ע.א. 15/82 - פנחס פוגל נגד שרה פוגל ואח'
*מזונות לילדים.
* מזונות לאשה שזינתה תחת בעלה.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בתיק מ.א. 3133/80 -
הערעור בדבר מזונות לאשה נתקבל ובדבר מזונות לילדים נדחה).
המשיבה מספר 4 (להלן האשה) הגישה תביעה, בשמה ובשם שלושת ילדיה הקטינים, נגד המערער שהוא בעלה ואבי הילדים, לתשלום מזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער משתכר כ-9,000 עד 10,000 שקל לחודש בעת מתן פסה"ד בנובמבר 1981, וזאת על יסוד הראיות שהיו בפניו כי באוקטובר 1980 השתכר 5,000 שקל לחודש. ביהמ"ש קבע כי הילדים זקוקים לסיפוק צרכיהם לסכום של 4,200 שקל לחודש כשלסכום זה מצטרפת קיצבת הביטוח הלאומי, וכמו כן חייב את המערער לשאת ב-%70 מהוצאות מסים עירונייםוממשלתיים וכן תשלומי משכנתא של הדירה. באשר למזונות האשה חייב ביהמ"ש את המערער לשלם לה 900 שקל לחודש. מכאן הערעור.
א. מסקנות ביהמ"ש המחוזי בענין השתכרות המערער מבוססות כדין על חומר הראיות בדבר משכורתו הממוצעת של המערער בסוף 1980 שהיתה 5,000 שקל, ובנוסף לכך המערער שהוא טכנאי שיניים שכיר רשאי היה ואף עסק בעבודות פרטיות. כמו כן אין פגם בחישובים שעשה ביהמ"ש בדבר צורכי שלושת הילדים הקטינים.
ב. המערער קובל על חיובו בתשלום %70 מהוצאות המסים ותשלומי המשכנתא וטענתו היא כי חיוב זה פותח פתח לניצול לרעה כדי להטיל עליו עומס גדול. אין ממש בטענה זו. קביעת גובה הסכומים איננה בידי האשה כי מדובר כאן במסים המוטלים על ידי רשויות המדינה ותשלום חוב המשכנתא נקבע בתנאי המשכנתא. אין קושי בקביעת סכומים אלה ואין חשש של ניצול לרעה.
ג. אין לקבל את דרישת הבעל כי האשה תחוייב להשתתף בהוצאות החזקת הילדים. אמנם האשה עובדת מזמן לזמן כספרית, אך הכנסותיה מועטות ואין ביכולתה להפריש למזונות הילדים. לעומת זאת יש ביכולתו של המערער לספק את צורכי הילדים מהכנסותיו.
ד. צודק המערער בטענתו כי אין הוא -חייב לזון את אשתו מכיון שזינתה תחתיו. בנוסף לראיות שהביא המערער לביהמ"ש המחוזי מסתמך הוא בערעור על פסק דין של בית הדין הרבני שניתן אחרי פסה"ד נשוא הערעור ושבו קבע ביה"ד כי "האשה הודתה שזינתה ואיכא רגליים לדבר שהיא אסורה לבעלה וחייבת לקבל גיטה". ביה"ד קבע שעל בני הזוג להתגרש מייד וכי האשה הפסידה את כתובתה ומזונותיה. בביהמ"ש המחוזי נחקרה האשה ולשאלת ב"כ הבעל ענתה שהיא קיימה יחסי מין עם אחד ששמו איסקוב וכן אמרה שאינה זוכרת אם קיימה יחסי מין עם אחד ששמו איגור. הוגשה גם הודעה של האשה במשטרה בקשר עם תלונתה על מעשה ובה אמרה "אני רוצה להוסיף, כי פעם שכבתי עם איגור וליאון יחד וכמה ימים אחר כך עם ליאון לבד". על פי ראיות אלה לא היה ביהמ"ש המחוזי מוכן לקבוע כי הוכחת טענת המערער, שכן לפי ההלכה אין זה מספיק, כדי להוכיח שהאשה זנתה תחת בעלה, אם האשה עצמה הודתה במעשה זנות, עקב חשש פן היא אומרת כך בגלל שנתנה עיניה באחר. כן סבר ביהמ"ש כי יתכן שיחסי המין שהודתה בהם מתייחסים לפרשה של אונס קבוצתי שבה היו מעורבים שני האנשים ששמותיהם הוזכרו לעיל. גישה זו של ביהמ"ש המחוזי אין לקבלה.
הספק של ביהמ"ש שמא דברי האשה מתייחסים לאונס הקבוצתי אינו מבוסס. יש בדברי האשה הודאה ברורה שהיא בגדה בבעלה. לא הועלתה כל טענה שהדברים שנאמרו בהודעתה במשטרה אינם נכונים ושקיום יחסי המין שעליו העידה היה שלא מרצונה. כמו כן, אין מקום לחשש כי הודאת האשה שקיימה יחסי מין היא תוצאה מכך שנתנה עיניה באחר וכדי לקבל בדרך זו גט מבעלה. כאשר ההודאה מפי האשה לא באה מיוזמתה אלא כתוצאה מחקירה, ניתן על פי הדין לסמוך על הודאתה ולקבוע שהיא זינתה תחת בעלה. על כן יש לקבל את טענת המערער כי הוכיח שהאשה זינתה תחתיו.
ה. על פי, ההלכה אשה שזינתה תחת בעלה נאסרת עליו ובני הזוג חייבים להתגרש ואם האשה מסרבת לקבל גט יש מקום לכפיה. בנוסף לכך מפסידה האשה את הכתובה וכתוצאה מכך נפטר הבעל מחובתו לזון אותה. אשר לשאלה אם נפסק החיוב לשלם מזונות במועד שבו האשה זינתה, או רק מזמן שנקבע ע"י בימ"ש או בית דין מוסמך שהאשה זינתה, או מזמן שבני הזוג חוייבו להתגרש - נראה שהתשובה היא שחובת הבעל לזון את אשתו נפסקה עם ביצוע המעשים האסורים על ידה. הבעל חייב לזון את אשתו כל עוד הם חיים ביחד. אם החיים המשותפים נסתיימו באשמת האשה נפסקת החובה לזון אותה. יתכן שתהיה זכאית לקבל מזונות אם יתברר שהיא מוכנה לקבל גט והבעל מסרב לגרשה אך זהו חיוב חדש המבוסס על העילה שאם הבעל מעגן את אשתו הוא חייב לזון אותה.
ו. מכיון שנתקבל הערעור באשר למזונות לאשה יש להחזיר את הדין לביהמ"ש המחוזי שידון בענין תשלום לאשה עבור הטיפול בילדים, שכן דמי טיפול אלה לא נכללו במזונות הילדים. מכיון שביהמ"ש המחוזי פסק לאשה מזונות הוא לא דן בענין דמי טפול אך משבוטל החיוב במזונות יש לדון בשאלה אם היא זכאית לדמי טיפול.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ד. לוין, בך. החלטה - הנשיא י. כהן. עוד מ. בר שלטון למערער, עו"ד מ. טאוסיג למשיבים. 27.3.83.).בג"צ 247/81+ב.ש. 215/83 - אהרון ספטי נגד פטרישיה מאי ספטי
*ב.ש. 215/83 - * בקשה לביטול פס"ד שניתן ע"י בג"צ בהסכמה.
