ע.א. 796/80 - פנחס אוחנה נגד עזרא אברהם ומדינת ישראל
*מחיקת תביעה על הסף. * תביעה נגד המדינה בנזיקין בגין פציעה מפיצוץ רימון שנגנב מצה"ל. (ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בת.א. 796/80 - הערעור נדחה)
המשיב הראשון (להלן המשיב) שרת שירות חובה בצה"ל, היה מועסק במחסן תחמושת וגנב מספר רימונים. אחד מהם השליך לתוך מועדון בנתניה ובהתפוצצות נהרגו 3 אנשים ושבעה נפצעו ובכללם המערער. בגין מעשהו הועמד המשיב לדין פלילי אך נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין בשל מצבו הנפשי. כאשר גוייס המשיב לצה"ל לא נתגלתה אצלו כל מחלה שהיא. המערער הגיש תביעה נגד המשיב ונגד המדינה והעילות נגד המדינה מתייחסות להתרשלותה בעת גיוס המשיב לצה"ל למרות שלפני גיוסו היה מעורער בנפשו; גיוסו של המשיב לצה"ל למרות שהיה ידוע כי הוא בעל עבר פלילי ומכאן רשלנות המדינה או הפרת פקודות מטכ"ל; אי השגחה מספקת על סדרי העבודה במחסן התחמושת דבר שאיפשר למשיב ליטול רימונים בלי שהדבר יתגלה; אי נקיטת אמצעי שמירה וזהירות מספיקים בבדיקת היוצאים מהמחנה. ביהמ"ש המחוזי הורה בקדם משפט להביא ראיות באשר לשאלה אם לפני גיוסו לשירות בצה"ל היה המשיב מעורער בנפשו. התובע הסתמך רק על העובדה שבמשפט הפלילי, שהתייחס למעשה שנעשה שנה לאחר הגיוס, נקבע כי המשיב מעורער בנפשו ולא הביא ראיות על מצבו לפני הגיוס. המדינה הביאה ראיות על מצבו לפני הגיוס ועל הבדיקות שנערכו לו ולפיהן היה בריא. בקדם המשפט טענה התביעה כי יש למחוק את התביעה על הסף באשר גם אם יוכחו כל הענינים האחרים ע"י המערער עדיין אין לחייב את המדינה בנזיקין. לאחר שביהמ"ש קבע כי לפני הגיוס היה המשיב בריא, החליט למחוק את התביעה על הסף. מכאן הערעור.
א. לענין מחיקת התביעה על הסף - בטרם יפעיל ביהמ"ש את סמכותו למחוק תביעה כאמור, עליו לנהוג בזהירות ולבחון בקפדנות את העובדות והטענות המועלות בתביעה. זהירות זו מחייבת שאם הפגם בחוסר עילה ניתן לתקון יעתר ביהמ"ש לבקשת תיקון ולריפוי הפגם ולא ימחוק את התביעה. אולם, כאשר כבר בשלב המוקדם מתברר כי גם אם יצליח התובע להוכיח את כל העובדות שהוא מעלה בתביעה הוא לא יהיה זכאי לסעד המבוקש על ידו, כי אז אין טעם להטריד את הצד שכנגד בשמיעת ראיות כאשר התוצאה ממילא תהיה דחיית התביעה. אין נפקא מינה אם תוצאה כזו מתחייבת על רקע עובדתי או על בסיס משפטי. שונה המצב אם הבעיה המשפטית יש לה פנים לכאן ולכאן ופתרונה אינו קל, כי אז לא ראוי לחתוך את הדין במסגרת בקשה למחיקה על הסף.
ב. בענייננו הרשה ביהמ"ש במסגרת קדם המשפט לתקן את כתב התביעה וסבר כי מבחינה עובדתית יש לברר את השאלה אם אמנם גוייס המשיב לצה"ל כשהוא בלתי יציב מבחינה נפשית. לגבי יתר העילות נטענו מטעם המדינה רק טענות משפטיות של העדר קשר סיבתי בין מעשהו של המשיב לבין אחריותה של המדינה, העדר אחריות שילוחית וכדומה טענות. לצורך הוכחת המצב הנפשי של המשיב עובר לגיוסו נקבעה ישיבה מיוחדת ובה הובאו ראיות כאמור. אין להתערב במסקנת ביהמ"ש שלא הוכח מבחינה עובדתית כי המדינה התרשלה עקב אי בדיקת המשיב לפני גיוסו.
ג. אשר לטענה כי המדינה התרשלה בגיוסו של המערער שהיה מעורב בפלילים - ביהמ"ש המחוזי יצא מתוך הנחה כי אכן רשומות נגד המשיב הרשעות קודמות והראיה בנדון מצויה בתרשומת בתיק הגיוס "שני משפטים - היה במוסד לעבריינים". אין כל פקודת מפכ"ל האוסרת גיוס בעלי עבר פלילי לשרת בצה"ל ואין כל הוראת חוק כזו. יתכן ויש לצה"ל מדיניות או נוהלים פנימיים שלא לגייס
עבריינים בעלי עבר פלילי מסויים, מתוך שיקולים של מניעת גיוס גורמים שיכולה להיות להם השפעה מזיקה על טוהר המידות בצבא או על רמתו המוסרית, אך זו שאלה של מדיניות המוכתבת ע"י שיקולים שבינה לבין אחריות שילוחית בעוולה בנזיקין אין ולא כלום. אותה מדיניות מביאה את שלטונות צה"ל לפעמים לגייס גם צעירים בעלי רקע פלילי כדי שהצבא ישמש להם מסגרת שיקומית נאותה לחזרה למוטב. אין לגרוס שעצם גיוסו לצה"ל של צעיר שהיו לו בעבר שני משפטים כאמור הוא בבחינת רשלנות. אין כמובן לשלול מקרים אפשריים בהם תתגלה רשלנות הקשורה בגיוס אך אז יש לבחון את הענין במבחנים רגילים מקובלים לענין נזיקין.
ד. המבחנים האפשריים הם שלושה במספר: מבחן הציפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר. לגבי עילות הרשלנות המייחסות למדינה אי השגחה מספקת על סדרי העבודה שאיפשרו גניבת רימונים ואי קיום שמירה או בדיקה של היוצאים מהמחנה - יש לצאת מהנחה כי אמנם היו ליקויים בשטחים אלה וכי הליקויים הגיעו כדי רשלנות, שכן טענת המדינה היא כי גם אם יצליח המערער להוכיח עובדות אלה, אין היא אחראית לתוצאות מעשהו של המשיב. אפשר גם לצאת מתוך הנחה כי העדר השגחה ושמירה מספיקים יצרו סיכון מסויים. סיכון מסויים בלבד משום שמתן נשק לחייל בעת שירותו הוא חלק מעצם שירותו הצבאי, אם כי חייבת להיות ביקורת ושמירה לבל ייעשה שימוש לרעה בנשק. לכן אין להמעיט מהחבות לקיים סדרי ביקורת ושמירה, אך מאידך אין לגרוס שאפשר להעמיד לכל חייל בן לוויה כשומר, מה עוד כי גניבה לא בהכרח נמנעת אפילו בתנאי שמירה קפדניים.
ה. מבחינת מבחן הסיכון הוקהתה במקרה שלנו החומרה בה מתייחסים בדרך כלל כאשר הנזק נגרם על ידי חפץ מסוכן שבידי מעוול שני, כאשר המעוול הראשון הוא רק זה שהכשיר את הקרקע לאירועו של הנזק. כאן הכשרת הקרקע אינה על ידי עצם מגעו של המשיב עם הרימונים שהם חפץ מסוכן אלא ע"י אי שמירה ואי השגחה מספקת שאלה לא יגנבו. כאשר זו עילת הרשלנות הנטענת, חדל המבחן להיות נוקשה, וחוזרת השאלה למבחן החזות מראש של המזיק. כפי שמקובל בתביעות נזיקין בשל רשלנות, על ביהמ"ש לבחון כל הנסיבות, על פי מבחן "החזות מראש" או לפי מבחן השכל הישר.
