ע.א. 213/80 - שמעון שמעונוף נגד עזרא ברוכים ואח'
*הוצאת הגג והקומה המפולשת מהרכוש המשותף ע"י הקבלן. * הגשת ראיה נוספת בערעור.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיקים 1757+7012/76 - הערעור נדחה).
10 המשיבים רכשו מאת המערער דירות בבית האמור להרשם כבית משותף. לפי תוכנית המתאר והיתר הבניה מכיל הבית: קומת מקלט וחניה, קומה מפולשת, קומת חנויות, ארבע קומות ובהן 16 דירות וכן חדרי מדרגות ומעלית. בהתאם לתוכנית המתאר והיתר הבניה צריכה להיות קומה מפולשת שהיא "קומת עמודים פתוחה ויעודה לשימוש ולרווחת דיירי הבית". בחוזה רכישת הדירה שנערך עם כל אחד מהקונים נאמר, בין היתר, בסעיף 8: "הקונים רשמו בפניהם כי... רשאים המוכרים להצמיד את גג הבנין או כל חלק מהחצר למי שיחפצו...". במשך הזמן נמסרו הדירות לתשעה קונים ולפני מסירת הדירה לכל אחד מהם החתים המוכר את הקונה על מסמך המכונה "פרוטוקול בדיקת דירה" ובסעיף 4 לפרוטוקול נאמר "אני מאשר כי אין לנו שום תביעות או טענות לגבי הבית המשותף... אין לנו שום תביעות או זכויות לגבי גג או חלקים ממנו או החצר או חלקים ממנו או הקומה והשטח שבין חצר החניות לבין קומת החנויות או חלקים ממנה שיוצמדו ליחידות מסויימות...". הקונה העשירי שקיבל את הדירה אינו חתום על מסמך זה. חילוקי הדעות העיקריים שבין המוכר לבין הקונים הם בענין הקומה המפולשת והגג, שלדעת הקונים מהווים הם חלק מהרכוש המשותף, ולעומתם טענת המוכר היא כי לפי חוזי המכר והפרוטוקול הקומה המפולשת והגג הוצאו במפורש מהרכוש המשותף. ביהמ"ש המחוזי דחה טענת המוכר לענין הקונה שלא חתם על פרוטוקול בדיקת הדירה. לגביו טענת המוכר יכולה להתבסס רק על האמור בסעיף 8 לחוזה המכר, ומסעיף 8 האמור אין להסיק דבר לענין הוצאת הקומה המפולשת מהרכוש המשותף, ואשר לגג, הנזכר בסעיף 8, הרי לגביו לא נתמלאו הדרישות הקבועות בחוק המכר ובצו מכר דירות. מאחר שדחוייה טענת המוכר לגבי קונה זה, קבע ביהמ"ש, ממילא דחויה היא גם לענין הקונים האחרים. מכאן הערעור.
א. שני הצדדים מסכימים כי מכיון שהקונה שלא חתם על הפרוטוקול רכש את דירתו לפני תחילת חוק המכר טעה ביהמ"ש המחוזי בהחילו לגביו את חוק המכר וצו המכר ופסל בשל כך את סעיף 8. אעפ"כ דינו של הערעור להדחות.
ב. אחד מן הקונים, אשר חתם גם על החוזה הכולל את סעיף 8 וגם על הפרוטוקול, רכש את הדירה לאחר שנכנס לתוקפו חוק המכר ולפיכך אין התניה בחוזה ובפרוטוקול חלה לגביו. סעיף 2 לחוק המכר קובע כי "המוכר דירה חייב לצרף לחוזה המכר מפרט ולמסור לקונה העתק ממנו חתום בידו". סעיף 6 לחוק המכר מוסיף ואומר כי המוכר דירה בבית משותף או בבית המיועד להרשם כבית משותף, והתקנון שהמוכר רוצה להחיל על הבית מבטל או משנה הוראה של התקנון המצוי המתייחס להוצאת חלק מהרכוש המשותף או לשיעורו של החלק ברכוש המשותף הצמוד לדירה, חייב לכלול במפרט או לצרף לחוזה המכר פרטים על אותו ענין. מוכר שלא מסר פרטים במפרט או במסמך מצורף לחוזה יראוהו, על אף האמור בחוזה המכר, כמי שהתחייב שהוראות התקנון המצוי לגבי אותו ענין יחולו על הבית המשותף. מטרת חוק המכר להביא לידיעת הקונה בצורה ברורה ומובנת, ולא בתוך ריבוי דברים טפלים ובלתי חשובים, מהן כוונותיו האמיתיות של המוכר ומה הן הזכויות שהקונה רוכש ממנו. המפרט או המסמך המיוחד צריך שיצורפו לחוזה בעת עריכתו ולא במועד מאוחר לכך, ובוודאי לא אחר שעבר זמן ניכר מעריכת החוזה, והמסמך מוגש לחתימת הקונה בסמוך לכניסתו לדירה כפי שאירע בענין שלפנינו. לחוזה שהוגש לביהמ"ש המחוזי כמוצג לא צורף מפרט ולא מסמך אשר בו פרטים בדבר השינויים בענין הרכוש המשותף. לכן יחולו כאן הוראות התקנון המצוי. יצויין
כי האמור בסעיף 8 לחוזה המכר אין בו כדי לסייע למוכר. לענין הקומה המפולשת אין להסיק, גם בלאו הכי, מסעיף 8 הנ"ל כי היא הוצאה מכלל הרכוש המשותף. גם לענין הגג לא נאמר אלא שהמוכר רשאי להצמיד את הגג למי שיחפוץ ולא נאמר שהמוכר ישתמש ברשות זו ושיוציא את הגג מכלל הרכוש המשותף. זהו נוסח פסול להשאיר שיקול דעת מוחלט בידי המוכר ולאפשר לו לקבוע בשלב כלשהו לאחר חתימת החוזה מהו השטח שיקציב לדיירי הבנין.
ג. אמנם כן, בפרוטקול מצהיר הקונה במפורש כי אין לו תביעה לגבי הגג ולגבי הקומה המפולשת אך אין במסמך זה כדי לעמוד לימין טענות המוכר. כמה טעמים לדבר. ראשית, כאמור, אין מסמך זה עונה על דרישת החוק, היינו שיש לצרף מסמך בכתב ובו פירוט השינויים וזאת בעת עשיית החוזה ולא לאחר מכן. אין לקבל את טענת המוכר כי הפרוטוקול מהווה מסמך עצמאי, במנותק מחוזה המכר, ובו וויתר הקונה על זכותו ברכוש המשותף שבקומה המפולשת והגג. ספק רב אם ממלא פרוטוקול זה, מבחינת הפרטים שמצויים בו, אחר הדרישות של סעיף 8 לחוק המקרקעין, אך בנוסף לכך, וזהו הטעם העיקרי, יש בסעיף 4 משום עיסקה של דייר בבית משותף שכל כולה נוגעת אך ורק לחלקו של הדייר ברכוש המשותף בנפרד מהדירה עצמה, ועיסקה כזו חסרת תוקף לפי האמור בסעיף 55 לחוק המקרקעין. זאת ועוד, כל עיקרו של סעיף 4 אין הדעת נוחה הימנו. כותרתו של המסמך היא תמימה, היינו כי זה מסמך המאשר שהקונה בדק את הדירה ומצא אותה במצב משביע רצון וכי נמסרה לו במועד וכיוצא באלה, ומאחר שכך סעיף 4 של הפרוטוקול אין לו כל קשר לענין בדיקת הדירה. כותרת המסמך והכנסת שני נושאים שונים ורחוקים זה מזה מעלים חשש שמא יש בתכנו של סעיף 4 משום מעשה הטעיה ושמא הקונה כלל לא היה מודע לסעיף זה שנבלע בין יתר הסעיפים המאשרים כי הדירה מצויה במצב תקין. על כל פנים אין בהחתמת הקונה על סעיף 4 בהקשר ובנסיבות אלה משום התנהגות בדרך מקובלת בתום לב כנדרש לפי חוק החוזים על כל התוצאות הנובעות מכך. לכך יש להוסיף שהמסמך נחתם על ידי הקונה לפני קבלת הדירה ואז הקונה יעשה הכל כדי לזכות לרגע המיוחל ולהכנס לדירה.
