ע.פ. 60/83 - יעקב בן עמי נגד מדינת ישראל
*הגדרת "עד מדינה" ושותף לעבירה. * עדות שמיעה.(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 279/82 - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות סמים, האחת מתייחסת לאספקת סם לאחד דוד אסולין והשניה למכירת 615 גרם חשיש לשוטר מוסווה (להלן - בנון) ונדון לחמש שנים מאסר שמתוכן שנתיים וחצי בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים חופף. הרשעת המערער הושתתה על עדותו היחידה של בנון שביהמ"ש נתן בה אמון והעדיפה על גרסתו של המערער. בנון היה בעל הרשעות מרובות ובכללן בעבירות סמים ולאחרונה הסתבך בעבירות של זיוף המחאות נוסעים כאשר עבד כפקיד בבית מלון. בעקבות זאת הסכים בנון תחילה לשמש סוכן משטרתי ללכידתם של עברייני סמים ולאחר מכן הצטרף למשטרה ופעל כשוטר מוסווה. כל זאת כשהובטח לו כי לא יועמד לדין על עבירות הזיוף. עפ"י עדותו של בנוןנפגש באחד הימים עם סוחר המכונה "מירג'ה" וממנו נודע לו על מקום שאפשר לקנות סמים וקבע פגישה בה מסר המערער חשיש לאסולין והלה נתן את החשיש לעישון לכל החבורה וכולל בנון עצמו שעישן את הסמים. למחרת היום באו השוטר עם מירג'ה לאדם שעמד למכור סמים לבנון ובסופו של דבר הביא המערער סמים ומסר אותם למירג'ה תמורת תשלום של מירג'ה. הדו שיח בין כל המשתתפים בעיסקה זו הוקלט במכשיר הקלטה שהיה על גופו של בנון. בעת שבנון ערך את התמליל מההקלטה הוסיף שני משפטים לתמליל שיש בהם כדי לאמת את גירסתו כי המערער דיבר על סמים וכאשר הושמעה ההקלטה בביהמ"ש לא נשמעו שני משפטים אלה. בנון הסביר כי הוסיף את המשפטים אותם זכר מהשיחה וכן סיפר כי כאשר הושמע הסליל במחשב של המשטרה נשמעו המשפטים. בסופו של דבר ביסס ביהמ"ש המחוזי את ההרשעה על עדותו של בנון ומכאן הערעור.
א. אין לקבל את טענת הסניגור כי עדותו של בנון טעונה סיוע, לפי סעיף 54א לפקודת הראיות באשר הוא עד מדינה. "עד מדינה" לענין זה הוא "שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שהובטחה לו טובת הנאה". שלושה הם היסודות שבהצטרפם יוצרים מעמד של עד מדינה: כי העד הינו שותף לאותה עבירה שעליה הוא מעיד, כי הוא מעיד מטעם התביעה, וכי עדותו ניתנת לאחר שניתנה או הובטחה לעד טובת הנאה. בין שלשה יסודות אלה קיים יחס של גומלין, הווה אומר שטובת ההנאה ניתנה או הובטחה לעד בקשר לאותה עבירה, שהיה שותף לה, ושעליה הוא מעיד. אין צורך לבדוק את מהות ההבטחה שניתנה לבנון כי בנון כלל לא היה שותף לאותן עבירות שעליהן העיד. אין מדובר במקרה זה בקונה סחורה שהסחר בה אסור עפ"י החוק, הנחשב בדרך כלל לשותפו לעבירה של המוכר, אלא במי שרק העמיד פנים כקונה הסם מבלי שהיתה לו כל כוונה פלילית במעשה זה, בהיותו מופעל כסוכן משטרה. גם אין לראות את בנון כסוכן מדיח כי בינו לבין המערער לא היה כל קשר, לא הוא שהסית את המערער למכור לו את הסם וכל מגעיו לקניית הסם היו עם מירג'ה. אשר לעבירה של הספקת החשיש לאסולין - אין ספק שאפילו לא היה בנון סוכן משטרתי, אין בעישון סיגריה של חשיש שהכין אסולין מהסם שקיבל מהמערער, כדי להפוך את בנון לשותפו של המערער .
ב. לא היה בעברו הפלילי של בנון כדי לשלול את משקלה של העדות. אפיו העברייני והיותו עד יחיד רק הכתיבו לזהירות יתר בעת בחינת עדותו ובאופן זה אכן שקל ביהמ"ש את העדות כשהזהיר את עצמו בטרם סמך ידיו עליה. מאידך לא נתן ביהמ"ש אמון בעדותו של המערער. צודק הסניגור שהתנהגותו העצבנית של הנאשם בעת מתן עדותו לא בהכרח מעידה על אשמתו, ויש שהיא באה כביטוי למצוקה נפשית של מי שנקלע ללא עוול בכפיו להיות מואשם בעבירה פלילית, אך
נקבע כבר כי סימני ההיכר שנותן השופט בעד אמת או בעד שקר הם התרשמותו הישירה מהעד כאשר השופט שומע את עדותו, ומתרשם מהתנהגותו ומאופן דיבורו. בענייננו לא דחה ביהמ"ש את עדות המערער על סמך התנהגותו העצבנית כשלעצמה, אלא השתית את מסקנתו על מכלול הפרטים שמנה.
ג. אשר לטענה כי לא מן הראוי היה לקבל את עדותו של בנון כמהימנה כאשר התברר כי דברים שאינם נשמעים בסרט ההקלטה רשם בתמליל שעשה - בנון נתן הסבר לעובדה זו, בציינו כי אמנם בעת שעשה את התמליל לא שמע את שני המשפטים בהקלטה, אך רשם אותם מזכרונו וכשהעבירו אחרי כן את הסליל במחשב המטה הארצי נשמעו המשפטים. העד אמר כי ביהמ"ש יכול לשמוע את הדברים במחשב כדי להתרשם ממשמע אוזניו ואעפ"כ לא ביקש הסניגור לשמוע את הסליל במחשב ולא ביקש שביהמ"ש יעשה כן. המסקנה מכך כי אין להתערב בשאלת מהימנותו של עד זה.
ד. צודק הסניגור כי ביהמ"ש טעה בהסתמכו על דברי מירג'ה לבנון כי המערער הוא שותפו של סוחר סמים. ביהמ"ש לא התעלם מכך שהדברים המופיעים בתמליל הינם בגדר עדות שמיעה, אך השופט קיבל דברי מירג'ה כראיה מאחר שלא הושמעה התנגדות מצד הסניגוריה בקשר להשמעת עדות זו והסניגור אף חקר רבות לגבי עובדות בנושאים שהם עדות שמיעה ובכלל זה חקירה לגבי הקטע הנדון. אכן, גם במשפט פלילי כשמוגשת ראיה בלתי קבילה, כגון עדות שמיעה, ללא התנגדות בשעת הגשתה, תהיה זו ראיה כשרה כאילו הוגשה כדין, אך לא היה זה מן הראוי לתת משקל לראיה שכזו של קביעת עובדה של אדם אחר בדבר השותפות שבין המערער לסוחר סמים בלי שניתן לביהמ"ש לעמוד על מהימנותה של אמירה זו. ברם, מסקנה זו אינה מקעקעת את היסודות האחרים העומדים מכח עצמם שעליהם השתית ביהמ"ש את ההרשעה.
אשר לחומרת העונש - אין העונש חמור מדי בהתחשב בחומרת העבירה ובעברו של המערער.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ה. חבקוק למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 23.10.83).
