער אמצעי משמעת של: נזיפה, הורדה בדרגה למשך שנתיים, הפקעת חלק מהמשכורת בתקופת ההשעיה, פרסום גזר דין תוך ציון שם הרשות המקומית וללא ציון שמו של המערער. ערעורו של המערער נסב על הרשעתו בדין לחילופין נגד חומרת העונש וערעורה של העיריה נסב עלהזיכוי בחלק מן האשומים ונגד קולת העונש.
א. מחלקתו של המערער חילקה ציוד לנזקקים והמערער הורה לגבות תמורה של %10 מערך הציוד וליצור קופה פנימית לתמיכה במשפחות מרובות ילדים. בדרך זו הצטברו בקופה סכומים ניכרים שלא הועברו לגזברות ולמעשה גם לא חולקו למשפחות נצרכות אלא שמשו את המחלקה. עובד צבור המבקש ליצור קרן מכספים הנגבים בשם רשות מקומית ולשמור את הכספים ברשותו זקוק לאישור מפורש של הממונים עליו. אשר לערעור המשיבה לענין סעיף האשמה - ככל שהדבר מתייחסלהתערבותה של ערכאת ערעור בקביעות בית הדין הרי ראה ביה"ד במעשים עבירות על סעיפים 9(1) ו- (2) ואין הצדקה לכך שבשלב הערעור יוסיף ביהמ"ש עוד הרשעה בסעיף 9(3) לחוק רשויות מקומיות (משמעת). אין להוסיף על הפיצול המשפטי של שלבי העבירה המשמעתית ע"י פירוקה לגורמים נוספים, היינו ע"י התייחסות באישום נפרד גם לעצם החזקת הכספים נוסף על גבייתם והפקדתם בכספת ללא רשות.
ב. המערער רכש מקררים משומשים עבור נזקקים וקיבל מהמוכר תרומה למחלקה אשר אף אותה הפקיד בקופה הנ"ל. בית הדין קבע כי בעצם קבלת התרומה אין משום עבירת משמעת אך הפקדת הכסף נגדה את הנוהלים הקיימים. בענין זה נתקבל הערעור הנגדי ונקבע כי גם קבלת תמורה כאמור היא מעשה אסור, שהרי אין עובד צבור עורך מגביות פרטיות אפילו לקדם את מטרותיה של המחלקה שהוא נמצא בראשה. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה ולקבל את ערעור העיריה ככל שהדבר נוגע לזיכויו של המערער מעצם העבירה של קבלת התרומה. ג. עפ"י הצעת המערער אישר משרד הרווחה תכנית נסיונית להעסקת גרפולוג ע"י המחלקה וכדי לקבל כיסוי להוצאה ציין המערער כי מדובר בבדיקה גרפולוגית של נזקקים מסויימים ואת שמותיהם ציין כאסמכתא. טענת המערער היתה כי באמצעות המחשב אין אפשרות לקבל כיסוי אלא ע"י ציון שמותיהם של נזקקים מוגדרים, וכיון שמדובר ברשום טכני אין עבירה במעשהו. בית הדין קבע כי לא היה הסדר מאושר שאיפשר דיווח כוזב כנ"ל והרשיע את המערער. בענין הפעלת הגרפולוג בדרך הדיווח למשרד התחבורה קיימים ממצאים עובדתיים של בית הדין ובהם אין להתערב.
ד. המערער שירת שירות מפוצל במילואים וקיבל מידי רשויות הצבא אישור על תקופת שירות רצופה כדי להשיג תשלום מקרן ההשוואה. הוא הואשם כי דיווח לעיריה על שירות מילואים גם לגבי ימים שבהם לא שירת אלא נעדר מהעבודה. בית הדין זיכה את המערער שטען כי היה זכאי לימים חופשיים מעבודה מאחר
ועבד במשך ששה ימים כאשר שירת שירות מילואים בשעות הלילה. אין ספק כי כל דיווח חייב להיות דיווח אמת ואם ביקש המערער זיכוי של ימים צריך היה לקבל לכך את אישור הממונים עליו. ברם, מחומר הראיות לא ברור מעל לכל ספק סביר כי מי שמופקד על הענין ברשות המקומית לא היה ער לפרטי ההסדר ולמשמעותו ועל כן אין לראות עילה להתערבות ביהמ"ש שלערעור.
ה. בית הדין החליט שתשלומים ששולמו למערער בתקופת ההשעיה כמשכורת זמנית יהפכו לתשלום קבוע, לא יווסף עליהם ולא יגרע מהם, והמערער גורס כי בית הדין לא היה מוסמך להורות הוראה כלשהיא בקשר לכספים ששולמו לו בתקופת ההשעיה. אין להתערב בהחלטת בית הדין שכן ההחלטה אינה מוסיפה דבר ואינה גורעת ממה ששולם ואם יש טענות למערער שלא נתקיימו לגביו הוראות החוק הוא רשאי להביא השגותיו בפני בית הדין לעבודה.
ו. אשר לעונש - המערער טען כי העונש חמור יתר על המידה ואלו הרשות המקומית טענה שהעונש קל מדי. לאור הכללים המנחים את ביהמ"ש העליון בערעור, ומאחר ולא הוכח כי המערער הפיק תועלת אישית כלשהי מן הקרן, הוחלט לא להתערב בגזר הדין של בית הדין למשמעת.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עוה"ד מ. תמיר וגב' צברי למשיבה. 10.2.83).
ב.ש. 82/83 - מדינת ישראל נגד רחל עליה
*שחרור בערובה של חשודה בעבירת סמים. * דינה של הקלטת סתר שנעשתה בחו"ל לשיחת טלפון עם ישראל.(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
בכתב אישום שהוגש נגד המשיבה ונאשם נוסף נאמר כי השניים, יחד עם אחד מרדכי יואב היושב בהולנד, קשרו קשר להבריח הרואין לישראל. ביום 28.11.82 שוחחו השניים עםיואב בטלפון מהארץ להולנד ובשיחה זו סיכמו כי למחרת היום יבואו לבית משפחת יואב בירושלים ושם יקבלו מאחותו של יואב את הסם שנשלח ע"י יואב לישראל תמורת מקדמה של כ- 3,000 דולר. לאחר יומיים הגיעו לבית משפחת יואב הנאשם השני והמשיבה כשבידיהם סכום של 2200 דולר ואז נעצרו על ידי המשטרה. ביהמ"ש הורה לעצור את הנאשם השני עד תום ההליכים ואילו את המשיבה הורה לשחרר בערבות. שני נימוקים הניעו את ביהמ"ש המחוזי לשחרר את המשיבה: אי קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיבה; נסיבותיה האישיות המיוחדות של המשיבה. הראיות שבידי התביעה מורכבות משני חלקים: הקלטות סתר מהשיחה הטלפונית, הקלטה שנעשתה בחו"ל, ראיות נסיבתיות אחרות העולות מנסיבות נסיעתה של המשיבה לבית משפחת יואב. אשר להקלטות - החליט השופט כי קיים ספק אם הן קבילות כראיה. ובלעדי הקלטות אלה ערכן ההוכחתי של הראיות הנסיבות אין די בהן להורות על מעצר המשיבה. אשר לנסיבות האישיות - המשיבה היא אם לילדה בת שנתיים, בעלה עצור בהולנד באשמת שוד והילדה אין מי שיטפל בה מאז מעצר המשיבה והיא מיטלטלת מבית לבית. מכאן הערר.