ד. לאחר הגשת הסיכומים הגיש ב"כ המוכר בקשה להתיר לו הגשת ראיה נוספת, והיא טופס של מפרט שצורף, לטענתו, לחוזה של הקונה הנדון. ב"כ הקונה התנגד לקבלת ראיה נוספת בטענה כי מעולם לא צורף מפרט לחוזה של קונה זה ואין להתיר הגשת ראיה בערעור ובוודאי לא בשלב כה מאוחר. טענה זו נתקבלה. הנושא של חוק המכר והצו הנ"ל עלו לדיון במשפט, שנמשך על פני שש שנים, ובעלי הדין היו ערים לחשיבותו של המפרט האמור. כאשר הוגש החוזה לא התנגד ב"כ המוכר ולא ביקש להוסיף את המפרט למרות שלטענתו היה בידו. לא יתכן לבוא עתה, לאחר סיכום שמיעת הטענות בערעור, ולבקש הוספת מפרט שהיה בידי המוכר מאז ומתמיד ובמשך קרוב ל-7 שנים.
ה. משנקבע ביחסים שבין המוכר לקבלן לבין אחד הדיירים כי רכוש מסויים שבבית הוא רכוש משותף, חלה קביעה זו מאליה לענין אותו רכוש גם לגבי היחסים שבין יתר הקונים באותו בנין לבין הקבלן וממילא לא תחול התניה באשר לגג ולקומה המפולשת לגבי כל הדיירים. הנימוק שביסוד הלכה זו הוא למנוע אנדרלמוסיה ובלבול ביחס לאופיים של השטחים השונים בבית משותף, כלומר למנוע מצב שאותו שטח עצמו ימוין מבחינה משפטית בצורות שונות הסותרות אחת את רעותה, היינו שביחסים שבין דייר אחד לבין הקבלן השטח הוא מוצמד וביחסים עם דייר אחר השטח הוא רכוש משותף.
ו. המוכר ערער גם על ההוצאות שבהן חוייב בביהמ"ש המחוזי, בטענה שבעצם לא זכה אלא אחד מן הקונים בדינו וכל האחרים נהנים מזכותו זו, ואם כי זכיה כזו של אחרים זכיה היא מבחינה משפטית, הרי יש להביא בחשבון עובדה זו בעת חישוב גובה ההוצאות. אין לקבל טענה זו. ביהמ"ש לא קבע כי טענות יתר הדיירים דינן להדחות, אלא משמצא כי דייר אחד זכה בדינו ומתוך כך זכו בדינם שאר הדיירים, הסתפק בקביעה זו בלבד. כך נהג גם ביהמ"ש העליון. אין להסיק מכאן כי טענות הדיירים האחרים דחויות הן. זאת ועוד, אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בשיקול דעת ביהמ"ש דלמטה באשר לגובה סכום ההוצאות אלא במקרים נדירים.
(בפני השופטים: אלון, בך, שיינבויים. החלטה - השופט אלון. עו"ד לאונר למערער, עו"ד צבר למשיבים. 6.9.83).
ב.ש. 905/83 - מדינת ישראל נגד אליהו גרשון
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (פריצה) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נדחתה).
המשיב הואשם ב-7 מעשי פריצה לדירות כאשר ב-4 מהם נגנב רכוש מתוך הדירות. מדובר ברכוש שאינו נאמד בסכומים גבוהים במיוחד. ביום 23.9.83 הורה ביהמ"ש המחוזי על מעצר המשיב עד תום ההליכים. משפטו של המשיב התנהל בעצלתיים ובמרוצת השנה התקיימו בסך הכל 16 ימי דיונים וגם אלה לא היו מלאים וממושכים. המשפט לא נשמע מיום ליום נוכח הלחץ של הדיונים בביהמ"ש המחוזי בת"א, אך ניתן היה לקבוע את מועדי הדיון בסמיכות רבה הרבה יותר. עפ"י סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי נאשם שלאחר הגשת כתב האישום היה נתון במעצר במשך שנה אחת ומשפטו לא נגמר יש לשחררו. לכלל זה יש יוצא מן הכלל והוא כאשר שופט ביהמ"ש העליון מורה על מעצר לפי סעיף 54. לפי סעיף זה ביקשה המדינה הארכת המעצר לשלושה חדשים והבקשה נדחתה.
נימוקי התביעה הם שהמשיב הוא עבריין מועד המואשם בביצוע סדרת עבירות נגד הרכוש וכן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה במקרה של הרשעה. ברם, נימוקים אלה טובים להוצאת צו מעצר עם הגשת כתב האישום, אך לא כשחולפת שנת מעצר ומבקשים הארכה. כדי לשכנע את ביהמ"ש להאריך את המעצר יש להצביע על נסיבות ונימוקים כבדי משקל ויוצאי דופן. מבלי לקבוע מסמרות, ניתן להצדיק הארכת המעצר כשמדובר בעבירות שחומרתן רבה במיוחד, כגון ברצח, שוד חמור, אונס אכזרי וכיוצא באלה. ניתן גם לראות עילה לכך כשמדובר במשפט רב היקף שבו חייב ביהמ"ש לשמוע מספר רב מאוד של עדים וביהמ"ש בתאום עם הצדדים עושה מאמץ רציני לסיים את הדיון תוך תקופת השנה. לא זה המקרה בענייננו. העבירות אינן בדרגת חומרה כמתואר, מספר עדי התביעה אינו עולה על 15 ומתוכם מספר עדים שעדותם קצרה, וכן לא נראה שנעשה מאמץ ניכר לסיים את המשפט בדחיפות הראויה. לפיכך אין להאריך את המעצר.
(בפני: השופט ד. לוין, עו"ד עוזי חסון למבקשת, עו"ד מועלם למשיב. 20.9.83).
ב.ש. 930/83 - מרדכי רוטמן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר התקבל).
המתלוננת רכשה דבר בחנות המנוהלת על ידי העורר והשיק שמסרה בתמורה לא כובד. היא הוזמנה לחנות
ובשיחה בינה לבין העורר התברר כי היא מחוסרת עבודה ומעוניינת לעבוד בחנות כזבנית. העורר הציע לה להשאר לנסיון בחנות כל אותו יום ובסיומו של יום בעל העורר את המתלוננת בבית העסק. לטענתו עשה כן בהסכמת המתלוננת ולטענתה בניגוד לרצונה. העורר הואשם בעבירת אינוס והתביעה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים. מחומר הראיות עולה שלא היה שימוש באלימות והמתלוננת לא הזעיקה עזרה למרות שניתן היה לעשות כן, ולאחר המעשה אף גילתה נכונות כי העורר יסיענה לביתה. השופט היה בדעה כי יש בעדות המתלוננת ראיה לכאורה לביצוע האינוס, הגם שאין להתעלם מתמיהות מסויימות, ולקראת סיכום מסקנותיו ציין השופט כי אילו היה המשיב ללא עבר פלילי הרי היה בקושיה של העדר הצעקות ותמיהות כיוצא באלה כדי לגרום לשחרור בערבות. ברם, העובדה "שהמשיב אינו טלית שכולה תכלת, אלא עבריין מועד בשטח המרמה והגניבה ובעל הרשעה אחת בסרסרות לזנות, מכריעה את הכף לרעתו", ולכן הורה על המעצר עד תום ההליכים. הערר נתקבל.
