ע.א. 750/79 - יונתן קלאוזנר נגד אפרים ברקוביץ וחברת אגד
*שיעור הפיצויים בתאונת דרכים לסטודנט מארה"ב שטרם החליט להשתקע בישראל.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2009/72 - הערעורים נדחו).
המערער נולד במרץ 1953 ובא לישראל ב-1970, קיבל כאן אשרה "א-1" הניתנת למי שמעונין לעלות לישראל אך מבקש שהות של תקופה מוגדרת לבדיקת תנאי הארץ בטרם יחליט סופית. המערער החליט ללמוד במשך שנה בבית הספר האמריקאי בכפר שמריהו. באפריל 1971 נפגע בתאונה כאשר אוטובוס התנגש באופנועו ואחרי תקופת טיפולים בת 3 חדשים וסיום הקורס האוניברסיטאי חזר לארה"ב. כאשר מצב בריאותו השתפר, חזר לישראל ולמד באוניברסיטת תל אביב. בביהמ"ש המחוזי טען המערער כי לפני התאונה גמלה בלבו החלטה סופית לחזור לארה"ב עם תום למודיו והשופט לא קיבל גירסה זו. מאידך נקבע כי בגין התאונה קבע המערער סופית את מרכז חייו בארה"ב. ב"כ המערער טען בביהמ"ש המחוזי כי מן הדין להעניק למערער פיצוי לפי קנה המידה המקובל בארה"ב.בכל הנוגע לראש הנזק "כאב וסבל" דחה השופט את הטענה ופסק למערער פיצוי של 15,000 דולר על בסיס אמות המידה המקובלות בישראל. ביהמ"ש ציין כי מאחר ומרכז חייושל המערער עקב התאונה הוא עתה בארה"ב נפסק הפיצוי בדולרים. באשר לראש הנזק של "אובדן השתכרות בעתיד" החיל השופט את אמות המידה של ארה"ב וטעמו לכך כי "מדובר בגורמים כלכליים". השופט בדק את סיכויי השתכרותו של המערער בלי מומו ואת הכנסתו עם מומו וקבע שהפיצוי ההולם השנתי הוא 10,000 דולר למשך 38 שנים, היינו עד שיגיע לגיל 65. מן הסכום נוכו %20 בגין רשלנות תורמת ונפסקו למערער בראש נזיקין זה כ- 230,000 דולר. סכום זה הוון ב-%3 עפ"י הנהוג בישראל וב"כ המערער טען שאין להווןאת סכום הפיצויים, באשר בארה"ב אין אפשרויות השקעה המתאימות לשיעור ההוון בישראל. בערעור טען המערער כי הפיצוי עבור כאב וסבל צריך להיפסק לפי אמות המדה המקובלות בארה"ב; כי הפיצוי של 10,000 דולר לשנה הפסד השתכרות אינו משקף את הירידה בכושר השתכרותו; כי אין להוון את הפסד ההשתכרות. ב"כ המשיבים בערעור שכנגד טען כי יש לראות את המערער כאדם שהשתקע בישראל ועל כן הן הפיצוי עבור כאב וסבל והן הפיצוי עבור אובדן השתכרות צריך להקבע לפי קנה מידה ישראלי פנימי. לדעתו הפיצוי עבור כאבוסבל חורג מהנורמה המקובלת בישראל ובאשר להפסד השתכרות הוא טוען כי כלל לא נגרם למערער הפסד השתכרות.
השופטת בן פורת:
א. בענין קנה המידה והדין שיש לפסוק לפיו בתביעת הנזיקין - אין להבחין בין פיצוי בגין כאב וסבל לבין פיצוי בגין הפסד השתכרות. הפיצוי עבור כאב וסבל אמנם נועד להטיב נזק לא ממוני אולם אין ביחוד זה כדי לגרור אחריו פיצול בהחלת הדינים. אין לקבל את האבחנה כי הפסד השתכרות הוא ענין מהותי ואילו פיצוי בגין נזק לא ממוני הוא לא מהותי אלא ענין שבסדרי דין גרידא, וכי על כן לפי עקרונות ברירת הדינים מחליט הפורום על פי דרכו הוא בנזק לא ממוני.
ב. השאלה לגבי שני ראשי הנזק היא דינה של איזו מדינה יש להחיל על תביעת המערער בכלל ועל שיעור הפיצויים בפרט. שיעור הפיצויים הוא ענין מהותי ועל כן יש להחיל עליו את הדין שעל פיו נחתכות השאלות המהותיות הנדונות. אין מניעה כי בישראל יבחרו בתי המשפט את הפתרון הרצוי לנו, שכן מדובר בכללים הנקבעים בבתי המשפט ולא בפרשנות של מונח זה או אחר בפקודת הנזיקין. המבחנים צריכים להיגזר ע"י ביהמ"ש באורח עצמאי מתוך העקרון הרחב של החזרת המצב לקדמותו. הכלל המקובל הן באנגליה והן בארה"ב הוא כי כרגיל יש להחיל את דין מקום העוולה, ברם, אין זה פתרון מוחלט, והמבחן הקובע בכל מקרה
נתון הוא לאיזו מדינה הזיקה האמיצה ביותר לענין. אילו נקבע כממצא עובדתי כי בזמן הקובע כבר החליט המערער סופית לחזור לארה"ב כטענתו, צריך היה לשקול ולהכריע בשאלה אם דין ארה"ב בה מצוי מרכז חייו של המערער הוא בעל הזיקה החזקה ביותר לענין. הזמן הקובע בכגון דא הוא היום בו אירעה התאונה ואילו החלטה לאחר מעשה אינה פועלת למפרע. ביהמ"ש לא קיבל את גירסת המערער בדבר קיומה של החלטה סופית לחזור לארה"ב כבר בשעת התאונה ובנסיבות אלה יש לראות את הדין הישראלי כדין בעל הזיקה האמיצה ביותר למקרה.
ג. משהוחלט כי על המקרה חל דין ישראל נשאלת השאלה אם צריך לפסוק למערער את נזקיו בכל ראשי הנזיקין לפי קנה מידה פנים ישראלי. הכלל ביסוד דיני הנזיקין הוא שיש להחזיר את מצב הנפגע לקדמותו במידה שבכוחו של ממון לעשות כן. לפיכך בכל הנוגע לכאב וסבל זכאי המערער לפיצוי כמו כל תושב ישראלי. אשר להפסד השתכרות בעתיד - יש לבדוק בכל מקרה נתון את המצב בו היה הנפגע נתון עובר לתאונה מבחינת התעסוקה בעבר ובהווה וסיכויי השתכרותו בעתיד. בענייננו לא הוכח שהמערער, אילו השתקע בישראל, התכוון לעבוד, ולו גם חלקית בלבד, בארה"ב. קל וחומר שלא הוכחה תוכנית ממשית בעלת סיכוי מוחשי לעבוד שם. לפיכך צריך היה לכאורה לקבוע את הפסד השתכרותו של המערער לפי קנה המידה הישראלי.
ד. ברם, זאת רק לכאורה, אך למעשה אין הדבר כך. אילו נשאל המערער עובר לתאונה עם איזו ארץ יש לו הקשר האמיץ ביותר היה לפי המשוער משיב כי עם ישראל. אולם בד בבד היה מן הסתם מוסיף כי אין השתקעותו כאן וודאית וכי עודנו שוקל בדבר. האשרה שעל פיה שהה בישראל אמנם מלמדת על הכוונה הרצינית להשתקע כאן, אך היא גם מעניקה לו מעצם טיבה זכות להתלבט בטרם יחליט בדבר סופית. על סמך שיקול זה נראה כי "המעמד" יוצא הדופן של "בעל אשרה א-1" מצדיק גם פתרון יוצא דופן, לפיו מן הראוי לפסוק למערער פיצויים על הפסד ההשתכרות לפי קנה מידה הנע בין הישראלי לבין ארה"ב.
