תקציר סביר כרך כ"ב חוברת 15

ע.א. 744/80 - שולמית נוסקוביץ נגד יעל נוסקוביץ ואח'

מזונות לקטינה מהעזבון. פירוש צוואה לענין מזונות הקטינה.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בהמ' 1012/80 - הערעור נדחה)

המשיבה הראשונה (להלן - המשיבה) נולדה באפריל 1964 והיא בתו היחידה של המנוח אליעזר נוסקוביץ מנישואיו הראשונים. האב נפטר ביום 17.1.79. הוא השאיר צוואה מיום 9.5.72 בה קבע כי אמו תקבל 1/6 מהעזבון ומיתרת העזבון תקבל המשיבה, בתו, 25,000 ל"י. סכום זה יועבר לקרן מיוחדת ופירות הקרן ישמשו לבת למזונות שוטפים. כספי הקרן יועברו לבת בהגיעה לגיל 21 שנים. המנוח קבע עוד כי הסכום הנ"ל יהיה צמוד. בתוספת לצוואה, שכתב ביום 22.3.78, קבע המנוח כי הסכום שישולם לקרן לטובת בתו יהיה כזה שפירותיו בהשקעה בניירות ערך צמודים יתן לבת הכנסה בשיעור של 1,100 ל"י לחודש לפי הערכים של יום עריכת התוספת. במאי 1980 הגישה המשיבה תובענה לביהמ"ש כי יחייב את העזבון לשלם לה מזונות חודשיים העולים על אלה שיש לה מפירות הקרן. היא טענה כי הסכום שהיא מקבלת מפירות הקרן עפ"י הצוואה אינו מספיק למזונותיה ביהמ"ש המחוזי קבע ביום 28.9.80 כי על העזבון לשלם למשיבה מזונות מיום פטירת המנוח וכן קבע את שיעורי המזונות בציינו כי מסכומים אלה ינוכו הסכומים שהמשיבה מקבלת מתוך הקרן ביהמ"ש המחוזי קבע כי תוקם קרן נוספת
שמתוכה תשולם התוספת עד שתגיע המשיבה לגיל 18. באותה עת תוכל המשיבה לחדש תביעתה, שנדחתה עתה, כי תוקם קרן לכיסוי הוצאות הכשרתה למשלוח יד ולמזונות עד שתגיע לגיל 23. ביהמ"ש הורה כי הקרן הנוספת תוחזר לעזבון לאחר שהמשיבה תגיע לגיל 18 וחצי שנים, וזאת מתוך מגמה שאם תוגש תביעה לכיסוי הוצאות הכשרה
וכו' כאשר תגיע המשיבה לגיל 18 שנים, עדיין תהיה הקרן קיימת במשך מחצית השנה
עד שביהמ"ש יחליט מה יעשה בה. מכאן הערעור.

א. המערערת טוענת כי הסכום שמקבלת המשיבה מכספי הקרן מספיקים ואין היא טוענת כי לא מגיעים למשיבה תוספות כשבצוואה נקבעה הקמת קרן לסכום מזונות שישולם, טענה שבלאו הכי אינה יכולה להתקבל מכח הוראות חוק הירושה כי הוראת צוואה השוללת או מגבילה סכום מזונות בטלה. בהודעת הערעור הסכימה המערערת כי הסכום המשתלם למשיבה עפ"י הצוואה אינו מספיק, אך לטענתה צריכה אמה של המשיבה להשתתף במחצית הפרש התוספת ולא היה מקום לחייב את העזבון בתשלום מלוא סכום המזונות שהמשיבה זקוקה לו.
ב. אמה של המשיבה לא היתה צד להליכים בערכאה הראשונה ואינה צד בערעור, אך ביהמ"ש הדן בחיוב העזבון במזונות המשיבה צריך להתחשב, בין יתר שיקוליו, בזכותה של המשיבה לתבוע מזונות גם מאמה. סעיף 59 לחוק הירושה קובע מה הם השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו לקבוע את הזכות למזונות מהעזבון או מידתם, ובין יתר השיקולים שעל ביהמ"ש להתחשב מונה הסעיף מזונות שהזכאי יכול לקבל עפ"י החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות). לגבי מזונות מדין צדקה שווים האב והאם ומכיון שמדובר כאן במזונות מדין צדקה היה מקום לחייב גם את האם. ברם, כל האמור לעיל אין בו כדי לתמוך בטענתה העקרונית של המערערת, ואין צורך כלל לקבוע אם יש לחייב את האם במזונות, משום שבתחילת הדיון בערכאה הראשונה הצהיר ב"כ המערערת מפורשות שגובה המזונות המגיעים למשיבה אינו צריך לעלות על הסכום שנקבע בצוואה כי אלה דמי מזונות ראויים, אך אם ביהמ"ש ימצא שאינם מספיקים אין המערערת חולקת על זכותה של המשיבה לקבל כל יתרה כזו מנכסי העזבון.
ג. אשר לטענה שלא היה מקום לחייב את העזבון בתשלום מזונות עבור התקופה שמיום מות המנוח ועד להגשת התביעה באשר לא היתה הצדקה לאיחור בהגשת
התביעה למזונות - לענין זה הסתמך ב"כ המערערת על החוק לתיקון דיני משפחה שלפיו תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים רשאי ביהמ"ש לדחותה בשל כך בלבד אם לא ראה טעם סביר לאיחור. גם טענה זו יש לדחות. אפילו היתה נכונה טענת המערערת שיש ללמוד מהסעיף הנ"ל לענייננו, הרי גם לפי סעיף זה רשאי ביהמ"ש שלא לדחות תביעה למזונות עבור תקופה העולה על שנה לפני הגשתה אם הוא מוצא טעם סביר לאיחור, ובענייננו מצא ביהמ"ש טעם כזה. מתוך עדות אמה של המשיבה הוברר שהגישה את התביעה בסמוך לאחר שהובררה לה זכותה של המשיבה לתבוע מזונותיה מהעזבון, דבר שהוברר לה רק מפי עורך דינה, כשזה ייצגה בענין אחר. בנסיבות אלה, כשמדובר בתביעתה של קטינה, אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש כשראה באי הבנה וטעות של האפוטרופוס הצדק סביר לאיחור בהגשת התביעה למזונות. מה גם שתביעה זו הוגשה זמן לא רב לאחר תום שנה מיום פטירת המנוח.
ד. אשר לדרישה כי תבוטל ההחלטה להקים קרן שמפירותיה תובטח התוספת למזונות וכי העזבון יחולק ונכסי העזבון יעוקלו להבטחת התוספת - כשביהמ"ש חייב את העזבון בתשלום מזונות רשאי היה לקבוע גם דרכים לתשלומם ובין השאר להבטיח את המזונות ע"י הפקדה, השקעה, ביטוח וכדומה. לביהמ"ש שיקול דעת רחב בענין הדרך להבטחת תשלום מזונות מהעזבון ובשיקול דעת זה אין ערכאת הערעור מתערבת אם הופעל כהלכה. בין היתר ניתן להצדיק את החלטת ביהמ"ש המחוזי בכך שעפ"י תצהיר המערערת עצמה אין אפשרות לשלם למשיבה את המזונות מהכנסות העזבון, כך שכדי להבטיח את תשלומם מן הראוי היה לדאוג להפקדת סכום שיהיה בו מקור בטוח לתשלום המזונות. כשדנים במזונות לקטין יש להבטיח שהסכומים שיגיעו לו יהיו נזילים וניתנים לגביה במועדם ובמלואם. כן התחשב ביהמ"ש בכך שהמשיבה עשויה לתבוע, בהגיעה לגיל 18, השתתפות העזבון בהכשרתה למשלוח יד ולהמשך תשלום מזונותיה. כמו כן הקמת קרן להבטחת מזונות המשיבה גם עולה בקנה אחד עם כוונת המנוח כפי שמצאה ביטוי בצוואתו כאשר ציווה להקים קרן כדי להבטיח את מזונות הבת.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ע. קיטרון למערערת, עו"ד א. מילשטיין למשיבה, עו"ד א. זהבי לאם. 9.10.83).

