ע.פ. 565+585/82 - יעקב ועקנין ואברהם בן זקן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד (הערעור נדחה).
באחד הערבים התקשר המנוח צבי אייזנברג טלפונית לבנו אברהם, שהתגורר מהלך דקות ספורות מבית אביו, ובקול בוכה אמר לו "אבי, הרביצו לי, הרביצו לי ולקחו את הכסף". הבן מיהר לבית אביו וכשהגיע למקום ישב האב כשהוא לוטה את פניו ובוכה ואינו מסוגל לדבר עם הבן. לבסוף אמר לבן "היתה התפרצות, נכנסו פנימה מהחלון בחדר השינה". לאחר מכן הצביע האב על איזור המצח והצלעות ואמר לבן שהיכו אותו שם. אח"כ הגיעה המשטרה והמנוח מסר לחוקר המשטרתי כי שניים פרצו לחדר והיכוהו ונטלו את הדברים מביתו. באמצע מסירת ההודעה התמוטט המנוח ונפטר. אין חולקין כי שני המערערים היו אלה שהתפרצו לדירה, אך הם טענו כי כלל לא קיימו מגע עם המנוח שכן הוא היה בחדר אחר והם היו בחדר אחר. השניים הואשמו ברצח אך ביהמ"ש המחוזי הרשיעם בשוד בלבד ודן את המערער הראשון ל- 6 שנים מאסר שמתוכן 3 שנים בפועל ואת המערער השני ל- 7 שנים מאסר. שמתוכן 5 שנים בפועל. ביהמ"ש המחוזי הגיע למסקנתו על יסוד הראיות שהיו בפניו וקבע כי המערערים אכן תקפו את המנוח, אך לא הוכח הקשר הסיבתי בין התקיפה לבין גורם המוות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
על המנוח לא נמצאו סימני תקיפה וכמסתבר מדובר בתקיפה שהיתה ע"י "מכות יבשות". השאלה המרכזית בביהמ"ש המחוזי היתה אם ניתן לקבל את אמרותיו של המנוח כראיה על מעשה התקיפה שביצעו בו המערערים לפי סעיף 10(1) לפקודת הראיות. עפ"י סעיף זה "אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאלימות נוגעת לאותו מעשה... תהא קבילה, אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד...ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה...היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהיתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו". ביהמ"ש סבר כי גם אם הודעות המנוח לאנשי המשטרה לא ניתנו "בסמוך" לאחר ביצוע מעשה אלימות ו"בהזדמנות הראשונה", הרי אמרותיו של המנוח לבנו בשיחה הטלפונית וכאשר הגיע הבן לביתו עומדות במבחן אותה פסקה. ביהמ"ש קיבל את עמדת הסניגורים שאחד התנאים לקבילות האמרות הוא כי קיומה של ראיה עצמאית חיצונית כי היתה אלימות, אך סבר שראיה חיצונית בדבר הזעזוע הנפשי שבו נמצא קרבן האלימות די בה. טוען הסניגור כי אפשר שהזעזוע נובע מכך שנטלו חפצים מהדירה ולא מתקיפה. בענין זה יש לקבל את עמדת התובע שהשיג על גישתו של ביהמ"ש המחוזי וטען כי הוכחה עצמאית חיצונית על ביצוע מעשה אלימות אינה מהווה תנאי לקבילות האמרות לפי סעיף 10(1) ואפשר להוכיח את קיומו של מעשה האלימות גם מתוכנן של האמרות. כיון שצודק התובע בגישתו אין צורך להכנס לשאלה אם המצב הנפשי שבו נמצא המנוח מהווה ראיה חיצונית לקיום מעשה אלימות. אשר לעונש - אין הוא חמור מדי.
(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד בן אור למשיבה. 18.8.83).
ע.א. 204/83 - שר החינוך והתרבות נגד ארגון גני הילדים הפרטיים בישראל
*פירוש ביטוי "ותק" בהחלטה לענין שכר לימוד בגני ילדים (הערעור נתקבל).
בשעתו התעורר סכסוך בין המערער לבין המשיב באשר לצו של המערער הקובע את שכר הלימוד בגני הילדים הפרטיים. הענין נמסר למומחה והלה קבע טבלה של מחירים עפ"י נתונים שונים של הגן ובכללם השכלתה של הגננת וכן הותק בעבודה. התעוררה לאחר מכן שאלה באשר לפירוש המונח "ותק". עפ"י הכללים של משרד החינוך עבודה במוסד שהוא בפיקוח משרד החינוך במשך
שנה מוסיפה ותק של שנה ואילו עבודה במוסד שאינו בפיקוח מוסיפה ותק של חצי שנה. המחלוקת היתה אם בפירוש החלטת המומחה יש לתת למונח "ותק" את משמעותו הרגילה, היינו כל שנה של עבודה כגננת, בכל מוסד שהוא, מהווה שנת ותק, או שיש לתת לו את הפירוש בהתאם להוראות משרד החינוך. ביהמ"ש המחוזי קבע שיש לתת למונח "ותק" של שנה את הפירוש הרגיל - שנת עבודה קלנדרית והערעור נתקבל.
בהסכמי העבודה בארץ נקבעים לא פעם תנאים על ותק, מתוך מגמה להרחיב את זכויות הותק ולהגדיל את השכר המשולם לעובד. מטרה זו מושגת לעתים קרובות בדרכים שונות כשקובעים בחישוב הותק שנות עבודה אצל מעבידים שונים, גם בעבודות שאין להן כל קשר עם סוג העבודה שלגביה נקבע הותק. ניתן להגיד שבמציאות תנאי עבודה בארץ, הביטוי "ותק" חרג ממשמעותו הרגילה והפך לביטוי שמקבל משמעות שונה במקצועות ובמגזרים שונים. במקרה דנא מדובר בותק של גננת הנחשבת כעובדת הוראה. המומחה העתיק את טבלת שכר העבודה מהנתונים שנמסרו לו על מרכיבי שכר גננת בגן ציבורי. בהנחיות משרד החינוך מצויות הוראות המקנות לעובדי הוראה זכויות לא מעטות. כיון שמדובר בחישוב שכר לגננת הנחשבת כעובד הוראה ושכר זה נקבע ע"י המומחה עפ"י השכר המשתלם לעובדי הוראה בשירות הצבורי, יש לחשב את הותק באותה דרך שבה מחשבים את הותק של עובדי הוראה בשירות הצבורי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, בייסקי. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד גב' פ. אלבק למערער, עו"ד י. רסלר למשיב. 8.8.83).
ע.א. 582/80 - רפאל בן קיקי נגד מדינת ישראל ואח'
*אחריות המדינה בנזיקין עקב תקלות בכביש ורשלנות תורמת (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).
ביום 16.9.68, בשעת בין ערביים, נסע המערער על קטנוע בדרכו מירושלים לעפולה דרך השומרון וג'נין. בכביש ג'נין צומת יזרעאל, כחצי ק"מ מקו הגבול שלפני מלחמת ששת הימים, התהפך הקטנוע עקב התקלות בבור שהיה בכביש ונגרמה לו נכות לצמיתות. ביהמ"ש המחוזי הטיל את האחריות לתאונה על המדינה, על אשר לא שמרה על מצב הכביש, ואת תרומת הרשלנות של המערער העריך ב- 50 אחוז. המערער מערער על הקביעה בדבר רשלנותו התורמת ועל גובה הפצוי שנפסק לו והמדינה טוענת בערעור שכנגד כי צריך היה לקבוע את הרשלנות התורמת של המערער כדי 100 אחוז. הערעורים נדחו. -
מדובר בכביש שהיה במרחק מה מקו הגבול ומצבו בקטע שמדובר בו היה גרוע: אחרי מלחמת ששת הימים גברה התנועה בכביש זה ששימש עורק התנועה מהצפון לירושלים. עפ"י עדות אנשי מע"צ שופץ הכביש ע"י הטלאות ובמקום שבו היו בורות הם נחסמו. עם זאת מסתבר, גם לפי עדויות אלה, שעברו בדרך כלל כ- 5 ימים בין בדיקה לבדיקה ותיקון. גירסת המערער בחקירה הראשית כי הבחין במפתיע בבור וכי הכביש היה במצב תקין, פרט לבור זה, לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי, ובדין נדחתה הגירסה בהתחשב גם בגירסאות קודמות של המערער עצמו. צדק ביהמ"ש המחוזי כשקבע שהכביש כולו לא היה תקין ועל כן צריך היה המערער להיות ער למצב ולהזהר בנסיעתו וכן כי מהירות הנסיעה שלו באותו מקום היתה מהירות מופרזת בנסיבות הענין. אין גם לקבל את הערעור הנגדי באשר לאחוז הרשלנות התורמת. כאמור היתה קיימת אפשרות שיחלפו ארבעה עד חמשה ימים בין הווצרותו של בור ועד תיקונו. יתכן שבמצב הדברים ששרר אותה תקופה לא היתה אפשרות, מבחינת סדר העדיפויות, להציב כח אדם וכלי עבודה לבצע את
התיקונים מהר יותר, אך אפשר היה לנקוט באופן מיידי באמצעי פשוט של הצבת שלטי אזהרה כדי להעמיד את המשתמשים בקטע זה של הכביש, שהפך לעורק תנועה ראשי, על קיומם של בורות.
