בר"ע 279/82 - מנהל המכס נגד פאהמה ג'ועבה
*רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי באבעיה של ועדת ערר בענין מע"מ.(בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בע.ש. 62/81
הבקשה נדחתה ברוב דעות השופטים גב' נתניהו ושיינבוים נגד דעתו של השופט ברק) .
בעקבות בקורת שנערכה ב- 1980 בעסקו של המשיב החליט המבקש לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו בסעיף 74(א) לחוק מע"מ והודיע למשיב שהוא מסרב לקבל את הדוחו"ת שזה הגיש במשך השנים 1980- 1976. החייב במס זכאי עפ"י סעיף 74(ג) לחוק לערער על הסרוב לביהמ"ש המחוזי או לערור לועדה לקבילות פנקסים. המשיב בחר באפשרות השניהוהגיש ערר לועדה. בפני הועדה טען ב"כ המשיב כי אין למנהל סמכות לסרב לקבל דוחו"ת שכבר הוגשו לו בעבר וכי הסרוב יכול לחול רק על הדו"ח האחרון לתקופת החדשיים שקדמו לסרובו אם טענה זו בדין יסודה כי אז אין על הועדה להכנס לברור השאלה אם המשיב ניהל פנקסים כדין או לאו. הועדה החליטה להביא שאלה משפטית זו לחוות דעתו של ביהמ"ש המחוזי עפ"י הוראות סעיף 127(ה) האומר כי החלטתה של ועדה בערר תהא סופית, אולם רשאית היא להביא שאלה משפטית לחוות דעתושל ביהמ"ש המחוזי" ביהמ"ש המחוזי נתן החלטה שלפיה צודק המשיב בטענתו ועל כך מבקש המבקש רשות לערער בביהמ"ש העליון. המשיב טען כי אין ערעור לביהמ"ש העליון, לא בזכות ולא ברשות על החלטת ביהמ"ש המחוזי וטענה זו נתקבלה ברוב דעות.
השופטת נתניהו:
א. אין לקבל את טענת המבקש כי הועדה לא היתה מוסמכת להפנות לביהמ"ש המחוזי לחוות דעת את השאלה המשפטית הנדונה. לא מן הדין היה להעלות טענה זו ע"י ב"כ המבקש שכן המבקש הוא שהציע לועדה להפנות את השאלה לחוות דעת ביהמ"ש. ברם, גם לגופו של ענין אין מאומה בחוק המצדיק את פירושה המצמצם של ב"כ המבקש כאילו מדובר בשאלה משפטית שבדיני ראיות בלבד.
ב. צודק ב"כ המשיב בטענתו הטרומית כי החלטת ביהמ"ש המחוזי איננה ניתנת לערעור לא בזכות ולא ברשות, שכן אין זו החלטה אלא חוות דעת שביהמ"ש נתן לועדה להדריכה לצורך החלטתה היא ואילו הועדה טרם החליטה והחלטת הועדה כלל אינה ניתנת לערעור. קיימת אפשרות שהועדה תגיע למסקנה שהמשיב ניהל פנקסים כנדרש בחוק ולא תהיה אז חשיבות לשאלה המשפטית, וגם אין מאומה בחוק המחייב את הועדה לאמץ את חוות הדעת. אם כי ביהמ"ש הנחה אותה שכך תעשה, הרי כוחה המחייב של חוות הדעת יבוא לה לא מתוקף הבעת הדעה ע"י ביהמ"ש המחוזי אלא מתוקף אמוצה ע"י הועדה כהחלטתה של הועדה.
ג. על אף שביהמ"ש המחוזי כינה את חוות דעתו "החלטה", אין לה אלא משמעות של עצה ומסרה היא את הכח המחייב כלפי הצדדים המתדיינים שהוא מסימני ההיכר ומעיקריה של החלטה שיפוטית באין החלטה שיפוטית אין ערעור לא ברשות ולא בזכות שהרי הערעור הוא אמצעי בקרה על החלטה שיפוטית שניתנה ע"י בימ"ש או טריבונל אחר.
