ע.א. 68/83 רחל הרמן נגד גרשון הרמן
*כריכת מזונות בתביעת גירושין
* תביעת גרושין בביה"ד ותביעת מזונות בבימ"ש
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' 3229/82 - הערעור נתקבל)
.
המערערת והמשיב נישאו לפני כ- 35 שנים ולהם ילדים בוגרים. באלול תשמ"א הגישה המערערת לביה"ד הרבני תביעה שעניינה "שלום בית או גירושין". בית הדין עשה מאמציםלהביא להתפייסות בין בני הזוג אך האשה מסרבת לחזור להתגורר עם הבעל משום שלטענתה הוא מכה אותה ומוציא עליה שם רע. אגב הדיון בבית הדין טענה האשה כי אינה מקבלת "משכורת" ובניה מפרנסים אותה ועל כן היא זקוקה למזונות. כ-9 חדשים לאחר הגשת התביעה לביה"ד הרבני הגישה המערערת לביהמ"ש המחוזי תביעה למזונות מהמשיב. הלה טען חוסר סמכות באשר בדיונים בביה"ד הרבני הרחיבה האשה את תביעותיה ותבעה, כדבר הכרוך בתביעתה, גם מזונות עבורה ומכאן שהסמכות הייחודית נתונה לביה"ד הרבני. בשלב זה פנתה האשה לביה"ד הרבני בבקשה לסגור את התיק, המשיב התנגד וביה"ד החליט כי התיק ישאר פתוח. ביהמ"ש המחוזי מחק על הסף את תביעת המערערת למזונות בקבעו כי "ביה"ד החל לדון בענין המזונות של האשה וכן נכרך ענין המזונות בתביעת האשה לשלום בית או לגירושין, והאשה גם רצתה שבית הדין יפסוקלה מזונות כפי שאמרה במפורש", ולכן אין לו סמכות לדון בתביעת המזונות שנכרכה בתביעת הגירושין. מכאן הערעור.
א. צודקת המערערת כי לא נערך בפני ביה"ד הרבני דיון ממשי בנושא המזונות ותביעת המזונות לא נכרכה בתביעתה. זאת על סמך משקלם המצטבר של הנימוקים הבאים: הלכה פסוקה היא כי מזונות אשה אינם ענין הכרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעה לגרושין ועל כן כדי שבקשת האשה למזונות תהא כרוכה בתביעתה לגירושין נדרשת כריכה מפורשת וברורה; בקשה למזונות לא נכללה בתביעת המערערת לביה"ד הרבני שהיתה מלכתחילה תביעה לשלום בית או לגירושין בלבד; בשום שלב של הדיון לא ביקשה המערערת להעניק לה סכום מוגדר בתור מזונות; לא נבדקו בעת הדיון צרכיה של המערערת ולא נבחנה מידת יכלתו של המשיב לשלם מזונות; ביה"ד הרבני לא התייחס לענין המזונות בהבעת דעה או במתן החלטת ביניים כלשהם ולא פסק מזונות זמניים. אילו סבר ביה"ד שהוגשה בפניו תביעה לפסוק מזונות יש להניח שהיה מתייחס לענין זה; ניתן לפרש את דברי המערערת בענין היותה זקוקה למזונות כחלק מהבעת מחאתה על התנהגות המשיב כלפיה. על כן הנימוק של ביהמ"ש המחוזי שבעטיו מחק על הסף את תביעת המערערת אינו יכול לעמוד.
ב. ברם, על המערערת להתגבר על מכשול נוסף. תביעת המערערת אמנם היתה מכלתחילה תביעה "לשלום בית או לגירושין" אך היא זנחה את הרעיון של שלום בית ונשארה תביעתה לגירושין בלבד. הלכה פסוקה היא כי כל עוד תלויה ועומדת תביעת אשה לגירושין בפני בית הדין הרבני, לא תידון תביעתה למזונות קבועים בפני ביהמ"ש המחוזי, בהיותן של שתי תביעות אלה תרתי דסתרי. ביסוד התביעה הראשונה מונחת עילה להפקעת הנישואין, בעוד עילתה של התביעה השניה מושתתת דווקא על קיום קשר הנישואין.
ג. אמנם ביקשה המערערת לבטל את תביעתה בפני ביה"ד הרבני, ויש להניח שעשתה זאת כדי למנוע את הסיכון של ביטול תביעתה בביהמ"ש המחוזי, אך ביה"ד דחה את בקשתה, כפי שמוסמך הוא לעשות על פי תקנות הדיון בבתי דין
רבניים. יוצא איפוא שתביעתה של המערערת לגירושין עדיין תלויה ועומדת בפני ביה"ד הרבני והכלל של "תרתי דסתרי" יחול עליה כל זמן שהתביעה בביה"ד הרבני תלוייה ועומדת. מכאן כי תביעות המערערת סותרות זו את זו ולפיכך לא יוכלו להתברר במקביל.
ד. אך בכך לא נסתם הגולל על תביעתה של המערערת למזונות קבועים נשוא הערעור. במקרה כגון דא לא ידחה ביה"ש את התובענה על הסף, אלא ישאיר את תיק התביעה פתוח עד לאחר מתן פסק דינו של ביה"ד הרבני בתביעה לגירושין. לפיכך יש לבטל את ההחלטה למחוק את התביעה על הסף ולהורות כי תיק המזונות יהיה תלוי ועומד בפני ביהמ"ש המחוזי מבלי שידון בו בינתיים. רק אם ביה"ד הרבני יבטל את תביעת הגירושין או ידחה אותה תוכל התביעה למזונות קבועים להתברר בפני ביהמ"ש המחוזי.
ה. אשר למזונות זמניים - הלכה פסוקה היא, כי כאשר תביעה לגירושין תלויה ועומדת בפני ביה"ד יפנה ביהמ"ש המחוזי את האשה לביה"ד לקבלת צו למזונות זמניים וזאת מטעמי מדיניות שיפוטית נאותה. על כן החליט בשעתו ביהמ"ש העליון במקרה אחר לבטל תביעת אשה למזונות זמניים. אם יוחלט כאן ללכת בעקבות התקדים ההוא גם בנוגע למזונות זמניים, קיימת סכנה שהמערערת תצא קרחת מכאן ומכאן. ביהמ"ש המחוזי לא יושיט לה סעד של מזונות זמניים ולביה"ד הרבני יקשה עליה לפנות לאחר שביקשה לבטל את תביעתה שם כליל. על כן יש להורות כי בנקודה זו לא יחול הכלל שנפסק כי ביה"ד הרבני צריך לדון גם בענין המזונות הזמניים. זאת לאור השוני בעובדות בשני המקרים. במקרה הקודם לא הגישה האשה בקשה לביה"ד הרבני לבטל את תביעתה לגירושין ועל כן חייבו הסדר הטוב והנימוסין הטובים שאותו בי"ד ידון גם בשאלת המזונות הזמניים. במקרה דנן מבקשת האשה לבטל את תביעתה בפני ביה"ד הרבני ועל כן אין הסדר הטוב מחייב העברת הדיון במזונות זמניים לביה"ד הרבני. להיפך, הסדר הטוב מחייב שבכל עת ישאר בפני האשה פורום פתוח, בפניו תוכל לתבוע מזונות בצורה נאותה. על כן על ביהמ"ש המחוזי לדון בענין מזונות זמניים למערערת.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בך, טירקל. החלטה - השופט בך עו"ד גב' ח. רייף למערערת, עו"ד ש. אלטלף למשיב. 7.11.83).