אין להקיש על ענין זה מפסק הדין בע.א. 129/76 (סביר י"א 470) שבו נדחתה טענה שהמדינה אחראית ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה עקב ירידה של מכונית פרטית לשוליים שהיו נמוכים ב- 13 ס"מ מפני הכביש. גם שם נטען כי המדינה התרשלה באי תיקון הליקוי ובאי הצבת תמרור אזהרה, אך נסיבות המקרה היו שונות מאלה שבמקרה דנא. מדובר היה בכביש ברמת הגולן, בשטח מוחזק שלא היה חלק ממדינת ישראל ולא נועד לשימוש אזרחי אלא לשימוש צבאי ולמטרה זו התאים. הפרש הגובה בין השוליים לכביש נמשך באופן רצוף לאורך כל הדרך שהנהג הספיק לעבור בה כ-1000 מטר עד לירידתו לשוליים והוא הכיר את הכביש מנסיעות קודמות. בנסיבות אלה לא היתה המדינה חייבת לצפות שהוא ירד לשוליים במהירות ובאופן פתאומי ובאין חובת צפייה אין רשלנות. שונה המצב בענייננו. האפשרות שנהג מתרשל לא ישים לבו לאחד הבורות או יקח סיכון לעבור על פני הבור מבלי לדעת מה עומקו הינו בגדר חובת הצפיה ומכאן רשלנותה של המדינה.
לענין הנזק - נקבע כי נכותו של המערער היא 30 אחוז, אך ביהמ"ש שוכנע שלא נגרם למערער הפסד השתכרות עקב התאונה והוא מסוגל לעבוד כמקודם ועל כן לא קבע הפסד השתכרות לגבי העתיד. גם בכך אין להתערב.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, י. כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד גב' נילי ארד למשיבים. 11.8.83).
ב.ש. 759/83 - יהודה אזולאי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם במכירת כ-1.5 גרם חשיש לשוטר מוסווה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. נטען כי הזיהוי של העורר ע"י השוטר היה בלתי מספיק ואולם העורר סרב להשתתף במסדר זיהוי ועל כן נערך מסדר זיהוי תמונות וגם עימות בין העורר והשוטר. במקרה של סרוב לעמוד במסדר זיהוי, יש הצדקה להזדקק לראיה אלטרנטיבית שהיא אולי פחות חזקה מאשר מסדר זיהוי אך נעשית מחוייבת המציאות בהעדר שיתוף פעולה מצד המזוהה. אין גם לקבל את הטענה בדבר פגם בראיות ביחס לשרשרת העברת הסם מהשוטר ועד שהגיע למז"פ לשם זיהוי. אשר לטענה כי אין הצדקה לעצור את העורר בשים לב לכך שמדובר במקרה חד פעמי של מכירת סם בכמות מזערית - טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם המדיניות שנקבעה שיש לעצור נאשמים במסחר בסמים עד תום ההליכים. הכמות אינה כה חשובה כמו אופיה של העיסקה ונסיבותיה, המצביעות על כך שהעיסקה בוצעה על ידי מי שעיסוקו בכך. יצויין כי העורר סיפק לשוטר את מנת הסם ודן איתו בדבר אפשרות למכור לו מנה נוספת. נטענה טענת אפליה בין העורר לבין נאשם אחר בשם אלטלף שנאשם באותו כתב אישום ואשר מידת מעורבותו כמעט זהה עם מעורבות העורר בעבירה ושוחרר בערבות. ברם, לעורר שבע הרשעות קודמות ואם כי אינן קשורות בסמים הן מראות כי העורר מועד למעשים פליליים, בעוד שלאטלף אין הרשעות קודמות. כמו כן התנהגותו של העורר היתה כהתנהגות של סוחר סמים, והוא הבטיח לשוטר לדאוג לסם נוסף בעתיד. כל אלה מהווים ראיה לכאורה על פעילותו של העורר שהיא שונה מזו של אלטלף ועל חשש סביר שהעורר עלול לעבור עבירות נוספות אם ישוחרר בערבות.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד לויט לעורר, עו"ד פוגלמן למשיבה. 2.8.83).
בג"צ 635/82 - בתיה וינברג נגד בית הדין הרבני האיזורי וזאב וינברג
*פסק גירושין" לענין סמכות ביה"ד הרבני בהסדר ענייני הרכוש.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת והמשיב השני (להלן המשיב) נישאו בדצמבר 1971. היו אלה הנישואין השלישיים של כל אחד מבני הזוג שהם היום כבני שבעים. לאחר הנישואין מכרה העותרת את דירתה ועברה להתגורר בדירתו של המשיב (להלן-הדירה). בינואר 1975 העביר המשיב את מחצית הדירה על שם העותרת. בשנת 1978 הגישה העותרת תביעת גירושין בבית הדין הרבני האזורי, בה תבעה לחייב את המשיב "במתן גט פיטורין לתובעת וכן להחליט בעניינים הכרוכים בגירושין שבין הצדדים", שאחד מהם היתה התביעה לחייב את המשיב לשלם לה מחצית שוויה של הדירה תמורת ויתורה על מחצית חלקה בדירה. היא טענה כי המשיב קיבל ממנה בקשר להעברת מחצית הדירה על שמה סכומי כסף מזומנים וכן שיפצה את הדירה וריהטה אותה על חשבונה. בכתב הגנתו כפר המשיב בטענות העותרת ותבע בין היתר כי מחצית הדירה תועבר על שמו מאחר שהיא נרשמה על שם העותרת ללא תמורה ובמרמה. בין הדין הרבני האזורי החליט לענין הגירושין כי "אין כל הכרח לפסוק כעת אם הבעל חייב לגרש האשה, כי שני הצדדים בדעה להתגרש". אשר לדירה קבע כי טענת המשיב לא הוכחה וכי עצם הרישום בטאבו עושה את העותרת כמוחזקת בחלקה בבית ואין להוציא מתחת ידה בלי הוכחות ברורות. המשיב ערער לבית הדין הרבני הגדול ובין היתר טען שאף פעם לא אמר בביה"ד שהוא רוצה בגירושין ולענין הדירה שוב טען כי המחצית הוצאה ממנו ע"י העותרת במרמה. בית הדין הגדול קבע לענין הגירושין כי "הצדדים יפרדובגט" ואשר לדירה נדחה ערעורו של המשיב ברוב דעות. לאחר פסק הדין של בית הדין האזורי ולפני פסה"ד של ביה"ד הגדול הגישה העותרת לבימ"ש השלום תביעה נגד המשיב לפירוק השיתוף בדירה על דרך של מכירתה. המשיב התגונן בשתי טענות: שענין הדירה נכרך בתביעת הגירושין ולפיכך הסמכות הייחודית היא לבית הדין הרבני; שרישום מחצית הדירה על שם העותרת היה נגוע במרמה. בימ"ש השלום קיבל את תביעת העותרת וציווה על פירוק השיתוף וערעורו של המשיב בביהמ"ש המחוזי נדחה. לאחר שנה מעת פס"ד ביה"ד הגדול הגיש המשיב לביה"ד האזורי בקשה לדון מחדש בענין הדירה בטענה כי נתגלו ראיות חדשות המוכיחות שרישום מחצית הדירה על שם העותרת נעשה במרמה וכן טען כי העותרת רכשה בלי ידיעתו דירה. כן ביקש כי ביה"ד יעכב את ביצוע פסה"ד הקובע שמחצית הדירה שייכת לאשה (להלן-פסה"ד). ביה"ד הרבני עיכב את ביצוע פסה"ד למשך שלושה חדשים, עד לאחר קיום הדיון ברם, הדיון לא נתקיים עקב העתירה ושופט ביהמ"ש העליון נעתר לבקשת המשיב ועיכב את ביצועו של פסק הדין עד למתן צו אחר ע"י בג"צ או ע"י ביה"ד הרבני. המשיב פנה בינתיים גם לבימ"ש השלום וביקש לדון מחדש בתובענה של פירוק השיתוף על סמך חוות דעת של גרפולוג שמצא אי התאמות המעוררות חשש ביחס לאמיתות חתימת העותר על המסמכים. בעתירה מבקשת העותרת למנוע את הדיון המחודש בביה"ד הרבני וב"כ העותרת העלה בין היתר שתי טענות: כי ביה"ד הרבני האזורי לא פסק שעל בעלי הדין להתגרש ועל כן הוא משולל סמכות לדון בשאלת הדירה; כי ההליכים בבית הדין האזורי נסתיימו, ומאידך נדונה בינתיים בבימ"ש השלום תובענת העותרת באמור, ועל כן אין הכלל בדבר המשכיות הדיון יכול לעמוד למשיב והערכאה המוסמכת לדון בראיותיו החדשות של המשיב היא בימ"ש השלום.
השופט טירקל:
א. "פסק גירושין" לענין סמכותו של ביה"ד הרבני להחליט בהסדר ענייני הרכוש של בני הזוג משמעו "פסק גירושין" לפי משמעותו המקובלת במשפט העברי, היינו בין שנאמר בו כי יש לכפות או לחייב מתן או קבלת גט ובין שנאמר בו כי מצוה או רצוי לתת או לקבל את הגט. גם אם ביה"ד הרבני בפסק דינו המקורי לא ראה "הכרח לפסוק כעת אם הבעל חייב לגרש האשה" הואיל ונוכח לדעת "כי שני הצדדים בדעה להתגרש", אין ספק כי בקביעתו זו נתן ביה"ד תוקף של פסק דין
לכוונתם של בעלי הדין להתגרש. מכל מקום ביה"ד הרבני הגדול פסק כי "הצדדים יפרדו בגט פיטורין" ומכאן שיש פסק דין גירושין. יתר על כן, סמכותו הייחודית של ביה"ד הרבני קמה מזמן שהוגשה התביעה, אם הכריכה היתה כדין, כך שאין מקום לטענה שאינו מוסמך לדון בשאלת הרכוש לפני שפסק על החובה להתגרש. במצב דברים זה ברור כי משכרכו שני בעלי הדין כאחד, בכתבי הטענות שהגישו בבית הדין הרבני, את ענייני הרכוש שלהם בתביעת הגרושין שהגישה העותרת,. הרי שאין כריכה טובה מזו ואין עוררין על סמכותו הייחודית של ביה"ד לדון גם באלה.