ד. דומה הפניית השאלה המשפטית לביהמ"ש עפ"י סעיף 127 הנ"ל לאבעיית עצה עפ"י סעיף 8 של פקודת הבוררות, או להבאת שאלה משפטית המתעוררת במהלך הבוררות בדרך אבעיה לשם מתן חוות דעת על פי סעיף ט"ז של התוספת לחוק הבוררות כשבורר פונה לביהמ"ש להדרכה בשאלה משפטית במהלך הבוררות בטרם נתן את הפסק. השופט ברק (דעת מיעוט):
עצם הביטוי "חוות דעת" בחוק אין בו כדי להצביע על העדר אופי מחייב מהחלטת ביהמ"ש. הועדה חייבת לנהוג עפ"י חוות דעתו המשפטית של בית המשפט. משפסק
ביהמ"ש את דברו מהווים דברים אלה את דין המדינה כלפי הועדה, ולא יעלה על הדעת ששלושת חברי הועדה יגבשו דעה משפטית שונה מזו של ביהמ"ש אשר אליו פנו בשאלה. מכיון שהחלטת ביהמ"ש המחוזי מחייבת את הועדה והיא מכריעה בשאלה שהובאה בפניה, הרי זו מהווה החלטה שניתן לערער עליה בפני ביהמ"ש העליון.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, שיינבוים. עו"ד גב' ל. מרגלית למבקש, עו"ד א. גורן למשיבה. 24.11.83). ע.א.716/81 לאה לוי נגד יהושע לוי ואח'
*חיוב אשה בשפוי עפ"י הסכם מזונות וחיוב הערבים בשיפוי.(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בתיק מ.א. 1621/80 - הערעור נתקבל).
.
בין העוררים נחתם בינואר 1976 הסכם גירושין שאושר בחלקו ע"י ביהמ"ש המחוזי כפסק דין. במאי 1977 אושר על ידי ביהמ"ש הסכם חדש בין ההורים שעל פי תהיה הילדה בחזקת האם והאב ישלם 700 ל"י לחודש למזונותיה של הילדה, צמוד ב-%70 לתוספת היוקר המשתלמת לשכירים. בהסכם נכלל סעיף שיפוי שעל פי תפצה האם את האב על כל סכום שחוייב לשלם מעבר לסכום שנקבע בהסכם ואביה של האשה חתם כערב לאשה באשר לשפוי. ביום 20.1.80 הגישה האם בשם הילדה תביעה נגד האב להגדלת סכום המזונות אשר בעת הגשת התביעה הגיע ל- 1,400 ל"י לחודש.האב מצדו תבע את האם בשמו ובשם הקטינה לשפות אותו על כל סכום שיחוייב מעל ל- 1,400 ל"י. ביהמ"ש פסק כי צרכי הקטינה הם 5,150 ל"י, נכון ליום התביעה, וכי סכום זה יוצמד החל מאותו תאריך למדד ויעודכן אחת ל- 4 חדשים. אשר לחלוקת הנטל בין ההורים פסק כי על האם לשפות את האב בסכום ההפרש העולה על 1,400 ל"י לחודש. פסה"ד בענין השיפוי ניתן נגד המערערת ונגד הסבבתור ערב אך רק האם ערערה. נקודת המוצא של ביהמ"ש המחוזי היתה טובת הקטינה, היינו אם מילוי חובת השפוי תפגע או לא תפגע בצרכי הקטינה ובטובתה. ביהמ"ש קבע כי שכר הנטו של האב הגיע עד 18,000 ל"י לחודש וכי לא תהיה הכבדה על כיסו ועל צרכיו בתשלום של 5,000 ל"י כמזונות לבתו. מאידך פסק כי האם אינה מעוטת אמצעים כפי שהיא טוענת, היא לא צרפה לתביעתה בביהמ"ש תצהיר אימות והרצאת פרטים כנדרש בתביעת מזונות. בעקבות זאת ובשל התרשמותו מעדות האם פסק ביהמ"ש כי האם התחמקה מלגלות את הכנסותיה האמיתיות ולכן אינה יכולה להישמע בטענה שאם תחוייב בשפוי ייפגעו צרכי בתה. מכאן הערעור.