א. הראיות הנסיבתיות כשלעצמן אין בהן ראיה לכאורה הדרושה למעצרה של המשיבה. מאידך, קבע ביהמ"ש שתוכן הדברים בהקלטות יש בו משום ראיה לכאורה נגד המשיבה, אך ספק אם ההקלטות קבילות בגלל פגמים שונים שבהן, כגון חוסר תרגום לעברית, העדר תאריך, אי ציון שם העד שערך את ההקלטות בכתב האישום וכיוצא באלה. טעמים אלה באו בינתיים על תיקונם ובדעת התביעה להביא ארצה את העדים שיעידו על אופן עריכת ההאזנה וההקלטה. כנגד זה טוען הסניגור כי גם אם ההקלטות נעשו כדין לפי הדין הנהוג בהולנד, הרי הוראות החוק של הולנד לענין האזנת סתר שונות הן מהוראות החוק בישראל, ואין
ההקלטות קבילות כראיה בישראל, בהתחשב באמור בסעיף 13(א) לחוק האזנת סתר כי "דברים שנקלטו בדרך האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה, לא יהיו קבילים כראיה בביהמ"ש".
ב. הטענה בדבר קבילות ההקלטות כראיה בביהמ"ש ראויה לעיון אף בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים ואין לקבל את טענת התובע כי בדיקת הקבילות צריך שתעשה בעת הבירור המשפטי. תנאי קודם למעצר כי בידי התביעה מצויות ראיות לכאורה. לא רק תוכן הראיה צריך שיהא בו משום הוכחה לכאורה לאשמת הנאשם, אלא גם הראיה כשלעצמה צריכה להיות קבילה לכאורה. כאשר ברור על פני הדברים שראיה פלונית לא תהיה קבילה, לא נתמלא התנאי של קיום הוכחה לכאורה, אם כי לא כל ספק שהוא בדבר קבילות הראיה מונע את ההסתמכות עליה בשלב זה של הדיון במעצר והכל לפי טיב הספק ולפי שיעורו.
ג. דיני ראיות יש לדון בהם לפי מקום הדיון ונוסחו המוחלט והחד משמעי של סעיף 13 הנ"ל בא להדגיש כי דברים שנקלטו בהאזנת סתר בניגוד לחוק אינם קבילים כראיה. האזנת סתר שלא על פי היתר כדין היא עבירה פלילית ופסילתה נועדה למנוע את רשויות המדינה שלא לפגוע בזכות היסוד של הפרטיות. מובן שאיסור האזנת סתר בחוק חלה רק על האזנה המבוצעת בישראל, אף לגבי מקרה של האזנה לשיחות בינלאומיות - אך לכאורה משמע שההוראה בדבר אי קבילותם של דברים שנקלטו בהאזנת סתר שלא לפי הוראות החוק חלה גם לגבי דברים שנקלטו מחוץ למדינה ומוגשים כראיה בישראל. בניגוד לסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות המעניק שיקול דעת לביהמ"ש לקבל ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות, לא ניתן שיקול דעת כזה לענין חוק האזנת סתר.
ד. לפי החוק ההולנדי הרשות להאזנת סתר ניתנת ע"י שופט חוקר לעומת חוק האזנת סתר בישראל הדורש כי הרשות תינתן ע"י בעלי תפקידי שיפוט יותר בכירים. ניתן לטעון כי מאחר שהצורך בהרשאה שיפוטית מצוי גם בחוק ההולנדי לכן האזנה שנעשתה עפ"י דין זה תהיה קבילה בבימ"ש ישראלי וכי פירוש דווקני בדבר הצורך במילוי כל התנאים שבחוק האזנת סתר, כרוחם וכצורתם, גם לגבי דברים שנקלטו בחו"ל, יביא לכלל הכבדה רבה ואולי קשה מנשוא באפשרות שימוש בראיות שנאספו כדין במדינת אחרות. במיוחד אמורים הדברים בעבירות סמים שניתן להביא עליהן בפלילים בבימ"ש בישראל גם אם העבירה נעברה מחוץ לישראל, ובכגון דא מקרה שכיח הוא שהראיות נאספו אף הן מחוץ לישראל. אין צורך להכריע עתה בשאלה זו ודבר זה מן הראוי שיעשה בעת הבירור המשפטי. די בדברים האמורים כדי להבהיר כי שאלת קבילותה של ההקלטה יש לה פנים לכאן ולכאן, ולפיכך, ובהתחשב בראיות הנסיבתיות הנוספות, ובחומרה המופלגת של האשמה בסם מסוג הרואין, היה מקום להורות על מעצר המשיבה.
ה. ברם, בענין שבפנינו גוברות הנסיבות האישיות המיוחדות אשר גם אותן יש לשקול ביחד ובנוסף לדברים האמורים. המשיבה היא אם לילדה בת שנתיים. אם תעצר המשיבה יהא גורלה של הילדה קשה מאוד והיא תמשיך ותיטלטל מבית לבית ללא השגחת אם ואב. נסיבות כאלה כבר הובאו בחשבון בפסיקתו של ביהמ"ש העליון כתוספת משקל להחלטה שלא לעצור אמם של קטינים. לכך יש להוסיף כי השופט שהורה על שחרור המשיבה האריך את מעצרה ל- 24 שעות ולא ל- 48 שעות כפי שביקשה התביעה כך שהשחרור עוכב ע"י השופט עד ליום 24.1.83 בשעה 2. הערר של התביעה הוגש שעתיים לפני תום המועד הנ"ל ולנוכח השאלות המיוחדות המתעוררות סירב ביהמ"ש העליון להאריך את המעצר ליממה אחת נוספת. אמנם
אין לבוא בטרוניה על התביעה שאיחרה בהגשת הערר, שהרי הזמן שעמד לרשותה היה קצר ביותר, אך בינתיים שוחררה המשיבה מהמעצר וחזרה לטפל בילדתה ומעצרה מחדש יהא קשה ביותר לקטינה. בהתנגשות שבין הצורך להורות על מעצר נאשם ביבוא סם מסוג הרואין כאשר ביהמ"ש צריך לעשות הכל לעקור את הנגע, לבין הנסיבות האישיות המיוחדות של המשיבה ובתה הקטינה מכריעות את הכף הנסיבות האישיות שלא להתערב בשיקול דעתו והחלטתו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני: השופט אלון. עו"ד פוגלמן לעוררת, עו"ד גולן למשיבה. 22.2.83).
בר"ע 277/82 - נירוסטה בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*אישום בפלילים בעבירות מס שכבר חוייבו בגינן בקנס פיגורים.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.פ. 1290/81 - הערעור נדחה).