ע.פ. 74/83 - יצחק עבודי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
בשעת לילה במרץ 1981 נפרץ בית מסחר לזהב ונגנבו כעשרה ק"ג זהב. הפורצים נמלטו במכונית ונתקלו בשוטרים שציוו עליהם לעצור. נהג המכונית ניסה תוך נסיעה מהירה לדרוס את אחד השוטרים אך זה הצליח לזנק הצדה כשהוא יורה לעבר המכונית הנמלטת. היריות פגעו במכונית ומתוכה נמלטו שלושה אנשים. שניים נתפשו והשלישי נעלם. המכונית היתה בבעלות אשתו של המערער ובה נמצאו הזהב וציוד המשמש לפריצה וכן נמצא בה מעילו של המערער ובתוכו ת"ז שלו. כיסוי מושב הנהג נמצא מוכתם בדם וקליע של אחד הכדורים פילח את גב מושב הנהג בחלקו התחתון. בליל הפריצה עזב המערער את הארץ ונעצר רק ביום 31.12.81 כשחזר לישראל. בבדיקה בגופו נמצאה צלקת בחלק התחתון של גבו. תחילה טען כי הצלקת נגרמה לו בשנת 1975 בעת שנדקר בסכין, ומאוחר יותר טען כי נפגע כשנתיים לפני הבדיקה מחץ שנורה על ידי חברו בעת צלילה.
ביהמ"ש קמא דחה כבלתי מהימנה טענת אליבי של המערער ודחה כעדות שקר גת עדותו של עד האליבי. ביהמ"ש ציין כי הסברו של המערער לעזיבתו המבוהלת את הארץ אינה מעוררת אמון ושתי הגירסאות בנושא הצלקת אינן אמינות ויש בהן שקר בנושא מהותי. למסקנת ההרשעה הגיע בית המשפט על יסוד אלה: מכונית השייכת למערער (אם כי פורמלית רשומה על שם אשתו) מעורבת בהתפרצות; מציאת מעילו של המערער במכונית; בריחתו המבוהלת באותו לילה לחו"ל; הצלקת שנמצאה בחלקו התחתון של גבו. בית המשפט גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
העובדות הנ"ל די בהן להביא למסקנת ההרשעה כשאף לא לאחת מן העובדות המנויות היה בפיו של המערער הסבר שהתקבל על דעת בית המשפט. ברם, בכך לא נתמצו ראיות התביעה ולבית המשפט היו ראיות נוספות בדבר אשמת המערער. באשר לעונש - אחד משותפי המערער נדון למאסר שנתיים וחצי והשני לשלוש שנים וחצי בגין אותה התפרצות, אך אין לראות בכך הפליית המערער. העונשים הנ"ל היו לנגד עיניו של בית המשפט וההחמרה בדינו של המערער נומקה בכך שהורשע גם בנסיון לדרוס את השוטר שעמד בדרכו. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד מ. רוםוא. גנץ למערער, עו"ד גב' ארד למשיבה. 24.10.83).
ע.פ. 54+73/83 - זקור איסמעיל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה באיומי נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
לביתו של המתלונן באו המערער יחד עם אחר, והמערער דרש מהמתלונן לעזוב את עכו. כשסירב שלף המערער אקדח והצמידו לראשו של המתלונן ודרש ממנו 400,000 ל"י. לאחר מכן הפחית את הדרישה והעמידה על 200,000 ל"י. בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות של סחיטה בכח והחזקת נשק שלא כדין ודן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על-תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טען, והתביעה לא חלקה, שהיה מדובר בהחזרת הלואה שהמערער הלווה למתלונן, אותו הכיר כשישבו יחד בבית הכלא במשך שנים, וכשבא לתבוע את השבת כספו התנכר המתלונן לחוב וסילק אותו מביתו. גם כשמניחים כי עובדות אלו באמת יסודן הרי המקרה חמור הן מחמת נסיבותיו והן מחמת העובדה שלמערער עבר פלילי עשיר ובכללו עבירות נגד הרכוש ומעשי אלימות.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, טירקל. עו"ד גוב-ארי יואל למערער, עו"ד גב'ראובני עשירה למשיבה. 19.10.83).
ע.פ. 271+278/83 - עקרם יאסין ועומר חטיב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (הערעור נדחה).
יאסין הורשע בכך שתיווך במכירת 20 גרם הרואין ושני המערערים יחד הורשעו בהחזקת 100 גרם הרואין שאותם קיבלו מידי אדם אחר ואשר הובילו אותו במכוניתו של חטיב. יאסין נדון לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על-תנאי ותשלום קנס של 75,000 אלף שקל או שלושה חודשי מאסר תמורתם וחטיב נדון ל-14 חודשי מאסר והמכונית שבה הובל הסם חולטה. הערעור על חומרת העונש נדחה. יאסין היה מעורב בעיסקת סמים שיש להתייחס אליה בחומרה יתירה שהרי מדובר ב-20 גרם הרואין. גם אין למערער זה עבר נקי וכבר נרשמו לו הרשעות מגוונות. בנוסף לעיסקה של 20 גרם הרואין היה מעורב בהחזקת 100 גרם הרואין ומכאן שהעונש מתון יחסית ואין להתערב בו. אשר לקנס שהוטל עליו, הרי הוא פועל יוצא מן המעשה עצמו, כי אין לאפשר מצב שחוטא יצא נשכר
מפרי מעלליו. אשר למערער חאטיב - 14 חודשי מאסר למי שנמצא אשם בהחזקת 100 גרם הרואין הוא מופרז לקולא ואין יסוד למתנו. אשר לחילוט הרכב - מערער זה העמיד את מכוניתו לצורך העברת הסמים ומי שמעמיד נכס מנכסיו כדי שישתמשו בו לשם ביצוע עבירה חמורה מעין זאת, צריך להיות מוכן לכך שאם יתפס ויובא לדין הנכס יחולט.
(בפני השופטים: ד. לוין, טירקל, גולדברג. עוה"ד בטיטו וזיו למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 12.10.83).
ע.פ. 169/83 - עודה אבו עמרן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת רכב ונהיגה ללא רשיון) (הערעור נדחה).
המערער ומספר נאשמים אחרים הואשמו בביצוע עבירות של גניבת מכוניות, נהיגתן ללא רשיון נהיגה וללא תעודת ביטוח, גניבת חלקי חילוף שפורקו מתוך הרכב הגנוב והמערער הורשע גם בהצתת רכב אחד שנגנב. המערער נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי ופסילה לנהיגה במשך שנה אחת. הערעור על חומרת העונש נדחה. נוכח חומרת העבירות והיקפן גזר הדין מאוזן ואין סיבה להתערב בו. מצד אחד התחשב בית המשפט במצבו האישי של המערער, אך מצד שני נתן דעתו להיבט הציבורי ולצורך להרתיע מפני מעשים נפוצים כאלה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד בן אור למשיבה.17.10.83).