ב. כיון שכך, מחייב כלל ההמשכיות כי בירור פרשת מחצית הדירה יהיה בבית הדין הרבני האזורי. בקשתו של המשיב לדון מחדש, עפ"י ראיות חדשות, באותו סכסוך גופו שהיה בפני ביה"ד הרבני, אינה בגדר סכסוך חדש שיש והוא יוצא מן הכלל האמור של המשכיות. הדיון שמתקיים בבימ"ש השלום אין בו כדי להוציא את הענין מן הכלל של המשכיות. העותרת, כאמור, כרכה את פירוק השיתוף בדירהבתביעת הגירושין שהגישה והמשיב מצדו כפר בסמכות בימ"ש השלום לדון בתביעה לפירוק השיתוף וטען לייחודיות סמכותו של ביה"ד הרבני. על טענתו זו לא ויתר.
השופטת בן פורת:
פסק דינו של ביה"ד הרבני האזורי היה "פסק גירושין" וכל מה שפסק בנושא הדירה פסק ביה"ד בסמכות. אילו נמנעו שני הצדדים מלערער על ענין השיתוף בדירה יתכן שהאשה יכלה לפנות לבימ"ש השלום ולתבוע את פירוק השיתוף. ברם, הבעל חלק על קביעת השיתוף ומכאן שהדיון בנושא קיומו של השיתוף טרם תם, וכל עוד לא תם לא היה בימ"ש השלום מוסמך לדון בפירוק השיתוף שעצם קיומו שנוי במחלוקת ונמצא בדיון בפני ביה"ד הרבני עפ"י סמכותו הייחודית.
גם אילו פסקו של ביה"ד הרבני לא היה "פסק גירושין" לא יכלה העותרת להשמע בטענה של חוסר סמכות ביה"ד. ראשית, היה עדיין ערעור תלוי ועומד בפני ביה"ד הרבני הגדול ואין לומר כי תביעה לגירושין, ממנה העותרת מעולם לא חזרה בה, חדלה להיות כזו כאשר ביה"ד הרבני הגדול עודנו שוקל נושא זה. די בהמשך קיומה של התביעה לגירושין במסגרת הערעור, כדי שהסמכות הייחודית של ביה"ד תימשך. זאת ועוד, העותרת הגנה במסגרת הדיון בערעור על פסקו של ביה"ד הרבני האזורי ולא העלתה טענה של חוסר סמכות מחמת אותה תביעה שהגישה לבימ"ש השלום.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, י. כהן, טירקל. עו"ד שגיא לעותרת, עו"ד דוד ליבוביץ לבעל. 20.10.83)
ע.א. 483/80 - רחל רוזנפלד (חסויה) ע"י אפוטרופסה נגד צבי קלפנר
*קיום צואה (הערעור נתקבל).
המנוח יחיאל קלפנר נפטר וניתן צו ירושה שלפיו הנהנים הם, בין היתר, המשיב, אחיו ושלוש אחיותיו. לאחר מכן בוטל צו הירושה לבקשת המשיב וניתן צו לקיום צוואה שבה הוא הזוכה. הוא לא הגיש את הצוואה עצמה אלא צילום ממנה. הוא טען כי המקור נשאר בידי המנוחה והלה נתן למשיב רק צילום. בפני
ביהמ"ש המחוזי העידו עדי הקיום וביהמ"ש התרשם מעדים אלה שראה בהם עדים ללא נגיעה בדבר והחליט לתת צו קיום. הערעור נתקבל.
אילו חלו בענין זה דיני הראיות הרגילים יתכן שלא היה מקום להתערב במסקנת ביהמ"ש המחוזי. טענות ב"כ המערערת כוונו לא נגד תכנה של הצוואה אלא נגד עצם קיומו של המקור של הצוואה. בדיני הראיות קיים הבדל בגישה בין הצורך להוכיח תכנו של מסמך לבין הוכחת עצם קיומו של המסמך לרבות תכונותיו החיצוניות. כדי להוכיח את תוכן המסמך הכלל הוא שצריך להציג את המקור ומי שמסתמך על חריג, כגון אבדן המקור, עליו חובת הטיעון והראיה. לעומת זאת אם רק קיומו של המסמך שרוי במחלוקת מדמים אותו לחפץ, וכלל הראיה הטובה ביותר אינו תופס בראיות חפציות, כך שכאשר צריך להוכיח קיומו של המסמך די גם בהצגת תצלום אם התצלום הוא אמין. אולם יש להזדקק כאן לתקנות סדר הדין בענייני ירושה הקובעות כי המגיש בקשת צו קיום יגיש את הצוואה לביהמ"ש ואם אינו יכול להגישה במקורה יציין את הסיבה לכך ויגיש העתק ממנה. מכאן שבקיום צוואה הכלל הוא, כמו במקרה שתוכנו של מסמך שנוי במחלוקת, שיש להגיש את המקור, ואילו החריג הוא שמותר להגיש ראיה משנית אם המקור הלך לאיבוד או נשמד. על המשיב היה לטעון ולהוכיח את אי יכלתו להגיש את המקור. ידי חובתו זו לא יצא המשיב. המשיב אמר כי איננו יודע היכן המקור ואין באמירה זו כדי להצביע, ולו גם בדוחק, על טרחה שטרח למצוא את המקור, מה גם שלפי האמור בבקשתו ידע שעליו לחפשו בדירת המגורים של אביו המנוח. המשיב לא הצליחלעבור את מחסום הקבילות של ראיות המשנה, וכיון שכך אין לקיים את הצוואה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, י. כהן, גב' אבנור. החלטה - השופטת בן פורת, הוסיף השופט כהן. עו"ד בניאל למערערת, עו"ד שפירא למשיב. 8.8.83).
ב.ש. 828+836/83 - גיורא אבהר ויהודה אריש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (הערר נדחה).
העוררים, יחד עם אחרים, מואשמים בביצוע עבירות שונות על רקע של עיסקות בסם הרואין. העורר אריש מואשם בחטיפה וסחיטה באיומים ובכח ועשיית עיסקה בסם. ביהמ"ש המחוזי ציין כי על אף שחומר הראיות נגד נאשם זה אינו בר משקל כמו של הנאשמים האחרים מן הראוי לעצרו עד תום ההליכים, בהתחשב בכך שנדון בארה"ב למאסר של 15 שנה בגין החזקת הרואין. מידע על כך הגיע מהאינטרפול אם כי האינטרפול לא ביקש את הסגרת העורר. גם אם הראיות אינן כבדות משקל די בהן בשלב זה להצביע לכאורה על אשמה. מדובר בעבירות חמורות על רקע של עיסקת הרואין ומסתבר שלעורר יש עבר בנושא זה, ואין זה משנה שהורשע מחוץ לישראל ושמשטרת ישראל לא נתבקשה לטפל בהסגרתו.
אשר לעורר אבהר - הוא מואשם בעשיית עסקה בסם הרואין. בין שראיות התביעה מצביעות לכאורה על עסקה ממש, וכיון שהן מצביעות רק על נסיון לעסקה, העבירה נמנית על סוג העבירות החמורות המצדיקות מעצר עד תום ההליכים. לשאלה אם יש ראיות לכאורה - אמנם בשיחות שהוקלטו לא מדובר במפורש על סמים, אך ברור מתוכן השיחות כי המשוחחים ידעו כי מאזינים להם ונזהרו בלשונם ודיברו בלשון רמזים. כשנחקר העורר הוא נמנע מלתת הסבר לטיבו של החומר שעליו נרמז בשיחות. על רקע השיחות וראיות אחרות המסקנה היא שיש לכאורה הוכחות שמדובר בהרואין. לעורר הרשעות קודמות וביניהן הדחה בחקירה ואחזקת סמים. בעת בצוע העבירה המיוחסת לו היה אסיר ברשיון. בנסיבות אלה החלטת המעצר בדין יסודה.
(בפני: השופטת נתניהו. עוה"ד שרעבי, רוזנברג וויס לעוררים, עו"ד גב' חן למשיבה. 26.8.83).
ע.א. 437/80 - ליאו זיגל נגד שלמה רוזנר
*הפרשי הצמדה וריבית (הערעור נדחה).
ביום 20.5.71 מכר המערער למשיב מניותיו בחברת "עטרה בתי קפה בע"מ" והמחיר נועד להקבע ידי מעריך. בשעת החתימה שלם הקונה 15,000 ל"י על החשבון והוסכם שעם קביעת השווי ע"י המעריך יחול תשלום שני של 15,000 ל"י והיתרה תשולם ארבעה חדשים אחרי התשלום השני. את המעריך צריך היה למנות בתוך 14 יום. מטעמים שאינם תלויים במשיב (הקונה) אלא במערער (המוכר) מונה המעריך רק כעבור שנים והשווי נקבע ע"י המעריך ביום 2.9.75. בעת שהוסכם על עיכוב מינוי המעריך בשנת 1972 נתן הקונה למוכר עוד 13,000 ל"י על החשבון. השווי שנקבע ע"י המעריך היה 65,000 ל"י כך שהגיע למוכר עודף של 37,000 ל"י והעודף סולק ביום 28.11.76 ללא הצמדה וריבית. המערער הגיש תובענה בה תבע הפרשי הצמדה וריבית על העודף מעת מכירת המניות ועד לתשלום בפועל וביהמ"ש המחוזי דחה את תביעתו. הערעור נדחה.