ו. מסגרת המבחנים הנ"ל מופעלת בתוך תחום הנסיבות הספציפיות של כל מקרה והציפיות צריכה להתייחס לסוג הנזק ולדרך בה אירע. בענייננו, מעשהו של המשיב הוא כה בלתי שיגרתי באופיו וכה מחריד בביצועו ובתוצאותיו, עד כי על פי השכל הישר וודאי שאין להסבירו ומבחינת הציפיות והחזות מראש ניתן היה לייחס אחריות למדינה רק אילו ידעו שלטונות הצבא כי בלבו של המשיב מקננת מחשבת רצח ונקמה או אילו היה חשד סביר כי הוא חולה נפש. דברים כאלה לא הוכחו. גם לפי מבחן של אחריות מוגברת בכל הנוגע לחובת זהירות של מי שמופקד על נשק, מעשה רצחני שפל ומחריד כפי שעשה המשיב הוא כה נדיר אף בעולם התחתון עד כי אין לגרוס כי שלטונות הצבא היו חייבים לחזות מראש את המעשה.
ז. המדינה, שהיא הגורם הראשון במעשה, לא ידעה ולא חייבת היתה לדעת על העלול להתרחש והמעשה היה בלתי צפוי. כמו כן מעשהו של המשיב היה רצוני ומחושב ותוך ידיעה מובהקת ומלאה על הסיכון. במקרה כזה אין לראות את הקשר הסיבתי בין הגורם הראשון ובין תוצאת הנזק כנמשך על אף התערבותו של הגורם החדש. יתר על כן, לא זו בלבד שמעשהו של המשיב היה מחוץ לגדר תפקידו, אלא עצם הגניבה היה מעשה עבירה חמור. בשורה של מקרים נדחו תביעות נגד המדינה
אף שהנשק בו השתמש המזיק היה בידו ברשות, ועל אחת כמה וכמה במקרה שלנו שהנשק נגנב.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד שחם למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למדינה. 2.11.83).
ע.פ. 371/83 - פול גרינוולד נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בביהמ"ש המחוזי מתנהל משפט פלילי שבו מיוחסות למערער שתי עבירות של אינוס. המערער עצור עד תום ההליכים וכבר העידה המתלוננת בעדות שנמשכה שלוש ישיבות של ביהמ"ש. לאחר שנסתיימה עדות המתלוננת העלה המערער בקשה כי השופטים יפסלו את עצמם וביהמ"ש החליט שאין ממש בבקשה. הערעור נדחה.
הסניגור טוען כי במשפט פלילי אחר, בו הופיע המערער כעד, נחשף עברו הפלילי והוטחו בפניו מילות גנאי ע"י התביעה ונאמרו דברים שיש בהם כדי ליצור דעה שלילית על המערער אצל הרכב השופטים הזהה להרכב במשפטו של המערער. טענה זו יש לדחות. עדותו של המערער ניתנה לפני שהחלה שמיעת העדויות במשפטו הוא והסניגור ידע לפני תחילת משפטו של המערער על העדות. עפ"י הוראת סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי טענת פסלות ניתן להעלות "לאחר תחילת המשפט לפני כל טענה אחרת" ובכל אופן מיד לאחר שנודעה לבעל דין עילת הפסלות. טעם זה בלבד די בו לדחיית הטענה. יתר על כן, בעת שמיעת הערעור דנא הוגש פרוטוקול מוקלט של עדות המערער באותו משפט ואין בו כל דבר שיכול היה לבסס לגופו של ענין טענת פסלות.
אשר לטענות על הדברים שאמר אב בית הדין במשפט; הגבלות שהטיל ביהמ"ש על הסניגור בענין נושאי החקירה; משך הזמן של חקירת המתלוננת וכן התייחסותו של השופט למתלוננת והדרך שבה הסביר לה את השאלות שנשאלה בחקירה הנגדית - אין באלה לשמש יסוד אובייקטיבי לחשש של משוא פנים לרעת המערער. במשפט פלילי אין זכות לבעל דין לערער על החלטות ביניים וכשאיפשר המחוקק להגיש ערעור בענין פסילת שופט, הוא לא פתח ע"י כך פתח לערער בעקיפין על החלטות ביניים של ביהמ"ש בעניינים פליליים. העובדה שבעל דין סבור שטעה השופט בהחלטה שנתן, או בדרך שהוא מנהל את המשפט, איננה יכולה לשמש עילה לפסילת השופט אלא אם מאלה מתגלה עילה לפסילה עפ"י דין. השאלה בערעור דנא איננה אם התערבות אב בית הדין בדרך ניהול חקירת העדה היתה מוצדקת או חרגה מגבולות המותר, או בשאלה אם ההתערבות באופן החקירה או הגבלת הזמן לחקירת העדה גרמו או יגרמו איזה שהוא עיוות דין למערער. שאלות אלה יתכן ויעמדו לדין בערעור אם יורשע המערער. מה שצריך להחליט בערעור זה הוא אם כל אלה מראים על אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים לרעת המערער והתשובה לכך היא שלילית. בשורה של פסקי דין נדונה השאלה באיזו מידה רשאי ביהמ"ש להתערב בחקירת העד ואף להגביל את זמן החקירה, ונקבע כי השופט מוסמך וחייב שלא להתיר חריגת החקירה מעבר לגבולות סבירים, בשים לב לנסיבות הענין ומבלי לפגוע באינטרסים הלגיטימיים
של בעל הדין. בענייננו אין לומר שדרך חקירת העדה והתערבותו של אב בית הדין בחקירה כאמור מראים על משוא פנים לרעת המערער.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד א. שלנגר למערער, עו"ד ס. שרטר למשיבה. 26.10.83).
ע.א. 25/81 - קפה נאוה נגד פקיד שומה ירושלים
*פסילת ספרים עקב אי רישום תקבולים (הערעור נדחה).
המערערת מנהלת בית קפה וביום 5.9.79 נערכו בעסקה בקורות על ידי מבקרי מס הכנסה בירושלים. המבקרים גילו מספר מקרים שבהם לא נרשמו תקבולים בקופה הרושמת והמשיב הודיע למערערת כי בהתאם לסעיף 145ב(א)(1) לפקודת מס הכנסה פנקסי החשבונות של המערערת בלתי קבילים לשנת המס 1979. המערערת ערערה לביהמ"ש המחוזי ונתקבל ערעורה לגבי מספר תקבולים, אך לגבי שני תקבולים, של 50 ל"י עבור שתי כוסות קפה ושל 59 ל"י עבור עוגה וקפה, שלא נרשמו בסרט הקופה הרושמת, מצא השופט כי לא היתה סיבה מספקת לאי רישום התקבולים ועל כן דחה את הערעור על פסילת הספרים. הערעור על כך נדחה.