ע.א.627/81 - מיכאל נספור ואליהו חברה לביטוח נגד אוגניה קירשנר

*פיצויים בתאונת דרכים.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1062/78 - הערעור נדחה)

ביום 8.9.77 נחבלה המשיבה בתאונת דרכים בחיפה כאשר נסעה במכונית פרטית שהיתה נהוגה בידי המערער. המערערים חייבים לפצות את המשיבה והמחלוקת התמקדה בשאלת שיעור הנזקים. המשיבה תבעה סכום של כ- 650 שקל הפסד השתכרות עד ליום הגשת התביעה, כ-900 שקל עבור עוזרת בית, 300 שקל בגין הפסד עליה בדרגה וכן הפסד השתכרות בעתיד וכאב וסבל כפי שיפסוק ביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי קבע עבור השתכרות בעבר את הסכום שנתבע ובגין העסקת עוזרת קבע 500 שקלים ודחה את התביעה בגין הפסד עליה בדרגה. אשר לאחוז הנכות - מומחה מטעם המערערים קבע את שיעור הנכות בתחילה ב-%10 אחוז וזה גם השיעור שקבע המוסד לביטוח לאומי ואילו מומחה מטעם
המשיבה קבע את שיעור הנכות ב-%15. באשר לחוות דעת אלה הוסכם כי הרופאים לא יוזמנו לחקירה. ברם, לאחר מכן הגישו המערערים חוות דעת נוספת מטעם הרופא שלהם ובה נקבעה נכות של %5. ב"כ המשיבה ביקש להזמין את הרופא לחקירה אך הוא לא הוזמן. בסופו של דבר קבע ביהמ"ש המחוזי את אחוז הנכות ב-%5 ובהתחשב בשיעור זה קבע את פיצוי בגין כאב וסבל סכום של 1,000 שקלים, והפסד השתכרות בעתיד עפ"י חישוב גלובלי 100,000 שקלים. המשיבה קבלה מביטוח לאומי הקצבות המגיעות לה בגין
הפגיעה והם הסתכמו בכ-4,200 שקל. ביהמ"ש המחוזי העריך כי הסכום שפסק בגין הנזק
המיוחד בעבר וכאב וסבל כשהם משוערכים מתקזזים בקירוב עם הסכום שקיבלה המשיבה מהמוסד לביטוח לאומי, ולפיכך חייב את המערערים לשלם למשיבה את הסכום של 100,000 שקלים צמוד מיום פסה"ד. המשיבה השלימה עם פסק הדין למרות שב"כ המשיבה טען כי היתה ראויה לפיצוי ביד נדיבה יותר. הוא ציין כי הוא חולק על כך שדרגת הנכות היא %5, והוסיף כי לא ראה הצדקה לערער או להגיש ערעור שכנגד מאחר שאין דרכו של ביהמ"ש לערעורים להתערב במקרים כגון דא ואין זה מן הראוי להטרידו בערעור מיותר. המערערים מצדם טוענים כי הסכום שנפסק כפיצוי גלובלי עבור הפסד
השתכרות בעתיד מופרז ביותר, וכן חלקו על סכומים אחרים שנפסקו.
א. אין להתערב בשאלת הנזקים המיוחדים של הפסד עבודה בעבר, כמו כן אין להתערב בסכום שנפסק בגין העסקת עוזרת. הממצא העובדתי המרכזי שהשפעתו היתה רבה על פסיקת ביהמ"ש הוא ששיעור הנכות הצמיתה של המשיבה הוא של %5. לאור קביעה זו טוען ב"כ המערערים כי ביהמ"ש הפריז הפרזה יתירה באומדנת הפסד השתכרות בעתיד ועל כן יש להתערב בכך. הלכה פסוקה היא שביהמ"ש שלערעור לא יתערב באומדנה של ביהמ"ש בדרגה ראשונה בקביעת שיעור הפיצויים, ובמיוחד כשאלה נקבעים על פי חישוב גלובלי, אלא אם כן סכום הפיצוי חורג במידה ניכרת מהסכום הראוי בנסיבות המקרה. ב"כ המערערים טוען כי ברוח פסיקה זו יש להתערב שכן הפריז ביהמ"ש דלמטה באומדן הפיצוי הגלובלי. אכן, טענה זו ראויה לדיון ולהתייחסות רצינית.
ב. ב"כ המשיבה לא ערער על פסה"ד, כאמור, ואינו מבקש לשנותו, אך לטענתו שגה ביהמ"ש בכך שהעמיד את דרגת הנכות על %5. הראיה היחידה לענין זה הובאה בחוות הדעת המאוחרת של רופא מטעם המערערים ולטענת ב"כ המשיבה לא צריך היה להתחשב בחוות דעת זו שכן הוא ביקש לחקור את הרופא על חוות הדעת והרופא לא נקרא לעדות. יתירה מזו, אותו רופא בחוות הדעת הראשונה העריך את דרגת הנכות ב-%10 וכך גם העריך הביטוח הלאומי. לכן, הוא טוען, צריך היה להעריך את נזקיה של המשיבה עפ"י שיעור נכות זו. צודק ב"כ המשיבה בטענתו הנ"ל. סעיף 26(א) של פקודת הראיות קובע כי כאשר מוגשת בפני ביהמ"ש חוות דעת של רופא וביהמ"ש מתבקש לצוות על זימונו של הרופא לחקירה, יעתר ביהמ"ש לבקשה. הוראה זו חד משמעית והיא מטילה למעשה חובה על ביהמ"ש להעתר לבקשת בעל הדין ולזמן את המומחה הרפואי לחקירה. יתכנו חריגים מכלל זה, כאשר, למשל, נראה לביהמ"ש שהחקירה אינה דרושה או כאשר נושא שמבקשים לבררו בחקירה אינו רלוונטי או שאין בכוחו להשפיע על תוצאות הדיון אך לא כן במקרה דנן. מאחר שחרף הדרישה כי הרופא יוזמן הוא לא זומן לחקירה לא היה יסוד להתחשב בחוות הדעת. מכיון שכך נשמט למעשה הבסיס לקביעה כי נכותה של המשיבה היא %5.
ג. ב"כ המערערים טוען כי המשיבה מנועה מלעורר ענין זה שכן לא ערערה על פסק הדין. טענה זו יש לדחות. זכאי בעל דין שאינו מערער על פסק דין, להגן על פסק הדין שלא מטעמו של ביהמ"ש, ובלבד שהחיוב המעשי אינו גדל. אין להתנות
זכות זו בהגשת ערעור או ערעור שכנגד. בהתחשב בכל הנ"ל אין יסוד מספיק להתערב בקביעת סכום הפיצוי הגלובלי עפ"י ממצאיו המקוריים של ביהמ"ש דלמטה, שהרי יכול שהנכות הרפואית היא %5 ואילו ההגבלה התיפקודית גבוהה יותר, אך משנקבע כאמור כי הערכת הנזק לא יכלה להעשות עפ"י ההנחה שהנכות הצמיתה היא %5, ודאי שאין סיבה להרהר אחר הסכום שקבע ביהמ"ש כסכום גלובלי.
ד. אשר לטענה שביהמ"ש קמא שגה בכך שקיזז את הסכומים שנפסקו למשיבה בגין נזק מיוחד שהוא פיצוי עבור כאב וסבל עם הסכומים שקבלה המשיבה מהמוסד לביטוח לאומי - על פני הדברים כשמשווים את הסכומים אין ביניהם איזון והסכום שנתקבל מהמוסד לביטוח לאומי עולה על סכומי הנזק האמורים. לכאורה, איפוא, הטענה נכונה היא, שהרי הלכה היא כי יש לנכות מסכום הפיצויים הנפסקים לניזוק את שיעור הגמלאות בהן הוא זוכה מהביטוח הלאומי וסכום זו ינוכה מסכום הפיצוי הגלובלי. אולם גם בעניין זה אין להתערב. בית המשפט המחוזי קבע בגין כאב וסבל סכום של 1000 שקלים לאחר שהנחה עצמו על פי הכללים שנקבעו בתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ומשום שקבע כנתון בסיסי בחישובו ששיעור נכותה הצמיתה של המשיבה הוא %5. כאמור העמדת הבסיס על %5 אין לו על מה שיסמוך. מניעיו של ב"כ המשיבה שלא להגיש ערעור נגדי הם מניעים נאותים ואילו הגיש ערעור או ערעור שכנגד בעניין שיעור נכותה של המשיבה כי אז ניתן להניח שהערעור היה מתקבל והחישוב היה נעשה על בסיס של %10 נכות. במקרה כזה קיזוז הסכומים היה קרוב למציאות. יש לעודד עורכי-דין שלא להגיש ערעורים שאינם מחוייבי המציאות ומשעשה כך ב"כ המשיבה אין הוא צריך למצוא עצמו נפגע מכך, מה גם שמדובר בסכום קטן יחסית. לפיכך אין להתערב גם בעניין זה.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד יוסף ליבנה למערערים, עו"ד מ. סבוראי למשיבה. 2.11.83).