המוכר היה חייב כספים לחברה וזו סרבה להעביר את המניות ע"ש הקונה, והיה צריך למנות בורר לסכסוך שבין המוכר לבין החברה. לכן הוסכם שהמעריך ימונה רק לאחר שינתן פסק הבורר. כאשר כבר ניתן פסק הבורר סרב המוכר להעביר את המניות ע"ש הקונה וסרב לשלם לחברה את הסכום שהיה חייב לה ובכך לפדות את השעבוד שהיה על המניות, דבר שהתחייב בו עפ"י ההסכם. מסיבה זו סרב הקונה, המשיב, לשלם למערער את יתרת המחיר. את התביעה להצמדה ביסס המערער על דיני החוזים - תנייה מכללא או פיצוי על הפרת חוזה; על דיני עשיית עושר; על חוק פסיקת ריבית והצמדה. בכל שלושת העילות החילופיות אין להענות לבקשת המערער.
באשר לטענה של תנייה מכללא כי הסכומים ישולמו עם הפרשי הצמדה במקרה של איחור - ודאי הדבר שתנייה כזו מכללא לא עלתה בעת חתימת הסכם המכירה שכן ההסכמה היתה כי המעריך ימונה תוך 14 יום וכל התשלומים יבוצעו תוך תקופה קצרה. אין גם לקרוא הסכם מכללא לתוך ההסכמה שהושגה בעת הפנייה לבוררות, בעיקר לאור העובדה שהקונה הוא אשר סבל מהליכי הבוררות על לא עוול בכפו ואעפ"כ הקדים למוכר את מרבית התשלום השני מבלי שיהנה ממניותיו וימונה כמנהל החברה כפי שהוסכם בין הצדדים. אין גם לחייב את המשיב בתשלום הפרשי הצמדה מכח הטענה שהוא הפר את ההסכם, שכן הוא נהג בתום לב והתנה את התשלום בקיום התחייבויותיו של המוכר והלה הוא שסרב לקיים את המוטל עליו. אשר לכלל כי מי שמבקש את ביצוע ההסכם צריך להבטיח את כספו של המוכר - פסיקה זו כוחה יפה כאשר הגיע המועד שבו על הקונה לשלם למוכר והלה מסרב לקבל את התשלום, ואולם בענייננו כל עוד לא ניתנה החלטת המעריך וכל עוד לא ביצע המערער את חלקו בהסכם לא הגיע מועד התשלום.
אשר לעילה של עשיית עושר ולא במשפט - דינים אלה חלים רק במקום שאין חוזה בין הצדדים וכאשר יש חוזה אין מקום לתביעה בגין עשיית עושר לגבי מה שנכלל בחוזה. ברם, אפילו חלה על ענייננו עילת עשיית עושר לא הוכח כלל שהקונה זכה בטובת הנאה כלשהי. אמנם שילם מחיר נומינלי ללא הצמדה עבור מניות שבזמן התשלום בוודאי עלו בערכן, אולם המניות הפכו לרכושו של הקונה מתאריך ההסכם, עפ"י ההסכם, והשימוש ברכושו זה נמנע ממנו בעטייה של התנהגות המוכר, ואין כל ראיה שההנאה מהמניות שנמנעה מהקונה אינה שקולה כנגד טובת ההנאה המתבטאת בתשלום חלק מהמחיר ללא הצמדה.
אשר להצמדה עפ"י חוק פסיקת ריבית והצמדה - חוק זה מסמיך את ביהמ"ש לפסוק ריבית והצמדה כל אימת שנפסק לבעל דין סכום כסף. בענייננו שולמה
היתרה לפני שהוגשה התביעה נשוא הערעור וממילא אין במסגרת התביעה חיוב כספי שעליו הוסמך ביהמ"ש להחיל את הוראות חוק הריבית וההצמדה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ד. לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד מוריץ למערער, עו"ד שרף למשיב. 8.8.83).
ע.א. 394/82 - שמחה ישראל מייזלר נגד המועצה המקומית נשר ואח'
*התחייבות עיריה בחוזה להפעיל אמצעים מינהליים (הערעור נדחה).
ביום 6.11.63 נכרת הסכם בין המערער לבין המועצה המקומית שלפיו התחייב המערער לפנות ולמסור למועצה דירה וחנות והמועצה התחייבה לשלם למערער סכום כסף מסויים ולהמליץ שיקבל דירה וחנות במקום אחר בתנאים של "מפונה" וכן התחייבה המועצה לא להוציא רשיון למסחר במכולת בבית שהמערער ירכוש בו חנות. בתוספת להסכם מתחייבת המועצה שאם מישהו מרוכשי החנויות באותו בית יעסוק בלי רשיון בעסקי מכולת שהמערער עוסק בהם תנקוט המועצה "בכל הצעדים המשפטיים, בין אזרחיים ובין פליליים נגד אותו האדם ותדרוש את סגירת העסק...". ואכן, בסביבת חנותו החדשה של המערער נפתחו עסקים שעסקו במכולת. המועצה נקטה צעדים פליליים כלפי שניים שעסקו ללא רשיון ופנתה לביהמ"ש בבקשה למתן צו מניעה, ולעומת זאת לגבי חנות נוספת לא נקטה בצעדים פליליים. המערער הגיש תובענה לפיצויים נגד המועצה וביהמ"ש המחוזי דן בשלוש שאלות מרכזיות: תקפו של חוזה למתן בלעדיות למערער להפעלת חנות מכולת כאמור; פירוש ההתחייבות בחוזה; הנזק שעליו יש לפצות את המערער עקב הפרת ההתחייבות הנ"ל. ביהמ"ש קבע כי יש תוקף להתחייבות למתן בלעדיות למערער להפעלת חנות מכולת ועל כך לא ערערו. אשר לפירוש החוזה - קבע ביהמ"ש המחוזי כי המועצה התחייבה לנקוט צעדים פליליים נגד מי שיעסוק בעסק של מכולת ללא רשיון, אך אין המשיבה חייבת לנקוט אמצעים מינהליים ולסגור את העסק לפי סמכותה בסעיף 20 לחוק רישוי עסקים. למסקנה זו הגיע ביהמ"ש משתי סיבות: תוקף ההליכים לפי סעיף 20 מוגבל בזמן; אין לראות בצעדים מינהליים "צעדים משפטיים פליליים" כאמור בתוספת לחוזה. אשר לשאלת הנזק שנגרם למערער עקב ההפרה לגבי אי נקיטת אמצעים פליליים כלפי אחד מהעסקים המתחרים - ציין ביהמ"ש המחוזי כי המערער לא הוכיח את נזקיו ואת שיעור הפיצויים המגיעים לו ולפיכך קבע לו פיצויים סימליים בלבד. הערעור נדחה.
לענין הפעלת הסמכות המינהלית לפי סעיף 20 - לסמכות לשקול סגירת עסק באופן מינהלי מתלווה חובה לשקול את הפעלת הסמכות. יש להפעיל את הסמכות באופן הוגן, בלי דעות קדומות ותוך שיקול ענייני ללא שלילה מראש הסוגרת עצמה בפני כל נימוק ונסיון לשכנע. המועצה החליטה לפי שיקול דעתה שלא להפעיל את הסמכות המינהלית ולא הובאו ראיות כי היו פגמים כלשהם בעצם הפעלת שיקול הדעת, בדרך הפעלתו ובשיקולים שעמדו לנגד עיני המועצה. אשר לטענת המערער כי בעצם אי הפעלת סמכותה לפי סעיף 20 הפרה את החוזה שכרתה עמו - המועצה טענה כי התחייבות שמשמעותה מתן מונופולין למערער היא נטולת תוקף וטענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ולא הוגש ערעור. אך בערעור מתעוררת סוגיה זו מחדש מנקודת ראות אחרת והיא שאלת פירושה הנכון של התנייה בחוזה שבין הפרט לבין הרשות. התפיסה המקובלת היא שאין רשות ציבורית יכולה להגביל סמכותה וכוחה באופן השולל שיקול דעתה בתחומים שבהם הוענקה לה הסמכות. בהתקשרותה עם הפרט הרשות כפופה לעקרונות החוזיים הכלליים. יתכן ותווצר סתירה בין החובה לקיים את החוזה לבין חובותיה של הרשות הצבורית שלא להגביל את שיקול דעתה. אולם גם במקרה כגון זה לא תוכל הרשות לפרוק מעצמה
אחריותה ולקיים חוזה בו התחייבה לנהוג בנגוד לחובותיה כרשות. מכל מקום, כאשר תוכן התחייבויותיהם ההדדיות של הרשות ושל הפרט אינו סותר הלכה זו, יש לייחס לצדדים כוונה שלא להתחייב בחוזה לשלול את שיקול הדעת של הרשות כמתחייב עפ"י הדין, שהרי חזקה על הצדדים שכוונתם להתקשר בחוזה תקף שאת הוראותיו ניתן לקיים ולאכוף. סיכומו של דבר, סעיף 20 לחוק רישוי עסקים מקנה למשיבה שיקול דעת אם להפעיל את סמכותה להוציא, באופן זמני, צו לפי האמור בהוראת חוק זו. המדובר בסמכות לעשיית אקט זמני וחריג שהמשך תוקפו כפוף לאישורו של ביהמ"ש. לאור נוסחו של החוזה אין לגלות בו כוונה להתחייב להפעיל סמכות כזו דווקא. המסקנה היא שהמשיבה לא הפרה את החוזה כאשר לא הפעילה את סמכותה עפ"י סעיף 20. אשר לענין גובה הנזק - אין להתערב בממצא ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, בך. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. בלומנפלד למערער, עו"ד ארדשטיין למשיבה. 25.8.83).
ע.א. 569/82 - אדורם הדרי נגד פלונים
*אבהות (הערעור נדחה).
ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער הוא אביה של המשיבה השניה והערעור על כך נדחה. ביהמ"ש המחוזי הצביע על שורה של ראיות ועדויות, שנתן בהן אמון, להוכחת אבהותו של המערער, ובין היתר כי המערער והמשיבה קיימו יחסי אישות במשך תקופה ארוכה מאוד, המערער פנה לרופא בקשר לביצוע הפלה כאשר המשיבה היתה בהריון וכיוצא באלה הוכחות. בנוסף לכך הוצע למערער לבצע בדיקת רקמות, ובעוד שהמשיבה הסכימה לכך סרב המערער. בדיון בביהמ"ש העליון נשאל המערער שוב אם הוא מסכים לבצע בדיקת רקמות וסרב גם לאחר שהוסברו לו תוצאות הסירוב. לפיכך נדחה הערעור.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, בך. עו"ד מ. בר שלטון למערער, עו"ד ב. הוכמן למשיבות. 53.83).
ע.א. 825/82 - אגודת השומרים בישראל ואח' נגד דורינא בן ארויה
*אחריות מעביד לנזק שנגרם לעובד מתנור חימום (הערעור נתקבל).
המשיבה נתקבלה לעבודה זמנית כפקידה אצל המערערת. ביום הראשון לעבודה היה יום חורף ואש שמקורה בתנור חמום חשמלי שהיה מוצב בחדר אחז במכנסים ארוכים שלבשה והיא נכותה. תביעתה לפיצויים נדחתה ע"י בימ"ש השלום בנימוק כי תנור החימום הינו מכשיר חימום רגיל ומקובל ולא הוכח שהיה בו סכון כלשהו, או שעמד במקום בלתי סביר, או שלא היה תקין; המערערים לא הפרו את חובת הזהירות המוטלת על מעביד לספק מקום עבודה בטוח, אף לא את חובת האזהרה מפני התנור, שהרי המשיבה היא אדם מבוגר וכבר ראתה תנורים מסוג זה. ביתמ"ש נמנע מלקבוע עובדה בשאלה, שהיתה שנויה במחלוקת, היכן הוצב התנור. שאלה זו נראתה בלתי רלבנטית לבימ"ש השלום. בערעור לביהמ"ש המחוזי נחלקו הדעות. שופט המיעוט סבר כי די בעצם הארוע כדי להטיל אחריות על המערערים משלא הראו כי המשיבה נהגה בדרך יוצאת דופן ולדעתו יש להחזיר את הדיון לבימ"ש השלום רק לצורך קביעת הנזק. שופטי הרוב סברו כי קיימת חשיבות למיקומו של התנור, שרק אם רק הוצב במקום מוסתר הוכחה רשלנות המערערים ולא כן אם עמד במקום גלוי. מכאן ואילך נפרדו דרכיהם של שופטי הרוב. שופט אחד סבר כי יש להחזיר את הדיון לבימ"ש השלום כדי שיקבע היכן הוצב התנור ושופט שני סבר כי יש די בכתבי הטענות, בעדות המשיבה ובסתירות בעדויות ההגנה, כדי לקבוע שהתנור הוצב מתחת לשולחן במקום נסתר ולפיכך יש
להחזיר את הדיון להערכת הנזק בלבד. מכאן שדעת הרוב היתה שיש להחזיר את הדיון לבימ"ש שלום רק להערכת הנזק. הערעור נתקבל.
לשאלה אם רלבנטית קביעת מיקומו של התנור - התשובה היא חיובית. עילת התביעה נגד המערערים היא ברשלנות. לפני שמציגים את השאלה אם המעביד נקט באמצעי זהירות סבירים יש לשאול אם ומה היו הסכנות הצפויות לעובד. מבחן הצפיות הוא המבחן לקביעת חובת הזהירות המוטלת על המערערים. אין לומר שהמערערים חייבים היו לצפות שהמשיבה תנזק מתנור חמום רגיל ותקין הנמצא בשימוש נפוץ, כשהוא פועל ללא תקלה והוא מוצג במקום גלוי לעין. לא כן הדבר אם אותו תנור מוצב ופועל במקום נסתר והעובד אינו יודע ואינו יכול לדעת שהוא נמצא במקום בו הוא פועל אלא אם כן הוזהר. מצב כזה חייב לעורר אצל כל אדם סביר וזהיר את הצפייה שמי שאינו יודע שהתנור נמצא באותו מקום עלול להתקל בו ולהנזק. עצם ארוע המקרה אינו מתיישב דווקא עם המסקנה שהמערערים התרשלו יותר מאשר עם המסקנה שלא התרשלו. לפיכך יש חשיבות לשאלה מה היה מיקום התנור. מתוך כתבי הטענות והראיות אין להסיק שהתנור עמד במקום נסתר. השאלה היתה שנויה במחלוקת ובימ"ש השלום לא קבע כל ממצא. לפיכך מן הדין להחזיר את התיק לבימ"ש השלום כדי שיקבע ממצאים עובדתיים היכן עמד התנור, אם היתה רשלנות באשר למיקומו ומהי הרשלנות התורמת של המשיבה.
שאלת נטל הראיה אינה מתעוררת בשלב זה כל עוד ביהמ"ש לא שקל את הראיות והחליט אילו מהן עדיפות ומהימנות. השאלה על מי נטל הראיה יכולה להתעורר רק אם לא ניתן להגיע לקביעה עובדתית על סמך הראיות שהובאו.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד קריצמן למערערים, עו"ד י. בן מנחם למשיבה. 11.8.83).
ע.א. 21/81 - שמעון בוסקילה נגד האחים גולדשטיין בע"מ
*פיצויים בתאונת עבודה (הערעור נתקבל).
המערער עבד כטפסן סוג א' ובמסגרת חוזה עם המשיבה ארגן קבוצת טפסנים, פעל כעין קבלן משנה עפ"י חוזה וגם בתור עובד של המשיבה. במסגרת עבודתו ארעה תאונה למערער ביולי 1976 בהיותו בן 40. המחלוקת נסבה על גובה הנזק. המערער הוא מחוסר השכלה ולאחר התאונה נקבעה לו נכות של %40, ולמעשה אין הוא מסוגל לעבוד כמעט פרט לעבודה של המשקם. במסגרת עבודתו לפני התאונה השתכר סכומים המגיעים לכדי פי שלושה וחצי מהשכר הממוצע במשק ואילו בהמשקם ההשתכרות היא פחות ממחצית השכר הממוצע במשק. ביהמ"ש המחוזי קבע למערער הפסד השתכרות בשיעור של %40, כשיעור הנכות, מהסכום שהיה משתכר והערעור בענין זה נתקבל. חישוב הפסד ההשתכרות לפי שעור הנכות של %40 מביא למסקנה שהמערער במצבו לאחר התאונה, אילו רצה לעבוד, יכול היה להשתכר כ-%60 ממה שמסוגל היה להשתכר לפני התאונה. מסקנה כזו אינה מתיישבת עם הראיות שלפיהן אינו יכול להשתכר יותר מאשר מחצית מהשכר הממוצע במשק. לפיכך יש לקבוע את הפסד ההשתכרות של המערער ב-%60.
בטענה נוספת צודק המערער. את הפסד ההשתכרות בעבר קבע ביהמ"ש המחוזי עפ"י השכר שהמערער השתכר בעת התאונה, ולא הצמיד, כנראה מחמת השמטה, את הסכום הנ"ל למצב בעת פסה"ד. גם בכך יש להתערב ולתקן את פסה"ד. כמו כן צדק המערער ביחס לשכר טרחה שנפסק לו הנמוך בהרבה מהשכר המינימלי וגם שכר הטרחה הועלה בהתאם.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, ד. לוין. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד א. גולדסובל למערער, עו"ד ג. אגברייה למשיבה. 3.8.83).
ע.א. 753/81 - נתן ובת שבע חרזי נגד וולף ברוש
*תוספת בנייה ע"י בעל דירה בבית משותף (הערעור נדחה).
בבית שברמת גן קיימות ארבע דירות. שתיים בקומה הראשונה המוחזקות ע"י המשיב ואשתו והן משמשות להם כסופרמרקט ושתי דירות בקומה השניה משמשות למגורים, האחת למערערים והשניה למשפחה בשם לוי. הדירות נחכרו מקק"ל ובתקופה הרלבנטית היו כל הדיירים בעלי זכות משותפת לחכירה הראשית וכל אחד מהם בנפרד בעלי חכירת משנה בכל אחת מהדירות, היינו, המערערים בדירה אחת, משפחת לוי בדירה אחת והמשיב ואשתו בשתי הדירות בקומה הראשונה. בסעיף 4 לשטרי חכירת המשנה נאסר במפורש על החוכרים להכניס שינויים בנכסים המוחכרים מבלי לקבל הסכמה מאת הקק"ל וכן נקבע כי לא יוכנסו הוספות או שינויים במבנים מבלי לקבל הסכמתם "של רוב החוכרים הגרים בבית". המערערים החלו לבנות עמודים כדי להרחיב את דירתם והמשיב הגיש תובענה למניעת הבניה שהתבססה הן על זכויותיו הקנייניות והן על טענת מיטרד. בימ"ש השלום החליט שהוכחה עילת המטרד ונתן צו מניעה נגד המערערים. בערעור קבע ביהמ"ש המחוזי כי המשיב צריך לזכות בתביעתו גם בעילה הקניינית. הערעור נדחה. גורל הערעור יכול להחתך על יסוד הפרשנות שיש לתת לסעיף 4 הנ"ל של שטרי חכירת המשנה. עפ"י סעיף זה המרכיבים הבאים בחשבון לקביעת הרוב הדרוש להתרת בנייה הם בעלי זכויות חכירת משנה בדירה ולא מספר הגולגולות בבית. אין הגיון שלא לתת לבעלי יותר מזכות חכירת משנה אחת מספר קולות כמספר מכירות המשנה שבידיהם. את המלים "הגרים בבית" יש לפרש בדרך סבירה שהן כוללות לא רק בעלי חכירת משנה שדירותיהם משמשות למגורים אלה גם בעלי חכירת משנה המשתמשים ביחידותיהם לצרכי עסק. לפיכך גם אם קיבלו המערערים הסכמת משפחת לוי לעבודות הבניה לא נמצאו ברשותם אלא מחצית הקולות שנדרשו ולפיכך לא היתה להם הזכות הקניינית לבצע את עבודות הבניה. אשר לטענה כי היתה הסכמה מפורשת או מכללא מצד המשיבים לבניה - גם טענה זו אין לקבל כי לא הוכחה. העובדה שהמשיב ואשתו מסיגים את גבולם של המערערים בחלקים אחרים של חצרי הבית אין בה כדי להעלות או להוריד לענין זה.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, טירקל. עו"ד פוגל למערערים, עו"ד שעשוע למשיב. 4.9.83).