ע.פ. 163/83 - אברהם אלימלך נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי פרשיות של פריצות לדירות וגניבה מתוכן כאשר באחת מהן פרץ יחד עם אחרים לדירה וגנב אוסף מדליות ותכשיטים בשווי של 5 מליון שקלים, ובשניה גנב מקלט טלויזיה ותכשיטים בערך של 15 אלף שקלים. הוא נדון לארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טען כי המערער הודה באשמות וצריך היה להתחשב בכך התחשבות יתר בעת גזר הדין. בית המשפט המחוזי אכן התחשב בכך, אך לא התעלם מהעובדה שהודאת המערער באה רק לאחר סיום עדויות התביעה, כאשר נשמעו לא פחות מ-29 עדים והאישום לכאורה הוכח. אמנם ההחלטה אם להודות באישום מסורה לנאשם או סניגורו, אך מבחינה מהותית אין דומה הודאה בשלב מוקדם של החקירה שיש בה במידת מה להצביע על רגשי חרטה, להודאה בשלב מאוחר כאשר כל עדי התביעה כבר העידו. אשר לטענה כי אחד השותפים לעבירה נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ופער העונשים מצדיק להקל בעונשו של המערער - גם טענה זו אין לקבל. אכן מקובל לשמור על אחידות העונשים ככל האפשר, אך זאת כאשר מלבד מהות העבירה קיים גם דמיון או זהות בכל יתר הגורמים שבהם יש להתחשב לענין גזירת הדין. בית המשפט שוקל גורמים שונים כדי למוד לכל נאשם את העונש הראוי לו, מבחינת נסיבותיו האישיות, הרשעותיו הקודמות, סיכויי השיקום ורגשי חרטה כנים, שיתוף פעולה עם השלטונות וכדומה שיקולים, אשר רק כולם ביחד יש בהם כדי להוביל למסקנה בדבר העונש שיש להטיל על הנאשם המסויים. כאן לא הובאו בערעור הנסיבות והגורמים בדבר גזר דינו של הנאשם השני, אך מסתבר שהלה הודה במעשיו בשלב המוקדם של החקירה ושיתף פעולה עם החוקרים ורק הודות לכך הועמדו לדין שני המשתתפים האחרים. הוא גם גרם לכך כי חלק מהמטבעות שנגנבו בפריצה הוחזר לבעליו. נוסף לכך יש הבדל גם בהרשעות הקודמות שבין הנאשמים השונים.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עוה"ד מ.מרום וא. גנץ למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 9.10.83).
ע.פ. 126/83 - ניסים ביטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת נשק מצה"ל ומכירתו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער גנב רימוני רסס ממחסני צה"ל. הוא מכר שני רימונים לאחד מבני המיעוטים תמורת כסף וחשיש ושנים אחרים נמצאו בדירתו של המערער. בגין עבירות אלה והחזקת חשיש נדון המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעלו במצטבר 10 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בעבירה חמורה כאשר חייל בצה"ל גונב ממחסניו רימונים ומוכרם למאן דהוא, אשר לכל הדעות מייעד אותם לשימוש בלתי חוקי ואולי קטלני. הסניגור טען כי המערער לא היה מודע לכך שהרימונים שמכר עלולים לשמש למעשה חבלני, כפי שאומנם אירע בפועל, וכי הכיר את הקונה בנסיבות חברתיות ונאמר לו כי הרימונים מיועדים לחיסול חשבונות בין בני חמולות. ברם, גם אילו נכונה היתה גירסת המערער אין בכך כדי להפחית מחומרת המעשה, משום שבכל הנסיבות, ומלבד עצם גניבה של נשק ממחסני צה"ל, היה המערער מודע לכך שהקונה מייעד את הרימונים לשמוש בלתי חוקי למטרת פגיעה בזולת. לאור חומרת המעשים יש רק משקל מועט לעובדה שעבר זמן רב למדי עד שנתגלו המעשים וכן לכך שהמערער הודה במעשיו שממילא נתגלו.
(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, טירקל. עו"ד ע. בכר למערער, עו"ד ד. שפי למשיבה. 3.10.83).
ע.פ. 94/83 - שמעון פרץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער פרץ לבית ספר וגנב 30 שקל מתוך קופה שהיתה שם. הוא טען שהמעשה נעשה על ידו בעת שחיפש מחסה כאשר גורש מבית אמו ע"י בעלה שאיננו אביו. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנה אחת מאסר בפועל, שלוש שנים מאסר על תנאי וכן הפעיל במצטבר שנה אחת של מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. למערער הרשעות קודמות מרובות של פריצות לבנינים וגניבות, ובנסיבות אלה צדק השופט שהפעיל את המאסר על תנאי במצטבר. מאידך, רוב הפריצות שבהן הורשע המערער בעבר בוצעו כשהוא היה נער ונסיבות העבירה דנא לא הצדיקו הטלת עונש חמור. נוסף לכך לא היתה הצדקה להטיל מאסר על תנאי לתקופה ארוכה של שלוש שנים במקרה זה. לפיכך הוחלט כי בגין העבירה דנא המאסר בפועל יהיה של 4 חדשים מצטבר למאסר על תנאי שהופעל והמאסר על תנאי יהיה שנה אחת בלבד.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד סולימאן למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 16.10.83).
ע.פ. 64+92/83 - אחמד חוסין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד ישישה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בשוד של ישישה בת 80 בו נטלו את כספה ומטבעות זהב בערך של כ- 100,000 שקל. בעת השוד סתמו המערער ושותפו את פיה של הישישה ורק במקרה לא נסתיים הענין במותה. ביהמ"ש דן את המערער לשלוש שנים מאסר בפועל ושתי שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את נסיבותיו האישיות של המערער ואולם חובה על בתי המשפט להחמיר בענשם של עברייני שוד כלפי ישישים נטולי יכולת התנגדות והגנה והעונש שנגזר למערער קל לעומת חומרת המעשה.
(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, טירקל. עו"ד עוויסאת מוחמד למערער, עו"ד ד. שפילמשיבה. 3.10.83).
ע.פ. 23/83 - גוילי יוסף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וגניבה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
בהתפרצות לדירה נגנבו 4 שטיחים שערכם בדצמבר 1979, בעת ביצוע העבירה, היה כ-500,000 ל"י. השטיחים הוצאו מדירת המגורים והוכנסו למכונית שהיתה שייכת למערער. המערער נעצר כשעה לאחר המקרה כשהוא בתוך המכונית יחד עם נאשם נוסף והשטיחים שנגנבו לא נמצאו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירת פריצה וגניבה ודן אותו לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי כשהמאסר בפועל מצטבר לעונשי מאסר אחרים שהמערער ריצה בעת מתן גזר הדין. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ההרשעה היתה מבוססת על ראיות שפורטו בהכרעת הדין של ביהמ"ש המחוזי וההשגות שהועלו נגד ביסוס ההרשעה נדחו. כאמור נתפס המערער כשעה לאחר ביצוע העבירה בתוך רכב אשר לפי עדות מהימנה הוטענו לתוכו השטיחים שנגנבו. הטענה שאדם אחר השתמש ברכב ללא ידיעת המערער היא בבחינת השערה בלבד ואין זו השערה שבנסיבות הענין מתקבלת על הדעת. נוסף לכך היתה חוות דעת של מומחית לפיה יתכן בהחלט כי הסיבים שנמצאו במכונית המערער וכן סיבים משקית שואב האבק של בעלי השטיחים ומהסוודר שלבש המערער הם ממקור אחד. חוות דעת זו מחזקת את הראיות האחרות בדבר אשמת המערער. אשר לעונש - למערער הרשעות קודמות מרובות בעבירות נגד הרכוש ובעבירות חמורות אחרות. הסניגור גולל את פרשת ילדותו האומללה של המערער אך בכך כבר התחשב ביהמ"ש המחוזי בעת שגזר את הדין ואין להפחית מהעונש שהוטל.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד יוסף דן למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 16.10.83).