בשנים 1972, 1973 כשהעורר היה בן 20 עבר סדרה ארוכה של עבירות מרמה, אך מאז 1974 חלה רגיעה מסויימת בהתנהגותו. בשנת 1979 נפתח תיק פלילי נגד העורר בעבירות מירמה שבוצעו בשנת 1976 וככל שידוע למשטרה לא ביצע העורר כל עבירה משנת 1976 ואילך. כמו כן מאז התנהגותו הפלילית נשא העורר אשה והוא אב לילד ומנהל עסק ואורח חיים תקין. מכאן כי גליון ההרשעות לא היה בו כדי להכריע את הכף לכיוון המעצר. עדיין עומדת השאלה אם ללא קשר להנמקת השופט לא יהא זה מן הראוי לאשר את המעצר בגלל החומרה המהותית שבעבירה, ומשום שאין כאן מקרה יוצא דופן לקולא כגון שהמעשה קורה בין ידידים או לאחר היכרות מתמשכת, אלא המעשה נעשה באשה שהזדמנה לעורר באותו יום עצמו. בבחינת נסיבות המקרה עולה כי אין הוא מגיע לאותה דרגת חומרה המחייבת לצוות על מעצר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד שלנגר למבקש, עו"ד לירן למשיבה. 5.10.83).
ב.ש. 936/83 - סארי מוחמד עלי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר ואחיו הועמדו לדין באשמת ביצוע עיסקות בחשיש במרוצת תקופה של למעלה מחצי שנה. אחיו של העורר הוא בעל עבר פלילי ואילו העורר הוא בעל עבר נקי, אחיו מואשם בביצוע 6 עבירות והעורר בביצוע 3 עבירות. השניים נעצרו תוך כדי מבצע משטרתי לאחר מעקב באמצעות איש משטרה סמוי שרכש את אמונם של הנאשמים ולאחר מכן רכש מהם סמים. העורר מואשם במכירת כ-56 גרם חשיש ב-3 הזדמנויות. ביהמ"ש הורה על מעצר שני האחים עד תום ההליכים. הוא היה מודע להבדל המשמעותי מבחינת חומרת הנסיבות בין האח ובין העורר, אך יחד עם זאת סבר כי נוכח חומרת העבירות יש לעצור את העורר. הערר נדחה.
הסניגור טוען כי אין מדיניות שיפוטית נוקשה הקובעת הלכה שבכל מקרה של סחר בסמים יש לצוות על מעצר עד תום ההליכים, וכל מקרה חייב להיבחן על פי נסיבותיו, ומאחר שבמקרה דנן מדובר באדם צעיר שעברו נקי אין המעצר מחוייב המציאות. ברם, פסיקה עקבית של ביהמ"ש העליון מדגישה כי ככל שמדובר בסחר בסמים, העקרון הוא שחומרת העבירה מצדיקה מעצר עד גמר ההליכים. אין זה כלל מחייב שאין לסטות ממנו, אולם צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות שתצדקנה סטייה ממדיניות זו, שנקבעה על פי צרכי המקום וצרכי השעה, על מנת להתמודד עם התופעה האיומה של סחר בסמים מסוכנים הממיט על רבים גורל עגום. במקרה
דנן מדובר אמנם באדם שאין לו הרשעות קודמות, אך מאידך מדובר בכמויות נכבדות של סם, פעילות שוטפת ולא מקרית והתחברות לעבריין מועד לביצוע עבירות אלה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד בסן לעורר, עו"ד ליבנה למשיבה. 4.10.83).
ב.ש. 885/83 - מרדכי ונינו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם כי בשתי הזדמנויות שונות מכר כ-55 גרם חשיש. תחילה הועמד לדין עפ"י כתב אישום נגדו ונגד נאשם אחר שהיה קשור עמו באחת העבירות, ומאוחר יותר הופרדו כתבי האישום באשר הנאשם השני הודה בעבירות של תיווך בעסקות סמים. הדיון במשפטו של השני בענין העונש טרם נסתיים ובינתיים שוחרר הלה בערבות. כאשר הוגש כתב האישום המשותף נעצרו שני הנאשמים עד גמר ההליכים ובעת הפרדת הדיון הוגש כתב אישום חדש נגד העורר ומבחינה פורמלית נתבקש ביהמ"ש שנית לצוות על מעצרו עד תום ההליכים וביהמ"ש נעתר לכך. הערר נדחה.
הסניגור אינו מתעלם מכך שבענין זה כבר הוכרע באופן מוחלט כי המעצר מוצדק, אך לדעתו הדעת אינה נותנת שייווצר מצב של הפליה בין שני נאשמים שחטאו יחדיו, כאשר אחד הורשע בביצוע ארבע עבירות ושוחרר בערבות ואילו העורר שהועמד לדין בגין שתי עבירות ועדיין הוא בחזקת חף מפשע יהיה במעצר, ומה גם שהעורר הוא אדם נשוי בעל משפחה שמזה שנים הטיב את דרכו. ביהמ"ש המחוזי דחה טענות אלה מכמה טעמים שבחלקם אינם יכולים לעמוד. הנימוק כי הנאשם האחר הודה ואילו העורר לא הודה אינו יכול להיות בר תוקף כדי לאבחן בין שני נאשמים. נימוק אחר שאינו יכול לעמוד הוא שהשני אינו עשוי עוד שישפיע על עדים ואילו העורר עדיין עשוי להשפיע על עדים, שכן מדובר בעדים שהם אנשי משטרה, וכמו כן חשש כזה לא הועלה בדיונים הקודמים. ברם, בעינו עומד הנימוק שמדובר בעבירות חמורות של סחר בסמים ובעבירות כאלה די בחומרתן כדי להצדיק מעצר, ועל אחת כמה וכמה כאשר הנאשם כבר נכשל פעמים רבות בפלילים. עדיין עומדת הטענה כי קיימת הפליה בין השניים ואולם טענה זו יפה כשמדובר בשני נאשמים שנתוניהם דומים במידה רבה, ואילו בענייננו יש הבדל רב ומשמעותי בעובדות הבסיסיות לגבי כל אחד מהשניים: העורר מואשם בעבירות של סחר והשני בתיווך בלבד; העורר הוא בעל עבר פלילי והשני עברו נקי; העורר הוא יליד 1954 והשני צעיר לימים יליד 1965; הנאשם השני גוייס זה עתה לצה"ל ועובר תהליך של טירונות מה שאין כן בעורר. לנוכח הבדלים אלה אין לדבר על הפליה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד נחמן גולדברג למבקש, עו"ד ליבנה למשיבה. 14.9.83).
ב.ש. 879+880/83 - רפאל ואברהם מיכאלשווילי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים ותנאי שחרור בערובה (גניבה) (עררו של רפאל נדחה ועררו של אברהם נתקבל).
שני המבקשים הואשמו בגניבת חבילת שיקים ומטבע חוץ שהיו משוכים על בנקים בחו"ל ומסתכמים בסכום של כ-244,000 דולר. על פי טענת התביעה החזיקו המבקשים לפחות חלק מהשיקים שסכומם הכולל 150,000 דולר. לעובדות שבכתב האישום יש ראיות לכאורה ועם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר השניים עד תום ההליכים בהתחשב בחומרת העבירות וחשש שיעלימו את השיקים שטרם נתפסו. ביהמ"ש אבחן בין השניים והורה על מעצר המבקש הראשון ואילו באשר לשני ציווה לשחררו לאחר שימציא ערבות בנקאית בסך 140,000 דולר להבטיח התייצבותו למשפט. האבחנה
בין השניים נעשתה כי עפ"י חומר הראיות היה המבקש השני רק שליחו של המבקש הראשון. את המבקש הראשון ציווה השופט לעצור לא משום שחשש כי ישבש הליכי המשפט אם ישוחרר או שיעשה שימוש בשיקים שטרם נפדו אלא בגלל חומרת העבירות. עררו של המשיב הראשון נדחה שכן מכלול המעשים מגיע לכדי מידת חומרה יתירה ואין לשחררו בערבות. אשר לערבות שנקבעה כתנאי לשחרורו של המבקש השני, יש יסוד לטענה כי אם זה יהיה התנאי לא ישוחרר המבקש כי הוא לא יוכל לעמוד בתנאי הערבות. ערבות כזו אינה דרושה למעשה, כי מה שרצה השופט להשיג הוא שהמבקש יעמוד לדין ולא ימלט, ותוצאה זו ניתן להשיג בהמצאת ערבות משמעותית הנופלת במידה רבה מזו שקבע השופט. לפיכך תומר הערבות הנדרשת בערבות עצמית וערבות שני ערבים בעלי אמצעים בסכום של 1,000,000 שקלים, כשהערבות תהיה מלווה בבטחונות מתאימים כגון עיקולים על נכסי נדל"ן, עיקול על רכב וכיוצא בכך.
