תקציר סביר כרך כ"ב חוברת 10

ע.פ. 266/82 - הררי וסירי נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות שוד על יסוד עדות שותף לדבר עבירה. זיהוי קול. *איחוד תיקים והפרדתם.
(ערעורים על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.פ. 665/81 - הערעורים נדחו).

כל אחד משני המערערים הורשע בשתי פרשיות שוד. הם נדונו לשש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי ונגד הררי הופעלו בחופף מאסרים על תנאי. בת.פ. 666/81 הובאו לדין 5 נאשמים בעבירות שונות שבחלקן הואשמו גם שני המערערים. הואיל וחלק מהעדים עמד להעיד בשני התיקים אוחד הדיון עד לגמר שמיעת עדי התביעה. לאחר מכן פוצל הדיון וביהמ"ש סיים את שמיעת הראיות בת.פ. 666/81 וגזר את דינם של אלה שהורשעו. בין הנאשמים שהורשעו היה העד חלבי שמסר הודעה במשטרה וזו הוגשה לביהמ"ש לאחר "משפט זוטא". הודעה זו שימשה לאחר מכן כ"אמרה מחוץ לבית המשפט" נגד הררי. לאחר מכן המשיך ביהמ"ש במשפטם של שני המערערים ובעת שניתנה הכרעת הדין בתיק הנוכחי התייחס שוב ביהמ"ש למהימנות העדים תוך איזכור והסתמכות על מה שנקבע בתיק הקודם שם הוכרעה שאלת המהימנות של העדים שהעידו בשני התיקים.
סירי הורשע בפרשת שוד הקשורה למשפחת אמין. שלושה שודדים הגיעו למקום ובאמתלות שונות נכנסו לבית, היכו את בעליו ושדדוהו. לביסוס ההרשעה שימשה עדות שותף לדבר עבירה, אחד גור אריה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי אינו סומך על עד זה, ולא ישתמש בעדותו כהוכחה עיקרית, אלא כחומר מסייע להוכחה אחרת שתשמש בסיס עיקרי לקביעת העובדות. לענין ההרשעה של סירי בפרשת אמין היתה הקלטת שיחה שמתוכה עולה הודאה של המשתתף בה בשוד זה ואילו באשר לשאלה אם סירי הוא הדובר באותה הקלטה היתה עדות שוטר שזיהה את הקול. על זיהוי זה סמכו שופטי הרוב בביהמ"ש המחוזי ואילו שופט המיעוט סבר שאין לסמוך על זיהוי הקול. פרשת שוד אחרת בה הורשע סירי הינה שוד אשה בשם סמירה וגם בפרשה זו העדות היא של עד המדינה גור אריה וכן הקלטת שיחה כאשר קיימת עדות מזהה של שוטר שזיהה את הקול.
הררי הורשע בפרשת שוד סמירה ושוד בנק. בענין סמירה היתה עדות גור אריה והקלטה כאשר ביהמ"ש המחוזי קבע כי היתה עדות מזהה של הקול. בפרשת שוד הבנק הראיה העיקרית היא אמרתו של העד חלבי במשטרה כאמור. בתיק הנוכחי הסתמך ביהמ"ש המחוזי על אמרה זו מכח סעיף 10א, לפקודת הראיות. המערערים ערערו על הרשעתם ועל חומרת העונש והמדינה ערערה על קולת העונש.

א. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי שלא לבסס הרשעה על עדות גור אריה כעדות עיקרית. מידת המהימנות שיש ליחס לעד נקבעת, בין היתר, ע"י ביהמ"ש על פי התרשמותו מהעד המופיע בפניו ואין ביהמ"ש שלערעור מתערב בכגון דא.
ב. ניתן לראות בעדותו של גור אריה סיוע לעדות הנובעת מהקלטת השיחה בה השתתף סירי ובה קיימת הודאה בהשתתפות בשוד. לגבי זיהוי הקול כקולו של סירי היתה עדותו של איש משטרה ואין סיבה שלא לסמוך על עדות זו. זיהוי הקולות נעשה ע"י השוטר כששהה יחד אתו העד גור אריה אך אין לומר כי הושפע מגור אריה. אמת, כשנדרש זהוי ע"י עד ומבקשים לבחון מידת המהימנות של הזיהוי יש חשיבות לשאלה אם לא היתה השפעה על העד, שכן אם היתה השפעה אין הזהוי עצמאי. כדי למנוע חשש של השפעה יש לשמור על כללים שנקבעו למנוע השפעה כזו. אותו דין חל על זהוי רגיל ועל זהוי קול. אולם בעניננו הסביר העד כי הוא מכיר היטב את קולו של סירי ששמע לאורך זמן, ולא מדובר במקרה בו שמע את הקול פעם אחת ועליו לזהותו. כשמצא ביהמ"ש שיש להאמין לאיש המשטרה אין סיבה להתערב בכך. גם בפרשת שוד סמירה היו נגד סירי עדות גור אריה והקלטה והדברים שנאמרו לענין ההרשעה הקודמת יפים גם לענין הרשעה זו.

ג. הרשעתו של הררי בשוד סמירה התבססה על עדות גור אריה והקלטה. ביחס לשאלה אם ההקלטה היא משיחתו של הררי סבר ביהמ"ש כי היתה עדות איש המשטרה שזיהה את הקול, אך למעשה אין עדות כזו. אין גם לבסס את זיהוי ההקלטה על כך שלגבי קסטה אחרת שהוקלטה סמוך לאותו זמן זוהה קולו של הררי בודאות. באין ראיה שבדירת גור אריה, בה הוקלטה השיחה, לא היתה תחלופה של אנשים, אין לדעת אם לא השתתף בשיחה מישהו אחר, ועל כל פנים קיים ספק בדבר. לפיכך יש לזכות את הררי מאשמה זו.
ד. אשר להרשעת הררי בשוד הבנק - זו התבססה על אמרתו של חלבי במשטרה. בעדותו בביהמ"ש חזר בו חלבי מגירסתו המפלילה, אך ביהמ"ש החליט להעדיף את האמור באמרה על פני העדות בביהמ"ש. הוא עשה כן על יסוד התרשמותו מהעדות ובכך אין להתערב.
ה. הפרדת הדיון בין שני התיקים, לאחר שקודם לכן אוחד, איפשרה לסיים את הדיון בתיק בו הואשם חלבי ואח"כ להעידו בתיק זה. אין לקבל את טענת הסניגור נגד ההפרדה. נתקיימו מספר נסיבות המצדיקות את ההחלטה: אין מניעה כי הדיון יאוחד ויופרד לאחר מכן, המערערים הסכימו הן לאיחוד והן להפרדה, הם ידעו כי חלק מהנאשמים יעיד בתיק השני לאחר ההפרדה וסיום הדיון בענינם, הם לא העלו כל טענה של עיוות דין עם גמר הדיון בתיק האחר, כשביהמ"ש המשיך את הדיון בתיק הנוכחי לא ביקשו המערערים כי ביהמ"ש יפסול את עצמו כפי שרשאים היו לבקש וטענת פסילה לא תושמע בערעור אם לא הועלתה קודם לכן, לא נגרם עיוות דין בכך שאותם שופטים המשיכו בדיון בתיק השני.
ו. אשר לטענה כי בעת שהתיק היה מאוחד התנהל משפט זוטא בענין הודעת חלבי ובמשפט זה לא נטל חלק סניגורו של הררי ושעל כן אין להסתמך על הודעה זו כראיה נגד הררי - תנאי קבלתה של אמרה בכתב אינם כוללים תנאי מוקדם שיוכח שהאמרה היתה חפשית ומרצון. תנאי כזה חל רק כאשר האמרה מוגשת נגד מי שמסר אותה. יצויין כי למעשה לא התנגד סניגורו של הררי להגשת האמרה של חלבי בדיון המאוחר. גם לא נגרם עיוות דין להררי שכן אלמלא הוגשה ההודייה במשפט חלבי היתה התביעה יכולה להגישה במשפט הררי.
ז. במשפטו של הררי לא היה חלבי נאשם, אך גם אם ניתן היה לראותו כנאשם יחד עם הררי, באשר בחלק מסויים נשמעו הראיות נגד שניהם ביחד, לא היתה מניעה לקבל את אמרתו של חלבי כראיה נגד הררי.
ח. פרט לאמרתו של חלבי היתה עדות גור אריה וביהמ"ש ראה בה ראיה מסייעת. גור אריה היה אמנם גם הוא שותף לעבירה, אך עדותו של שותף לעבירה יכולה בנסיבות מסויימות להוות סיוע לעדותו של שותף אחר וכך אמרתו של חלבי ועדותו של גור אריה יכלו להביא להרשעת הררי בעבירת שוד. לשתי ראיות אלה היה חיזוק בכך שהמערער שיקר וניסה להרחיק עצמו מהיכרות עם גור אריה.
ט. אשר לעונש - אין לקבל את הערעורים של הנאשמים מחד ושל המדינה מאידך על מידת העונש. הררי אמנם זוכה מאשמה אחת, אך בהתחשב בנסיבותיו של שוד הבנק ועברו של הררי, אין להתערב במידת העונש. אשר לענשו של סירי - העבירות שהורשע בהן חמורות והוא עבריין בעל הרשעות קודמות רבות ומגוונות. אעפ"כ אין להחמיר בענשו, שכן ביהמ"ש שלערעור אינו נוהג למצות את חומר הדין עם הנאשם.

(בפני השופטים: בייסקי, שיינבוים, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד מור למערערים, עו"ד גב' פלפל למשיבה. 5.9.83).

ע.א. 82+289/83/341+818 - מרדכי בר דרור נגד עו"ד כסיף ואח'

*ואח' - הכרזה כפושט רגל והליכי הוצל"פ (הערעור נדחה).