ע.פ. 77/83 - ציון הינדי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת שיקים וזיופם) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע 17 עבירות של גניבות שיקים וזיופם, וקבלת רכוש רב תוך שימוש בשיקים מזוייפים אלה. ביהמ"ש דן את המערער ל-4 שנים מאסר בפועל והפעיל במצטבר מאסר על תנאי של 3 חדשים. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער עבר עגום של ביצוע עבירות מרמה וגניבה ובעבר נגזרו עליו עונשי מאסר שלא החזירוהו למוטב. ביהמ"ש המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי יש להחמיר עם המערער שכן נסיונות שנעשו לשקמו נסתיימו בכשלון. אין ממש בכל הטענות שנטענו באשר לנסיבותיו האישיות של המערער כדי להקל בעונש. ענין אחד עורר לבטים מסויימים והוא משאלת שרות המבחן לדחות את מתן ההחלטה בערעור לששה חדשים כדי שבתקופה זו ימשך הקשר שנוצר בין המערער לעובדת הסוציאלית בתקווה שקשר זה יניב סיכוי להשתקמותו של המערער בעתיד. אכן, רצוי להמשיך ולקיים את הקשר כדי שאפשר יהיה לטפל במערער לכשישוחרר אך מבחינת העובדות שנדונו במשפט זה, המעשים כה חמורים שלא רק הצדיקו, אלא חייבו, הטלת עונש מאסר כפי שנגזר ומבחינת ביהמ"ש כל הפחתה בעונש הזה תחטיא את מטרות הענישה.
(בפני השופטים: ד. לוין, טירקל, גולדברג. עו"ד ש. סעדיה למערער, עו"ד גב' ר.סוכר למשיבה. 12.10.83).
ב.ש. 1017/83 (ע.פ. 616/83) - דוד פליישמן נגד מדינת ישראל
*הארכת עיכוב ביצוע מאסר (בקשה להארכת עיכוב ביצוע גזר דין - הבקשה נתקבלה).
המבקש נדון ל-9 חודשים מאסר בפועל, למאסר על תנאי ולתשלום קנס בגין עבירות שונות וביהמ"ש המחוזי הורה על עיכוב ביצוע גזר הדין לתקופה של 45 יום והבקשה היא להאריך
את עיכוב ביצוע גזר הדין. הבקשה נתקבלה. מסתבר כי לא ניתן לקבוע את הערעור לשמיעה לפני חודש אפריל 1984 כשהערעור הוא נגד ההרשעה ונגד חומרת העונש. אם לא יוארך עיכוב ביצוע גזר הדין עשוי הערעור ליהפך במידה רבה לחסר משמעות, לאחר שהמערער כבר ירצה את עונשו כולו או בחלקו הגדול. לפיכך הוחלט לדחות את ביצוע גזר דין המאסר עד לאחר שמיעת הערעור.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ש. תוסיה כהן למבקש, עו"ד י. בן אור למשיבה. 1.11.83).
ע.פ. 296/83 - אליהו לוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד ישישה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ואחר תקפו אשה בת 63 שהלכה ברחוב ביחד עם בעלה בן ה-77, וניסה לגנוב את ארנקה ולקרוע שרשראות זהב מעל צווארה. במהלך המעשה נחבלה האשה חבלה חמורה. המערער נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר עונש של ששה חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. חרף גילו הצעיר של המערער יש לו רשימה ארוכה של הרשעות קודמות וכל נסיונות השיקום שנעשו לא העלו דבר. הסניגור הצביע על מצבו המיוחד של המערער והעלה רעיון לנסות לשקם אותו ע"י שילוחו להתגורר אצל דודו בלונדון אך שרות המבחן אינו תומך ברעיון זה וגם לביהמ"ש אינו נראה מעשי. נותר הגורם של חומרת העבירה ובצדק הצביע השופט על המקרים שרבו לאחרונה שבהם נוהגים עבריינים להתנפל על אנשים קשישים כדי לשדוד מהם כספים וחפצי ערך. השיקול של הגנת הציבור מפני עבריינים כאלה צריך לגבור ברוב המקרים על שיקולים אחרים.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד כרים למערער, עו"ד גב' לוי למשיבה.15.9.83).
ע.פ. 27/83 - דוד קאפי נגד מדינת ישראל
*אינוס (הערעור נדחה).
המערער הואשם בכך שבאחד הלילות אנס את המתלוננת פעמיים, פעם ראשונה בבית המלאכה שלו ופעם שניה בדירתו. ביהמ"ש המחוזי, בדעת הרוב, הרשיע אותו במעשה הראשון וזיכה אותו מהמעשה השני, לא משום שעצם המעשה לא אירע, ולא משום שהמתלוננת הסכימה לו, אלא משום שהתנהגותה בדירתו היתה יכולה לעורר אצלו את המחשבה שיש ניתוק אצלה בין שני המקרים והיא אף הודתה שבמקרה השני נגרמה לה הנאה. הערעור על ההרשעה נדחה. הטענה העיקרית של הסניגור היא שיש לראות את שני המקרים כפרשה אחת, כשההתנהגות של המתלוננת במקרה השני משליכה גם על הראשון וכי רשאי היה המערער להניח כי היא מסכימה להבעל בשני המקרים. אמנם התנהגות המתלוננת במקרה השני מעוררת תמיהות מסויימות, אם משליכים ממנו למקרה הראשון, אך ביהמ"ש המחוזי בדעת הרוב לא התעלם מתמיהות אלה. התרשמותו מהמתלוננת היתה חיובית והוא השתכנע ממהימנותה וכנותה ובכגון דא אין להתערב.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד משולם למערער, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 12.9.83).
ע.פ. 45/83 - ג'ד שאבני ועמרם מחטבי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער מחטבי יחד עם אדם נוסף נכנסו לגלריה בירושלים כשפניהם מכוסים בגרביים ומחטבי החזיק בידו רובה. הם אילצו שתי נשים שהיו בגלריה לזחול לחדר פנימי באיום שיגרמו למותן ואז גנבו מהגלריה תכשיטים בערך של 47,000 דולר. המערער שאבני סיפק לשני מבצעי השוד את הכיסוי לפניהם וסיכם אתם שהוא ימכור את השלל לאחר ביצוע העבירה.
ביהמ"ש המחוזי הרשיע את שני המערערים בעבירת שוד בנסיבות מחמירות ודן את מחטבי לארבע שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ואת שאבני ל-20 חדשים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערערים לא היו הרשעות קודמות והיה מקום להתחשב בנסיבותיהם האישיות אך ביהמ"ש המחוזי כבר התחשב באלה ואלמלא הנסיבות המקילות היה מטיל עונש יותר חמור.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, בך. המערער הראשון לעצמו, עו"ד רז למערערהשני, עו"ד יוסף בן אור למשיבה. 18.9.83).
ע.א. 45/83 - ג'קי יוברט נגד קיבוץ דגניה
*תביעת פיצויים של "מתנדבת" שנפגעה בעת היותה בקיבוץ (הערעור נדחה).