ב.ש. 788/83 - גאזי ביאטרה נגד מדינת ישראל
*מעצר עם תום ההליכים (קבלת נכסים שהושגו בפשע) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירות של קבלת נכסים שהושגו בפשע ובהתפרצות לבנין וגניבה וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. אין מאומה בטענה שהמערער הופלה לרעה לעומת נאשמים אחרים בפרשה שלא הוצא נגדם צו מעצר. אחד מאלה הוא קטין והשני הוא עריק מצה"ל שלא נמצא. אכן, לא מן הראוי היה להתחשב באישום אחר שהוגש נגד העורר ושטרם נדון, אך המעצר מוצדק בנסיבות המקרה גם ללא התייחסות לאשום זה. מדובר לא רק בחומרת העבירה אלא בריבוי העבירות ובעברו הפלילי העשיר של העורר. הוא מסכן את שלום הצבור והמעצר דרוש על מנת להגן על הצבור מפניו. עברו כמה חדשים מעת ביצוע העבירות ועד המעצר, אך ההסבר לכך הוא כי מעורבות העורר נתגלתה למשטרה בשלב מאוחר כתוצאה מחקירה מסועפת שהתנהלה בפרשה אחרת. נסיבותיו האישיות של העורר חייבות לסגת במקרה זה בפני הצורך להגן על הצבור ורכושו.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד אבואחמד לעורר, עו"ד ח. לירן למשיבה. 12.8.83).
ע.א. 51/83 - שושנה מרום נגד אוניברסיטת תל אביב
*הבטחה של נציג האוניברסיטה לקבל תלמיד ללימודי רפואה (הערעור נדחה).
בהמרצת פתיחה ביקשה המערערת פס"ד הצהרתי כי היא עונה על אמות המידה שנקבעו לקבלתה ללימודים בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב בשנת הלימודים 79-1978 וכי ההבטחות לקבל אותה ללימודים אלה, שניתנו לה מטעם האוניברסיטה, מחייבות את האוניברסיטה. לחלופין ביקשה פסק דין הצהרתי כי היא ראויה להתקבל לבית הספר לרפואה. ביהמ"ש המחוזי החליט למחוק את התביעה על הסף והערעור נדחה.
מתוך התצהירים של המערערת עולה כי לקראת שנת הלימודים תשל"ח הובטח לה ע"י נציגי המשיבה כי אם תשיג ציונים מסויימים במקצועות מסויימים יתחשבו במצבה, היינו שהיא בת למשפחה בת 13 נפשות, ויביאו את עניינה בפני ועדת חריגים. על יסוד הבטחות אלה שיפרה המערערת את ציוניה אך עדיין היתה צריכה להשלים את בחינות הבגרות, ושוב נאמר לה שאם תשלים את בחינות הבגרות יובא הענין לועדת החריגים ויומלץ לקבל אותה, לקראת שנת הלימודים תשל"ט התברר לה כי הועלה הציון הממוצע בבגרות הנדרש כדי להתקבל לפקולטה לרפואה ולפיכך סרבו לקבל אותה. בביהמ"ש המחוזי טענה כי עקב התנהגות אנשי האוניברסיטה הוכשל הסיכוי כי ועדת החריגים תדון בחיוב בבקשתה, וכן שהיא פעלה על סמך הבטחות שניתנו לה להתקבל לשנת הלימודים תשל"ט ועמדה בדרישות שהועלו קודם לכן, ועל כן חייבת היתה ועדת החריגים לדון לפי הקריטריונים שנקבעו בשנת תשל"ח ולא לפי קריטריונים יותר גבוהים שנקבעו בשנת תשל"ט.
ביחסים בין האוניברסיטה והתלמידים יש בכמה עניינים אספקטים חוזיים. אילו היה נקשר הסכם בין המערערת והמשיבה בדבר קבלת המערערת ללימודי הרפואה, ניתן היה לאכוף על המשיבה את קיומו של ההסכם. ברם, הסכם כזה לא נקשר. עפ"י הוראות סעיף 2 של חוק החוזים (חלק כללי) פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה. היסוד של גמירת הדעת מתקיים כאשר המציע מתכוון ליצור יחסים משפטיים מחייבים. במקרה שלפנינו, מתוך דברי המערערת בתצהירה, ברור, שאדם סביר לא היה מסיק מדברי האנשים שפעלו מטעם המשיבה כי למשיבה היתה כוונה ליצור יחסים משפטיים עם המערערת לגבי קבלתה ללימודי רפואה בשנת תשל"ט. אין בתצהירי המערערת כדי להצביע כי נוצר קשר חוזי שלפיו התחייבה המשיבה לקבל את המערערת ללימודי הרפואה בשנת תשל"ט גם במקרה שישתנו תנאי הקבלה לאותה שנה והמערערת לא תעמוד בתנאים אלה. על כן אין מנוס מדחיית הערעור.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, י. כהן, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא י. כהן, עו"ד ש. ברקוביץלמערערת, עו"ד גב' לאה כגן למשיבה. 4.8.83).
ע.א. 394/81 - יעקב מונדרד נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
*קיזוז סכום פקדון בבנק בעקבות הפעלת ערבות (הערעור נדחה).
ביום 16.8.77 הפקיד המערער אצל המשיב 15,000 דולר לתקופה של ששה חדשים, היינו, עד יום 23.2.78. ביום 21.2.78 שיגר המשיב למערער הודעה כי חידש את הפקדון לששה חדשים נוספים עד ליום 23.8.78. כשביקש המערער למשוך את כספי הפקדון בתום התקופה התברר לו שהבנק חילט את הכספים בגין ערבות שחתם המערער לחברות מסויימות כאשר לפי ההסכם יכול הבנק לקזז את סכום הפקדת בהפעלת הערבות. המערער הגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי בה לא גילה את ענין הערבות אך מתוך כתב ההגנה עולה ענין זה
וביהמ"ש המחוזי קיבל את גירסת המשיב ודחה את תביעת המערער. הערעור נדחה.
גירסת המשיב היתה כי חתימת הערבות של המערער לאותן חברות נחתמה יום לאחר פתיחת הפקדון וכי הפקדון נעשה כדי לתת תוקף לערבות. גירסת המערער כי אין קשר בין הערבות לבין הפקדון ועל כן אסור היה לבנק לקזז את סכום הפקדון, לא נתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי שקבע כי היה הסכם קיזוז. אשר לעובדה שהפקדון חולט ע"י הבנק ביום 3.2.78 ואילו לאחר מכן נשלחה הודעה למערער על הארכת הפקדון - היתה זו טעות של מחשב ששלח את ההודעה. אשר לטענת המערער כי כשחתם על כתב הערבות הוא חתם על החלק - פקיד הבנק העיד, וביהמ"ש קיבל את עדותו, כי סוכם בע"פ שהפקיד ישלים את נוסח ההסכם בציון שמות הנערבים כפי שהדבר נעשה בפועל וכי הערבות תלווה בפקדון של 15,000 דולר והערבות תוגבל למעשה בגדר סכום זה. על כן לא תבע הבנק מהמערער את כל הסכום שהנערב נשאר חייב.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד משה דרורי למערער, עו"ד ברוש למשיב 3.8.83).
ע.א. 886/80 - רן ואורה דגן נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*דירת יחיד" לצרכי מס שב (הערעור נתקבל).
המערערים רכשו דירה בשנת 1978 אך לא נכנסו לגור בה ונסעו לצרכי עבודה לאיראן. הם שבו ארצה והתקשרו ביום 24.4.79 בחוזה למכור את דירתם לקונים ולמסור את החזקה ביום 1.3.80. בחודש יוני 1979 נכנסו לגור בדירה וגרו בה עד למסירת החזקה מבלי שהיתה להם דירה אחרת למגוריהם. המשיב סרב להכיר בדירה כ"דירת יחיד" כמשמעותה לפני תיקון החוק, וועדת הערר דחתה את ערר המערערים. הערעור נתקבל.