(בקשה להצהיר על בטולו של הסכם פשרה שקיבל בבג"צ תוקף של פס"ד - הבקשה נדחתה).
.
העותרת הגישה בשעתו לבג"צ עתירה נגד בעלה להחזרת ילדתה שהובאה לישראל מקנדה והצדדים הגיעו להסכם אשר לפיו ימסור האב את הבת לאם והאם התחייבה מצדה התחייבויות שונות. להסכם ניתן תוקף של פס"ד. בין היתר חוייב האב לשלם לאם את הוצאות הנסיעה לישראל וכן שכ"ט עו"ד. המבקש שילם את שכ"ט עוה"ד, אך לא שילם את ההוצאות ונפתח תיק הוצל"פ. עתה הגיש האב בקשה לבג"צ לבטל את הסכם הפשרה או להצהיר על ביטולו וכן לבטל את החיוב בהוצאות ולעכב את הליכי ההוצל"פ. נימוקו של המבקש היה כי המשיבה לא מלאה את ההתחייבויות שנטלה על עצמה בהסכם הנ"ל.
א. פס"ד שבהסכמה ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פס"ד ולפיכך ניתן לבטל פס"ד כזה מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם. תביעה לביטול תשמע על סמך פגם בכריתת ההסכם ואילו טענת טעות אינה פוגמת בהסכם עצמו אך יכול צד לבקש בטול פס"ד שנתן תוקף להסכם פשרה על יסוד טעות כשם שאפשר לבקש
בטול הסכם בהסתמך על חוק החוזים עקב טענת טעות. התרופות בתביעה דנא נובעות מהפרת ההסכם והצד המקיים זכאי להגיש תביעה לסעדים הנובעים מן ההפרה.
ב. ב"כ המבקש מצביע על כך כי המשיבה, בתצהיר שניתן בבימ"ש בקנדה, טענה לפגם בכריתת ההסכם דהיינו כי עוה"ד ערך את ההסכם בלי שהיא ידעה או הבינה את תוכנו ואין היא קשורה בו. על כן, לטענת המבקש, עילתו היא בטול הסכם עקב פגם בכריתתו. טענה זו אין לקבל שכן למרות טענת המשיבה אין זו עילתו של המבקש. העילה נקבעת לפי מה שטוען התובע ועל מה שהוא מסתמך להשגת זכותו. טענת המשיבה יכולה להיות טענת הגנה אך לא עילה של התובע.
ג. את הבקשה לביטול פס"ד על סמך פגם או הפרה אין לבקש בתיק המקורי שבו ניתן פסה"ד. לאחר שביהמ"ש נתן תוקף של פס"ד להסכם הפשרה תמה מלאכתו ואף בקשה לביצוע הפשרה צריכה להיות ע"י הגשת תביעה חדשה. אין הבדל מה העילה לפיה יבקש המבקש את ביטול פסה"ד בין אם יבקש ביטול עקב פגם בכריתת ההסכם ובין אם יבקש לבטל את ההסכם עקב הפרתו עליו להגיש תובענה עצמאית לביהמ"ש.
ד. אשר לביהמ"ש שאליו יש להגיש את התובענה - בדרך כלל יש להגישה לאותו בימ"ש שנתן את הפסק. בענייננו ניתן פסה"ד ע"י בג"צ והשאלה היא אם יש להגיש תובענה לבג"צ. התשובה לכך היא שמדובר כאן בנושא של החזקת ילדה והסכם בגין כך והדבר הוא בסמכות ביהמ"ש המחוזי. אכן אין לשנות מההלכה שלפיה יש להגיש את התובענה לאותו בימ"ש שנתן את הפסק, אך בענייננו כאשר ניתן פס"ד בפשרה ע"י בג"צ יש להגיש את התביעה לביהמ"ש המחוזי, משום שהליכי בג"צ אינם מיועדים ואינם מתאימים לשמיעת תובענה רגילה שבה יש להביא ראיות ולחקור עדים ונושא הדיון אינו כלול בסעיף 7 לחוק בתי המשפט. אין גם מקום להעביר את הענין לביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 37 לחוק בתי המשפט באשר ההליך דנא הוא בקשה וההליך בביהמ"ש המחוזי יהא בתובענה. לפיכך יש למחוק את הבקשה ועל המבקש להגיש תובענה כאמור לביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור עו"ד א. מסר למבקש, עו"ד ד. ישראלי למשיבה. 28.4.83). =בג"צ 69+493/81 - באסיל אבו עיטה ואח' נגד מפקד איזור יהודה ושומרון ואח'
*התוקף המשפטי של צוים בדבר הנהגת מע"מ בשטחים.
(התנגדות לצוים על תנאי - הצוים בוטלו).
עתירות אלה עניינן התוקף המשפטי של חקיקה וצווים מטעם הממשל הצבאי באיזור יהודה ושומרון ואיזור עזה בדבר הנהגת מס כדוגמת מס ערך מוסף באיזורים אלה. בפס"ד המשתרע על פני למעלה מ- 130 עמודים סקר השופט שמגר את המצב המשפטי שהיה נוהג באיזורים הנ"ל לפני 1977, ההשלכות של הטלת מס חדש בשטחים המוחזקים ע"י כוחות כיבוש, פירוש האמנות השונות לענין שטחים כאלה, השאלה אם הצווים הוצאו לטובת תושבי השטחים, וכיוצא באלה שאלות שבתשובה עליהן תלויה המסקנה הסופית עם בדין הוצאו הצוים בדבר חיוב במס כנ"ל. מ"מ הנשיא שמגר הגיע למסקנה סופית כי אין פגם בהוצאת הצוים הנ"ל ולפיכך נדחו העתירות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, שילה. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עוה"ד א. רונן וב. גרוס לעותרים, עו"ד ד. בניש למשיבים. 5.4.83).
ע.פ. 497/82 - קרול שפיגלמן נגד מדינת ישראל
*הרשעת עובד בתי הזיקוק בזיוף משקל דלק שנמכר וחומרת העונש.133 (הערעור נדחה).