בר"ע 445/83 - מדינת ישראל נגד חוה מילה

*עיקול זמני (הערר נתקבל).

המשיבה עבדה כמורה בישראל במשך 10 שנים ולאחר מכן עבדה כ- 10 שנים כמורה בפתחת רפיח. היא קיבלה פיצויים עקב הפינוי על פי חוק פיצוי מפוני סיני וכשהפסיקה את עבודתה קיבלה גם פיצויי פיטורין ממשרד החינוך. המדינה ביקשה החזרת פיצויי הפיטורין בטענה כי התשלום הכפול נוגד את חוק פיצוי מפוני סיני ובינתיים ביקשה צו עיקול זמני על כספי המערערת. ניתן צו עיקול זמני שבוטל לאחר מכן ועררה של המדינה נתקבל וצו העיקול הושב על כנו. מ.מ. הנשיא שמגר עמד בהחלטתו בהרחבה על הבעיות השונות המתעוררות במקרה הנדון.

(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד הקר ומר זרניצקי למבקשת, עו"ד א. גולדנברג למשיבה. 6.11.83).

ע.א. 286/83 - אריה קמר, עו"ד נגד מדלין ליפסקי

*עיכוב הליכים עקב הסכם בוררות (הערעור נתקבל).

המערער הגיש תובענה נגד המשיבה לממש את התחייבותה לשלם לו שכ"ט עפ"י הסכם עמה. המשיבה הגישה בקשה לעיכוב ההליכים בטענה שקיים בין הצדדים הסכם שלפיו יידון הסכסוך בענין שכר טרחתו של המערער על ידי בורר שייקבע, בהסכמת הצדדים, על ידי לשכת עורכי הדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיים הסכם בוררות והחליט לעכב את ההליכים. הערעור נתקבל.
עיכוב ההליכים עפ"י סעיף 5 של חוק הבוררות מותנה בשניים: כי קיים הסכם בוררות; כי מבקש העיכוב היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות והמשכה ועדיין הוא מוכן לכך. השאלה היחידה בערעור נוגעת לדרישה השניה, היינו אם המשיבה היתה מוכנה לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות והמשכה. בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה ואם לא נכללה בכתב ההגנה תוגש בדרך המרצה. ב"כ המשיבה מצביע על כך שאין בתקנות סדר דין בענייני בוררות מאומה המחייב הגשת תצהיר לאימות העובדות הכלולות בהמרצה. חיזוק לטענה זו ניתן למצוא גם בכך שבקשה לעיכוב הליכים ניתן לכלול בכתב ההגנה ולכתבי טענות אין מצרפים תצהיר לאימות העובדות. כמו כן תקנות סדר הדין, וביניהן התקנה הדנה בבקשה בדרך המרצה והתצהיר שיש לצרף אליה, אינן חלות בענייני בוררות במידה ובתקנות סדרי דין בענייני בוררות יש הוראה אחרת. זאת מבחינת החובה הפורמלית.
ברם, השאלה היא כיצד ישוכנע ביהמ"ש כי נתקיימה הדרישה שהמבקש מוכן לקיום הבוררות ולהמשכה, מבלי שהובאה לפניו ראיה כלשהי בתצהיר או בדרך אחרת. לכך מתחייבת תשובה חד משמעית כי באין ראיה להוכחת העובדות לא יוכל ביהמ"ש לעכב את ההליכים. העובדה שהמשיבה הסכימה לבוררות מצביעה על כך שקיים הסכם בוררות אך אינה משליכה על הדרישה השניה שהמשיבה מוכנה לקיים את הבוררות. חליפת המכתבים אשר עליה מסתמך ביהמ"ש המחוזי בדבר הסכמת המשיבה לבוררות התנהלה במרץ 1981 והבקשה לעיכוב הדיון הוגשה בינואר 1983. בהעדר תצהיר או ראיה אחרת לא היה בפני ביהמ"ש מאומה שממנו יכול היה להסיק מסקנה בשאלה שבה חובת השכנוע חלה על המשיבה. גם לא הוברר אם נתמנה כבר הבורר ע"י לשכת עוה"ד ואם כן מדוע טרם החלה הבוררות, ואם לא נתמנה מה היתה הסיבה לכך, ואם לא מנעה המשיבה את המינוי ע"י אי הבעת הסכמה למינוי המוצע. אין די בהצהרה או הודעה של מבקש העיכוב או מישהו מטעמו בדבר הנכונות הנדרשת בסעיף 5 של החוק, כאשר אין המצהיר או המודיע נחשף לחקירה נגדית בדבר כנות טענתו. אין צורך לקבוע אם הראיה הדרושה חייבת להמצא בתצהיר דווקא או יכולה להיות מוגשת בדרך אחרת, שכן כאן אין כל ראיה ועל כן אין השאלה הזו מתעוררת. כיון שכך לא היתה הצדקה לעכב את ההליכים, אף לא על תנאי שהחלטת העיכוב תבוטל אם המשיבה לא תיתן הסכמה לשום בורר שיוצע תוך שלושה חדשים מעת מתן ההחלטה.

(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מ. קמרלמערער, עו"ד י. מכנס למשיבה. 16.10.83).

ע.א. 65/81 - חברת פיאט נגד אשדוד בונדר בע"מ ואח'

*היתר המצאה מחוץ לישראל (הערעור נתקבל).