וועדת הערר דחתה את טענת המשיב כי בהתחשב בחוזה המכר אין המערערים יכולים להחשב "בעלים" לענין ההגדרה של דירת יחיד, אך קבלה את עמדת המשיב שמדובר בדירה שלא שימשה למערערים כמגורים של קבע ולכן אין היא יכולה להחשב כדירת יחיד. בערעור תמך המשיב במסקנת ביהמ"ש המחוזי וכן חזר והעלה את טענתו כי לאחר עריכת חוזה המכירה אין המערערים יכולים להחשב בעלים. הן נימוקו של המשיב והן נימוקו של ביהמ"ש המחוזי נדחה עפ"י סעיף 51 לחוק הנדון, לפני התיקון, היתה הדירה פטורה ממס עד לקבלת יותר ממחצית מחיר הדירה או עד למסירת החזקה או עד למסירת יפוי כח. אף אחד משלושת אלה לא נתקיימה כאן בעת המכירה. טוען ב"כ המשיב כי המכירה אמנם פטורה ממס כל עוד לא נתקיימו תנאי סעיף 51 הנ"ל, אך לדעתו העובדה שהמכירה עדיין איננה חייבת במס אינה שוללת מהחוזה את תכונתו שהיא הענקת זכות בעלות שביושר לקונה. לפי השקפה זו, "יום המכירה" בו מתגבש החיוב במס חל לצורך סעיף 51 לחוק לחוד, והתאריך בו עוברת הבעלות לשם גיבוש מעמדה של דירת יחיד לחוד, ולמטרה אחרונה זו תאריך חתימת חוזה המכר הוא המגבש את המכירה. גישה זו נדחתה. אין ספק כי חתימת חוזה מכר דינה כמכירה לצורך חיוב בתשלום מס שבח, ואולם השאלה איננה אם על חוזה המכר חל או אינו חל מס, אלא אימתי "עוברת" הבעלות לפי חוזה מכר כזה לצורך גיבוש מעמדה של דירה כדירת יחיד - האם ביום כריתת החוזה או ביום בו נתקיים אחד התנאים של סעיף 51. התשובה לכך היא כי "יום המכירה" חל לא רק על סעיף 51 אלא גם על סעיפים אחרים בחוק מס שבח ויש לאמץ תאריך זה גם כיום הקובע לענין מעמדה של דירה כדירת יחיד.
אשר לשאלה אם גרו המערערים מגורי קבע בדירה לצורך הכרתה כדירת יחיד לפי נוסחו של החוק לפני תיקונו - השאלה היא עובדתית ותלויה בנסיבות כל מקרה. הדיבור "ברוב ימות השנה" שבחוק עשוי במקרים מסויימים להוסיף ממד כמותי לדיבור "גר". המבחן הוא בעיקרו אם בעיני האיש הסביר יראו את המוכר כגר בדירה. אחד השיקולים החשובים לענין זה הוא שאין למוכר דירה או מקום מגורים אחר. העובדה שניתן לחזות מראש שהמוכר יפנה את דירתו בתאריך מוגדר אינה שוללת היותו "גר" בדירה עד אותו תאריך. בענייננו, אילו נשאל האיש הסביר אם המערערים "גרו" בדירה בתקופת הביניים עד למסירת החזקה לקונים בוודאי היה משיב כי הם גרו שם, שכן לא היה להם מקום מגורים אחר.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, בך. עו"ד ע. דיבון למערערים, עו"ד ד. שפי למשיב 15.8.83).
ע.א. 518/80 - דוד ורות בטלר נגד מנהל מס שבח מקרקעין
*דירת יחיד" לצרכי מס שבח (הערעור נתקבל).
דירה שהיתה רשומה בשם המערערים הושכרה לדייר לתקופה של שנתיים החל ביום 2.5.78. בתאריך 1.3.79 התחייבו המערערים בחוזה למכור את הדירה תמורת 142,000 דולר ובמעמד חתימת החוזה קיבלו על חשבון המחיר 70,000 דולר. את החזקה התחייבו למסור ביום 20.9.79 ואז על הקונה להמשיך בתשלומים עבור הדירה. יומיים לאחר חתימת חוזה המכר הגיע המערער להסכמה עם שוכר הדירה שלפיה ויתר השוכר על זכויות השכירות וביום 3.3.79 נכנס המערער לגור בדירה והתגורר בה עד ליום 20.9.79 כאשר מסר את החזקה בדירה לקובה. המערער היה בעל אזרחות בריטית ולאחר סיום שרותו בצה"ל נתקבל ללימודים באנגליה ונסע לשם לאחר שמסר את החזקה בדירה לקונה. על יסוד מגורי המערער בדירה בתקופה הנ"ל ביקשו המערערים כי המשיב יכיר בדירה כדירת יחיד עפ"י המשמעות שהיתה למונח זה לפני תיקון חוק מס שבח. המשיב דחה את עמדת המערערים וועדת הערר דחתה את הערר. הערעור נתקבל.
דחיית הערר היתה משני נימוקים: בעת שהמערער נכנס לגור בדירה היא כבר לא היתה בבעלות המערערים שהרי כבר נחתם חוזה מכר; עפ"י נסיבות המקרה היו מגורי המערער בדירה ארעיים בלבד שכן ברור היה מראש שהם יסתיימו ביום 20.9.79. שני נימוקים אלה נדחו ע"י ביהמ"ש העליון. לענין המונח דירת יחיד - עפ"י הפסיקה לא היה צורך כי המוכר יגור בדירה רוב ימות השנה אלא הדירה היתה צריכה לשמש מעון קבע רגיל ולא דירת ארעי. לענין זה הפנה ביהמ"ש בערעור זה לפסיקת ביהמ"ש העליון בע.א. 886/80 (ראה לעיל) וקבע כי כשם שבע.א. הנ"ל בעלי הדירה נכנסו לגור בה כחודשיים לאחר שהתקשרו בחוזה למכור דירתם וראו במגורים בתקופת הביניים מגורי קבע המשוות לדירה אופי של דירת יחיד, גם כאן אותו דין. גם בשאלת מועד העברת הבעלות לפי חוזה המכר ופרשנותו של סעיף 51 לחוק יש לאמץ את המסקנות בע.א. 886/80.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, טירקל. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד איתמר הכהן למערערים, עו"ד גב' ד. שפי למשיב 16.10.83).
ע.א. 650/80 - אמפיסל (ישראל) בע"מ נגד יעקב נעימי
*תביעה בגין הפרת סימן מסחר (הערעור נדחה).
המערערת נרשמה בישראל בראשית שנות הששים ומאז היא עוסקת ביבוא והפצה של מכונות סריגה. מאז יסודה מוכרת המערערת את מכונות הסריגה בסימן המסחר "אמפיסל" הרשום בישראל מיום 22.6.60 ע"ש חברת אמפיסל בדרום אפריקה. בעבר מכרה המערערת מכונות שיוצרו ע"י ביח"ר ברדר ביפן עפ"י הזמנות ומפרטים של קונצרן אמפיסל. בשנת 1969 ביטל הקונצרן את
הזמנותיו מחברת ברדר, והמערערת מוסיפה למכור בישראל את המכונות מתוצרת ברדר שאותן היא רוכשת ישירות מהיצרן היפני. בשנת 1974 הגישה המערערת בקשה למחיקת רישום סימן המסחר "אמפיסל" ע"ש החברה הדרום אפריקאית ותבעה לרשום אותו על שמה. הושג הסכם פשרה שלפיו העניקה החברה הדרום אפריקאית לחברה הישראלית רשות שמוש בלעדי בסימן זה בישראל ואילו המערערת ביטלה את בקשתה למחיקת הסימן של החברה הדרום אפריקאית. בפברואר 1978 נודע למערערת כי המשיב קיבל משלוח גדול של מכונות סריגה מיפן המסומנות בסימן אמפיסל. המערערת הגישה תביעה נגד המשיב בשל הפרת זכויותיה. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה והערעור על כך נדחה.
אין יריבות בין בעלי הדין. לפי סעיף 57 לפקודת סימני מסחר מי שרשאי לתבוע בגין הפרת סימן מסחר הוא בעל הסימן, ואילו לבעל רשות רשומה (להלן- המורשה) אין זכות תביעה כזה הוראת החוק שלפיה רק בעל סימן המסחר יכול לתבוע את המפר אינה ניתנת להתנאה. יתכן שבעל הסימן יכול ליפות את כוחו של אחר, לרבות המורשה, לתבוע בשמו ובמקומו, היינו כנציגו ובמקרה כזה על הנציג לפרש בכתב התביעה שהוא פועל כשלוחו של בעל הסימן. היריבות קיימת בין בעל הסימן לבין מי שהפר את סימנו, ועילתו של המורשה היא, אם בכלל, נגד בעל הסימן אם הוא שעודד את פעילותו של הנתבע והוא יכול לתבוע פיצויים בגין הפרת התחייבות חוזית. המערערת לא הגישה את התביעה כנציגה של בעלת הסימן אלא מטעם עצמה. יתירה מזה בעלת הסימן.עומדת דווקא לצדו של הנתבע והריב האמיתי הוא בין בעל הסימן והנתבע לבין המערערת.
המערערת טוענת כי היא מחזיקה ביפוי כח בלתי חוזר מאת חברת אמפיסל לענין זכות השמוש בסימן הנ"ל, אך לא פורש מה טיבו של אותו יפוי כח ואין התובעת מצהירה כי התביעה מוגשת על ידה מכח ההרשאה של בעלת הסימן. טוען ב"כ המערערת כי יפוי הכח, גם אם לא נאמר בו כך, הוא בלתי חוזר שכן הוא נועד להגן על זכויות המערערת ועל כן רשאית היא לתבוע על פיו גם אם אין בעלת הסימן מעוניינת בתביעה נגד המשיב - על פי לשונו בא יפוי הכח להגן על זכויות בעלת הסימן ולא על זכויות המורשה ולכן יכולה בעלת הסימן להתנגד להגשת התביעה. זאת ועוד, לכאורה לא היה לחברה הדרום אפריקאית הכח לתת יפוי כח בלתי חוזר שכן המחוקק משקיף על סימן המסחר כקניינו הבלעדי של בעל הסימן. יפוי הכח הוא טפל לעיסקה ובא כמכשיר לביצוע העיסקה. צריכה להיות זכות כלשהי לשלוח אשר לביצועו ניתן אותו יפוי כח. העובדה שהמורשה היא לפי המוסכם בעלת רשות שימוש בלעדית אינה הופכת את ההסכם להמחאת זכויות ואינה בגדר מכירת הזכויות בסימן. יש לציין כי יפוי כח כזה שנועד להגן על זכויות השולח, אפילו נרשם שהוא בלתי חוזר, איננו בלתי חוזר והשולח יכול לבטלו אם כי אינו רשאי לבטלו אם ע"י כך הוא מפר את התחייבותו החוזיות.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, גב' נתניהו. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד גבריאלי למערערת, עוה"ד רווה וקדש למשיב. 4.9.83).
