ע.א. 89/81 - עמוס גרינהולץ ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*דירת יחיד" לצורך פטור ממס שבח. (ערעור וערעור נגדי על החלטת ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין - הערעור נדחהוהערעור הנגדי נתקבל בחלקו)
.
בבנין שהכיל שתי דירות התגוררו, בדירה האחת, גב' רחל ענבר (להלן - ענבר) ובדירה האחרת אחותה של ענבר, אמם של המערערים 1 ו-3. לענבר היו 4/16 חלקים בנכס שעליו עמד הבנין לאמם של המערערים היו 8/16 חלקים ולכל אחד משני בניה היו 2/16 חלקים מירושת אביהם שנפטר בשנת 1966. ביום 26.12.77 נפטרה האם וכל אחד משני בניה ירש את מחצית חלקה בנכס. ביום 8.5.78 נעשה הסכם בין ענבר והמערערים 1 ו-3 ונשותיהם מצד אחד ובין שתי חברות קבלנית. החברות התחייבו לבנות בנכס בית דירות ולמסור דירהאחת לכל בן לרשום דירות אלה על שם הבנים ונשותיהם וכן לשלם למוכרים 325,000 ל"י. הדירה בה גרה ענבר הוכרה כ"דירת יחיד" ואילו באשר לדירת האם החליטה ועדת הערר כי יש להכיר בה כ"דירת יחיד" לגבי החלקים שהם בבעלות הבנים בעת פטירתה אך לא באשר לחלק שירשו מהאם. ועדת הערר קבעה ממצא עובדתי כי שני הבנים לא גרו בדירה לאחר פטירת האם, אם כי אחד מהם גר בה באופן ארעי ולא כמגורי קבע. ועדת הערר ציינה שהכריעה בשאלה אם הבנים גרו בדירה למרות שאין חשיבות לכך שהרי לגבי החלק שירשו מן האם מתחיל המנין מיום פטירת האם, ומאז עברו רק כארבעה וחצי חודשים עד המכירה ובאותה תקופה לא יכלו הבנים להעניק לדירה אופי של דירת יחיד עקב מגוריהם הם. הבנים ערערו על כך שלא הכירו גם בחלק שירשו מהאם כדירת יחיד והמשיב ערער על דרך קביעת החלקים השונים כדירת יחיד וענין תשלום אגרות העברה של נשות הבנים.
א. סעיף 1 לחוק מס שבח מקרקעין מגדיר דירת יחיד כ"דירה המשמשת בעיקרה למגורים והיא בבעלותו או בחכירתו של יחיד והוא או קרובו גרים בה רוב ימות השנה". אילו מכרה האם את הנכס בחייה כי אז היתה כל הדירה דירת יחיד שכן מלבד החלקים שהיו לה היא גרה בדירה כקרובת הבנים בחלקים שלהם.
ב. בתקופה הקצרה שעברה מאז פטירת האם ועד למכירת הנכס לא איבדו החלקים שהיו למערערים בנכס את אופיים כדירת יחיד מכח מגורי האם. מאידך חלקה של האם אינו בגדר דירת יחיד לצורך הפטור משום שעד לפטירתה לא גרה האם בדירה כקרובו של הבעלים באותם חלקים שהיו רשומים על שמה. אין הדירה יכולה להפוך ל"דירת יחיד" בגין חלקים אלה מכח מגוריה רק משום שלאחר סיום מגוריה עברו החלקים בירושה לאדם שלגביו היא "קרוב" במובן ההגדרה. מגורי "קרוב" בעבר אינם מספיקים לענין זה. אין מניעה לכך כי חלק מהדירה יחשב כדירת יחיד וחלקה לא יחשב כדירת יחיד. גם אילו גרו הבנים בדירה עד לפטירת אמם לא היה בכך כדי לסייע בידם כל עוד לא גרו בדירה גם כבעלים של החלקים שהיו לאמם.
ג. אחרי פטירת האם מתחיל אמנם מנין חדש אך כאן לא צדקה ועדת הערר כי בתקופה הקצרה שחלפה לא יכלו הבנים לרכוש מעמד שלגביהם תהיה הדירה "דירת יחיד". יכולים להעניק לדירה מעמד של דירת יחיד גם אם גרים בה תקופה קצרה, לאו דווקא רוב ימות השנה, ואולם זאת בתנאי שיהא מדובר במגורים של ממש, היינו מגורי קבע. לפיכך יש חשיבות למימצא העובדתי של ביהמ"ש המחוזי כי הבנים למעשה לא גרו מגורי קבע בדירה לפני פטירת האם או אחרי פטירת האם וכל המגורים היו של בן אחד שגר מגורים ארעיים בלבד כאשר מגורי הקבע שלו היו בקיבוץ.
ד. אשר לערעורו של המשיב - צודק המשיב בטענתו כי ענבר לא מכרה את כל חלקה לקונים אלא שני שלישים בלבד מהחלק שהיה בבעלותה ואת היתרה מכרה למערערים. ענבר קבלה את הסכום של 325,000 ל"י ששילמו הקבלנים בנוסף לשתי הדירות וכן קיבלה משני הבנים סכום של 175,000 ל"י ומכאן כי המהות האמיתית של העיסקה היתה כי שני הבנים רכשו ממנה שליש מחלקה. המטרה הסופית של ההסכם היתה כי למוכרים יועברו שני שליש מכל הנכס ובידי הבנים ישאר שליש ממנו כשהיחסים שבין המוכרים אינם מעניינם של הקונים.
ה. צודק המשיב גם בטענתו נגד החלטת ועדת הערר כאילו בתוך החלקים שמכרו המערערים לקונים נמכר כל החלק שהיה ברשותם לפני פטירת האם ולגבי אותו חלק הם פטורים ממס שבח כ"דירת יחיד". לא היה מקום לזהות בחלק מהנכס שמכרו הבנים את החלקים "ההיסטוריים" של הנכס כפי שהיו בעת שנרכשו על ידם. החלק שהיה בידי המערערים לפני מות אמם והחלק שבא בירושה לאחר מות אמם מתמזגים ובכל חלק שמכרו קיים חלק "היסטורי" וחלק חדש.
ו. צדק המשיב בקבעו כי יש לחייב את נשות הבנים בתוספת מס. הנכס היה תחילה בידי הבנים בלבד ובהסכם עם הקבלנים נאמר כי שתי הדירות שימסרו לבנים מיועדות גם לנשים. אין להפעיל כאן את הסעיף הפוטר ממס העברת דירה מבן זוג לבן זוגו המתגורר יחד איתו בדירה. בני הזוג לא התגוררו כאן יחד בדירה ואף אין יודעים אם יגורו יחד בדירה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, יהודה כהן, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג עו"ד מ. טורבוביץ למערערים, עו"ד גב' ד. גורני למשיבים. 21.6.83).
ע.א. 267/80 - צבי רוזנטל ואח' נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*תחולת הוראת מעבר בחוק מס שבח לענין מכירה בין קרובים (הערעור נדחה ברוב דעות מ"מ הנשיא שמגר והשופטת נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט לוין).