א. אין לקבל את טענתה של המערערת שתביעת השיפוי של הבעל אינה תביעהלמזונות אלא תביעה אזרחית רגילה, ושעל כן לא היה מחובתה לצרף טופס הרצאת פרטים כנדרש בתביעות שעניינן מזונות. שתי התביעות שהוגשו ע"י בני הזוג לשעבר יש בהן משום התדיינות בענין מזונות הקטינה ומן הדין היה לדון בתביעות בסדרי הדין המיוחדים הנוהגים בתביעות מזונות. מכל מקום ביהמ"ש לא ביסס מסקנותיו על אי הגשת הטופס אלא התחשב בעובדה זו בעת שקילת חומר הראיות הכללי. כמו כן צדק ביהמ"ש כי סעיף השיפוי אינו סעיף של סדרי רכוש וממון, ולכן אין ממש בטענת המערערת כי הסעיפים אין להם תוקף באשר לא אושרו על ידי ביהמ"ש על פי חוק יחסי ממון בין בני הזוג.
ב. לגופו של ענין צודקת המערערת בטענותיה כי חובת השיפוי תפגע בקטינה. אין ספק שאב יהודי בישראל חייב לספק את צרכי ילדו הקטין, וזאת גם על פי הדין האישי וגם עפ"י חוק הכנסת. להסכם שיפוי ע"י האשה מתלווה החשש שההסדר עלול להסב נזק ממשי לקטין בכך שיטיל על האם נטל שהוא מעל לכוחותיה. על כן החליט ביהמ"ש העליון בשורה של פסקי דין שאין לאכוף תנאי שיפוי אם יש בהם כדי לפגוע בטובת הקטינים הנוגעים בדבר. הסכם גירושין שבו התחייבה האשה לשפות את הבעל אמנם
אינו בטל ולא בכל מקרה יסרב ביהמ"ש להורות על ביצועו כרוחו וכלשונו, אך ביהמ"ש יבדוק את ההסכם ואת הנסיבות שגרמו לחתימתו בדוק היטב ולא יתן ידו לביצוע כאשר יש באותו הסכם כדי להסב נזק לקטין.
ג. הצדדים העמידו בפני ביהמ"ש העליון את השאלה על מי חל נטל ההוכחה בענין זה כאשר ביהמ"ש המחוזי לא קבע ממצא ברור ביחס למשאבים הכספיים של המערערת. טענת הבעל היא כי כשלון המערערת להוכיח שאין ידה משגת לספק את צרכי הילדה חייב להניע את ביהמ"ש להורות על ביצוע הסכם השיפוי, ואילו טענת המערערת היא שעל הבעל לשכנע את ביהמ"ש כי אין בתנאי השיפוי כדי להסב נזק לקטין. עקרונית צודק ב"כ הבעל בטענתו כי נטל ההוכחה הוא על המערערת. היא חתומה על הסכם שלכאורה הוא בר תוקף ועל כן עליה לשכנע את ביהמ"ש כי ישנה סיבה המצדיקה שלא לבצע הסכם זה. עדיין נשאלת השאלה נטל ההוכחה הזה למה הוא מתייחס ובמה חייבת המערערת לשכנע את ביהמ"ש כדי לזכות בדינה. התשובה היא כי המערערת יוצאת ידי חובתה כאשר על סמך חומר הראיות היא משכנעת את ביהמ"ש כי קיים חשש ממשי שביצוע הסכם השיפוי עלול להסב נזק לקטין ולפגוע בכלכלתו.
ד. בענייננו המערערת מתפרנסת מעבודתה כעוזרת בית. היא לא נתנה הסברים משכנעים ביחס לסכומים שעברו דרך חשבונה אך גם לא הופרכה טענתה כי באותה תקופה אספה כספים לצורך רכישת דירה קטנה למגוריה כאשר לפני כן התגוררה אצל ידידים בחסד. המערערת נסעה לחו"ל והדבר הוזכר ע"י ביהמ"ש, אך הנסיעה מומנה ע"י קרובת משפחה כנטען ע"י המערערת וטענה זו לא הופרכה. בעובדות שצויינו ע"י ביהמ"ש אין כדי להסיר את החשש שכלכלת הילדה עלולה להיפגע עקב ביצוע הסכם השיפוי. אין להתעלם בהקשר זה מהעובדות הבאות: האם צריכה להוציא על הבת סכומים העולים על הסכום שנפסק ע"י ביהמ"ש כמזונות הכרחיים; אין בהסכם הגירושין דבר המעניק למערערת יתרון ממוני מיוחד - נקבע בהסכם הגירושין שהדירה ותכולתה ימכרו והתמורה תחולק בין הצדדים שווה בשווה; לכל אלה מתווספת העובדה שהבעל הינו מבוסס מבחינה כלכלית.