המערער היה עובד בתי הזיקוק שהיא חברה ממשלתית והגדרת עובד הציבור חל עליו. במסגרת עבודתו היה עליו לשקול את המשאיות ואת המיכליות הנכנסות לשטח בתי הזיקוק כשהן ריקות ולאחר הטענתן לשקלן שנית כשההפרש בין שתי השקילות מבטא את משקל הסחורה שהוטענה על המיכלית. המערער הואשם בכך כי זייף את המשקל במספר מקרים ובמקרים אחרים הודיע לשוער כי המשאיות חוזרות ריקות ולא הוטענו בסחורה. ביהמ"ש הרשיע את המערער במעשים אלה וכן בכך שקיבל שיק של החזר תשלום עבור אחד הלקוחות וזייף את חתימתו ואת התמורה שלשל לכיסו. בגין אלה נדון המערער לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 75,000 שקל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה היו עדויותיהם של שנים מאלה שהיו שותפים לעבירה כשלאחד מהם הובטח שיועמד לדין בבימ"ש שלום ולא בבימ"ש מחוזי ואחד מהם היה לעד מדינה וביהמ"ש מצא סיוע לעדויות אלה. בכך אין להתערב. היה סיוע למכביר לעובדות השונות שבכתב האישום. סיוע נוסף לעדות הראשית מצא ביהמ"ש המחוזי בעדויותיהם של שאר השותפים שכל אחד מהם העיד על שלב שונה של האירועים שבכתב האישום. עדות על כל אחד ממעשים אלה יכולה לשמש ראיה לשיטה, המסייעת לעדות הטעונה סיוע, אם יש במעשים קווים אופייניים שווים. בקשר לעדותו של שותף המעיד על שלב שונה של האירועים יש להניח את הערכת העדויות של השותפים לשיקולו של ביהמ"ש בלי לכבול את ידיו מראש. אשר לזיוף השיק - המערער הודה כי הוא חתם את חתימתו של המוטב אך לטענתו עשה זאת בתאום עם המוטב וכוונתו היתה למסור לו את הכספים ואולם הלה טען כי אין אמת בדברים וביהמ"ש האמין לעדות עד התביעה ולא האמין למערער.
אשר לעונש - הסניגור העלה את תכונותיו החיוביות של המערער ואת חריצותו בעבודה וכן טען כי רק פרצות בנוהלי עבודה גרמו שיסטה מדרך הישר ויבצע את המעשים שבגינם הורשע. ברם, אין לראות בפרצות שבנוהלי העבודה טיבה להקלה וגם לא בסכומים שאינם גבוהים שהגיעו לידי המערער לעומת הסכומים שמהם נהנו שותפיו ואשר עמם הקלה התביעה. יש להסתכל על הנזק הממשי שנגרם לקופת המדינה והוא מסתכם בסכומים נכבדים וזאת בעיקר בשל מעשיו של המערער. על ביהמ"ש להביא בחשבון, לעומת הנסיבות האישיות של המערער, כי עבירות הפוגעות ברכוש הצבור פשו לאחרונה ומן הדין שביהמ"ש לא יניח למבצעיהם ליהנות מפרי מעשי השחיתות ויש להגיב על מעשים אלה על ידי הטלת עונש שיש בו גם להרתיע אחרים. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש. (בפני השופטים: אלון, יהודה כהן, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד בר-דיין למערער, עו"ד לירן למשיבה. 14.3.83).
ע.פ. 779/81 - שי קרני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שהוא יליד 1950, נשוי ואב לשני ילדים, פרץ לדירתה של אשה כבת 70 תפס אותה וניסה לחונקה ולבסוף בעל אותה נגד רצונה. הוא נדון לתשע שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעות קודמות ובכללן שתי הרשעות אינוס כשבאחת מהן הנאנסת היא אותה ישישה. בשל העבירות הקודמות הוטל על המערער מאסר לתקופה של שלוש שנים בפועל ושלוש שנים על תנאי ואת העבירה הנוכחית ביצע
זמן קצר לאמר תום תקופת התנאי. המעשה הוא חמור וכמעט ללא תקדים בחומרתו. העובדה שהמערער הודה באשמתו מיד וכן נסיבותיו האישיות אינן יכולות להביא להקלה בעונש. ביהמ"ש המחוזי ביקש חוות דעת מועדת האבחון עפ"י חוק הסעד (טיפול במפגרים) וזו קבעה שהוא מתפקד ברמת פיגור קל, אך מחוות הדעת של המרכז לבריאות הנפש עולה שהמערער הוא בעל כושר מילולי טוב וערמומי. המערער מסוכן לצבור ובנסיבות אלה אין ברירה אלא להרחיק אותו מן החברה לתקופה משמעותית.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, חלימה. עו"ד זכריה למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 2.12.82).
ע.פ. 231/82 - אלברט ג'מיל דאנה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה וגניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד במשרד האפוטרופוס הכללי בחיפה העסק בענינם של חוסים (חולי נפש) שהאפוטרופוס הוסמך לנהל את רכושם, לרבות חשבונות הבנק שלהם. בדרכי מרמה שלשל המערער לכיסו סכומי כסף נכבדים שהיו מיועדים לחוסים. המערער נקט בדרכי תחבולה והוליך שולל את האפוטרופוס ומעל באמונו. בגין מעשים אלה הורשע בעבירות של גניבה ממעביד, זיוף, מרמה והפרת אמונים ונדון ל- 30 חדשים מאסר בפועל ו- 30 חדשים מאסר על תנאי. המערער קובל על חומרת העונש ומבקש לנהוג עמו במידת החסד והרחמים, שהרי התדרדר מאיגרא רמא של ייחוס אבות ומעמד חברתי לבירא עמיקתא של ביזוי עצמי וביזוי משפחתו רבת הייחוס והכבוד. כן הוא מציין כי החזיר את הכספים שמעל בהם. הערעור נדחה. דברי המערער משקפים זוית אחת של הפרשה ולקחיה ומתעלמים מהחומרה המהותית שבמעשיו והנסיבות שהתלוו למעשי העבירה. הוא פגע פגיעה קשה באנשים אומללים והוליך שולל את מעבידו ואנשים אחרים שנעזר בהם. על ביהמ"ש לתת את הדעת להיבט הצבורי לא פחות מאשר להיבט האישי של הנאשם .ולגזור עונש שיהיה בו כדי להרתיע אחרים. ככל שמדובר בסבל המשפחה לא הענישה של ביהמ"ש המיטה את הסבל אלא המערער במעשים שביצע ובהתנהגותו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, שיינבוים. החלטה - השופט לוין. המערער לעצמו, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 1.12.82).
ע.פ. 200/82 - דני סויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בעקבות דין ודברים תקף המערער את חברו ודקר אותו שבע דקירות בכל חלקי גופו ורק בדרך נס ניצל המתלונן ממוות. ביהמ"ש הרשיע את המערער בגרימת חבלה בכוונה מחמירה ודן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. אפילו היה המערער עד לאותו מקרה ללא כל הרשעה ראוי היה לעונש שאינו נופל בחומרתו מהעונש שהוטל, וזאת כדי לעקור מנוף חיינו תרבות של סכין ואגרוף. על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם שיש לו 20 הרשעות קודמות בעבירות נגד הרכוש ועבירות אלימות. לאחרונה ריצה המערער שלוש שנות מאסר אך עונש זה לא חינך אותו וזמן קצר לאחר שיחרורו ביצע את המעשה הנדון. לפיכך אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, שיינבוים, חלימה. החלטה - השופט לוין המערער לעצמו, עו"ד גב' ר.
סוכר למשיבה. 3.1.83).
ע.פ. 81/82 - רונית מור יוסף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהצהרת שקר של "הכרה דתית" לצורך אי גיוס לצה"ל (הערעור נדחה).