לענין התקבול של 50 ל"י - המלצרית גבתה את הכסף ורשמה סכום זה בפנקס התלושים שבידיה. לפי ההסדר בבית הקפה היה לכל מלצרית פנקס תלושים שבו היתה רושמת את התקבולים, ובסוף היום היתה מוסרת את הסכום שבידיה, ללא דמי השרות, וסכום זה היה נרשם בספר הקופה של המערערת. לדעת ביהמ"ש המחוזי שיטת הרישום שתוארה לעיל אינה ממלאת אחרי הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), המחייבות לרשום בקופה הרושמת כל תקבול במזומן בנפרד והוראה זו לא קויימה ע"י המערערת. אמנם בהודעת הפסילה לא נאמר בייחס לתקבול של 50 ל"י כי לא נרשם עפ"י ההוראות בדבר ניהול ספרים, אלא נאמר שהתקבול לא נרשם כלל, אך היה ברור שטענת פקיד השומה היא כי לא קויימו ההוראות בדבר ניהול ספרים ושהתקבולים לא נרשמו בהתאם לאותן הוראות. טענה אחרת בפי ב"כ המערערת כי בערעור לפי סעיף 145ב' הנ"ל השאלה היחידה שעל ביהמ"ש לבחון היא, אם נרשמו התקבולים או אם היתה סיבה סבירה לאי רישומם ואין הוא מוסמך לקבוע שעל אף שהיה רישום שיטת הרישום אינה ראויה. טענה זו מחוסרת יסוד. נאמר בסעיף הנ"ל, לפי הנוסח שהיה בתוקף בעת פסילת הספרים, שאם נישום לא רשם תקבול שהיה חייב לרשמו "עפ"י אותן הוראות" היינו עפ"י הוראות הנציב, יראו את הפנקסים כבלתי קבילים. ברור שאם הרישום נעשה שלא בהתאם להוראות הנציב, אין הוא נחשב לרישום והתוצאה היא שהפנקסים הם בלתי קבילים אלא אם היתה סיבה סבירה לאי הרישום.
אשר לתקבול בסך 59 ל"י - תקבול זה נתקבל בשיק ולא נרשם בסרט הקופה הרושמת. טענת המערערת היתה כי הרישום לא בוצע מאחר שהוא נתקבל אחרי שחוליית הביקורת ביקרה בפעם הראשונה בבית הקפה ונטלה את הסרט לצורך בדיקה וכשחזרה לאחר מספר שעות מצאה את השיק בקופה. ביהמ"ש המחוזי לא היה מוכן לקבוע כי השיק נמסר בזמן שסרט הקופה הוצא מהקופה ובקביעה זו אין להתערב. נטל הראיה בענין זה היה על המערערת והיא לא הרימה נטל זה. כמו כן לא היה קושי לרשום את התקבול לאחר שהסרט הוחזר לקופה ורישום כזה לא נעשה עד שנערכה הביקורת השניה באותו יום.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה. - הנשיא י. כהן. עו"ד ז. הנדלר למערערת, עו"ד א. בן טובים למשיבה. 5.9.83).
ע.א. 749/79 - קלרה נגרי ואח' נגד חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ ואח'
*בקשה לשינוי לוח זכויות בהסדר (הערעור נדחה).
מספר חלקות נרשמו בהסדר ע"ש המשיבות והמערערים ביקשו
לתקן את לוח הזכויות. המערערים טענו כי רכשו את החלקות הנדונות מבעליהן ואילו המשיבות טענו כי הבעלים היו אנשים אחרים והם קנו את החלקות הנדונות מידי הבעלים הנכונים השאלה היתה אלו מסמכים שהוגשו מתייחסים לחלקות הנדונות והפקיד המסדר שוכנע שהמסמכים של המשיבות מתייחסים לחלקות הנדונות ועל כן קיבל את תביעתן וביולי 1957 נרשמו החלקות בשמות המשיבות. אי הבהירות עולה מכך כי בעת עריכת המסמכים הן לגבי העיסקה עם המערערים והן לגבי העיסקה עם המשיבות לא הוגדרו וסומנו החלקות עפ"י סימונן ומספרן הנוכחי. על כן הציג ביהמ"ש המחוזי את השאלה מהו אותו שטח נשוא עיסקת המכר ומי היה זכאי לחלקות הנדונות. שני הצדדים הגישו עדויות ישירות וראיות נסיבתיות וביהמ"ש הגיע למסקנה שאין לשנות את הרישום. הערעור נדחה.
בתביעה לשינוי לוח הזכויות נטל ההוכחה הוא על הטוען כי חלה טעות ברישום נשוא הדיון. כמו כן, בערעור על החלטה בענין זה המופנה כמעט לחלוטין כנגד הקביעות העובדתיות של ביהמ"ש מלאכתו של המערער קשה במיוחד. מפסק הדין עולה כי לא רק שהמערערים לא הרימו את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליהם, אלא, להיפך, השופט נטה דעה כי הרישום לטובת המשיבות הוא המתאים למציאות ושטחי הקרקע שנרכשו ע"י המבקשים אינם זהים לחלקות הנדונות. במסקנות עובדתיות אלה אין להתערב.
בשלב הסופי של הסיכומים בביהמ"ש העליון ביקשו המערערים להרשות להם להגיש ראיה נוספת, תצלומי אויר שנעשו ע"י חיל האויר הבריטי בשנת 1946. הבקשה נדחתה. הלכה פסוקה היא שביהמ"ש מרשה הגשת ראיות נוספות בעת הערעור רק במקרים נדירים כשהוא סבור שהדבר חיוני לעשיית הצדק, וקל וחומר יש להקפיד על עקרון זה כשמדובר בבקשה המוגשת לא בתחילת הערעור יחד עם הערעור אלא בשלב האחרון של הערעור בעת הגשת תגובת המערער על תשובת המשיב בסיכומים. בשלב זה לא יקבל ביהמ"ש ראיה נוספת אלא אם ישוכנע כי נודעת לה חשיבות מיוחדת במשפט הנדון. כן יש לקחת בחשבון שקבלת הראיות מחייבת מתן הזדמנות לצד השני לחקור את העדים ופרושו של דבר שהמשפט יפתח מחדש, דבר שנודעת לו חומרה מיוחדת במשפט שהוגש לפני כ- 2.8 שנים. כמו כן אין לומר כי המערערים לא יכלו לגלות את החומר האמור אילו השקיעו מאמצים סבירים. ידוע שגורמים שונים ביצעו בשטח המדינה תצלומי אויר וניתן היה לצפות לכך שיעשה נסיון לברר אם קיים חומר מסוג זה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. הוסיפה - השופטת בן פורת. עו"ד ע. ברנבלום למערערים, עו"ד י. פיגלין למשיבות. 23.10.83).
ע.א. 155/81 - דולן אגנס נגד פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נדחה בעיקרו).
המערערת ניזקה בתאונת דרכים וביהמ"ש המחוזי קבע את נזקיה בסכום של כ-76,000 שקלים ומאחר שהסכומים ששולמו ואמורים להשתלם למערערת ע"י המוסד לביטוח לאומי עלו על נזקים אלה פסק לה השופט %25 מסכום זה המגיעים לה עפ"י החוק. מוסכם על הצדדים שיש לתקן את הסכום שנפסק בעד כאב וסבל ולהעמידו על 25,000 שקל במקום 6,000 שקל ולשלם למערערת %25 גם מן ההפרש כאמור. פרט לכך נדחה הערעור.
ביהמ"ש המחוזי היה ער לענין סיכויי ההתקדמות של המערערת בעתיד וכן אין להתערב בפסיקה באשר לעזרה בבית. אשר לטענה כי השופט היה צריך לפסוק למערערת את מלוא משכורתה בעד התקופה שבה לא עבדה בית המשפט פסק למערערת בעד התקופה האמורה את ההפרש בין משכורתה המקובלת לבין
השתכרותה בפועל באותה תקופה. הוא רשאי היה לקבוע על יסוד חומר הראיות כי חלה חובה על המעביד לשלם למערערת את משכורתה בשיעור ששילם גם בתקופה שבה היא לא עבדה ולכן אין לקבל את הטענה כי התשלום ששולם ע"י המעביד שולם כהטבה וכי למעשה הפסידה את מלוא משכורתה. אשר לטענה כי ביהמ"ש ניכה שלא כדין דמי הפגיעה ששולמו למערערת ע"י המעביד בעד התקופה שלא עבדה - אין ליחס תשלום של המוסד לביטוח לאומי לתקופה זו או אחרת שבה נגרמו לניזוק הפסדי השתכרות. בין אם דמי הפגיעה שולמו למערערת ע"י המוסד לביטוח לאומי ובין אם שולמו ע"י המעביד כמעביד מורשה בנוסף למשכורת שומה, היה על ביהמ"ש להביא בחשבון הניכויים דמי פגיעה אלה.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד יונגר למערער, עו"ד אסולין למשיבה. 4.10.83).