המערער (להלן החייב) חוייב לשלם סכומי כסף לנושים ואלה פתחו בהליכי הוצל"פ נגדו ב- 1975. נערכה לו חקירת יכולת ונקבעו תשלומים חודשיים שלא עמד בהם. הוא פנה לביהמ"ש בבקשה להכריזו כפושט רגל ובקשתו נענתה. כונס הנכסים הרשמי מונה לכונס נכסיו ולאחר מכן מונה עו"ד כסיף, ב"כ הנושים, כנאמן בפשיטת רגל. החייב לא שיתף פעולה עם כונס הנכסים, הכונס ביקש מביהמ"ש לכפות עליו בקנס או במאסר לציית לדרישה להגיש דו"ח אך החייב לא הופיע לישיבות. כיון שכך החליט ביהמ"ש המחוזי לבטל את הכרזת פשיטת הרגל בשל ניצולה לרעה ע"י החייב. לאחר מכן הוחזרה פשיטת הרגל על כנה, בישיבה של ביהמ"ש שהחייב לא השתתף בה וביהמ"ש החליט כי עליו לשלם סכום חדשי החל מתאריך מסויים. כשהומצאה לו החלטת החיוב ביקש החייב לבטלה וטען שאין צורך בהליכי פשיטת רגל שכן הגיע להסכם תשלומים עם הנושים בהוצל"פ. בקשתו נדחתה והחלטת החיוב נשארה על כנה ועליה לא הוגש ערעור. לאחר מכן ניתן צו מאסר נגד החייב בשל אי ציות להחלטת החיוב. בהליכים נוספים ניתנו עוד החלטות נגד החייב. הערעורים על הסירוב לבטל את הכרזת פשיטת הרגל ועל הצו לאכיפת התשלומים ע"י מאסר נדחו.
אכן, כשביהמ"ש עומד לחייב פושט רגל בתשלומים מסויימים עליו לבחון את יכולתו ואילו החלטת החיוב ניתנה מבלי שהחייב נחקר על יכולתו ומבלי שהיה בפני ביהמ"ש נתון כלשהו בדבר הכנסותיו. אך מכאן אין החייב יכול להבנות בערעור, שכן החיוב הוטל בהחלטה שעליה לא הוגש ערעור ונשוא הערעור היא ההחלטה לאכוף במאסר את הציות להחלטת החיוב. החיוב בתשלומים יכול להבחן מחדש, אך לשם כך יש להגיש בקשה לעיון חוזר. יש לציין כי גם אם הדחייה היא פרוצדורלית, אין הדבר פוגע בחייב שכן לפי חומר שהוגש לביהמ"ש בדיונים אחרים יכול החייב לעמוד בתשלומיו. שאלה אחרת העומדת לדיון היא מסעדה אשר לפי הראיות היא שייכת לחייב ואילו הוא טוען שהיא שייכת לאשתו ובינתיים נתן ביהמ"ש צו לתפיסתה ע"י הנאמן. גם בכך אין להתערב. ביהמ"ש ציין כי אין ספק שהחייב תימרן בין פשיטת רגל ובין הוצל"פ במשך שנים כדי להתחמק מתשלום כלשהו לנושים ולכן בדין סרב ביהמ"ש לאפשר לו את המשכת התימרונים הנדונים.

(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד בוכהלטר למערער, עוה"ד כסיף וקליבץ למשיבים. 25.7.83).

ע.א. 271/82 - ישעיהו ברנט ואח' נגד בנק ברקליס דיסקונט בע"מ ואח'

*מעשה פשיטת רגל" (הערעור נתקבל).

המשיב נושה במערערים סכומי כסף גדולים. להבטחת חובותיהם מסרו המערערים לבנק יהלומים כבטוחות והם טוענים כי הבנק עשה מעשה עילה בבטחונות והם זכאים לקבל דמי נזק. המערערים הגישו לביהמ"ש המחוזי תובענה לדמי נזק בסכום העולה על הסכום שהבנק טוען שהמערערים חייבים לו ובגדר התובענה ביקשו לדחות תשלום האגרה. לבקשה צורף תצהיר שבו כותב המערער כי מעשיהם של הבנקים (התובענה היא גם נגד בנק המזרחי אך נשוא ערעור זה אינו נוגע לבנק המזרחי). גרמו למערערים נזק בל יתואר והרסו אותם מבחינה כלכלית. בתצהיר כותב המערער כי "כתוצאה מהאמור בכתב התביעה, ירדנו לדרגה של פושטי רגל למעשה הנאבקים על קיומם ומחייתם...במידה והבקשה לא תיענה חלילה, יהיה בכך משום נעילת דלת בפני התובעים שרוששו על ידי הנתבעים". הבנקים פנו לביהמ"ש על יסוד פיסקאות אלה וטענו שיש בהן מעשה פשיטת רגל והגישו בקשות לצו כינוס כנגד המערערים.
ביהמ"ש המחוזי נתן נגד המערערים צו כינוס. לאחר החלטת ביהמ"ש התפשרו המערערים עם בנק המזרחי והערעור נגד בנק ברקליס נתקבל.
החלטת ביהמ"ש המחוזי מתבססת על סעיף 5 (5) לפקודת פשיטת הרגל. סעיף 5 אומר "מעשה פשיטת רגל הוא לחייב אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה... (5) הודיע לנושה מנושיו כי הפסיק, או עומד להפסיק, לשעה או לצמיתות לשלם את חובר". ביהמ"ש המחוזי סבר שדי במצב של אינסולבנטיות, שעליו הודיע החייב לביהמ"ש, כדי להוות את מעשה פשיטת הרגל הנזכר בסעיף 5(5) ולא היא. אין מצב של אינסולבנטיות כשהוא לעצמו מצדיק הליכי פשיטת רגל נגד החייב, אלא שהנושה צריך להצביע על קיומה של "עילה" שהיא מעשה של פשיטת רגל המצדיקה נקיטת הליכים כאלה. ביהמ"ש גם לא צדק בסברו שניתן לראות בתצהיר "הודעה לנושה" כדרוש לפי פסקה 5(5). בתצהיר אין המערערים מודיעים לנושיהם דבר ורק מבקשים מביהמ"ש לדחות את תשלום האגרה מחמת מצב האינסולבנטיות שנכפה עליהם לפי טענתם על ידי הבנקים. קיימת מחלוקת בין הפוסקים אם די בכך שנושה סביר ילמד מן ההודעה, לפי מבחן אובייקטיבי, על כוונה להתלות את תשלום החובות, או שיש צורך כי הכוונה תמצא ביטוי מפורש בהודעה ותצביע על כוונתו הסובייקטיבית של החייב להתלות תשלום חובו. בענייננו, גם מבחינה אוביקטיבית אין לפרש את האמור בתצהיר הודעה על כוונה להתלות את תשלום החובות.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין עו"ד י. וינרוט למערערים, עו"ד י. לוינסקי לבנק. 22.8.83).

ע.א. 862/80 - עירית חדרה נגד אהרון זוהר ואח'

*אחריות עיריה לנזיקין עקב מחדל בתפקיד מינהלי (הערעור נדחה).

המשיב החנה את מכוניתו תחת סככה באיזור חוף הים בתחום שיפוטה של עירית חדרה ובהיותו לצד מכוניתו נפל חלק ממנה ופגע בו ובמכוניתו. הסככה עשויה בטון והיא בנויה על חלקות 17 ו-38 בגוש פלוני. היא נבנתה בתקופת המנדט והבאים לחוף הים נוהגים להחנות את רכבם תחת הסככה. זו היתה במצב רעוע ומטה ליפול והייתה מבנה מסוכן. הבעלים של חלקה 17 הם אנשים פרטיים, והבעלים של חלקה 38 היא מדינת ישראל. עפ"י התוכניות החלות במקום מיועדת חלקה 38 לשמש כדרך ציבורית, הדרך טרם תוכננה, אך עוברות בחלקה מכוניות שכן בהמשך החלקה מצוייה דרך סלולה. החזקה בחלקה 38 טרם הועברה לעירית חדרה. ביהמ"ש המחוזי חייב את עירית חדרה, את מדינת ישראל ואת בעלי חלקה 17 בתשלום נזקיו של המשיב, כל אחד שליש. העיריה חוייבה על יסוד סעיף 235 לפקודת העיריות המחייב את העיריה להסיר מכשול מדרכים שבתחומה וביהמ"ש סבר כי חלקה 38 היא דרך ציבורית. הערעור הוא של העיריה בלבד והוא נדחה.
בדחותו את הערעור סקר השופט ברק את השאלה אם ניתן לחייב את העיריה בגין טיפול רשלני בחובות המינהליות המוטלות עליה והגיע למסקנה חיובית. בענייננו החיוב אינו על יסוד סעיף 239 הדן בדרכים שכן אין זה בטוח כי אכן מדובר כאן בדרך, כי התוכנית לסלילת דרך טרם יצאה לפועל. החבות היא על יסוד סעיף 249 הנותן לעיריה סמכויות שלטוניות לענין מניעת מבנים מסוכנים, וכאן התרשלה העיריה בהפעלת סמכותה נגד המבנה המסוכן. השופט ברק קבע כי חובת הזהירות בנזיקין קיימת הן לענין פעולות פרטיות של הרשות השלטונית, כמעבידה או כמחזיקה ברכוש, ואין לענין פעולות מינהליות של הרשות השלטונית, בין אם הן מעוגנות בהוראה חקוקה ספציפית, ובין אם הן נוגעות בסמכויות המינהל הכלליות,
או של עובדי הציבור הפועלים במסגרתה. באלה כבאלה עליה לצפות, בתנאים מסויימים, כי התרשלות תגרום נזק, ועליה לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע אותו נזק.

(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד י. אלמוג למערערת, עו"ד ע. מיכלין למשיב, עו"ד גב' נ. לבנה למשיבה, עו"ד גולן למשיבים האחרים. 14.7.83).

ע.א. 310/82 - פלונית ע"י האפוטרופוס שלה נגד היועץ המשפטי לממשלה

*אימוץ (הערעור נדחה).

הערעור נוגע להחלטת ביהמ"ש המחוזי להכריז על קטין כבר אימוץ. טענה מקדמית של ב"כ המערערת היתה כי מאחר ובקשת האימוץ הוגשה כאשר חוק אימוץ ילדים משנת 1960 היה בתוקפו, יש להחיל על ענייננו הוראות חוק זה ולא הוראות חוק אימוץ ילדים משנת 1981 שהיה בתוקף בשעת קיום הדיון בתיק. טענה זו נדחתה על ידי ביהמ"ש המחוזי וגם ע"י ביהמ"ש העליון, בהחלטה מפי השופט אלון שאליו הצטרף השופט חלימה, בעוד השופטת נתניהו סברה כי הקטין הוא בר אימוץ גם לפי החוק משנת 1960 ועל כן אין צורך להחליט בשאלה אם חל על המקרה החוק החדש משנת 1960. לגופו של ענין נדחה הערעור על החלטת האימוץ.
לענין תחולתו של החוק משנת 1981 ציין השופט אלון כי חוק זה חל גם על עניינים שהדיון בהם החל לפני תחילתו של החוק. ההנחה שהמחוקק לא התכוון להחיל הוראות מהותיות למפרע מבוססת על העיקרון שבדרך כלל אין לפגוע בזכויות מוקנות. אולם, ביחסי הורים וילדים וסוגיית האימוץ, אין לדבר על זכויות מוקנות וכדרך כלל יש לפסוק עפ"י טובת הילדים. כאשר המחוקק עיין בטובת הילד ומצא שיש לשנות את החוק ולקבוע כי במקרים אלה ואלה ניתן להכריז על הילד כבר אימוץ גם ללא הסכמת ההורה, אין להעלות על הדעת כי ביהמ"ש יתעלם מטובתו של הילד כפי שהיא בעיני המחוקק אותה שעה של הדיון ויפסוק שלא לטובתו של הילד משום שההורים כבר רכשו "זכות קנויה" לפני צאת החוק. כאמור סברה השופטת נתניהו שאין צורך להחליט בשאלה זו בתיק הנדון.
לגופו של ענין - האם של הקטין היא עצמה בעלת מנת משכל מפגרת וסודרה ע"י השירות למפגר במוסדות שונים. אמה של פסולת הדין, הסבתא של הקטין, מונתה כאפוטרופוס על פסולת הדין. מסתבר- שהאם אינה יכולה לטפל בילד ואף לא טיפלה בו וגם הסבתא ובני משפחת האם לא טיפלו ואינם מסוגלים לטפל בילד. במקרה זה, לדעת השופט אלון, יש להחיל את הוראות סעיף 13(3) לחוק אימוץ ילדים, שלפיו, כאשר ההורה של הקטין הוכרז כפסול דין רשאי ביהמ"ש להכריז על הקטין כבר אמוץ.
השופטת נתניהו סברה כי גם לפי החוק הקודם יש לתת את צו האימוץ מן הטעם שמדובר בהורה שנמנע דרך קבע למלא חובותיו כלפי הקטין, אם כי אין לפקוד עובדה זו כעוון על האם שכן היא מוכת גורל ומפגרת בעצמה.
אשר לאב - נקבע כי הוא הפקיר את ילדו ולא מילא את חובותיו כלפיו ועל כך לא בא ערעור בפני ביהמ"ש העליון.