המשיבה השניה רכשה מכונית פיאט מאת סוכנות למכוניות הים התיכון בע"מ (להלן - החברה) המוכרת את מכוניותיה של המערערת. אח"כ נמכרה המכונית למשיבה הראשונה. במכונית נתגלו פגמים וזו הוכנסה למוסך של החברה. שומר המוסך נטל את המכונית שלא כדין והסתלק עמה, ניידת משטרה רדפה אחריו ולבסוף נפלה המכונית לצדי הדרך ונגרם אובדן מוחלט של ערכה.
בכתב התביעה מייחסים המשיבים למערערת פגמים בייצור המכונית שבעטיים נגרמו למשיבה נזקים שונים שאותם היא תבעה בכתב תביעתה מהמערערת ומהחברה. להלן צויין בכתב התביעה ענין נטילת המכונית ע"י השומר ואובדנה ולטענת המשיבה המערערת והחברה חבות בנזק שנגרם למכונית בעקבות נטילתה שלא כדין ע"י השומר. המשיבים ביקשו היתר למסור כתבי בי דין למערערת מחוץ לתחום השיפוט וביהמ"ש המחוזי נעתר לבקשה. הערעור נתקבל.
השאלה אם יש להתיר מסירת מסמכים לחו"ל צריכה להחתך בגדרה של תקנה 467(8) לתקנות סדר הדין האזרחי, לאמור, אם המערערת הינה בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה על ידי המשיבות. בתי המשפט נוקטים בגישה ליבראלית ומוכנים להתיר המצאה מחוץ לתחום לבעל דין שמקום מגוריו בחו"ל כל אימת שאילו נמצא בעל הדין בישראל -היה ניתן לצרפו כנתבע נוסף לתובענה בגדר תקנה 20 לתקנות. עם זאת ברור שעל המבקש להצביע על קיומה של תשתית עובדתית או משפטית משותפת לשתי התובענות אשר תצדיק את הצירוף האמור וממילא את מתן ההיתר להמצאה לחו"ל והמשיבות לא הצביעו על קיומה של תשתית כזו.
בעל דין המבקש היתר להמצאה מחוץ לתחום השיפוט חייב לאמת את העובדות הרלבנטיות לתביעתו בתצהירו ואין די בעיון בכתב התביעה. בשני התצהירים שהוגשו ע"י המשיבה לא ניתן ליצור כל עילת תביעה נגד החברה בענין פגמי הייצור של המכונית. העובדה כשלעצמה שהחברה היא סוכנת של המערערת ובאמצעותה נמכרה המכונית אין בה כדי להעלות תביעה נגד החברה. מאידך מגלים התצהירים קיומה של עילה נזיקית בשל פגמים בייצור המכונית שעל יסודה רשאית המשיבה לתבוע את המערערת. מצד שני מייחסים התצהירים חבות לחברה בשל התרשלות בשמירה על המכונית וכתב התביעה מגלה עילה נגד החברה בענין זה, אך אין בתצהירים כל התייחסות מפורשת או משתמעת לחבות כלשהי הקיימת מצד המערערת בקשר לפרשה זו. יתר על כן, גם בכתב התביעה אין טענות ברורות המבוססות על מסכת עובדתית מפורטת שמהן ניתן להסיק על זיקה כלשהי שהיה בה כדי להחיב את המערערת בפרשת השמירה על המכונית במוסך. בנסיבות אלה עולה כי שתי התובענות של המשיבים כלפי המערערת והחברה הן תובענות שונות ונפרדות זו מזו, ואין הן מעוררות כל שאלה משותפת עובדתית או משפטית. לפיכך אין המערערת יכולה להחשב בעל דין דרוש או נכון בתובענה שהוגשה כנגד החברה.

(בפני השופטים: ש. לוין, י. כהן, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד מאירוביץ למערערת, עו"ד א. שץ למשיבים. 12.9.83).

ע.א. 788/82 - חברת בנין פרי בע"מ נגד קשת נקוי יבש בע"מ

*הגדרת "מפעל תעשייתי" בחוק הגנת הדייר (הערעור נתקבל).

המשיבה היא בעלת מפעל המעסיק יותר מ- 30 עובדים. היא שוכרת מוגנת של חנות הנמצאת במבנה נפרד מהמפעל עצמו. המשכירה של החנות היא המערערת. המחלוקת בין בעלות הדין היא אם מפעלה של המשיבה הוא "תעשייתי" במובן התקנה 4 לתקנות הגנת הדייר לענין אי חלותם של דמי שכירות מקסימליים על סוגים מסויימים של בתי עסק. לפי התקנה "בית עסק המשמש... חנות של מפעל תעשייתי המעסיק 30 עובדים או יותר, ובית העסק נמצא במבנה נפרד מהמפעל התעשייתי עצמו" לא חל לגביו המקסימום של דמי השכירות. לטענת המערערת נכנסת המשיבה לגדר "מפעל תעשייתי" המעסיק 30 עובדים או יותר ואילו לטענת המשיבה היא מעניקה שירותים בלבד ואיננה "מפעל תעשייתי". בית הדין לשכירות קבע כי המשיבה העוסקת בניקוי יבש ובצביעת בגדים היא "מפעל
תעשייתי" הן לאור פעולות הניקוי שניתן לראותן כ"תעשיית ניקוי" והן לאור פעולות הצביעה המתבצעות שם. בית הדין סבר שיש להקנות למונח "מפעל תעשייתי" פירוש מרחיב לאור "מטרות חוק הגנת הדייר ותקנותיו" לשחרר מהגבלת המקסימום מפעלים תעשייתיים רווחיים גדולים. על החלטה זו ערערה המשיבה לביהמ"ש המחוזי ובו נתקבל הערעור ונקבע כי המפעל מעניק רק שירותים. הערעור על כך נתקבל.
המונח "תעשייה" אינו חד משמעי ויש לפרשו לאור נוסח החוק בו הוא מופיע ולאור המטרה המשוערת של המחוקק המונחת ביסודו. הנטיה היא לפרש את המונח "מפעל תעשייתי" בדרך הרחבה בחוקים השונים. בענייננו, השאלה שעמדה, לפי המשוער, לפני מתקין התקנות היתה אלו מפעלים ובעלי עסקים הם קרוב לוודאי מבוססים דיים מבחינה כלכלית, עד שמוצדק להסיר מהם את הגנת החוק מבחינת דמי שכירות מקסימליים ולאפשר לבעל הנכס להפיק מהמושכר דמי שכירות ריאליים. יש איפוא להקנות למונח "מפעל תעשייתי" פירוש מרחיב בהתחשב במטרת המחוקק. השחרור מהוראות המקסימום מקיף מגוון רחב של עיסוקים שהמשותף שלהם הוא היותם איתנים מבחינה כלכלית.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, י. כהן, בר. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד בנימין ארנון למערערת, עו"ד הירשמן למשיבה. 19.9.83).

ע.א. 883/80 - יוסף קליימן ו- 35 אח' נגד עירית חיפה

*פיצויים בהפקעת מקרקעין (הערעור נדחה בעיקרו).

חלקותיהם של המערערים הופקעו ע"י המשיבה מכח הרשאת שר האוצר על פי סעיף 22 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבור). תביעותיהם לפיצויים אוחדו וביהמ"ש המחוזי קבע את סכום הפיצוי המגיע למערערים לפי שווי אחיד של 60 ל"י לכל מ"ר מבלי לאבחן בין חלקות המיועדות על פי תכנית המתאר לבניה לבין חלקות המיועדות לשמורות טבע. על סכום הפצוי פסק ביהמ"ש ריבית חוקית מירבית לפי חוק פסיקת ריבית מהתאריך הקובע (2.6.74) ועד 1.5.77 ורק החל מאותו תאריך פסק הפרשי הצמדה ורבית. בערעורם טוענים בעלי החלקות שביהמ"ש שגה בהעריכו את שווי החלקות בסכום נמוך יתר המידה ללא אבחנה בין מגרשי בניה ושמורות טבע; בכך שלא פסק הפרשי הצמדה לתקופה שלפני חודש מאי 1977; בכך שפסק שכ"ט עו"ד סכום נמוך יתר על המידה. הערעור נתקבל רק ביחס לשכ"ט עו"ד.
השטח שמדובר בו (מישור הכרמל) עבר פרצלציה בשנת 1942. על השטח לא ניתן היה לקבל היתרי בניה. תכנית הפרצלציה נעשתה בצורה שרירותית מבלי שהיו ביסודה רעיון תכנוני כללי או התחשבות במצב הטופוגרפי. כשבאו השמאים להגיש חוות דעת לא יכלו להסתמך על עיסקות שנעשו במקום שכן במשך כל הזמן לא נעשו שם עיסקות. אילמלא הפקעת השטח לבנית שיכון לזוגות צעירים לא היה לחלקות כל שוק. ביהמ"ש המחוזי בחן את מצבן של החלקות בהתחשב ביעודו של -השטח להקמת שיכון באופן שתבוטל לגביו תוכנית המתאר ותעלם החלוקה הקודמת בין אזור מגורים ושמורות טבע. אי לכך החליט שאין מקום להפרדה בין שטח בניה למגורים לבין שמורות טבע לפי תוכנית המתאר העומדת להתבטל, אלא יש לראות בכל החלקות שטח אחיד שכולו או מרביתו מיועד לשיכון. שיקוליו של ביהמ"ש הולמים את בעיותיו של השטח ואין מקום להתערבות במסקנתו.
אשר לענין פסיקת הפרשי הצמדה וריבית - מאחר וההפקעה נעשתה ע"י העיריה עפ"י סעיף 22 של הפקודה חלות עליה ההוראות שלפיהן תובא בחשבון לענין חישוב ההצמדה, רק עליה במדד המחירים מחודש אפריל 1977. בהוראות אלה יש עוול לבעלי המקרקעין המופלים לעומת בעלי מקרקעין שההפקעה נעשית
ע"י המדינה אך כזהו החוק. ב"כ המערערים ביקש שביהמ"ש "ירים את המסך" ויראה את המדינה כמפקיעה האמיתית שכן למעשה מדובר על בניית שיכון ע"י המדינה והוסכם בין המדינה לבין העיריה כי העיריה תשלם לבעלי הקרקעות את דמי ההפקעה והמדינה תחזיר לה את הכספים, כך שההפקעה נעשתה ע"י העיריה רק כדי להשיג יתרון כספי למדינה על חשבון המערערים. יתכן שבנסיבות אלה אכן היה מקום "להרים את המסך" ולראות את הממשלה כמפקיעה האמיתית, אך הטענה לא הועלתה בערכאה הראשונה והמדינה לא צורפה כנתבעת.
אשר לפסיקת הוצאות - הסכומים שנפסקו נמוכים עד כדי כך שמצדיקים התערבות. ביהמ"ש קבע שכר טרחת עו"ד בסכום השווה לכ-%5 מסכום הקרן הבלתי מוצמדת ובהתאם לפסיקה יש להעמיד את שכה"ט על אחוז אחד מהשווי המוצמד.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד י. מילר ומ. שוב למערערים, עו"ד גב' ד. שחורי למשיבה. 25.9.83).