ע.א. 864/80 - עמנואל ירדני ואח' נגד שמואל יוחננוף ואח'
*גובה שכ"ט (הערעור נדחה).
בית המשפט המחוזי מחק תובענות שונות בארבע המרצות פתיחה וחייב את המשיבים באותן בקשות (חלק מן המערערים בערעור דנא) לשלם למבקש (המשיב דנא) בכל אחת מארבע ההמרצות שכ"ט טרחת עו"ד בסכום של 500 שקל בצרוף מע"מ. המערערים מבקשים לבטל את החיוב בתשלום שכר טרחה ולחלופין להפחיתו ולהעמידו על סכום סימלי. הערעור נדחה. בדרך כלל פסיקת הוצאות איננה עילה לערעור ורק במקרים מיוחדים, כאשר מדובר בטעות משפטית רצינית של ביהמ"ש או בשימוש מוטעה לחלוטין בשיקול דעת, תהיה הצדקה לערער על פסיקת הוצאות. בענייננו התחשב השופט בכל הנסיבות והסכום שפסק הוא צנוע ואף ניתן לראותו כפסיקת הוצאות בסכום סימלי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש, לוין, ד, לוין. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד יובל לוי למערערים, עו"ד א. שפאר למשיבים. 1.11.83).
ע.פ. 457/83 - דוד סעדון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בכניסה למקום מגורים כדי לגנוב (הערעור נתקבל).
המערער נכנס לבנין ישיבה ושוטט שם באופן שעורר חשד אצל תלמידי הישיבה שהוא בא לגנוב. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בכניסה למקום מגורים או מקום תפילה מתוך כוונה לגנוב ודן אותו ל- 9 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על סעיף ההרשעה ועל מידת העונש נתקבל. הסניגור טען כי בהתחשב במצב השכרות שבו היה המערער שרוי, לא הוכח שהיתה למערער הכוונה לבצע גניבה או פשע. טענה זו מבוססת. אמנם המערער נכנס לבנין הישיבה בשעה 3 בלילה והתנהגותו יכלה לעורר חשד שהוא בא לגנוב, אך בשים לב לכך שזמן קצר לפני כן שתה כמות ניכרת של אלכוהול, ולפי דברי אחד העדים הוא לא נראה כאדם שדעתו צלולה ונראה כשיכור, אין לשלול את האפשרות שדרך התנהגותו המוזרה והמחשידה הושפעה ע"י שכרות. מאידך הוכחו כל יסודות העבירה של התנהגות פסולה מכיון שהמערער נמצא משוטט בבנין הישיבה בזמן ובנסיבות שיש בהן כדי להסיק שהוא נמצא שם למטרה אסורה או פסולה. עבירה זו מתגלית מהעובדות שהוכחו ולמערער ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן ועל כן ניתן להרשיעו בה. מאחר שסעיף ההרשעה הוחלף והעונש המרבי עבור העבירה שהורשע בה המערער עתה הוא מאסר על 6 חדשים, ובשים לב להרשעות הקודמות המרובות של המערער, יעמוד עונשו על 4 חודשים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, טירקל. עו"ד ש. סירקיס למערער, עו"ד גב' ג. וייסמן למשיבה. 19.9.83).
ע.א. 197/83 - בצלאל אהרון ואח' נגד שפרינגר שרה
*ערעור בזכות על החלטה לתקן פס"ד לאחר נתינתו (הערעור נתקבל).
המערערים בנו סככה בין שני בניינים השייכים להם. המשיבה מתגוררת כדיירת מוגנת באחד הבניינים וחלון יחיד של אחד מחדרי דירתה מצוי באותו קיר שבו בנו את הסככה. תביעת מטרד שהגישה המשיבה נגד המערערים נתקבלה וביהמ"ש אמר בפסק דינו כי "על הנתבעים להוציא את הסככה אשר בנו מעל לחלון התובעת עד למרחק ששה מטר רוחב מהקיר המזרחי...". המערערים מדדו את רוחב החלון וחתכו את הסככה עד לעומק של ששה מטר ברוחב החלון, וטענו כי בכך ביצעו את פסק הדין כהלכה. המשיבה הגישה לבית משפט השלום "בקשת הבהרה" בטענה שיש להסיר את הסככה מאורך כל הקיר המזרחי. בית המשפט קיבל את הבקשה והסביר כי בחלק מפסק הדין שצוטט לעיל "הדגש הוא על הרחקת הסככה מהקיר" כשהמטרה היא "לאפשר טובת הנאה סבירה מהחלון וגם למנוע חדירת רעשים...". השופט הוסיף כי פירושו של ב"כ הנתבעים "לאור מה שראיתי בביקורי במקום" הופך את החלון לצלע אחד מרובע "ולכך ודאי לא התכוונתי". ב"כ המערערים טען בבית משפט שלום כי אין מדובר בבקשה לתיקון פליטת קולמוס שבית המשפט מוסמך לתקנה. בית המשפט דחה את טענת המערערים וקיבל את טענת ב"כ המשיבה כי כשם שיו"ר ההוצל"פ רשאי לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל לפנות לבית המשפט ולקבל הבהרה רשאי גם בעל דין לעשות כן. על ההחלטה הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי ערעור ללא בקשת רשות וטענו שרק יו"ר ההוצאה לפועל מוסמך לבקש ולקבל הבהרה, וכן טענו כי במסגרת "הבהרה" אסור היה לשופט להסתמך על ביקור במקום שעשה לאחר פסק הדין המקורי. בית המשפט המחוזי לא דן בטענות לעיצומן שכן קיבל את טענתה הטרומית של המשיבה כי החלטת ההבהרה היא "החלטה אחרת" שהערעור עליה רק ברשות ומשלא נתבקשה רשות מחק את הערעור על הסף. הערעור נתקבל.
לכל בעל דין הזכות לערעור אחד על פסק דין או החלטה סופית שיצאו נגדו וזכות זו כוללת בחובה גם החלטות שניתנו ואשר ניתן לערער עליהן רק ברשות. החלטת הבהרה, או החלטה המתקנת פליטת קולמוס, הניתנות לאחר שימוע פסק הדין, הופכות לחלק בלתי נפרד מפסק הדין עצמו. מבלי להיכנס לשאלה אם בקשת הבהרה יכול לבקש רק יו"ר ההוצאה לפועל או גם אחד הצדדים הרי כאמור החלטת הבהרה הניתנת לאחר שימוע פסק הדין ניתן לערער עליה בזכות. לפיכך הוחזר התיק לביהמ"ש לדון בערעור לגופו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, י. כהן, בך. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד רובינשטין למערערים, עו"ד כסיף למשיבה. 15.9.83).
ע.א. 499/82 - הרב אושפיזאי נגד החברה לקרקעות והשקעות בע"מ
*התיישנות במקרקעין (הערעור נתקבל).
בשנת 1946 נערך בין בעלי הדין הסכם שלפיו התחייבה המשיבה למכור למערער שלוש חלקות קרקע בחדרה, באיזור שכבר עבר הסדר מקרקעין. המערער שילם לחברה עבור המקרקעין. בשנים 1972 ו- 1973 העבירה המשיבה שתיים מן החלקות לקונים אחרים ונותרה חלקה אחת רשומה על שמה. ביום 17.3.80 הגיש המערער תובענה בה עתר לחייב את המשיבה להעביר לו את החלקה הרשומה על שמה ולהעביר לו חלקות אחרות במקום שתי החלקות האחרות שנמכרו, ולחילופין לשלם לו פיצויים בגין אותן שתי חלקות. המשיבה ביקשה לדחות את התובענה על הסף מחמת ההתיישנות ובעלי הדין הסתפקו בנאמר בכתב התביעה כדי שבית המשפט יחליט בעניין ההתיישנות. בית המשפט קיבל את טענת המשיבה ודחה את התובענה על הסף. הערעור נתקבל.