(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, חלימה. עו"ד ורדמוד למערערת, עו"ד ראב למשיב. 7.7.83).

בג"צ 444/83 - חברה קדישא חיפה נגד שופט בימ"ש השלום בחיפה ואח'

*ניתוח גופה וחקירת סיבות מוות (העתירה נתקבלה).

ביום 11.7.83 החליט בימ"ש השלום בחיפה, בבקשה לחקירת סיבת מוות שהוגשה ע"י המשטרה, כי יש צורך בביצוע נתיחת הגופה של המנוחה צפורה אניס שנמצאה יום לפני כן ללא רוח חיים בדירתה בחיפה. השופט ציין
בהחלטתו כי ליד חלון הדירה נתגלה צנור ברזל ומוט מתכת ועליו כתם דם ויש חשש לקשר בין החלודה על מוט הברזל לבין פרורי חלודה שנמצאו בדירה. עפ"י ההלכה, סבר השופט, כאשר ישנה אי בהירות בקשר למוות יש צורך בנתיחה. העתירה נועדה למנוע את הנתיחה והוגשה ע"י חברה קדישא בחיפה. ב"כ המדינה טען טענה טרומית כי אין לעותרת מעמד בכגון דא. העותרת הציגה עצמה בעתירה כמי שמופקדת על היהודים הנפטרים בתחומי העיר חיפה. מסתבר כי העותרת נטלה חלק בדיון בפני שופט השלום, אליו הוזמנה ע"י המשטרה. ב"כ המדינה מסביר כי הזמנת העותרת נבעה מכלל שקבעה לעצמה משטרת חיפה להזמין את הח"ק לכל דיון בבקשה לחקירת סיבות מוות. בנסיבות אלו, לא ברור מדוע סברה המדינה שהעותרת נטולה מעמד בפני בג"צ. די בעובדת הזמנתה כדי לדחות את הטענה של היעדר מעמד שהועלתה בבג"צ. יש להוסיף לכך כי עפ"י חוק האנטומיה והפתולוגיה יתן שופט חוקר הזדמנות לגוף בעל ענין, המבקש זאת, להשמיע את דבריו לפני שיצווה על ניתוח גוויה. החוק אינו מפרט במי רואים אדם או גוף בעל ענין, אך בענייננו אין צורך לקבוע הלכה בענין זה שכן, כאמור, אין הצדקה לכך כי מי שהוזמן לקחת חלק בדיון יידחה בהמשך הדיון בשל היעדר מעמד כביכול.
לענין נתיחת הגופה קבע כבר בג"צ בעבר כי אין להורות על נתיחה אלא אם כן הורה שופט חוקר לפני כן על חקירת סיבת מוות. הווה אומר, אין בידי השופט סמכות להורות על בדיקת הגוויה אלא במסגרת חקירה עליה הורה כדין. בענייננו לא הורה השופט על קיום חקירה ובכך לקתה החלטתו בחסר שיש בו כדי לשלול תוקפה.
המשטרה לא הציגה בפני השופט החוקר את כל הפרטים שהיו בידיה ולא נמסר תיאור מלא ומפורט על מצב הדירה ומצב הגופה כאשר אנשי מגן דוד אדום הגיעו למקום, לא הוגשה כל חוו"ד רפואית המתייחסת למצב החיצוני של הגופה ולמסקנות הלכאוריות היכולות להשתמע מכך. ענין מוט הברזל שנמצא בחצר הבית היה לכאורה נטול קשר לאירועים מאחר ולא היו סימני פריצה לדירה. בכל הנסיבות יש להחזיר את הענין לשופט השלום שישמע את דברי הרופאים ואנשי צוות מגן דוד אדום שהגיעו ראשונים אל המנוחה, ולאחר שמיעת דברים אלה ישוב ויחליט אם יש מקום להורות על חקירת סיבות המוות ובדיקת הגופה. לעותרת יש זכות להוסיף ולהופיע בדיון בפני השופט החוקר.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד שטוב לעותרת, עו"ד צור למשיבים. 4.8.83).

בג"צ 280/83 - אברהם גד ו- 12 אח' נגד מפקד משטרת מחוז חיפה ואח'

*דחיית עתירה על הסף מחמת חוסר נקיון כפיים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העתירה התייחסה להחלטת המשטרה לאסור הפעלת מכונות למשחקי וידיאו המשמשות למשחקי קלפים. 13 העותרים, המנהלים מועדונים של מכונות משחק, פנו לבג"צ, לאחר שנודע להם כי המשטרה מתכוונת לתפוס את מכונות המשחק, וביקשו כי ביהמ"ש יורה למשטרה ליתן טעם מדוע לא תימנע ממתן הוראה על סגירת עסקיהם של העותרים ומדוע לא תימנע מן התפיסה האמורה. כן נתבקש צו ביניים. בעקבות העתירה ניתן ע"י בג"צ צו על תנאי וצו ביניים כמבוקש.
מתצהירי התשובה עולה כי 11 מתוך 13 העותרים מנהלים את עסקיהם ללא רשיון, כך שעצם ניהול העסקים שבקשר אליהם עתרו לבג"צ היא בגדר עבירה. עובדה זו שהיא מהותית ויורדת לשורשו של ענין הועלמה מבג"צ. העתירה התייחסה לשאלה מדוע לא תימנע המשטרה מסגירת מקום העסקים, ולענין זה יש
הבדל משמעותי בין בעל עסק הפועל כדין ומבקש מניעת הסגירה לבין בעל עסק שאין לו רשיון והרשות המוסמכת רשאית לסגור את עיסקו. מנוסח העתירה ניתן להסיק כי העלמה זו נעשתה ביודעין ויש להניח שביהמ"ש היה נוקט בהליכים שונים מאלו שנקט בהם אילו ידע את העובדות כהווייתן. לפיכך יש לדחות את העתירה על הסף מבלי להכנס לדיון לגופו של ענין.
גם באשר לשני בעלי עסקים שיש להם רשיון התוצאה צריכה להיות דומה. כאשר בעלי רשיון לעסק חוברים יחד עם 11 עותרים שאין להם רשיון ואשר מעלימים עובדה זו מבג"צ, יש לחוסר נקיון הכפיים הבולט של העותרים נעדרי הרשיון השלכה ישירה על מעמדם של השניים שהם בעלי רשיון, כי עניינם נבלע בעניינם של אלה שפנייתם לבג"צ הוכתמה בחוסר נקיון כפיים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, גב' אבנור. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ענבר לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 7.7.83).

בג"צ 496+505/83+488 - בראנסי, דסוקי וכרים נגד שר הפנים ואח'

*ואח' - סירוב לתת היתר יציאה לסעודיה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

שלושת העותרים ביקשו שבג"צ יורה למשיבים כי יתן להם היתר יציאה מהארץ למכה שבערב הסעודית כדי לקיים מצוות העליה לרגל. עתירתם נדחתה. בניגוד לחופש התנועה הרגיל המוקנה לאזרח ישראל לצאת לחו"ל, אלא אם כן קיים יסוד לחשש שיציאתו עשויה לפגוע בבטחון המדינה, קיים איסור על יציאה לאחת הארצות שבעיקרן הן ארצות אוייב, זולת אם נתן שר הפנים היתר יציאה. הסיבות הבטחוניות שעמדו ביסוד האיסור האמור הן ברורות מאליהן ואין לקבל את טענת העותרים כי טעמו של האיסור היה מוגבל לתנאים המיוחדים ששררו בארץ כאשר הותקנו בשנת תש"ח ופג בימינו. קיימת סכנה בטחונית פוטנציאלית במתן היתר כולל לאזרחי המדינה לצאת למדינת אוייב. שר הפנים היה ער למאוויהם של מוסלמים רבים לצאת למכה ומבין 3,800 בקשות סרב להיעתר ל- 48 בקשות בלבד ובהן שלושת העותרים.
שיקול הדעת ליתן היתר מסור לשר הפנים ובג"צ לא יתערב בשיקול הדעת אלא אם כן עשה השר שימוש בנימוקים מופרכים או בלתי סבירים או התחשב בשיקולים שאינם רלבנטיים. כמו כן די בחשש שאינו מופרך שמא יפגע בטחון המדינה כדי לדחות בקשה להיתר יציאת למדינת אוייב מבלי שבג"צ יתערב בדבר. אין ללמוד על המקרה שלפנינו מסוגיות אחרות של תקנות שעת חרום שבהן הוסמכו השלטונות להטיל הגבלות על חופש התנועה של האזרח. כאשר מדובר בהגבלות רגילות חייב מכלול הראיות להצביע על סכנה הצפויה מן האיש שאת תנועותיו מבקשים להגביל, שהרי הכלל הוא כי זכותו של אזרח היא לנוע בתחומי המדינה ללא הגבלה, מה שאין כן בסוגיה דנא כאשר המחוקק סבור היה שעצם היציאה למדינת אוייב עשויה לטמון בחובה סכנה בטחונית פוטנציאלית ולענין זה די בראיות קלות משקל, כגון חשש שאינו מופרך, ראיות שאולי לא היו מספיקות לגבי מגזרים אחרים כאמור. מהחומר שהוגש עולה כי לגבי שלושת העותרים היה בידי שר הפנים מספיק חומר שימנע מתן רשיון לצאת למכה כמבוקשם.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עוה"ד מ. קיואן וא. ריאד לעותרים, עו"ד מ. רובינשטיין למשיבים. 25.8.83).