בג"צ 108/83 - מימון בן חמו והסתדרות פא"י נגד שר הדתות ואח'
*מינוי נציג פא"י למועצה הדתית בקרית מלאכי (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר הראשון (להלן- העותר) הוא מועמד העותרת השניה (להלן- העותרת) לחברות במועצה הדתית קרית מלאכי (להלן- המועצה). לפי סעיף 3 לחוק שרותי הדת שר הדתות מציע %45 מהמועמדים. במועצה 9 חברים ולפיכך היה על השר להציע מטעמו ארבעה מועמדים. בהרכב הקודם של המועצה היה לעותרת נציג אחד ולאחר שחדל להתגורר בקריית מלאכי מינתה את המשיב מספר 5 להיות נציג פא"י במועצה. בינתיים חדל המשיב 5 ליצג את פא"י ועבר ליצג מפלגה אחרת. לפיכך ביקשה העותרת כי במינוי המועצה החדשה ימנה המשיב את העותר כנציג פא"י. קודם לכן היה סיכום בין נציגי פא"י לבין נציגי המפד"ל כי פא"י תקבל בחלקו של שר הדתות ציר אחד במועצה. שר הדתות מינה את המשיב 5 וטענת העותרים היא כי היה עליו למנות את העותר שעליו המליצה העותרת, וכי מינויו של המשיב 5 מותיר את העותרת שיש לה ענין תקציר פסקי דין כרך כ"ב - 12 187
רב בשירותי הדת בקריית מלאכי ללא ייצוג. המשיב טען לעומת זאת כי הייצוג במועצה צריך להתבסס בעיקרו על ייצוגם היחסי של הגופים והעדות ברשות המקומית, אשר משמשת אספקלריה נאמנה למשקלם היחסי במקום. לטענתו אין להביא בחשבון את העובדה שלעותרת היתה נציגות בהרכב הקודם של המועצה הואיל ובבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו בשנת 1973 קיבלה 621 קולות והיו לה שני נציגים במועצה המקומית ולעומת זאת בבחירות האחרונות משנת 1978 קיבלה רק 209 קולות שהם פחות ממחצית הקולות שנדרשו עבור נציג למועצה. עוד טען השר כי המשיב 5 מוסיף להיות חבר בפא"י והוא העדיף אותו על פני העותר מהטעם שהוא פעיל מבחינה ציבורית במסגרת שכבות רחבות יותר של הצבור ובכך מייצג מבחינה אישית גורמים שלכל אחד מהם בנפרד אין משקל יחסי מספיק לצורך נציגות במועצה הדתית.
בקבלו את העתירה ציין בג"צ כי אמנם מן הראוי שינתן משקל רב לתוצאות הבחירות לרשות המקומית, שכן בחירות אלה מהוות בבואה נאמנה ליחסי הכוחות בין הגופים במישור המקומי, אולם אין להתעלם מהצבעתם של תושבי המקום בבחירות לכנסת. מתברר כי חל שינוי משמעותי בבחירות לכנסת העשירית משנת 1981, שבהן קיבלה העותרת בקריית מלאכי 378 קולות כשרים לעומת המפד"ל שקיבלה רק 212 קולות ואעפ"כ נכללו בהרכב החדש של המועצה שלשה נציגים של המפד"ל ואילו לעותרת לא ניתן כל יצוג. יתר על כן, מתצהיר התשובה עולה שהמשיב הכיר בזכות העותרת ליצוג במועצה וראיה לדבר שטרח והביא ראיות כי המשיב 5 עדיין חבר בעותרת. מן הראוי היה שהמשיב לא ימנה אדם שהעותרת אינה רואה בו את נציגה ואפילו בידיו פנקס חבר תקף.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' נתניהו, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד מ. טמבור לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיב. 29.10.83).
בג"צ 366/83 - אברהם ספיר נגד שר העבודה והרווחה ואח'
*שכר לימוד בבית ספר הנתמך ע"י משרד העבודה (העתירה נדחתה).
העותר הינו תלמיד לימודי ערב בבית ספר של המכון לפריון העבודה והייצור בת"א. בית הספר זוכה למימון ולסבסוד של משרד העבודה והרווחה, ומתקיימים בו הן לימודי בוקר והן לימודי ערב. בלימודי בוקר לומדים התלמידים כ-30 שעות בשבוע ואורך מסלול לימודיהם הוא שנה וחצי. בלימודי ערב לומדים התלמידים כ- 12 שעות לימוד בשבוע ואורך מסלול הלימודים הוא שלוש שנים. עד לשנת הלימודים הנוכחית קבעו המשיבים לתלמידי ערב מחצית שכר הלימוד שגבו מתלמידי הבוקר, ואילו בשנת הלימודים הנוכחית החליטו להשוות את שכר הלימוד. טענת העותר היא שגביית שכר לימוד שווה הינה בלתי צודקת ומפלה אותם לרעה לעומת חבריהם הלומדים בבוקר. העתירה נדחתה.
טיעונו של העותר יכול היה להיות בעל משקל ניכר אילו הוטל על התלמידים הן בשעות הבוקר והן בשעות הערב תשלום מלא עבור הלימוד. אולם, התלמידים נהנים מסיבסוד ניכר מאד מצד משרד העבודה והרווחה והם משלמים למעשה רק כ-10-15 אחוז מהעלות הריאלית של הקורסים. השנה החליטו המשיבים להפעיל קריטריונים חדשים מתוך כוונה לעודד את הקורסים המרוכזים הנערכים בשעות היום שבהם נוטלים חלק, בעיקר, צעירים חסרי הכשרה כלל כגון מובטלים או מסיימי צבא, בעוד שבקורסי הערב משתתפים בעיקר אנשים בעלי מקורות פרנסה. מותר למשיבים לקבוע מדיניות ביחס להענקת סובסידיות ומידתן וכל זמן ששיקולים אלה הם שיקולים עניניים ואין המשיבים פועלים על סמך נימוקים פסולים וחוסר תום לב, לא יתערב בכך בג"צ.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. העותר לעצמו, עו"ד ש. צור למשיבים.19.10.83).
בג"צ 132/83 - מכבסת זוהר ברעננה בע"מ נגד שר העבודה והרווחה ואח'
*זכיה במכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בחודש מאי 1982 פירסם המשיב מכרז למתן שירותי כביסה וגיהוץ עבור מספר יחידות במשרדו. על פי תנאי המכרז ההתקשרות היא לשנתיים. נתקבלו הצעות של מציעים שונים ובכללם העותרת והמשיבה 3 (להלן- המשיבה). ועדת המכרזים החליטה לקבל את ההצעות הזולות ביותר ובמסגרת זו זכתה המשיבה בשירותי כביסה וגיהוץ עבור מוסד חברת נעורים בתל- מונד. עם מתן החלטת ועדת המכרזים התקשר המשיב עם המשיבה בחוזה וזו החלה במילוי התחייבויותיה. לאחר 9 חדשים פנתה העותרת לבג"צ בטענות שונות כנגד הליכי המכרז. את השהיית העתירה מסבירה העותרת בכך כי רק אז נודע לה על הפגמים שנפלו בהליכי המכרז וזאת במסגרת חקירה משטרתית שהתנהלה בענין זה. העתירה נדחתה. המשיב והמשיבה נכנסו לקשר חוזי שבוצע בחלקו הניכר ויהא זה בלתי צודק לצוות על הפקעתו של קשר זה. במסגרת דיני השיהוי יש לאזן בין הצורך ליתן תרופה כנגד פעולה בלתי תקפה, ובין הצורך להגן על האינטרסים הלגיטימיים שנרכשו בהסתמכות על הפעולה הבלתי תקפה. איזון זה מחייב את דחיית העתירה. זאת ועוד, לא היה דבר אשר ימנע מהעותרת בסמוך לאחר המכרז לבחון ולבדוק את נסיבות המכרז. לא היה דבר כמוס שרק חקירה משטרתית צלחה לחשיפתו. בנסיבות אלה יש לדחות את העתירה מחמת שיהוי מבלי לבחון את חוקיות הליכי המכרז.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. עו"ד מצקין לעותרת, עו"ד ש. צור למשיבים. 19.10.83).
בג"צ 650/82 - ידידיה בארי נגד היועץ המשפטי לממשלה ואלוף מתתיהו פלד
*דרישה כי היועהמ"ש יעמיד לדין את האלוף פלד (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
במסיבות עתונאים בחו"ל, יחד עם דר' סרטאווי מראשי אש"ף, התייחס האלוף פלד (להלן - פלד) לפעולות צה"ל בלבנון ולסכסוך בין ישראל לפלסטינים ולדעת העותר אמר פלד דברים שיש בהם עבירה על סעיף 99 ו- 100 של חוק העונשין (עבירות בטחון). העותר פנה ליועץ המשפטי וביקש להעמיד לדין את פלד אך היועץ המשפטי דחה את הבקשה. העתירה נדחתה.