המערערים לא העבירו לפקיד שומה במועד ניכויי מס ממשכורת ועל פי הוראות סעיף 190(ב) לפקודת מס הכנסה חוייבו בתשלום קנס. לאחר מכן הועמדו לדין פלילי בעבירה לפי סעיף 219 לפקודה. בבימ"ש השלום טענו המערערים כי שילמו קנס כאמור ומכיון שכך פטורים הם מאחריות פלילית נוספת. הסניגור הסתמך על הוראות סעיף 189(א) לפקודה שלפיה תשלום קנס לפי סעיף 188 לא יגרע מאחריות פלילית לפי הפקודה, ולטענתו כאשר רצה המחוקק להשאיר אחריות פלילית למרות תשלום הקנס הוא קבע זאת במפורש. בימ"ש השלום קיבל את עמדת המערערים ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקנס על פי סעיף 190 הנ"ל הוא אזרחי ולא עונשי ואין בשמירת האחריות בסעיף 189(א) כדי להכריע את הכף לענין זה. בפסק דינו ציין ביהמ"ש המחוזי כי הוא מרשיע את המערערים והחזיר את התיק לבימ"ש השלום לגזירת הדין. לאחר שפסק הדין הוקרא פנה ב"כ המשיב, שלא בנוכחות ב"כ המערערים, לביהמ"ש, והצביע על טעות בפסק הדין, שכן הערעור לא היה על דבר זיכוי המערערים אלא על החלטת בימ"ש השלום שאין על המערערים להשיב על ההאשמה. לפיכך לא היה מקום להרשיע את המערערים אלא צריך היה לקבוע כי עליהם להשיב על האשמה ולהחזיר את התיק לבימ"ש השלום להמשך הדיון. ביהמ"ש קבע כי היתה פליטת קולמוס וכי יש לתקן את פסק הדין ולהחזיר את התיק לבימ"ש השלום להמשך הדיון. למחרת היום התייצב ב"כ המערערים בביהמ"ש וטען כי תיקון פסה"ד אינו כדין אך ביהמ"ש החליט בו במקום כי "ההחלטה כבר ניתנה כנ"ל" ובכך נסתיים הענין בביהמ"ש המחוזי. מכאן הערעור.
א. כשקובע המחוקק עבירה פלילית הוא קובע לצדה עונש אשר יכול שיהיה מאסר או קנס או עונש אחר. השאלה היא אם נובע מכך שבכל מקום שהמחוקק מטיל קנס הוא מטיל עונש ובכל מקום שהוא מטיל עונש הוא קובע עבירה. בפנינו הקשרה של השאלה הוא אם תשלום קנס בגין אי העברת הניכוי מהווה ענישה פלילית המונעת אישום פלילי לפי סעיף 219 לפקודה. סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע בו קודם לכן, אך הוראה זו אינה חלה בעניננו שכן תשלום הקנס, אפילו יש בו ענישה פלילית, אין בו הרשעה פלילית. גם סעיף 128 לחוק סדר הפלילי הקובע שביהמ"ש רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מהעבירות העולה מהעובדות שהוכחו אך לא יענישנו יותר מפעם אחת אינו ענין לכאן, שכן הוראה זו עניינה משפט אחד המתנהל בפני
ביהמ"ש ובעניננו אין מדובר באותו משפט. עם זאת חוש הצדק עשוי להתקומם כנגד מצב דברים שבו יענש אדם פעמיים בפלילים בגין אותו מעשה. בנסיבות אלה עשויה להתעורר השאלה אם אין זה מסמכותו של ביהמ"ש שלא לדון באישום פלילי אם קדמה לו ענישה פלילי. שאלה זו אפשר להשאיר בצריך עיון שכן בענין שלפנינו תשלום הקנס אינו מהווה ענישה פלילית.
ב. נכונה ההבחנה בין קנס פלילי מזה לבין קנס אזרחי או קנס מינהלי מזה. הראשון מהוה סנקציה בגין ביצועה של עבירה פלילית והאחרון מהווה אמצעי 4אזרחי או מינהלי לאכיפת החוק. לעתים ההבחנה בין שני הקנסות אינה קשה ולפעמים ההבחנה היא קשה ואז את ההבחנה בין שני הקנסות יש לדלות מהוראותיו של החוק עצמו. עיון בהוראות פקודת מס הכנסה באשר לקנסות מצביע על הבחנה בין קנסות פליליים לבין קנסות אזרחיים או מינהליים. על הבחנה זו ניתן ללמוד בראש וראשונה ממקומן של ההוראות בפרק על עונשין או בפרק על גביה ואם כי ענין זה כשלעצמו אינו מכריע, הרי אם מוסיפים לכך את העובדה שהפקודה מבחינה בין עבירה פלילית המתגבשת בזמן מסויים לבין הקנס האזרחי שהוא פונקציה של אורך הזמן שבו נמנע הנישום לעשות את המוטל עליו על פי הפקודה. ניתן להבחין בין הקנס העונשי לבין הקנס שנועד לאכוף את ביצוע החוק. ג. אשר לטענת "שימור האחריות" אשר לפיה מכיון שבסעיף אחר קבע המחוקק במפורש כי נשמרת האחריות הפלילית וכאן לא קבע, הרי מכלל הן אתה שומע לאו .לא פעם מכילה החקיקה הוראות הבאות לשם הזהירות בלבד ולא פעם נעשה תיקון בסוגיה אחת מבלי שנעשים תקונים גם בסוגיות דומות. לפעמים נובע הדבר מתוך טעות ואי שימת לב. פרשנותו של החוק יש לבסס על לשונו ועל הגיונו, על מטרתו ועל תכליתו וכאשר אלה הביאו לכלל מסקנה כי הקנס לפי סעיף 190 הוא קנס אזרחי שאין בו ענישה פלילית, אין לשנות מסקנה זו רק בשל העובדה שלענין קנס אחר קבע המחוקק שימור אחריות .
ד. אשר לתיקון הטעות ע"י ביהמ"ש המחוזי - אין ספק שביהמ"ש טעה בהרשיעו את המערערים וההחלטה הנכונה צריכה היתה להיות מראש זו שניתנה לאחר התיקון. אין צורך לבחון אם מוסמך היה ביהמ"ש המחוזי לתקן את החלטתו, שכן ביהמ"ש העליון מוסמך ליתן אותה החלטה שהערכאה הקודמת מוסמכת היתה לתתה, (סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי), ועל כן מורה ביהמ"ש העליון על ביטול החלטת בימ"ש השלום והחזרת הדין אליו כדי שימשיך בדיון מאותו מקום שהגיע אליו.
(בפני השופטים: ברק, שיינבוים, אור. החלטה - השופט ברק. עוה"ד הופר ופרי למערערים, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 27.3.83).
ע.פ. 587/81 - אשר אסרף נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
שלושה עבריינים נכנסו לתחנת דלק כשהם רעולי פנים ותוך שהכו את עובד התחנה ואיימו עליו באקדח שדדו ממנו סכומי כסף, שיקים ומסמכים. ביהמ"ש המחוזי היה ער לכך שהמערער נגרר אמרי השניים האחרים וכן הביא בחשבון שיש למערער הפרעות באישיות אך בסברו שאין הוא חולה נפש ובהתחשב בחומרת העבירה דן את המערער לחמש שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין מדובר כאן בליקויים נפשיים בלבד, אלא המערער סובל גם ממצב פוסט פסיכוטי לקוי ותהליך סכיזופרני וכן פיגור שכלי. כמו כן, לאחר ההרשעה דנא הורשע המערער בשימוש ברכב ללא רשות ונדון לשנה מאסר מצטברת ושתי שנות מאסר חופף וכן נדון בבית הדין לתעבורה לתשלומי קנסות או תמורתם תקופות מאסר המצטברות לשנתיים ותשומת לבו של ביהמ"ש לתעבורה לא הוסבה לכך שאין המערער יכול לשלם את הקנסות וכי יצטרך לרצות את עונשי המאסר במצטבר. בהתחשב בכל הנסיבות הופחת העונש בגין העבירה דנא לשלוש שנים מאסר בפועל כשלכך מתווסף המאסר של שנה אחת בפועל ואילו באשר לתיקי התעבורה מונה למערער פרקליט שיעשה את כל אשר ניתן להעשות בביהמ"ש לתעבורה שבו לא קיבל המערער את הטיפול הדרוש.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד ברמור למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 2.12.82).