בג"צ 219+225/81 - מאיר שטרית ואח' נגד שר החקלאות ואח'

*הקצאת נחלות מטעם מינהל מקרקעי ישראל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרים הם תושבי יבניאל המבקשים להיות כלולים בין אלה שהוקצו להם יחידות חקלאיות במסגרת הקצאת נחלות מטעם מינהל מקרקעי ישראל לתושבי יבניאל. בנוסף לעתירה כי העותרים יהיו
כלולים כאמור קיימת גם בקשה כי חלק מאלה שזכו בהקצאה תבוטל מועמדותם, אך אלה לא צורפו כמשיבים ע"י העותרים למרות שענין זה הועלה בתחילת הדיון. העתירה נדחתה.
המשיבים קבעו לעצמם קריטריונים שלפיהם אושרו המועמדים ואין לקבל את טענת העותרים על אפליה, שיקולים פסולים וזרים וכיוצא באלה טענות כנגד קביעת הקריטריונים. המצב הוא שיש הרבה יותר מועמדים מאשר החלקות שעומדות להקצאה ובמצב כזה אין דרך אחרת אלא לקבוע קריטריונים כיצד להקצות את הנחלאות, ואין בג"צ מתערב בשיקול דעת של הרשות המינהלית אלא אם נפלו בה הפגמים המצדיקים התערבות. בג"צ בדק שורה של טענות שהועלו ע"י העותרים נגד הקריטריונים ונגד דרך היישום של הקריטריונים והפעולה של הועדה שקבעה את המועמדים והגיע למסקנה שלא היה כל פסול לא בקריטריונים ולא בדרך הפעולה של הועדה.

(בפני השופטים: אלון, ברק, שילה. החלטה - השופט אלון. עו"ד ולנר לעותרים, עו"ד בן טובים למשיבים. 3.8.83).

בג"צ 44/83 - הרב בר שווצרמן נגד המפקח על הבנקים ובנק לאומי לישראל

*דרישה שהמפקחת על הבנקים תבדוק פעולות בנק הנוגעות לעותר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

לעותר היה סכסוך כספי עם בנק לאומי ולדעתו נהג הבנק שלא כשורה בענין שנגע לחשבונות הבנק של העותר. הוא פנה למפקחת על הבנקים בבקשה שתעשה שימוש בסמכויותיה ותבדוק את פנייתו בדבר פעולותיו של הבנק. המפקחת הגיעה למסקנה כי לא הובא בפניה חומר מספיק בשאלה הנדונה והודיעה לעותר כי אין לה הכלים לברר את המחלוקת העובדתית שבין העותר לבין הבנק ואת מהימנות הגירסאות השונות שהועלו בפניה. היא ציינה כי מכיוון שהעותר הגיש תביעה אזרחית נגד הבנק יתבררו בתביעה כל השאלות שבמחלוקת בין הצדדים. עתירת העותר לצוות על המפקחת לעשות שימוש בסמכויותיה ולברר תלונתו של העותר נדחתה בהתחשב בנסיבות הענין.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, י. כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מ. וגנר לעותר, עו"ד א. בן טובים למפקחת על הבנקים, עו"ד ב. לוינבוק לבנק לאומי. 15.8.83).

ע.א. 455/82 - מאיר שושנה נגד יעקב ויעל מזרחי

*הפרת הסכם למכירת דירה והבאת ראיות (הערעור נדחה).

המערערת היתה בעלת דירה בת שנים וחצי חדרים והיא ביקשה למכור אותה. באחד הערבים, בדצמבר 1981, הגיעו לבית המערערת, המשיבים יחד עם מתווך, והציעו תמורת הדירה 480,000 שקלים. התנהל מו"מ ממושך שבו לקח חלק פעיל גם המתווך ולאחר מיקוח שנמשך עד לאחר חצות נחתם זכרון דברים שלפיו התחייבה המערערת למכור את הדירה למשיבים תמורת 480,000 שקלים ונקבע כי למחרת היום ילכו בעלי הדין לעו"ד כדי לחתום על חוזה. בעת חתימת זכרון הדברים שילמו המשיבים למערערת 5,000 שקלים. למחרת חתמו הצדדים אצל עו"ד על חוזה סטנדרטי ובמעמד החתימה שילמו המשיבים עוד 45,000 שקלים. יומיים לאחר חתימת החוזה שיגרה המערערת למשיבים מכתב בו היא טוענת כי חתמה על החוזה עקב לחץ והשפעה בלתי הוגנת ועל כן היא מבטלת את החוזה, אלא אם כן בתוך 48 שעות ישונו תנאיו ומחיר הדירה ישוערך. המערערת עשתה זאת לאחר שנאמר לה ע"י אנשים שונים כי ערך הדירה בשוק הוא 620,000 שקלים. היא סרבה לקבל את המשך התשלומים והמשיבים הגישו בהמרצת פתיחה תובענה לצוות על אכיפת החוזה. מאידך הגישה המערערת תביעה אזרחית רגילה להצהיר על בטלות החוזה. ביהמ"ש המחוזי איחד את הדיון וסרב להרשות חקירת המצהירים על תצהיריהם והבאת ראיות, בקבעו כי המחלוקת היא משפטית גרידא
וניתן לפסוק עפ"י העובדות העולות מהתצהירים. המערערת טענה בתצהירה טענות שונות ובכללן טעות והטעיה בקשר למחיר הדירה, מעשה מרמה מצד המשיבים והמתווך שידעו את ערכה האמיתי של הדירה, אילוץ שכן המשיבים לא הניחו לה וניהלו אתה מו"מ עד לחצות הלילה כאשר חתמה על זכרון הדברים, וכן טענת עושק באשר המשיבים ניצלו את מצוקתה ואת אי הבנתה וחוסר נסיונה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי גם אם כל מה שנאמר בתצהיר באשר לעובדות נכון, הרי מבחינה משפטית אין הדברים יכולים לעזור למערערת ומן הראוי לאכוף את החוזה. יחד עם זאת קבע ביהמ"ש המחוזי כי התשלומים יהיו צמודים. לפני שהחל הבירור בערעור זומנו הצדדים לביהמ"ש העליון לדיון מקדמי ואז נתברר כי צו האכיפה כבר בוצע וכי המערערת הגישה תביעה נגד המשיבים לפצותה על נזקיה כתוצאה מאותה עיסקה. בנסיבות המקרה נדחה הערעור.
בפסק דין מפי השופט לוין צויין כי לאחר שהעיסקה יצאה כבר אל הפועל אין טעם ואין הצדקה להחזיר את הגלגל אחורנית ולהתחיל את הדיון מבראשית. הקובלנה העיקרית היא שביהמ"ש לא איפשר להביא ראיות משלימות לביסוס טענת העושק וכו'. אם הטענה היתה מתקבלת היא לא היתה מביאה לביטול העיסקה, אלא לכל היותר לקיום הדיון מחדש. מעבר לכך אפילו על פי כל מה שנטען על ידי המערערת בכתב הערעור ובסיכומים שבכתב אין צידוק לשנות את המסקנה של ביהמ"ש המחוזי. המערערת היתה מעוניינת למכור את הדירה והתמקחה על המחיר אך לא העלתה דרישה לתשלום 620,000 שקלים. אם טעתה בתמורה המוסכמת הרי הטעות היא בכדאיות העיסקה וטעות כזו אינה מאפשרת חזרה מהחוזה וביטולו. אפילו נניח שבלילה שבו נוהל המו"מ היתה המערערת במצוקה, הרי כשבאה למחרת היום לעורך דין וחתמה על החוזה לא השמיעה כל טענה באשר לתמורה ושיעורי התשלום. לענין צו האכיפה - נקודת המוצא בדיני חוזים היא שהסעד העדיף הוא צו לאכיפת חוזה. רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ימנע ביהמ"ש מלצוות על האכיפה. ביהמ"ש המחוזי הורה על הצמדת התשלום למרות שעפ"י החוזה מחצית הסכום נקבעה לתשלום בשיעורים ללא הצמדה ושיערוך. לפיכך יש לדחות את הערעור.
השופט בייסקי סבר כי היה פסול בהחלטת ביהמ"ש שלא לאפשר הבאת ראיות כאשר למעשה תיק אחד משני התיקים שאוחדו היה תיק אזרחי רגיל. בנסיבות רגילות היה פגם זה מצדיק קבלת הערעור והחזרת הדיון לביהמ"ש המחוזי. אך כיון שבינתיים נאכף החוזה, הדירה נרשמה ע"ש המשיבים ונמסרה להם החזקה, התמורה הועמדה לרשות המערערת וזו הגישה תביעה כספית לפיצוי על הנזקים שנגרמו לה, אין מקום להחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי לדיון נוסף.
השופט גולדברג סבר אף הוא וכי לפחות בעילת ביטול ההסכם בגין עושק שטענה המערערת, מן הדין היה לאפשר לה להביא ראיותיה. ברם, בנסיבות המקרה אין הצדקה להחזיר את הגלגל אחורנית ולהתחיל את הדיון מבראשית.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גולדברג. עו"ד י. דגן למערערת, עו"ד י. ירון למשיבים. 14.7.83).

ע.א. 695/82 - דפנה שפר ואח' נגד דן שפר

*מזונות (הערעור נדחה).

המערערים הם אשתו ושלושת ילדיו הקטינים של המשיב. האשה משתכרת מיגיע כפיה ועל כן לא חייב ביהמ"ש את המשיב בתשלום מזונותיה. חובתו של המשיב באשר להוצאות האשה מצאה ביטוי בחיובים עבור מדור ומכונית. לענין זה נקבע כי המשיב ישלם את המסים החלים על הדירה בה מתגוררים המערערים וכן באגרות רדיו וטלויזיה ודמי ביטוח. כן חוייב בתשלום הוצאות
קופ"ח, בתשלום חודשי של 1,500 שקל לאשה לכיסוי חלקה בהוצאות החזקת הבית השוטפות לרבות החזקת עוזרת. וההוצאות הקבועות של רישוי שנתי, ביטוח חובה וביטוח מקיף של מכונית האשה: אשר למזונות הילדים - בחן ביהמ"ש המחוזי את שיעור השתכרותו של המשיב וצרכי הילדים וקבע כי על המשיב לשלם למזונות הילדים 5,000 שקל לחודש צמודים למדד מאי 1981 ומעודכנים אחת לארבעה חדשים וקיצבת הביטוח הלאומי תשולם אף היא לאשה. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי פירט את נימוקיו להחלטתו ומה שמתבקש ביהמ"ש העליון אינו אלא בדיקה מחודשת של כל הכנסות המשיב מצד אחד וצרכי המערערים מצד שני כדי להגיע לסכום גבוה יותר. ערכאת הערעור לא תעשה כן אם לא הוצבע בפניה על משגה מהותי. אין ביהמ"ש שלערעור בודק מה סכום המזונות שאותו הוא היה פוסק אילו ישב כערכאה ראשונה אלא אם החלטת ביהמ"ש המחוזי מעוגנת בנתונים שהובאו בפניו. לפי אמת מידה זו אין להתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מ. בר שלטון למערערים, עו"ד ד. זעירא למשיב. 15.8.83).