היועץ המשפטי הסביר לעותר כי אפילו אם הדברים שמביא העותר נכונים אין מקום להגיש אישום שכן אין ראיות לכאורה על ביצוע עבירה. היועץ המשפטי השיב גם לבג"צ כי נתן דעתו שנית לעתירת העותר וערך בירורים נוספים ועדיין הוא סבור שבנסיבות המקרה אין לפתוח בחקירה נגד פלד. לדעתו אין בעובדות ראייה לכוונה הנדרשת לפי סעיף 99 לחוק העונשין. הלכת בג"צ היא כי שיקול דעת היועץ המשפטי בענין העמדה לדין והפסקת הליכים פליליים הוא נרחב ביותר ובג"צ לא יתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי כל עוד החלטתו ניתנה ביושר ובתום לב. היועץ המשפטי יכול לשקול אם חומר החקירה יש בו ראיות מספיקות לאישום וברור שאם הוא סבור כי העובדות אינן מהוות עבירה אין הוא צריך להגיש תביעה. יש להוסיף כי בעבירות הנדונות ניתן להגיש כתב אישום רק בידי היועץ המשפטי או בהסכמתו בכתב, כך ששיקולו של היועץ המשפטי בעבירות כגון אלו לא הוגבל ע"י המחוקק. הדברים האמורים בפסיקת בג"צ על אי התערבות בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לענין העמדה לדין חלים ביתר שאת כשמדובר בעבירות מסוג זה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - הנשיא י. כהן. העותר לעצמו, עו"ד ר. יאראק ליועץ המשפטי, עוה"ד א. זכרוני ומ. קופטי לאלוף פלד. 20.10.83).
בג"צ 84/83 - מוחמד עטיה וכילי ואח' נגד מדינת ישראל ואח'
*עתירה נגד צו תפיסת מקרקעין כאשר הצו כבר נרשם בהסדר (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ב- 1954 הוציא שר האוצר תעודה לפי סעיף 2 לחוק רכישת מקרקעין לגבי שטח אדמה בנגב הצפוני. בתעודה מעיד שר האוצר כי במקרקעין המצויינים בה נתקיימו שלושה אלה: ביום 1.4.52 לא היו בחזקת בעליהם; בתקופה שבין 14.5.48 ועד 1.4.52 הוקצו המקרקעין לצרכי התישבות ופיתוח חיוניים; המקרקעין עודם דרושים לצרכים האמורים. לפיכך, נאמר בתעודה, יקומו המקרקעין לקנין רשות הפיתוח. דבר הוצאת התעודה פורסם בילקוט הפרסומים. בעקבות זאת נרשמו המקרקעין ע"ש רשות הפיתוח. לאחרונה פנו העותרים לבג"צ וביקשו את ביטול רישום המקרקעין ע"ש רשות הפיתוח. תחילה פנו לביהמ"ש המחוזי באותו נושא וביהמ"ש המחוזי קבע כי אין הוא יכול להתייחס לשאלות הנוגעות להחזקת המקרקעין בתאריך הקובע שכן תעודת שר האוצר היא הוכחה חותכת לנכונות העובדות. העתירה לבג"צ נדחתה.
בג"צ העיר כי בייחס לשאלות העובדתיות אם הנכס לא היה בחזקת בעליו ביום 1.4.52 ואם הנכס שימש לצרכי פיתוח חיוניים בתקופה הרלוונטית מוסמך ביהמ"ש המחוזי לדון ולהכריע בתביעה לפסק דין הצהרתי על פסלות רשומו של נכס ע"ש רשות הפיתוח עפ"י אותה תעודה וזאת במקביל לסמכויות בג"צ לפסוק על בטלות התעודה. ברם, אין צורך להכריע בשאלה זו כי גם אם בג"צ הוא שמוסמך להכריע בכל הנוגע לתקפותה של תעודה שהוציא שר האוצר לפי חוק הרכישה, אין הדבר כך כשמדובר במקרקעין שנרשמו ע"ש רשות הפיתוח לאחר הליכי הסדר. לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין, הדרך היחידה העומדת למי שנפגע ע"י החלטת פקיד ההסדר, היא הגשת ערעור על החלטתו לפני ביהמ"ש המחוזי. גם אם תיחשב תובענת העותרים בביהמ"ש המחוזי כערעור על החלטת פקיד ההסדר, אם כי תובענה זו לא הוגשה כערעור והוגשה זמן רב לאחר מועד הקבוע להגשת ערעור, הרי משלא ערערו על החלטת ביהמ"ש המחוזי, אין העותרים ראויים להשמע בבג"צ בטענות שנדחו בביהמ"ש המוסמך.
אפילו ראויים העותרים להשמע בבג"צ גם לאחר הרישום בהסדר, הרי שלפי סעיף 81 לפקודה, רישום מקרקעין בפנקס חדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום אם אין הוראה אחרת לענין זה ותיקון הפנקס יכול להעשות רק מאחת העילות המנויות בסעיף 93 לפקודה. במקרה דנן לא נתקיים אף אחד מתנאים אלה. יש להוסיף כי הרישום הנתקף בעתירה נעשה לפני כ- 30 שנה ואם נשאר פתח לבג"צ לבדוק את חוקיות התעודה הרי פתח זה הוא צר למדי ובשל השיהוי הרב אין אפשרות לערוך בדיקה זו לאחר זמן כה רב. כמו כן לא גילו העותרים עובדות מסויימות בקשר להליכים שאירעו במשך כל השנים וכבר מטעם זה יש לשלול מהם את הסעד שבידי בג"צ. נוסף לכך קיימת אי בהירות לגבי השטח שבו טוענים העותרים לזכויות וגם זו עילה לדחיית העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' אבנור, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד לם לעותרים, עו"ד בן טובים למשיבים. 6.10.83).
בג"צ 549/83 - דניאל הופר, עו"ד נגד ועדת המינויים לפי חוק השופטים ואח'
*המלצות ועדת המנויים לשופטים בפני נשיא המדינה (העתירה נדחתה).
העותר מבקש כי ועדת המינויים לפי חוק השופטים תחוייב למסור לשר המשפטים הצעה למנוי שופטים שתכלול את כל המועמדים שהוצעו בפני הועדה והתקבלו על דעת רוב חבריה ולא רק מועמד אחד למשרה פנויה של שופט, באופן שנשיא המדינה יקבל רשימה של מספר מועמדים והוא יבחר את המועמד המתאים. העותר סבור כי מינוי שופטים בישראל הוא בסמכותו של הנשיא ובכך שהמשיבים מציעים לנשיא רק מועמד אחד למשרה פלונית נוטלים הם 190 תקציר פסקי דין כרך כ"ב - 12
לעצמם את תפקיד המינוי בפועל ושוללים מנשיא המדינה את שיקול הדעת. את העתירה יש לדחות על הסף הן מבחינה עניינית והן מבחינה נוהלית. מבחינה עניינית - לפי חוק נשיא המדינה, התפקיד שיוחד לנשיא בקשר למנוי שופטים ונושאי משרות אחרים הוא ליתן גושפנקה רשמית, ייצוגית ופורמלית, לפעולות שמבחינה עניינית נשקלות על ידי סמכות אחרת. סעיף 5 לחוק השופטים קובע כי השופטים יתמנו ע"י נשיא המדינה לפי הצעת ועדת המינויים. הועדה היא שמבררת ומציעה ואילו הנשיא הוא המבצע את מעשה המינוי ומתן הגושפנקה לפי הצעת הועדה. אשר לבחינה הפורמלית - אזרח המבקש סעד מבג"צ עליו לפנות תחילה לרשות המינהלית שכנגדה הגיש את עתירתו וכאן לא נקט העותר בהליך כזה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. 13.9.83).=בג"צ 296/83 - וייס מאיר נגד הועדה הרפואית לעררים
*קביעת דרגת נכות עפ"י תקנות מס הכנסה (העתירה נדחתה).