אביהם של המערערים רכש בשנת 1938 חלקת אדמה ומכר אותה ביום 3.6.75 לבנו ולבתו, המערערים. בהתאם להוראות חוק מס שבח מקרקעין, כפי שהיה בתוקף בעת המכר, לא היתה העיסקה חייבת במס שבח כי חלפו 37 שנים מעת הרכישה ועד המכירה. העיסקה נרשמה במרשם המקרקעין ביום 1.7.75. ביום 12.3.75 פורסמה הצעת חוק לתיקון חוק מס שבח מקרקעין שלפיו היתה העיסקה האמורה חייבת במס אילו נעשתה לאחר שהחוק נכנס לתוקפו ואולם החוק נכנס לתוקפו רק ביום 27.7.75 היינו לאחר שהעיסקה נרשמה. בתיקון לחוק נקבעה הוראת מעבר שלפיה במכירת זכות במקרקעין ע"י אדם לקרובו אשר נעשתה בין 12.3.75 לבין יום פירסומו של החוק (20.7.75) ולא שולם בגין הפעולה מס שבח יהיה המוכר חייב בתשלום %12 מס שבח "אלא אם ביקש שלא יחשבו כמכירה... ובמקרה זה בעת המכירה... מאת מי שרכש אותם בתקופה ובדרך האמורים, יחושב המס כאילו חייב בו מי שממנו נרכשו הזכויות". לפי תיקון זה חל על העיסקה דנא תשלום מס של %12 ולפי הוראה המעבר המועד לתשלום המס הוא תוך 30 מיום פירסום התיקון. ברם, האב לא הציע לשלם את התשלום של %12 מס ומנהל מס שבח לא דרש ממנו את התשלום. בדצמבר 1978 מכרו המערערים את החלקה לאחר ואז הוגשה למשיב ע"י המערערים הצהרה של האב שבה הוא מבקש
להסתמך על הוראת המעבר כי מכירת הנכס למערערים ביוני 1975 לא תחשב כמכירה והמס על המכירה הנוכחית יחושב כאילו חייב האב בתשלום המס. מנהל מס שבח מקרקעין וכן ועדת הערר דחו את הדרישה והערעור עד כה נדחה ברוב דעות מ"מ הנשיא שמגר והשופטת נתניהו, בפסק דין מפי מ"מ הנשיא, לעומת דעתו החולקת של השופט לוין.
מ"מ הנשיא קבע כי הזכות לבחור בין שתי החלופות, היינו לשלם %12 מס או להודיע על כך שמבקשים לראות את העיסקה כאילו לא נעשתה, כוחה יפה בתוך 30 הימים מיום פרסום החוק שאז חל החיוב של %12 לתשלום. עפ"י נוסחו של הסעיף חל החיוב של %12 "אלא אם ביקש שלא יחשבו כמכירה" ומי שלא ביקש כי העיסקה לא תחשב כמכירה חייב בתשלום והעיסקה נחשבת כמכירה. לדעת מ"מ הנשיא אין אדם יכול לחכות שנים ואז להחליט באיזו חלופה הוא בוחר, אם לשלם את המס או לא לראות את העיסקה כמכירה.
שונה היתה דעתו של השופט לוין שציין כי בהעדר הוראה מפורשת לענין המועד לניצול החלופה האמורה, מתעוררת השאלה מתי יכול המוכר להשתמש בזכות הברירה ולנצל את החלופה. מה שקרה בפועל הוא ששעה שהאב העביר את חלקתו למערערים לא היתה המכירה חייבת במס ולאחר פרסומו של החוק המתקן לא דרש המשיב מהאב לשלם את המס ואילו האב לא שילם וגם לא הודיע על כוונתו להשתמש בחלופה השניה. ניתן להניח שאי תשלום המס תוך 30 יום כמוהו כהודעה של האב שבדעתו לעשות שימוש בחלופה השניה. ברם, אפילו אין הדבר כך ניתן היה לצפות מהמשיב כי ידרוש את תשלום המס מיד עם חלוף 30 הימים דבר שהיה מאפשר לאב לעתור להארכת מועד 30 הימים לפי סעיף 107 לחוק המקורי ולבחור במפורש בחלופה השניה. משלא עשה כן המשיב אין הוא יכול להשמע בטענה שהאב החמיץ את המועד שהרי החטאת בענין זה רובצת גם לפתחו של המשיב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין גב' נתניהו. עו"ד שצקי למערערים, עו"ד ד. שפי למשיב. 3.7.83).
ע.פ. 450/82 - זיאד אבו עין נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות רצח ונסיון לרצח בכך שהניח מטען חבלה בטבריה במאי 1979 כאשר בהתפוצצות קיפחו את חייהם שני בני אדם ונפצעו 36. להרשעת המערער שימשו אימרות שמסרו במשטרה אחד גמאל שהיה מפעילו של המערער, אחת חנה שהיתה אמורה לנסוע עם גמאל להנחת הפצצה, וכן עובדות שבהן הודה המערער בשיחה שקיים עם איש שירותי הבטחון (גדי) כאשר המערער הוסגר ע"י שלטונות ארה"ב לישראל. הערעור נדחה.
באשר לאימרותיו של ג'מאל במשטרה לעומת עדותו בביהמ"ש - החליט ביהמ"ש המחוזי להעדיף את האימרות על פני העדות ובכך אין להתערב. אין לקבל את טענת הסניגור כי ביהמ"ש לא יכול היה להתרשם מצורת מסירת האימרות ולהעדיף דווקא את האימרות על פני העדות בביהמ"ש. עפ"י החוק יכול ביהמ"ש להעדיף את האימרה על פני העדות ובלבד שינמק את החלטתו ובענייננו ניתנו נימוקים מספיקים להעדפת האימרות על פני העדות. כיון שמדובר באימרה של עד מחוץ לכותלי ביהמ"ש יש למצוא לדבריו חיזוק בראיות אחרות, ומאחר שג'מאל הוא גם שותף לעבירה המיוחסת למערער יש צורך בסיוע לעדותו. לענין זה יכול היה ביהמ"ש לסמוך על אימרותיה של חנה שהיתה חברה בחולייתו של ג'מאל ואשר לה
נועד לכתחילה התפקיד לשים את המטען בטבריה. כשמשווים את אימרותיה עם אימרותיו של ג'מאל נמצאת הקבלה גמורה בין שתי הגירסאות בכל הנוגע לאירועים שחנה נטלה בהם חלק ובכך יש צידוק למהימנות הגירסה. בדברי חנה יש חיזוק לגירסת ג'מאל באימרותיו אך אין בדבריה סיוע לגירסת ג'מאל באימרותיו נגד המערער באשר אין בהם התייחסות מפורשת למערער אלא ל"אחר" סתם שהשתתף עם ג'מאל במעשה.
ברם, יש סיוע לגירסת ג'מאל בעדותו של גדי שחקר את המערער כאמור. המערער סיפר לגדי את סיפור פגישותיו עם ג'מאל וגיוסו לפתח. למרות שהכחיש בשיחתו את הנחת המטען, יש בדבריו סיוע לגירסת ג'מאל באשר נמצא בהם אישור לחלקים מהותיים בגירסתו המפלילה של ג'מאל, והיה בהם סתירה לגירסתו המכחשת הכוללת של המערער בעדותו, על פיה היחסים בינו לבין ג'מאל הצטמצמו בכך שהוא הכיר את ג'מאל ולא היה ביניהם קשר כלשהו על רקע פעילותו של ג'מאל. השאלה אם ראיה פלונית יכולה להוות סיוע מוכרעת לאור העמדת גירסות הצדדים זו מול זו ובחינת השאלה אם יש באותה ראיה סיוע לאחת מהגירסאות לעומת רעותה.