המערערת הצהירה כי היא שומרת כשרות ואיננה נוסעת בשבת וכי טעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה לשרת בצה"ל. על יסוד תצהיר זה היא לא גוייסה. כתשעה חדשים לאחר מכן נסעה המערערת פעמיים במכונית בשבת. היא טענה שנסעה בלחץ בעלה לעתיד כאשר היו צריכים לחלק הזמנות לחתונתם. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות ומסירת תצהיר שקר ודן אותה לארבעה חודשים מאסר בפועל וחמשה חדשים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לטענת הסניגור, בזמן שניתן התצהיר לא היתה בו הצהרת שקר ומרמה כי באותה שעה קיימה המערערת את הדברים שעליה הצהירה ורק אחר כך נשתנתה התנהגותה. ברם, המערערת לא טענה בביהמ"ש שנשתנתה השקפתה. היפוכו של דבר. בתשובה לשאלה אמרה המערערת שלא נשתנתה השקפתה, היינו, שההשקפה שהיתה לה בעת הנסיעות בשבת היתה לה גם בעת שמסרה את התצהיר. הצורך להצהיר כי הכרה דתית מונעת מהמצהירה את שירותה הצבאי וכי מבקשת הפטור אינה נוסעת בשבת ואוכלת כשר נועדו להראות שהמבחן להכרה הדתית אינו מבחן של השקפת עולם בלבד אלא שהוא מתבטא בשני דברים יסודיים בקיומה של דת יהודית, שמירת שבת וכשרות. מי שמוכן לחלל שבת או לאכול מאכלות אסורים אינו יכול לטעון כי הכרתו הדתית מונעת ממנו את השרות בצה"ל. מכאן כי הצהרתה היתה הצהרת שקר ובדין הורשעה.
אשר לעונש - טוען הסניגור כי . המערערת נישאה בינתיים והיא עוברת טיפולים רפואיים מסויימים ועל כן יש להקל בעונשה כדי שלפחות יהיה באפשרותה לרצות אותו בעבודות חוץ. גם שירות המבחן המליץ להטיל על המערערת שירות לטובת הצבור. ברם, השגת פטור עקב טענות שקר הוא מעשה חמור ויש להעניש עליו במאסר של ממש. רק מאסר בפועל יכול להרתיע את העברייניות בכח, שהרי אחרת יתכן ותהיינה כאלה אשר יבכרו עבודות חוץ או שרות לטובת הצבור הצפוי להן בגין שקרן - על השרות הצבאי, וזה עלול לעודד מתן הצהרות שקר.
(בפני השופטים: ש. לוין, שיינבוים, חלימה. עו"ד א. הכהן למערערת, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 5.1.83).
ע.פ. 745/81 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה ע"י עובד צבור וחומרת העונש (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע בגניבה על ידי עובד, עבירה לפי סעיף 391 לחוק העונשין ובקבלת דבר במרמה בבסיבות מחמירות, והפרת אמונים ונדון לששה חדשים מאסר בפועל ו- 10 חדשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 1,000 שקל. הערעור נתקבל בחלקו.
אין להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי כי המערער גנב פריטים שונים וביצע את המעשים שיוחסו לו. ברם, צודק הסניגור כי התביעה לא הוכיחה כי בעת ביצוע העבירה בשנת 1976, עלה ערכם של הרכיבים הגנובים על הסכום של 500 ל"י ובסעיף 391 לחוק העונשין מדובר על "עובד הצבור הגונב דבר... וערכו עולה על 500 ל"י...". הובאו עדויות כי ערכם של החומרים בשנת 1979 היה כ-50 דולר, היינו סכום כ-420 ל"י לפי ערכם בעת ביצוע העבירה. אמנם לפי אחד העדים היה ערך החומרים 1,000 ל"י, אך אותו עד לא ידע זאת מידיעתו האישית אלא שמע מאנשי מקצוע שהערך היה 1,000 ל"י, וכשנשאל מי הם אותם אנשי מקצוע ענה כי אינו זוכר. לאור העובדה שהמחוקק הקפיד
שהגנובים יהיה ערכם מעל 500 ל"י ומאחר שמדובר בעבירה פלילית, מן הראוי הוא שהערך יוכח ע"י התביעה בראיה הטובה ביותר, היינו עדות ישירה של עד המעיד על ערכם של אותם חפצים בתאריך ביצוע העבירה. התביעה אולי לא חשבה שיש צורך בעדות בדבר ערך החמרים מאחר ולטענתה גם מרמה בענין שעות העבודה כלולות בעבירת הגניבה ולגבי שעות העבודה קיימת עדות על ערכם הכספי, אך טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי והמדינה לא ערערה על כך ולגבי החמרים שבגינם הורשע המערער אין עדות ישירה בדבר ערכם כאמור. הנאשם זכאי ליהנות לפחות מן הספק שמא ערך החמרים לא עלה על 500 ל"י. לפיכך יורשע המערער בעבירת גניבה לפי סעיף 354 בה לא נדרש סכום מינימלי.
אשר לחומרת העונש - מכיון שהוחלף סעיף האישום, כאשר העונש הצפוי הוא שלוש שנות מאסר לעומת העונש של שבע שנות מאסר לפי סעיף 391 מן הראוי להקל בעונש ולהעמיד את עונש המאסר על שלושה חדשים.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט אלון עו"ד ג. אדרת למערער, עו"ד גב' ב. שביט למשיבה. 21.12.82).
ע.פ. 310/82 - ציון שמואלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מסים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של השמטת הכנסה בזדון במשך תקופה של ארבע שנים ונדון לחמשה חדשים מאסר בפועל, תשעה חדשים מאסר על תנאי ותשלום קנס כספי של 100,000 שקל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
המערער טען שלא עשה את המעשה מתוך כוונת זדון. דא עקא שהיו הוכחות שמהן היה רשאי ביהמ"ש להסיק את הזדון. המערער הצהיר על סכומים מגוחכים לעומת הסכומים שהוא הרוויח בפועל, היו לו ארבעה מקורות הכנסה שכל אחד מהם הספיק להכניס לו רווחים יותר מאלה שעליהם הצהיר בדוחו"ת שהגיש. ריבוי המקורות, הסכומים הפעוטים שעליהם הצהיר, וכן השנות העבירות במשך שנים יוצרים הנחה, שלא נסתרה, שעשה את המעשה בעינים פקוחות ותוך כוונת זדון להשתמט מתשלום מס.
אשר למידת העונש - הסניגור העלה נימוקים לקולא הנוגעים לנסיבותיו האישיות של המערער אך אלה כבר נלקחו בחשבון ע"י ביהמ"ש המחוזי. עבירות מס פשו לאחרונה במידה המחייבת התערבותו של ביהמ"ש כדי להפסיק את הנגע פן ימשיך להתפשט. בעבירות מסוג זה יש וצריך להעדיף את טובת המדינה על פני נסיבותיו האישיות של המערער.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, חלימה. עו"ד ב. סלע למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 6.12.82).