(בפני: השופט ד. לוין. 6.9.83).
ב.ש. 843/83 - אליהו עובדיה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהתפרצות לדירה ביחד עם אדם אחר וגניבה מתוכה, כאשר לגירסת התביעה העורר נמצא בחצר הבית והסתובב שם יחד עם הפורץ זמן ניכר טרם הפריצה, וכי נוכחותו באה להקל על הפורץ ולהקל על מנוסתו. העדויות שבידי התביעה לצורך זיהויו של העורר מצויות בשתיים: בעדות ישירה של הגנן שבחצר; בעדות נסיבתית של השוטר שעצר אותו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. הסניגור תוקף את הזיהוי שנעשה ע"י הגנן, שלא נערך מסדר זיהוי חי ובמסדר זיהוי תמונות לא זיהה הגנן את העורר. הזיהוי נעשה כאשר הגנן ראה את העורר בחדר החקירות במשטרה וזיהוי נוסף כשהעורר הובא לפניו ע"י איש משטרה ונשאל אם זה האיש. זיהוי כזה משקלו נפגם, מה גם שהיתה אפשרות לערוך מסדר זיהוי חי ולא ניתן הסבר מדוע הדבר לא נעשה. נותרה גירסת השוטר שעצר את העורר כשנמלט וגירסה זו שנויה במחלוקת. שני עדי ראיה אובייקטיביים שהיו במקום לא נחקרו. העבירה המיוחסת לעורר היא אמנם מסוג העבירות שבעצם חומרתן ובהיותן נפוצות יכול ויהיה בהן להצדיק מעצר עד תום ההליכים, אך כאשר העילה היחידה היא חומרת העבירה צריכות הראיות לכאורה להיות מוצקות ואיתנות יותר משהינן במקרה זה. השאלה היא אם קיימת עילה נוספת להצדקת המעצר והתובעת מצביעה על עברו הפלילי של העורר. ברם, העבירה האחרונה שביצע היא מיוני 1979 ואף עבירה זו לא היתה חמורה ביותר שכן נגזרו לו בגינה רק קנס ומאסר על תנאי. מקרה זה הוא מקרה גבולי ובהתחשב במצב הדל של הראיות והעובדה שהעבירה האחרונה של המערער בוצעה לפני יותר מארבע שנים בהיותו בן 19 ומאז הוא מצוי בעבודות קבלנות עם אביו, אין להמשיך להחזיקו במעצר.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד יהב למבקש, עו"ד גב' לוי למשיבה. 16.9.83).
ב.ש. 846/83 - בנימין פינטו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל בנסיבות המיוחדות של המקרה).
העורר הואשם בעבירה של התפרצות וגניבה כאשר מדובר ברכוש רב ערך שלא נתגלה עד כה. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. מדובר בעבירה חמורה מאותו סוג עבירות שדי בחומרתן כדי להצדיק מעצר עד
תום ההליכים גם כשעברו של העבריין נקי. אולם, במקרה זה קיימות נסיבות המאפשרות שחרורו של העורר. שחרור הוא בתנאי כזה שימנע את הצורך שהעורר, שהוא חייל כבן 19 בשרות סדיר, יבלה תקופה מסויימת בבית המעצר בחברת עבריינים ומצד שני יהיה בו כדי להבטיח במידה שווה שהוא יתייצב לדין ושתשלל ממנו ההזדמנות להמשיך לסכן את הצבור. אפשרות זו נוצרה עקב התחייבות שהתקבלה ממפקדו של העורר כי העורר ישהה במחנה הצבאי בו הוא משרת ולא יעזבו מכל סיבה שהיא עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד שלוש לעורר, עו"ד גב' לוי למשיבה. 6.9.83).
ב.ש. 820/83 - פלוני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשים מגונים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בחמשה פרטי אישום של מעשים מגונים בבתו בת ה-20 אשר חלק מהם בוצע בכוח ותוך השמעת איומים. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. ביהמ"ש המחוזי ביסס את החלטתו על שני נימוקים: חומרת העבירות; החשש שהעורר יוכל להפעיל לחץ על העדים ובמיוחד על בתו. שני נימוקים אלה בדין יסודם. אין צורך להכביר מלים בדבר חומרת העבירות, ובאשר לאפשרות של לחץ על עדים, הרי חשש זה עולה הן מהאמור בכתב האישום והן מחומר הראיות שבידי התביעה.
(בפני: השופט בך. עו"ד שניאור למבקש, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 6.8.83).
ב.ש. 899/83 - יצחק גניש נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בקשירת קשר עם אחרים לבצע שוד וכי האחרים ביצעו את השוד במלטשת יהלומים וגנבו אבקת ליטוש בשווי של 17,000 דולר וזאת כשהם מאיימים בנשק חם על הנמצאים במלטשה. העד העיקרי הוא עד מדינה שנטל חלק בשוד ובנוסף לכך מצויה הודעתו של אחי העורר שהודה בחלקו בשוד. לדבריו הוכנס העורר בסוד התכנון אם כי לא היה מעורב ישירות בביצוע ולא נטל תפקיד בשוד המתוכנן. לאחר ביצוע השוד קיבל העורר עבור אחיו חלק מן השלל. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. גם בהנחה שהעורר לא השתתף בפועל בשוד יש ראיה לכאורה שהיה שותף לקשר וכן יש בחומר הראיות כדי להצביע על היותו מסייע לעבירה. מדובר במעשה חמור ומה גם שמדובר בשוד אלים. העורר טען כי אין להפלות בינו לבין אחיו ששוחרר בערבות ואולם האח מצב בריאותו רופף בהיותו חולה לב ושיקול זה הובא בחשבון כשהוסכם על שחרורו. כמו כן מתנהל מו"מ בין האח והתביעה בדבר עסקת טעון שתסיים את משפטו בקרוב. מאחר שלעורר אין נסיבה אישית שתצדיק את השחרור. יש לדחות את הערר.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד דולר למבקש, עו"ד גב' ארד למשיבה. 20.9.83).
ב.ש. 913/83 - רפאל בן דוד לוי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הדחה בחקירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר ואדם נוסף בשם אילן (להלן - אילן) הוגש כתב אישום המייחס לשניהם קבלת דבר שהושג בפשע כשמדובר בארבעה מכשירי וידיאו. במהלך החקירה נגבתה הודעה של אילן בה קשר לכאורה את העורר לעבירה המיוחסת לשניהם. בשלב מאוחר יותר מסר אילן הודעה נוספת לחוקריו שלפיה העורר ניסה פעמיים להשפיע עליו לשנות עדותו ולהתכחש לה וגם הציע לו בשתי ההזדמנויות כיצד להסביר את שינוי הגירסה לחוקרי המשטרה. לנוכח עובדות אלה הוגש נגד העורר באותו כתב אישום, אישום נוסף בגין הדחה בחקירה. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה מעצר העורר עד
לגמר ההליכים נגדו, לא משום העבירה המקורית שאינה מצדיקה מעצר כזה, אלא בגלל אשמת ההדחה המצדיקה נקיטת הליך כזה. ביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה והערר נדחה. טען הסניגור כי אילן אינו מופיע ברשימת עדי התביעה ועל כן אין לאשר את המעצר ואין חשש לשיבוש הליכי המשפט במקרה דנן. ברם, התובעת הצהירה כי אילן אמנם אינו מופיע ברשימת עדי התביעה שהרי הוא אחד משני הנאשמים, אך מאחר ואילן עתיד להודות בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום כבר בישיבה הראשונה, יתבקש אז ביהמ"ש לגזור את דינו של אילן ולצרפו כעד נוסף ברשימת עדי התביעה. לטענתה מגמה זו ברורה וידועה לעורר ומשום כך חשש ההדחה מוסיף להתקיים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אריאל למבקש, עו"ד ארד למשיבה. 25.9.83).