בעצם השיחה של גדי עם המערער אין פגם שיפסול את קבילותה כראיה על הדברים שאמר המערער. הוא נחשד כבר אז בעבירות פליליות חמורות ואין כל עילת משפטית שלא להתייחס לדברי המערער בהזדמנות זו כראיה במשפטו. יתכן שהמערער לא היה מודע לכך שעל אף שאין הוא חותם על כל מסמך הדברים שיאמר יוכלו לשמש ראיה נגדו, אך אם טעה בכך אין לו להלין אלא על עצמו. העובדה שלא הוזהר במפורש שהדברים שאמר עשויים לשמש ראיה נגדו אין בה לשלול את כוחם הראייתי של דבריו. האזהרה נועדה להראות כי החשוד אמר את דבריו מרצונו הטוב והחפשי ואם בנסיבות מקרה מסויים מתברר שהדברים נאמרו מרצונו הטוב של הנחקר אין בהעדרה של אזהרה כשלעצמה להביא לפסילת דברי ההודיה
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן אלון אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד הגלר ושחדה למערער, עוה"ד ח. ברוכי וד. פלדמן למשיבה. 3.5.83).
ע.פ. 33/83 - חיים שוקר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של העלמת מס בזדון. בשנת 1978 השמיט הכנסה ברוטו של 2,000,000 ל"י (הכנסה נטו של 370,000 ל"י) ובשנת המס 1979 השמיט הכנסה ברוטו של 2,500,000 ל"י (השמטה נטו של 475,000 ל"י). בשנה הראשונה הצהיר על הכנסה חייבת במס של 90,000 ל"י וכשנה שלאחריה הצהיר על הכנסה של כ-200,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער ל- 5 חודשים מאסר בפועל, 5 חדשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 100,000 שקלים והערעור על חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי נימק את גזר הדין וציין כי המעשים חמורים ביותר וכי "העבירה של השמטת ההכנסות בזדון הינה כגניבה פשוטה של כספי המדינה... וכל המעלים סכומים אלו מעשיו אינם פחות חמורים ממי שגונב בצורה אחרת את כספי המדינה". הנמקה זו נכונה היא ומדיניות הענישה הנאותה בעבירות מסוג זה מצדיקה ומחייבת הטלת עונשי מאסר בפועל ולתקופות מוחשיות שתהיה בהם הרתעה גם לעבריינים עצמם וגם לעבריינים אחרים המעלימים מסים.
(בפני השופטים: ד. לוין, י. כהן גולדברג עו"ד דוד כהן למערער, עו"ד גב' אילנה ראב למשיבה. 31.5.83).
ע.פ. 275/82 - אליהו כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
העורר הואשם בעבירות של סחר בסם מסוכן ושל איומים והעלבת עובד ציבור. גירסת התביעה מבוססת על עיסקות סמים שביצע המערער עם שוטר סמוי והאישום באיומים והעלבת עובד ציבור מתבססים על עדותו של השוטר וחוקר נוסף ששמעו דברי איומים של המערער כאשר נחקר במשטרה. ביהמ"ש המחוזי נתן אימון בעדויות השוטרים וכן הסתמך על הזיהוי של השוטר המוסווה והרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. הוא דן אותו ל-30 חודשים מאסר בפועל בגין עיסקות הסמים וששה חדשים מאסר בפועל בגין האיומים והעלבת שוטר וכן הופעלו שני מאסרים על תנאי של 21 חדשים ביחד כשהם חופפים את העונש בגין האיומים ומצטברים לעונש בגין עבירות הסמים. כך שעל המערער לשאת כ-51 חודשים מאסר בפועל מיום מעצרו. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - אין ממש בטענות השונות נגד זיהויו של המערער והדוחו"ת שערך השוטר המוסווה. אשר- לעונש - טען הסניגור כי לא היה מקום להפעיל את המאסר על תנאי שכן בתיק שהוטל המאסר על תנאי הורשע המערער בעבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ואילו התנאי שהוטל עניינו לא רק עבירה של תקיפה חבלנית אלא גם עבירה של איום ותנאי זה, לדעת הסניגור, לא היה רשאי ביהמ"ש להתנות ועל כן אין מקום להפעילו. טענה זו אין בה ממש. סמכותו של ביהמ"ש לקבוע מאסר על תנאי אינה מגבילה את סוג העבירה אשר ניתן לקבוע בה תנאי. ענין זה נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש ובוודאי שביהמ"ש העליון הדן בענין זה שלא בהליכי ערעור על אותה החלטה לא ישנה את קביעת הערכאה הראשונה.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. סרגובילמערער, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 11.5.83).
ע.פ. 220/83 - דוד הרום נגד מדינת ישראל
*בקשה להחלפת שופט (בקשה להחלפת שופט - הבקשה נדחתה).
נגד המערער מתנהל משפט פלילי בביהמ"ש המחוזי בתל אביב והמערער ביקש מהשופט כי יפסול עצמו והלה דחה את הבקשה. הערעור על כך נדחה. לטענת המערער מגלה השופט כלפיו יחס עויין והביטוי העיקרי לכך הוא בצורת רישום הפרוטוקול. לטענת המערער אין השופט רושם כהוויתן את השאלות והתשובות למרות שהוא מבקש מפעם לפעם תיקון הפרוטקול אין ביהמ"ש נענה לכך. יתכן ושורש הרע הוא בכך שהמערער בחר לנהל הגנתו בעצמו ופיטר את הפרקליט שסינגר עליו. ענין רישום הפרוטוקול מוסדר בחוק סדר הדין הפלילי וכמשפט פלילי אין השופט חייב לרשום את כל הנאמר בו. לא אחת קורה שהדברים אינם נרשמים באופן מילולי ויכולה לקרות השמטה. אם ההשמטה היא שולית ואין בה כדי להשפיע על ההכרעה במשפט אין לכך כל משמעות משפטית או מעשית. אולם לפעמים רואה בעל דין צורך ברישום ענין זה או אחר ועל כן קובע סעיף 137 לחוק סדר הדין הפלילי כי ביהמ"ש רשאי לבקשת בעל דין לתקן רישום בפרוטוקול כדי להעמידו על דיוקו. כל בקשה לתיקון פרוטוקול וכל החלטה בבקשה כזו צריכים להרשם בפרוטוקול וההחלטה תחתם בידי ביהמ"ש. יצויין, כי החוק אמנם מטיל על ביהמ"ש את החובה לנהל פרוטוקול אמין, אך אין פירושו של דבר כי השופט חייב לרשום כל דבר מלה במלה. על בעל הדין המבקש תיקון לנהוג בנימוס ובסבלנות ולהטות אוזן קשבת להוראותיו של ביהמ"ש ולהחלטותיו.
בטענותיו של המערער אין כדי להצביע על משוא פנים מצד השופט או על טעם אחר שיהיה בו עילה לפסילת השופט. מוטב שהמערער יבחר לעצמו סניגור אך אם ימשיך לנהל את הגנתו בעצמו חזקה על ביהמ"ש שיתן דעתו למצבו של המערער תטה אוזן קשבת לבקשות שהן סבירות.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' תמר הקר למשיבה. 7.6.83).
ע.פ. 592/82 - יעקב דיין נגד מדינת ישראל
*הברחת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער נעצר בשדה התעופה בן גוריון ביום 2.12.80 בחזרו במטוס מתורכיה. כן נעצר קטין שהגיע באותו מטוס ובמזוודתו נמצאו שקיות שהכילו 235 גרם הירואין. כל אחד מהשנים ירד בנפרד מהמטוס ובשלב ראשוני העמידו פנים כי אינם מכירים זה את זה. הקטין הועמד לדין ונדון למאסר ולאחר מכן הובא להעיד נגד המערער. הקטין חזר בו מאימרותיו במשטרה והתביעה הגישה את האימרות - לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. מכיוון שמדובר בשותף לדבר עבירה נדרש סלע לעדותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער על יסוד האימרות הנ"ל כשהוא מצא להן חיזוק וסיוע בעובדות אחרות. המערער נדון ל-5 שנים מאסר בפועל והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אדם בשם בוחבוט הציע לקטין להצטרף אליו לנסיעה לתורכיה לשם העברת סמים לישראל וגם הנאשם הצטרף לנסיעה. השלושה נסעו יחד מישראל ליון, שם שכר בוחבוט רכב ונסע עם המערער לתורכיה כשהקטין נשאר ללון במלון עד שקיבל טלפון כי יצטרף לשניים בתורכיה. השלושה שהו במלון כאשר נרכש ההרואין וחולק למנות והוסתר במזוודתו של הקטין. משם יצאו הקטין והנאשם חזרה לישראל כאשר כל אחד מהם מעמיד פנים שאין לו קשר לרעהו. הסניגור ביקש שלא להאמין לקטין אך לא נמצא כל מניע לקטין להעליל דווקא על הנאשם כמי שאחראי יחד אתו בעבירה. בעדותו בביהמ"ש החל הקטין ל"הרחיק" את הנאשם מקשר עם רכישת ההרואין, בניגוד לאימרותיו במשטרה, אך ביהמ"ש יכול היה לסמוך על ההודעות במשטרה.