ע.פ. 351/81 - דניאל בן חיון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
למערער 50 הרשעות קודמות בעבירות נגד הרכוש ועתה הורשע בחמש עבירות שהן: התפרצות לבית מגורים וגניבה מתוכו, נסיון התפרצות לבית מגורים, גניבה, בריחה ממשמורת חוקית, ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות תוך גרימת חבלה של ממש. ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער בגין כל עבירה עונש נפרד כשכל העונשים מצטברים. כן הפעיל מאסר על תנאי של חצי שנה כשגם זו מצטברת. התוצאה היא שעל המערער לרצות 63 חדשי מאסר בגין העבירות הנדונות ועוד 6 חדשים מאסר על תנאי שהופעל. ביהמ"ש המחוזי לא ראה טעם לקבוע כי חלק מהמאסר יהיה על תנאי שהרי מנסיון
העבר למדים שעונש על תנאי איננו מהווה יסוד מרתיע אצל המערער. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אין ספק שהמערער מהווה סיכון לשלום הצבור ובטחון רכושו ועל כן יש להרחיקו מהחברה לתקופה ניכרת. עם זאת אין לומר עדיין נואש כשמדובר בעבריין צעיר בן 19 ויש לתת סיכוי לשינוי כל שהוא בהתנהגותו של המערער בעת שבתו בכלא. אם כך יקרה כי אז קביעת מאסר על תנאי בתום תקופת המאסר יהיה לו משקל מרתיע. אי לכך הוחלט כי עונש המאסר בפועל בגין העבירות הנדונות יהיה ארבע שנים ובנוסף לכך מחצית השנה מאסר על תנאי שהופעל וכן יהיו 15 חדשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: ד. לוין, יהודה כהן, שיינבוים. החלטה - השופט לוין עו"ד מ. מירוז למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 8.12.82).
ע.פ. 204/82 - אדיר אליהו נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער הועמד לדין פלילי יחד עם אחרים. הנאשמים כפרו בעובדות ומועד המשפט נקבע לחודש ינואר 1982 למשך 6 ימים. בשמעו כמה עדים ולפי בקשת התביעה נדחה המשפט למועד אחר מכיון שעדים מסויימים היו שותפים לעבירה ומאחר שמשפטם טרם נסתיים לא יכלה התביעה להביאם כעדים. מאותה סיבה נדחה לאחר מכן המשפט פעמים מספר. הסניגור התנגד לדחיות הגורמות נזק וסבל למערער ומשלא נתקבלה התנגדותו ביקש שהשופט יפסול את עצמו. השופט דחה את הבקשה והערעור על כך נדחה.
העובדה שהשופט הסכים לדחות את שמיעת המשפט פעמים מספר, כדי לאפשר לתביעה להביא את עדיה, איננה מעידה על משוא פנים לטובת התביעה ואיננה מהווה עילה לפסילת השופט. בקשות התביעה לדחיה היו מבוססות, החלטת השופט לא היתה בלתי סבירה ואין לגלות בה כל שרירות לב או עמדה עויינת כלפי המערער.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד רחמים כהן למערער, עו"ד גב' רובינשטיין למשיבה. 115.3.83. ע.פ. 706/82 - רבקה מסיקה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת הורשעה בהחזקת הרואין בכמות גדולה יחסית ונדונה לשנה מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של ששה חדשים שמחציתו תהיה מצטברת ומחציתו חופפת. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער הרשעה קודמת בעבירת סמים ועתה מדובר באחזקת סם הרואין שהוא אחד המסוכנים והיקרים מבין סוגי הסמים. מכאן שהמערערת לא למדה לקח ולא נצלה את ההזדמנות שניתנה לה כשהוטל עליה מאסר על תנאי. למערערת ילד ונטען שנשאר ללא השגחה, אך בעבר נהגה המערער לזנוח את הטיפול בילד והשאירה אותו בטיפולם של הוריה כשעזבה את הארץ למשך חדשים רבים מבלי ששאלת הילד הטרידה אותה. כשמדובר בסם מסוג הרואין יש להטיל עונש מתאים וביהמ"ש המחוזי לא הגזים בעונש שהטיל. (בפני השופטים: יהודה כהן גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. זיו למערערת, עו"ד גב' ד. וכסלר למשיבה. 7.2.83).
ע.פ. 353/82 - ציון בגימוב נגד מדינת ישראל
*הרשעת באינוס וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הואשם, בין היתר, בעבירה של אינוס, ונדון לארבע שנות מאסר. הערעור על ההרשעה באינוס נדחה ועל חומרת העונש נתקבל.
המערער התגורר בדירה בבת ים ובסמיכות מקום גרה אשה גרושה המבוגרת ממנו במידה רבה. באחד הערבים הזמין המערער את המתלוננת לביתו בתואנה שהוא רוצה להתייעץ עמה בענין מסויים, ולפי גירסתה, משבאה לביתו קיים עמה יחסי מין תוך איום בסכין וברובה. המערער טען כי המתלוננת התמסרה לו מרצונה. לאחר המעשה הסתלקה המתלוננת מביתה יחד עם בתה בת ה- 11 והגיעה לבית אמה כשהשתיים נראו המומות ונרגשות ולביתו לא חזרו עוד. את ההרשעה ביסס ביהמ"ש על עדות המתלוננת וראיות סיוע. המערער ערער תחילה על מידת העונש אך לאחר מכן הגיש ערעור על ההרשעה באמצעות סניגורו. הערעור על ההרשעה נדחה תוך ציון כי מוטב שלא היה מושמע שכן הטעון נגד ההרשעה עלול היה לערער את התשתית בטיעונו של המערער כנגד מידת העונש, טעון המדבר על חרטה כנה. בסופו של דבר חזר המערער והשמיע דברי חרטה על עצם המעשה. הוא ביקש לעשות צדק עם ילדיו שנשארו ללא מטפל באשר אשתו אינה בשלה לעשות כן ואילו אמו חולה אנושה.
לכאורה צודק התובע שיש לראות בחומרה מעשה אינוס אפילו בנסיבות כנ"ל, ואכן, מבחינת מהות העבירה ונסיבותיה לא היה מקום לשינוי בגזר הדין. ברם, התהוו נסיבות אישיות הראויות להתחשבות יתירה במקרה זה, היינו, כי ילדיו הקטינים של המערער נותרו במצב של הזנחה. כמו כן היו נסיבות לקולא שביהמ"ש כנראה לא התחשב בהן, כגון חרטתו של המערער על מעשהו ותחושת הצער שהביע בפני שירות המבחן על עצם המעשה. בכל הנסיבות יועמד עונש המאסר בפועל על 30 חדשים, מאסר על תנאי לשנה וכן יעמוד המערער בפיקוח שירות המבחן במשך שנתיים לאחר שישוחרר.
(בפני השופטים: ד. לוין יהודה כהן, שיינבוים. החלטה - השופט לוין. עו"ד נורית פיש - למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 8.12.82).