ב.ש. 897/83 - מדינת ישראל נגד גבריאל פלח
*שחרור בערובה (שוד) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המתלונן שהוא צעיר בן 16 היה בריב עם נער אחר. המשיב התערב ובאחד הימים הובילו השניים את המתלונן למקום מסויים בנתניה ושם באיום של אקדח ובלחץ של מכות נטל המשיב מהמתלונן שרשרת זהב שהיתה ענודה לצווארו. השנים שחררו את המתלונן והזהירו אותו שלא יספר מה שהתרחש. להמחשת הדברים ירה המשיב יריה מעל ראשו של המתלונן. כעשרה ימים לאחר מכן פנה המתלונן למשיב וביקש החזרת השרשרת ובתגובה נטל המשיב בקבוק, שבר את תחתיתו, הצמידו לצוואר המתלונן והזהיר אותו לבל ימשיך לבקש את השרשרת. המשיב והנער השני הועמדו לדין באשמת שוד מזויין ונשיאת נשק שלא כדין וביהמ"ש המחוזי נתבקש לעצור את שני הנאשמים עד גמר ההליכים. הבקשה נדחתה והשניים שוחררו. המדינה לא ערערה על שחרורו של הנאשם השני, אלא על שחרור המשיב והערר נתקבל.
מדובר בעבירה חמורה ובאדם שיש לו עבר פלילי בעבירות הכוללות שוד, תקיפה, תקיפת שוטרים, התנהגות פרועה וכיוצא בכך. המתלונן הוא נער צעיר וקיים חשש רציני שאם המשיב ישוחרר ינסה להשפיע עליו שיחזור מגירסתו. נסיון להדיח את המתלונן כבר נעשה ע"י אמו של המשיב ואדם אחר. הסניגור העלה נימוקים שונים שלא להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, ואולם בשלב זה של הדיון יש להבטיח שעבריין מסוכן אשר מהווה סיכון לצבור המואשם בעבירות חמורות יוחזק במעצר. ההליך נועד גם להבטיח שלא ישובשו הליכי המשפט. מצויות בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האשמה והן, עדותו של המתלונן, עדותו של הנאשם השני, והשרשרת של המתלונן שנמצאה בחזקת המשיב. גם אם יעצר המשיב אין לדבר על הפליה בינו לבין הנאשם השני שכן השני הוא בעל עבר נקי וכן צעיר מהמשיב מבחינת הגיל ולא נתעורר לגביו החשש של הדחת עדים.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ר. לוי למבקשת, עו"ד נתן דור למשיב. 19.9.83).
בג"צ 128/83 - מנחם הרפז ואח' נגד ראש המינהל האזרחי ליהודה ושומרון ואח'
*היתר בניה בישוב אריאל (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
המחלוקת בין בעלי הדין מתייחסת להיתר שניתן למשיבה הרביעית (להלן- חברת דיור) להקים בישוב אריאל שכונת מגורים הנקראת שכונת סולל בונה ב'. המשיבה קיבלה היתר להקים 61 יחידות דיור בשטח מסויים מידי מועצת התכנון העליונה לאחר שהועדה המיוחדת לתכנון ולבניה אריאל, (הועדה המקומית), סרבה להוציא את ההיתר המבוקש. חברת דיור הסתמכה על תכנית מפורטת 1/81 שלפיה השטח הוא איזור בניה ואילו העותרים טענו שפרסום התכנית לא נעשה כדין ולפיכך צדקה הועדה המקומית כשסרבה לתת את ההיתר. ומועצת התכנון העליונה, שתפקידיה הם כתפקידי הועדה
המחוזית, לא היתה מוסמכת לתת את ההיתר. עתירת העותרים נתקבלה.
הפקדת התכנית לא נעשתה כחוק והפגם העיקרי הוא כי הודעה על הזכות להגיש התנגדויות לא פורסמה במשרדי המועצה המקומית ולא הובאה לידיעת התושבים כפי שהחוק דורש. העדר פרסום מתאים על הזכות להגשת התנגדויות אינו פגם טעני בלבד. לא זו בלבד שלא נמסרה על כך הודעה כראוי, אלא מהודעות שונות שנמסרו לתושבים. ולחברי המועצה המקומית ומפגישות שקויימו, ניתן היה להתרשם שלא קיימת תכנית מפורטת לגבי שכונת סולל בונה ב' ושתהיה עוד אפשרות להתנגד לתכניות הבניה באותה שכונה. הפגם הנ"ל מספיק כשלעצמו לקבלת העתירה. קיימים פגמים נוספים שהתוצאה מהם היא כי התוכנית 1/81 עדיין לא היתה בעלת תוקף כשנדון מתן ההיתר ע"י הועדה המקומית ועל כן הסירוב של הועדה לא היה בלתי חוקי. העובדה שהעותרים תוקפים את חוקיות תכנית 1/81 בשעה שהם עצמם בנו עפ"י היתרים שניתנו לפי אותה תוכנית אינה צריכה לגרום לדחיית העתירה. בעת שהם קיבלו היתרים לבניה לא היו חייבים לבדוק מהו הבסיס החוקי להיתרים והיה להם יסוד להניח שהרשות עושה את פעולותיה כדין. בשלב מאוחר יותר, כשהחליטו להתנגד לבניה בשכונת סולל בונה ב', הסתבר להם אחרי בדיקה שנעשתה כי היו פגמים בתוכנית ואין הם מנועים מלבסס את התנגדותם לתכנית על נימוקים אלה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא י. כהן עוה"ד מ.גלוסקה וגב' ר. גלוסקה לעותרים, עוה"ד א. בן טובים וב. ויסמן למשיבים. 2.10.83).
בג"צ 268/83 - הועד המקומי כפר ריחניה נגד מינהל מקרקעי ישראל ואחמד עבאס
*החכרת שטח לבניה ע"י המינהל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
בכפר ריחניה מרבית התושבים הם מהעדה הצ'רקסית והעותר מעונין לשמור על הצביון והאופי המיוחד של הכפר כישוב של עדה זו. בשנת 1976 התנהל מו"מ בין המינהל ומשרד השיכון להקצאת כ-45 דונם בתחומי הכפר לבניה עצמית ע"י חיילים משוחררים מתושבי הכפר. בנובמבר אותה שנה המציא משרד השיכון למינהל רשימה של 22 מועמדים שאושרו לקבלת מגרשים אך אף אחד מהם לא היה מוכן לחתום על חוזה פיתוח לקבלת השטחים שהוקצו. אעפ"כ לא שינה המינהל את עמדתו כי השטח מיועד לבניית בתים ע"י חיילים משוחררים מתושבי הכפר. בכפר מתגוררות מספר משפחות של ערבים מוסלמים וכמה מהם ביקשו להקצות להם מגרשים לבניה עצמית בשטח הנ"ל, ובקשותיהם נדחו ע"י המינהל. למרות עמדת המינהל כאמור, הוקצה מגרש למשיב, שהוא ערבי מוסלמי, בעקבות המלצה מהיועץ לענייני ערבים במשרד רוה"מ שבו פורטו התנאים הקשים שבהם מתגורר המשיב עם שמונת ילדיו. נחתם חוזה עם המשיב וחברי הועד המקומי החליטו להתנגד להקצאה זו. המינהל הבטיח שלא יוקצו מגרשים נוספים ללא תיאום מוקדם עם ועד הכפר אך הועד לא הסתפק בכך והגיש עתירה נגד הקצאת המגרש למשיב. העתירה נדחתה.