ע.א. 388/82 - רחל ומאיה ארליך נגד צבי ארליך

מזונות מורדת (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' נתניהו ובייסקי נגד דעתו החולקת של השופט אלון).

המערערות הן אשתו של המשיב ובתם הקטינה. האשה הגישה תביעת מזונות עבורה ועבור הבת. בני הזוג אינם גרים יחדיו והסיבה היא שתיינותו של המשיב. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת האשה למזונות בקבעו כי היא גמרה אומר לנתק את קשריה מהבעל ועל כן היא מורדת וקיפחה את זכותה למזונות. דעתו זו ביסס ביהמ"ש על מכתבה של המערערת למשיב שנאמר בו "אני מבקשת ממך שתפסיק להתקשר כל הזמן מפני שאני לא מעוניינת לדבר איתך...אני איתך גמרתי את היחסים לגמרי...". גם במשפט עצמו, קובע ביהמ"ש המחוזי, היה ברור שאין האשה מתעניינת יותר בגורל בעלה ואין לה כל רצון לאפשר שיקום חיי המשפחה, ולאפשר לבעל, שעזב את הבית, לחזור לביתו ולמשפחתו גם אם הרופאים יקבעו שהוא נגמל או שיש לו תקנה. אשר למזונות הילדה קבע ביהמ"ש המחוזי כי הוא מקבל כנכונה את הערכת הסכומים שנתבעו עבור כלכלה, ביגוד, הנעלה וצעצועים וכדומה בסך 4,070 שקל ומתוך הסכום שנתבע פסק את המחצית ולכך הוסיף עוד 800 שקל שכר מטפלת. הסכום שנפסק הוצמד למדד אחת לשלושה חדשים החל מיום 11.4.1982. ערעורה של האשה נתקבל ברוב דעות השופטים בייסקי וגב' נתניהו בפסק דין מפי השופטת נתניהו, לעומת דעתו החולקת של השופט אלון.
לענין הכרזת האשה כמורדת, ציינה השופטת נתניהו, המסקנה שהסיק ביהמ"ש המחוזי מדברי האשה אינה נכונה. חיי האשה היו בלתי נסבלים עקב שכרותו של הבעל, המאבד בעת היותו שתוי כל שליטה על מעשיו ומעורר שערוריות. הנתבע טען אמנם שהוא נגמל משתייה אך הוא לא הגיש כל אישור על כך. אין בסיס למסקנת ביהמ"ש המחוזי כי המערערת כביכול חוששת שמא יתברר שהבעל אכן נגמל ולא ישוב לדרכו הרעה. להיפך, עולה בבירור מדברי האשה כי היא חוששת שאין יסוד וכסוי לדברי המשיב שנגמל משתיה והיא מפחדת שימשיך לתת עינו בבקבוק וחייה שנרגעו כאשר המשיב עזב את הבית יהפכו שוב לבלתי נסבלים. לחשש זה יש יסוד סביר שהרי דברי המשיב שעבר טיפול גמילה אינם נתמכים בשום ראיה. מכאן כי יש למערערת צידוק לסרובה לקבל את המשיב חזרה והוא נובע מטעמים כנים ומחשש מבוסס.
לענין זה קובע השופט אלון, בדעת מיעוט, כי לפי קביעת ביהמ"ש המחוזי המניעה לחידוש החיים המשותפים היא מצד האשה, היינו שהיא המורדת. אין
ביהמ"ש שלערעור מתערב בממצאי ביהמ"ש ששמע את העדים והתרשם מדבריהם ומהימנותם, אלא אם הערכת העדויות יסודה בשיקולים המתעלמים מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל, או כאשר אי מהימנותו של העד בולטת לעין וכיוצא באלה. כזאת לא אירע בענין שבפנינו. השופט האמין לעדותו של הבעל כי נגמל משתיה ואין פגם בכך שהבעל לא הביא אישור רפואי כאשר דבריו לא נסתרו אף לא ע"י האשה עצמה. באשר לגורמי שתיינותו של הבעל היו גירסאות האשה והבעל שונות ובעוד האשה טענה שהוא שתיין עוד מלפני הנישואין, טען הבעל כי הוא החל לשתות מחמת שהאשה התייחסה אליו קשה ובשאלה זו לא קבע ביהמ"ש איזו משתי הגירסאות היא הנכונה. על כל פנים השאלה החשובה היא מה המצב הנוכחי של הבעל ובענין זה קבע ביהמ"ש קביעה חד משמעית שהוא נגמל ואין סיבה להתערב בה.
אשר לענין גובה המזונות קבעה השופטת נתניהו בפסק דין הרוב, כי בנוסף לסכום של 2,835 שקל כאמור, יש לחייב את הבעל בתשלום 2,000 שקל מזונות המערערת. עפ"י קביעת ביהמ"ש המחוזי משתכר המשיב 4,000 שקל לחודש אבל יכול להתשכר יותר. השופט ציין כי יש לקבל את הערעור גם באשר למועד ההצמדה. כיון שהסכומים נפסקו על סמך האמור בכתב התביעה יש להצמידם ליום הגשת התביעה ולא למועד סמוך למתן פסק הדין. בשאלה זו חלק השופט אלון על פסק דין הרוב. הבעל משתכר כאמור 4,000 שקל ואם הוא יעשה מאמץ יתווספו לכך עוד 5004 היינו 6,000 שקל. האשה עובדת במשרד רואה חשבון חצי משרה ומרויחה 2,600 שקל לחודש. לפי פסיקת הרוב יצטרך הבעל לשלם 4,835 שקל לחודש, כך שלרשות האשה והבת יעמוד סכום על 7,435 שקל לחודש והבעל גם אם ירוויח %50 נוספים יעמוד לרשותו סכום של 1,165 שקל. (הכל כפי שהיה המצב בעת מתן פסק הדין). תוצאה כזו אינה מתקבלת על הדעת.

(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' נתניהו. עו"ד מ. סיון למערערות, עו"ד נ. שיוביץ למשיב. 11.8.83).

עע"א 1/83 - יוסף סלמן נגד ועדת השחרורים

*ביטול שחרור ברשיון (הערעור נדחה).

המערער שוחרר ברשיון לתקופה של 20 חודש. בתוך תקופה זו הוגש נגדו אישום בעבירה המהווה הפרת הרשיון. המערער כפר באשמה והמשפט לא הסתיים בתוך תקופת הרשיון. מספר ימים לפני תום התקופה הובא הענין בפני ועדת השחרורים וזו החליטה להפקיע את הרשיון. יחד עם זאת דחתה את החלת ההפקעה עד למתן פסה"ד בתיק הפלילי ונאמר בהחלטה שאם יזוכה המערער לא תופעל ההפקעה. ערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה והערעור ברשות לביהמ"ש העליון נדחה אף הוא.
טוענת הסניגורית כי ועדת השחרורים טעתה בהחלטתה, שכן היא לא החליטה סופית על ההפקעה, אלא דחתה למעשה את ההחלטה עד לאחר פסה"ד בתיק הפלילי, ומכיון שבינתיים חלפה התקופה אין היא מוסמכת עוד להפקיע את הרשיון. טענה זו אינה מבוססת. הועדה החליטה להפקיע את הרשיון והחלטה זו ניתנה בתוך התקופה. יחד עם זאת החליטה הועדה על דחיית ביצוע החלטתה ואין לומר כי ההחלטה אינה סופית. אין בחוק הסמכה מפורשת לועדה להורות על עיכוב הביצוע, אך היא נוהגת כך כדי למנוע עיוות דין מנאשמים העשויים לצאת זכאים ובינתיים ירצו את העונש. השאלה אם הועדה מוסמכת לעשות כן טרם הוכרעה וגם אין צורך להכריע בה בענייננו, שכן גם אם אינה מוסמכת לעכב את ההפקעה, אין ההפקעה נפסלת בשל כך. טענה אחרת בפי הסניגורית, שלא היה בפני הועדה
חומר מספיק באשר לעבירה החדשה. אמנם בינתיים הורשע המערער, אך יש לדון בחוקיות החלטת הועדה לפי המצב והחומר שהיה בידיה בעת החלטתה. ואכן, אילו החומר היחיד בפני הועדה היה כתב האישום שהוגש, לא היה בכך כדי להחליט על הפקעת הרשיון אולם הובאו בפני הועדה ראיות שונות שהיו בידי המשטרה, וועדת השחרורים רשאית להפקיע רשיון גם ללא הרשעה בדין אם יש בפניה ראיות שהן מהימנות בעיניה.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, ש. לוין. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד גב' נ. לידסקי למערער, עו"ד ר. יאראק למשיבה. 11.8.83).

ער"מ 2/83 - פאטמה יוניס נגד המועצה המקומית ערערה

*חומרת העונש (הצטרפות לארגון עויין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערת היתה בביקור מחוץ לישראל וגוייסה לארגון טרור ע"י חבר. היא מסרה לארגון שמות של אנשים ששיתפו פעולה עם שלטונות ישראל ושמו של צעיר שניתן לגייסו לארגון הטרור. היא הועמדה לדין פלילי ונדונה ל-6 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש הקל בעונש בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, היינו, מדובר בצעירה משכילה מבית טוב, שנפלה ברשתו של מי שניצל רגשותיה כלפיו, הביעה חרטה כנה וכן נאמנות משפחתה למדינה במשך שנים רבות, לאחר מכן הועמדה לדין בפני ביה"ד המשמעתי של עובדי הרשויות וזה גזר לה פיטורין ללא פיצויים ופסילה לתקופה של 7 שנים לעבודה בכל רשות מקומית. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגור חזר והעלה את הנסיבות לקולא וב"כ המשיבה השאיר את ענין מידת העונש לשיקולו של ביהמ"ש בציינו כי הרשות המקומית מעוניינת בהמשך העסקתה של המערערת. אכן, בעת שקילת מידת העונש יש לתת משקל מלא לרקע האישי והמשפחתי של הנאשם, אך בנסיבות המקרה אין לראות במעשי המערערת משובת נעורים. הגיוס גרר אחריו מסירת מידע על אחרים, וכצעירה אינטליגנטית היתה צריכה המערערת לדעת את התוצאות היכולות לנבוע מכך לאותם אנשים כאשר מדובר בארגון טרור. הוא הדין באשר לידע בדבר הצעיר שניתן לגייסו. כמו כן יש לתת את הדעת לשיקול המרתיע הנדרש במקרה כגון זה. עם זאת, בהתחשב בסיכוי שהמערערת תחזור למוטב וברקע המשפחתי שלה, בו נוהגת נאמנות רבת שנים למדינה ואשר יכול לסייע לשינוי בהתנהגותה, הוחלט להקל בעונש ולהעמידו על פיטורין עם פיצויים ופסילה ל- 3 שנים בלבד.