ע.פ. 267/82 - זיווה אזולאי נגד מדינת ישראל
*הרשעת בגרימת חבלה לשוטרת וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערערת נתבקשה ע"י שוטרת להזדהות לאחר שחצתה מעבר חציה באור אדום והחלה לאיים על השוטרת, בין היתר במספריים שהוציאה מארנקה. הוזעקה ניידת משטרה והמערערת הובלה לתחנת המשטרה. בחדר החקירות הוציאה לפתע את המספרים, התנפלה על השוטרת ודקרה אותה בעינה ובצווארה. המתלוננת הובלה לבית חולים ועברה מספר ניתוחים ונגרמה לה נכות תמידית בעין הפגועה. בגין אלה הורשעה המערערת בגרימת חבלה ובאיומים ונדונה לחמש שנות מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הסניגוריה טוענת כי המערערת סובלת מדחף שאינו בר כיבוש הנובע ממחלת נפש ועל כן אינה אחראית למעשיה. הטענה .הועלתה רק בשלב הסיכומים בפני ביהמ"ש המחוזי ומבלי שהובאה הוכחה שתתמוך בה. אעפ"כ החליט ביהמ"ש לשלוח את המערערת להסתכלות בבית חולים. לאחר מכן הוגשה חוות דעת כי למערערת הפרעה באישיות אך היא ידעה להבדיל בין טוב לרע במעשיה ויכולה לעמוד בדין ולשאת בעונש. הסניגור תקף חוות דעת זו אך לא הביא מומחה מטעמו להעיד, אלא סבר שביהמ"ש יכול ללא עזרת פסיכיאטר מקצועי להגיע לידי מסקנה שהמערערת
פעלה בדחף כאמור. אין לקבל טיעון זה. כאשר ביהמ"ש קיבל את עמדתו של הפסיכיאטר שבדק אותה יקשה על ההגנה להתגבר על המסקנה של הפסיכיאטר ללא הבאת מומחים, והנסיון להטיל את התפקיד על ביהמ"ש אינו במקומו.
אשר לעונש - למערערת רשימה ארוכה של עבירות. מחלקן היתה אלימות, והפעם הנפגעת הינה שוטרת אשר מתוך מהימנות לתפקידה הפכה לנכה. המערערת מסוכנת לציבור וביהמ"ש מצווה לנתק אותה מאותו צבור שבו היא, פגעה יותר מאשר פעם אחת ולו גם למען שלומו של הצבור.
(בפני השופטים: ש. לוין, יהודה כהן, חלימה. עו"ד מ. רובינשטיין למערערת, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 2.12.82).
ע.פ. 235/82 - משה נחום נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה חמורה ביריות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
על רקע ריב בין שתי קבוצות של עבריינים יצאו המערער ושני אחיו לנקום בקבוצה היריבה על מעשה אלימות שבוצע על ידה. במהלך התקרית ירה המערער שלוש יריות באקדח שהחזיק ללא רשיון ואחת מהן פגעה בקרסולו של המתלונן וגרמה לו לחבלה חמורה. המערער נדון לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל בחופף מאסר על תנאי לתקופה של ששה חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טען כי העונש חמור שכן מדובר בנאשם שבשעת ביצוע העבירה היה בן 19 והוא האח הצעיר בין שלושת האחים שיצאו לבצע את מעשה הנקמה. דא עקא, שלמערער עבר פלילי עשיר והוא הועמד כבר פעם בפיקוחו של קצין מבחן ותוך תקופת המבחן ביצע את העבירה הנדונה. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש. (בפני השופטים: ש. לוין ד. לוין, חלימה. עו"ד גולן למערער, עו"ד גב' מושכל למשיבה. 10.1.83).
ע.פ. 181/82 - נסים דנאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בייבוא כ- 750 גרם הרואין ונדון לארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור מסכים שמדובר בעבירה חמורה אך טענתו היא שיש להקל בעונש כיון שהמערער שיתף פעולה עם המשטרה והביא להסגרתה וללכידתה של כנופיה שעסקה ביבוא הרואין, והוא ממשיך לשתף פעולה בכך שהוא מעיד נגד חברי אותה כנופיה. כמו כן שימש כבלדר חד פעמי עבור הכנופיה ואין לו הרשעות, וכן המערער נזקק לשהות באגף טעוני הגנה ונשקפת לו סכנה בעתיד.
אכן השיקולים האמורים הם חשובים ומן הראוי שיובאו בחשבון על מנת לעודד שתוף פעולה של עבריינים עם המשטרה והתביעה, אך ביהמ"ש נתן משקל מספיק לכל אלה בגזר הדין. העבירה היא כה חמורה עד כדי להצדיק עונש מאסר בפועל לתקופה ארוכה באופן ניכר מזו שהוטלה על המערער אלמלא שקולים אלה. (בפני השופטים: יהודה כהן, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופטת נתניהו עו"ד מאיר מורגנשטרן למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 130.12.82.
ע.פ. 476/81 - זיוה אייזנברג נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
ביום ששי בשעות צהרים גרמה המערערת למותה של הישישה מרים מיכאל בת ה- 80 שעה שביקרה בדירתה של המנוחה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערערת בעבירת רצח והערעור נדחה.
המערערת עלתה לישראל לפני כעשר שנים והיא גרושה. כחודש עובר למעשה הכירה המערערת את בנה של המנוחה. הוא גרוש, התגורר עם אמו והרבה להתרועע ולבלות עם נשים. נקשרו בין השניים יחסי ידידות קרובים וזמן מה לפני המעשה נותקו היחסים ביניהם ונודע למערערת שהוא מבלה עם אשה אחרת. ביום הרצח באה המערערת, לטענתה, כדי לטפל בציפורניה של המנוחה ולעשות לה פדיקור ומניקור כי זה עיסוקה של המערערת דרך כלל. בעדותה במשטרה אמרה כי באה לבית המנוחה ללא כל מחשבות רעות, היא התחילה לטפל בזקנה וזו סיפרה לה סיפורים על בנה ואמרה לה שהיא לא מרוצה ממנו. אז פתאום באו לה מחשבות בראש שהיא מוכרחה להרוג את הזקנה והתחילה לדקור אותה בפצירה שהיתה בידה, ולאחר מכן, כשהזקנה החלה לצעוק, חנקה אותה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה על דברי המערערת וכן על "דבר מה" נוסף שהיה להודאה. לביהמ"ש המחוזי הוגשו שתי חוות דעת פסיכיאטריות, האחת של רופאי בית חולים אברבנאל הקובעת שלא מצאו אצל המערערת סימנים להפרעה פסיכוטית או עדויות למאורע פסיכוטי ומסקנתם היא כי היה זה מעשה שנעשה מתוך דחף לאו בר כיבוש עקב אישיותה האימפולוסיבית של המערערת, אך אין זה דחף לאו בר כיבוש הנובע מתוך מחלת נפש. כן קבעו כי בעת ביצוע העבירה ידעה המערערת להבחין בין טוב ורע במעשיה ויכולה לעמוד בדין ולשאת בעונש. חוות דעת אחרת היתה של דר' מאיר. אין הוא חולק שהמערערת אינה סובלת ממחלת נפש, אבל הוא ייחס למעשה את נטייתה של המערערת להתרגזות ואימפולסים שהתחזקו לאחר חבלה מוחית. הוא הסכים שהיא מסוגלת לעקוב אחר הליכים משפטיים וכן שבשעת המעשה ידעה שהיא פועלת בניגוד לחוק. מכל מקום הדברים לא הגיעו לידי מחלת נפש של ממש. כאשר אלה הן העובדות המוכחות לא תצלח הטענה כי המערערת איננה נושאת באחריות פלילית. לעתים אדם מבצע מעשה רצח משום שהוא סובל מליקויים נפשיים ונעדר יכולת לרסן עצמו, אולם כל עוד אין ליקויים אלה מגיעים לדרגה של מחלת נפש על פי המבחנים המקובלים עדיין נושא הוא באחריות למעשה במלוא החומרה שבו
טוען הסניגור שאפילו משפטית אחראית המערערת למעשיה, הרי לאור מוזרות המקרה אין להטיל עליה את האחריות במלוא היקפה אלא להעמידה בדרגת אחריות מופחתת כגון הרשעה בהריגה בלבד. אין לקבל טענה זו מכל בחינה שהיא. אשר להרשעה בהריגה לפי סעיף 298 - הדין וגם ההלכה קבעו כללים ואבחנות מתי תחשב גרימת המוות לרצח ומתי תחשב להריגה ובמקרה דנן מתקיימים כל המרכיבים המביאים את המקרה לתחום עבירת הרצח. משום כך אין יסוד למשאלה כי חרף זאת תורשע המערערת בהריגה בלבד שכן על ביהמ"ש לפסוק על פי הדין וההלכה ולא על פי הרגש ומשאלות הלב. אשר למשאלה לאמץ את המבחן של "האחריות המופחתת" הנהוג בשיטות משפט אחרות - אימוץ מבחנים כאלה לא ייעשה על ידי חקיקה שיפוטית, אלא על פי מעשה חקיקה של בית המחוקקים. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, חלימה. החלטה - השופט לוין עו"ד זיו למערערת, עו"ד אמיד למשיבה. 27.3.83).