ה. הפיצוי בגין "כאב וסבל" בסך 15,000 דולר נראה מעבר למקובל בקנה מידה ישראלי. המערער התגבר על הפגיעות הקשות ועתה הוא מסוגל לחיות כמעט ככל האדם. הוא עוסק בספורט, נוהג ברכב, לומד ועובד בעבודה קבועה כמתכנת. אין ספק שעברו עליו תקופות קשות עד שהתאושש ונותרה לו נכות צמיתה בשיעור גבוה, אך על אף כל אלה הפיצוי שנפסק עולה במידה לא מבוטלת על המקובל. אשר לפיצוי על אובדן השתכרות - נפסקו למערער 10,000 דולר לשנה למשך שארית חייו ואין בסכום זה כדי לכסות את הפער בין מה שהמערער מרוויח וירוויח כמתכנת בארה"ב במומו ובין ההכנסה שהיתה צפויה לו שם במקצוע שהתכוון לרכוש לפי כושרו האינטלקטואלי. בכל הנסיבות ומכיון שמדובר ב"מצב ביניים" של חוסר החלטה היכן יגור המערער הרי הסכום שנפסק לו נמוך מדי. ברם, כשמקזזים את הסכום הגבוה מדי בגין כאב וסבל והסכום הנמוך מדי בגין הפסד השתכרות אין להתערב בסכום הכללי שנפסק. אין גם להתערב בענין ההיוון כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי.
השופט בייסקי:
אין הענין שלנו מחייב אבחנה אם קביעת שיעור הפיצויים משתייכת לסוגיה של סדר הדין או זו שאלה של מהות. אשר לשאלה דינה של איזה מדינה יש להחיל בתביעות נזיקין שמעורבות בהן יותר ממדינה אחת - קיימת נטייה לסטות ולהתרחק מהפסיקה רבת השנים בה נהגו להחיל את דין המדינה בה אירע מעשה
העוולה משום שהדבר אינו מאפשר להתייחס לזכויותיו, של הנפגע הספציפי. יש להבין את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כי קבע את הפיצוי של אבדן השתכרות על בסיס הדין המקומי כמו בכאב וסבל, אך כשבא השופט לחשב את שיעורו של הפיצוי הוא התבסס על המציאות, היינו כי לאחר הפגיעה בנה המערער מקומו ועתידו בארה"ב, כששהייתו הקודמת בישראל ממילא לא היתה עדיין יציבה וקבועה, והנתונים על אובדן השתכרות בעתיד יתגבשו רק בארה"ב. בהכרח נתונים אלה הם היחידים שעל פיהם ניתן לחשב את הפיצוי הראוי למערער בראש נזיקין זה. אולם אף בהנחה שלענין חישוב שיעור אובדן השתכרות פנה השופט אל הדין האמריקאי, גם לא היה בכך פסול וניתן היה להצדיק זאת מבחינת הגמישות המותרת כדי למוד לנפגע המסויים את הנזק הממשי שנגרם לו בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות והאופייניות לו. במקרה המיוחד שבפנינו כשהנסיבות האישיות של המערער מורכבות מבחינת אזרחותו בעת האירוע ושובו לארה"ב לא נעוץ ברצון לזכות בפיצוי גדול יותר, אלא בשיקול של שיקום ובניית העתיד שם, הדרך בה בחר ביהמ"ש המחוזי היתה מחוייבת המציאות. לא רק משום שארה"ב היא המדינה בעלת הזיקה האמיצה ביותר בנושא זה, אלא הלכה למעשה זה המקום היחידי שם מתגבש ניזקו של המערער וכדי שיזכה לפיצוי הראוי לו בפריט זה ההפסד שם צריך לשמש בסיס לחישוב.
השופט שילה: הצטרף בפסק דין נפרד לדחיית הערעורים עם הבהרות מצדו לגבי הבעיות שהועלו. השופט הסתייג מפסיקת הסכומים שנפסקו בדולרים של ארה"ב שאינם הליך חוקי של המדינה. אין פגם בכך שחישובים הדרושים בהמשך הדיון ייעשו במטבע זר אך לקראת התוצאה המוגמרת יש לנקוב את הסכומים במטבע המדינה וצמוד לדולר לפי השער היציג.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, שילה. עו"ד חוטר ישי למערער, עו"ד ר. רפפורט למשיב. 20.11.83).
בג"צ 364/83 - אבו תמיד צאלח ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*רכישת מקרקעין של מפוני תל מלחתה (העתירה נדחתה).
העותרים הם תושבי תל מלחתה המלינים על צורת הפעלתן לגביהם של הוראות החוק לרכישת מקרקעין בנגב (חוזה השלום עם מצרים). העותרים הלינו על כך שנדרשו לפנות את המקרקעין לפני שניתן להם מגרש לבניה כשהוא מפותח עם תשתית צמודה, וכן על מענקים שניתנו למפונים אחרים כאשר הם לא קבלו את המענקים. העתירה נדחתה. עפ"י לשון החוק אין קשר בין הפינוי לבין המגרש החליפי שצריך להעמיד למפונים עם תשתית של פיתוח. החוק מדבר על פינוי מצד אחד ועל הפיצוי מצד שני ואין להתנות את הפינוי בכך שהמגרש עם התשתית כבר מוכן. אשר למענק מעבר לסכום הקבוע בחוק - זה מענק של חסד לאלה שפינו מרצונם עד לתאריך מסויים ללא שהיה צורך בהתדיינות אתם ומענק זה לא ניתן למפונים שסרבו לפנות את השטח עד לתאריך הקובע. לפיכך אין מקום לטענת הפליה שכן הפליה פסולה מתבטאת בגישה שונה לבעלי נתונים זהים וכזאת לא הוכח כאן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, בך. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עוה"ד א. מינקביץ ונ. מינקביץ לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 23.10.83).
ב.ש. 977/83 - אברהם כהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירת שוד, אשר לגירסת התביעה בוצעה על ידו יחד עם שניים אחרים, כולם רעולי פנים, שפרצו לדירה בלוד ובאיום בנשק נטלו עמהם דברי ערך ומזומנים. טענת העורר היא שאין בידי התביעה ראיות מספיקות כי הוא היה אחד השודדים, שהרי גם המתלוננים אומרים שהשודדים היו רעולי פנים, ומכאן שכלל לא יכלו לראות את תווי פניו וממילא אין כל ערך לזיהוי העורר באלבום תמונות של המשטרה. לטענתו אין הוא מכיר אף אחד מהמתלוננים, ואין משקל לעובדה שלאחד המתלוננים ידוע כינויו של העורר, שכן זהו כינוי נפוץ שרבים מאוד כמותו בשכונה המסויימת. הערר נדחה.
אין ספק שבשלב המעצר כל אדם הוא בחזקת חף מפשע וקיימת תמיד אפשרות שבסופו של דבר יתברר שמעצרו לא היה מוצדק. אולם, אין מנוס משקילת חומרת העבירה המיוחסת לעורר, אשר אם יש לה יסוד במציאות כי אז כרוך שחרורו בסיכון שלומו של הציבור. עובדה היא שאחד המתלוננים טוען כי הוא מכיר את העורר ולמרות שהיה רעול פנים הכיר אותו בודאות עד שהצביע ללא היסוס על תמונתו במשטרה. המתלונן גם ידע את כינויו של העורר ולכאורה אין סיבה הנראית לעין על שום מה יעליל המתלונן על העורר עלילת שווא. כמו כן טוענת התובעת שבידי התביעה להפריך טענת אליבי שהעלה העורר, שמשך 3 לילות, ובהם ליל השוד, שהה בדירת בחורה מסויימת שבשמה נקב. המשטרה ניסתה לאתר את הבחורה באחד משני הבנינים שעליהם הצביע העורר אך לשוא. אם יש בידי העורר נתונים בקשר לאליבי שלו שלא נבדקו כי אז יש לבודקם מיד ואם תאותר הבחורה ותאמת את סיפורו כי אז תהיה בכך ראיה חדשה העשויה להצדיק דיון חוזר בבקשתו להשתחרר. העורר טוען שהמתלוננים עזבו בינתיים את הארץ וטענה זו מן הראוי שתיבדק שכן אם תתאמת יתכן שאכן נשמט הבסיס הראייתי של גירסת התביעה. אולם, בשלב זה די בראיות הקיימות, בנוסף על טענת האליבי אשר לא אומתה, ואולי אף הופרכה, כדי להוות בסיס לכאורי לגירסת התביעה.