המערערת עבדה בקיבוץ כמתנדבת ושהתה במועדון כאשר אחזה אש במקום והיא נפגעה. היא תבעה פיצויים מאת המשיבה, תביעתה נדחתה והערעור על כך נדחה. גם אם יוצאים מתוך הנחה כי המערערת נחשבה בעת היותה בקיבוץ כעובדת הקיבוץ וכי בהיותה במועדון הקיבוץ היתה היא בעבודה מטעם הקיבוץ למרות שהמועדון שימש מקום למתנדבים למכירת משקאות לרווחתם שלהם וכל הרכישות של המשקאות, מכירתם ופדיונם היו שלהם בלבד, אין לחייב את המשיבה בתשלום פיצויים למערערת. ביחסי עובד ומעביד על המעביד לאחוז באמצעי זהירות נאותים כדי שעובד לא יפגע מחמת סיכונים למיניהם, וזאת ע"י סיפוק מקום עבודה מתאים, ציוד מתאים ושיטת עבודה בטוחה. ברם, אין בין אלה לבין המקרה שבפנינו ולא כלום. מסתבר שמאן דהוא, ושוב אפשר להניח שהיה זה אחד מחברי הקיבוץ, הביא עמו בקבוק אלכוהול ושפך מקצת הימנו לתוך מאפרה ולשם שעשוע העלה את המשקה החריף באש. על מעשה זה חזרו מספר פעמים כאשר לפתע אחזה אש במקום. זהו מעשה יוצא דופן אשר הקיבוץ לא רק שלא ידע עליו אלא שגם לא צריך היה לצפותו. ממילא אין ליחס לו אחריות ישירה לאירוע. גם כבעלים אין לומר שהמשיב לא העמיד לרשות המתנדבים מקום בטוח, הן מבחינת הצריף שבו התנהל המועדון והן מבחינת תכולתו. אשר לטענת המערערת כי כל חבר קיבוץ נחשב כעובד הקיבוץ בכל שעות היממה - גם טענה זו אין לקבל. ביקור במועדון בשעות הפנאי כדי לקנות משקה או לשם בילוי אינו כלול במונח "עבודה" לא במובנו המשפטי ולא בלשון בני אדם. ממילא אין הקיבוץ אחראי למעשיו של החבר, בהנחה שהיה זה חבר, אשר העלה את האלכוהול באש.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, בך. עו"ד חן למערערת, עו"ד מנדלבאום למשיבה. 18.10.83).
ע.פ. 274/83 - שפיק ג'ברון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרעות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרעות שבמהלכה הוצתו יערות הקק"ל בסמוך לכפר מגוריו ובמשך ההפגנה שנערכה לאחר אירועי סברה ושתילה השתתף המערער בתקיפת תחנת משטרה ובהמטרת אבנים עליה. ההתפרעות ארכה שעות ארוכות. ביהמ"ש דן את המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. המעשים שנעשו הם חמורים והעונש שהוטל הולם את חומרת העבירות, גם כשמתחשבים בנסיבותיו האישיות של המערער. מפני טובתו ושלומו של הצבור על השיקולים האישיים להידחק לשולי השיקולים בקביעת העונש. אולם, בפרטו את שיקוליו ייחס כנראה השופט למערער גם הצתה של תחנת משטרה, מעשה שבוצע ע"י אחרים, ומספק שמא אמנם השופט יחס עובדה זו למערער וכדי שלא תווצר תחושה של עוול למערער, הוחלט להקל בעונש ולהעמידו על שנה וחצי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, טירקל, גולדברג. עו"ד עטליה למערער, עו"ד פוגלמן למשיבה. 5.10.83).
ע.פ. 564/81 - סמי אבו עיידה נגד מדינת ישראל
*הדחה בחקירה וחומרת העונש (ערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש - הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער שרת במשטרה יחד עם העד בן חמו, נהג ברכבו של בן חמו וגרם לתאונה. המערער ביקש מבן חמו כי יקח על עצמו את האחריות לתאונה ויעיד כי הוא נהג ברכב. בגין כך הורשע המערער בעבירות של הדחה בחקירה ונהיגה בלתי זהירה וללא רשיון נהיגה ונדון ל-6 חדשים מאסר בפועל ו-6 חדשים מאסר על תנאי וכן נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה במשך שנה אחת. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל. לענין ההרשעה - ביהמ"ש נתן אמון בעדותו של בן חמו ובכך אין להתערב. אשר למידת העונש - כאשר הוטל העונש הוא הלם את העבירות ולא היה מקום להתערב בו אלמלא הנסיבות המיוחדות המתייחסות להליכים נגד המערער בתיק זה שהביאו את עניין להכרעה קרוב ל-4 שנים ומחצה לאחר ביצוע העבירות. העבירות בוצעו בסוף יוני 1979 ודינו נגזר בביהמ"ש המחוזי בסוף מאי 1981. עקב הגשת הערעור עוכב ביצוע גזר הדין והערעור הגיע לברור למעלה משנתיים לאחר שהוגש וכל אותה תקופה היה המערער שרוי במתח רב מאימת הדין הצפוי לו. הוא נשוי ונולדו לו שלושה ילדים והיותו של ההליך תלוי ועומד נגדו שימש מכשול לקבלת עבודה קבועה. עם זאת אין לפטור את המערער כליל מעונש מאסר אך יש להעמידו על שלושה חדשים בלבד ו-9 חדשים יהיו מאסר על תנאי. אשר לפסילה מנהיגה - אם נכונה טענת המערער כי הפקיד את רשיון הנהיגה שלו בביהמ"ש המחוזי ולא נהג ברכבו במשך שנה תמימה עד אשר קיבל את הרשיון בחזרה ממשרד הרישוי, יראו את המערער כמי שנשא כבר את עונש שלילת הרשיון.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד גיורא זילברשטיין למערער, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 13.10.83).
ע.פ. 432/83 - אלברט דרעי נגד מדינת ישראל
*גניבה ע"י עובד (הערעור נדחה).
במשטרת ירושלים נתקבל מידע שבאחד הימים בשעה 12 בצהרים עומדת להתבצע עיסקה פלילית של מכירת מכבש דרכים קטן השייך לעירית ירושלים לקונה מן העיר העתיקה. המקום שנועד לכך היה כביש "אום טובה" המקשר בין גילה לבין צור באחר לשם עמדו להגיע המערער במשאית העיריה שעליה המכבש והקונה במשאית אחרת ובמקום המפגש להעביר את המכבש ממשאית למשאית. המידע נמסר למשטרה ע"י עבריין המשמש מודיע משטרתי בשם סופיאן פרג'. המשטרה הקימה צוות עיקוב ובשעה 12 אכן הגיעה משאית העיריה נהוגה בידי המערער למקום שנועד לביצוע העיסקה וכן הגיעה לשם המשאית של הקונה שהוא סופיאן הנ"ל ונהגו אחד בשם איסמעיל. באותו מעמד נעצרו השלושה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בגניבה ע"י עובד והערעור נדחה.
לעומת גירסת עדי התביעה העלה המערער גירסה כי נקלע למקום המפגש ופגש שם את סופיאן שביקש ממנו ללמוד כיצד מפעילים את המכבש והוא נעתר לבקשתו. הסברו של המערער לא נתקבל על דעתו של ביהמ"ש מטעמים שונים ובכללן בשל סתירות בתיאור הנסיבות של הפגישה עם סופיאן העולות מהשוואת הדברים שאמר במקום המעצר עם הדברים שאמר לאחר מכן במשטרה והדברים שאמר בעדותו בביהמ"ש. לעומת זאת היתה עדותו של איסמעיל נאמנה על ביהמ"ש. לכל נהג בעירית ירושלים מסלולי נסיעה קבועים שאסור לסטות מהם אלא לפי הוראת מנהל העבודה, והנסיעה לכביש אום טובה לא נכללה ביומן הנסיעות של
המשאית שבה נהג המערער וגם לא קיבל הוראה לנסוע לשם. בכל הנסיבות ממצאי ביהמ"ש המחוזי ומסקנותיו מושתתים היטב על חומר הראיות ובכגון דא אין מקום להתערבות.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד מ.מוסק למערער, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 13.10.83).