ע.פ. 301/82 - יהודה ומלכה גורן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - ערעורו של יהודה נתקבל ושל מלכה נדחה).
המערערים הם בעל ואשה שכל אחד מהם עוסק בעבודה שונה אך את הדו"ח למס הכנסה הגישו במשותף. בני הזוג השמיטו בכל אחת משנות המס 1977, 1978
סכומים ניכרים מהדו"ח השנתי המשותף ובשנת המס 1979 נתגלתה השמטה נוספת במערכת החשבונות של המערערים עוד בטרם הצהירו על הכנסתם. כמו כן הורשע הבעל באי רישום תקבולים במערכת החשבונות בשנת המס 1980. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חצי שנה מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וקנס של 100,000 שקל ועל האשה גזר שנתיים וחצי מאסר על תנאי וקנס של 75,000 שקל. בגזר דינו הסביר השופט מדוע לא גזר מאסר על האשה בציינו כי העונש שהטיל על אחד מהם יפגע בבן זוגו "ואשתו כגופו". הסניגור מפרש את גזר הדין, במידה רבה של הגיון וטעם, שהשופט אמר בלבו כי הבעל והאשה ראויים למאסר בפועל אך אם יטיל עונש מאסר על הבעל תסבול מכך גם האשה שהרי "אשתו כגופו". מכאן מסיק הסניגור כי אלמלא היה מדובר בבעל ואשה היה מטיל על כל אחד מהשניים שלשה חדשי מאסר בלבד. הערעור של הבעל על חומרת העונש נתקבל.
יש לשמור ולקיים מדיניות של אחידות הענישה במקרים זהים בנסיבותיהם. מידת הצדק מתקוממת נגד ענישה המחמירה עם האחד ומקלה עם השני כשהשניים חטאו באותה מידה. כזה מצב הדברים בעניננו. השניים הועמדו לדין באותן עבירות ואין להשאיר על מכונו עונש שיש בו הפליה קיצונית מבחינת המאסר בפועל. אמנם אפשר "שאשתו כגופו" בכל מערכת החיים המשותפים, אך כלל זה איננו צריך לתפוס כשמדובר בפעילות העסקית של כל אחד מהם בנפרד. איש איש על חטאו יענש. כיון שכך יש למתן את עונש המאסר בפועל שהושת על הבעל ולהעמידו על שלשה חדשים בלבד.
(בפני השופטים: ד. לוין, שיינבוים, חלימה החלטה - השופט לוין. עו"ד ד. רזומוב למערערים, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 3.1.83).
ע.פ. 130/82 - עומר חבישי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה בזדון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע יחד עם אחד ראפע מנסור עביט (ראה להלן ע.פ. 169/82) בגרימת חבלה חמורה בזדון ונדון לשלוש שנים מאסר שמתוכן שנתיים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המקרה אירע בשעת צהריים ביוני 1981 כאשר העבריין השני (להלן-ראפע)
הזמין את המתלונן להלוות אליו לשיחת בירור בענין כלשהו והובא לאתר מסויים ליד חומת עכו. בדרך הצטרף אליהם המערער כשהוא נושא בידיו שקית נילון וכאשר החבורה הגיעה לאתר הנ"ל הוציא ראפע מהשקית של המערער אקדח וירה במתלונן שלוש יריות ופצע אותו פציעות חמורות. לא הובהר מה היה המניע של המערער להצטרף לראפע ולסייע בידיו. הסיוע התבטא הן בהבאת האקדח למקום, הן במתן אפשרות להוציא את האקדח מתוך השקית והן בעצם הנוכחות במקום. התפקיד שמילא המערער בביצוע העבירה היה תפקיד משני בהשוואה לחלקו של ראפע, ובהתחשב בכך גזר עליו ביהמ"ש מחצית מהעונש שהוטל על ראפע שהיה העבריין העיקרי. הסניגור העלה נימוקים לקולא ובכללן מצבו האישי והמשפחתי של המערער וכן מצבו הבריאותי הכולל צליעה כתוצאה מתאונה, וניתוח בכליותיו, אך אין לתת לעובדות אלה משקל החורג ממידת חשיבותן היחסית בין יתר נסיבות המקרה. לעומת הנסיבות לקולא יש לציין את עברו הפלילי העשיר של המערער במשך קרוב לעשר שנים. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: יהודה כהן, שיינבוים, חלימה. החלטה - השופט כהן. עו"ד י. וגנר למערער,עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 26.1.83).
בג"צ 57/83 - כינורי ביח"ר למקלטי רדיו בע"מ נגד פקיד שומה ואח' *בקשת לפטור מתשלום מקדמות מס הכנסה (העתירה נדחתה). העותרת ביקשה לשחררה מתשלום מקדמות על חשבון מס הכנסה לשנת 1982 בטענה כי צפויים לה הפסדים בשנת המס. המשיב סרב והעתירה לבג"צ נדחתה. העותרת לא הגישה דוחו"ת לשנת המס 1980 ואילו בדו"ח, שהוגש באיחור, לגבי שנת 1979 התברר שההפסדים, שלהם טענה העותרת, נבעו ממשיכת כספים על ידי בעלי המניות מהחברה כשלעומת זאת לקחה החברה הלוואות ובקשה להכיר בריבית ששלמה כהוצאה מוכרת ומכאן ההפסד המדומה. בנסיבות אלה, ובעיקר בהעדר דו"ח על הכנסה לשנים קודמות, לא רק שלא הוכח להנחת דעתו של פקיד השומה כי בשנת 1982 צפוייה העותרת להפסדים, אלא אין בידו אפשרות לפטור את העותרת מתשלום מקדמות כיון שמבחינת המשיב יש לראות את העותרת כמי שאינה מנהלת פנקסים ולפי פקודת מס הכנסה במקרה כזה אין סמכות לפקיד שומה לפטור מתשלום מקדמות.