ע.פ. 901/81 - עמוס בוקובזה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה על יסוד חזקה תכופה (הערעור נדחה).
בביתו של אחד בשם עמרם עטר נתגלו חפצים גנובים שהתברר כי אלה נגנבו בפריצה שהיתה סמוך לפני שנתגלו. לכאורה אפשר היה לייחס לעטר את הפריצה לאור החזקה התכופה, אך לפי ההלכה הרווחת בסוגיה זו, ניתן להרשיע עפ"י חזקה תכופה רק אם המחזיק אינו יכול להוכיח כי רכש את החזקה בחפצים בדרך כשרה. עטר מסר אמרה במשטרה כי החפצים אינם בחזקתו אלא רק במשמורתו, כיון שהמערער הביאם לביתו וביקש לאחסנם אצלו, בנימוק שהוביל את החפצים במכוניתו ואירעה בה תקלה. הוגש כתב אישום נגד המערער והתביעה ביססה את האשמה בפריצה על העדות של עטר כי המערער היה בעל החזקה התכופה בחפצים הגנובים. המערער הכחיש את גירסת עטר וטען שראה את החפצים לראשונה בביתו של עטר כשבא לביקור יחד עם חברתו. ביהמ"ש המחוזי העדיף את עדות עטר על פני עדות המערער. הערעור נדחה.
ממצא עובדתי ביחס לחזקה תכופה יכול להיות מבוסס על עדות ולא רק על מציאותם ממש של החפצים הגנובים, בשעת גילויים, בחזקת החשוד. לפיכך יכול היה ביהמ"ש לקבוע את החזקה התכופה לרעת המערער על יסוד עדותו של עטר. לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי היה עטר מעורב בענין כמקבל רכוש גנוב והיה צורך ב"דבר מה" נוסף ואת זאת מצא בעדות חברתו של המערער שביקרה יחד אתו בביתו של עטר ולדבריה הציע לה המערער בקבוק פינהקולדה והשופט ראה במחווה זו הפגנת בעלות מצד המערער על הבקבוק שהביא מהחדר שבו היו מוחזקים החפצים הגנובים. הסניגור הצביע על פרטים שונים בעדות זו שיש בהם, לדעתו, כדי לסתור את הוכחת שייכותו של המערער לחפצים הגנובים, ובעיקר על כך שהעדה נסוגה במידת מה מטענתה שהבקבוק ניתן לה ע"י המערער כמי שמוסמך לעשות זאת, אך אין בכוחן של טענות אלה לסתור את דברי העדה. ביהמ"ש מוסמך לבחור להאמין בקטע אחד של עדות, אף אם אינו מאמין לדברים אחרים שנאמרו בה.
(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, אור, החלטה - השופט כהן. עו"ד א. ברוכין למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 12.12.82).
ע.פ. 260/82 - דעבול שמשון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה מיצאנית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער כפה את עצמו על יצאנית ותוך סחיטה באיומים ובכח קיים עימה יחסים וגרם לכך שתקיים יחסים גם עם
אחרים וללא תמורה. כמו כן ביצע עבירות אחרות של תקיפה, קבלת דבר במרמה והיזק בזדון. עבירה נוספת עבר המערער כאשר תקף נערה על שלא הסכימה להפסיק את יחסיה עם חברה וכשהחבר בא לברר עם המערער על שום מה הוא איים על הנערה דקר אותו המערער בסכין וגרם לו חבלות קשות בכל חלקי גופו. הסניגור העלה את המשבר שפקד את משפחתו של המערער עם פטירת אביו, העובדה שלא היו למערער הרשעות קודמות ונסיבות אישיות אחרות. ביהמ"ש נתן דעתו לכל אלה וכן לעובדה שהמערער הודה בעובדות והביע חרטה על מעשהו. כנגד אלה ציין השופט את החומרה הרבה שבמעשי המערער, את התנהגותו המשפילה כנגד אשה שהגורל הביאה להתעסקות בזויה בזנות, וצדק השופט כי אשה העוסקת בזנות אינה הפקר לפגיעה ולהתעללות בה. כמו כן ייחס השופט חומרה רבה לדקירה שדקר המערער את המתלונן על לא עוול בכפו. המערער נדון ל- 41 חדשים מאסר בפועל בגין העבירות האמורות והערעור נדחה. הסניגור מציין כי העונש כבד יתר על המידה בהתחשב בנסיבות כפי שתוארו לעיל ואולם אלה כבר נלקחו בחשבון על ידי ביהמ"ש המחוזי. אין להעלות על הדעת שהיה מטיל עונש כה קל אילו היה מדובר בעבריין בעל וותק.
(בפני השופטים: ד. לוין, יהודה כהן, שיינבוים. החלטה - השופט לוין. עו"ד אברהם אורן למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 8.12.82).
ע.פ. 134/82 - דן לוי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה על יסוד חזקה תכופה (הערעור נתקבל בחלקו).
במרץ 1977 היתה התפרצות לבנין ונגנבו מתוכו קרטונים עם כלי בית ונוי בשווי כולל של 30,000 ל"י. בהתפרצות זו הואשמו המערער ועוד אדם ובראשית 1978 נמחק הנאשם האחר מכתב האישום משום שעזב את הארץ. המערער כפר באשמה ומשפטו החל להתברר בפברואר 1981. פסק הדין ניתן בינואר 1982. ביהמ"ש המחוזי דחה את האשמה בהתפרצות, ולא קיבל את גירסת התביעה בדבר "חזקה תכופה". השופט קיבל את גירסת המערער כי נפגש עם אדם מסויים שהכיר אותו בעבר כימאי ואותו אדם מכר לו את הטובין ברחובה של העיר במחיר זול מאוד יחסית. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי בעסקה זו עבר המערער עבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין: היינו קבלת רכוש גנוב בידיעה שהושג בדרך של פשע, והרשיעו בעבירה זו. ביהמ"ש לא החמיר בדינו של המערער שכן הוא הורשע בעבירה פחות חמורה מזו שהואשם בה וכן בגין השיהוי שחל במשפטו. לפיכך דן את המערער לשלושה חדשים מאסר בפועל ותשעה חדשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 500 שקל. הערעור על סעיף ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבל.