(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ד. גורני למערערת, עו"ד מסראווה למשיבה. 1.8.83).

ער"מ 1/83 - זלמן קופל נגד המועצה המקומית עומר

*פניית מחסנאי ברשות מקומית בתלונה למשטרה נגד ראש המועצה (הערעור נתקבל).

המערער היה עובד הרשות המקומית עומר כמחסנאי ואחראי על נכסי המועצה. בראשית 1981 העלה חשדות כי בוצעו עבור ראש המועצה עבודות תוך שימוש בחומרים של הרשות המקומית וכי העבודות בוצעו ע"י עובדי הרשות. המערער פנה למשטרה בתלונה ומשחלפו מספר חדשים ולא נעשה דבר פנה לעובדים שביצעו את העבודות כי יאשרו בכתב שאכן ביצעו את העבודות ולקחו ממחסן המועצה ברזל ורתכת לצורך ביצוע העבודה. לפי טענת המשיבה איים המערער על העובדים שאם לא יחתמו על מכתב כאמור יועמדו לדין והם עלולים להאסר. המערער הועמד לדין משמעתי, הורשע בעבירת משמעת והוטל עליו עונש של נזיפה, הפקעת חלק ממשכורתו ופרסום פסק הדין. ביה"ד המשמעתי ראה את העבירה בבילוש שערך העובד ביזמתו וכן בלחצים ובאיומים על חבריו. בית הדין ציין גם כי התלונה שהוגשה למשטרה לא זכתה לטיפול נאות ועל כן הורה להעביר
את העתק פסה"ד לעיון היועץ המשפטי לממשלה.
צורת הטיפול בפרשה זו אינה מניחה את הדעת. אין בתיק חומר שלפיו אפשר להביע דעה אם יש יסוד לחשדות שהעלה המערער ואם לאו וניתן היה לצפות לכך כי במשך התקופה הארוכה שחלפה יבורר הענין לכאן או לכאן. יש חשיבות רבה לצורך הדין המשמעתי אם התלונה היא תלונת אמת או תלונת כזב. התיק במשטרה טרם נסגר ולא ברור אם נחקרו כל הנוגעים בדבר. על רקע זה קשה להבין מדוע ננקט צעד משפטי אחד יחיד של העמדת המתלונן לדין. באשר לאיומים לא נקבע ע"י ביה"ד ממצא ברור מה בדיוק אמר המערער לעובדים. אם כל שאירע הוא שהמערער אמר לעובדים שהם עלולים "ללכת לבית הסוהר" אם לא יגלו את מעשה העבירה, אין לראות בכך, בנסיבות המקרה, עבירה משמעתית. עובד של רשות מקומית האחראי לנכסי המועצה חייב לגלות עירנות. לשמירה על הרכוש ותלונתו על שימוש לרעה ברכוש צריכה להחקר כנאות. אילו הסתבר שהתלונה הוגשה שלא בתום לב, צריך היה לנקוט בצעדים משפטיים ראויים, אך בענייננו התהפכו היוצרות ובמקום לחקור את התלונה יצא הקצף על המתלונן. בכל הנסיבות יש לזכות את המערער מאשמה.

(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מ. חכמון למערער, עו"ד בן זאב למשיבה. 15.8.83).

ד.נ. 12/83 - יוחנן שיפר ואח' נגד אהרן אליאס ואח'

*בניית מרפסת ללא הסכמת כל דיירי הבית (הבקשה נדחתה).

העותרים הרחיבו מרפסת דירתם בבית משותף מבלי לקבל תחילה את הסכמת האסיפה הכללית שהיתה נחוצה לביצוע עבודות בניה אלה. הקיר החיצוני שעליו נבנתה המרפסת הוא רכוש משותף של כל בעלי הדירות. המשיבים הגישו תובענה נגד העותרים כי יחזירו את המצב לקדמותו ובפני בימ"ש השלום הוכח שהרוב המכריע של בעלי הדירות הסכימו לבניית המרפסת אך המשיבים התנגדו לה. בימ"ש השלום קיבל את תובענת המשיבים והורה לעותרים כי יחזירו את המצב לקדמותו, ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור העותרים, ובערעור לביהמ"ש העליון הוחזר פסק דינו של בימ"ש השלום על כנו. העתירה לדיון נוסף נדחתה.
בבימ"ש השלום נפסק שאמנם התובעים לא באו בנקיון כפיים לבית המשפט, אך מכיון שמדובר בפגיעה בזכות קנינית שלהם הם זכאים לקבל את הצו המבוקש. ביהמ"ש המחוזי פסק שבנסיבות המיוחדות של המקרה צריך היה ביהמ"ש להפעיל את שיקול דעתו לטובת העותרים ולסרב לתת צו מניעה נגדם. לעומת זאת פסק ביהמ"ש העליון כי למרות שהמרפסת לא גרמה פגיעה של ממש בדירת המשיבים, אין לתת גושפנקא לפגיעה ברכוש המשותף, פן יגרום הדבר להתמוטטות מוסד הבתים המשותפים. בפסק דינו של ביהמ"ש העליון לא נפסקה כל הלכה בעלת חשיבות, קשיות או חידוש וגם לא נפסקה הלכה, שעומדת בסתירה לפסק דין אחר של ביהמ"ש העליון. כאשר מתבקש ביהמ"ש לתת תרופה שיסודה בדיני היושר, על יסוד זכות קנינית, אין לביהמ"ש שיקול דעת רחב לסרב לתת את התרופה אלא שיקול הדעת הוא מצומצם וניתן להשתמש בו לטובת הנתבע, כאשר הנזק הוא פעוט ויש אפשרות לפצות בנקל את התובע בתשלום פיצויים. או במקרים מיוחדים כאשר קיימים טעמים חשובים במיוחד שלא לתת צו מניעה. הלכה זו לא עורערה בפסק הדין הקודם והשאלה שנדונה היתה רק יישום ההלכה האמורה לגבי המקרה הנדון. גם אם צודקים העותרים בטענתם שעמדת שופטי ביהמ"ש המחוזי היא הנכונה, אין בכך עילה המצדיקה דיון נוסף.

(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד ז. זילברשטיין לעותרים, עו"ד ר. בטט למשיבים. 4.8.83).

בר"ע 286/83 - מנחם פרי הר נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש בהפרת צו הריסה (הבקשה נדחתה).

המערער נדון למאסר בפועל של חדשיים בעקבות הרשעה בעבירה לפי חוק התכנון והבניה, בכך שהפר צו הריסה שניתן ע"י בימ"ש השלום לגבי מבנים ארעיים שהוקמו ללא היתר. הבקשה לרעשו ערעור נדחתה. טענת הסניגור היא כי ביהמ"ש לא התחשב כראוי בנימוקים לקולא ובמיוחד בכך שחלק ניכר מהבנינים נהרסו עוד לפני המשפט הנוגע לאי קיום צו ההריסה והמבנה האחרון נהרס לפני מתן גזר הדין. אולם בימ"ש השלום, כשהורה על הריסת המבנים, נתן למבקש אורכה של 4 חודשים לקיום הצו ולא הוכח שלא היה ביכולתו של המבקש לבצע את הצו במועד, לאחר שניתנה לו תקופה ארוכה לצורך זה.
בנסיבות אלה אין לומר שבימ"ש הפריז בעונש.

(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד א. שץ למבקש, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 2.8.83).

ב.ש. 740/83 - אבנר איון נגד הדסה איון

*עיכוב ביצוע פס"ד מזונות (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד מזונות - הבקשה נדחתה).

ביום 1.7.79. ניתן פס"ד המחייב את המבקש לשלם למשיבה מזונות בסך 5,000 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה. ביוני 1980 הגיש המבקש תביעה לפטור אותו מתשלום המזונות כפי שחוייב בתיק המקורי, או, לחילופין, להקטין את הסכום וביהמ"ש המחוזי נתן החלטת ביניים בתיק השני שבו הורה על הקטנת סכום המזונות. לאמר מכן ניתן פס"ד סופי בו נדחתה התביעה. הבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי וכן נדחתה ע"י ביהמ"ש העליון.
עם מתן פסה"ד הדוחה את התביעה השניה נתבטלה מעצמה החלטת הביניים ואין לה תוקף. מכאן ואילך החיוב היחידי שבתוקף הוא זה שעל פי פסק הדין שבתיק המקורי. המבקש ניסה להשיג ביטול צו המזונות שנקבע בתיק המקורי או הפחתתם אך נכשל בכך. נמצא כי מבחינת פסה"ד שבתביעה השניה אין מה לעכב הלכה למעשה. המבקש העלה טענות שונות ואלה נבחנו ע"י ביהמ"ש ולא נמצא בהן ממש. המבקש מצביע על קביעות עובדתיות המצדיקות התערבות ביהמ"ש העליון בשיעור המזונות. ספק אם ערכאת הערעור תמצא לנכון להתערב בקביעות עובדתיות שנקבעו על יסוד חומר ראיות מהימן, ואולם אף בהנחה שב"כ המבקש צודק בהשגותיו אין הדבר מצדיק עיכוב ביצוע פס"ד קודם למזונות. גם ביחס לחיוב רגיל על פי פס"ד ספק אם נסיבות דומות היה בהן כדי להצדיק עיכוב ביצועו, קל ומומר אין לעכב את הביצוע של פסק דין למזונות, שכל מהותם הוא להבטיח אמצעי קיום לאלה הזכאים לכך, לבל יסבלו ממחסור וחרפת רעב.

(בפני: השופט בייסקי. 14.8.83).

ב.ש. 755/83 - מדינת ישראל נגד שמעיה ושרה אנג'ל

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).