ה. עם זאת יש לתת ביטוי מסויים לספק שכירסם בלב ביהמ"ש בדבר מצבה הכספי האמיתי של המערערת, ע"י כך שייקבע כי המשיב יוכל לחדש את תביעתו לשיפוי בשלב מאוחר יותר. יש תקדימים לכך שביהמ"ש במקרים מתאימים אמנם סרב לממש לאלתר את סעיף השיפוי, אך קבע שהבעל יוכל לנסות ולממש את תביעתו, בהסכמת ביהמ"ש, כאשר יגדל הקטין ולא תהיה קיימת עוד כלפיו חובת תשלום מזונות.
ו. באשר לפסק הדין שניתן נגד הסב בתור ערב - לא הוגש ערעור על ידו ועל כן אין צורך לדון בהיבט זה של פסק הדין. עם זאת מן הראוי לציין כי עפ"י ההלכה דינו של הערב כדין החייב ולא ניתן להטיל חובה על הערב כאשר התחייבותו של הנערב אינה ניתנת לביצוע. כמו כן יש לציין כי כאשר מטעמי מדיניות שיפוטית של טובת הילד אין מפעילים את סעיף השיפוי נגד האם, הרי מכח אותה מדיניות אין לדרוש מהערב את ביצוע חובת הערבות מתוך חשש שהערב יחזור על האם ויתבע לשפותו והדבר שוב יעמיד את הקטין בסכנת מחסור.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך עו"ד י. דרמר למערערת, עו"ד אבנר ימיני למשיבים. 4.10.83).
ב.ש. 1041/83 - מדינת ישראל נגד יום טוב פרנקו
*שחרור בערובה (סחיטה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירה של סחיטה באיומים שנעברה לפני שלוש וחצי שנים וכן בעבירות של יבוא הרואין. בקשת התביעה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נדחתה והערר נתקבל. עבירת הסחיטה נעברה לפני זמן רב ועל כן הבקשה למעצר מבוססת על עבירות הסמים. בכתב האישום צויין כי המשיב קשר קשר עם אחד סרדס על מנת שהלה יביא מטורקיה ק"ג הרואין וסרדס ייבא את ההרואין בעזרת חמותו. האישום מבוסס על הודאתו של סרדס שבינתיים הורשע ונדון לשש שנות מאסר בפועל. נוסף לראיה עיקרית זו מצויות בידי התביעה שיחות טלפוניות שהוקלטו ושמהן ניתן להסיק שהמשיב קשור לייבוא הסם ע"י סרדס. המשיב הכחיש כל קשר עם סרדס בעוד התביעה מצביעה, על יסוד שיחות הטלפון, על הקשרים שהמשיב קיים עם סרדס. נוסף לכך לא היה בפי המשיב כל הסבר כשהוצגו בפניו הראיות שמקשרות אותו לכאורה עם העבירות המיוחסות לו. ביהמ"ש המחוזי ציין כי הראיה העיקרית ודעתו של סרדס פגומה בליקוי מהימנות ממשי ואין בה כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה, ואשר להכחשתו הגורפת של המשיב בענין הכרותו עם סרדס, מציין השופט, כי הכחשה גורפת ואי הצגת הסבר מיידי יכול ויהיו נעוצים בהלם המעצר והחקירה ואינם בהכרח סימן למעורבות בעבירה. הערר נתקבל.