הסניגור סבור כי היה מקום להרשעה בעבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין, היינו קבלת רכוש החשוד כגנוב, או לכל היותר לפי סעיף 412 של קבלת רכוש שהושג בדרך של עוון. התובעת טענה כי יש לקיים את ההרשעה לפי סעיף 411 בהתבסס על שלושה גורמים: סוג הסחורה, כמותה וצורת האריזה. הסחורה היתה טובין מיובאים מהמזרח הרחוק ומדובר בכמות ניכרת שהיתה ארוזה בקרטונים סגורים ועל גבי האריזות היה מודפס שמה של הפירמה המתלוננת. מכל אלה היה המערער צריך להבין כי הטובין נגנבו בפריצה למחסן או למפעל. אכן, זו אפשרות אך לא האפשרות היחידה. אין לשלול את האפשרות שאותו ימאי היה מעורב בהברחת הטובין ארצה ומדובר בעוון. כן אין לשלול את האפשרות כי הקרטונים נגנבו מתוך חצר או מתוך כלי רכב. בנסיבות אלה הדין מחייב לבחור באפשרות הנוחה לנאשם ולפיכך יש לבטל את ההרשעה על פי סעיף 411 ולהמירה בהרשעה לפי סעיף 412.
יש לקבל גם את הערעור באשר למידת העונש וזאת משני טעמים: משום שסעיף ההרשעה הומר לסעיף קל יותר ומשום שחיוב המערער לרצות כיום - חמש שנים ויותר לאחר המעשה - שלשה חדשי מאסר, כפי שיש להניח בעבודות חוץ במשטרה, יהא חסר תועלת ונעדר כל משמעות. בינתיים חלף זמן רב והתנהגות המערער בכל התקופה היתה ללא רבב. הוא נשא אשה והוא אב לבן ואשתו נמצאת בשלב מתקדם של הריונה. בכל הנסיבות יש לבטל את המאסר בפועל וכל תקופת המאסר תהיה על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, שיינבוים. החלטה - השופט לוין. עו"ד משה רום למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 1.12.82).
ע.פ. 185/82 - אחמד בן עטייה גודה נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (ריבוי נשואין) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור הנגדי נתקבל) אחותו של המערער, בדואית מישובי הנגב, נחטפה ולאחר מכן נערכה "סולחה" בין המערער לחוטף ובמסגרתה קיבל המערער את אחותו של החוטף שהיתה, לפי הרשום, כבת 14, לאשה בעוד המערער נשוי לאשה קודמת. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של ריבוי נישואין ודן אותו לחמשה חדשים מאסר בפועל. ערעורו של המערער על קולת העונש נדחה וערעורה של המדינה נתקבל והמאסר הועמד על שנה אחת.
המערער ביקש להביא ראיה בערעור כי האשה היא יותר מבוגרת מכפי הרשום אך ראיה זו היתה בידי המערער כבר בעת הדיון בביהמ"ש המחוזי ולא הביא אותה ועל כן לא הורשה להביאה בערעור. מה גם שאפילו לפי ראיה זו האשה היתה בעת המעשה בת 15 וחצי גם אז היא מתחת לגיל נישואין. על כל פנים המערער לא הואשם בבעילת קטינה אלא בעבירה של ריבוי נישואין.
בקבלו את הערעור על קולת העונש ציין ביהמ"ש העליון כי בימים הראשונים לאחר חקיקת החוק האוסר ריבוי נישואין גם על מוסלמים לא הכבידו בתי המשפט את ידם על עבריינים אך הגיע הזמן להעלות את הענישה בגין ריבוי נישואין. לפי טענת המדינה הולכים ומתרבים המקרים של נישואין פוליגמיים. כיון שכך יש לשנות באופן ניכר את מדיניות הענישה. במקרה דנא חברו שני נסיבות להחמרה נוספת: נישואים אלה נערכו כעיסקה בין שתי משפחות כאשר האשה משמשת כמו "חפץ" לפיצויים; גיל האשה ופער הגילים שבינה לבין הבעל שהיה אז בן 40. בכל הנסיבות יש להחמיר בעונש, אך מכיון שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין כשהוא מקבל ערעור על קולת העונש יהא העונש שנה אחת מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד ו. עמית למערער,עו"ד טפירו למשיבה. 30.12.82).
ע.פ. 173/82 - אניס דראושה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שורה של מעשי שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער התנפל בשש הזדמנויות שונות ולאור היום, על נשים מבוגרות או אמהות שטיילו עם ילדיהן בפארק הלאומי בנצרת עילית ותוך שימוש בכח, בצורה אכזרית, תלש או ניסה לתלוש מעל צוואריהן או מאזניהן תכשיטים או חטף מהן תיקים. לא רק ששלל מעשי השוד והגניבות הגיע לסכום ניכר, אלא שתוקפנותו של המערער גרמה לקרבנותיו פגיעות גופניות ובעיקר הלם נפשי. הוא הורשע בעבירות שוד ונסיון לשוד וכמו כן הורשע בשוד נהג מונית כאשר הוא ושניים מחבריו הזמינו מונית ובדרך התנפלו על הנהג ושדדו אותו. בגין כל אלה נדון המערער לשלוש שנות מאסר בפועל והערעור על
חומרת העונש נדחה. המערער טען כי עברו נקי והמעשים האמורים נבעו מרגשות תסכול עקב כך שאביו סרב לתת הסכמתו לנישואיו עם בחורה בדואית שהיה מאוהב בה. אין בכך כדי לפטור את המערער מלשאת בעונש ההולם את חומרת מעשיה יש להגן על הצבור ולהרתיע ממעשים נפשעים כאלה וביהמ"ש לא היה יוצא ידי חובתו לולא הטיל על המערער עונש מאסר על אף העובדה שלא היו לו הרשעות קודמות.
(בפני השופטים: יהודה כהן, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופט כהן. המערער לעצמו, עו"ד ח. לירן למשיבה. 30.12.82).
ע.פ. 442/82 - רחמים חסון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (משיכת שיקים ללא כיסוי) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדמה).
המערער הועמד לדין בגין שני מעשים של שהייה בבתי מלון והסתלקות מבלי לשלם. בין המקרה הראשון למקרה השני שהיו בבאר שבע ובאשקלון ביצע המערער בנתניה שורה של מעשי מרמה שהיו מלווים במשיכת שיקים ללא כיסוי. בגין שני המקרים של השהייה בבית מלון הועמד המערער לדין בביהמ"ש המחוזי בבאר שבע ובגין משיכת השיקים הועמד לדין בבימ"ש השלום בנתניה. במאי 1981 התייצב המערער לדיון בביהמ"ש בבאר שבע והודה בעובדות אך ביקש שלא לפסוק את דינו כיוון שברצונו לבקש צירוף תיקים נוספים. משהתייצב פעם נוספת בביהמ"ש בבאר שבע תאמר לו שהוצא נגדו צו מעצר ע"י שופט בנתניה הסתלק המערער ולא אותר במשך כשנה עד שהסגיר עצמו למשטרה. ביוני 1982 נגזר דינו של המערער בבימ"ש השלום בנתניה ונדון שם לארבע שנים מאסר בפועל וארבע וחצי שנים מאסר על תנאי. כאשר נגזר הדין בביהמ"ש בבאר שבע ידע כבר ביהמ"ש את העונשים שהוטלו בביהמ"ש בנתניה ונמנע מלהטיל על המערער תקופת מאסר על תנאי נוספת, ודן את המערער לשנה מאסר בפועל על כל אחת משתי העבירות כששנות המאסר מצטברות כך שעל המערער היה לרצות אותה שעה שש שנות מאסר. ביהמ"ש גם התייחס לטרדה המרובה שגרם המערער למשטרה ולביהמ"ש בכך שהסתלק מבית המשפט והתחמק מלהתייצב למשפט, והטיל על המערער תשלום של 10,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
לאחר הגשת הערעור נדון בביהמ"ש המחוזי בתל אביב ערעורו של המערער על העונש שהוטל עליו בבימ"ש השלום בנתניה וביהמ"ש העמיד את המאסר בפועל על שנתיים. יתכן שאם גזר דינו של ביהמ"ש בנתניה היה נשאר על כנו, היה מקום להפחית מעונש המאסר בתיק דנא שכן שש שנות מאסר הינה תקופה ממושכת מעבר לנדרש. ברם, מאחר שביהמ"ש המחוזי בתל אביב הקל עם המערער כאשר כבר ידע על גזר הדין בבאר שבע הרי שמבחינת עונשי המאסר בוצע האיזון הדרוש.