העותר טען שניתנה הבטחה ע"י המינהל שלא יוקצה מגרש בשטח המסויים אלא לחיילים משוחררים, ואולם מתוך כתבי הטענות עולה שלא ניתנה הבטחה מצד המינהל בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי. לכל היותר ניתן למצוא במסמכים הצהרת כוונות מטעם המינהל או הנחיה שלפיה יפעל המינהל בענייני הקצאת מגרשים בשטח. הצהרה כזו או הנחיה כזו לא מנעה מהמינהל להשתמש בשיקול דעתו במקרה מתאים לסטות מהצהרה זו. התברר כאמור כי החיילים המשוחררים מסרבים לחתום על הסכמי פיתוח כפי שהוצעו להם ובמשך הזמן הוקצו מספר מגרשים לתושבים צ'רקסים של הכפר שהם לא חיילים משוחררים. הנימוקים
להקצאת המגרש למשיב הם בעלי משקל והצדיקו במקרה דנא סטיה מההנחיה האמורה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' נתניהו, טירקל. עו"ד ג'. נגיב לעותר, עוה"ד מ. מזוז וד. ויסמן למשיבים. 2.10.83).
ער"מ 3+4/83 - אלי ניזרד וניסים עמר נגד המועצה המקומית בית שאן
*העדרות מעבודה והפרת הוראות (הערעור נדחה).
המערערים הועסקו ע"י המשיבה כמצילים בבריכת שחיה של המועצה המקומית. לפי ממצאי בית הדין המשמעתי נעדרו המערערים מעבודתם בלי שנטלו רשות לכך, לא קיימו את הוראות הממונים עליהם ולא מילאו את התפקידים שהוטלו עליהם. כמו כן נכנסו תוך צעקות ואיומים לחדרו של ראש הרשות המקומית, תקרית שנסתיימה רק אחרי שהוזעקה המשטרה. ביה"ד הרשיע את המערערים בעבירות משמעת וגזר להם פיטורין עם תשלום %50 פיצויי פיטורין. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
סניגורו של ניזרד טען כי ההליכים בבית הדין לקו בכך שביה"ד לא הודיע למערערים כי זכותם לבחור לעצמם סניגור או לבקש כי ימונה סניגור. אכן, מחובת בית הדין להודיע לנאשם על זכויותיו אלה ולא לסמוך על כך שהנאשם מודע לזכויותיו. עם זאת, אין לומר כי נפגמו ההליכים בשל אי מינויו של סניגור במידה המצדיקה ביטול ההליכים. טענה נוספת בפי הסניגור כי המערערים היו זכאים להפסקות אחרי עבודה רצופה במשך מספר שעות, וכן כי לא היה מקום לדרוש נוכחות שני מצילים בעת ובעונה אחת. אין בטענה זו כדי לפטור את המערערים מאחריות. אם הם סברו כי יש להעניק להם הפסקות או כי אין הצדקה לדרישה של נוכחות בו זמנית של שני מצילים יכלו להביא טענותיהם לבירור בפני המוסדות המוסמכים לכך, אך לא להסיק מסקנות חד צדדיות ולהיעדר ממקום עבודתם.
אשר למידת העונש וביחוד החומרה של הפיטורין - אין ספק שהעונש הוא חמור, אך יש מקרים שבהם מחייבות הנסיבות הטלת אמצעי משמעתי זה. חרדתם המוצדקת של המערערים לפרנסת בני משפחתם היתה צריכה להדריך אותם בתקופה בה פרקו מרות בצורה המתוארת לעיל. בית הדין המשמעתי סבר על כן כי אם יבחר באמצעי משמעתי קל יותר יהיה בכך כדי לערער את המשמעת ברשות המקומית שיקול זה אינו מופרך לאור הנסיבות.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד רוני שמואל למערער הראשון, המערער השני לעצמו, עו"ד א. אבנרי למשיבה. 20.10.83).
בר"ע 334/83 - מדינת ישראל נגד שלמה ביטון
*הפעלת מאסר על תנאי (הבקשה נדחתה).
בימ"ש השלום הטיל על המשיב בתיק פלילי מסויים מאסר על תנאי שהיה מותנה בכך שהמשיב לא יעבור עבירה לפי סעיף 406(א). בתקופת התנאי עבר המשיב עבירה של נסיון כניסה למקום המשמש למגורי אדם בכוונה לבצע גניבה לפי סעיף 406 ו-32 לחוק הנ"ל. בימ"ש השלום קבע כי ע"י ביצוע העבירה לפי הסעיפים הנ"ל הופר התנאי והפעיל את המאסר על תנאי. בערעור לביהמ"ש המחוזי נתקבלה טענת המשיב שהוא לא ביצע עבירה מושלמת לפי סעיף 406(א), אלא עבירה בלתי מושלמת של נסיון ולא היה מקום להפעיל את המאסר על תנאי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
טענת התביעה הינה כי נסיון לביצוע עבירה דינו לענין הפעלת המאסר על תנאי כביצוע עבירה מושלמת וכי ההתנהגות הפלילית שלשם מניעתה הוטל המאסר על תנאי, כוללת בחובה לא רק ביצוע עבירה מושלמת, אלא כל עבירה נגזרת כגון נסיון או סיוע לאחר מעשה. טענות אלה לא נתקבלו ע"י ביהמ"ש המחוזי ואין סיכוי
שביהמ"ש העליון יקבל אותן. המבחן להפרת התנאי אינו מבחן טכני פורמלי אלא מבחן מהותי ענייני, אם התנהגותו הפלילית של הנאשם מקיימת את היסודות של עבירת התנאי. השוואת התנהגותו הפלילית של המשיב עם יסודות העבירה לפי סעיף 406(א) מראה שבהתנהגות פלילית זו לא נתקיימו יסודות עבירת התנאי. בסעיף הנ"ל נאמר כי "הנכנס למקום... בכוונה לבצע גניבה או פשע...". במקרה דנן לא נכנס המשיב למקום כאמור מכיון שמזימתו לא הושלמה. אף מבחינת השגת המטרה שלשמה הוטל המאסר על תנאי אין זה בטוח כלל כי יש יסוד מספיק לטענת המדינה. אמנם כאן העבירה לא הושלמה באשר המשיב הופרע באמצע הביצוע, אך אם תתקבל טענת המדינה תהיה התוצאה שגם במקרה שהעבירה לא הושלמה מכיוון שהעבריין התחרט יחשב נסיונו לבצע את העבירה כהפרת התנאי.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד גב' ויסמן למבקשת, עו"ד גב' בטיטו למשיב. 13.9.83).