(בפני: השופטת בן פורת. המבקש לעצמו, עו"ד גב' לאה מרגלית למשיבה. 24.10.83).
ב.ש. 630/83 - נעמה אליגון ואח' נגד דניאל מוסיוב
*בקשה להבהרת פסק דין (בקשה להבהרת פסק דין - הבקשה נדחתה).
בשעתו ניתן פסק-דין של פשרה על ידי בית המשפט העליון, שבו נאמר "שני הצדדים מסכימים כי סכום המזונות החודשי... יהיה 6500 שקל לחודש. סכום זה צמוד למדד יוקר המחיה אחת לשלושה חודשים מ- 14.8.82". בקשת המבקשים הינה להוסיף לנוסח הנ"ל את המלים "כשהמדד הבסיסי... הוא המדד שהיה בתוקף ביום 14.8.82, הלא הוא המדד של חודש יוני שפורסם ביום 15.7.82". המשיב התנגד לבקשה. המחלוקת כבר התעוררה לפני יו"ר ההוצאה בפועל אשר בהחלטתו דחה את בקשת המבקשים ואף לא מצא צורך לבקש הבהרה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי וערעור זה תלוי ועומד. לכאורה מטעם זה בלבד אין מקום לבקשה שהוגשה לבית המשפט העליון להבהרת העניין. גם אין זו בקשה לתיקון טעות סופר או שגיאה או השמטה מקרית אלא הרבה מעבר לכך. בקשה להבהרת פס"ד צריך שתעשה ע"י יו"ר ההוצאה לפועל כאמור בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל. במקרים מיוחדים אמנם ייתכן ובית המשפט יבהיר או יפרש את פסק דינו מכח סמכותו הטבעית לעשות כן אך העניין שלפנינו אינו נמנה עליהם.
(בפני השופטים: אלון, ברק, ד. לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד ח. אליגון למבקשים, עו"ד בר שלטון למשיב. 1.11.83).
בג"צ 579/83 - דב בן מאיר ואח' נגד שר הפנים ואח'
*המועדים להגשת רשימות מועמדים בבחירות לעיריות (העתירה נדחתה).
העותר הגיש לפקיד הבחירות את מועמדותו לראשות העיר תל אביב וניצב בראש רשימת המערך למועצת העיר. בתקנה שהתקין שר הפנים מכח סעיף 35(ח) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות) נקבעו כימי הגשה של רשימות מועמדים התאריכים 14 ו- 15 בספטמבר 1983, כלומר 41 ו- 40 יום לפני מועד הבחירות שנקבע ל- 25.10.83. לאחר שעבר מועד זה והוגשו רשימות שונות ובחלקן נפסלו מחמת ליקויים שונים, הוציא שר הפנים תקנה חדשה שבה הוסיף לימי ההגשה דלעיל גם את ה- 23 בספטמבר. לטענת העותרים תקנה אחרונה זו בטלה, שכן היא מעניקה הזדמנות למועמדים לתקן פגמים שבעטיים סרב פקיד הבחירות לקבל את רשימותיהם ובכך ניתן פרס לאלה שלא טיפלו בהכנות בזריזות הראויה. כמו כן הם טוענים כי התקנה יוצרת הפליה לטובת סיעות מסויימות וכן כי נפגעו שכן אילו ידעו מראש שיש להם עוד זמן להגשת הרשימה יכלו לשלב ברשימה מועמדים שיש להם כח משיכה. טענה נוספת בפיהם כי המשיב הודרך על ידי שיקולים פסולים, היינו, כדי לפתור משברים בין חטיבות חרות והליברלים שבליכוד בקשר להרכב הרשימות. העתירה נדחתה.
שר הפנים לא הכחיש כי אחת ממטרות התקנה היתה למנוע את המשבר בין חטיבות חרות והליברלים אך הוסיף היו לו שיקולים נוספים, לרבות הצורך להשיב על עתירה שהוגשה לבג"צ בטענה כי שר הפנים לא היה מוסמך לקבוע את יום ההגשה 40 יום לפני מועד הבחירות אלא 33 ימים ממועד הבחירות. ב"כ שר הפנים הבהיר כי בדרך כלל היום האחרון להגשת רשימות מועמדים הוא היום ה- 33 שלפני יום הבחירות, אולם הפעם נוצרה הצטברות יוצאת דופן של ימי חג וימים נוראים בתוך 33 הימים האמורים וצריך היה זמן מספיק לבדוק את הרשימות וניתן לראות בכך מצב ייחודי שלכאורה הצדיק סטיה מהכלל העולה מהחוק. ב"כ המשיב ציין כי רשימות רבות לקו בפגמים, כגון שינוי או מחיקה, ועל כן לא נתקבלו ע"י פקיד הבחירות. בעקבות התקלות הוגשו לבג"צ עתירות לצווים על תנאי נגד שר הפנים שיאריך את המועד להגשת הרשימות עד היום ה-33 שלפני הבחירות ובג"צ נתן צו על תנאי. תוך כדי הוצאת הצו הביע השופט ספקות אם יש לשר סמכות להקדים את המועד. גם דעת היועץ המשפטי היתה שאין הדבר נקי מספק.
בדחותו את העתירה קבע בג"צ בין היתר:
סעיף 35(ח) לחוק הבחירות קובע כי רשימת המועמדים תוגש לפקיד הבחירות "לא יאוחר מהיום ה- 33 לפני יום הבחירות; יום ההגשה שעותיה ומקומה יקבעו בתקנות". אחד השיקולים בפרשנות דבר חקיקה הוא איזה פירוש צודק יותר ואין ספק שרצוי לקבוע כי היום ה- 33 לפני יום הבחירות יהווה תמיד יום ההגשה האחרון כענין שבחובה. פירוש זה יאפשר ידיעה מראש מה פרק הזמן העומד לרשות הנוגעים בדבר להכין את הרשימה מבלי שמחוקק המשנה יוכל להפתיעם במועד אחרון הקודם למועד האמור;
רצוי לקבוע ימי הגשה נוספים, לפני היום ה- 33, כדי שיבדקו הרשימות ותינתן שהות לתקן רשימות שנדחו;
אם עקב הצטברות ימי מנוחה מרובים יהיה יום הבחירות קרוב מדי, יוכל שר הפנים לשקול דחייתן של הבחירות מכח הסמכות הנתונה לו בחוק ואין ספק כי דוחק הזמן לביצוע הפעולות שלאחר הגשת הרשימות עשוי להוות "נסיבות מיוחדות" המצדיקות דחייה כזאת;
המועד הנקוב בסעיף 35(ח) הוא מועד שאין לשנותו ואין לקבוע בתקנות מועד אחר אלא את השעות והמקום במועד הקבוע בחוק;
האמור לעיל אינו מבטל את התקנה הקודמת ואינו מבטל את כל הליכי הבחירות שנעשו על יסוד התקנה הקודמת. יש לראות את התקנה הקודמת לא כבטלה אלא כבלתי שלמה, או לוקה בחסר וליקוי זה בא על תיקונו בתקנה החדשה;
אפילו אם נכונה הטענה כי חלק משיקוליו של המשיב היו פסולים אין זה משנה דבר. כאשר במצוות המחוקק מדובר, יש תוקף לפעולה המקיימת את דברו, גם אם המבצע חושב בסתר לבו להשיג בדרך זו יתרונות פסולים;
אין נפקות לשאלה אם העותרים הוטעו לחשוב שיום ההגשה האחרון הוא יום ה-40 לפני המועד הקובע. החוק העניק להם זכות להגיש את הרשימה ביום האחרון ממש והם רשאים היו לעתור לבג"צ שיצווה על שר הפנים לפעול עפ"י סעיף 35(ח) ויקבע מקום ושעות הגשה גם ליום ה- 33 לפני מועד הבחירות. העותרים גם לא הצביעו על נזק קונקרטי שסבלו מחמת אותה טעות או הטעייה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, י. כהן, טירקל. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד טריינין לעותרים, עוה"ד יאראק ואיזמן למשיבים. 13.10.83).