סיוע לעדותו של הקטין נמצא בשיחה מוקלטת שבין המערער לקטין, בגירסתו של המערער באשר לנסיעתו שנתבדתה ובעובדה שהעמיד פנים כי אינו מכיר את הקטין בעת הטיסה לישראל.
באשר להרשעת המערער בעבירה שנוסחה הוא "הנותן לקטין סם מסוכן" - אין לקבל את גירסת הסניגור שמדובר במתן סמים לקטין לעישון ולשימוש. הרשעה עפ"י סעיף זה יכולה להיות בכל מקרה של מתן סם מסוכן לקטין ובענייננו כאמור נתן המערער את הסם לקטין.
אשר לחומרת העונש - טוען הסניגור כי בכל מהלך המשפט לא ציינה התביעה את כמות הריכוזיות של חומר ההרואין שנמצא בשקית ואולם לפי החוק, לאחר תיקונו, אין צורך לציין בכתב האישום את הריכוזיות של החומר. באשר לשאלה אם נתפסה כמות גדולה או קטנה של הסם, שאלה המתייחסת אף היא לריכוזיות, אין ספק שהכמות יש לה השלכה גם לשיעור העונש ובענייננו אין נושא הריכוזיות יכול להשפיע על מידת העונש שכן מדובר בהרואין במשקל של 235 גרם והכמות היא גדולה מאד ומיועדת למכירה לאין נפקא מינה מהי הריכוזיות של הסם. העונש במקרה כזה אינו חמור יתר על המידה.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד א. עדד למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה 30.5.83).
ע.פ. 524/82 - ודרד בוריס נגד מדינת ישראל
*הגדרת מעשה אלימות לצורך הרשעה בשוד (הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעור על מידת העונש נדחה).
המתלונן בן 53, הינו צייר וברשותו היו ציורים, דברי אמנות ותכשיטים יקרי ערך. הוא התגורר בדירה בחולון יחד עם אחותו בת ה-83. שניהם עלו מבריה"מ. בראשית שנת 1981 הציג אחד הנאשמים, שהועמד לדין עם המערער, את עצמו בפני המתלונן ואחותו כמי שבא מברית המועצות ומסר להם דרישת שלום מקרוביהם ולאחר מכן עבד אצלם בעבודות נקיון. אותו נאשם נפגש עם המערער ואחד מהנאשמים האחרים ומסר להם מידע על צורת חייהם של המתלוננים ורכושם הרב ושלשתם קשרו קשר לשדוד את הרכוש. בתאריך מסויים הגיע המערער לבית המתלוננים והציג עצמו כצייר המעונין לקנות תמונות בעלות ערך. הנאשם האחר גייס שני אנשים נוספים לביצוע שוד. בספטמבר 1981 ביקרו הנאשמים האחרים בדירת המתלוננים כשאחד מהם הציג עצמו כמי שמעונין לקנות תכשיטים ותמונות וסוכם שהמתלונן ידאג להעברת תכשיטיו מכספת לביתו. ביום המקרה הופיעו שניים מהנאשמים במכוניתו של נאשם נוסף והמתינו סמוך לדירת המתלוננים. שנים מהנאשמים נכנסו לדירה ואמרו כי באו לבצע את עיסקת היהלומים והמתלונן הוציא את התכשיטים וקבע את מחירם. לאחר ששני הנאשמים ריכזו את התכשיטים בתיק שהביאו אתם הזמינו את המתלוננים לחדר הסמוך באמתלה כי שם יתנו את התמורה של 52,000 דולר. כאשר נכנסו המתלוננים לחדר השני נעלו השניים את הדלת מבחוץ ונמלטו עם התכשיטים. למחרת ביצוע השוד קיבל כל אחד מהנאשמים את חלקו בשלל. המערער הודה בעובדות שבכתב האישום פרט לכך שבכל מקום שבכתב האישום נאמר "שוד" טען המערער שצריך להיות "גניבה". ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער יחד עם האחרים בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע ושל שוד ודן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על סעיפי ההרשעה נתקבל ואילו הערעור על מידת העונש נדחה.
עפ"י סעיף 402(א) האלמנטים של עבירת שוד כוללים ביצוע מעשה אלימות או איום לבצע מעשה אלימות. השאלה שבה חלוקים הצדדים היא אם בנסיבות המקרה נתקיים יסוד "האלימות" במעשי הנאשמים שביצעו את המעשה ואשר פעלו במסגרת הקשר שנקשר בין כל הנאשמים וביניהם המערער. ביהמ"ש המחוזי סבר שנתקיים יסוד האלימות על ידי נעילתם של המתלוננים בחדר וכליאתם בו. לדעת ביהמ"ש המחוזי, למרות שאין הודיה בכך שהישישים התנגדו או רצו להתנגד, יש לראות בעצם המעשה את היסוד של התנגדות מכללא שמטבע הדברים התעוררה בקשישים מיד לאחר כליאתם. לכך אין להסכים וההרשעה בעבירת שוד אינה יכולה לעמוד מן הטעם שהאלימות הנזכרת בסעיף 402 כוללת אלמנט של שימוש בכח פיזי, דבר שלא הוכח בנסיבות המקרה.
ביהמ"ש המחוזי סבר כי נסח הנוסח המשולב של חוק העונשין התכוון בנסחו את סעיף 402(א) להביא שינוי במובנה של האלימות הנדרשת בעבירת השוד וגישה זו אין לקבלה. אכן, כל מקום שקיימת סטייה או סתירה מפורשת בין החוק המקורי לבין הנוסח החדש יש לנהוג לפי הנוסח החדש. אך בענייננו קיים לפחות ספק אם היתה כוונה לשנות ממובנה של האלימות, וכשקיימים ספק או אי בהירות ביחס לפירוש חוק ולכוונת המחוקק בו, מותר לעיין בחוק הקודם ובפסיקה שפרשה אותו על מנת לרדת לכוונת האמור בו. כך הוא באשר לפירוש כל חוק ולא כל שכן בנוסח חדש או משולב שהרשות המנסחת אף לא היתה רשאית לשנותו. בענייננו אין לומר כי הלשון בסעיף 402(א) בנוסח המשולב שבו נאמר "מעשה אלימות" יש בו כדי
לשנות ממשמעות "אלימות ממשית" כפי שמצאה ביטוייה בסעיף הקודם ונתפרשה בפסיקה. בלאו הכי, מובנו של "מעשה אלימות" אף אם נתעלם ממובנה של "אלימות ממשית" הוא מעשה שיש עימו שימוש בכח פיזי במידה כלשהי. כליאת האנשים בחדר לא היתה מעשה אלימות במובן האמור באשר לא כללה שימוש בכח פיזי כלשהו לא כלפי אדם ולא כלפי הרכוש נעילת דלת החדר היתה בה פגיעה בחירותם של המתלוננים ובכך נעברה העבירה של כליאת שווא, אך אין לומר שמי שסוגר ונועל את הדלת בדרך הרגילה והמקובלת עושה שימוש באלימות. גם איום במעשה אלימות לא היה מצד הנאשמים לאחר שנטלו את שלל הגניבה ויצאו מהחדר ונעלו את הדלת מבלי שאמרו דבר למתלוננים שיכול היה להתפרש כאיום.