בר"ע 238/83 - יעקב אלעזר נגד מדינת ישראל

*אי ביצוע צו הריסה (הבקשה נדחתה).

במרץ 1976 ניתן פסק דין בבית המשפט העירוני שבו נצטווה המבקש להרוס חלקי מבנה מסויימים שהקים ללא היתר. בשנת 1981 הוגש כתב אישום נגד המבקש המייחס לו עבירה של אי קיום הצו הנ"ל. בית המשפט העירוני קבע שהמבקש לא הרס את הקירות החיצוניים של קומת המרתף שסומנו בתרשים שצורף לצו ולפיכך הרשיע את המבקש וגזר עליו שלושה חדשים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על- תנאי של חודש אחד. הערעור של המבקש נדחה ע"י בית המשפט המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה. ב"כ המבקש ביקש רשות להגיש ראיה נוספת בבקשה הנדונה, חוות דעת של מהנדס שלפיה הקירות שלגביהן ניתן צו הריסה ניבנו על פי היתר הבניה ולא בניגוד לאותו היתר, והסניגור גם הודיע כי הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי להארכת המועד לערער על צו ההריסה הנ"ל בנימוק שהודאת המבקש בעובדות ששימשה יסוד להרשעה ניתנה מתוך טעות. אין מקום להגיש ראיה נוספת שמטרתה להראות שהצו אשר ניתן איננו מבוסס. צו ההריסה הוא חלק מפסק דין חלוט ובבקשה זו יש לצאת מתוך הנחה שאותו צו ניתן כדין.
לגופו של עניין - הגנת המבקש בבית המשפט העירוני היתה שצו ההריסה קויים וכי הקירות שהיו קיימים בעת בירור המשפט נבנו מחדש ע"י מי שמחזיק כיום במקום ואין אלה הקירות שלגביהם ניתן הצו. עדותו של המבקש בעניין זה נמצאה בלתי מהימנה ע"י בית המשפט ולעומת זאת היתה עדות כי בביקור במקום נמצא שקיימים קירות באותו מקום ובאותו מצב כפי שהיו בשעתו. משהוכח שלא חל שינוי ממשי בקירות החיצוניים, שאותם נצטווה המבקש להרוס, ועדותו שההריסה בוצעה והקירות נבנו מחדש נמצאה בלתי נאמנה היה יסוד מספיק להרשעה. אשר לעונש - בית המשפט נימק כראוי את הצורך להטיל במקרה זה מאסר בפועל ואין כאן עונש בולט בחומרתו המצדיק ערעור לערכאה שלישית.

(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד י. רובין למבקש, עו"ד שבתאי למשיבה. 1.10.83).

בר"ע 265/83 - חיים יונגצויג נגד שלמה פורת ואח'

*בקשה לביטול פס"ד כאשר לא ערערו על פסה"ד (הבקשה נדחתה).

בשנת 1981 ניתן פס"ד של פינוי נגד המבקש על פי תביעת המשיבים. פסק- הדין ניתן אחרי בירור שנערך בהעדר המבקש ושבו העידו שני המשיבים הראשונים. הוגשה על ידי המבקש בקשה לביטולו של פסה"ד בטענה שלא קיבל הזמנה לדיון שבו נשמעו דברי העדים וכן טען כי תביעת המשיבים
איננה מבוססת. הבקשה לביטול פסק הדין נדחתה ולא הוגש ערעור על החלטה זו. במרץ 1982 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבים בבית משפט השלום בה טען שפסק דין הפינוי ניתן במרמה. המשיבים ביקשו לדחות על הסף את התביעה בטענה שלא הוגש ערעור על פסק דין הפינוי ועל ההחלטה שלא לבטל אותו פס"ד ולפיכך פסק דין הפינוי נהפך לחלוט וכתב התביעה איננו מגלה עילה לביטולו. טענה זו נתקבלה ע"י בית משפט השלום וערעורו של המבקש לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין למבקש כל סיכוי לזכות בערעור גם אם תינתן הרשות. הוא חוזר וטוען שלא הוזמן לדיון בעניין הפינוי ושדברי העדות של המשיבים לא היו נכונים, אך כל הטענות האלה היה צריך להעלות בערעור על פס"ד הפינוי או על דחיית הבקשה לביטולו של אותו פסק דין.

(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד מ. ינובסקי למבקש, עו"ד י. רוטנברג למשיבים. 4.10.83).

בר"ע 383/83 - יוסף המר נגד יחזקאל שמעון

*ביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד (הבקשה נדחתה).

פס"ד שניתן בהעדר המשיב בוטל ע"י רשם בימ"ש השלום ובשלב הערעור אישר בימ"ש השלום את החלטת הרשם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי קיימים ספקות לגבי הדרך בה נהג הרשם, אך יחד עם זאת ציין כי "הוגש כתב הגנה וגם הופקדה ערבות... ונראה שייעשה אי צדק בולט לעין, אם בשלב זה יוחזר הגלגל אחרונית עד כדי מתן פסק דין נגד המשיב ללא דיון". הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ביהמ"ש המחוזי נתן את המשקל המכריע לכך שבינתיים חלו התפתחויות דיוניות נוספות שקידמו את האפשרות לקיים דיון לגופו של ענין ומסקנתו נכונה. יתכן ואילו היה מסתבר שעקב ההחלטה נחסמה דרכו של פלוני אל ביהמ"ש היה מקום לשקול את הענין בצורה שונה, אך כשמדובר על המצב ההפוך, המסקנה היא שונה. אין לשכוח שהמבוקש בערעור יביא להכרעה במחלוקת ללא דיון ומבלי שתינתן למשיב אפשרות להתגונן וכאשר זה המצב אסור לתת משקל מופרז לשאלה מה הם סדרי הדין שהיו צריכים להיות מוחלים בפני הרשם.

(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מורד למבקש, עו"ד פרוינד למשיב. 22.11.83).

ע.א. 479/82 - נכסי אצר בע"מ ואח' נגד מנהל מס רכוש נתניה

*שומת מקרקעין לצורך מס רכוש (הערעור נדחה).