בג"צ 414/82 - אורה לוין ואח' נגד שר האוצר ואח'
*בקשה לפטור ממס רכוש בטענה שלא ניתן לקבל רשות בניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרות הן בעלות מקרקעין בפתח תקוה בשטח שחלה עליו תוכנית מיתאר שאושרה בשנת 1971 ושעל פיה יעוד החלקות הוא איזור מגורים המותר בבניה. בשנת 1972 החליטה הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, החלטה עפ"י סעיף 77 לחוק התכנון והבניה, להכין שינוי לתוכנית המתאר והודעה על ההחלטה פורסמה בהתאם לסעיף 77 לחוק. עפ"י התוכנית מוצע שינוי יעוד החלקות לשטח ציבורי פתוח ושינוי היעוד יחייב הכנת תוכניות איחוד וחלוקה בהתאם לחוק התכנון. לטענת העותרות, מכח סעיף 77 לחוק, נאסרה כליל הבניה בחלקות מיום הפרסום ועד הפקדת התוכנית ולפיכך הן זכאיות לפטור ממס רכוש חלקי או מלא מכח סעיף 79 לחוק. באפריל 1981 נקבעו תנאים לשטח לפי סעיף 78 לחוק ותנאים אלה לא הגבילו את זכויות העותרות בחלקות. העותרות פנו למשיב בבקשה לקבלת הפטור ולא נענו ומכאן פנייתם לבג"צ. העתירה נדחתה.
סעיף 77 קובע כי אם החליטה הועדה להכין תוכנית מתאר או להכין שינוי תוכניות מתאר או מפורטת תפורסם הודעה על כך ברשומות. סעיף 78 קובע כי אם פורסמה ההודעה, רשאית הועדה (המחוזית או המקומית) לקבוע תנאים שלפיהם ינתנו היתרי בניה וכו' ותוקפם של תנאים אלה יהיה עד לקבלת התוכנית או עד להפקדתה או לדחייתה של התוכנית. סעיף 79 קובע כי משהוגבלו זכויותיו של פלוני בקרקע מכח סעיפים 77 או 78 רשאי שר האוצר לפטרו מתשלום מס וכו'. העולה מסעיפים אלה כי החלטה להכין תוכנית מתאר או תכנית מפורטת או החלטה להכין שינוי בתכניות כאמור, לפני סעיף 77, אינה מספיקה כדי להעניק את הפטור ממסים ולשם כך צריך שהועדה תפעל עפ"י סעיף 78 ותקבע תנאים שלפיהם ינתנו היתרי בניה. אם לא נקבעו תנאים כאמור אין הועדה יכולה להגביל את מתן היתר הבניה ומכיון שכך לא חל סעיף 79.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"דגב' תמר לרנר לעותרות, עוה"ד שמואל צור ואברהם בר למשיבים. 6.11.83).
בג"צ 363/82 - שלמה קנירש ואח' נגד שר החקלאות ואח'
*דרישה להקצאת קרקע ל"בן ממשיך" במושב (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר הראשון הוא בעל משק במושב בארותיים ובנו העותר השני אינו גר בבית אביו. הוא מבקש להכנס לתפקיד שהועיד לעצמו "כבן ממשיך" אך בינתיים הוא גר ברמת גן ועובד בעיר ואשתו אינה מוכנה לעבור למושב אלא אם ימצא פתרון מתאים לבעיית המגורים. עפ"י
הנוהלים במושבים הנמצאים על אדמת המינהל אין מוקצים לבנים ממשיכים חלקות במושבים, אלא עליהם לבנות בית שני על הנחלה של האב. קיימת ועדת חריגים המאשרת הקצאת מגרש לבניית מגורים עבור הבן הממשיך כשאין אפשרות לבנות על נחלת האב בית מגורים נוסף. בענייננו החליט המושב לאשר לבן מעמד של בן ממשיך וכן נתן המלצה להעניק לו מגרש נוסף באשר לדעתו אין אפשרות לבנות על נחלת האב דירת מגורים נוספת. ועדת החריגים בדקה את הענין לגופו והחליטה שניתן לבנות על המגרש דירת מגורים נוספת ולפיכך לא אישרה הקצאת מגרש נוסף בתחומי המושב. העתירה נדחתה.
העותרים העלו טענות מספר נגד החלטות ועדת החריגים אך אין באלה כדי לקעקע את המסקנה שאליה הגיעה הועדה אשר היא מבוססת על חוות דעת של מומחים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, יהודה כהן, שיינבוים. החלטה - השופט יהודה כהןעו"ד ש. בר לב לעותרים, עו"ד ש. צור למשיבים. 1.12.83).
בג"צ 377/83 - כפר יעבץ... בע"מ נגד רשם האגודות השתופיות ואח'
*בוררות לפי סעיף 52 לפקודת האגודות השיתופיות ולפי הסכם (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי באופן חלקי).
המשיבים מספר 3 (להלן: המשיבים) הם חברי העותר שהוא מושב עובדים להתיישבות חקלאית. בשנת 1981 נתגלעו חילוקי דעות בין המשיבים ובין העותר ולפי דרישת המשיבים נקבעה בוררות שדחתה בפסקה את טענות המשיבים נגד העותר. המשיבים פנו לאחר מכן לרשם האגודות השיתופיות (להלן - הרשם), הלה זימן אליו את נציגי העותר ואת המשיבים ובעקבות הפגישה חתמו הצדדים על הסכם בוררות שהוכן ע"י הרשם ובו נאמר בין היתר כי הצדדים מסכימים "לפנות לרשם האגודות השיתופיות שימנה בורר לפי הוראות סעיף 52(2) לפקודה". הרשם מינה בורר ובכתב המינוי צויין כי הוא מתמנה כבורר יחיד ליישב סכסוך "עפ"י סעיף 52 לפקודה". נתקיימו 15 ישיבות בפני הבורר והוא נתן גם החלטות ביניים ואז ביקש העותר לבטל את המינוי ואת כל הליכי הבוררות שנתקיימו לפי סעיף 52(2). נימוקו היה כי נודע לו שלמעשה נפלה טעות בשימוש בסמכותו של הרשם ולא היה מקום לפעול לפי סעיף 52(2) לפקודה. הרשם דחה את בקשת המבקש וקיבל את טענת המשיב כי כל עוד הסכם הבוררות תקף הוא מחייב את שני הצדדים ואין לבטלו. העותר פנה לבג"צ שיורה לרשם לבטל את מינויו של הבורר ואת כל הליכי הבוררות. את עתירתו משתית העותר על האמור בסעיף 52(2) הנ"ל כי "אם קבעו תקנות האגודה שיש להביא בפני הרשם להחלטה כל סכסוך... הרי משקיבל הרשם את הבקשה ליישוב הסכסוך רשאי הוא... להעבירו לבורר...". טענת העותרים היא כי תנאי מוקדם להפעלת סמכותו של הרשם הוא כי תקנות האגודה יכללו הוראה כאמור ומאחר ובתקנות העותר אין הסמכה לפנות לרשם ליישוב סכסוכים לא היה בסמכותו לפעול במסגרת הסעיף הנ"ל.