עניינה של העתירה קביעת דרגת נכות על פי תקנות מס הכנסה לעותר. ועדה רפואית קבעה לו אחוזי נכות מסויימים לחוליים שונים או מומים שמהם הוא ערער רק על חלק מהם בפני ועדת העררים. דא עקא, שועדת העררים התערבה בענין אחוזי הנכות גם בחוליים ומומים שבהם לא ערער. לטענת העותר אין הועדה מוסמכת לחרוג מאותם נושאים שהועלו בפניה ועתירתו נדחתה. עפ"י התקנות הוענקו לועדת הערר סמכויות נרחבות ועקב הבאת הערר בפני דרג ערעורי, נפרשת בפניו המסכת כולה וחוות הדעת הרפואית של ועדת העררים יכולה להתייחס למצבו הרפואי של העורר ולבטא את ממצאי הועדה ללא שהיא תהיה כבולה על ידי היקפו של הערר שהוגש. העובדה שבתקנות אחרות הדנות בסוגיות דומות ציין מתקין התקנות במפורש שועדת הערר רשאית לבטל או לשנות ענין פלוני בין אם הוגש עליו ערר ובין אם לאו, אין בה כדי לשנות מהמסקנה הנ"ל. ההשוואה בין נוסחן של תקנות אינה יכולה להכריע את הכף כאשר מולה ניצבת הגדרה מפורשת של סמכויות הועדה שהן נרחבות כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד יונגר לעותר, עו"ד שמואל צור למשיבה. 1.9.83).
בג"צ 354/83 - מוחמד אל עג'רמה נגד מפקד כוחות צה"ל ביו"ש
*אטימת בתים של מחבלים (העתירה נדחתה).
שני צעירים השתתפו בקבוצה מאורגנת שעסקה בהטלת בקבוקי תבערה על אוטובוסים ישראליים וכלי רכב צבאיים במחנה הפליטים עיידה שבאזור בית לחם. שני האחים הועמדו לדין. בחקירה הודו כי היו מעורבים בפרשה. כוחות הבטחון החליטו לעשות שימוש בסמכותם ולאטום בבתים של משפחות הנאשמים את חדריהם של המשליכים עצמם. על פי החלטה זו יאטם חדרו של אחד משני האחים שלקח בפועל חלק בכל הפיגועים ולא יאטם חדרו של האח האחר שיזם את ההתארגנות והסית לזריקת הבקבוקים אך לא נטל חלק בפיגועים גופם. פרט לכך יורשו המחזיקים בנכס להוסיף ולגור ביתר חלקי הבית. העתירה נדחתה. לנוכח חומרת המעשים ונסיבות המקרה אין מקום להתערב בשיקול דעת הרשות הצבאית בענין דנא.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ל. צמל לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיב. 23.9.83).
בג"צ 384/82 - מחמ"ט מתכת ופלסטיק שותפות רשומה נגד שר האוצר
*קביעת שעורי מס יבוא על חמרי גלם (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת עוסקת בייצור חביות מחמרי גלם שונים ובשנת 1981 החלה בהכנות לייצור חביות מקרטון. היא בדקה את מסי היבוא
החלים על חמרי הגלם הדרושים לייצור חביות הקרטון בהשוואה למסי יבוא המוטלים על חמרי גלם דומים הנועדים לייצור כלי קיבול מקרטון גלי. לעומת המכס בשיעור של %10 על חומר הגלם הנועד לייצור חביות מקרטון, חל מכס בשיעור של %2 בלבד על נייר מאותו סוג שישמש ליצור כלי קיבול מקרטון גלי. הבדל זה מהווה לדעת העותרת הפליה בלתי סבירה לטובת יצרני הקרטון הגלי ולדעת העותרת, ויש בה סיוע בלתי הוגן להתחרות המסחרית בין העותרת לבין אותם יצרנים. העותרת מבקשת שבג"צ יורה למשיבים לנהוג באחת משתי דרכים חילופיות: או לבטל את הפטור הניתן ליצרני הקרטון הגלי; או להעניק אותו פטור גם ביחס לחמרי הגלם המשמשים בידי העותרת ליצור חביות קרטון. העתירה נדחתה.
מחומר הראיות עולה כי קיימים הבדלים משמעותיים בין שני סוגי המוצרים, בנוסף להבדל בצורתם הפיזית, כגון הבדל במחיר כאשר תיבת הקרטון הגלי זולה במידה ניכרת מחבית הקרטון, וכן הבדלים באריזת המיכלים אחסונם והובלתם. המוצר התחליפי לחביות מקרטון הוא חביות מפלסטיק או מפח ולא אריזות קרטון מרובעות. באריזה המרובעת יש יתרון של %300 בחסכון בשטח, האריזה המרובעת הריקה שוקלת %62 פחות מחבית עגולה באותה נפח, יש חסכון בפעולת הטעינה והפריקה באריזה מרובעת וכיוצא באלה מעלות. פרטי תעריף המכס הובהרו לעותרת לפני הקמת המפעל והיא יכלה לכלכל את צעדיה בהתאם. בקביעת תעריפי המכס, שיקולים כלכליים שעניינם חסכון ויעילות אינם פסולים, ואין לומר שהעותרת נפגעה מפעולות שרירותיות של המינהל שמגמתה להסב לה נזק.
גם אם בג"צ היה מגיע למסקנה כי יש בתעריפי המכס האמורים משום הפלייה בלתי מוצדקת, ספק אם היה נעתר לחלק מהעתירה שתכליתו לבטל את ההקלה במס ממנה נהנים יצרני קרטון גלי. זאת מהטעם שיצרנים אלה לא צורפו בתור משיבים לעתירה. לטענת העותרת כי אין היא יודעת את זהות כל היצרנים שהיו עלולים להפגע - לא נעשה נסיון רציני ע"י העותרת לברר את שמותיהם של אלה שמטבע הדברים מספרם לא יכול להיות רב. זאת ועוד, אילו היתה העותרת מצרפת כמשיבים לפחות חלק מאותם גורמים מעוניינים תוך ציון כי יתכן וקיימים עוד יצרנים שזהותם אינם ידועה לעותרת, כי אז יתכן והיתה העותרת יוצאת ידי חובתה זו.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד י. פוטשבוצקי לעותרת, עו"ד א. בן טובים למשיב. 23.10.83).
בג"צ 389/83 - מודיעין אזרחי בע"מ נגד רשות הנמלים וש.א.ש....בע"מ
*זכיה במכרז לשירותי שמירה בנמל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
ביום 25.4.83 פנתה רשות הנמלים לארבע חברות במסמך הנושא את הכותרת "הזמנת רשות הנמלים - נמל חיפה למו"מ להתקשרות...בנושא אבטחת הנמל", ושעניינו קבלת שירותי שמירה בנמל חיפה. במסמך צויין כי הפנייה איננה בגדר מכרז או כעין מכרז וכי הרשות אינה מתחייבת לקבל את ההצעה הזולה ביותר או כל הצעה שהיא. כן צויין כי פרטי ההצעות יידונו במו"מ עם כל אחת מהחברות שהוזמנו להגיש הצעה. העותרת וכן המשיבה השניה (להלן המשיבה) הגישו הצעות והרשות החליטה לקבל את הצעת המשיבה. העתירה נדחתה.