שני המשיבים הואשמו בפשעים חמורים ביותר ובכללם מעשי רצח ובשעתו נעצרו עד תום ההליכים. במאי 1983 נסתיימה שנה מיום הגשת כתב האישום ואז ביקשה המדינה הארכת מעצר הנאשמים לפי סעיף 54 למשך שלושה חדשים. גם בתוך תקופה זו לא נסתיים המשפט ושוב ביקשה המדינה הארכת המעצר. הבקשה נתקבלה. הפרשה הנדונה היא מורכבת ופרוטוקול הדיון משתרע כבר על פני למעלה מ-2000 עמודים. שמיעת המשפט נתמשכה שלא באשמת התביעה שעשתה כמיטב יכולתה כדי להחיש את הדיונים. בתום פרשת התביעה טענה הסניגוריה כי הנאשמים אינם צריכים להשיב על האשמה וביהמ"ש עמד לתת החלטתו לאחר בירור בקשה זו. בהתחשב
בעובדות הנ"ל ובמיוחד בחומרתן המירבית של העבירות יש להאריך את המעצר, תוך מתן הוראה לביהמ"ש המחוזי כי בהתחדש המשפט הוא ישמע ברציפות מיום ליום ללא דחיות.

(בפני: השופט בך. עו"ד גב' ע. ראובני למבקשת, עו"ד אורי בר עוז למשיבים. 8.8.83).

ע.א. 76/81 - מנחם בוקובזה נגד דוד שירי ואח'

*ויתור על זכות לדרוש סעד מן הצדק בתביעת פינוי (הערעור נדחה).

המשיבים מחזיקים מאז 1961 במושכר המשמש להם כמנות למוצרי חשמל והמערער הוא הבעלים של המושכר. ב- 1972 הגיש המערער תביעת פינוי נגד המשיבים בעילה של אי תשלום דמי שכירות. התביעה הסתיימה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד שזה לשונו "התובע מוותר על עילת פנוי ומסכים להעניק לנתבע סעד מן הצדק; הנתבע מאשר כי אם להבא יפגר בשלשה שעורים רצופים בתשלום דמי השכירות יהיה התובע זכאי לבקש פינוי ואילו הנתבע לא יהא זכאי לבקש סעד מן הצדק פעם נוספת". לאחר כשש שנים פיגרו המשיבים בתשלום של יותר משלשה שעורים רצופים של דמי שכירות והמערער תבע פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות. בימ"ש השלום קבע כי המשיבים אכן פיגרו בתשלום וציווה על פינוי המושכר, אך החליט להעניק למשיבים סעד מן הצדק אם ישלמו למערער פיצוי של 50,000 ל"י. טענת המערער כי ההסכם הנ"ל מונע מתן סעד מן הצדק נדחתה ע"י שופט השלום מהטעם שלא היה בכוחם של המשיבים להתחייב בהתחייבות השוללת מהם את הגנת החוק, היינו סמכות ביהמ"ש להושיט לשוכר סעד מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי אישר את פסק דינו של שופט השלום אלא שהגדיל את סכום הפיצוי לסך 150,000 ל"י. ביהמ"ש המחוזי סבר כי הויתור על הסעד כשיר ומחייב את הצדדים, אלא שאין הוא יכול לקשור את ביהמ"ש, שתמיד הוא בן חורין להעניק את הסעד אף מיזמתו, והסכמת המשיבים שלא לבקש את הסעד תובא בחשבון רק כאחד מהשיקולים במסגרת הטעון בשאלת הסעד מן הצדק. הערעור נדחה.
בתי המשפט כבר התירו תיקון כתב הגנה ע"י העלאת בקשה לסעד מן הצדק וגם בערעור בביהמ"ש העליון התירו לשוכר לבקש את הסעד מן הצדק. הגישה העולה מתוך הפסיקה היא שכל אימת ששיקולי הצדק הצדיקו מתן סעד, לא ראה ביהמ"ש בפגם הפורמלי של אי בקשת הסעד מכשול להענקתו. ההמנעות מבקשת הסעד היתה רק אחת השיקולים בין יתר הנסיבות לצורך ההחלטה אם להעניק את הסעד. ביהמ"ש יכול גם להעניק סעד מן הצדק פעם שנייה למי שכבר זכה בו בעבר, וגם כאן העובדה שכבר ניתן בעבר סעד מן הצדק הוא רק אחד ממכלול השיקולים שביהמ"ש ישקול.
אין חשיבות למחלוקת אם חופשי הדייר לוותר על הסעד או להתחייב שלא לבקשו או אם הסעד מן הצדק הוא מהוראות חוק הגנת הדייר שהדייר אינו יכול להתנות עליו. די לדחיית הערעור הטעם כי מתן הסעד מסור כולו להחלטתו של ביהמ"ש שצריך להיות מודרך בשיקולי הצדק בלבד ושום הסכם או התחייבות אין בכוחם לכבול את ידי ביהמ"ש מראש בשימוש שעליו לעשות בבוא העת בשיקול דעתו. הדין כאן כמו בחוזה רגיל שהנפגע לא יהיה זכאי לאכיפה אם היא בלתי צודקת בנסיבות הענין, וגם שם התחייבות מראש לוותר על הטענה כי האכיפה אינה צודקת בנסיבות הענין אינה מחייבת את ביהמ"ש להחליט על אכיפה כשלדעתו אין היא צודקת.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו, הוסיפו השופטים לוין ובך. עו"ד א. סוכובולסקי למערער, עו"ד שמעון בן יעקב למשיבים. 4.8.83).

ב.ש. 784/83 - מדינת ישראל נגד לאון מוצ'ניק

*שחרור בערובה (סמים) (הערר נתקבל).

המשיב הואשם בביהמ"ש המחוזי, יחד עם שניים אחרים, בקשירת קשר למכור הרואין בכמות של 10 גרם לאדם בשם זינגר וכן כי תוך ביצוע העיסקה תקפו הנאשמים את זינגר ופצעו אותו. התביעה ביקשה לעצור את שלושת הנאשמים עד סיום ההליכים וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה ביחס לשני נאשמים אך סרב להורות על מעצר המשיב. הערר נתקבל. ביהמ"ש המחוזי ציין, כי על פני הדברים המשיב הוא שהציע את עיסקת הסמים לזינגר, אך מתעוררים ספקות בשאלה אם הוא מעורב ממש בקטטה הנדונה. ברם, גם אם חומר הראיות מצביע לכאורה רק על השתתפותו של המשיב בעיסקת הסמים, די בכך להצדיק את קבלת הערר. אדם המואשם במכירת כמות רצינית של 10 גרם הרואין ושקיימות נגדו ראיות לכאורה מן הדין לעצרו עד סיום ההליכים בהעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות את שחרורו. לטענת הסניגור כי זינגר היה במקרה זה עד מדיח - מתוך דברי זינגר אין עולה שהוא התכוון להדיח את המשיב, וכי אין זה מקרה של נסיון זדוני להכשיל אדם תמים, כי אם מאמץ להשיג ראיות נגד אדם שהיה חשוד בקשרים לספקי הסם, במטרה לאפשר הבאת כל חברי הכנופיה לדין. שימוש זה בעד מדיח נראה, לכאורה, לגיטימי בהחלט.

(בפני: השופט בך. עו"ד גב' גורני למבקשת, עו"ד רוזנבאום למשיב. 7.8.83).

ב.ש. 787/83 - מדינת ישראל נגד סמי סולטן ושמעון אזולאי

*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).

שני המשיבים הואשמו, ביחד עם שניים אחרים, ביבוא חשיש במשקל של כ-26 ק"ג דרך לבנון ועשיית עיסקה בסמים, וביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את שני הנאשמים האחרים, אך ביחס לשני המשיבים סבר שאין ראיות מספיקות לכאורה והורה על שחרורם בערובה. הערר נתקבל. ביהמ"ש העליון בדק את חומר הראיות שהובא בפני ביהמ"ש המחוזי וניתח את מרכיביו השונים ולבסוף הגיע למסקנה כי לצורך מעצר עד תום ההליכים קיימות ראיות לכאורה מספיקות נגד המשיבים.

(בפני: השופט בך. עו"ד גב' גורני למבקשת, עו"ד רבינוביץ למשיב הראשון, המשיב השני לעצמו. 7.8.83).

ב.ש. 852/83 - אשר ליסטר נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).

המבקש נדון, בין היתר, ל- 5 חודשי מאסר בפועל וביהמ"ש המחוזי נתן דחייה של 45 יום לבצוע גזר הדין. סמוך לתום התקופה הוגשה בקשה זו לעיכוב המאסר עד לשמיעת הערעור והבקשה נדחתה. נימוקי הסניגור הם שניים: עונש המאסר קצר יחסית וקיים חשש כי עד שישמע הערעור יספיק לרצותו; סיכוי טוב לו למערער לזכות בערעור על ההרשעה או לפחות לענין חומרת העונש. כלל הוא שאין משחררים בערבות לאחר הרשעה אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל וכלל זה נכון גם כשמדובר בתקופות קצרות. באשר לסיכויי הערעור - אין די בטענה של סיכוי טוב לזכות בערעור. יש להראות עיוות בולט או טעות בולטת על פני פסה"ד עצמו מבלי צורך לרדת לברור מפורט ומעמיק של טענות הערעור שאותן יברר ביהמ"ש שידון בו. לפיכך יש לדחות את הבקשה.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד שטיין למבקש, עו"ד גב' נחליאלי למשיבה. 29.8.83).

ב.ש. 735/83 - שלמה עמיר נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (מרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בעבירות מרמה,
זיוף, משיכת שיקים ללא כסוי ועוד וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. אין לקבל את טענת הסניגור בדבר העדר ראיות לכאורה נגד המבקש. העובדות המיוחסות לעורר הן כי פנה אל המתלונן, יעקב ברונשטיין, העוסק בנכיון שטרות ושיקים דחויים, וביקש לאפשר לו קבלת אשראי כנגד נכוי שיקים. ברונשטיין הסכים לכך והעורר נתן לו שיקים שלא היה להם כיסוי, בין היתר הגיש לברונשטיין שיקים מזוייפים שנתלשו מפנקסי שיקים שנגנבו ויש ראיות לכאורה כי העורר הוא שמסר את השיקים לברונשטיין וכן כי החתימות היו מזויפות. העבירות הן חמורות ולעורר הרשעות קודמות ותלויים נגדו מאסרים על תנאי. לכאורה העורר הוא אדם מסוכן לציבור ואין בטחון כי לא ימשיך במעשיו אם יהיה משוחרר. בכל הנסיבות יש לדחות את הערר.

(בפני: השופט י. כהן, עו"ד גיסמר למבקש, עו"ד לוי למשיבה. 11.8.83).

ע.פ. 343/82 - עדנאן סנינה ומוסא עודה נגד מדינת ישראל

הרשעה בעבירות רצח כשרות הודאות (הערעור נדחה).