אשר לעונש הכספי - אין פסול בכך שבימ"ש, במקרה הולם, מטיל על נאשם בנוסף לעונשים שנגזרים עליו, חיוב בתשלום הוצאות המשפט, שכן ישנם מקרים בהם נוקטים נאשמים, או סניגוריהם, קו הגנה חסר יסוד ומנהלים את הדיון בדרך טורדנית. טוב הדבר שביהמ"ש מדי פעם ובמקרה המתאים יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 79 לחוק העונשין כדי שידעו כי ניהול טורדני של משפט מתבטא בתשלום הוצאות. במקרה דנן גרם המערער לבזבוז זמנו של ביהמ"ש ושל אנשי משטרה ולכן אין סיבה להתערב בתשלום שבא להבטיח כיסוי ההוצאות. ברם, לא היה צריך לקבוע שנת מאסר למקרה שהקנס לא ישולם אלא יש לקבוע שאם הקנס לא ישולם הוא יגבה כחוב אזרחי.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. וידרמן למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 28.12.82).
ע.פ. 188/82 - יעקב מזרחי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (החזקת כלי פריצה בנסיבות מחשידות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נעצר על גג בתחנת אגד בנתניה כשהוא לבוש מדי צה"ל ובחזקתו כלי פריצה, בנסיבות המחשידות אותו בכוונה לפרוץ ולבצע פשע. הוא נדון ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו-18 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שנה אחת ושנתיים מאסר על תנאי. צויין כי המערער הוא בעל עבר נקי וכבר הספיק לרצות תשעה חדשי מאסר. כמו כן הוא מתפקד בבית הסוהר בצורה יעילה ומצוי בהליכי שיקום. בהתחשב בהעדר הרשעות קודמות, בהודאה בעבירה מחמת חרטה כנה, ובמאמצי השיקום הנעשים ניתן להתערב במידת העונש ולהעמידו על שנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, שיינבוים. עו"ד גב' לב ארי למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 21.12.82).
ע.פ. 352/81 - נירוסטה בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*אישום בפלילים בעבירות מע"מ לאחר תשלום קנס פיגורים (הערעור נדחה).
המערערים יצרו סחורות החייבות במס קניה ולא הגישו דוחו"ת תקופתיים כנדרש. כתוצאה מכך פיגרו בתשלום מס בסכום של כמליון ל"י. הם הורשעו בעבירות של אי הגשת דו"ח ואי תשלום מס קניה במועד ונדונו לתשלום קנסות שונים. לפני שהורשעו הודיעו לביהמ"ש כי בינתיים הגיעו להסדר תשלומים עם שלטונות מס קניה ושילמו את הקרן וכן ריבית וקנס פיגורים, ולטענתם, מאחר ששילמו קנס פיגורים באו כבר על ענשם ושוב אין להביאם בפלילים. בימ"ש השלום ובימ"ש המחוזי דחו טענה זו והערעור נדחה. העובדה שמדובר בתשלום "קנס" עדיין אינה אומרת שמדובר בקנס פלילי. הביטוי קנס יכול ומשמעותו הוא קנס פלילי, או קנס אזרחי או קנס מינהלי ומשמעות זו או אחרת יש להסיק מתוך הוראות החוקים שבהם הוזכר הביטוי קנס וכן הקשר הענין שבו מושג זה בא לכלל שימוש. אמנם מבחינתו של החייב במס יש לכל קנס, בין אם הוא מסווג כקנס עונשי או אזרחי או מינהלי - משמעות עונשית, אך דבר זה אינו עושה את הטלת הקנס להליך פלילי על כל הכרוך בהליך זה, אלא יש בכך משום אמצעי אזרחי לאכיפת החוק.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, שילה. החלטה - השופט אלון. עו"ד הופר למערערים, עו"ד וקסלר למשיבה. 22.10.82).
ע.פ. 509+633/81 - אליאס חדד וויקטור אלוש נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער אלוש נדון ל-6 חדשים מאסר בפועל, מצטברים למאסר אחר, בגין עבירת סמים והמאסר היה אמור להסתיים עם מתן פסה"ד בערעור. הערעור על חומרת העונש נדחה וספק אם בכלל ניתן היה למתנו בגין נסיבות אישיות מקילות גם אילמלא הגיע לסיומו.
אשר למערער חדד - הלה מכר למתלונן שרשרת שאמורה היתה להיות מזהב אך התברר שהיא היתה מזוייפת. המתלונן דרש את כספו בחזרה בתוספת פיצוי. התפתח דין ודברים בין המתלונן וחבריו לבין חדד, המתלונן השמיע איומים נגד חדד ואף תקף אותו ועל התנהגות זו נתנו המתלונן וחבריו את הדין במשפט אחר. המערער מצדו נקט באמצעים כנגד המתלונן בכך שבשתי הזדמנויות ירה אל עבר דירתו ובסופו של דבר אף הטיל רימון לעברה וגרם נזק לדירה. מעת שבוצע המעשה היה המערער משוחרר ברשיון לאחר שריצה שני שליש מתוך עונש מאסר של חמש שנים. המערער נדון לחמש שנות מאסר וביהמ"ש היה מודע לכך כי על
המערער לרצות את יתרת תקופת המאסר הקודמת. ביהמ"ש המחוזי סבר שעליו ליתן במקרה זה משקל עודף להיבט הצבורי ולהרחיק אדם מסוכן זה מהחברה לתקופה ממושכת. בכך אין להתערב. העונש שהוטל אמנם חמור, אך בנסיבות המקרה אי אפשר היה להימנע מהטלת עונש מרתיע כלפי המערער וכלפי עבריינים אחרים כמוהו
ע.פ. 57/83 - משה מדר נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין בביהמ"ש המחוזי וביקש כי השופט יפסול את עצמו, באשר הביע דעה שלילית על התנהגותו, אופיו ומעשיו של המערער כאשר דן, כחצי שנה לפני כן, בדבר מעצרו של המערער. השופט דחה את בקשת הפסילה, אם כי החליט להעביר את התיק למזכיר הראשי אולי ימצא שופט פנוי אותו יום שידון בתיק או שהתיק יקבע לתאריך אחר בפני שופט אחר. הנשיא התורן החליט לא להעביר את התיק לשופט אחר והערעור נדחה.