בשלב זה של בקשת מעצר על ביהמ"ש לבדוק אם מצויות ראיות לכאורה ואין הוא יכול לבדוק את מידת מהימנותם של העדים מוסרי ההודעות. החומר המוגש לביהמ"ש הוא בכתב ועל ביהמ"ש להחליט אם לכאורה יש בחומר זה על פניו הוכחה לכאורה. קיומו של חשש בדבר מהימנות הראיות אין בו כדי לפגום במידת ההוכחה לכאורה, אלא אם קיימות סתירות או פירכות הגלויות על פני הראיות, או ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם. בגירסתו של סרדס יש לכאורה כדי לסבך את המשיב בפרשת יבוא הסם, וההסבר של הלם החקירה הוא אפשרי אך לכאורה קשה לייחס התנהגות כזו למשיב שהוא מעורה בעולם העבריינות ובעל עבר פלילי עשיר. מדובר בעיסקת יבוא הרואין בכמות ניכרת, ועבירה חמורה מסוג זה ובנסיבות כה חמורות מעוררת חשש וסכנה שהמשיב יתמיד בה אם יתהלך חופשי.
(בפני: השופט אלון. עו"ד דותן לעוררת, עו"ד מקרין למשיב. 11.11.83).
ב.ש. 999/83 - יוסף זוהר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (אינוס) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירת אינוס וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. העבירה חמורה היא והשאלה היא אם הראיות לכאורה שבידי התביעה מבוססות דיין כדי לעצור על יסודן את הנאשם עד תום בירור דינו. התלונה הוגשה באיחור של שבועיים בערך, איחור שמשקלו עשוי להשתנות עם הנסיבות המתבררות בביהמ"ש. לכאורה יש בכיבוש התלונה כדי להחליש את בנין התביעה, ויש עוד כמה תמיהות. מצד שני, עברו הפלילי של העורר כולל ביצוע מעשה מגונה בכח ועבירת שוד שבגינה נדון לחמש שנות מאסר. על רקע העבר קיים חשש כי מדובר באדם שאינו בוחל באמצעי אלימות כדי להשיג את מטרתו ואלה עשויים להיות מופנים נגד עדים ובראשם המתלוננת. כמו כן גירסתו של העורר אינה עשויה מעור אחד, עובדה שיש בה במידת מה להוסיף נופך של אמינות לראיות התביעה. שיקול נוסף היה לביהמ"ש המחוזי כי מדובר במשפט שעשוי להיות קצר שכן ישנם רק ארבעה עדי תביעה ובהם שלושה אנשי משטרה. סיכומו של דבר, חרף לבטים מוצדקים לכאן ולכאן אמר שופט ביהמ"ש המחוזי את דברו ואין פגם בשיקוליו.
(בפני: השופטת בן פורת. העורר לעצמו, עו"ד ויסמן למשיבה. 7.11.83).
ב.ש. 1018/83 - אהרון וודאוקר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (בעילת קטינה) (הערר נדחה).
העורר נעצר עד תום ההליכים באשמת עבירות של בעילת קטינה ילידת 1972, שבוצעו בין השנים 1983-1980. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. הסניגור טוען שאין בידי התביעה תשתית ראייתית יציבה דייה העשויה להצדיק מעצר עד תום ההליכים. אמנם העורר הודה במעשים המיוחסים לו, אך לטענת הסניגור כתובה ההודאה עברית וידיעתו של העורר את השפה העברית היא קלושה ביותר, ומן הדין היה לנהל את חקירתו בשפתו הוא ומשלא עשו כן, טען הסניגור, יש להתעלם מההודאה. נותרה, לטענת הסניגור, הודעתה של הקטינה שנגבתה ע"י חוקר נוער ומהודעה זו עולה שמדובר בילדה מוזרה המייחסת לכמה גברים קיום יחסים אתה ובהם העורר.
ברור כי פרט למספר עבירות שענשן מאסר עולם, נתונה שאלת מעצרו של נאשם או שחרורו לשיקול דעת ביהמ"ש. השופטת בן פורת מציינת כי חלקה עם אלה הסוברים כי די לעתים בחומרת העבירה בלבד כנימוק למעצר. העובדה שקיימות ראיות לכאורה לעבירה חמורה טומנת בחובה ממילא גם את החשש שנשקפת מהנאשם סכנה לציבור. יחד עם זאת לשקול את מכלול הנסיבות היטב לפני שמגיעים למסקנה אם לעצור נאשם או לשחררו. בענייננו המעשים המיוחסים לעורר מצביעים לכאורה על סטיה מינית ואין צורך לומר שזו עלולה להניעו להמשיך בביצוע מעשים דומים בקטינות אחרות אם ישוחרר.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד גנון לעורר, עו"ד הקר למשיבה. 15.11.83).