שני המערערים הורשעו, יחד עם נאשם נוסף, במספר עבירות ובכללן שני מעשי רצח, מעשי שוד, התפרצויות ונסיונות לרצח וכל זאת על רקע פעילות עויינת נגד המדינה ופגיעה במי שנחשד ע"י הנאשמים כמשתף פעולה עם המדינה. הנאשמים נדונו למאסר עולם והערעור נדחה.
הציר העיקרי של הדיון בבית המשפט המחוזי וכן בערעור הוא נושא קבילותן של ההודאות שמסרו הנאשמים בפני חוקריהם. חקירת הנאשמים התנהלה ע"י אנשי שירות הבטחון הכללי (להלן השב"כ) בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים ובמהלך החקירה היו חוקרי השב"כ מעבירים את הנאשמים לידי שוטרים כדי שאלה יגבו הודעות מפיהם. טענת המערערים היתה כי ההודאות נגבו מהם תוך פגיעות גופניות והשפלות מצד אנשי השב"כ וכן איומים מצד אנשי המשטרה, ואולם שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי דחו את טענות הנאשמים וקבלו גירסת עדי המדינה שההודאות נמסרו מרצונם הטוב של הנאשמים. שופטי הרוב ביססו את החלטתם על ממצאים שונים והנמקות שבהם אין להתערב. אין צורך להחליט כאן בשאלה אם אמצעים פסולים כשלעצמם פוסלים את ההודאה אף בלי שתבדק אמיתותה, או שיש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו אם היה בנקיטת האמצעי הפסול כדי להצביע על חשש לאמיתות ההודאה, שהרי דעת הרוב בביהמ"ש המחוזי היתה שלא ננקטו אמצעים פסולים. בכל הנוגע למחלוקת שבין שופט המיעוט לבין שופטי הרוב בענין אמינות העדים ויתר הממצאים שקבעו, דעת הרוב היא המכריעה ואין להתערב בקביעתם שהיא מבוססת בעיקרה על מהימנות העדים וההתרשמות מהם. משהתקבלו הודאות המערערים הונח היסוד להרשעתם ובית המשפט פרט אחת לאחת את הראיות הנוגעות לכל אישום שיש בהן לסייע ולחזק את האמור בהודאות. יתירה מזאת, על פי הלכת בית המשפט העליון ניתן היה גם להשתמש מכח סעיף 10א לפקודת הראיות, באימרת נאשם אחד נגד חברו כשכל הנאשמים העידו במשפט, ובאמרות אלה יש תמיכה נוספת בממצאים שאליהם הגיע בית המשפט המחוזי. בשולי הדברים העיר ביהמ"ש העליון הערות ביחס לנוהלי החקירה של חוקרי השב"כ. מסתבר שאלה אינם מנהלים רישומים על חקירת חשודים ותאריכי החקירה ואינם שומרים תמיד על מסמכים שכותב החשוד במהלך החקירה. דרך זאת פסולה היא ואין להמשיך וללכת בה כשחקירת השב"כ והחקירה המשטרתית משולבות זו בזו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ע. חבש למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 3.8.83).

ע.פ. 70/83 - מאיר וחנון נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצות) (הערעור נדחה).

המערער, יליד 1955, ואחיו יליד 1951, ביצעו התפרצות כפולה. תחילה פרצו לדירת מגורים כאשר המערער מטפס ועולה לדירה ומבצע את המלאכה בפנים ואחיו עומד למטה במשמר ואחר כך נכנס פנימה. מתוך הדירה גנבו תכשיטים ומזומנים וכן את מפתחות חנותו של בעל הדירה. לאחר מכן נכנסו לחנות וגנבו תכשיטים בשווי של כמליון שקל כערכם במאי 1982, וכן 12 אלף דולר במזומן. הרכוש נעלם ואיננו. כמו כן הורשע המערער בהחזקת כגרם הרואין. המערער נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואחיו נדון ל- 15 חודשים מאסר בפועל ו-15 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל בחופף נגד האח מאסר על תנאי של שנה. לשני האחים עבר פלילי עשיר. ערעורו של המערער נדחה. הסניגור טוען לאי אחידות בעונש, ואמנם הגזים ביהמ"ש המחוזי לקולא כאשר דן את האח לעונש האמור. זה עונש קל להפליא בהתחשב בחומרת העבירה והעלמת רכוש בשווי כספי עצום שאימלל את משפחת המתלונן שרכושו לא היה מבוטח. ההקלה בענשו של האח אינה מצדיקה להקל בענשו של המערער. ראשית, נקבע שהאח נגרר ע"י המערער ואפילו טעה השופט בכך אין המערער זכאי להבנות מטעות זו. שנית, המערער הורשע גם באחזקת הירואין בבית המעצר שהיא חמורה כשלעצמה.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, גב' נתניהו. עו"ד רובינשטיין למערער. עו"ד ברנשטיין למשיבה. 4.8.83).

ע.פ. 178/83 - יעקב אמויאל נגד מדינת ישראל

*הרשעה במעשי שוד (הערעור נדחה).

ששה מקרי שוד בוצעו בריחוק זמן של מספר דקות בין שוד לשוד באזור מצומצם בין כפר בילו לקרית עקרון באחד הימים בשעות הבוקר המוקדמות. היו אלה חטיפות של ארנקים ותיקים מעוברי דרך והחטיפות לוו באלימות. השתתפו במעשים שלושה שודדים שלבשו דובונים ירוקים וכלי הרכב בהם נסעו בשעת מעשה היו מכונית ב.מ.וו שנגנבה אותו לילה ואחר כך עגלה רתומה לחמור. המערער נתפס כשהוא נוהג בעגלה וחברו כחלון נמצא עמו. בחזקת המערער נמצא תיק אשה שהכיל מטבעות כסף שונות וכן פתק מסוים שהיו חלק מהרכוש שנשדד באותו בוקר מאחד המתלוננים. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בביצוע כל מעשי השוד והערעור נדחה. אין ספק שעל סמך הכלל של 'חזקה תכופה' רשאי היה השופט להרשיע את המערער על סמך הדברים שנמצאו בחזקתו בשוד המסוים שבמסגרתו נשדדו אותם דברים. כמו כן יכול היה להרשיעו במעשי שוד אחרים שכן המעשים האחרים קשורים זה בזה קשר אמיץ, הן מבחינת השיטה האחידה והן מבחינת קירבת המקום והזמן, וכן שבכל המקרים לבעל שלושת השודדים דובונים ירוקים וכך היה המערער לבוש כאשר נתפס. אין זו מקריות גרידא אלא מסכת נסיבתית משכנעת שעל יסודה מותר היה לשופט להגיע למסקנת ההרשעה.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה.4.8.83)

ב.ש. 765/83 - שלמה בן שיטרית נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי מכר, יחד עם אחר, למתלוננת כ-10 גרם הרואין וביהמ"ש הורה במאי 1983 על מעצר העורר, יחד עם חברו, עד תום ההליכים. הסניגור ביסס את הערר על העדר ראיות לכאורה והערר נדחה. אין להתייחס עתה לעדויות שהושמעו בינתיים במשפטו של העורר,
לאחר שניתן צו המעצר, כי הסניגור בחר להגיש ערר על ההחלטה הנ"ל ולא להגיש בקשה לביהמ"ש המחוזי לעיון חוזר בקשר לנסיבות חדשות הנובעות מהעדויות שהושמעו בינתיים במשפטו. באשר לראיות שהיו קיימות בעת החלטת המעצר - היה זיהויו של העורר על ידי המתלוננת וחיזוק לזיהוי זה בפתק שנמצא אצל העורר וכו שלושה מספרי טלפון ובכללם מספר הטלפון של המתלוננת. בכל הנסיבות אין להתערב בהחלטת המעצר.

(בפני: השופט י. כהן. עו"ד קדרי למבקש, עו"ד ליבנה למשיבה. 4.8.83).

ב.ש. 769/83 - פשדל אריה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (הטרדת עד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם בבימ"ש השלום בעבירה של הטרדת עד והתביעה ביקשה להורות על מעצרו עד תום ההליכים. בימ"ש השלום החליט לשחרר את העורר בערובה והתביעה הגישה ערר על החלטה זו לביהמ"ש המחוזי והוא הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. על החלטה זו הגיש העורר ערר נוסף לביהמ"ש העליון אך הערר נדחה בטענה מקדמית כי אין לעורר זכות ערר על החלטת ביהמ"ש המחוזי כאשר זו ניתנה בערכאת ערעור על החלטת בימ"ש השלום. הטענה מבוססת על נוסח סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי, ממנו נובע, כי ניתן להגיש ערר לערכאה שלישית רק בטרם הוגש כתב אישום, ואילו במקרה בו הוגש כתב אישום, החלטת ביהמ"ש המחוזי, כערכאת ערעור, הינה סופית. ביהמ"ש העליון כבר קיבל טענה מקדמית דומה מספר פעמים בעבר והסניגור לא הביא כל נימוק מדוע לסטות מההלכה שנקבעה.

(בפני: השופט בך. עו"ד מנחם רובינשטיין למבקש, עו"ד גב' גלוריה ויסמן למשיבה. 10.8.83).

בג"צ 681/82 ואח' - ורדה אל רדואן ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל ביו"ש

*הריסת בתי מחבלים (העתירה נדחה).

עתירה זו עניינה כוונת והמשיבים להפעיל סמכותם לפי תקנות ההגנה לשעת חרום ולהרוס בתים של חלק מהעותרים ובחלקם לאטום את הבתים. העתירה נדחתה. מהודעותיהם למשטרה למדו המשיבים על מעורבותם של העותרים במעשי רצח וחבלה שונים בהיותם חברים בארגון מחבלים. לענין הסמכויות המוקנות למפקד הצבאי לפי התקנות לשעת חירום, פיקוחו של בג"צ על שיקול הדעת של המפקד הצבאי, ככל פיקוח שיפוטי על מעשי המינהל, עניינו פיקוח על חוקיות שיקול הדעת ולא פיקוח עובדתי על היעילות או התבונה שבהפעלת אותו שיקול דעת. מדובר בענייננו על מעשי רצח אכזריים כפשוטם ואין לגלות עילה משפטית שתצדיק התערבות בג"צ עפ"י אמות המידה המקובלות עליו.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עוה"ד ל. צמל ואבו עטא לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיב. 22.8.83).

ב.ש. 813/83 - חוסיין עבדל רחמו נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים)

(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם בהחזקת 16 ק"ג חשיש וביהמ"ש ציווה לעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. אכן טעה ביהמ"ש בסברו כי יש לעורר הרשעה קודמת בסחר בסמים מסוכנים, אך גם ללא הרשעה כזו מוצדק המעצר כשמדובר בכמות כה גדולת של סם שנועדה לסחר. השאלה היא אם יש ראיות לכאורה נגד העורר והתשובה לכך היא חיובית. הסם נמצא בגינת ביתו של העורר שבו הוא גר עם אשתו וילדיו ועם אחיו. לפי הודעות אחיו ואשתו החצר הינה מגודרת ולא ראו איש נכנס וחופר בה או טומן בה משהו. הבית הקרוב ביותר הוא במרחק רבע שעה הליכת משם.