לענין הרשעת המערער בעבירת קשר לבצע פשע - גם מלכתחילה לא היה מקום להרשיעו בעבירה זו, אף אם היה מבוצע מעשה שוד והמערער היה אחראי מכוח דיני הקשר. באשר לעבירת הקשר הודו הנאשמים וביניהם המערער בקשר לבצוע עבירת גניבה ולא שוד ועל כן העבירה בה היה מקום להרשיעו היא קשירת קשר לבצוע עוון. כמו כן ניתן היה להרשיע את המערער על יסוד העובדות שהודה בהן בעבירה של קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, שכן הנאשמים קיבלו את התכשיטים על סמך דבריהם שבחדר הסמוך יתנו למתלוננים את התמורה ואין ספק שטענה זו היתה מרמה ונעברה בנסיבות מחמירות.
אשר לעונש - למרות שהמערער זוכה מעבירה חמורה של שוד הרי העבירות שמדובר בהן חמורות כלשעצמן ובנסיבות הענין העונש כפי שהוטל אין להתערב בו גם אם מדובר בסעיפי אישום קלים יותר.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד א. ריכטמן וש. טננבלט למערער, עו"ד גב' שולה מוסקל למשיבה. 10.5.83).
ע.פ. 336/82 - שטטנר, שולר וקלי נגד מדינת ישראל
*עבירות שוחד (הערעורים של שטטנר ושולר נדחו והערעור של קלי נתקבל).
שטטנר ושולר הורשעו בעבירה של מתן שוחד וקלי הורשע בעבירה של קבלת שוחד. שטטנר ושולר נדונו לחמשה חדשים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 500 שקל. ערעורם של שטטנר ושולר על הרשעתם ועל חומרת העונש נדחה וערעורו של קלי על הרשעתו נתקבל.
המושב בית מאיר בפרוזדור ירושלים מתקיים בעיקר מענף הלול והוא משווק את הביצים דרך תחנה למיון ביצים (להלן-'התחנה') השייכת למשקי פרוזור ירושלים. דרך התחנה משווקים חברי המושב את הביצים לתנובה. שטטנר שימש כמרכז המושב ושולר שימש כחבר ועד המושב וכן כמנהל התחנה. בתחנה היה נהוג למכור ביצים גם ליחידים אך נעשה הסדר כי אלה לא ישלמו -בתחנה, אלא ימסרו להם ביצים כנגד תעודות משלוח שימציא מהמושב ובסוף כל חודש העבירה התחנה את תעודות המשלוח למושב והעתק לתנובה וזו היתה מחייבת את המושב בשווי הביצים. על תעודות המשלוח לא היה מחיר של הביצים. תעודות המשלוח מטעם המושב ניתנו ע"י שטטנר ונמסר לו ע"י ועד המושב למי לתת תעודות אלה. מסתבר שהמושב נהג לתת לאנשים שונים ביצים במתנה. קלי הוא עובד ותיק בסוכנות ובמסגרת עבודתו יש לו קשר עם המושבים בפרוזדור ירושלים ואלה יכולים לצפות ליחס מיוחד ממנו גם קלי קיבל כמות כוללת של כ-1500 ביצים בתקופה שבין אוקטובר 1976 ועד פברואר 1978 כאשר תעודות המשלוח ניתנו ע"י שטטנר שהכיר את קלי מלפני כן. קלי עמד על כך כי בתעודות המשלוח ירשם שמו ועפ"י הראיות ביקש מפעם לפעם לשלם עבור הביצים ואמר מפורשות שאינו רוצה מתנת חינם. על יסוד העובדות הנ"ל ביסס ביהמ"ש המחוזי את ההרשעה כאמור.
אין חולק שועד האגודה הסמיך את שטטנר ליתן לקלי במתנה את הביצים שנתן ושטטנר כשנתן את תעודות המשלוח לקלי התכוון שהוא יקבל מתנה בשל קשרים שבין קלי לבין המושב. כשניתנת מתנה לבעל תפקיד ועמדה כאלה, מטרת המתנה היא בקשר לפעולה הקשורה בתפקידו של העובד והיה זה מצד שטטנר בבחינת "שלח לחמך על פני המים". לפיכך היתה מצד שטטנר נתינת שוחד לקלי בעד פעולה הקשורה בתפקידו. שטטנר עבד בסוכנות והכיר את קלי זמן רב אך לא באופן אישי ניתנו הביצים אלא במסגרת האינטרס שהיה למושב כלפי קלי ושכמותו.
גם בהרשעתו של שולר אין להתערב. כחבר ועד המושב הסכים כי במסגרת פעילותו של ועד המושב ינתנו ביצים כמתנות לאנשים שונים הקשורים במסגרת עבודתם למושב. הוא לא נתן אישית את הביצים לקלי, ואף לא ידע על מתן הביצים לקלי, אך הוא ידע והסכים למתן מתנות ביצים לעובדי ציבור ועל כן היה שותף לקשר בין חברי ועד המושב. הלכה היא שמעשיו של כל אחד מהשותפים לקשר מחייבים את השותפים האחרים לכל המעשים הנעשים במסגרת הקשר אפילו לא ידעו השותפים מראש כי העבירה הספציפית תבוצע.
שונים פני הדברים ככל שנוגע הדבר לקלי. כדי שהוא יורשע בקבלת שוחד צריך היה להוכיח כי הכוונה הפלילית הנדרשת לקיומה של עבירת השוחד קיננה בלבו עם קבלת הביצים. כוונה זו יכולה להתבטא או בכך שהתכוון לקבל את הביצים בעד פעולה הקשורה בתפקידו או שידע והבין כי נותן הביצים התכוון לכך יתכן והכוונה הפלילית הדרושה תתקיים אצל נותן השוחד אך לא תתקיים אצל מקבל טובת ההנאה ובמקרה כזה יתכן והנותן יורשע בעבירה של מתן שוחד ואילו מקבל טובת ההנאה יזוכה. גירסתו של קלי היתה כי הציע תשלום והקפיד על כך שבכל תעודת משלוח ירשם שמו כמקבל הביצים ותמיד שאל ליתרת חובו. לבסוף כשלא נאמר לו מה יתרת החוב שלם 100 ל"י לכיסוי החוב ואת הסכום שילם כנגד קבלה שקיבל. בנסיבות המקרה לא היה מקום לייחס לקלי כוונה לקבל את הביצים מהמושב כמתנה בקשר למילוי תפקיד והכוונה הפלילית לא הוכחה לגביו ולו מחמת הספק. מי שמתכוון לקבל שוחד אינו עומד על כך כי שמו ירשם בתעודת המשלוח ודבר קבלת השוחד יהיה גלוי וידוע. לא הוכח מה היה מחיר הביצים שניתנו לקלי ואין להוציא מכלל ספק סביר שהתשלום נעשה מתוך כוונה לשלם עבור הביצים, כוונה שמלכתחילה התכוון לה קלי.
את הכוונה הפלילית הנדרשת בעבירת שוחד ניתן בדרך כלל להסיק מתוך הנסיבות אך כדי שתוסק כוונה כזו מהנסיבות תנאי הוא שהנסיבות תצבענה חד משמעית על קיום כוונה כזו וכאשר קיים ספק סביר יש לזכות את הנאשם.