לגוף הענין, יתכן שנישום יהיו לו הפסדים בשנת מס מסויימת גם כאשר בשנים קודמות עשה רווחים, ולא בהכרח מצבו בשנים קודמות מלמד לגבי מצבו בשנה השוטפת. אולם, יש בהחלט שייכות למצב העסקים בשנים קודמות על מנת ללמוד על רציפות לגבי השנה הנדונה. כאשר רציפות כזו קיימת יכול הנישום לבקש פטור ע"י שיוכיח להנחת דעתו של פקיד השומה כי דווקא באותה שנה, וכפי שהדבר מתבטא מהנהלת ספרים שוטפת, אכן צפוי הפסד. לא כך המצב כשנישום אינו מגיש דוחו"ת בשנים קודמות ומסתיר פנקסיו מפקיד שומה ואינו מביא כל ראיה פרט להצהרה סתמית שהוא צפוי להפסדים.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גולדברג. עו"ד מ. כהן לעותרת, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 16.3.83).
בג"צ 697/82 - יצחק עזריהו נגד משטרת ישראל
*סרוב המשטרה להתערב בסכסוך "פלישה טריה" (העתירה נדחתה).
המשטרה סרבה להענות לדרישת העותר לסלק דייר מדירה בטענה שהוא פולש. העתירה נדחתה. קיימות כמה עובדות שדי בכל אחת מהן כשלעצמה להצדיק את החלטת המשטרה כי קיימת מחלוקת הראויה לדיון בבית משפט להבדיל מפלישה. קיים פס"ד של בימ"ש מחוזי הקובע כי העותר מכר את הדירה הנדונה לאחיו ועל יסוד פס"ד זה רשאי היה האח להשכיר את המקום וזו טענתו של האדם המתואר כפולש. אין להכריע כאן בסכסוך בין הניצים, דבר שיעשה בבימ"ש אזרחי; אבל לעניננו די לציין שהמשטרה פעלה כשורה ושיקוליה להמנעותה מהרחקת "הפולש" היו סבירים. העתירה נגד המשטרה והאשמות כאילו אנשי משטרה קבלו שלמונים חסרות בסיס. וזה מקרה להטיל על העותר הוצאות לדוגמא. לפיכך חוייב העותר בתשלום 25,000 שקל למשיבה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, אבנור. עו"ד טל לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 10.4.83). בג"צ 140/83 - יוסף ביטון ואח' נגד שר הפנים ואח'
*בקשה להכריז על ישוב כמועצה מקומית (העתירה נדחתה).
העותרים מתגוררים מזה שנים במקום הידוע בשם "בית חשמונאי" המשמש "מרכז בין כפרי" ומיועד לשירותים אזוריים לישובים המאוגדים במסגרת המועצה האזורית גזר. במקום מתגוררות כעת 15 משפחות בדירות מגורים שהועמדו לרשותן לצורך עבודתן במתן השירותים האזוריים. העותרים ביקשו להורות למשיבים להכריז על המקום כמועצה מקומית. העתירה נדחתה.
המשיבים נימקו את התנגדותם להכרות המקום כמועצה מקומית בשני נימוקים: כי אין לראות בעותרים דיירים קבועים ורגילים במקום; כי הוגשה תוכנית בימי
להקמת 82 יחידות דיור והיא מיועדת לבני מושבים מהסביבה שיצטרפו למקום וכשתוכנית זו תצא לפועל יחול שנוי מהותי באופי המקום דבר שיוכל להצדיק הכרה בו כישוב מוניציפלי עצמאי. אם כי לכאורה לא נראית כמבוססת עמדת המשיבים שלפיה יש לראות בעותרים, למרות שמתגוררים במקום כבר שנים מרובות, אורחים ולא תושבים קבועים, הרי הטעם השני מצדיק כשלעצמו את הסרוב לכונן מועצה מקומית במקום.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד א. חוטין לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 7.4.83).
בג"צ 167/83 - הרב דוד שלוש נגד ועדת הבחירות לרבנות
*איחור בהגשת מועמדות לבחירות לרבנות (העתירה נדחתה).
העותר ביקש להציג מועמדותו לבחירות לרבנים הראשיים לישראל והגיש את עתירתו ביום האחרון לאחר חצות הלילה. המועד להגשת המועמדות היה שעה 4 אחה"צ אותו יום, וטענת העותר הינה כי צריך היה לקבוע את חצות הלילה כמועד אחרון, שכן מנין הימים מסתיים בסופו של היום שבו צריך להגיש את המועמדות. העתירה נדחתה.
מבלי להיזקק לשאלה אם פעלה ועדת הבחירות כדין כאשר קבעה את המועד האחרון להגשת ההצעות לשעה מוקדמת יותר מהשעה 12 בלילה, הרי העותר לא עמד גם בלוח הזמנים החל לפי טענתו ולא הגיש את המועמדות עד לחצות לילה. לפרקליטו של העותר נמסרה כתובת של יו"ר הועדה בביתו אך עד לשעה 12 בלילה לא הגיעו העותר או פרקליטו למסור את ההצעה ורק רבע שעה אחרי 12 טילפן הפרקליט לביתו של יו"ר הועדה והודיע לו כי לא מצא את כתובת ביתו. מאחר והזמן חלף לא היה יו"ר הועדה מוכן לקבל את החומר בבוקר יום המחרת. אין חולקין כי הפרקליט החל בחיפושים אחר מקום הימצאו של הבית רק זמן קצר לפני השעה 12 בלילה. מי שמגיע למקום זמן קצר ביותר לפני שעת הסגירה עם רשימת מועמדים ואינו מוצא את המקום אינו יכול לדרוש בשל כך הארכת הזמן. מציאת המקום היא משימתו של מגיש ההצעה ואין להרחיב תחומי זמן שנקבעו על פי החוק בשל כך שפלוני נכשל בגילוי המקום שאליו מופנות פניו והוא מתחיל בחיפושיו ברגע האחרון ממש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ש. לוין החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד קורינלדי לעותר, עו"ד יאראק למשיבה. 20.3.83).
בג"צ 161/83 - ונדה קרן נגד מפכ"ל משטרת ישראל ואח'
*בקשה שהמשטרה תחקור במתן עדות שקר
(העתירה נדחתה).
העותרת בקשה מהמשטרה לחקור בתלונה שהגישה נגד פלוני אשר לטענתה העיד במשפט אזרחי ואמר שאין לו הרשעות קודמות בה בשעה שלפי טענתה רשומים לחובתו רישומים פליליים והרשעות קודמות. לדבריה נאמר לבא כוחה כי לא יטפלו בתלונה ויסגרו את התיק, שכן על פי הוראות המשטרה אין מטפלים בתלונות על עדות שקר אלא אם הורה שופט לעשות כן. העתירה לבג"צ נדחתה. העותרת גילתה זריזות יתר כאשר לא המתינה לתשובת המשטרה ומה שחשוב יותר כי גם לאחר החלטה שלא לחקור או שלא להעמיד לדין הדרך הקבועה בחוק היא לערור לפני היועץ המשפטי לממשלה. העותרת לא נהגה כך. יתירה מזו גם בהחלטות היועץ המשפטי אין דרכו של בג"צ להתערב כשמדובר בשאלה של הגשת אישום או הימנעות להאשים, כל עוד פעולתו ושיקוליו הם בתום לב וממניעים טהורים ולא נפסדים.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. 10.3.83).