בר"ע 463/83 - יוסף צדיקרין ואח' נגד אמנון כהלני ואח'
*פיצול סעדים (הבקשה נדחתה).
המבקשים, רכשו דירות בבית שנבנה ע"י המשיבים ותובעים במשותף את נזקם הנובע מאי קיום התחייבויות כלפי כלל הדיירים. הם ביקשו בביהמ"ש המחוזי פיצול סעדים כדי שכל אחד מהם יוכל להגיש, בשלב מאוחר יותר, תביעות לסעד נוסף שעניינו נזק שנתגלה או יתגלה בכל אחת מן הדורות בנפרד. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה והיפנה את המבקשים אל האפשרות של בקשה לתיקון התביעה כדי שטענות נוספות שיש בפי המבקשים, כל אחד לגבי דירתו,
ישולבו בתביעה הנוכחית. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. טעמיו של ביהמ"ש המחוזי סבירים. הדרך המוצעת ע"י המבקשים אין בה אלא כדי להרבות בתביעות מקבילות לרוב, כשניתן לדון בהן במשולב.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. 23.9.83).
בר"ע 227/83 - המועצה המקומית מטולה נגד עזבון המנוח צבי סנדלר
*ביצוע פסק בוררות (הבקשה נדחתה).
בסכסוך בין המבקשת והמשיב ניתן פסק בורר ביום 31.11.80 שלפיו "על הנתבעת (המבקשת) להחזיר את החזקה במלון לידי יורשי התובע (המשיב) במצב תקין ומצוייד... בהתאם לרשימה שהגיש התובע...או לפצות את יורשי התובע בסך 13,200 שקל בתוספת ריבית והצמדה מחודש נובמבר 1976".המבקשת הגישה בקשה לבית המשפט לביטול הפסק, הבקשה נדחתה והפסק אושר ביום 8.1.82. ביום 25.12.80 דרש המשיב במכתב למבקשת כי ישולם לו הסכום שנפסק ע"י הבורר ועל כך השיבה המבקשת כעבור ימים מספר כי טרם קבלה את פסק הבורר ועל כן אין היא יכולה להתייחס למכתב הדרישה. עפ"י פסק הבורר נמסרה החזקת המלון לצד שלישי והלה החזיר את החזקה במלון למשיב כאשר טרם בוצעו בו עבודות כלשהן ע"י המבקשת כנדרש לפי פסק הבורר. ביום 31.5.81, כשהמלון היה כבר בידי המשיב, נחתם חוזה בינו לבין משרד הבטחון שלפיו הושכר המלון למשרד הבטחון לחמש שנים בדמי שכירות סימליים של שקל לשנה, אך השוכר התחייב לשפץ את המלון והשיפוץ נעשה והושלם בספטמבר 1981. המשיב תבע בהוצל"פ את הסכום של 13,200 שקל שנפסק ע"י הבורר, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית, והמבקשת טענה שאינה חייבת בתשלום זה מכיוון שהמשיב, ע"י השכרת המקום ושיפוצו, מנע ממנה את הברירה לבצע את השיפוצים ולא לשלם את הסכום הנ"ל. יו"ר ההוצל"פ קיבל את הטענה ואילו ביהמ"ש המחוזי קבע שיש להמשיך בהליכי הוצל"פ. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הטענה העיקרית של המבקשת היא שהחזרת המלון לא בוצעה על ידה ולכן אין לראות בהחזרה ויתור על ביצוע החלופה של החזרת המלון במצב תקין ומצוייד, והיא לא היתה חייבת לעשות דבר כל עוד לא אושר פסק הבורר ע"י ביהמ"ש. אם כי טענות המבקשת לכאורה אינן משוללות יסוד, אין לתת לה רשות לערער. במשך כל הזמן שעבר מאז פסק הבורר ועד אישורו על ידי ביהמ"ש לא הודיעה המבקשת על כוונתה לבצע את הפסק על ידי החזרת המלון במצב תקין. המבקשת ידעה שהחזקת המלון נמצאת בידי אדם שלישי מטעמו של הבורר והיתה צריכה להיות ערה לאפשרות כי המלון יוחזר למשיב במצב בלתי תקין ושעקב כך תשלל האפשרות שהמבקשת תקיים את פסק הבורר על ידי החזרת המלון למצבו התקין והיא לא עשתה דבר כדי למנוע התפתחות כזו. פעולת המשיב בהשכרת המלון ומניעת נזקים נוספים היתה פעולה סבירה ובנסיבות אלה אין הצדקה לתת למבקשת רשות ערעור.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד מ. נחליאלי למבקשת, עו"ד מ. זנטי למשיב. 6.9.83).
בר"ע 464/82 - יהודית בן ציון נגד צבי ואסתר פרידמן
*חילופי דיירים בדמי מפתח (הבקשה נדחתה. המשיבים שכרו מאם המבקשת דירה בירושלים בשנת 1969 והיו בה דיירים מוגנים. בנובמבר 1980 שלחו המשיבים למבקשת הצהרות לפי חוק הגנת הדייר בדבר מסירת הדירה לדיירים חדשים והמבקשת לא הגיבה על הצהרות אלה. המשיבים פנו לבית הדין לשכירות וביקשו רשות לחילופי דיירים ובית הדין נעתר לבקשה. טענת המבקשת היתה שהמשיבים הפסיקו לשלם דמי
שכירות ועל כן אבדו את הגנת החוק ואין הם זכאים לחלקם בדמי המפתח. בית הדין לשכירות קבע שלא היתה הפסקת תשלום דמי השכירות, וגם אם המשיבים היו מפסיקים לשלם את דמי השכירות, לא היה בכך כדי לשלול את זכות הדיירות שלהם על פי החוק. בית הדין הסתמך על פסק דין שניתן בביהמ"ש העליון ושבו נקבע כי הגנת שוכר מטעם החוק באה לקיצה באחת משתי דרכים - החזרת החזקה למשכיר מרצון או פסק דין של פינוי. מכיון שבמקרה דנא לא הוגשה תביעת פינוי על ידי המבקשת והמשיבים המשיכו להחזיק במושכר הרי שהם דיירים מוגנים עפ"י החוק וזכאים לחלקם בדמי המפתח. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור של המערערת והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טוענת המבקשת כי הוכחה הפסקת תשלום דמי השכירות ומכיון שהמשיבים הפרו את חוזה השכירות לא נותרה בידם זכות שאותה הם זכאים להעביר תמורת דמי מפתח, וזאת על פי דיני החוזים. אין סיכוי שטענות המבקשת יתקבלו בביהמ"ש העליון גם אם תתקבל רשות ערעור. אין המבקשת יכולה להתגבר על הנימוק של בית הדין כי זכותם של המשיבים כדיירים לפי החוק לא באה לקיצה אם הפסיקו לשלם דמי שכירות, כל עוד לא ניתן צו פינוי נגדם או כל עוד לא החזירו את החזקה למשכירה.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד מ. ריינר למבקשת, עו"ד ד. מימון למשיבים. 13.9.83).
בר"ע 202/82 - דוד נויהאוז ואח' נגד פיורדיש בע"מ
*אכיפת חוזה שכירות
(הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום הורה על אכיפת חוזה שכירות שנחתם בין המבקשים כמשכירים ובין המשיבה כשוכרת בינואר 1978. ערעור המבקשים נדחה על ידי ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקשים סרבו לקיים את החוזה ולמסור את המושכר למשיבה, בטענה כי היה תנאי מתלה שלפיו ביצוע החוזה היה מותנה בכך, שהמבקשים יוכלו להעביר משטח המושכר תנורים כבדים שהיו בה אל הקומה השניה באותו בנין, אך התברר שהעברת התנורים כרוכה בהוצאות בלתי סבירות ולפיכך היתה הצדקה לסירוב לקיים את החוזה. ברם, בחוזה לא נאמר דבר על תנאי מתלה ואין סיכוי שביהמ"ש העליון יתערב בממצא העובדתי של בימ"ש השלום. טענה אחרת של המבקשים היא כי בימ"ש השלום שגה כשסרב לערוך ביקור במקום כבקשת המבקשים, אך ענין ביקור במקום היה בשיקול דעת הערכאה הראשונה ולא נגרם עיוות דין למבקשים עקב אי עריכת הביקור.
הטענה העיקרית של המבקשים היתה כי משיקולי הצדק לא היה צריך להורות על אכיפת החוזה. הטענה מבוססת על כך, שבחוזה, אשר נערך לתקופה של שבע שנים, נקבע שרק מחצית מדמי השכירות תהיה צמודה למדד וכתוצאה מהאינפלציה שהחלה לאחר חתימת החוזה פחתו עקב הודאה זו תנאי השכירות מבחינת ערכם הריאלי במידה מפליגה. גם טענה זו אינה מצדיקה מתן רשות לערער. שתי הערכאות דלמטה דנו בטענת שיקולי הצדק ודחו אותה ובנסיבות הענין אין סיכוי שהמבקשים יזכו בערעורם בביהמ"ש העליון על סמך טענה זו. ההוראה בדבר הצמדה חלקית מתייחסת רק לארבע שנים מתום תקופת שבע שנות השכירות. העובדה שהצדדים קבעו בחוזה הוראה מיוחדת בדבר הצמדה מראה שנושא האינפלציה לא נעלם מעיניהם והם הסכימו למה שנקבע בחוזה בהיותם ערים לבעיה זה משיקולי הצדק יש להביא בחשבון את העובדה שמאז שנערך החוזה ועד כה עברו למעלה מחמש שנים והמושכר עדיין לא נמסר למשיבה.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד פישר למבקשים, עו"ד ח. זולטי למשיבים. 6.9.83).