עמדת הרשם עד לאחר הגשת העתירה היתה כי הבוררות בין העותר ובין המשיבים היא לפי סעיף 52(2). על הקושי המתעורר עקב העובדה שבתקנות העותר לא נקבע שיש להביא סכסוכים בפני הרשם, ניסה הרשם להתגבר ע"י הקביעה, שההסכם שעליו חתמו העותר והמשיבים יכול לבוא במקום הוראה בתקנות האגודה. בכך לא צדק הרשם. תוך כדי הדיון בבג"צ חל שינוי בעמדת הרשם שהסכים כי הבוררות איננה בוררות לפי הפקודה וחלות עליה הוראות חוק הבוררות על יסוד ההסכם הנ"ל. את הסכמת הצדדים לתחולת סעיף 52(2) של הפקודה יש לראות לדעת ב"כ הרשם כהסכמה על אופן ניהול הבוררות, וכשם שרשאים הצדדים
להסכם בוררות לקבוע שמוסד מסויים יהיה בורר ואז הבוררות תתנהל בדרך הקבועה בתקנון של אותו מוסד, כך רשאים להסכים שבוררות תתנהל עפ"י דרכי הדיון הקבועים בסעיף 52(2) לפקודה. העתירה נתקבלה בחלקה.
אין מחלוקת עתה כי הבוררות איננה בוררות לפי סעיף 52(2) אלא בוררות שעל תוקפה או בטלותה יש לפסוק לפי חוק הבוררות ועפ"י דיני החוזים. מכיון שכך ממילא אין כאן ענין שצריך לעמוד לדיון בבג"צ. ההכרעה בטענות העותר כי אין תוקף לבוררות הנדונה היא בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי ועל כן אין בג"צ צריך לדון בענין זה. עם זאת מן הראוי להצהיר בבג"צ שהבוררות אינה בוררות לפי סעיף 52 ואין לתת לעותר כל סעד נוסף בבג"צ מכיון שאין צורך בכך למען הצדק.
אשר להוצאות - מן הראוי היה לחייב את העותר בשיעור ניכר כשיש רגלים לסברה כי העלאת טענת חוסר הסמכות בשלב כה מאוחר לא היתה אלא כדי להתחמק מבוררות זו לאחר שהבורר החליט החלטות שאינן לרוחו של העותר. ברם, אין להתעלם משינוי עמדתו של הרשם בדבר טיבה של הבוררות רק לאחר הגשת העתירה ולפיכך לא נקבעו הוצאות מיוחדות.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, טירקל, גולדברג. עו"ד ו. הרצברג לעותרת, עוה"ד מ. רובינשטיין וא. נמרוד למשיבים. 16.11.83).
בג"צ 524/83 - פטר קלרה נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ואח'
*דרישה להגיש תצהיר בתביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (העתירה נדחתה).
העותרת הגישה לרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תביעה לתגמולי נכות אשר בחלקה נתקבלה ובחלקה נדחתה והגישה ערר לועדת העררים. הועדה ציוותה על העותרת לפרט את כתב הערר בעניינים מסויימים ולצרף תצהיר הדרוש לפי תקנה 4 לתקנות נכי רדיפות הנאצים. תצהיר כזה אם הוא מוגש, ניתן לדרוש את חקירת המצהיר. דעת ב"כ העותרת אינה נוחה מהחלטת ועדת העררים בדבר הגשת תצהיר ועל כך פנה לבג"צ. העתירה נדחתה. תקנה 4 הנ"ל ברורה ומפורשת ולפיה יצורפו לכתב ערר תצהיר לאימות העובדות שעליהן מסתמך העורר. אין בדרישה כזו משום חידוש, שהרי נוהל רגיל וכמעט אחיד בסדרי דין הוא שבעל דין המציג ענין, המחייב התייחסות לעובדות, על דרך בקשה או על דרך ערר - עובדות שלא התלבנו בדיון שהתקיים בדרגה שיפוטית קודמת - עליו לאמת את העובדות בתצהיר. נוהל מקובל ותקין קובע גם כי אדם שהגיש תצהיר אפשר לזמנו לחקירה על תוכן תצהירו. מכאן שהתקנות הנ"ל סבירות ומקובלות ואין יסוד לבוא בטרוניה על מחוקק המשנה שראה טעם להתקינן. אשר לטענה כי התקנת התקנות עומדת בסתירה לסעיף 20 לחוק הקובע כי ועדת העררים תקבע את סדרי הדיון בפניה ואין היא קשורה לסדרי הדין ודיני הראיות - אכן, זה המצב כל עוד לא השתמש השר בסמכותו עפ"י החוק להתקין תקנות בכל ענין הנוגע לביצועו. אך משהותקנו תקנות באשר לסדרי הדין הרי התקנות המיחדות הן המחייבות ולא ההוראה בחוק שכוחה יפה כל עוד לא נקבעו סדרי דין מיוחדים.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. זיינפלדלעותרת, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 14.11.83).
בג"צ 452/83 - אסתר מרכוס נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ואח'
*חקירת מומחה רפואי בתביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (העתירה נדחתה).
העותרת הגישה תביעה להכיר בה כנכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ולאחר שתביעתה נדחתה הן ע"י המשיב והן ע"י ועדת העררים הוחלט ע"י
ביהמ"ש המחוזי להכיר בה כנכה. המשיבים ערערו לביהמ"ש העליון ונקבע כי ועדת הערר יכלה להעדיף חוות דעת רפואית שהוגשה לה על ידי מומחה מטעם המשיב על פני חוות דעת רפואית שהוגשה מטעם העותרת ובהסכמה הוחלט כי ועדת העררים תמנה מומחה רפואי. הועדה מינתה מומחה ומשהוגשה חוות הדעת ביקשה ב"כ הרשות לחקור את המומחה על חוות דעתו. העתירה נגד הזמנת המומחה לחקירה נדחתה. האפשרות להזמין מומחה רפואי לחקירה מעוגנת בתקנה 17 לתקנות נכי רדיפות הנאצים. תקנה זו מאפשרת לצדדים להביא ראיות בפני הועדה והמשמעות היא כי קיימת זכות לכל צד לחקור את עדיו של הצד שכנגד. מכאן שעל אף שביהמ"ש לא קבע בפסק דינו כי בדיון המחודש בפני הועדה יהיה מותר לחקור את המומחה, שנקבע בהסכמת הצדדים, מוקנית זכות זו במקרה הנדון לכל צד.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. זיינפלדלעותרת, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 14.11.83).
בג"צ 439/83 - מיכאלוביץ לאה נגד הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ואח'
*הסמכות לדון בהארכת מועד לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (העתירה נדחתה).
העותרת הגישה תביעה למשיבה לפי סעיף 19 לחוק נכי רדיפות הנאצים להאריך לה את המועד להגשת תביעה. המשיבה הסכימה ובהתאם לכך אושרו ושולמו לעותרת תשלומי קצבאות. לאחר שנקבעו לעותרת אחוזי הנכות הגישה בקשה נוספת להאריך לה את המועד להגשת תביעה שלפיה תזכה בקצבאות נכות לתקופה שמיום 1.4.54 ועד לפנייה הראשונה אל המשיבה. המשיבה דחתה את בקשת העותרת והיא פנתה לבג"צ בענין זה. בג"צ החליט בשעתו כי על העותרת לערור על ההחלטה בפני ועדת העררים. בפני ועדת העררים נטענו על ידי ב"כ המשיבה שתי טענות מקדמיות: כי הערר הוגש לאחר המועדים הקבועים בחוק; כי הערר אינו נתמך בתצהיר כהוראות תקנות נכי רדיפות הנאצים. שתי הטענות נתקבלו ע"י ועדת הערר והעתירה נדחתה. דינה של העתירה להדחות על הסף מבלי להזקק לגופן של הטענות שכן עפ"י הוראות סעיף 17 לחוק נתונה החלטת ועדת הערר לערעור בפני ביהמ"ש המחוזי, ובהתקיים סעד חילופי זה אין שעריו של בג"צ פתוחים לעותרת.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. זיינפלדלעותרת, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 14.11.83).