ע.פ. 603/82 - עלי בעראן ואח' נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י שומר מידי מעבידו) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער עבד בשמירה וגנב אצל מעבידו רכוש במסגרת עבודתו. ביהמ"ש גזר למערער שלושה חדשים מאסר בפועל וששה חדשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. אין הסניגור גורס כי ביהמ"ש החמיר עם המערער אך הנימוק לערעור מוסבר בכך שהמערער עובד עבודת קבע אצל אותם מעבידים שמהם גנב ואם יכלא עלול הוא לאבד את מקום עבודתו. אכן יש נסיבות אישיות שמן הראוי היה להתחשב בהן, כגון משפחתו הענפה של המערער ובמידה מסויימת החשש של אבדן מקום העבודה, אך ביהמ"ש המחוזי כה הקל עם המערער עד שברור כי נלקחו בחשבון כל הנסיבות שראוי להתחשב בהן. מדובר בעבירה חמורה של גניבה ממעביד ובעבירות מסוג זה חובה היא להחמיר בעונשים.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד מ. חבילה למערערים, עו"די. בן אור למשיבה. 9.10.83).
ע.פ. 83+411/82/133+177 - זכריה מטאם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הועמד לדין בשני כתבי אשום נפרדים. באחד הואשם בארבעה עבירות של תיווך בעסקות חשיש ומכירת סם כשמדובר בכמות של כשבעה גרם, ובכתב האישום השני הואשם בששה אישומים בעבירות דומות כשמדובר בכעשרה גרם חשיש. המערער היה ברוב המקרים איש קשר בין רוכש הסמים שהיה איש משטרה מוסווה לבין ספקי הסמים. בתחילה הורשע בתיק אחד וגזר הדין ניתן ביום 13.7.82 בו הטיל השופט על המערער מאסר של שנתיים וחצי לריצוי בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של שנתיים וחצי שמחציתו מצטבר למאסר החדש. ביום 17.2.83 נתן שופט אחר את גזר הדין בתיק השני ואז כבר היה מונח לפניו גזר הדין שבתיק הקודם. במקרה זה התחשב ביהמ"ש בגזר הדין הקודם וגזר למערער 3 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי בקובעו כי המאסר בפועל יצטבר לעונש המאסר שהמערער כבר ריצה. התוצאה משני גזרי הדין שעל המערער לרצות מאסר של שש שנים ותשעה חדשים. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגור טוען כי אילו שני כתבי האישום היו נדונים יחד, משום שהעבירות המפורטות בכתבי האישום התבצעו ברצף אחד ובתקופת זמן אחת, כי אז אף אחד משני השופטים לא היה גוזר עונש מאסר כה ממושך. ב"כ התביעה סבר מאידך כי השופט בגזר הדין השני כבר התחשב בעונש שהוטל בגזר הדין הראשון. יחד עם זאת העלה התובע הרהור אם עונש המאסר הכולל לא היה קצר יותר אילו כל הפרשיות היו נדונות על פי כתב אישום אחד. הרהור כזה הטריד גם את ביהמ"ש העליון שהגיע למסקנה שתקופת המאסר הכוללת קשה מעבר לנדרש. לפיכך החליט כי מתוך תקופת המאסר של שלוש שנים שנגזרה בתיק השני תהיה שנה אחת חופפת את המאסר הקודם ושנתיים מצטברות.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד ר. בסן למערער, עו"ד י. בן אורלמשיבה. 17.10.83).
בר"ע 526/83 - יוסף פרושינובסקי ואח' נגד שירסון כלל... בע"מ
*בקשה לביטול פס"ד שניתן בסד"מ בטענה של אי מסירת מסמכים (הבקשה נדחתה).
נגד המבקשים ניתן פס"ד במעמד צד אחד בתובענה בסדר דין מקוצר והמבקשים עתרו לבטל את פסה"ד שניתן בהעדרם. עפ"י תקנות סדר הדין רשאי ביהמ"ש לבטל פסק דין שניתן בסדר דין מקוצר אם נוכח לדעת שהמצאת ההזמנה לא היתה בת פועל או מטעם מספיק אחר שירשם. המבקשים העלו שתי טענות: ההזמנות וכתבי בי דין לא הומצאו להם כדין; תצהירו של המבקש מגלה הגנה טובה לכאורה ויש לו סיכויי הצלחה במשפט אם יבוטל פסק הדין. שתי הטענות נדחו.
אילו הצביע המבקש על פגם בהזמנה, זכותו היתה שפסה"ד יבוטל מתוך חובת הצדק. לענין המסירה למבקש עצמו - הכלל הוא שההמצאה תהיה ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו. באין אפשרות למצוא את הנמען, מותר להמציא את הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו, ובמקרה שלפנינו הומצאה ההזמנה עבור המבקש הראשון לאשתו בדירת המגורים שלהם. המבקש טוען כי גר עם אשתו רק עד לשבועיים לפני ההמצאה ואחר כך החליט לעזוב את מקום מגוריו. הוא אינו מציין בתצהירו את סיבת העזיבה ואינו טוען שנטש את אשתו ומשפחתו וגם לא מציין היכן היה בעת ההמצאה. מי שמסר את ההזמנה לאשתו של המבקש העיד כי האשה אמרה שהמבקש חולה ונמצא בפנים הבית והיא תמסור לו את המסמכים. זאת ועוד, לו גם היה המבקש בעת המסירה בחו"ל לא היה בכך בנסיבות מקרה זה כדי לשנות את התוצאה. כאשר יש לנתבע השוהה זמנית בחו"ל מורשה בארץ המוסמך לפי הדין לקבל בשבילו את הכתב אין התובע חייב להמתין לו עד שישוב ארצה כדי שיוכל לבצע המצאה אישית. המצאה למורשה כזה בארץ היא המצאה חוקית, ואין צורך במקרה כזה להזקק להמצאת הכתב מחוץ לתחום המדינה ואף אין להוכיח חוסר אפשרות להמציא לנתבע את הכתב בחו"ל.
אשר להמצאה למבקשת השניה והשלישית - אלה חברות זרות הרשומות באנגליה. עפ"י התקנות יש לבקש מביהמ"ש היתר להמצאת כתבי בי דין אל מחוץ לתחום השיפוט של המדינה ואם אין יודעים היכן נמצא הנתבע בחו"ל יש צורך בשניים: בקשה להיתר המצאה ובקשה לתחליף המצאה. נסיבות המקרה שלפנינו מיוחדות מאוד: כתבי בי דין עבור החברות הומצאו לביתו של המבקש הראשון שהוא מנהלן ובעל מניותיהן של שתי החברות. כבר נפסק כי המסמכים יכול שיומצאו למנהל, וההמצאה תהא כדין, אף אם לא הומצאו למשרדה הרשום של החברה. המבקש בתצהירו לא ציין כתובת אחרת כלשהי אליה היה צריך להמציא את ההזמנות. בפני ביהמ"ש היה תצהיר כי המבקש הראשון ניהל את עסקי החברות במשרד שבביתו וכל המסמכים שנמסרו לחברות נשלחו ונמסרו בכתובת זו. יוצא שאף אחת מהדרכים להמצאה שנקבעו בתקנות לא היתה מועילה יותר, כדי להביא את התובענה לידיעת המבקשת. בנסיבות המיוחדות שנדונו כאן היתה רק אפשרות מעשית אחת והיא להמציא את ההזמנה בתוך המדינה לחברות ולמנהלה. במקרים כאלה רשאי ביהמ"ש לבחון בין היתר גם אם סטיה מהקיום הדווקני של התקנות גרם לעיוות דין או לאו ובענייננו לא היה כל עיוות דין.