בר"ע 136/82 - יוסף פירסט נגד אורי צ'קצ'קוב
*סרוב לבטל פס"ד (הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש נגד המבקש תובענה ביוני 1977 כשהמבקש היה תושב ישראל והוא הגיש כתב הגנה ע"י עורכי דין מקומיים. בשלב יותר מאוחר השתקע המבקש בניו-יורק ושיחרר את עורכי דינו. לאחר מספר ישיבות שאליהם הוזמן המבקש ולא התייצב ניתן פסק דין בו חוייב לשלם את סכום התביעה. באוקטובר 1981 הגיש בקשה לבטל את פסה"ד וצרף תצהיר. הוא הסביר את אי התייצבותו לדין בכך שהמשיב הבטיח לו בפגישה בארה"ב שאין צורך בהתייצבותו הכרוכה בהוצאות שכן התביעה תימחק, ולעיצומו של ענין טען שכלל אינו חייב כספים למשיב. ב"כ המשיב ביקש לחקור את המבקש בישיבה שנועדה ליום 22.10.81. ב"כ החדש של המבקש ביקש כי השופט יפעיל סמכותו לפי תקנה 473 לתקנות סדר הדין ויקבל את התצהיר ללא חקירה, כפי שנהג ביהמ"ש העליון בע.א. 600/71 (פד"י כ"ו(2)578), ולחילופין ביקש כי המבקש ייחקר במקום מגוריו. הבקשות נדחו וביהמ"ש קבע כי בבקשה לבטל פס"ד אין להסתפק בתצהיר ללא חקירה, כאשר המצהיר הוזמן לחקירה, ובכך נבדל המקרה הנוכחי מזה שנדון באסמכתא דלעיל שם נלווה התצהיר לבקשת רשות להתגונן. אשר לבקשה כי החקירה תעשה בחו"ל - קבע ביהמ"ש שלאור השתלשלות הדברים ונסיבות המקרה יש צורך בהתרשמות אישית מהנחקר כשהוא משיב לשאלות ספונטניות. משנדחו הבקשות ביקש ב"כ המבקש לדחות את הדיון כדי שהמבקש יוכל לבוא לישראל והדיון נדחה ליום 29.12.81. יומיים לפני מועד זה ביקש עורך הדין דחיה על יסוד שיחה טלפונית עם המבקש שטען כי צפוי לו ניתוח לקראת סוף שנת 1981, ועל כן יוכל לבוא בראשית פברואר. גם בקשה זו נענתה והדיון נדחה ליום 2.2.82. באותו יום הודיע ב"כ המבקש כי המבקש שבר את רגלו ולא יוכל לבוא לישראל. לא הוגשה כל תעודה רפואית, לפחות לגבי התאריך הקודם באשר לניתוח שעמד המבקש לעבור, והבקשה לדחות את הדיון פעם נוספת נדחתה ויחד עמה נדחתה הבקשה לבטל את פסק הדין. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. בכל הנסיבות אין לתת רשות לערער על ההחלטה הנדונה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, טירקל, גולדברג. 5.10.83).
בר"ע 507/82 - לביב וזיידה אבו רוקון נגד קצין התגמולים
*טענה שתאונה אירעה עקב השרות בצה"ל (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המנוח, בנם של המבקשים, היה בשירות סדיר בצה"ל בתפקיד אפסנאי ביחידתו. הוא ביקש לעבור לתפקיד אחר והועלתה אפשרות כי יזומן לקורס קצינים. השתלבות בקורס כזה מחייבת מבדקים מוקדמים ובין היתר הפגנת כושר גופני טוב. המנוח החל מיזמתו
לשפר את כושרו הגופני ובין היתר התאמן בריצה גם כאשר היה במחנה וגם כאשר יצא לחופשה. באחד מימי חופשתו קיים ריצה ספורטיבית בכביש ליד עוספיה ותוך כדי ריצה נדרס למוות. הוריו הגישו בקשה להכיר בזכאותם עפ"י חוק משפחות חיילים שנספו במערכה בנימוק שבנם נספה בעת שירותו בצה"ל ועקב השירות. בקשתם נדחתה ע"י המשיב וע"י ביהמ"ש המחוזי בערעור והערעור ברשות נדחה.
ב"כ המבקשים העלה שורה של פסקי דין המציינים כי ישנם מקרים שבהם גם חייל הנמצא בחופשה ונפגע עקב אירוע שהתרחש בתקופת החופשה יכול להחשב כמי שנספה עקב שרותו. לדעתו ידריך ביהמ"ש עצמו בעניינים אלה בכללים שהתגבשו בתחום דומה, היינו פגיעה שנפגע עובד עקב עבודתו. גם ביהמ"ש העליון כשדן עפ"י חוק משפחות חיילים שנספו במערכה וגם בתי הדין לעבודה שדנו בענין פגיעה בעבודה לא ראו עצמם צמודים וקשורים למינוח המילולי, אלא קבעו שאם בעת חופשה או לאחר שעות עבודה מבצע אדם שנפצע פעולה הקשורה בדרך נלווית לשרות, ובמיוחד שהיא מקדמת בדרך זו או אחרת את עניין של המעביד או את מטרותיו של צה"ל ייחשב הדבר לאירוע שקרה עקב השרות. ברם, בכל המקרים הנ"ל הנפגע, שעה שקרתה לו התאונה, עשה מעשה שנועד לקדם בדרך שנראתה לו נאותה את עניינו של המעביד או את מטרותיו של צה"ל, או שהפעולה נתבקשה אם במפורש ואם במשתמע בנסיבות שהתהוו. לא כן בענייננו. כאשר החליט המנוח לעסוק בפעילות גופנית ביקש להשיג את קידומו האישי, למען שיפור סיכוייו להחלץ מהתפקיד שהוטל עליו כאפסנאי ולהגיע לפעילות מעניינת יותר וגם מקדמת בקורס קצינים. אפשר שבעקיפין, אם היה המנוח מתקבל לקורס קצינים היה גם צה"ל יוצא נשכר מכך, אך אפשרות זו אינה משנה את העובדה הבסיסית כי הפעילות לא כוונה במישרין או בעקיפין לקידום מטרות צה"ל.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. עמארלמבקשים. 17.10.83).
ב.ש. 915/83 - משה מלכה נגד תומר מלכה (קטין) באמצעות אמו
*עיכוב ביצוע פס"ד מזונות (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נתקבלה בחלקה).
המבקש חוייב בתשלום מזונות שוטפים לאשתו וילדיו וכן בתשלומים הנובעים מאי תשלום סכומים אשר המבקש היה צריך לשאת בהם. כנגד פסק הדין הוגש ערעור ובינתיים נקטו המשיב ואמו בהליכי הוצל"פ ועל פיהם עוקלה משכורתו של המבקש המשתלמת לו על ידי צה"ל, הן לתשלום החדשי של 16,000 שקל לחודש והן לתשלום סכום כולל וחד פעמי של 97,000 שקלים. המבקש משתכר סכום המותיר בידיו לאחר ניכוי 12,000 שקלים לערך כמזונות סכום של 15,000 שקלים לחודש. המבקש עתר לעיכוב ביצוע פסה"ד עד לערעור. לשם כך היה עליו מהבחינה הפורמלית להקדים ולפנות לביהמ"ש המחוזי שפסק בעניינו ולבקש שם את הסעד האמור. אין הוא מיוצג על ידי עורך דין ולפיכך נוהל זה לא היה מוכר לו. אם צווי העיקול ישארו בעינם עלול המבקש לצאת ניזוק בדרך שאין לה תקנה. על כן, יש לעכב בשלב זה את ביצוע צו העיקול ככל שמדובר בסכום של 97,000 שקלים ועיכוב זה יעמוד בעינו למשך חודש ימים. אם ברצון המבקש לקבל החלטה עניינית לעיכוב ביצוע מלא או חלקי של פסק הדין עד להכרעה בערעור, עליו להגיש בקשה בענין זה לביהמ"ש המחוזי שדן בעניינו.
(בפני: השופט ד. לוין. המבקש לעצמו, עו"ד בר סלע למשיבים. 3.10.83).
ב.ש. 812/83 - אלכסנדר קורן נגד הרמינה קורן ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד מזונות (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המבקש חוייב בתשלום מזונות
זמניים לאשתו ולשני ילדיו בסכום של 14,000 שקל לחודש וכן 2,500 שקל לכיסוי חלק מהשתתפות בהוצאות הבית. המבקש ערער על פסה"ד וערעורו מבוסס על טענת חוסר סמכותו של ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעת המזונות באשר הענין תלוי ועומד בפני ביה"ד הרבני. המבקש הגיש ערעור על פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי המבוסס בעיקר על טענת חוסר סמכות של ביהמ"ש המחוזי לדון בתביעת המזונות והבקשה הנוכחית היא לדחיית ביצוע פסה"ד עד להחלטה הסופית של ביהמ"ש העליון. המבקש טוען כי יש לו סיכויים טובים לזכות בערעור וכי מצבו הכלכלי הדחוק אינו מאפשר לו לשלם למשיבות את הסכום שנפסק בתור מזונות זמניים. הבקשה נדחתה. לכל אחד מהפרקליטים יש טענות הראויות להשמע בערעור אך אין לומר כי סיכוייו של המבקש לזכות בערעור נראים על פני הדברים ודאיים או קרובים יותר. מאידך ברור שהמבקש חייב במזונות בנותיו וכי בערכאה זו או אחרת יקבע הדבר בסופם של הדיונים. הסכומים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי אינם נראים מופרזים במידה המצדיקה התערבות בשלב זה בדרך של הפחתתם.