ע.פ. 644/82 - מיכאל פיצ'חדזה ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בפריצה על יסוד ההחזקה התכופה (ערעורו של המערער הראשון נדחה ושל ארבעת האחרים נתקבל).
בין התאריכים 18.1.81-16 נפרצו מחסנים בנמל התעופה בן גוריון ונגנבו 154 אריזות קרטון שבכל אחד מהם היו ארוזים בחפיסות 10,000 סיגריות מסוג קנט. ביום 6.2.81 נתגלו באחזקתו של המערער הראשון (להלן - המערער) בחנות מכולת שלו ארבעה קרטונים סיגריות וכן נתגלו במקלט הבנין שלושה קרטונים ריקים של סיגריות. באותו יום בשעות אחר הצהריים נתפסו עוד חמישה קרטוני סיגריות שנגנבו בפריצה באחזקתם של המערערים 5-2 (להלן- המערערים), שהם שני אחיו ושני גיסיו של המערער, כאשר נסעו ברכב ונעצרו לאחר מרדף משטרתי. חמשת המערערים הואשמו בביצוע הפריצה והגניבה, כאשר הבסיס להוכחת הפריצה הוא בעצם האחזקה של הרכוש הגנוב ובהלכת החזקה התכופה הקושרת את המחזיקים למעשה הפריצה עצמו. החמשה הורשעו בעבירה הנ"ל ונדונו לשלוש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. ערעורו של המערער הראשון נדחה ושל
ארבעת המערערים האחרים נתקבל וסעיף ההרשעה הוחלף בהחזקת רכוש ביודעין שנגנב בפריצה ועונשם הופחת לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי.
המערער לא התכחש לכך שהחזיק בארבעה קרטונים שנגנבו, אך בשלב הראשון טען כי רכש אותם מפלוני. לאחר שנתפסו המערערים הודה כי הוא החזיק גם בחמשת הקרטונים הנוספים. מסתבר כי לאחר שנעצר המערער לקחו המערערים את חמשת הקרטונים מבית אביו והעמיסו אותם למכונית שנעצרה לאחר מכן. טענתם היתה כי מצאו את הקרטונים וניסו להעביר אותם למשטרה אך ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסה זו. משנמצאו הקרטונים בחזקת המערערים קמה הלכת החזקה התכופה שכן הרכוש שנגנב נתגלה זמן לא רב לאחר הפריצה בחזקת המערערים בנסיבות המעוררות חשד שהם היו הפורצים. במקרה כזה, על הנאשם להסביר בגירסתו, איך וכיצד הגיע הרכוש הגנוב לאחזקתו בדרך שאינה קושרת דוקא את החזקת הרכוש עם גניבתו אכן חובת השכנוע שהנאשם ביצע את העבירה אינה עוברת לנאשם ומוטלת עד סופו של המשפט על התביעה, אולם, העדר הסבר יהווה ראיה משכנעת בידי התביעה בדבר הקשר שבין הנאשם, הרכוש הגנוב, ומעשה הפריצה והגניבה.
אשר למערער - משנדחתה גירסתו וההסברים שהשמיע לסתירת החזקה התכופה לא היו אמינים, הרי שצדק ביהמ"ש כשהרשיעו בעבירת הפריצה והגניבה. עפ"י הראיות מעשה הגניבה לא יכול היה להתבצע ע"י אדם אחד אלא ע"י קבוצת עבריינים וודאי שלמערער היו שותפים לביצוע המעשה. כל אחד מהמשתתפים אחראי לגניבת כל הקרטונים, למרות שאצל המערער נמצא מספר קטן בלבד של הקרטונים.
אשר למערערים 5-2 - גם ההסבר שניתן על ידם לא היה אמין ולכאורה היה מקום להפעיל גם כנגדם את הלכת החזקה התכופה. ברם, מבעד למסך השקרים שבגירסתם מבצבצת ועולה בנסיבות המקרה אפשרות היכולה להתקבל במידה מסויימת על הדעת. לאחר שנערך חיפוש אצל המערער ונתפסו ארבעת הקרטונים נזעקו בני משפחתו להושיעו בכך שיקחו מבית אביו את חמשת הקרטונים האחרים. המערערים ידעו, לפי הנסיבות, שמדובר ברכוש שהגיע למערער שלא בדרך כשרה ומכאן שקיבלו את הקרטונים הגנובים והחזיקו בהם בידיעה שהם גנובים ובידיעה שהגיעו למערער בדרך של פשע. אכן המערערים לא העלו גירסה זו מהצד העובדתי, אך למען מיצוי הצדק מותר להניח לטובתם אפשרות סבירה העולה מכלל נסיבות הענין. לכן מתעורר ספק אם גם המערערים קשורים במעשה הפריצה עצמו וזכותם להנות מספק זה. החלפת סעיף האישום מצדיקה התערבות גם במידת העונש. לפיכך הוקל עונשם כאמור.
(בפני השופטים: ד. לוין, י. כהן, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. קאזיסלמערערים, עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 18.9.83).
ע.פ. 705/82 - נשאת סלים מנצור נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע עפ"י הודאתו בכ-30 מעשי עבירה של התפרצות, גניבה וגניבה בידי מורשה, ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה נסיבות אישיות המצדיקות לדעתו הקלה בעונש ואולם אין בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להצדיק הקלה נוספת בעונש, מעבר לעונש הקל, בנסיבות הענין, שהוטל עליו. ריבוי מעשי העבירה והעובדה שהמערער ביצע חלק
ניכר מן המעשים בהיותו שומר מטעם חברת שמירה ותוך ניצול תפקידו זה לרעה, מצדיקים עונש חמור יותר מזה שהוטל עליו.
(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, טירקל. המערער לעצמו, עו"ד דן שפי למשיב.3.10.83).
ע.פ. 112+143/83 - מדינת ישראל נגד שמעון בנון
*מידת העונש (הברחת סמים מלבנון) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - ערעורה של המדינה נתקבל).
המשיב עבד בחברה שביצעה עבודות בלבנון ובתור שכזה היה בידיו אשור כניסה קבוע לשטח לבנון. באוקטובר 1982 נעצר בשובו מלבנון ונתפס אצלו חשיש במשקל של למעלה מ-7 ק"ג. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על קולת העונש נתקבל. העורר הוא יליד 1957 ומאחוריו הרשעות רבות לרבות הרשעה בעבירת סמים. נסיבות המקרה חמורות ביותר. המשיב ניצל את המצב המיוחד של יחסי ישראל ולבנון, והשתמש לרעה באישור הכניסה ללבנון שניתן לו ע"י רשויות המדינה, כדי להבריח לישראל כמות גדולה של חשיש. גם עברו של המשיב מוסיף משקל לחומרת מעשהו. נוכח כל אלה הקל ביהמ"ש עם המשיב יתר על המידה והחטיא בכך את המטרה של הרתעת עבריינים. היה מקום להחמיר בעונשו של המשיב פי כמה וכמה, אלמלא היתה תקופת ריצוי עונשו קרובה לסופה ולפיכך אין למצות עמו עתה את הדין. יש לקבל את הערעור ולהעמיד את העונש על ארבע שנים מאסר בפועל ללא מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, טירקל. עו"ד רוטמן למערער, עו"ד י. טפיירולמשיבה. 1.11.83).