עיקרי טענות העותרת היו כי על הרשות היה לקבל את הצעתה בהיותה ההצעה הזולה ביותר, וכי הרשות פעלה בשרירות ושלא בתום לב, וכן מצאה פגמים בהצעת המשיבה. הרשות כפרה בטענות העותרת וטענה כי היה נסיון קודם בלתי מוצלח עם העותרת, בהגשת שירותי שמירה בפרוייקט דומה בנמל התעופה בלוד, שעליו נודע
לרשות לאחר הגשת הצעתה של העותרת, וכן כי ניתוח הצעתה של העותרת העלה שמדובר בהצעה מסובסדת ושהעותרת היתה מוכנה בפועל לקבל את העבודה אפילו במחירי הפסד. כן טענה הרשות שלעותרת לא היו המתקנים הדרושים להפעלת מוקד מתאים בחיפה ועד שהיתה מתארגנת ומקימה מתקן כזה היה עובר זמן. לפי התקנות רשאית ועדת מכרזים לסטות מן הכלל של המלצה על ההצעה הזולה ביותר, אך קבלת הצעה שאינה הזולה ביותר עשויה לרמוז על העדפה בלתי ראויה של מציע מסויים. במקרה דנן הסבירה המשיבה שהשיקול בדבר המחיר לא היה שיקול מכריע והדגש היה על טיב ואמינות ההצעה ובכך אין להתערב. הרשות יכולה היתה לקחת בחשבון את המידע שקבלה מנמל התעופה לוד שם לא עמדה העותרת בהתחייבויותיה וסיפקה שירות שמירה מתחת לכל ביקורת. אשר לטענה בדבר פגמים שנפלו בהצעת המשיבה - הרשות לא ראתה בתנאי ההזמנה מסגרת נוקשה שאין לסטות ממנה, אלא התנהגה באופן שהכל הבינו שיהיה אפשר לנהל מו"מ עם כל אחת מהחברות. בכל הנסיבות אין להתערב בהחלטת הרשות.
(בפני השופטים: ש. לוין בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. שפיצר לעותרת, עו"ד א. י. דותן לרשות הנמלים, עו"ד ר. רוטמן למשיבה. 19.9.83).
בג"צ 676/82 - ההסתדרות הכללית של העובדים ואח' נגד הרמטכ"ל ואח'
*מינוי ראש חטיבת תכניות לגלי צה"ל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עניינה של העתירה התנגדות העותרים למינוייה של הגב' עדנה פאר כראש חטיבת התוכניות בגלי צה"ל והעתירה נדחתה. תחילה התנהל מו"מ על מינויה של הנ"ל כאזרח עובד צה"ל, שענין קבלתו לעבודה נשלט, לטענת העובדים, ע"י ההסכם הקיבוצי בין מערכת הבטחון לבין העותרת הראשונה. לאחר מו"מ והתנגדויות מטעם העובדים הוחלט לגייס את הגב' פאר לשירות סדיר וכך למנותה לתפקיד הנדון. מסתבר כי במו"מ בין ההסתדרות לבין המשיבים הועלתה הצעה זו ע"י נציג ההסתדרות כדרך לעקוף את הקשיים הפורמליים שנבעו, לדעת נציג ההסתדרות, מקבלתה לעבודה של הגב' פאר כאזרח עובד צה"ל. נתון עובדתי זה מראה כי לפחות לדעת ההסתדרות יש שוני מהותי בין מינויו למשרה ביחידה צבאית של נושא תפקיד צבאי לבין מינויו של אזרח, וכן שאין בגיוס הנ"ל להצביע כי המשיבים פעלו כביכול שלא בתום לב תוך הערמה על העותרים. עיקרו של דבר, הפלוגתא מצטמצמת לשאלה מה מרווח הסמכויות של הצבא בבואו לאייש תפקיד צבאי ביחידה צבאית ע"י מי שמשרת בשירות צבאי. לא יכול להיות ספק בכך שענין כגון זה מסור לחלוטין לשיקול דעת הרשויות הצבאיות הנוגעות בדבר. מבחינה זו אין מקום לאבחנות בין יחידות הנמנות על הדרג המסתער, הדרג המסייע או דרג השירותים. מאחר ואין הוראה מחייבת היוצרת דרכי נוהל יוצאות דופן בענין מינוי נושאי תפקידים בכירים ביחידת גלי צה"ל, רשאיות היו הרשויות הצבאיות הפיקודיות לנהוג בנושא דנן במסגרת מרווח הסמכויות המוקנה להם לגבי כל גיוס לצה"ל ולגבי כל מינוי במערכת הצבאית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין גב' אבנור. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עוה"ד מיטל וח. מלצר לעותרים, עוה"ד גב' מ. שקד ובייניש למשיבים. 2.10.83).
בג"צ 524/83 - האגודה למען החייל נגד מנכ"ל רשות השידור ואח'
*הקרנת תשדיר שרות כאשר מופיע בו מועמד לראשות עיריה (התנגדות לצו על תנאי - ברוב דעות הפך הצו להחלטי אך באופן מוגבל).
העותרת קיימה לקראת עונת החגים מבצע התרמות לצורך חלוקת שי לחיילים. לפרסום המבצע הכינה סרטון להקרנת בטלויזיה, ועיקרו של המשדר הוא צלום מקרוב של יו"ר העותרת מר נתן ניר. לדעת העותרת היתה להופעת מר ניר במשדר ערך תעמולתי רב בהיותו בעל עבר צבאי ופנייתו לצבור על רקע מוצב קדמי של צה"ל
היתה עשויה להגדיל את התרומות. רשות השידור סרבה להקרין את המשדר מן הטעם שמר ניר שימש כמועמד לראשות העיריה בבחירות לעירית אשקלון שאמורות היו להתקיים ביום 25.10.83. הרשות הסתמכה על סעיף 5 לחוק הבחירות (דרכי תעמולה) האוסר הקרנת מועמדים לכנסת או לרשויות המקומיות בטלויזיה, בקולנוע וכדו'. האגודה למען החייל הגישה עתירה נגד המשיבים בטענה שבמשדר שירות לא חל האיסור כשמדובר בבחירות לעיריות. העתירה נתקבלה ברוב דעות השופטים ש. לוין וגולדברג נגד דעתו החולקת של השופט בך. לדעת שופטי הרוב די בכך שהאיסור יחול מהמועד של 33 יום לפני הבחירות, שהוא בדרך כלל המועד האחרון להגשת רשימת המועמדים אם כי במקרה הנוכחי המועד האחרון היה מוקדם יותר הן שופטי הרוב והן שופטי המיעוט סקרו את מגמת החוק האוסר את הפרסום, את השיקולים השונים באשר לשדור אירוע שאינו תעמולת בחירות וכיוצא באלה שיקולים. שופט המיעוט סבר שאין להקרין את המשדר גם לפני המועד האמור שכן יש בו כדי להשפיע על הבוחרים של אשקלון.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. עו"ד ז. טריינין לעותרת, עו"ד א. בן טובים למשיבים, 25.9.83) .
ב"ש. 540/83 - ת.מ.ב. תחזוקת מפעלים בע"מ נגד פקיד שומה חיפה
*הבאת ראיה נוספת בערעור (בקשה להבאת ראיה נוספת - הבקשה נדחתה).
בפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה ערערה המבקשת על שומת מס רווח הון כפי שזו נקבעה על ידי המשיב כאשר המחלוקת בין בעלי הדין נסובה על פירוש סעיף 95(א) לפקודת מס הכנסה. העובדות היו מוסכמות על בעלי הדין וביהמ"ש נתבקש לפרש את הסעיף וליישם פירוש זה על העובדות. עם סיום הדיון קבע השופט תוצאה המתיישבת עם הפירוש שנתן המשיב לסעיף והמבקש הגיש ערעור על כך. בערעור ביקשה המבקשת הגשת ראיה חדשה, תשקיף הנפקה של חברה בשם "בית החזקות בע"מ". באותו תשקיף מוצאים חליפת מכתבים בין החברה לבין נציב מס הכנסה ובה חוות דעת של הנציב, בסוגיה הדומה לנשוא הדיון דנא, שלפיה מאמץ נציב המס את הפירוש שנתנה המערערת לסעיף הנ"ל. אותה התכתבות קדמה למשפט נשוא הערעור, אך על קיומה ותכנה נודע למבקשת רק לאחר פרסום התשקיף, היינו זמן רב לאחר שניתן פסה"ד נשוא הערעור. המבקשת סבורה כי ההתכתבות תסייע בידיה וביקשה להביא את ההתכתבות כראיה. הבקשה נדחתה.