בית המשפט המחוזי השתית את פסק דינו על הפירוש שנתן לדיבור "זכות במקרקעין" בסעיף 159 (ב') לחוק המקרקעין. באותו סעיף נאמר כי חוק ההתיישנות לא יחול על תביעות "לקיום זכות במקרקעין מוסדרים" אולם אין בכך כדי למנוע טענת התיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק המקרקעין. בית המשפט סבר כי זכות שביושר איננה "זכות במקרקעין" במשמעות סעיף 159 (ב) הנ"ל להבדיל מאשר לעניין סעיף 1 לחוק ההתיישנות, ולכן חל על העניין חוק ההתיישנות. לפי הוראות סעיף 29 (ג) לחוק ההתיישנות חלות הוראותיו על התובענה הנדונה ומכח סעיף 5(2) התיישנה התובענה לאחר 25 שנים. התובענה הוגשה לאחר 34 שנים, מיום היווצר הזכות לבצוע בעין, ולכן סבר בית המשפט המחוזי שיש לדחות את התביעה על הסף. ברם, השאלה אם באה זכות שביושר בגדר דיבור "זכות המקרקעין" לפי סעיף 159 לחוק המקרקעין אינה מתעוררת כלל. אם היא באה בגדרו של הדיבור האמור הרי מכוח הוראות סעיף 159 (ב) לא חלה עליה התיישנות ואם איננה באה בגדרו הרי שלפי הוראות סעיף 29 (ד) אין ההתיישנות חלה לגביה.
אילו נולדה הזכות שביושר לאחר תחילת חוק ההתיישנות לא היה מנוס מלהחיל עליה את הוראות סעיף 5 (2) לחוק אך במקרה דנן מקורה של הזכות שביושר בהסכם משנת 1946, ואם כי מכוח סעיף 25 (ג) לחוק ההתיישנות חלות עליה הוראות החוק, הרי כבר נפסק בשורה ארוכה של פסקי דין כי יש לפרש את סעיף 29 (ד) כך, שתקופת התיישנות שלא היתה מוגבלת לפני כניסתו לתוקף של חוק ההתיישנות, לא תהא מוגבלת גם לאחר כניסתו לתוקף. כבר נפסק כי תובענה לביצוע בעין של חוזה מכר מקרקעין איננה מתיישנת לפי דיני המג'לה, או שחלה עליה תקופת התיישנות לאחר 36 שנה, ולפי שתי החלופות לא התיישנה התובענה עם כניסת חוק ההתיישנות לתוקף, ותקופת ההתיישנות האמורה בעינה עומדת גם לאחר חקיקת חוק ההתיישנות וגם לאחר חקיקת חוק המקרקעין.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. טובי למערער, עו"ד ד. גנור למשיבה. 16.10.83).
בר"ע 333/83 - מאיר אבוקסיס נגד מדינת ישראל
*פסילה בעבירת תנועה (הבקשה נדחתה).
המבקש ביצע עבירת תנועה שהיה בה כדי לסכן את יתר המשתמשים בדרך וכן עבר עבירות בעניני רישוי וביטוח. לחובתו היו גם עבירות תנועה קודמות. ביהמ"ש פסל את המבקש לנהיגה לתקופה משמעותית וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין ספק כי עונש הפסילה מכביד ביותר על המבקש, אך אופיין של עבירות התנועה בכלל ואלה שנעברו ע"י המבקש בפרט, אינו כזה המצדיק הטלת עונשים בלתי משמעותיים ובלתי מכאיבים דווקא. נהפוך הוא, עונש הפסילה הוא אולי העונש היעיל ביותר בסולם העונשים העומד לרשותו של ביהמ"ש הדן בעבירות המסכנות את אלו הנעים בדרכים.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. הבר למבקש, עוה"ד נ. ארד וא. אפעל למשיבה. 22.11.83).
ע.פ. 570/82 - משה ממן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב-4 עבירות של התפרצות וגניבה ונדון ל-30 חדשים מאסר בפועל ו-18 חדשים מאסר על תנאי כשאת העונש הוא צריך לרצות במצטבר למאסר אמר שהוא ריצה בעת גזר הדין. הערעור על חומרת העונש נדחה. המאסר הקודם שהוא מרצה נוגע ל-30 עבירות של התפרצות ועבירת שימוש ברכב ללא רשות. בשעתו גזר ביהמ"ש בגין אותן עבירות ששה חדשי מאסר בפועל וביהמ"ש העליון החמיר בעונש, והעמידו על שנה
וחצי. בין ריצוי גזר הדין המקורי הקודם ובין החלטת ביהמ"ש העליון ביצע המערער את העבירות דנא וביהמ"ש המחוזי היה ער לכך כי המערער יצטרך לרצות ביחד תקופה של 42 חדשים. הסניגור לא טען כי העונש חמור מדי ואולם לדעתו מדובר באדם שיש לו רקע נפשי אומלל ולפי חוות דעת רפואיות המערער הוא פסיכופט הנתון להשפעה לסביבה שלילית אם כי אינו מפגר. מתברר שגם בבית הסוהר הוא נמצא בטיפולה של המחלקה הפסיכיאטרית ומקבל תרופות. אין לגבי אסירים מסוג זה מסגרת בבית הסוהר שתהיה משום פתרון למצב, אך גם טיפול במוסדות שמחוץ למסגרת שירות בתי הסוהר לא היה בו כדי להיות לעזר למערער. חובתו של ביהמ"ש להגן על הצבור וברור שהמערער מהווה סכנה לצבור ומבצע עבירות פריצה וגניבה בתדירות כה גדולה עד שחובה להרחיקו מהצבור.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד מרקוס למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 12.9.83).
ע.פ. 34+80/83 - מדחה וולדין ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת סמים בספינה מחוץ למים הטריטוריאליים (הערעור נדחה).
בדצמבר 1982 נעצרו חמשת המערערים בספינת דייג, נושאת דגל טורקי, במרחק 11 מילים מחוף מדינת ישראל כשברשותם כ-2,000 ק"ג חשיש. המערערים הודו באשמה וביהמ"ש המחוזי גזר לשניים מהם שלוש שנים מאסר בפועל ולשלושה מהם שנתיים מאסר בפועל. הערעור נדחה. הסניגור טען בערעור כי למרות שהמערערים הודו בעובדות לא ניתן היה להרשיעם בדין מאחר ולא נתקיימו הוראות סעיף 38 (ג) לפקודת הסמים הקובע כי "לא יועמד אדם לדין... אם המעשה נעשה במקום הנתון לשיפוטה של מדינת חוץ, אלא אם המעשה אסור גם על פי החוק החל במקום המעשה". טוען המערער כי מכיון שהמערערים אינם אזרחי ישראל ותושבי ישראל ועברו את העבירה מחוץ למימי החופים של ישראל, היה על התביעה לציין בכתב האישום כי המעשה שעשו המערערים בספינה, שהיא בגדר טריטוריה טורקית, אסור גם על פי החוק הטורקי. טענת זו אין לקבל. בעובדות שפורטו יש כדי למלא אחר התנאים הנדרשים בסעיף 38(ב) הקובע כי "מי שאינו אזרח ישראל או תושב ישראל העושה מחוץ לישראל מעשה שאילו נעשה בישראל היה עבירה... של החזקת סם מסוכן... רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל". העובדה כי את המעשה ביצעו המערערים בספינה עדיין אינה הופכת את מקום המעשה למקום הנתון לשיפוטה של מדינת חוץ. בערעור העלה הסניגור את הטענה כי הספינה נשאה דגל תורכי, אך טענה עובדתית זו, הטעונה הוכחה, לא הועלתה בביהמ"ש המחוזי ואין מקומה של טענה עובדתית בבימ"ש שלערעור. דינה של הטענה להדחות על כן גם אם ביהמ"ש התעלם מידיעתו בדבר הצטרפותה של טורקיה לאמנה למלחמה בסמים נרקוטיים שנחתמה בשנת 1961.