(בפני השופטים: ד. לוין, חלימה, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מרכוס לשטטנרושולר, עו"ד ד. חשין לקלי, עו"ד ח. לירן למשיבה. 31.5.83).
ב.ש. 495/83 - מדינת ישראל נגד יעקב אפנג'ר
*הארכת מעצר (הבקשה נתקבלה).
המשיב הועמד לדין במספר רב של עבירות נגד הרכוש ועבירות סמים ולקראת תום השנה ממועד מתן צו המעצר עד תום ההליכים בקשה המדינה להאריך את המעצר בשלושה חדשים. הבקשה נתקבלה. ישיבות לא מעטות שנקבעו מראש נדחו בעטיו של המשיב ולבקשת סניגורו וכן במהלך המשפט הודה המשיב בחלק מהאישומים המיוחסים לו שעניינם סחר בסמים מסוכנים ואחזקה בהם. בנסיבות אלה יש להעתר לבקשה.
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד גב' רובין למבקשת, עו"ד גולן למשיב. 26.5.83).
בג"צ 337/81 - שלמה מיטרני ואח' נגד שר התחבורה ואח'
*הרשאה לעסוק בהגשת בקשות לרישויי רכב (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרים עוסקים בהגשת בקשות לבדיקת ורישוי רכב מטעם בעלי רכב. כבר בשנת 1961 הותקנו תקנות המחייבות את מי שעוסקים בהגשת בקשות כאמור ברישוי לעיסוקם וברובם לא נזקקו העותרים לרישוי זה והמשיכו לעסוק בעיסוקם. מטעם משרד הרישוי לא ננקטו אמצעים כדי למנוע את פעילותם. בשנת 1976 בטלו ההגבלות ובשנת 1980 הותקנו תקנות חדשות ונקבע כי רשאים להגיש רכב לרישוי בעלי הרכב, או מי שעובדים בעבורם באופן קבוע, או בעלי מוסך וכדומה. מעמדם של העותרים הושמט מהתקנות ולפיכך נמנע מהם להמשיך לעסוק בעיסוקם. עתירתם לבג"צ נתקבלה.
בג"צ ציין כי אילמלא בטלה ההגבלה בשנת 1976 לא היה נעתר לעותרים. אין הם יכולים להלין על פגיעה בחירותם כאשר במשך כל השנים מלאו פיהם מים ולא פעלו נגד התקנה הנדונה. ברם, מכיון שצו הפיקוח הנדון כבר אינו קיים וכעת מדובר בתקנה חדשה, אין לבוא אליהם עתה בטענת שיהוי ככל שהדבר נוגע לנוסח החדש של התקנה.
לגופו של ענין, כאשר מדובר בהגבלת חופש העיסוק, שהוא אחד מזכויות היסוד של האזרח, צריך המחוקק הראשי להסמיך את מחוקק המשנה לקבוע הגבלה כזו והסמכה כנדרש אין בחוק הראשי. למחוקק המשנה דרושה בכל מקרה הסמכה מפורשת של המחוקק הראשי ובשל המעמד החוקתי המיוחד של זכות יסוד יבדק באופן קפדני וזהיר אם אכן יש ללמוד מההסמכה של המחוקק הראשי כי היתה מונחת ביסודה הכוונה להעניק למחוקק המשנה את הכח לשנות מגבולותיה והיקפה הקיימים של זכות יסוד. כאשר מדובר על הסמכה כללית וסתמית היא תפורש באופן השולל הקננית סמכות להגבלה של זכות יסוד. בעניננו לא כללו דברי המחוקק הסמכה של מחוקק המשנה להתקין תקנה שכוחה להגביל את חופש העיסוק. אין לגלות בחוק גם הקננית סמכות מכללא, ועל כן לא נחוצה הכרעה עקרונית בשאלה אם האסמכה צריכה להיות מפורשת או שמא די אם תהיה מכללא.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, בך. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד אמיתי לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 10.7.83)
ע.א. 785/82 - איתמר גרסטל ואח' נגד מבני כפה חפץ בע"מ
*ביטול פסק בורר (הערעור נתקבל).
בין בעלי הדין נכרת חוזה בדבר בניית מבנה ע"י המשיבה עבור המערערים והתעוררו ביניהם חילוקי דעות. נתמנה בורר ובהסכם הבוררות נקבע כי אין הוא קשור בדין המהותי בדיני הראיות ובסדרי הדין של בתי המשפט. בישיבה אחת הופיע עו"ד בשם המשיבה ולאחר מכן הופיע מנהל המשיבה, האדריכל חפץ, בעצמו. כבר בתחילת הבוררות גילה חפץ אי שביעות רצון מהבורר והתנהגותו היתה פוגעת בבורר. בתחילת הבוררות הגישה המשיבה הודעה שאליה צורפו דברים בכתב של עדים שונים וההסבר של המשיבה היה כי הדבר נועד לחסוך זמן והוצאות הכרוכות בהבאת העדים הנ"ל לחקירה. המערערים טענו כי העדויות לא הוגשו כתצהירים בהתאם לפקודת הראיות ועל כן ביקשו לפוסלם כראיה ואכן הבורר החזיר את המסמכים למשיבה וביקש כי יוגשו כתצהירים עפ"י הדין. לאחר מכן נתמנה מומחה ע"י הבורר ובנוכחותו העידו מהנדסים מטעם המערערים ומטעם המשיבה. בינתיים פנתה המשיבה לבורר וביקש שיתפטר מתפקידו והבורר סרב
להתפטר. הבורר קבע ישיבה לשמיעת ראיות נוספות אך המשיבה הודיעה כי מכיון שבינתיים עבר המועד הקבוע בחוק למתן פסק הבוררות והפסק לא ניתן לכן פקעה סמכות הבורר והמשיבה לא תופיע בישיבה, ואכן המשיבה לא הופיעה. באותה ישיבה קבע הבורר כי סמכותו הוארכה ע"י התנהגות ובמעשה של הצדדים והבורר, שמע את עדות המערער ולאחר מכן נתן פסקו. לפני שנתן את פסקו שב הבורר ופנה למר חפץ להגיש ראיות וסיכומים ומר חפץ השיב במכתב כי הוא מבקש לסמוך על מסמכים מסויימים שהיגשו כנספחים לתצהיר וכן שאם יחליט הבורר לשמוע עוד עדים הרי הוא ירצה לחקור את המערער ועוד עד מטעמו שהופיעו בהעדרו של חפץ. לאחר מכן נתן הבורר את פסקו. הוגשו לביהמ"ש בקשת המערערים לקיום פסק הבורר ובקשת המשיבה לבטלו וביהמ"ש החליט לבטל את פסק הבורר. הוא ציין כי התרשם שהחברה לא הביאה ראיותיה לא רק בשל התנהגותו של חפץ, אלא גם בגלל חוסר ידע והבנה כיצד להביא את הראיות בפני הבורר. הערעור נתקבל והפסק הוחזר לבורר כדי לשמוע עדים נוספים שאותם ביקש מר חפץ לחקור בפנייתו האחרונה לבורר.