טענת הסניגור היא כי בנסיבות האמורות יש יסוד לתחושתו של המערער שלא יזכה למשפט הוגן וכיון שהמשפט טרם התחיל ובביהמ"ש המחוזי בת"א מכהנים שופטים רבים לא היה זה מן הראוי לדחות את הבקשה שהתיק יתברר בפני שופט אחר. אכן, יתכן שמבחינת הסדרים הרצויים בבתי המשפט מוטב היה ששופט שדן בענין המעצר והביע דעה שיכולה להתפרש ע"י הנאשם כדעה שלילית כלפיו, לא ידון במשפטו של הנאשם. ברם, העובדה ששופט החליט לעצור נאשם והביע דעתו שלכאורה יש בחומר הראיות יסוד מספיק למתן צו מעצר אינה פוסלת את השופט מלדון במשפט עצמו. עם זאת, מכיון שהמשפט טרם החל יתכן שניתן עדיין למצוא הסדר שהמשפט יתברר בפני שופט אחר.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד א. אורן למערער, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 15.2.83).
ע.פ. 182/82 - עמוס בוארון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה באיומים ובריחה ממשמורת חוקית) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הכיר תיירת תושבת אנגליה וביקש לנצל את היכרותו עמה כדי לסחוט ממנה כספים. משסרבה להענות לדרישתו איים עליה שיכפיש את שמה ובין היתר יספר לבעלה כי קיימה אתו יחסי מין ואף איים עליה באלימות. התיירת התלוננה במשטרה וכשבא שוטר לזמנו לחקירה ונאמר לו שהוא נתון במשמורת נמלט המערער, וניסה להפגש עם המתלוננת כדי לשכנע אותה לחזור בה מתלונתה. המערער הורשע בעבירות של סחיטה באיומים, הדחה בחקירה ובריחה ממשמורת חוקית ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. כמו כן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים חופף למאסר החדש. הערעור על חומרת העונש נדחה.
השופט התייחס למעשיו של המערער בחומרה ובכלל זה באשר עונשים מתונים ומתחשבים שהוטלו עליו בעבר לא השיבוהו למוטב. רצון המחוקק הוא שעונשי מאסר על תנאי, כשהם מופעלים, יצטרפו לכל עונש אחר ורק במקרים חריגים יחפוף את העונש החדש. בענייננו השופט הורה שכל תקופת המאסר על תנאי שהופעלה תחפוף את העונש החדש והביא לידי כך שעל המקרה דנן הטיל למעשה על המערער שנה אחת מאסר בלבד. כיון שכך הרי העונש מתון במידה מופלגת ביחס לחומרת המעשים ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, שיינבוים. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 1.12.82).
ע.פ. 169/82 - ראפע מנסור עביט נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה חמורה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע יחד עם שותפו לעבירה עומר חוביישי (ראה לעיל ע.פ. 130/82) בגרימת חבלה חמורה בזדון למתלונן ונדון לשש שנות מאסר שמתוכן ארבע שנים בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
מדובר בהבאת המתלונן למקום בודד בו ירה המערער במתלונן וגרם לו לחבלה חמורה. המערער העלה בטעונו סתירות שונות בעדויות שהושמעו ואולם ביהמ"ש המחוזי כבר התייחס לסתירות אלה וקבע שאינן יורדות לשרשו של ענין ואין בהן כדי לערער את עיקר עדותו של המתלונן. המערער טען שצריך היה להעמיד אותו למסדר זיהוי שכן לפני שערכו עימות בינו לבין המתלונן ואולם לא היה טעם להעמידו למסדר זיהוי המתלונן הכיר את המערער מזה שנים ואף הזכיר את שמו מיד לאחר היריות כמי שתקף אותו. בנסיבות אלה לא היה טעם לערוך מסדר זיהוי.
אשר לעונש - מדובר בעבירה חמורה כאשר תוצאות הפגיעות במתלונן היו חמורות. הוא נזקק לאישפוז ולטיפול רפואי ממושך למדי וכפשע היה בינו לבין המוות. למערער עבר פלילי עשיר והוא בילה שנים רבות בבית הכלא. עונשי המאסר שהוטלו עליו בעבר לא הרתיעוהו ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: יהודה כהן, שיינבוים, חלימה. החלטה - השופט כהן. המערער לעצמו, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 26.1.83).
ע.פ. 809/81 - זאנה סעדני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת) בחצות לילה באו המערער עם שניים אחרים לביתם של זוג קשישים במושב תלמים שאותם הכיר המערער. מעבר לדלת הודיעו לקשישים שהם מביאים דרישת שלום מבנם המשרת בצה"ל אך משחדרו פנימה רעולי פנים נטלו כסף מזומן ותכשיטים. לאחר ביצוע השוד נמלטו השלושה מהמקום. נגד כל אחד מהנאשמים הוגש כתב אישום נפרד והם נדונו בפני הרכבים שונים. אחד מהם היה קטין ונדון למעון נעול, אחד בשם שמעון כהן נדוןלשבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והמערער נדון אף הוא לשבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שש שנים
העבירה היא חמורה באופיה והעונש המקסימלי לעבירת שוד הוא 20 שנות מאסר. במיוחד חמורות הנסיבות כאשר מדובר במעשה שפל של שוד זקנים חסרי ישע, שהפך לנגע הפושה בקרבנו ושומה על ביהמ"ש להשית עונש מאסר משמעותי עם זאת יש מקום להקל במידת מה בעונש. חברו לשוד, שמעון כהן, הוא יליד 1955 ואילו המערער הוא יליד 1960. כהן הוא שסיפק את הנשק לביצוע השוד והוא עבריין פלילי בעל הרשעות חמורות ורבות מאוד, בעוד למערער מספר הרשעות קודמות בעבירות רכוש שבגינן הושתו עליו עונשים קלים. כהן כבר נשא עונשי מאסר לתקופות ממושכות ושוד זה ביצע שמונה חדשים לאחר שסיים עונש של ארבע שנות מאסר. המערער טרם שקע ביון הפשיעה, בשעת ביצוע העבירה היה בן 21 שנים בלבד וזה מאסרו הראשון. מן הראוי להבחין במידת מה בין עונשו של המערער לבין עונשו של כהן, אם כי הבחנה זו לא צריך שתהא משמעותית, בהתחשב בכך שמדובר בשוד שפל שביצע המערער. בכל הנתונים ולנוכח החרטה הכנה שהביע המערער יתכן ועדיין קיימת תקוה להצילו ממעגל הפשיעה. לפיכך הוקל העונש כאמור.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עו"ד פרץ למערער, עו"ד ד. טפיירו למשיבה. 13.9.82).
בג"צ 156/83 - רשימת יוזמה ואח' נגד ועדת הבחירות ללשכת עוה"ד ואח'
*השתתפות בחלוקת "עודפים" בבחירות לשכת עוה"ד (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי, ברוב דעות מ"מ הנשיא שמגר והשופט יהודה כהן, כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג).