עניינו של הערעור, שהוגש כבקשת רשות ערעור, שומת חלקות מקרקעין שנעשתה ע"י המשיב ואשר נקבעה בערר לועדת הערר ואושרה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הערעור נדחה. בין היתר קבע ביהמ"ש העליון כי ההפחתה בשיעור המס במקרקעין שחל עליהם סעיף 79 לחוק התכנון והבניה, עקב הגבלות שהוטלו על החלקות לפי סעיפים 78- 77 לאותו חוק, אינה חלה כאשר הופקדה תוכנית מתאר חדשה; אשר אין ועדת הערר חייבת לקבל ללא עוררין חוות דעת של מומחה מטעם בעל דין גם אם הוא לא נחקר. רשאית הועדה לדחות חלקים של חוות דעת שלא נראים בעיניה ואף חוות הדעת כולה, כאשר עפ"י החומר שבפניה או עפ"י ידיעות של מומחיות חבריה אין חוות הדעת תואמת את המציאות; אין כל פסול שחברי הועדה יסתמכו על ידיעותיהם האישיות וגם על בירורים מקצועיים מיוזמתם; אם לצורך הכרעתה נזקקת הועדה לבירורים נוספים, כגון מה תוכניות מתאר שבתוקף ומה העיסקות שנרשמו בלשכת רישום המקרקעין אין מניעה כי הועדה תברר זאת מיוזמתה; אין לבוא בטרוניה לועדה על שהזכירה במסקנותיה עיסקה אחת בלבד שנעשתה באותו איזור כאשר לא מצויה כל ראיה שבאותה תקופה נעשו שם עיסקות אחרות.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, י. כהן. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד אינציגרלמערערים, עו"ד גב' ש. מושכל למשיב. 10.10.83).

בג"צ 329/81 - מירה נוף נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח'

*שיקול דעת היועהמ"ש שלא לנקוט בהליכים פליליים (העתירה נדחתה).

העותרת הגישה שורה של תלונות, כמשמעותו של מונח זה לפי סעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי, נגד בעלה (המשיב השלישי - להלן המשיב) ומאחר ולא נפתחו כדרישתה הליכים פליליים עתרה לבג"צ נגד היועץ המשפטי. העתירה נדחתה. פרקליט העותרת טען כי החלטות היועץ המשפטי נובעות משיקולים בלתי נכונים והוא העלה מחדש את הרקע העובדתי של הענין. בין היתר טען כי עפ"י הידוע לו גרסה המשטרה שיש מקום להגשת אישום. אין צורך להכנס למחלוקת אם היתה דעה כזו במשטרה. כאשר שאלה בדבר דרך הטיפול בתלונה מגיעה להכרעתו של היועץ המשפטי לממשלה, הרי דברו הוא הקובע והמלצותיהם של דרגים נמוכים יותר במערכת החקירה המשטרתית הם בגדר חומר פנימי היכול לשקול בעיני מי שההמלצה מופנית אליו, אך הן נטולות סמכות משפטית מחייבת בבדיקת החלטתה הסופית המנומקת של הרשות שהופקדה על כך על פי החוק לגופו של ענין, כל טרוניה בדבר טיפול בלתי יסודי בתלונות העותרת אינה הולמת את העובדות שבתיק, כי גם לפני הגשת העתירה וגם לאחריה הוקדשה תשומת לב רבה לתלונות העותרת. חלק נכבד מן התלונות הן תופעות לוואי של המחלוקת המתלווה לסכסוכים בין בני הזוג ואין זה נכון שבדרך כלל מגישה התביעה הכללית תביעות בגין איחורים קלים של החזרת ילד וכדו'.
בג"צ סקר את הפסיקה הענפה בשאלת ההתערבות בשיקולי היועץ המשפטי לממשלה והגיע למסקנה כי בעניננו אין מקום להתערב בשיקול דעת זה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, גב' נתניהו. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א.מעוז לעותרת, עוה"ד א. בן טובים וד. פרנקל למשיבים. 30.10.83).

ע.א. 647+730/82 - ממון אריה ואח' נגד עו"ד ארתור מוהר כונס נכסים

*קביעת שכ"ט לכונס נכסים וחלוקת החיוב בין החייבים (הערעור נתקבל ברוב דעות מ"מ הנשיא שמגר והשופטת בן פורת נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן).

בעיסקת קומבינציה שנעשתה בין חברת קמל ובין חברת גינדי העמידה חברת גינדי מקרקעין לרשות חברת קמל. לפי תנאי העיסקה היתה צריכה חברת גינדי לקבל דירות תמורת המקרקעין והדירות האחרות נמכרו ע"י חברת קמל. זו נכנסה לפירוק והמשיב נתמנה ככונס נכסים ודאג לסיום בניית הבית והעמדת הדירות לרשות הקונים ולרשות חברת גינדי. לאחר מכן הגיש לביהמ"ש המחוזי בקשה לקביעת שכר טרחה והמערערים שקיבלו הזמנות לא הופיעו למעשה לדיון. ביהמ"ש קבע שכר טרחה לכונס בשיעור של %6 מערך המבנה שהוא 610,000 דולר ושחרר את חברת גינדי מהשתתפות בשכר הטרחה. ביהמ"ש המחוזי ציין שחברת גינדי אינה צריכה לשאת בשכר טרחה שכן הדירות שהיא מקבלת "הן התמורה למקרקעין שבבעלותה ולה היתה הזכות לבטל הסכם המכר עקב הפרתו... אינני רואה סיבה לחייבה בתשלום". לאחר פסה"ד פנו המערערים לביהמ"ש המחוזי בהמרצה וטענו כי לא קיבלו הזמנה, אך טענתם נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי וכן דחה את טענותיהם בדבר אי הכללת חברת גינדי בין החייבים. בערעור מלינים המערערים על החלטת ביהמ"ש המחוזי וכללו תחילה גם את חברת גינדי בין המשיבים. ברם, החברה לא צד לדיון בביהמ"ש המחוזי וממילא לא ניתן היה להפנות את הערעור נגדה. המערערים לא הסתפקו בטענות נגד שחרור חברת גינדי משכר טרחה, נושא אשר התעוררו לו רק בשלב הערעור, אלא העלו גם טענות נגד כונס הנכסים ואופן מילוי תפקידו. הערעור נתקבל ברוב דעות מ"מ הנשיא שמגר והשופטת בן פורת נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן.

מ"מ הנשיא שמגר, בדעת הרוב, ציין כי ההליכים בביהמ"ש קמא לקו בחסר באשמת המערערים שפרט לאחד מהם הם לא נטלו חלק בדיון. ענין אי שיתופה של חברת גינדי בשכר טרחת הכונס מעורר ספקות ונימוקו של ביהמ"ש המחוזי לכאורה איננו נראה אם כי אין מקום למסקנות החלטיות כל עוד לא נשמעו טענות הצדדים. גדר הספקות הוא בכך שהדירות נבנו ע"י הכונס גם עבור חברת גינדי ובוצעה עיסקת הקומבינציה לטובת כל אלה שציפו לקבלת דירות, יהיו אלה רוכשי דירות במזומנים או תמורת מקרקעין. גם לענין פעולות הכונס אין לקבל את קביעת ביהמ"ש המחוזי כי אם יש למערערים טענות נגד הכונס עליהם להגיש תביעה על כך. כאשר מדובר בטענות הנוגעות לקביעת שכר הטרחה והמערערים טוענים כי הפעולות שלגביהן מתבקש שכר הטרחה לא נעשו כדרוש, יש מקום לדון גם בנושא זה. המערערים לא היו מיוצגים ולא הופיעו לדיון בסיבוב הראשון ומן הדין להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי כדי שהמערערים יוכלו לבקש את צירוף חברת גינדי כמשיבה וכן להביא ראיות בקשר לפעולתו של הכונס ובלבד שיש לראיות אלה זיקה לקביעת שכר הטרחה.
השופטת בן פורת הסכימה, אם כי נמנעה מהבעת דעה ולו גם לכאורה. באשר לשאלת חיובה של חברת גינדי.
השופט י. כהן בדעת מיעוט סבר שאין להחזיר את התיק ויש לדחות את הערעור. הוא עמד על כך שלא יתכן שבעלי דין לא יתייצבו לדין, לא ימנו לעצמם עו"ד, לא יציגו את עמדותיהם כראוי, ולאחר מכן יבקשו לבטל את פסה"ד. יתירה מזו, באשר לפעולת הכונס, מתוך הדו"חות של הכונס עולה שהוא פעל כנדרש ואף זכה לדברי שבח מאחד המערערים שהופיע בדין בסיבוב הראשון. בכל הנסיבות אין לקבל את הערעור.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, י. כהן. עו"ד ש. סעדיה למערערים, המשיב לעצמו. 13.10.83).