ביטולו של פסק בורר הוא סנקציה חמורה שההצדקה לנקיטתה חייבת לעלות מן החומר באופן ברור וחד משמעי. זאת ועוד, הפגם צריך לנבוע מאופן ניהול הבוררות ולא די בכך שהתקלה שנגרמה היא תוצאה של טעות המשיבה. בבואו לבטל פסק הבורר על ביהמ"ש לבדוק באיזו מידה יש לראות בבורר את האחראי למחדל. אין זה מחובתו של הבורר לדרוש הבאת ראיות אלא זה עניינם של בעלי הדין ומשנמנעו מכך אין להם להלין על הבורר. בענייננו כל מה שעשתה המשיבה היה מתוך בחירה חופשית על ידה. אמנם שיקולים שונים - מהם משפטיים ומהם שברגש הם שגרמו לה לוותר על הבאת ראיות, אולם אין לראות בכך שלילת ההזדמנות להביאן. אם החליט הבורר שמסמכים מסויימים אינם קבילים מאחר שלא נערכו בצורה המתחייבת עפ"י חוק לא שלל בכך מהמשיבה את האפשרות להביא את הראיות בדרך נכונה ויכלה להגיש את העדויות הנ"ל בתצהיר כפי שנדרשה.
לאור האמור לעיל לא היה מקום לביטול פסק הבורר, אך מאחר והיה שלב, אחד לפחות, לקראת סיום הבוררות, בו גילתה המשיבה רצון להביא ראיות ולא נענתה יש להחזיר את הפסק לבורר כדי שתינתן לשני בעלי הדין הזדמנות להביא ראיות נוספות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד חיים סמט למערערים, עו"ד גדעון שרויאר למשיבה. 7.7.83).
ע.א. 718/82 - פרופ' עמירם רז נגד אוניברסיטת תל אביב ואח'
*העמדת מרצה לדין משמעתי באוניברסיטה (הערעור נדחה).
המערער הינו פרופסור במדע הביוכימיה באוניברסיטת ת"א. במהלך השנים 1980-1977 נתנה האוניברסיטה שרותיה לשותפות רם ביוכם בביצוע בדיקות הקשורות בפעולות החברה. התקשרותה של האוניברסיטה נעשתה ביוזמת המערער והוא הופקד על ביצוע השרותים עבור החברה. האוניברסיטה האשימה אותו כי הסתיר ממנה בעת ההתקשרות את מעורבותו האישית בשותפות, שבה היה שותף יחד עם אשתו וחמותה עוד טענה האוניברסיטה כי המערער השתמש ברכוש האוניברסיטה, בכספי האוניברסיטה ובעובדי האוניברסיטה מבלי ששילם עבור אלה לאוניברסיטה. הוא הועמד לדין משמעתי על יסוד מסמכים הקובעים את השיפוט המשמעתי של האוניברסיטה. במסמכים אלה צויין כי מערכת שיפוט פנימי
תפסוק בסכסוכים לגבי הפרת חובתו היסודית של הסגל האקדמי באוניברסיטה והגדרת החובות היא "חובותיו של איש הסגל... כוללות: הוראה, הדרכה ומחקר". בד בבד הגישה האוניברסיטה גם תלונה למשטרה וזו חוקרת בענין. המערער טען כי האשמות שהעלתה האוניברסיטה נגדו אינן בגדר "הוראה, הדרכה ומחקר" שהם "חובותיו" ושלגביהם יש סמכות למערכת השיפוט לדון אותו ומשדחה הרכב השיפוט את טענותיו עתר לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש דחה את טענותיו והערעור נדחה.
העובדה כי המעשים שהאוניברסיטה מייחסת למערער הנם בגדר עבירות פליליות והוגשה על כך תלונה למשטרה איננה שוללת כשלעצמה את סמכות מערכת השיפוט לדון בתלונה. לא האישומים הפליליים הם שנמסרו להכרעת מערכת השיפוט אלא הצד המשמעתי שבמעשים, ואין מניעה כי דיון כזה יתנהל כל עוד הוא בגדר הסמכות המוקנית למערכת השיפוט.
באשר לסמכות מערכת השיפוט - אין רשימת החובות שפורטו לעיל מלמדת כי על איש הסגל האקדמי יהיה לתת שיעורי ההוראה, להדריך ולעבוד עבודת מחקר ותו לא. עליו לקיים חובות אלה במלואן על כל פרטיהן ודקדוקיהן ומי שתוך עבודת ההוראה, ההדרכה או המחקר או בקשר לעבודתו זו הונה את האוניברסיטה יכול לעמוד לדין משמעתי במסגרת המסמכים הקובעים את הדיון המשמעתי. (בפני השופטים: יהודה כהן, בך, גולדברג. עו"ד כספי למערער, עו"ד קדר למשיבים. 8.6.1982).
ב.ש. 569/83 - משה ולך נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוחד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש שימש כקצין בטחון במע"צ והואשם בקבלת שוחד מאנשים שונים במסגרת תפקידו ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הסניגור מודה שכמותית יש בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס גירסתה, אך הוא סבור שלמבקש סיכוי טוב לצאת זכאי מרוב האישומים שכן קיימת לגביהם רק עדותם היחידה של נותני השוחד אשר ספק אם הם ראויים לאימון. כמו כן טוען הסניגור כי מדובר באדם המתקרב לגיל 60 ואשר במצב בריאותו לקוי ולא יוכל לקבל טיפול רפואי שוטף בתנאים נאותים בבית המעצר. למרות כל אלה אין להורות על שחרור העורר. שאלת מחלתו של העורר לא הועלתה בביהמ"ש דלמטה ואילו בשאלות האחרות דן ביהמ"ש ואעפ"כ החליט לעצור את העורר. המדיניות היא להחמיר עם חשוד בקבלת שוחד כשיש ראיות לכאורה וראיות כאלה קיימות במקרה זה ואילו מהימנותן תיבדק במשפט גופו. מדובר באישום חמור של ניצול מעמד ציבורי רם כדי לקבל שלמונים והדבר חמור במיוחד כאשר מדובר במי שתפקידו היה לשמור על טוהר המידות. המעשים המיוחסים לעורר השתרעו על פני מספר שנים וגילו של העורר אינו מהווה שיקול לסטות מהמדיניות האמורה. אשר למצב הרפואי - המבקש יוכל לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש בבית המעצר.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד נדשי למבקש, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 12.6.83).
ב.ש. 598/83 - מכורך אריש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר נעצר עד תום ההליכים באישום של אספקת 10 מנות הרואין ועררו נדחה. קיימת הודעה של איש משטרה מוסווה שראה את העורר מוסר את החומר לאדם שהיה בחברתו של השוטר. נטען שחל שיהוי למן חשיפת השוטר ביום 8.2.83 ועד שהעורר נעצר ביום 11.4.83. שיהוי כזה עשוי, בהעדר הסבר סביר, להיות שיקול לשחרור חשוד בערבות, אך כאן ניתן הסבר לשיהוי. כבר ביום 6.2.83 הוציאה המשטרה צו חיפוש נגד העורר
ויומיים לאחר מכן חיפשו אותו בביתו ולא מצאוהו שוב חיפשו אותו מספר פעמים וההורים לא מסרו את כתובתו והוא אף התבקש לסור למשטרה ולא עשה כן. בנסיבות אלה אין לומר שהמשטרה התרשלה וכי הונח יסוד לטענת שיהוי. לגופו של ענין מדובר בהחזקת הרואין בכמות ניכרת ובכגון דא יש לעצור את החשוד עד תום ההליכים פרט למקרים יוצאי דופן. עברו של העורר אינו נקי ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד בר חיים לעורר, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 19.6.83)
ב.ש. 545/83 - דוד בן נעים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ועוד אדם הואשמו בביצוע שוד מזויין בחנות באשדוד כאשר מספר אנשים רעולי פנים פרצו לחנות כשהם מזויינים בנשק וגנבו כ-30,000 שקלים במהלך המעשה נהגו באלימות נגד המתלונן ואף נורתה יריה שפגעה בו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה.