אשר לאפשרות של ביטול פסה"ד מכל "טעם אחר שירשם" הרי טעם מספיק אחר הוא טעם המבאר על שום מה לא הגיש הנתבע את בקשתו לרשות להתגונן במועדה ובתצהירו לא הראה המבקש טעם כאמור וכן לא טען כי לא ידע על התובענה, להבדיל מטענתו שכתבי בי דין לא הומצאו לו כדין. לפנים משורת הדין בדק ביהמ"ש גם אם תצהירו של המבקש מגלה הגנה טובה לכאורה. הנתבע חייב
לפרט בתצהירו מהי ההגנה אותה יביא לפני ביהמ"ש ומלים סתמיות כגון "לפי מיטב ידיעתי אין יסוד לתביעה" אין בהן כדי לבסס ביטולו של פסק דין.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. 5.12.83).
בר"ע 187/83 - רדושיצקי דב נגד קצין התגמולים
*נכות עקב שרות צבאי (הערעור נתקבל).
המבקש שירת בשנת 1979 בשירות מילואים והתכופף להרים חלק ממשגר טילים. ועדת הערעור קבעה כי בטרם הספיק המערער לאחוז במשגר ולהרימו "נתפס גבו" והוא נתקף כאבים. המבקש הגיש בקשה להכיר בו כנכה עפ"י חוק הנכים ובקשתו נדחתה, ערעורו לפני ועדת הערעור נדחה וביהמ"ש המחוזי אף הוא דחה את הערעור. המבקש הגיש בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור והערעור נתקבל.
את דחיית הערעור נימקה ועדת הערעור בשניים: כי על פי הממצא שנקבע "נמצא שלהתקף הכאבים בגבו לא קדם כל אירוע חריג שכן התכופפות היא תנועה שמבצעים אותה בחיי יום יום פעם ופעמיים ביום ויש ליחס את ההתקף שבא כתוצאה מתהליך טבעי". הנימוק האחר הוא כי "מהחומר... ברור שעוד בשנת ..1974. סבל המערער מכאבים בגבו". הועדה סמכה על דבריו של מומחה רפואי כי קיימת הוכחה אובייקטיבית שהמבקש סובל ממחלת הדיסקוס עוד משנת 1974 ומאחר שלא היה אירוע שהחמיר את המצב ניתן לקבוע שאין קשר לא של גרימה ולא של החמרה בין שהותו של המבקש במילואים לתלונותיו.
נימוקה הראשון של ועדת הערעור אינו מתיישב עם המבחן שנקבע ע"י ביהמ"ש העליון. העובדה כי ההתכופפות היא תנועה שמבצעים אותה בחיי יום יום, איננה שוללת את הקשר הסיבתי שבין השירות והפגיעה. המבחן אינו "הקשר הסיבתי הטיפוסי" אלא "הקשר הסיבתי הקונקרטי", דהיינו "אין השופט רשאי להציג לעצמו את השאלה מה היה קורה לחייל אילמלא שירותו, האם היה נפגע פגיעה דומה... בחיים האזרחיים או לא? עליו לרכז את מעייניו לפגיעה הקונקרטית ולשאול את עצמו האם היא היתה מתרחשת... אילו החייל אותה שעה לא היה חייל אלא אזרח...". עפ"י מבחן זה די למבקש שיוכיח כי מחלת הגב שלו נגרמה כתוצאה מכך שהתכופף כדי לבצע את המשימה שהוטלה עליו בזמן שירותו הצבאי, ואין נפקא מינה כי פעולת גוף זו שגרמה לפגיעתו היתה פעולה פשוטה ושגרתית ולא מיוחדת ויוצאת דופן. הוא הדין אם מחלת הגב של המבקש היתה טבועה ורדומה בגופו והתכופפותו להרים את המשגר היתה בבחינת "משיכת ההדק" להתפרצותה של המחלה הרדומה.
אשר לנימוק השני של ועדת הערעור כי ממחלה זו כבר סבל המבקש שנים רבות לפני כן - אם אכן חלה המבקש במחלת דיסקוס לפני שירותו הצבאי אינו נכה על פי החוק, שהרי לא נגרמה המחלה עקב השירות, ורק הסימפטומים שלה יתכן והוחרפו כתוצאה מאותה התכופפות. על כן לא היה מקום להתערב בקביעת ועדת הערעור, אילו זו אכן היתה מעוגנת בעדותו של המומחה שעליו סמכה הועדה את ידיה. ברם, מקריאת עדותו של אותו מומחה מתחוור כי אין המומחה שולל את האפשרות כי הדיסקוס נגרם מההתכופפות עצמה. המומחה אומר כי "כשיש בקע של דיסקוס... קשה לקבל שיש בקע מדיסקוס מכיפוף. לו היה אומר שהתכופף ונשאר תפוס יש קשר. אך אין דבר כזה בפי האדון...". ברם, ועדת הערעור עצמה קבעה בממצא כי "יש להחזיק בגירסתו הראשונה (של המבקש) שהגב "נתפס" לו שעה שהתכופף אך לא הספיק לאחוז במשגר ולהרימו". משמע כי קיימת אפשרות כי על אף הבעיות הרפואיות שהיו למבקש בעבר ההתכופפות בזמן השירות היא
שגרמה למחלת הדיסקוס. כיון שכך הרים המבקש את נטל השכנוע המוטל עליו, כשבדבר כמות ההוכחה בנדון זה לא מחמירים עם החייל, אלא די אם על פי ההוכחות שהובאו יתכן שקיים קשר כנ"ל בחינת רגליים לדבר בלבד. לפיכך יש לקבוע כי מחלת הדיסקוס של המבקש נגרמה עקב שירותו הצבאי.
פסה"ד ניתן מפי השופט גולדברג, והשופט בך העיר כי אין זה מספיק שהתובע מראה כי קיימת "אפשרות" שישנו קשר בין השירות הצבאי ובין פרוץ המחלה כדי שיזכה בתביעתו. מדובר במשפט בו נטל ההוכחה מוטל על התובע והוא לא יצא ידי חובתו אם יצביע על אפשרות כזו בלבד. עם זאת נכון שאין להחמיר עם התובע במיוחד כשבאים לשקול את הראיות ואין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של "קרוב לוודאי" ומספיק אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאוד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי ופרוץ המחלה. אין להסתפק בפחות מזה. עדות רפואית המצביעה לכאורה, ביחד עם יתר הראיות, באופן סביר על קיום הקשר הסיבתי כאמור, ואשר לא הופרכה, עונה על הדרישות. כזה המצב בענייננו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. עו"ד אורן למבקש, עו"ד גב' ע. ראובנילמשיב. 2.11.83).
בר"ע 281/83 - פלוני נגד מדינת ישראל
*תשלום הוצאות משפט למי שזוכה במשפט פלילי (הערעור נדחה).