ע.א. 170/81 - דחף בע"מ נגד שמשון רץ ואח'

*התנהגות המהווה הסכמה לשינוי תנאי הסכם (הערעור נתקבל).

המערערת עוסקת בפרסום, והמשיב, שנפטר לאחר הגשת הערעור, היה סוכן פרסום. בין הצדדים נחתם חוזה ביום 31.3.72 שלפיו מינתה המערערת את המנוח להיות סוכנה, על מנת לנהל אחד מסניפיה לקבלת מודעות. בחוזה נקבע כי המערערת תשלם למנוח עמלה בשיעור של %20 ממחיר המודעות בעתונות שיועברו על ידיו. בחודש יולי 1974 הודיעה המערערת למנוח שהחל בחודש אוגוסט תופחת עמלתו ותועמד על %14, באשר העתונים הפחיתו אף הם את העמלה שהם משלמים למערערת. המנוח מחה על כך וביקש מהמערערת שלא תפחית את עמלתו, אך המשיך בעבודתו עד שלא יכול עוד לעמוד בהתחייבויותיו כלפי המערערת וביום 30.3.76 הודיעה לו המערערת על ביטול החוזה. המנוח תבע בביהמ"ש המחוזי את המערערת לפצותו עבור הנזקים שנגרמו לו בגין הפרת החוזה על ידה כאשר הפחיתה את שעור העמלה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אכן הפרה המערערת את החוזה, ודחה את טענת המערערת שיש לראות בהתנהגות המנוח לאחר הפחתת שיעור העמלה השלמה עם שינוי תנאי החוזה. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לראות בהתנהגות התובע (המנוח) הסכמה שבשתיקה, ואם כי לא רצה לבטל את החוזה משום שזה היה מקור פרנסתו, הרי לא חדל לתבוע מהמערערת שתקיים את תנאי העמלה כפי שסוכמו בחוזה. הקושי בפתרונה של השאלה אם השלים המנוח עם הפחתת העמלה ואם לאו, מתעורר באשר הדברים שנאמרו או שנעשו אינם ברורים ומפורשים וכוונתם אינה חד משמעית. התהליך של הסקת המסקנה במצבים כאלה מצוי בתחום הפירוש של
האמירות ושל המעשים כרצף שלם אחד ולא בתחום ההתרשמות שהיא במידה רבה סובייקטיבית מן האומרים והעושים וכוונותיהם לאחר מעשה. המנוח המשיך בעבודתו לפי החוזה למשך תקופה של 20 חודשים מאז שהודיעה לו המערערת על הפחתת העמלה וכ- 17 חודשים מאז החלה להפחית את העמלה בפועל. כך עשה גם לאחר שמחאותיו לא הועילו וגם לאחר שכל נסיונותיו להביא להגדלת העמלה, בין בדרך של לחץ ובין בדרך של מו"מ, לא נשאו פרי. אין לפרש רצף זה של אמירות ושל מעשים אלא כהשלמה, אמנם בלב דואב, עם הפחתת שיעור העמלה המוסכם תוך תקוה וצפיה לימים טובים יותר. בכך מחל המנוח על ההפרה שהפרה המערערת את החוזה והסכים בפועל לשנויו.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד עודד לב למערערת, עו"ד לאונר למשיבים. 2.11.83).

ב.ש. 1137+1138/83 - יוסוף קבחה ואח' נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (הערר נדחה).

שני העוררים, האחד קטין, נעצרו עד תום ההליכים באישום של נסיון לביצוע שוד ורצח. הם הגישו בקשה לעיון חוזר וביהמ"ש דחה את הבקשה. הערר נדחה. בפי הסניגור שלוש טענות המצדיקות לדעתו את שחרור העוררים: העדויות שבידי התביעה אינן יציבות למדי; המשפט מתארך יתר על המידה והעוררים נמצאים כבר במעצר כ- 8 חודשים וגם אם יורשעו יתכן שלא יוטל עליהם מאסר העולה על התקופה שהם כבר במעצר; המבקש השני הוא קטין. מבחינת הערר על עיון חוזר ספק אם ניתן לעורר טענות של ראיות קלושות או העונש הצפוי שכן טענות אלה מקומן בדיון הראשוני, ועל ההחלטה בדבר המעצר עד תום ההליכים לא הוגש ערעור. אין בטענות אלה משום חידוש המצדיק עיון מחדש. ברם, גם לגוף הטענה אין בה ממש. יש בידי התביעה ראיות לכאורה אשר טרם הושמעו והדיון טרם נסתיים וגם לענין העונש הצפוי לעוררים אם יורשעו לא עתה הוא העת לתת את הדעת על כך. אשר לטענה כי שמיעת המשפט נתארכה יתר על המידה - טענה זו יש בה ממש, וכנראה ארע הדבר מחמת הצורך לסיים תחילה משפטו של המשתתף השלישי כדי להעידו נגד העוררים, אך בכך אין סיבה לשחרר את העוררים.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד ש. פאר לעוררים, עו"ד בן אור למשיבה. 6.12.83).

בג"צ 427/83 - פלונית נגד מנכ"ל משרד הבריאות

*מינוי ועדה רפואית לבדיקת עובדת סיעוד כאחות מעשית (העתירה נדחתה).

העותרת היא אחות מעשית המורשית לעסוק בסיעוד והיא עובדת כאחות מעשית בבית זקנים סיעודי. אין חולק שזו מרפאה. עוד במהלכו של קורס לאחיות מוסמכות עלה החשד שהעותרת אינה יציבה בנפשה, אך היא סרבה להבדק בדיקה פסיכיאטרית ועקב כך הופסקו לימודיה. עקב כך שיגרה מכתבים לגורמים שונים ועל סמך מכתבים אלה נקבע כי תמונת המצב מצביעה על מופרעות קשה, אך אין כל אפשרות להגיע רק על סמך קריאת המכתבים לאבחנה מדוייקת. מנכ"ל משרד הבריאות החליט בתוקף סמכותו לפי תקנה 13(ב)(1) לתקנות בריאות העם (צוות סיעודי במרפאות) למנות ועדה רפואית כדי לבדוק את כושרה הנפשי של העותרת. העותרת טוענת כי אין מקום לבדיקה כזאת ועתירתה נדחתה. טענתה העיקרית היא כי התקנה שעל יסודה באה הדרישה שתתייצב לבדיקה היא חסרת תוקף, שכן התקנה הותקנה על סמך סעיף 65 לפקודת בריאות העם אך למעשה היא חורגת מתחומו של הסעיף. מדובר שם על סמכות שר הבריאות להתקין תקנות לגבי מרפאות, בין היתר, בדבר "הכשרת הצוות הסיעודי ואימונו" ולטענתה ההכשרה אינה כוללת בדיקה נפשית אלא כישורים לעבודה כפשוטם. טענה זו יש לדחות. יש
לתת לסעיף 65 לפקודת בריאות העם פירוש רחב שלפיו הכשרת הצוות כוללת בתוכה כשירות נפשית לתפקיד.

(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין בך. עו"ד מאיר לעותרת, עו"ד צור למשיב.30.10.83).