הסניגור מסכים שאם יש ראיות לכאורה כי אז יש הצדקה למעצר עד תום ההליכים אך לדעתו אין מספיק ראיות בידי התביעה. קיימת עדותו של שותף למעשה העבירה, אך לטענת הסניגור עדות זו חסרת משקל על פניה ובהפתח משפטו הנפרד של אותו שותף הוא טען כי האימרות נגבו ממנו בכח ובהעדר עדות השותף אין להניח שהעורר יורשע. ברם, לפי שעה ההודעות שנגבו מהשותף עומדות בתוקפן ולא נפסלו וגם אם השותף לא יהיה נאמן לגירסתו תוכל הודעתו להתקבל מכח סעיף 10א לפקודת הראיות וביהמ"ש שידון במשפט יצטרך לקבוע את ענין האמינות של השותף למעשה. אשר לטענה כי עדותו של השותף טעונה חיזוק ממשי - בשלב זה אין צורך שתבדק בדיקה יסודית השאלה אם יש בחומר הראיות חיזוק מספיק ובחינה זו מקומה עם סיום שמיעת הראיות במשפט עצמו. יחד עם זאת מצביעה התביעה על עובדות המוסיפות משקל ומאמתות את דברי השותף.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מרוז לעורר, עו"ד ארד למשיבה. 13.6.83).
ב.ש. 546/83 - פרץ סמי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בסחיטה ואיומים כנגד המתלונן שזכה במכרז להפעלת מזנונים באיצטדיון בלומפילד ביפו ובהדחת אדם בחקירה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. העורר ואחרים טענו שהם זכאים להפעיל את המזנונים אך במקום ליישב את המחלוקת בדרך חוקית, הטיל חיתתו על המתלונן והעובדים שעבדו שם ותוך איומים סחט מהם כספים במשך תקופה ניכרת. המשטרה פתחה במעצרים ובחקירות ומתא המעצר ניסה העורר להניע תוך כדי איומים את אחד המתלוננים שלא ימסור עדות נגדו. על יסוד העובדות הנ"ל היה צורך לצוות על מעצר העורר גם כדי להבטיח את שלום הצבור וגם כדי למנוע שיבוש הליכי משפט. אין לקבל את טענת הסניגור כי על המתלונן היה לפנות ישר למשטרה ואם הוא לא פנה אין לבוא בטענות אל העורר. ידוע שזו מגבלתם של כל הנסחטים שהם אחוזי אימה ומעדיפים להיות קרבן לסחיטה ובלבד שאת נפשם יצילו מדובר כאן בהתנהגות בריונית שיש לרסנה ולעשות למניעת מקרים כאלה. אין להתיר לאזרחים ליטול את החוק לידם ולפתור בעיות כלכליות על דרך סחיטה ואיומים. מי שעושה כן פוגע פגיעה קשה בסדר הטוב וכבטחון הצבור וראוי להפעיל נגדו אמצעים מניעתיים כמתן צו מעצר עד גמר ההליכים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד מרוז לעורר, עו"ד ארד למשיבה. 13.6.83).
בג"צ 324/83 - חברת שפרד אלקטרוניקה בע"מ נגד שר התקשורת ואח'
*החובה לפנות לרשויות המוסמכות לפני שפונים לבג"צ (העתירה נדחתה).
העותרת קובלת על כך שבמכרז שהוצא על ידי משרד התקשורת זכתה המשיבה מספר 6 למרות שהצעת העותרת היתה הזולה ביותר. העתירה נדחתה. ההודעה לעותרת על אי זכייתה במכרז נושאת תאריך 10.4.83 ואין בעתירה התיחסות לפניה כלשהי של העותרת אל המשיבים בכתב לפני הגשת העתירה ולאחר קבלת ההודעה על אי זכיה. פניה זו התבקשה לנוכח הנימוק שהצעת המשיבה מספר 6 היתה ההצעה הטכנית הטובה ביותר. לפיכך נתבקשה העותרת ע"י בג"צ להודיע האם פנתה למשיבים אחרי שקבלה את ההודעה מטעם העותרת ומסתבר שפרקליטה ניהל שיחות טלפוניות בלבד עם המשיבים. בג"צ כבר ציין לא פעם כי לפני שבעל דין פונה לבג"צ עליו לפנות באופן פורמלי ובכתב לרשויות הנוגעות בדבר כדי לקבל את תגובתן בעניינה אילו היתה פניה כזו והמשיבות לא היו נענות יתכן והיה בעובדה זו כשלעצמה טעם לפנייה לבג"צ. משלא נעשה דבר אין עילה להתערבות בג"צ.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין ד. לוין 1.6.83).
בג"צ 207/83 - יונתן חצקלביץ נגד היועץ המשפטי לממשלה
*אי העמדתם לדין של רופאים שהפרו צו ריתוק (העתירה נדחתה).
בעקבות שביתת הרופאים. הוציא שר הבריאות צוי ריתוק לכשליש מהרופאים במוסדות רפואה ציבוריים, אך צוי הריתוק לא קויימו כאשר הסתדרות הרופאים הודיעה שרופאים יקיימו שרותי רפואה חיוניים ללא צוי ריתוק. לאחר מכן בוטלו צוי הריתוק. העותר ביקש כי בג"צ יורה ליועץ המשפטי להעמיד לדין את מפירי הצווים ועתירתו נדחתה.
החוק מעניק למשיב סמכות של העמדה לדין וזו אינה סמכות שבחובה אלא סמכות שברשות. הדבר נתון לשיקול דעתו של היועץ המשפטי ורק אם יפעל עפ"י שיקולים פסולים יתערב בג"צ. הבחירה בין האפשרויות החוקיות השונות הוא ענין לבעל הסמכות וכל עוד בחירה זו היא במסגרת הדין אין בג"צ עושה עצמו כיועץ משפטי ומחליט את ההחלטות שהוא היה מחליט אילו הסמכות היתה נתונה בידיה בענייננו הגיע היועץ המשפטי למסקנה, לאחר שיקול, כי לאור ההסדר שהושג אין צידוק להעמיד לדין בגין הפרת הצוים בימים הספורים שבהם עמדו בתוקף. היועץ המשפטי הסביר את נימוקיו לכך במסגרת שיקולים ציבוריים ויחסי עבודה ואין מקום להתערבות בג"צ בשיקולים אלה.
(בפני השופטים: ברק, י. כהן, אבנור. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. חצקלביץ לעותר,עו"ד רנטו יאראק למשיבים. 15.6.83).
בג"צ 252/83 - מצר... בע"מ ואח' נגד עירית קרית מוצקין ואח'
*פיצויים בגין הפקעת מקרקעין
(העתירה נדחתה).
בשנים 1974-1970 הופקעו חלקות העותרים על ידי הועדה המקומית לתכנון הבניה ומכח תכנון מחדש של חלקותיהם קבלו חלקות מקוצצות שבחלקן הופקעו לצרכי ציבור. בעתירתם טוענים העותרים כי בפברואר 1983 שונה יעודן של החלקות באופן המזכה אותם לקבל פיצויים או את החלקים המופקעים עצמם, כאמור בסעיף 196(א) לחוק התכנון והבניה. העתירה נדחתה. העותרים מניחים כי היה שינוי יעוד של השטח המופקע שאם לא כן אין הם יכולים להביא עניינם בגדר סעיף 196 הנ"ל. בנסיבות אלה צודקים המשיבים כי תובענה כזו יכול ותוגש לביהמ"ש המוסמך, כשם שגם תביעת פיצוים לפי הסעיף האמור יכול ותתברר לפניו ומכח שיקול הדעת של בג"צ הוא לא יזדקק לעתירה.
(בפני השופטים: ש. לוין, י. כהן, בך. עו"ד צ. הדסי לעותרים, עו"ד ש. אבני למשיבות. 9.6.83)