אשר לעונש - אין לראות בעונש שהוטל על המערערים עונש חמור המצדיק התערבות בו. כן צדק ביהמ"ש בחלטו את ספינת הדייג כשחילוט כזה הוא אחד העונשים המרתיעים והאפקטיביים להלחם בנגע הסמים המסוכנים.
(בפני השופטים: ד. לוין, טירקל, גולדברג. עו"ד א. שמואלי למערערים, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 18.10.83).
ע.פ. 76/83 - אשר כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הואשם בשמונה עבירות של התפרצות וגניבה, הודה בעבירות וביקש צרוף תיקים נוספים בגין 6 עבירות התפרצות וגניבה ושימוש ברכב ללא רשות והיזק בזדון. ביהמ"ש גזר למערער חמש
שנים מאסר שמתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל. לאחר מכן עמד המערער לדין בשל תקיפת אדם בנסיבות מחמירות ובאותו ענין נתן ביהמ"ש דעתו לכך שעל המערער לרצות שלוש שנות מאסר ועל כן גזר לו שלושה חדשי מאסר מצטבר בלבד. הערעור על חומרת העונש בתיק דנא נדחה. הסניגור טען כי המערער חלש אופי והוא נגרר ע"י אחר במעשיו ולסברתו יש לעודד את המערער לתהליך של חזרה למוטב. אכן, מתסקיר שירות המבחן עולה כי חלה תזוזה מסויימת בהתנהגות המערער בכלא, אך קשה בשלב זה לגבש למענו תכניות שיקומיות משום שעד עתה אין הוא נוטה לשתף פעולה עם שרות המבחן. ביהמ"ש דלמטה הביא בחשבון את כל הנסיבות האישיות של המערער אך ראה עצמו מצווה להחמיר בגלל חומרת התופעה הנפוצה על התפרצות לדירותיהם של אזרחים שלווים וגזילת רכושם, עד שאזרחי המדינה מוצאים עצמם נאלצים להגן על רכושם ועל ביתם מאחורי בריחים וסוגרים שמתקינים בדירותיהם. אם יש צורך לעודד את המערער במעשה של התחשבות מעבר למה שמצא את ביטויו בגזר הדין, הרי עדוד זה ניתן למערער בעת שנגזר דינו בתיק הנוסף כשנדון לשלושה חדשי מאסר בלבד משום שכבר נדון לשלוש שנות מאסר בגין תיק זה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד פ. מרקוס למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 17.10.83).
ע.פ. 307/83 - זוהיר ג'ברין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגניבה והדחה בחקירה (הערעור נדחה).
המתלונן היה שומר באתר בנייה של החברה מודול בטון בחיפה ובאותו מקום עבד גם המערער. באחד הערבים הגיעו למקום המערער וחברו, נטלו מכונת ריתוך וכבלים והעמיסו אותם על מכוניתם. המתלונן הפציר בהם שלא יגנבו את הרכוש ואז אמר לו המערער "אם תעיז לדבר מילה החבר שלי שיושב באוטו ירה עליך באקדח". המתלונן גילה את דבר הגניבה למעבידו והוגשה תלונה למשטרה. כעבור ימים מספר בא המערער לבית המתלונן וביקש ממנו להתלוות אליו ומשהגיעו למקום מסויים תקפו המערער וחברו את המתלונן והיכוהו עד זוב דם. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירות של גניבה, הדחה בחקירה ותקיפת אדם בנסיבות מחמירות ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של ששה חדשים כששלושה חדשים מצטברים. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ההרשעה במעשה הגניבה והפריצה מושתתת על ראיות ברורות וחד משמעיות שהיו מהימנות על ביהמ"ש ואין להתערב בקביעות העובדתיות והערכת מהימנות העדים. לענין האישום של הדחה בחקירה, טען הסניגור כי בעת שנאמרו הדברים "אם תעיז לדבר" וכו' עדיין לא התנהלה חקירה נגד המערער שהרי הדברים הושמעו תוך כדי ביצוע הגניבה ובאין חקירה ממילא אין עבירה. כן טען כי אין ראיה שההתבטאות "אם תעיז לומר מילה..." מכוונת להגשת תלונה למשטרה כדי שתפתח בחקירה. בשתי טענות אלה אין ממש. כבר נפסק ע"י ביהמ"ש העליון בע.פ. 224/74 (סביר ט' 194) כי די בכך שאדם יעבור עבירה על הדחה בחקירה אם ההשפעה בקשר לעדות ולחקירה נעשו בטרם נפתחה החקירה על פי דין, כאשר לאותו אדם היה ברור לפי הנסיבות שחקירה כזו עומדת להיפתח. במקרה דנן היה ברור לעורר כי המתלונן מתכוון להתלונן נגדו ועל כן בא האיום שלא יעיז לומר מילה. משלא שעה המתלונן לאיום מימשו המערער וחברו את איומם, וברור שהאיום היה שלא יתלונן למשטרה.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, טירקל. עו"ד בן חיים למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 26.10.83).
ע.א. 412/81 - יהושע לוי נגד דב גליק ומדינת ישראל
*פיצויים בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערער, יליד 1933, מהנדס אניות, נפגע בתאונת דרכים בינואר 1979 והמשיבים חבים בנזקיו. בית המשפט המחוזי פסק למערער פיצויים וערעור על מיעוט שיעורם נדחה. המערער טוען שלא כדין שלל ממנו בית המשפט המחוזי פיצוי בעד המשכורת המגיעה לו עבור ארבעה חודשים וחצי שלא עבד בהם. המעבידה שילמה למערער את משכורתו גם בעד תקופה זו ולא נערך כל הסכם בין המערער והמעבידה לגבי סכומים אלה. בין אם מדובר במשכורת ממש, בגדר היחסים בין המערער לבין המעבידה, ובין אם מדובר בהטבה, צדק השופט שהמערער אינו זכאי לתבוע את משכורתו מן המעביד בעד התקופה האמורה. אם מדובר בתשלום משכורת ממש - המערער לא ניזק. ואם מדובר בהטבה - הרי שקמה הזכות למעבידה להיפרע את ההטבה מן המזיק על פי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף). לפיכך יש לדחות את הערעור בפריט זה. אשר לטענה בדבר שלילת בונוס שלא קיבל מהמעבידה - השופט קבע כעובדה שהבונוס לא שולם למערער עקב מצבה הכספי של המעבידה ולא עקב ירידת כושרו ובכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת. אשר לטענת המערער כי פוטר מעבודתו בגין התאונה - המעבידה שלמה לו מכתב פיטורין שעילתו "התפתחויות שחלו בתקופה האחרונה בחברתנו". בית המשפט רשאי היה לקבוע כי הפיטורין לא נגרמו בעטיה של התאונה.
עקב התאונה נפגע המערער ברגלו השמאלית ונכותו הרפואית היא בשיעור של %10. עבודתו הנוכחית מצריכה טיפוס על סולמות, הליכה מרובה וזחילה בחלקים שונים של האוניה ומתברר שסיכויי המערער להסדר בעבודה אחרת דומה בארץ אינם רבים. השופט היה מוכן להניח שהוא עשוי לעבוד בחו"ל וכי עשויים להיות לו קשיים תיפקודיים בעבודה ופסק לו נזקים בסכום גלובלי של 70,000 שקל שהם למעשה כ-%4 משיעור ההשתכרות של המערער. גם אם צודק המערער שלא צריך היה להניח שהוא יוכל להיות מועסק בחו"ל, הרי יש להניח שהמערער אמור לעבור הסבה מקצועית וקשה לדעת מהו סוג העבודה שיבחר וכיוצא באלה עניינים. התוצאה היא שגם אם שיעור הפיצויים שנקבע על פי שיטת האומדן הגלובלי הוא על הצד הנמוך, אין הוא נמוך עד כדי הצדקת התערבותה של ערכאת הערעור.