=ע.פ. 204/83 - דוד ביטון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אינוס) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל ברוב דעות הנשיא י. כהן והשופט ברק כנגד דעתו החולקת של השופט בייסקי).
המערער סייר ברכב של המשמר האזרחי והסיע את המתלוננת ברכבו. שניהם תושבי עיירה אחת והיו ביניהם יחסי ידידות. בהמשך הנסיעה בעל המערער את המתלוננת תוך שימוש באלימות נגדה והורשע בעבירת אינוס. ביהמ"ש דן את המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל ברוב דעות הנשיא והשופט ברק כנגד דעתו החולקת של השופט בייסקי.
לאחר המקרה היו דין ודברים בין שתי המשפחות ובשלב מסויים הוחלט כי המערער והמתלוננת ינשאו אך תוכנית זו לא יצאה לפועל. שירות המבחן המליץ הן בביהמ"ש המחוזי והן בביהמ"ש העליון להעמיד את המערער בפיקוח. הוא היה במעצר תקופה קצרה בלבד ושוחרר בערובה לאחר מתן גזר הדין וביהמ"ש המחוזי דחה את ביצוע המאסר לזמן קצר. ביהמ"ש העליון החליט לדחות את ביצוע עונש המאסר עד לאחר מתן פסק הדין בערעור. בהחלטה על דחיית ביצוע העונש נאמר כי אמנם בדרך כלל אין להעתר לבקשה, כאשר נאשם נדון לתקופת מאסר ממושכת, אולם את המקרה הזה יש לראות כיוצא דופן, בעיקר לאור מערכת היחסים המסובכת ומורכבת בין המערער לבין המתלוננת ומשפחתה, וכן בהתחשב בהמלצת שירות המבחן. המערער הוא כעת בן 20 והעבירה בוצעה לפני שנה וחצי, הוא גוייס לצה"ל באוקטובר 1980 וסיים את שירותו הסדיר וחתם על חוזה לשירות קבע למשך שנה נוספת. בצבא הוא משמש בתפקיד של קצין רכב וזכה לשבחים מפי מפקדיו. לאחרונה החל שירות המבחן בתהליך טיפולי במערער ולדעת שירות המבחן המאסר יחבל בתהליך בניית עתידו במסגרת הצבאית ויגרום לנסיגה במצבו של המערער. התובעת ציינה כי גם היא התלבטה בשאלת המאסר והחליטה
להשאיר ענין זה לשיקול דעת ביהמ"ש, אך לטענתה אין לפטור את המערער ללא כל עונש מאסר.
שופטי הרוב התלבטו לא מעט מה הדרך שבה יש ללכת. קיים במקרה זה ניגוד בין הצורך להרתיע מביצוע מעשים מסוג זה ובין החשש כי שליחתו של המערער למאסר תגרום להרס בהתפתחות החיובית שחלה אצלו ושמעוררת תקווה כי מדובר בכשלון חד פעמי. לא היה מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, לולא העובדה שהמערער היה משוחרר ממאסר מאז ביצוע המעשה ובינתיים הצליח להוכיח את עצמו ושליחתו כעת למאסר תגרום להתדרדרותו, דבר שמהווה נזק לא רק למערער אלא גם לציבור. יש להוסיף שמערכת היחסים בין המתלוננת לבין המערער נותרה מעורפלת ולא הובהרה. בשלב מסויים העידה המתלוננת כי קיימה יחסי מין עם המערער לפני אותו מקרה ואמרה שהיא סולחת לו. בהתחשב בכל הנסיבות אין זה מן הראוי לשלוח כעת את המערער לבית הכלא ולפיכך יש לבטל את עונש המאסר בפועל ולהעמיד את המערער לפיקוח שירות המבחן למשך שנתיים.
השופט בייסקי בדעת מיעוט חלק על כך וסבר שיש לדחות את הערעור. סיכוייו של הנאשם לחזור למוטב הוא אחד השיקולים החשובים בגזירת הדין ומבחינה זו יש מקרים שבהם מוצא ביהמ"ש לפטור נאשם ללא מאסר בפועל מחמת החשש כי המאסר יביא להתדרדרותו ותמנע בעדו חזרה למוטב. במה דברים אמורים - כשהעבירה אינה מהחמורות ביותר ואילו העבירה דנא היא חמורה וגם נפוצה למדי. יש לקחת בחשבון גם בעבירה כגון זו את הנסיבות האישיות של הנאשם, אך גם אם מתחשבים לקולא בכל הנסיבות האישיות, עדיין האינטרס הציבורי מחייב הטלת מאסר בפועל לתקופה משמעותית בגין עבירה חמורה כזו. שירות המבחן חושש כי כליאתו של המערער תהיה לה השפעה מזיקה, אך שיקול זה יכול להשפיע להקלה מירבית בגזירת הדין וביהמ"ש המחוזי כבר מיצה את ההקלה עד תום.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, בייסקי. עו"ד צ. באיער למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 6.11.83).
ע.פ. 283/83 - דוד מסעוד נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהתפרצות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של התפרצות לדירה וגניבת רדיו ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי כאשר המאסר בפועל הוא מרצה בחופף לעונש מאסר של 15 חודשים שהוא מרצה בגין עבירה אחרת. הערעור נדחה. ההרשעה מבוססת על הודאת המערער בביצוע העבירות. תחילה מסר שתי הודעות שבהן הכחיש את המעשה ולאחר מכן מסר הודאה במעשה ותיאר בפרוטרוט את דרך ביצוע הפריצה. כנגד קבלת ההודאה טענה הסניגוריה בביהמ"ש המחוזי כי לא ניתנה מרצונו של המערער, אך העלתה מספר גירסאות הסותרות זו את זו. תחילה נטען שההודאה נמסרה כתוצאה מהבטחה שישוחרר המערער ממעצרו, ובהמשך נטען כי הופעל עליו לחץ ואיום. ביהמ"ש המחוזי דחה את כל הטענות נגד קבילות ההודאה ובכך אין להתערב. אשר לטענה כי לא היה "דבר מה" נוסף להודאה של המערער - ברם ביהמ"ש המחוזי מצא את "דבר מה" בכך שידע המערער את מקום ביצוע העבירה למרות שלא היתה לו כל היכרות קודמת עם המתלונן, וכן נתן תיאור מדוייק של צורת ביצוע המעשה, התואם את הממצאים במקום, וכן שקרים מסויימים של המערער. אשר לעונש - בהתחשב בעברו של המערער ובכך שהעונש חופף עונש מאסר אחר אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, טירקל. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד נ. וייסלמערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 1.11.83).