בבחירות למוסדות לשכת עורכי הדין היו שתי הרשימות - יוזמה ורשימת עצמאות - קשורות בהסכמי עודפים. הבחירות יחסיות ולפי סעיף 39 לכללי הבחירות "סך כל הקולות הכשרים... יחולק למספר הצירים העומדים לבחירה... והמספר השלם היוצא מהחילוק יהיה המודד. כל רשימה.. תזכה במספר צירים כמספר השלם היוצא מחילוק קולותיה הכשרים במודד... לכל רשימת מועמדים יקבע עודף קולות ע"י ניכוי המספר היוצא מהכפלת המודד במספר המקומות שזכתה בו... ולפי סדר עודפים אלה יהיו רשימות המועמדים זכאיות לקבל... ציר...". שתי העותרות ביחד לא זכו למספר קולות השווה למודד לצורך קבלת מספר שלם לציר אחד, אך שתיהן ביחד היה להן המספר הגדול ביותר של עודפים. ועדת הבחירות סברה כי רשאיות להשתתף בחלוקת הצירים לבעלי עודפים, רק אלה שזכו לפני כן בציר כתוצאה ממספר מצביעים השווה למודד, ואילו העותרות סברו שזכאיות להשתתף בחלוקה לפי העודפים גם רשימות שלא זכו למודד שלם. עתירת העותרות נתקבלה ברוב דעות מ"מ הנשיא שמגר והשופט יהודה כהן כנגד דעתו החולקת של השופט גולדברג. שופטי הרוב סברו כי אילו רצה המחוקק לקבוע חסימה השוללת מעמדן של אלה שלא זכו להגיע למודד צריך היה לקבוע זאת מפורשות. מאידך, סבר שופט המיעוט כי מלשון סעיפי החוק עולה שרשימה שאינה מגיעה למודד אינה משתתפת בחלוקת הצירים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, יהודה כהן, גולדברג. עו"ד ד. מרגליות לעותרות, עוה"ד מ.עליאש, ב. לוינבוך וא. פלומנבאום למשיבים. 19.4.83).
בג"צ 439/82 - שלום נחיאס נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*תשלום פיצויי פיטורין ע"י קרן הפנסיה ותביעת הפרשים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר, פועל בנין, עבד בשירות המשיבה השניה, חברה קבלנית לבנין, החל משנת 1951 ושכרו נקבע על בסיס יומי. לפי הסכם קיבוצי שחל על הצדדים הפריש המעביד לקרן ביטוח ופנסיה של העובדים בענף הבנין (להלן: הקרן) אחוז מסויים משכרו של העותר, המחושב עפ"י שכר יומי של 35.80 ל"י ליום (להלן - שכר הסווג). בפועל השתכר העותר במועדים הרלבנטיים 53.52 ל"י (להלן: השכר הממשי), אך לפי תקנות הקרן נעשו ההפרשות לפי שכר הסווג ולא לפי השכר הממשי. באוגוסט 1973 נפגע העותר בתאונת עבודה ונאלץ להתפטר והכל מודים כי הוא זכאי לפיצויי פיטורין. את פיצויי הפיטורין הוא מקבל מקרן הפנסיה והתעוררה מחלוקת מה דין פיצויי הפיטורין באשר להפרש שבין שכר הסווג לבין השכר הממשי והאם בגין הפרש זה מגיעים לעותר הפרשים מאת המעביד.
עפ"י סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורין "תשלום לקופת תגמולים, קרן פנסיה... לא בא במקום פיצויי פיטורין אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה תקבע...". בעניננו חל הסכם קיבוצי כאמור והמחלוקת הובאה לביה"ד לעבודה. ביה"ד קיבל את עמדת העותר ואבחן בין זכויותיו עפ"י ההסכם הקיבוצי לפיצויי פיטורין בגדר השכר המסווג, לבין זכויותיו לפיצויי פיטורין בגין ההפרש שבין השכר הממשי לבין השכר המסווג שלא מוצאים לו התייחסות בהסכם הקיבוצי. המעביד ערער לביה"ד הארצי לעבודה וכאן נתקבל ברוב דעות הערעור ונקבע כי למרות שהתשלומים לקרן לא היו מהשכר הממשי והעותר יקבל פיצויי
פיטורין מהקרן רק לפי הסכום ששולם אין מגיע לעותר הפרש פיצויי פיטורין. לדעת שופטי הרוב רק אילו נקבע במפורש בחוזה העבודה כי ישולמו פיצויי פיטורין בנוסף לתשלומים מהקרן היה זכאי העובד לתשלום התוספת. עתירת העותר נתקבלה.
פסיקתו של ביה"ד הארצי לעבודה אמורה להיות סוף פסוק בנושאים הנמצאים בתחום הסמכות הבלעדית של בתי הדין לעבודה ואולם בג"צ יכול לבקר את החלטותיו של ביה"ד, כמו החלטת כל ערכאה שיפוטית מינהלית אחרת, אם כי התערבות כזו תהיה נדירה ורק במקרים יוצאי דופן, כגון מקרים שבהם ביה"ד חרג מסמכותו, או נהג שלא בהתאם לכללי הצדק הטבעי, או כשנתגלתה על פני הפסק טעות בהלכה, או מתחייבת קביעה משפטית עקרונית בנושא בר חשיבות. בעניננו יש יסוד להתערבות בג"צ ומן הראוי לעשות את הצו להחלטי.
סעיף 14 לחוק הפיצויים קבע שהתשלום לקרן לא יבוא במקום פיצויי פיטורין אלא אם נקבע כך "בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע". ההסכם הקיבוצי מוגבל בהיקפו במובן זה שתיקרתו היא שכר בשיעור שכר הסווג. ככל שמדובר בעובד המשתכר יותר - ההסכם הקיבוצי אינו חל. מכאן שתשלום לקרן שולל את תשלום פיצויי הפיטורין במידת שכר הסווג ואין הוא פוטר מתשלום פיצויי פיטורין בגין ההפרש, כי לענין ההפרש ההסכם הקיבוצי אינו מתייחס, ומתגבש לענין זה רעיונית חוזה אישי מחייב.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, אור. החלטה - השופט לוין עו"ד קיין לעותר, עו"ד שחף למעביד27.3.83).
ע.פ. 305/82 - אליהו אדרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער בעט באחיו של המתלונן וכשבא המתלונן לברר את פשר הדבר תקף המערער את המתלונן באולר שהיה בידו ודקר אותו שתי דקירות שחדרו לחלל הבטן. בגין כך נדון המערער לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. המערער הורשע בעוד ארבעה תיקים שעניינים מעשי תקיפה, פריצה וגניבה ואחזקת סמים ונדון לששה חדשים מאסר בפועל מצטבר כך שעל המערער לרצות שלוש שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות מרובות ועוד בהיותו נער התדרדר לעבריינות נגד הרכוש, מרמה ואלימות. כל הנסיונות שנעשו בשלב התחלתי ע"י העמדת המערער בפיקוח קצין מבחן, טיפולו של עובד סוציאלי, והחזקתו במעונות לא הועילו. לא נותרה ברירה אלא לגזור על המערער עונשים משמעותיים יותר. אפשר שמתינות העונשים וההתחשבות שהתחשבו בתי המשפט במערער הביאו לידי כך שימשיך בדרך העבריינות.
(בפני השופטים: ד. לוין, שיינבוים, חלימה. החלטה - השופט לוין. עו"ד סולימאן למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה.)