(בפני השופטים: ש. לוין, טירקל, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ר. וייס למערער, עו"ד גב' ארד למשיבים. 24.11.83).
ב.ש. 908/83 - סמי סולטן נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (סמים) (הערר נתקבל).
העורר הועמד לדין יחד עם שלשה אחרים בעבירות סמים ובית המשפט המחוזי הורה בשעתו על מעצר שניים מבין הנאשמים עד תום ההליכים ושניים אחרים, והמבקש ביניהם, הורה לשחרר בערבות בסברו שאין די ראיות לכאורה בידי התביעה. המדינה הגישה בשעתו ערר לבית המשפט העליון ונקבע שיש בידי התביעה ראיות לכאורה ולפיכך הוחלט לעצור את העורר. בינתיים החל המשפט, נשמעה עדותו של העד המרכזי נגד העורר והוגשו ראיות נוספות. ב"כ העורר הגיש בקשה לבית המשפט העליון לעיין מחדש בהחלטה על מעצר העורר, בנימוק כי לאחר שנשמעו הראיות המרכזיות נגד העורר ברור שאין כל אשמה בו וראוי שיזוכה כבר בתום ראיות התביעה נגדו. כאשר הועלתה הבקשה לדון מחדש בנושא הציע בית המשפט העליון לדחות את הדיון בבקשה ולתת שהות לסניגור להשמיע בבית המשפט המחוזי את משאלתו כי יקבע סדר דיון כזה שלפיו תושלם הבאת הראיות נגד העורר ותנתן לו האפשרות לטעון את טענתו שאין להשיב על
האשמה. צויין שהעורר הסכים כי כראיות יוצגו בפני בית המשפט כל ההודעות המתייחסות אליו ללא חקירת עדים וכבר בהתייצבות הראשונה ניתן יהיה לטעון שאין להשיב על האשמה. בבית המשפט המחוזי התנגדה התביעה לדרך זו והעניין חזר לדיון בפני בית המשפט העליון לשחרור בערובה. הערר נתקבל.
אין לבדוק עתה את הראיות ולהחליט במקום השופט בבית המשפט המחוזי אם על העורר להשיב על האשמה. מה שברור בשלב זה הוא שבית המשפט המחוזי יכול היה בנסיבות מקרה זה לעשות זאת ללא דיחוי ויש להניח שהיה עושה זאת לולא התנגדה התביעה להסדר שהוצע. יצויין שבית המשפט המחוזי סבר כבר בשלב הראשון שאין בידי התביעה ראיות המצדיקות את מעצר העורר, ובית המשפט העליון, בערר, גם כשסבר שיש בידי התביעה חומר ראיות המחייב בירור וליבון, ציווה על המעצר לאחר התלבטות לא מועטה. קיימת בהחלט האפשרות כי בסופו של הדיון יתברר שמעצר העורר היה לשוא. ככל שקיים חשש כזה, מן הראוי להפסיקו מוקדם ככל האפשר. בהתחשב בכל הנ"ל יש לשחרר את העורר ממעצר בערובה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד י. רבינוביץ לעורר, עו"ד גורני למשיבה. 9.11.83).
ב.ש. 973/83 - מאיר שיאר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב ומכירתו) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
נגד העורר ונאשם אחר (להלן "חברו") הוגש כתב אישום בו הואשמו בעבירות חמורות שעניינן שכירת רכב ע"י חברו של העורר ומכירתו לאחר שורה של זיופים. החבר סיפק לעורר מכונת כתיבה שבה הדפיס העורר רשיונות מזויפים כאילו הרכב שייך לאחד בשם "אהרון וינר" ואף חתם את המסמכים בחותמת של משרד התחבורה ושל הבנק. למחרת מכירת הרכב מסר החבר הודעה למשטרה כאילו נגנבה המכונית. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים בהתחשב בחומרת העבירה ובכך שיש לו עבר פלילי עשיר לרבות הרשעות בגניבות וזיוף. נגד חברו נמנעה המדינה להגיש בקשה למעצר וטענתו העיקרית של ב"כ העורר היא שיש משום יחס לא שווה כלפי שווים בעובדה שהעורר נעצר והשני שוחרר, ומה גם שעברו של החבר חמור ועשיר יותר. הערר נדחה.
בפי התובעת לא היה הסבר מניח את הדעת להפלייה זו שבין השניים, והיא אמרה בהיסוס כי הובטח לחבר שהמשטרה תמנע מלבקש את מעצרו תמורת מסירה של הודעה מלאה. הוא אכן מסר הודעה בה סיבך את עצמו, אך בעיקר את העורר, וחלק לא מבוטל מהעובדות בכתב האישום מבוסס על הכתוב באותה הודעה. מתוך חומר הראיות עולה שיש ראיות מספיקות לכאורה ללא הודעת החבר. לאור הראיות לכאורה וחומרת העבירות ובהתחשב בעברו של העורר, אין ספק שצו המעצר יש לו על מה שיסמוך. אף על פי כן מעוררת התלבטות העובדה שחברו של העורר שוחרר. כמו כן עצם האפשרות שהבטיחו לחבר כי ישוחרר בערבות תמורת מסירת הודעה, אם אכן ניתנה הבטחה כזו, היא מסוג המעשים הפסולים שיש להוקיעם ולעוקרם מהשורש. לא זו בלבד שההודעה הופכת בלתי קבילה נגד נותנה, אלא שניתן לחשוב כי אין לעשות שימוש בהודעה גם נגד העורר. לאחר לבטים רבים הוחלט שאין לשחרר את העורר בערבות רק על שום הדרך הבלתי מוצדקת בה נהגו כלפי חברו. אפילו נאשמים שניים או יותר באישומים דומים, והמדינה הסכימה לשחרורו של אחד מהם, אין זה כלל בל יעבור שגם האחר דינו להשתחרר. לעתים יש להעדיף את טובת הציבור שלא לאפשר לאותו אחר להתהלך חופשי.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד דגן לעורר, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 28.10.83).
בר"ע 303+345/83 - עזבון שמואל מלינקי ואח' נגד מדינת ישראל
*זכות לפיצוי לפי חוק פיצוי מפוני סיני (הערר נדחה).
ערר הזה עניינו זכותם של העוררים לפיצוי על פי האמור בסעיף 29 לחוק פיצוי מפוני סיני. העוררים הוכרו כזכאים לפיצוי בשל עסקם (תחנות דלק) והמחלוקת סבה על מענק ביסוס כאמור בסעיף 39 (א) לחוק האמור. הוראת החוק הרלוונטית קובעת כי המדינה תשלם פיצוי למי שנתקיימו בו, בין היתר, אחד מאלה: הוא התגורר דרך קבע ביום הקובע וברוב ימות השנה בסמוך לישוב עירוני, ומרכז חייו היה באותו ישוב, להבדיל ממי שהתגורר כאמור בשל עבודתו בלבד ולא רכש זכויות בדירה באיזור. המבקשים התגוררו ליד מחנה רפידים במבנה משופץ ויש לראותם כמי שהתגוררו בישוב עירוני, אך לא הוכיחו כי מרכז חייהם היה באותו מקום. "מרכז חיים" דורש כי מקום המגורים יהיה בעל מעמד מיוחד מבחינת זיקתו אליו של המתגורר בו. מי שטוען כי מרכז חייו במקום פלוני אינו חייב להוכיח שאין לו מקום מגורים במקום אחר וכי המקום הוא בגדר מקום המגורים הבלעדי, אולם, מאידך עליו להצביע על כך כי המקום אשר לגביו נטען כי בו מרכז חייו, הוא המרכז הקבוע של חיי המשפחה שלו וביתו. בענייננו היה מרכז חייהם של המבקשים בנתניה שם היתה להם דירה ועדיין יש להם דירה ועליהם היה להצביע שחל שינוי בזיקתם לדירה בנתניה וכי זו פסקה להיות מרכז חייהם עקב קביעת ביתם בדירתם ברפידים. המבקשים לא הוכיחו כי מרכז חייהם עבר מנתניה לרפידים ולפיכך לא הונח הבסיס העובדתי לצורך קבלת פיצויים כאמור.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד גרוניס למבקשת, עו"ד רוזובסקי למשיבות. 2.11.83).