(בפני: השופט בך. עו"ד בנימין בכר למבקש, עו"ד מ. אורנשטיין למשיבים. 7.10.83).
ב.ש. 907/83 - יגאל בורג' ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (הערר נדחה).
שלושת המבקשים הואשמו בעבירה של סחיטה בכח. עפ"י כתב האישום הגיע המבקש הראשון לביתו של המתלונן ודרש ממנו כי יחזיר לו 15 גרם הרואין שלטענתו גנב ממנו או שיתן לו תמורתם 1,500 דולר. בערבו של יום הופיעו שלושת המבקשים בדירת המתלונן והחלו להכותו ואיימו עליו שיחתכוהו לגזרים אם לא ישלם 1,500 דולר תוך יומיים. למחרת שוב הופיעו אצל המתלונן בדרישת הסכום הנ"ל והמבקש השני החזיק בידו סכין בה היכה את המתלונן בלחיו ואילו המבקש הראשון כיבה סגריה בוערת על ידיו של המתלונן וגרם לו כוויות. הם איימו עליו שאם לא ישלם את הכסף ישחטוהו ויחסלוהו. המתלונן גייס את הכסף ושילמו למבקשים. העבירה הנוספת של סחיטה באיומים נוגעת למבקש השני כי כעבור מספר ימים דרש מהמתלונן עוד 300 דולר תוך איומים והמתלונן ניסה להשיג גם סכום זה ומשלא עלה הדבר בידו פנה למשטרה. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה.
גירסתו של המתלונן מוצאת חיזוק בעדותו של עד שתיוך בין המבקש הראשון והמתלונן ואף הלווה למתלונן סכום כסף וכן נכח בבית המתלונן כשהלה שילם את הכסף למבקש הראשון בנוכחות השניים האחרים. בנוסף לכך מצויה תעודה רפואית שיש בה כדי לאמת את דברי המתלונן בדבר הפצעים שגרמו לו. אין צורך להעריך בשלב זה את העדויות אך די בהן כדי להצביע שיש ראיות לכאורה לאשמת המבקשים לפחות במה שנוגע לפרשה הראשונה. אכן, המתלונן מסר בהודעתו כי המשיב השלישי לא נטל חלק פעיל באיומים ובתקיפה, ואף ניסה למנוע את התקיפה אולם נוכחותו בבית המתלונן בשתי הפעמים, לגירסת המתלונן, מצביעה לכאורה על היותו שותף למעשה כשאין כל הסבר לנוכחות זו בהודעותיו. נסיבות המקרה חמורות ולכל אחד מהמבקשים הרשעות קודמות. כמו כן קיים חשש מוצדק של הטרדת עדים. לפיכך בדין נעצרו המבקשים.
(בפני: השופט גולדברג. 26.9.83).
ע.א. 195/82 - אשר אייל נגד צפורה אייל ואח'
*תביעה להקטנת סכום המזונות (הערעור נדחה).
בשנת 1980 תבעו המשיבים מזונות מהמערער והוא לא הגיש כתב הגנה למרות שניתנו לו מספר הזדמנויות לכך ע"י בית המשפט המחוזי. בסופו
של דבר ניתן פסק דין נגדו בישיבה שבה לא הופיע. בפסה"ד חוייב במזונות על פי הנתבע בכתב התביעה. לאחר שפסק הדין הגיע להוצאה לפועל הגיש המערער בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הדין, בקשתו נדחתה והערעור על כך נדחה. לאחר מכן הגיש המערער בקשה חדשה לבית המשפט המחוזי להקטנת סכום המזונות. ב"כ המשיבים ביקש לדחות את התביעה על הסף בנימוק שענין המזונות הוכרע בפסק הדין הקודם והמערער יכול היה לבקש הקטנת סכום המזונות רק במקרה של שינוי בנסיבות והמערער לא טען ולא הראה בכתב תביעתו שינוי כזה. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ודחה את תביעת המערער על הסף והערעור על כך נדחה.
בית המשפט המחוזי מציין בפסק דינו שכל טיעוני המערער בכתב תביעתו אינם מצביעים על שינוי נסיבות מעת פסק הדין, והשינוי היחידי הוא שעתה מיוצג התובע והוא מבקש סעד באותו מקום בו גילה זילזול לפני כן. אכן, התנהגותו של המערער בהליכים הקודמים אינם רלבנטיים להליך זה, והשאלה היא אם טוען המערער בתביעה זו לשינוי בנסיבות שיש בו כדי להצדיק את הקטנת שיעור המזונות שחוייב בו. בכתב תביעתו טוען המערער כי פסק הדין שניתן נגדו אינו מתחשב בכך שהאשה משתכרת ואינו מתחשב בהכנסותיו שלו והוצאותיו. אין המערער טוען לאירוע כל שהוא שאירע לאחר פסק הדין הקודם. טוען המערער כי מאחר שפסק הדין ניתן בהיעדר הופעה לא ניגבו בו עובדות ומסקנות ומשום כך אין צורך בשינוי נסיבות כדי להקנות לו זכות להגיש תביעה להקטנת המזונות. ברם, משנמנע המערער להגיש כתב הגנה משמע שלא הכחיש אף לא עובדה אחת מהעובדות שטענו המשיבים בכתב תביעתם. לפיכך נתן בית המשפט את פסק הדין על יסוד כתב התביעה בלבד בראותו את העובדות שבו כמוכחות. מכאן שדין אחד הוא לעניננו בין מקרה זה לבין פסק-דין שניתן לאחר שהביאו הצדדים את ראיותיהם.
(בפני השופטים: ש.לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג.עו"ד י. ויסבלט למערער, עו"ד צ. טמיר למשיבים. 27.10.83).
ב.ש. 773/83 - יורם ברגיג נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם כי יחד עם אחר ביצע התפרצות לדירה וגניבה מתוכה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור הסתמך על הנימוקים הבאים: העורר היה בן 20 בעת ביצוע העבירה ובמקרה של הרשעה יהיה צורך בקבלת דו"ח שירות המבחן ואין וודאות כי ביהמ"ש ידון אותו למאסר בפועל, אין לעורר הרשעות קודמות של פגיעה ברכוש, העורר שהה אמנם כשנתיים בחו"ל לאחר ביצוע העבירה אך חזר לישראל מרצונו בידעו שהתיק תלוי ועומד נגדו וכן העלה נימוקים אישיים. מצד שני העלתה התביעה נימוקים המצדיקים את המעצר והם: העבירה היא חמורה עפ"י מהותה ונסיבותיה, העורר הודה בביצוע העבירה ואין חשש שאדם חף מפשע מוחזק במעצר, לעורר הרשעות קודמות במעשי תקיפה, לאחר תחילת החקירה עזב את ישראל, והוכרז כעבריין נמלט וישנן ידיעות שהוא מתכוון להשתקע בחו"ל ואם כי חזר העורר לישראל כדי להשתתף בחתונת אחותו יש חשש שלא יתייצב למשפטו, לאור המשקל המצטבר של נימוקי התביעה אין עילה להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש המחוזי בדבר מעצר העורר.
(בפני: השופט בך. עו"ד מלצר למבקש, עו"ד פוגלמן למשיבה. 8.8.83).