בג"צ 446/83 - יוסף נסיב חיר ו- 13 אח' נגד שר הפנים

*מינוי ועדה קרואה ודחיית הבחירות (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

ביום 7.11.78 נערכו בחירות למועצה המקומית פקיעין. נבחרו, בין השאר, חלק מהעותרים לחברות במועצה, ולראשות המועצה נבחר אחד סאלח חיר. פעילות המועצה לא עלתה יפה, בעיקר מחמת העדר שיתוף פעולה בין ראש המועצה וחבריה, וביום 11.5.82 מינה המשיב ועדה המורכבת מארבעה חברים כדי שתבדוק את האופן שבו מתפקדים המועצה והעומד בראשה. הועדה הגיעה למסקנה שראש המועצה מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר והודות לו השתפרה מאוד רמת השירות לתושבי פקיעין ברוב התחומים, ומאידך חברי המועצה מעדיפים במקרים לא מועטים את האינטרסים הצרים שלהם על פני טובת הכלל ועקב יחסם לפעולותיו של ראש המועצה מתעכבת קבלת החלטות חשובות, דבר הפוגע באינטרס הציבורי של תושבי פקיעין. הועדה המליצה לפני המשיב על אחת משתי אלה: עריכת בחירות למועצה המקומית "בתקופה הקרובה ביותר"; במידה ולא ניתן לקיים בחירות כאמור לפזר את המועצה ולמנות ועדה קרואה עד לבחירות הכלליות הקרובות לרשויות המקומיות. שר הפנים אימץ את המלצות הועדה רק בחלקן. הוא החליט להקים ועדה קרואה המורכבת משלושה חברים, ובראשם סאלח חיר מי שנבחר כראש המועצה, ומאידך הורה שלא יתקיימו בחירות למועצה המקומית יחד עם הבחירות לשאר הרשויות המקומיות ביום 25.10.83. הועדה הקרואה החלה לפעול בחודש ינואר 1983 והעותרים טענו כי כבר הגיעה השעה לערוך בחירות למועצה המקומית. עתירתם נדחתה.
סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) קובע כי אם נוכח השר כי אי אפשר לקיים בחירות במועדן או שיש נסיבות המצדיקות את דמייתן יקבע השר מועד חדש לבחירות שיהיה קרוב ככל האפשר לאחר שחלפה הסיבה לאי קיום הבחירות במועדן ולא יאוחר ממועד הבחירות הבאות לכל המועצות המקומיות. מתברר שהמשיב נתן הנחיה פנימית שאין לערוך בחירות לרשות מקומית שנתמנתה לה ועדה קרואה, כל עוד לא השלימה הועדה הקרואה קאדנציה מלאה של ארבע שנים. הנחיה זו איננה יכולה לעמוד לפי לשונו של סעיף 5 האמור. השאלה מתי יש לקיים בחירות למועצה המקומית שנתמנתה לה ועדה קרואה, תלויה בנסיבות המיוחדות של כל רשות מקומית, ואין דינה של רשות מקומית אחת כדינה של רשות מקומית אחרת. מסתבר כי הועדה הקרואה הצליחה מאוד בפעולותיה, ולטענת המשיב עריכת בחירות וכינון מועצה נבחרת יביאו להחזרת המצב הבלתי משביע רצון ששרר בכפר ערב הקמת הועדה הקרואה. לדעת המשיב יש להמשיך בפעולת הועדה הקרואה כדי שתושבי הכפר ונכבדיו יווכחו לדעת מה רבה הברכה שמינהל מוניציפאלי תקין יכול להביא לכפר. אין ממש בטענת העותרים שעל המשיב היה לקבל את המלצת הועדה ולהחליט על עריכת בחירות חדשות. האמור בדו"ח הועדה לא היה אלא בבחינת המלצה ורשאי שר הפנים לאמץ לעצמו את המלצות הועדה אך בחלקן. אשר לטענה כי חלפו התנאים שהביאו למינויה של הועדה הקרואה - לענין זה הוגשו תצהירים נוגדים של שני הצדדים ואין עילה להתערב בשיקוליו של המשיב.

(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, יהודה כהן. החלטה - השופט לוין. עו"דשחאדה לעותרים, עו"ד יאראק למשיב. 20.10.83).

בג"צ 601/83 - עמי בן ששון ורשימת בני חולון נגד פנחס אילון ואח'

*הקצאת מקום בלוח מודעות בבחירות לעיריה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).

העותרים הגישו רשימה לבחירות לעירית חולון ורשימתם לא היתה מיוצגת בעיריה היוצאת. קובלנתם היא נגד דרך חלוקת מקומות הפרסום על לוחות המודעות בעיר כפי שנקבעה ע"י המשיבים. העתירה נדחתה. המשיבים הבהירו את המדיניות של הקצאת מקומות פרסום ובין היתר צויין כי רשימות חדשות קיבלו שטח מודעות השווה לשטח שהוקצב לכל אחת מהרשימות שהיה להן במועצה היוצאת חבר אחד. אף אחת מרשימות אלה לא קבלה על קיפוח ולא הצטרפה לעתירה זו. בנסיבות הענין אין לומר שדרך החלוקה של השטח המוגבל הקיים בחולון, כפי שנעשתה ע"י ראש העיר, היתה שרירותית וכי השיקולים של ראש העיר היו בלתי נאותים.

(בפני השופטים:, הנשיא י. כהן טירקל, גולדברג. עו"ד א. זילברפלד לעותרים, עוה"ד

צ. טויסטר, ח. שרון וחזן למשיבים. 20.10.83).

בג"צ 576/81 - רהיטים לכל גיל בע"מ ואח' נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה ואח'

*היתר לניהול מועדון לילה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).

העותרת הראשונה היא בעלת מרתף ברחוב מנדלי בתל אביב ובאותו בנין מצויות מספר דירות מגורים. המרתף נבנה בגודל העולה על המותר. העותרים 2 ו- 3 (להלן - העותרים) שכרו את המקום וביקשו לקיים בו מועדון לילה. בקשתם לרשיון ניהול עסק נדחתה ע"י הועדה המקומית באשר שטח המרתף הוגדל ללא היתר ולכן פנו העותרים לועדה המקומית והכינו שינוי לתכנית מפורטת לצורך אישור החריגה הנ"ל. נשמעו התנגדויות שכנים ולבסוף החליטה הועדה לדחות את ההתנגדויות ולהעביר את הבקשה להגדלת שטח המרתף לאישור הועדה המחוזית. הועדה המחוזית החליטה לאשר את הרחבת המרתף אך הוסיפה כי השימוש במרתף יוגבל לאיחסון בלבד ולא להפעלת מועדון. העותרים פנו לבג"צ ובינתיים שמעה אותם הועדה המחוזית מחדש והחליטה על מספר שימושים נוספים למרתף, אך חזרה ודחתה את הבקשה לרשיון לניהול מועדון במקום. הועדה החליטה זאת למרות שועדה לאיכות הסביבה בעירית תל אביב הודיעה לה כי לאחר סדורים אקוסטיים נוספים לא נשמע רעש נגינה בעת מופע ולכן אין התנגדות מצד הועדה לאיכות הסביבה להקמת מועדון. העתירה נתקבלה והענין הועבר לועדה המחוזית לעיון מחדש.
עיקר טענת העותרים היתה שאין יסוד לחששה של הועדה המחוזית כי יגרם מטרד לדיירים בבנין וזאת בהסתמך על חוות הדעת של הועדה לאיכות הסביבה. למרות שדו"ח זה היה בפני הועדה המחוזית אין כל התייחסות בהחלטתה של הועדה לדו"ח זה. כמו כן אין דיון בועדה המחוזית בהצעות שונות שיש בהן כדי להפחית במידה מסויימת את אי הנוחות של דיירי הבית. זאת ועוד, אין בהחלטת הועדה כל הנמקה מדוע המטרד לדיירים הוא כה חמור עד כי הוא מצדיק, במסגרת האזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים, הצבת התנאי נגד ניהול מועדון, בסביבה בה מתקיימים מועדונים, ושאינה סביבה המיועדת למגורים בלבד. במצב דברים זה מן הראוי שהועדה המחוזית תתן מחדש את דעתה לשאלה אם לאור החומר המונח לפניה וביחוד האשור של הועדה לאיכות הסביבה, מידת הרעש, המטרד ואי הנוחות שתגרם לדיירים, יש בהם כדי להצדיק את החלטתה שלא ינוהל במקום מועדון.