בר"ע 311/83 - נכסי וין-דור בע"מ נגד שולמית ונורית מונבז
*צירוף נתבעים (הבקשה נדחתה).
בית המשפט המחוזי אישר את החלטת בית משפט השלום כי רשם ביהמ"ש רשאי היה להחליט כי לא היה מקום לצרופן של המשיבות כנתבעות בתביעת פינוי שהוגשה ע"י המבקשת נגד בעלה של המשיבה הראשונה שהוא אביה של המשיבה השניה. טענת המשיבות היא כי לא התחוור להן מה עילה יש למבקשת לתבען. עצם מגוריהן בזכות הנתבע העיקרי ומכוחו בדירה אחת עמו, אין בה לטענתן כדי להצדיק הכללתן כנתבעות בתביעה שהוגשה נגדו. ב"כ המבקשת טען שביסוד בקשתו מונח החשש שמא יטען ע"י המשיבות אחרי שינתן פסק - דין נגד הנתבע, שהוא ראש המשפחה, כי פסק דין הפינוי אינו חל עליהן. בכך כשלעצמו אינו יכול להיות טעם להענקת רשות ערעור. יש לבחון בין היתר אם בהכרעתו של בית המשפט המחוזי יש משום מענה נכון לטענה שנטענה בפניו על רקע ההליכים הנתונים שהובאו בפניו, וחשש אקדמי מפני אפשרות העלאתה של טענה נוספת אינו מצדיק מתן רשות ערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא מ. שמגר, עו"ד גרוניס למבקשת, עו"ד רוזובסקי למשיבות. 2.11.83).
בר"ע 405/83 - בועז אבירם נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת מוות בתאונת דרכים) (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
המערער נהג מכונית בדרך השלום בגבעתיים. ישיש בן 82 ירד מהמדרכה הימנית וצעד באיטיות במעבר חציה לאורך כ-7 מטרים עד שנפגע ע"י המכונית בה נהג המערער, שנסע במהירות של 67 קמ"ש. המערער הבחין במנוח, כפי שאמר בביהמ"ש, רק שבריר שניה לפני התאונה ואף סבר שהמנוח חצה את הכביש משמאל לימין ולא מימין לשמאל. ביהמ"ש לתעבורה הרשיע את המערער בגרימת מוות תוך נהיגה רשלנית ודן אותו ל-6 חדשים מאסר בפועל ו-6 חדשים מאסר על תנאי, לתשלום קנס של 15,000 שקל ולפסילה מנהיגה במשך שלוש-שנים. הערעור לביהמ"ש המחוזי נדחה
והבקשה לרשות ערעור לביהמ"ש העליון נדונה כערעור והערעור נדחה. הסניגור טען כי מקצת האשם מוטל גם על שכמו של הישיש, שחצה, לטענתו, את הכביש בחוסר זהירות וכן העלה את נסיבותיו האישיות של המערער, שבזמן האירוע היה חייל בשירות חובה ועמד על סף שחרורו, שירת תקופה ממושכת במבצע שלום הגליל ועתה עומד ערב לימודיו באוניברסיטה. ברם, בנסיבות המקרה הנדון מכריע השיקול של טובת הצבור, היינו החובה להרתיע עוברי עבירה כאלה, את טובתו של המערער. נסיבות האירוע היו חמורות והן מחייבות ענישה הולמת. ביהמ"ש לתעבורה כבר הביא בחשבון במידה הראויה את נסיבותיו האישיות של המערער ואין להמתיק עליו את עונשו עוד.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, אלון, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד רפפורט למבקש, עו"ד הקר למשיבה. 21.11.83).
ב.ש. 293/83 - סלע חב' לבטוח בע"מ נגד נחמיה עורקבי
*העברת משפט מחיפה לתל אביב
(בקשה להחלפת מקום הדיון - הבקשה נתקבלה).
המשיב הגיש לביהמ"ש המחוזי בחיפה תביעה לתשלום פיצויים עבור נזק גוף והמבקשת, שהיא אחת הנתבעות, ביקשה שהדיון יועבר לתל אביב. הבקשה נתקבלה. טענת המבקשת הינה כי התאונה ארעה במחוז שיפוטו של ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, התובע מתגורר באותו מחוז וכל העדים שיצטרכו להעיד על מצב בריאותו של התובע ועל השפעת התאונה על כושר השתכרותו והנזק שנגרם לו מתגוררים בתל אביב או בקרבת מקום. לעומת זאת טוען ב"כ התובע כי בירור המשפט בתל אביב יקח זמן רב והתובע שהוא נכה וסובל עקב הפגיעה בתאונה זכאי לכך שתביעתו תתברר בהקדם. לקראת הדיון הודיע ב"כ המבקשת כי היא מוכנה לשלם מיד 240,000 שקל על חשבון כאב וסבל, אולם ב"כ התובע דחה הצעה זו ואיננו מסתפק בסכום שהוצע.
כבר נקבע כי כאשר מוגשת תביעה לביהמ"ש שאמנם מבחינה פורמלית מוסמך לדון בענין, אך לענין אין קשר עם מחוז השיפוט של אותו בימ"ש פרט לכך שסניף של חברת הביטוח מצוי באותו מחוז, יועבר הדיון לביהמ"ש שלפי מאזן הנוחיות מן הראוי שהמשפט ישמע בו. ידועה התופעה של הגשת תביעות לבתי משפט במקומות שונים בארץ כדי להימנע מדיון בבית המשפט בתל אביב שבו הדיון נמשך זמן רב. מן הראוי לעשות מאמץ לפתור בעיה זו, אך הדרך איננה ע"י הגשת תביעות לבתי משפט שמבחינה מהותית אין כל קשר בין מחוז שיפוטם והענין שבמחלוקת. במידה מסויימת יש לשים סייג להלכה הנ"ל ככל שהדבר נוגע לתביעות עבור נזקי גוף. בתביעות מסוג זה במרבית המקרים מספר העדים איננו רב, חלק מהם רופאים מומחים שחברת הביטוח יכולה לבחור לאו דווקא מאיזור שבו אירעה התאונה, ומה שחשוב במיוחד יש למנוע מצב שבו העברת הדיון לבית המשפט המחוזי בתל אביב תשמש בידי חברה הביטוח מכשיר לדחיית תשלום המגיע לניזוק למשך תקופה ארוכה וכתוצאה מכך יהיה בידה גם קלף מיקוח נגד הניזוק להסדר אפשרי מחוץ לכתלי בית המשפט. לפיכך נראה שבמקרים כגון אלה אין להשתמש בסמכות להעברת הדיון, אלא אם העברת הדיון לא תפגע קשות בניזוק וחברת הביטוח לא תעכב את תשלום הסכומים שאינם שנויים במחלוקת בתום לב. במקרה דנא, מבחינת מאזן הנוחות צריך המשפט להתברר בביהמ"ש המחוזי בתל אביב, ואשר לפגיעה בתובע, לפי כל נסיבות הענין לא תהיה זו פגיעה קשה, אם המבקשת תשלם ללא דיחוי 300,000 שקל על חשבון הנזק. אם תנאי זה יתמלא תוך 10 ימים יועבר הדיון מביהמ"ש המחוזי בחיפה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב ואם לא כן תדחה הבקשה.
(הסכום שולם והענין הועבר לביהמ"ש בתל אביב).
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד גב' לוין למבקשת, עו"ד קנה למשיב. 14.7.83).