מבחינה פורמלית אין זו ראיה חדשה שנולדה לאחר גמר הדיון בהליך המשפטי דנא ואין זו ראיה שבמאמץ מתאים לא ניתן היה לדעת עליה בטרם הסתיים הדיון. על כן אין להביאה בשלב מאוחר זה; התשקיף מפנה, לכל היותר, לעמדה שנקט הנציב בהזדמנות מסויימת בנושא הדומה לסוגיה דנא. לכן, אם בכלל, היה צורך לבקש השמעת עדותו של נציב מס ההכנסה ורק אז אפשר היה להעזר בעובדות ולראות בהן ראיה קבילה; היתר להבאת ראיה בשלב הערעור ינתן כשמדובר בראיה רלוונטית שיש בכוחה להשפיע על תוצאות המשפט. במקרה דנן מדובר בפרשנות של הוראה בחוק על רקע עובדות מוגדרות ומוסכמות והפרשנות חייבת לינתן ע"י ביהמ"ש. דעתו של נציב המס בענין זה אינה מעלה ואינה מורידה; עמדת הנציב אינה רלבנטית למשפט, שכן אין ללמוד ממנה שהיא משקפת כללים מנחים שנקבעו על ידי משרד האוצר. גם אם היתה זו השקפת הנציב בזמן מהזמנים, הרי אם מתברר שדעה זו אינה מקובלת על שלטונות המס ולדעתם השקפת הנציב מוטעית, אין להיתפס לאותה השקפה ולראותה כמחייבת לענין פרשנות החוק.
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד ש. פרידמן למבקשת, עו"ד גב' ד. גורני למשיב. 12.10.83).
ב.ש. 807/83 - יאיר קיסרי (קטין) ואח' נגד גיל קיסרי
*עיכוב ביצוע הוראה בפס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע הוראה בפס"ד - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש המחוזי פסק למבקשים מזונות למדור והחליט לאשר את העקולים הזמניים שהוטלו לבקשתם על תוכניות חסכון של המשיב למשך תקופה של חמשה חדשים בלבד. הבקשה היא לעכב את ההוראה המגבילה ולאשר את העיקולים עד לשמיעת הערעור כך שהעיקולים לא יבוטלו בתום חמשה חדשים מיום פסה"ד. הבקשה נתקבלה. ביהמ"ש לא נתן נימוקים להחלטה כי העיקולים יהיו למשך חמשה חדשים בלבד. העיקולים נועדו להבטחת מזונות קטין ומדור האשה למשך חייה. לטענת המשיב כי אין צורך בעיקול שהרי הוא עומד בתשלום - כך הדבר רק מאז ניתן פס"ד מזונות סופי, אך את המזונות הזמניים לא שילם בצורה מסודרת. המשיב הוא עתונאי הנקרא לחו"ל לרגלי עבודתו ובנסיבות אלה מן הראוי להשאיר את העיקולים על כנם. אשר לטענה כי מוטל עיקול על דירת אמו של המשיב ובכך די - העיקולים על תכניות החסכון יאפשרו ויבטיחו גביית תשלומים שנועדו למזונות שוטפים בעוד מימוש עיקול על דירה כרוך בהליכים ממושכים שעד להשלמתם לא יוכלו המבקשים לקבל את הדרוש להם למחייתם. לפיכך הוחלט כי העיקולים הזמניים ישארו בעינם עד שינתן פסק דין בערעור שבו יוחלט מה יהיה דינם.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד צפת למבקשים, עו"ד גב' קוגלר למשיב. 449.83).
ב.ש. 822/83 - שפורקר פנחס נגד אוסקר רימונד
*בקשה לביטול הסכם פשרה (בקשה לביטול הסכמים שנערכו בין הצדדים - הבקשה נדחתה).
פסק דין שניתן לפני כשנה נתן תוקף לפשרה שהושגה בין סבה של הקטינה (אבי אמה המנוחה) לבין אביה, שלפיה היה על הקטינה לשהות כשנה בבית סבה ואחר כך לעבור לבית אביה למשך שנת נסיון. עם התקרב השנה לסיומה הגיש המבקש בקשה להאריך את שהות הקטינה אצל הסבא והסבתא למשך שנה נוספת בטענה שהאב לא גילה בה ענין במשך השנה. הבקשה נדחתה. מקומה של קטינה הוא אצל ההורה, היינו בבית אביה, או במקום מגורים שאותו הורה מסכים לו. לפיכך, הן לפי פסה"ד שנתן תוקף לפשרה שבין הצדדים והן לפי חוק הכשרות המשפטית, על הקטינה לגור בבית אביה כדרישתו. אם יש לסבא ולסבתא יסוד מספיק לבקש פסילת האב כאפוטרופוס או למינויים כאפוטרופסים נוספים תוך כדי מתן הוראה כי הקטינה תגור בביתם עליהם לפתוח בהליכים מתאימים בענין זה.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד דליק למבקש, עו"ד צאירי למשיב. 5.9.83).
ב.ש. 953/83 - מדינת ישראל נגד אמירה פימנטל
*שחרור בערובה (רצח והעלמת ראיות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
התביעה מייחסת למשיבה ולשניים אחרים מעשה רצח, שבו כופרת המשיבה, וגם מעשה של העלמת ראיות בענין הרצח, שבו המשיבה אינה כופרת. המשיבה נעצרה במרץ 1983 וביום 21.4.83 החליט ביהמ"ש המחוזי על מעצרה עד תום ההליכים. ביום 30.6.83 נדחה ערר המשיבה על ההחלטה ונקבע כי די במעשה של העלמת הראיות להצדיק את המעצר מבלי לחוות דעה אם יש ראיות מספיקות לענין הרצח. כאשר נדחה הערר היה משפטה של המשיבה קבוע לחודש אוקטובר. עקב פיזור ההרכב נדחה הבירור לשורה של תאריכים סמוכים המתחילה במחצית נובמבר. עובדה זו שימשה לסניגור עילה לעתור לעיון מחדש בהחלטת המעצר וביהמ"ש המחוזי נעתר למשיבה בציינו כי קיים צורך באיזון נכון בין טובת הצבור לבין זכות האזרח לחרות והאזון מופר ככל שמשך הזמן עד לשמיעת המשפט מתארך. הערר נתקבל. על הכלל האמור
בדבר הצורך באיזון אין חולקין, אך דחיית המשפט בחודש אחד לא הפרה את האיזון שהיה צפוי כאשר נדחה הערר ביוני 1983.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד גב' לוי למבקש, עו"ד ש.זיו למשיבה. 6.10.83).
ב.ש. 944/83 - מדינת ישראל נגד יחיא סחרוב
*שחרור בערובה (רכישת דולרים מזוייפים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בשני אישומים של רכישת דולרים מזוייפים והפצתם והתביעה ביקשה מעצרו עד תום ההליכים בנימוק של חומרת העבירות. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בציינו כי עפ"י פסיקת ביהמ"ש העליון "בדרך כלל חומרת העבירה כשלעצמה איננה מהווה סיבה טובה למעצרו של נאשם עד תום ההליכים...היוצא מן הכלל הוא במקרה של איש צבור או מנהלי בנקים אשר לא מן הראוי הוא כי יתהלכו בשוק כל עוד בית הדין מעיין בעניינם ואזי חומרת העבירה כשלעצמה מהווה כנראה סיבה טובה למעצרם עד תום ההליכים". הערר נתקבל. אכן, יש ומעמדו הציבורי של הנאשם ועיסוקו מחמירים את נסיבות העבירה, אך אין בכך כדי להביא למסקנה כי המעמד והתפקיד הם כשלעצמם המצדיקים את המעצר עקב חומרת העבירה. המשיב היה קשור לרשת שעסקה בהפצת דולרים מזוייפים ובכך גרם נזק לכלכלת המדינה. בנסיבות אשר כאלה, כשהמשיב הודה במשטרה בעבירות וכשיש לו עבר פלילי אין הצדקה לשחרורו בערבות.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד י. בן אור למבקשת, עו"ד ברק למשיב. 4.10.83).