ע.פ. 402/82 - עלי באקר ונביל חאטר נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
באחד הלילות פגש המערער נביל במנוחה שעסקה בזנות והביא אותה לחדרו ולאחר ששילם לה 300 שקל קיים אתה יחסי מין. לאחר מעשה הציע נביל לשותפו לחדר, המערער, עלי להנות מחסדיה של המנוחה. הם נדברו כי עלי יעשה לקבלת דמי האתנן בחזרה. הוא עזב את החדר ועלה במדרגות המובילות למסעדה שבה עבדו נביל ועלי והמנוחה נשארה בחדר עם עלי. עלי ניסה להביא לכך שהמנוחה תקיים עימו יחסים ללא תשלום והביא לה מהמסעדה סטייק עם סכו"ם. גם לאחר שהמנוחה אכלה היא סרבה להעניק מחסדיה לעלי ללא תשלום נוסף. כתוצאה מכך תקף עלי את המנוחה ובהמשך התקרית דקר אותה בסכין שהיתה שם דקירה בחלל הבטן בעומק של 10 ס"מ. הדקירה לא גרמה למות המנוחה, אלא לאחר הדקירה חנקו אותה. על פי הראיות גזר המערער עלי את צפורניו לפנות בוקר ואילו המערער נביל היו לו מלכתחילה ציפורנים גזורות. המערערים הלבישו את המנוחה והניחו את גוויתה בחצר. למחרת היום נסע נביל לעזה כשהוא נוטל עמו את בגדיו המוכתמים בדם של עלי וכן התכשיטים שהסירו מעל המנוחה. השנים נעצרו ונביל מסר למשטרה הודאה, לאחר שהכחיש תחילה את המעשה. הוא סיפר על תחילת המעשה כאמור לעיל ואילו באשר לחניקה סיפר כי נכנס לחדר וראה את הבחורה שנדקרה בסכין ואותו רגע הבין כי הם נפלו בצרה וצריך לגמור את הענין לפני שהשכנים ירגישו והמשטרה תבוא. אז החל לחנוק את המנוחה וגם עלי בא וחנק את המנוחה מהצד השני וכך נגרם מותה. בביהמ"ש התכחש נביל להודאתו וטען שמי שחנק את המנוחה היה עלי. מאידך טען עלי כי לאחר שדקר את המנוחה נכנס להלם ולא עשה דבר ואילו את מעשה החניקה ביצע נביל בלבד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי השניים חנקו יחד את המנוחה והרשיע את שניהם ברצח. הערעור נדחה.
ככל שמדובר בנביל הרי ישנה הודאתו במשטרה וביהמ"ש לא האמין לטענותיו כי ההודאה נגבתה שלא כדין וקבע כי ההודאה קבילה כראיה. כמו כן היה "דבר מה" מספיק בתמיכה להודאה.
אשר לעלי - קיבל ביהמ"ש את עדותו של נביל בביהמ"ש שלפיה עלי הוא שחנק את המנוחה והיה "דבר מה" נוסף בסימני סריטות של ציפורנים שנמצאו בצווארה של המנוחה, כאשר הוברר כי ציפורניו של נביל היו גזורות בעת המעשה ואילו עלי גזר בצורה חפוזה את ציפורניו בשעת בוקר, ולמעשה מוזר זה לא ניתן הסבר על ידו. כמו כן היתה חוות דעת רפואית כי קיימת סבירות כי שני אנשים עסקו במעשה החניקה.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. גד לעלי, עו"ד נ. צהל לנביל, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 24.10.83).
ע.פ. 428/83 - אלי בוסקילה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בארבע עבירות סמים ונדון לששה חדשים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של 18 חודשים. בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הורה ביהמ"ש כי המאסר החדש יחפוף את המאסר על תנאי שהופעל. הערעור נדחה. הסניגור טען כי לא היה מקום להרשיע את המערער מאחר וההרשעה היתה מבוססת רק על עדותו של שוטר סמוי שהיה מעונין להפליל את המערער כדי להצליח בתפקידו. כן טוען הסניגור כי מכיוון שהשוטר לא הביא כל חומר לבדיקה לא היתה ראיה מספיקה כי החומר היה חשיש. טענות אלה אין לקבל. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בעדותו של השוטר ורשאי היה לבסס את ההרשעה
על דברי עד זה. אשר למהות החומר - העד היה בקיא בחומר זה והוא העיד בבטחון כי החומר היה חשיש. גם במידת העונש אין להתערב. לא היה כל שיקול דעת לביהמ"ש המחוזי ואין גם שיקול דעת לביהמ"ש העליון שלא להפעיל במקרה זה את המאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי ציין בהכרעת הדין כי הסוכן הסמוי פיתה ושידל את המערער לעבור את העבירה ושזהו נוהל פסול ואכן צדק השופט בכך, אך לא יכולה להיות לעובדה זו תוצאה מעשית לגבי ההרשעה וגזר הדין.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, בייסקי. עו"ד מ. פרן למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 6.11.83).
ע.פ. 767/81 - רפי ויצמן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח
(הערעור נדחה).
המערער ואחד אזולאי (שגם ערער אך ערעורו הופרד) הורשעו ע"י ביהמ"ש המחוזי ברצח. עפ"י העובדות שנקבעו היה אזולאי ראש כנופייה בבית שאן שעסקה בסחר בסמים ובעבירות רכוש ועל כנופייתו נימנו עד המדינה חנניה, המערער ואחרים. במסגרת סכסוך בין כנופיות ולאחר שנורו יריות ע"י המנוח לעבר אזולאי וכנופייתו הצליחו אזולאי, המערער והעד חנניה להביא את המנוח אל המזבלה כשהוא קשור באזיקים. עפ"י עדותו של חנניה הושכב המנוח כשידיו כפותות באזיקים ואזולאי החל לחנוק אותו בשרשרת שעה שחנניה תופס את המנוח בגבו והמערער ברגליו. השרשרת נקרעה ואז החל אזולאי להכות בראשו של המנוח באבנים תוך שהוא פונה לשני חבריו ודורש מהם שגם הם ישתמשו באבנים. חנניה הרים אבן וחבט בגבו של המנוח ואילו המערער היכה באבן בראשו של המנוח. אז אמר אזולאי לחנניה "אל תיתן לו בגב, הוא לא ימות כל כך מהר, תן לו בראש אז הוא ימות מהר". בעקבות זאת היכו חנניה והמערער באבנים בראשו של המנוח. לאחר שהלה מת השליכוהו לבור וקברו אותו. ההרשעה מתבססת על עדותו של חנניה שנמצאה לה סיוע בראיות אחרות הערעור נדחה.
אשר לטענה כי לא הוכח שבעת שהמערער היכה באבן בראשו של המנוח עדיין היה זה בחיים - אין להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי שלאחר נסיון החניקה של אזולאי עדיין היה המנוח מחרחר ורק האבנים שפגעו בראשו גרמו למותו. אשר לטענה כי לא הוכחה כוונתו הפלילית של המערער לגרום למותו של המנוח וכי כוונתו היתה שלא להמרות את פיו של אזולאי ושאילמלא פעל כמצוותו היה אזולאי פוגע בו - ישנן אכן ראיות כי אזולאי הטיל את חתיתו על אנשי כנופייתו, ויתכן שהמערער ציית מתוך חשש כי אחרת יבולע לו, ואולם בכל מקרה לא עומדת למערער הגנת "כורח" כשסעיף 21 לחוק העונשין מוציא מכלל הגנה זו עבירת רצח, כשם שלא יכולה לעמוד לו במקרה כזה הגנה של צורך. אין גם בחשש זה של המערער, אפילו היה קיים, כדי לשלול את כוונתו לגרום למותו של המנוח, כפי שכוונה זו נלמדת מהנסיבות. לא זו בלבד שזרק את האבנים כדי למלא אחרי הוראת אזולאי שיש לפגוע בראשו של המנוח ולהחיש את מותו, אלא שאין להניח שהמערער כבר דעת לא ידע את התוצאה הקטלנית העלולה לנבוע מפגיעת אבנים בראשו של אדם, וחזקה עליו כי התכוון לתוצאה הטבעית של מעשהו. יתכן והמערער יכול היה לשכנע כי אין להחיל במקרה זה את החזקה שהוא התכוון למעשהו וכי כוונה אחרת היתה בלבו, אך המערער בחר בגירסה שנדחתה כי לא זרק כלל אבנים על ראש המנוח. משהוכח שמותו של המנוח נגרם מהאבנים שנזרקו עליו שוב אין משמעות לשאלה האבן של מי גרמה למות המנוח, כשכל השלושה פעלו בצוותא חדא בתקיפת המנוח שמת כתוצאה מסתברת מהתקיפה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג.עו"ד רובינשטיין ונוימן למערער, עו"ד לירן למשיבה. 9.11.83).