המבקש הועמד לדין יחד עם אחרים בעבירה של אינוס בצוותא. הוא לא הואשם בגדר מי שפעל כאמור בסעיף 26(1) לחוק העונשין אלא אישומו הושתת על עובדות מהן עלתה השותפות כהגדרתה לפי סעיף 26(4) לחוק. המבקש לא הכחיש נוכחותו במקום האירוע אך טען כי לא היה לו חלק בנעשה וכי נזדמן למקום במקרה בלבד. בשלבים ההתחלתיים של המשפט הגיעו יתר הנאשמים, שהואשמו יחד עם המבקש, לידי הסכם עם התביעה שלפיו יודו בעובדות המבססות אישום קל יותר, אך הובהר באותו מעמד שההסכם אינו כולל את המבקש, ובאשר אליו הודיע התובע שלא יביא ראיות לגבי שום עבירה. פרקליטו של המבקש טען כי לנוכח האמור זכאי המבקש לכיסוי הוצאות המשפט ולפיצוי כספי עבור הימים שבהם היה במעצר. ביהמ"ש לנוער סרב להורות על תשלום לפי סעיף 80 לחוק העונשין וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. ההוצאות לפי סעיף 80 יכולות להיות מוענקות ע"י ביהמ"ש כאשר הוא רואה שלא היה יסוד לאשמה או נסיבות אחרות המצדיקות זאת. אין לאמר שבתי המשפט טעו כאשר דחו את הטענה שלא היה יסוד לאשמה. מדברי התובע ניתן היה ללמוד שהחליט מטעמים שעמו שלא להביא ראיות ויש להניח שהדבר היה מעין פועל יוצא מן ההסכם עם יתר הנאשמים שבו לא היה המבקש קשור, אך אשר השפיע על ההליכים שננקטו נגדו. אי הבאת ראיות אינו מצביע בהכרח על העדר יסוד לאשמה. אין גם לגלות נסיבות אחרות כלשון סעיף 80 שבתי המשפט צריכים היו להביא בחשבון.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד וינוגרד למבקש, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 2.11.83).
ע.א. 181/83 - יעקב מדר נגד אריה בריקמן ומדינת ישראל
*פיצויים בתאונת דרכים
(ערעור וערעור שכנגד - הערעורים נתקבלו בחלקם).
המערער, יליד 1969, נפגע בתאונת דרכים בשנת 1977 ע"י רכב של המדינה שהיה נהוג בידי המשיב הראשון. בתביעת הפיצויים נדונה שומת נזקיו של המערער שנגרמו לו נכות נפשית עקב פגיעה מוחית בשיעור של %50 ונכות עקב חבלות בעיניו בשיעור של %60. על-פי אלה ועל-פי ראיות נוספות קבע השופט את הנתונים ואת העקרונות לחישוב
הפיצויים שלהם זכאי המערער אך נמנע מלנקוב בסכומים במפורש. באי-כוח הצדדים השיגו על ממצאים ומסקנות שבפסק הדין לרבות על העובדה שלא נפסקו סכומי הנזק. לאחר מכן הגיעו באי-כוח בעלי הדין לכלל הסכמה בעניין הסכומים. נקבע כי הסכום הכולל של הפיצויים שהמערער זכאי להם הוא 8,657,000 שקלים (להלן - "סכום הפיצויים") והסכום הכולל של הגמלאות שהוא זכאי ואשר יהיה זכאי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי הוא 1,468,000 שקלים. שני הסכומים מחושבים ליום פסק הדין (4.2.82). עוד הסכימו בעלי הדין כי הערעורים יצומצמו לשתי שאלות בלבד: האם יש לנכות את סכום הגמלאות מסכום הפיצויים ולשלם למערער את היתרה בלבד, או, כפי שקבע השופט, יש להשאיר את סכום הגמלאות בידי המדינה אך זאת כפוף לתנאים מסויימים; האם יש לפסוק למערער שכר טרחת עו"ד כאמור בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בשיעור של %13 מסכום הפיצויים או מן הסכום הנותר לאחר הפחתת סכום הגמלאות מסכום הפיצויים. באשר לסכום הגמלאות מדובר בשלושה מקורות: ביטוח נכות לפי חוק הביטוח הלאומי; תקנות הביטוח הלאומי (מתן שרותים מיוחדים לנכים); תקנות הביטוח הלאומי (דמי מחיה, עזרה ללמודים וסדורים לילד נכה). לשתי הגמלאות הראשונות יהיה המערער זכאי מיום הגיעו לגיל 18 ולגמלה האחרונה הוא זכאי מיום 1.10.81 והוא כבר מימש זכות זאת. הערעורים נתקבלו בחלקם.
הלכה פסוקה היא שמנכים את שווי הגמלאות של המוסד לביטוח לאומי, אלה שכבר קיבל התובע ואלה שהוא עתיד לקבל, מסכומם הכולל של הפיצויים שהוא זכאי להם. על כן אין ספק שיש לנכות את שוויה של הגימלה האחרונה שהוא, כמוסכם, 150,000 שקלים, מסכום הפיצויים. המחלוקת מתמקדת בגמלאות שהמערער עתיד לקבל משני המקורות הראשונים לאחר הגיעו לגיל 18. לטענת ב"כ המשיבים יש לנכות גם סכומים אלה וטעמו של דבר, כמו שמחשבים לזכותו של תובע את חסרון הכיס שלו בעתיד שהוא בגדר השערה, כך יש לחשב, לחובתו, את סכום היתרון המשוער שבו יזכה בעתיד. לעומתו טוען ב"כ המערער שאין ודאות שכאשר ימלאו למערער 18 שנים תעמוד לו זכותו לאותן גמלאות ולפיכך אין לנכות סכום זה מסכום הפיצויים. אין ספק כי כל אחת משתי הגישות הגיונה עמה, אולם נוכח מצב הדברים המיוחד בענייננו יש ללכת בדרך שבה נקט בית המשפט המחוזי. אין גם להסתבך בהנחיות מפורטות ותנאים מורכבים בדבר תשלום סכומי הגמלאות או אי תשלומן לידי המערער בבוא העת. לפיכך יש לקבוע כי הסכום השווה לסכומן של שתי הגמלאות הראשונות שהוא כ-1,300,000 שקלים יש להשאיר בידי המדינה, והוא ישולם למערער בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק כפי שיצטברו עד יום התשלום, בניכוי השווי המשוערך או המהוון של אותם סכומי גמלאות שהמערער יזכה בהם עד אותו יום. הסכום ישולם למערער לא יאוחר משנה מיום שיגיע לגיל 18, בתנאי שתבע מאת המוסד לביטוח לאומי את הגמלאות המגיעות לו. אם תדחה תביעתו תוך התקופה ישולם לו הסכום שעוכב בידי המדינה מיד עם דחיית תביעתו ואילו אם תאושר תביעתו תוך התקופה ייעשה חישוב השווי המהוון של הגמלאות שזכה בהן והיתרה תשולם לו.
אשר לעניין שכר הטרחה - שיעור שכר הטרחה של %13 נקבע לפי "הסכום שנפסק" ויש לחשבו לפי הסכום המשולם בעין, דהיינו לפי הסכום הנותר לאחר הפחתת סכום הגמלאות מסכום הפיצויים.
(בפני השופטים: ד. לוין, טירקל, גולדברג. החלטה - השופט טירקל. עו"ד גב' נ. עמית למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבים 24.11.83).