ב.ש. 945/83 - הנרי כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עם תום ההליכים (סיוע לפורצים ותקיפת שוטר) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בסיוע לאחר מעשה לשני עבריינים שביצעו פריצה וגניבה, בתקיפת שוטר במילוי תפקידו ובהתנכלות לאחד משני הפורצים הנ"ל על שום שמסר הודעה המפלילה את חברו ואת העורר והדחתו לעדות שקר. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים, בהתחשב בחומרת העבירות, בייחוד ההדחה בחקירה, וכן בעברו הפלילי העשיר של העורר. הערר נדחה. לדעת הסניגור, המתלונן הוא אדם מפוקפק שאין להתייחס אליו באמון, ומה גם שגירסתו נסתרת ע"י ראיות אחרות. כמו כן טוען הסניגור כי החקירה לא התנהלה כשורה, כך למשל לא נבדקה טענת האליבי של העורר ולא נערך מסדר זיהוי שבו היה מתבקש עד נייטרלי שהיה נוכח במקום ביצוע העבירה לזהות את העורר. ברם, אין השופט הדן בענין מעצרים יכול וצריך להעריך את מהימנות העדים שיעידו במשפט. די בשלב זה שיש ראיות לכאורה המבססות את האישומים. בענייננו יש בידי התביעה ראיות לכאורה ומדובר בעבירות חמורות ולעורר עבר פלילי עגום. השאלה אם החקירה היתה ממצה או לא, תתברר במהלך המשפט, אך אפילו לא נעשו פעולות שיכלו להיעשות אין באלה כדי להקהות בשלב זה מתוקפה ומשקלה של הראיה המרכזית, עדותו של המתלונן.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד פדרמן למבקש, עו"ד ליבנה למשיבה. 4.10.83).
בג"צ 566/83 - סיעת הליכוד - פתח- תקוה ואח' נגד פקיד הבחירות פ"ת ואח'
*מחלוקת בדבר מתן השם "רשימת הליכוד" בבחירות לעיריות (התנגדות לצו-על-תנאי הצו בוטל).
לקראת הבחירות לעירית פתח-תקוה הוגשו לפקיד הבחירות שתי רשימות של הליכוד. האחת של העותרים והשניה של סיעת הליכוד בכנסת. כל אחת משתי הרשימות ביקשה את התואר "רשימת הליכוד" ואת האות הקשורה באותה סיעה. סעיף 35 של חוק הרשויות המקומיות (בחירות) קובע כי רשאיות להגיש רשימות מועמדים, בין היתר, סיעה של הכנסת וכן סיעה של המועצה היוצאת, וכאשר כל אחת משתי הסיעות תובעת לעצמה את הזכות על השם
או על האות, עדיפה זכותה של הסיעה בכנסת על פני זכותה של סיעה במועצה. העותר טען שיש לפרש את הוראות סעיף 35 הנ"ל באופן שבכל מקרה שבו כינוי הסיעה בכנסת זהה לכינוי הסיעה במועצה רק הסיעה במועצה רשאית להגיש רשימת מועמדים. העתירה נדחתה. הוראות סעיף 35 אינן משתמעות לשתי פנים ואין בהן כל הגבלה על זכות הסיעה בכנסת להגיש רשימת מועמדים מטעמה. המחוקק חזה מראש אפשרות של חילוקי דעות בין הסיעה במועצה והסיעה בכנסת ואת האפשרות שתוגשנה שתי רשימות ונתן הוראה בדבר עדיפות לזכיה בכינוי ובאות לרשימה המוצגת על ידי הסיעה בכנסת.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, י. כהן. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד י. מרחבי לעותרים, עוה"ד ר. יאראק וא. הברמן למשיבים. 10.10.83).
בג"צ 590/83 - סיעת הליכוד - אשדוד ואח' נגד פקיד הבחירות אשדוד ואח'
*מחלוקת בדבר מתן השם "רשימת הליכוד" בבחירות לעיריות (העתירה נדחתה).
העותרים מבקשים כי לא תתקבל רשימה הנקראת "רשימת הליכוד" שהוגשה ע"י סיעת הליכוד בכנסת באשר סיעת הליכוד בעירית אשדוד מבקשת את השם, והוא הדין באשר לאותיות. העתירה נדחתה. לכאורה נראית החלטת פקיד הבחירות להעניק את השם "רשימת הליכוד" והאותיות לרשימה שהוגשה ע"י הסיעה בכנסת וזאת בהתאם להוראות סעיף 39 לחוק הבחירות לרשויות המקומיות, ואולם אין צורך לדון בענין זה שכן לפי הוראות סעיף 42 של החוק הנ"ל יש לעותרים סעד חילופי והוא ערעור לבית המשפט המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, י. כהן. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד א.ח. פיינטוך לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 10.10.83).
בג"צ 391/83 - אברהם בן שלוש נגד בית הדין לעבודה והמוסד לבטוח לאומי
*פסיקת ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
ביום 19.6.70 נפגע העותר בתאונה. הוא חתם על טופס של תביעה למוסד לבטוח לאומי שבו אישר ששכרו החדשי היה 600 לירות. אחר כך חתם על טופס נוסף שבו אישר ששכרו החדשי היה 687 לירות. המוסד חישב את קצבתו לפי בסיס זה. בתביעת נזיקין שהגיש נגד המעביד, ואשר המוסד לבטוח לאומי לא היה צד בו, קבע בית המשפט, על יסוד שומא דדיינא, שהשכר היה 1,000 ל"י לחודש. בשנת 1978 פנה העותר לבית הדין לעבודה וביקש להגדיל את הקצבה שהוא מקבל מהביטוח הלאומי. תביעתו נדחתה והעתירה נדחתה. פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי לא שימש כמעשה בית דין המחייב את המוסד. אם כך הדבר רשאיות היו ערכאות בית הדין לעבודה לקבוע על יסוד החומר שלפניהן שאין עילה להגדלת הסכומים. על כל פנים אין כל סיבה שבג"צ יתערב בענין.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גולדברג. עו"ד קין לעותר. 23.10.83).
בג"צ 594/83 - דרוין שלמה נגד בית המשפט המחוזי ת"א ואח'
*פניה לבג"צ בענין הפחתת שליש כשאפשר לפנות לבימ"ש מחוזי.197 (העתירה נדחתה).
העותר שפוט ל-10 שנות מאסר בגין עבירות נגד בטחון המדינה. לאחר שריצה שני שליש מתקופת המאסר פנה העותר לועדת השחרורים בבקשת רשיון להתהלך חופשי בשליש האחרון של המאסר, ולדברי העותר נדחתה בקשתו מן הטעם שהוא מהווה סיכון בטחוני. לאחר שנה התייצב העותר לפני ועדת השחרורים בעקבות בקשתו החוזרת לשחרור מוקדם. גם הפעם נדחתה הבקשה משום שלא הועלה נימוק חדש. כנגד החלטה זו פנה לבית המשפט המחוזי ולטענת העותר החליטו השופטים כי תעשה פניה לשב"כ בבקשה להערכה מחודשת לגבי התיק. העותר ביקש משר הבטחון להפגיש אותו עם נציגי השב"כ אך פגישה כזו לא זומנה. על רקע זה מבקש העותר צו לבית המשפט המחוזי בת"א, נציבות שירות בתי
הסוהר וועדת השחרורים, להציג לבג"צ את כל המסמכים הנוגעים להתכתבות שלו באשר לשחרורו וכן שועדת השחרורים תנמק את הסרוב לשחררו. כן ביקש מבג"צ להורות על שחרורו המיידי ללא צורך בפניה חוזרת לועדת השחרורים. העתירה נדחתה.
על פי סעיף 62 לפקודת בתי הסוהר רשאי אסיר להגיש עתירותיו נגד רשויות המדינה בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו לבית המשפט המחוזי. אם החלטת בית המשפט המחוזי לא הניחה את דעתו של העותר היה עליו לבקש רשות לערער על החלטה זו לבית המשפט העליון והדבר לא נעשה. אכן, על פי סעיף 62ד לפקודת בתי הסוהר מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ להמשיך ולדון בנושא כגון זה, הגם שהוקנתה בו הסמכות לבית המשפט המחוזי, אולם אין בג"צ רואה בנסיבות המקרה הצדקה לסטות מהנוהל הרגיל ולדון בענין זה באופן ישיר. העתירה לוקה בחסר ואפילו רצה בג"צ להתייחס אליה לגופה, לא היו בפניו המסמכים הדרושים שיוכל לפסוק על פיהם.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ד. לוין, גולדברג. 3.10.83).
בג"צ 29/83 - מרים שמילוביץ ואח' נגד שר הקליטה ואח'
*בקשה לעידכון הלוואה כאשר הזכאי כבר קיבל את ההלוואה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת היא עולה חדשה והיתה זכאית להלוואה באמצעות משרד הקליטה. באמצע חודש דצמבר 1982, אחרי שהעותרת נטלה הלוואה, החליטו הרשויות להגדיל את שיעור ההלוואה לכל רוכשי הדירות מיום 16.10.82 ואילך שטרם נטלו את ההלוואות בבנק. העותרים ביקשו הלואה נוספת בשיעור ההגדלה, אך משרד הקליטה סירב לבקשה באשר העותרים כבר נטלו את ההלוואה והעידכון האמור אינו חל עליהם. טענת העותרים היא כי אין זה צודק שלא יעניקו גם להם את ההלוואה המוגדלת ואין להענישם בשל כך שהזדרזו והשלימו את הפעולות לנטילת ההלואה לפני שהועלה שיעורה. העתירה נדחתה.
לענין סבירותו של הנוהל לקבוע מועד של הגדלת ההלוואה שלא יחול למפרע, טענו המשיבים כי מקובל ורגיל בכל התחומים שבהעדר טעמים מיוחדים, תחולתו של כל כלל, הסדר, תקנה או חוק חדשים הוא מכאן ולהבא. כלל זה נכון במיוחד בעניינים מן הסוג שנדון במקרה דנן. אכן, הסדר כאמור אינו נוגד את סדרי המנהל התקינים או תחושת הצדק. הזכות נמדדת על פי המצב בעת בו מעלה האיש את בקשתו ובעת שהיא נבדקת ותחולתו של שינוי נבחנת על פי מילותיה של ההוראה המנהיגה אותו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, י. כהן, בך. עו"ד עמירם חרלף לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 10.8.3.26).
ב.ש. 949/83 - דוד נחשון וחנניה אוחנה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הדחה בעדות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בהדחת מלצר במסעדה לומר כי בשעת זריקת רמון בבית פלוני הם היו במסעדה וזאת כדי ליצור אליבי לעצמם. בגין העבירה של הדחה לעדות שקר הורה ביהמ"ש על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. יש בידי התביעה ראיות לכאורה ועבירה של הדחה בחקירה היא כשלעצמה עבירה חמורה ומעוררת חזקה של אפשרות שיבוש הליכי משפט. למרות שאחד העוררים נעדר הרשעות קודמות והשני אין לו הרשעות מרובות אין מנוס מהחלטת המעצר.
(בפני: השופט ש. לוין, עו"ד בטיטו למבקשים, עו"ד גב' ראב למשיבה. 6.10.83).
בר"ע 175/83 - סמיח סרסור נגד פרווה סרסור
*פסיקת מזונות ע"י ביה"ד השרעי (הבקשה נדחתה).
ביה"ד השרעי בטייבה נתן פס"ד באוגוסט 1977 שלפי האמור בו ניתן בהסכמת המבקש. בפסה"ד צויין כי המבקש והמשיבה התגרשו ועל המבקש הוטל, בין היתר, לשלם למשיבה מזונות חדשיים כל עוד לא תנשא מחדש. משהוגש פסק הדין להוצאה לפועל נטען על ידי המבקש כי בית הדין השרעי לא היה מוסמך, על פי הדין השרעי, לפסוק מזונות לאחר הגירושין מעבר למועד של שלשה חדשים ועל כן פסה"ד בטל ואין להוציאו לפועל. טענה זו נדחתה ע"י יו"ר ההוצל"פ ועל ידי ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. טענת המבקש איננה טענת חוסר סמכות, אלא טענה שביה"ד טעה בפרוש החוק שבו הוא דן. לפי סעיף 52 לדבר המלך במועצה יש לבתי דין מוסלמיים שיפוט ייחודי לדון בענייני המעמד האישי של מוסלמים והביטוי מעמד אישי כולל מזונות גם לתקופה שלאחר הגירושין. על כן לא חרג בית הדין מסמכותו ואם שגה בפירוש הדין שלפיו הוא דן, אין כאן חריגה מסמכות הגורמת לבטלות פסק הדין.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד גב' אביר למבקש, עו"ד גב' חרמון למשיבה. 13.9.83).
ע.א. 343/82 - גרשוביץ מרטכל נגד גרשוביץ דלי
*מזונות
(הערעור נדחה).
הצדדים הם בני זוג החיים בנפרד ואין להם ילדים. האשה תבעה מזונותיה בבית המשפט המחוזי והבעל חוייב ביולי 1979 בתשלום 4000 ל"י לחודש צמוד למדד המחירים כשהסכום יעודכן כל ששה חודשים. לאחר כמחצית השנה הגיש הבעל תביעה להקטנת המזונות והאשה תבעה את הגדלתם. תוך כדי דיון בתיק פוטר הבעל ממקום עבודתו. בית המשפט דחה בינואר 1981 את תביעת הבעל וקבע כי הבעל לא עשה מאמצים מספיקים למצוא עבודה אחרת. תביעת האשה להגדלת המזונות או לעדכן את הסכום כל שלושה חודשים נדחתה אף היא באשר למעשה הבעל אינו עובד. בספטמבר 1981 הגיש הבעל תביעה חדשה להפחתת המזונות מן הטעם שההכנסה ממקום עבודתו אינה מספקת אף לתשלום המזונות בלבד ומכל שכן שלא נשאר לו דבר למחייתו. האשה הגישה תביעת נגדית להתאים את הסכום להצמדה כל שלושה חודשים. בית המשפט המחוזי דחה גם הפעם את שתי התביעות והערעור נדחה.
בית המשפט קבע גם בדיון זה כי הבעל לא עשה כל שניתן על מנת שישתכר כראוי וכן לא נמצא כל שינוי בנסיבות שכן בעת מתן פסק הדין הקודם לא עבד כלל ובמועד הדיון הנוכחי כבר עבד והשתכר. התביעה הנגדית נדחתה באשר לא חל שינוי בנסיבות מאז פסק הדין האחרון שכן כבר אז היתה אינפלציה וזו הובאה בחשבון. אין להתערב בקביעה העובדתית של בית המשפט המחוזי כי הבעל לא עשה מספיק כדי להשיג עבודה. חובתו של בעל יהודי לאשתו לפי הדין העברי כוללת גם חיוב לעבוד כדי להשיג את האמצעים לשם כך. חיוב זה הוא הן בעבודה עצמית והן בעבודה כשכיר אם כי באשר לחובה להיות שכיר יש מחלוקת הפוסקים. בפסק דין של בית הדין הרבני הובהר כי אף לדעה זו שאין אדם צריך להשכיר עצמו כדי לפרנס את אשתו, מי שהיה רגיל לעבוד כשכיר קיימת עליו החובה להמשיך להשכיר את עצמו כדי לפרנס את אשתו. הבעל חייב במזונות אשתו לפי הכנסתו הפוטנציאלית ולא לפי הכנסתו הריאלית. סכום המזונות נקבע בגדר הדיון הראשון בין הצדדים ובדיון השני הושאר הסכום על כנו וכן בדיון השלישי. לא הובא כל נימוק שבגללו יש להפחית את סכום המזונות. לפיכך יש לדחות את ערעור הבעל. אשר לערעור האשה - דינו להדחות משום שלא נשתנו הנסיבות מאז מתן פסק הדין השני.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, שיינבוים, חלימה. החלטה - השופט שיינבוים. עו"ד בן שימול למערער, עו"ד ד. בר חיים למשיבה. 20.10.83).