ב.ש. 1039/83 - פלונים נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מגע עם סוכן חוץ) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שלושת העוררים שהם קטינים ביקשו לנסוע למצרים כדי להתגייס לשורות אש"ף. הם נקטו בפעולות בלתי חוקיות שונות כדי להשיג שלא כדין דרכונים. השלושה הגיעו למשרד אש"ף בקהיר אך אנשי אש"ף סרבו לגייסם. השלושה גורשו ממצרים ומששבו לארץ הועמדו לדין באשמות של מגע עם סוכן חוץ, התחזות כאדם אחר, יציאה מהארץ שלא כדין, שימוש בדרכון שלא כחוק וקבלת דבר במרמה. ביהמ"ש הורה על מעצר השלושה עד תום ההליכים ועררם נדחה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי העבירות המיוחסות לעוררים ובעיקר המגע עם סוכן חוץ הן חמורות ומצדיקות את המעצר גם אם לוקחים בחשבון שהמבקשים הם נערים בני 17. ביהמ"ש הביע את חששו כי המבקשים עשויים לחזור על מעשיהם ולברוח מאימת הדין. יש לקבל את טענת התובעת כי לנוכח האופי החמור של העבירה קיים חשש סביר שהעוררים יבקשו להמלט מאימת הדין.
(בפני: השופט ברק. עו"ד דלאשה לעוררים, עו"ד גב' ארד למשיבה. 8.11.83).
ב.ש. 1054/83 - שער חמד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (מעשה סדום) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הוא בן 26 והמתלונן הוא יליד נובמבר 1967. העורר הואשם כי בסוף אוגוסט ובאמצע ספטמבר 1983, היינו כאשר המתלונן היה קטין שלא מלאו לו 16 שנה, עשה העורר בקטין מעשה סדום ושורה של מעשים מגונים וביהמ"ש הורה לעצור אותו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טוען כי לא מדובר בניצול תמימותו של הקטין שהרי הקטין עצמו היה מעונין במעשים והוא היה כבר סמוך לגיל 16. כן ציין הסניגור שאין לעורר הרשעות קודמות וכי לא קיים חשש של השפעה על עדים. אין לקבל טענות אלה. בהודעתו מודה העורר כי ביצע מעשה סדום בקטין, אלא שלטענתו לא עשה זאת בכח והקטין ביקש זאת ממנו. לדבריו סיפר לו הקטין שהוא בן 16 וחצי. מאידך, בהודעת הקטין נפרשת יריעה של מעשים המיוחסים
לעורר הן בדבר שימוש בכח בביצוע מעשה סדום והן בביצוע מעשים מגונים. ביהמ"ש שידון לגופו של ענין יחליט בדבר מהימנות הגירסאות השונות ובשלב זה ברור שיש מספיק ראיות לכאורה בידי התביעה. היחס לחיי מין שלא כדרך הטבע בין שני אנשים מבוגרים, כשהדבר נעשה מרצונם, ומדיניות הענישה בעבירה זו, שנויים במחלוקת ואין המדינה נוהגת להביא בפלילים בעבירה זו. אולם כשמדובר בקטין, שהסכמתו למעשה כגון זה אינה הסכמה ורצונו אינו רצון, יש לראות בעבירות הנ"ל מעשה חמור של פגיעה בכבוד האדם, מעשה שעלולות להיות לו השלכות חמורות לבריאותו הנפשית ועולמו הרגשי של הקטין. העורר הוא בן 26, וגם אילו היה הקטין בן 16 וחצי, כפי שחשב העורר לגירסתו, מחייב פער גילים זה להתייחס למעשה בחומרה רבה. בעבירות של אלימות גופנית חמורה, כאשר קיימת ראיה לכאורה, יש לעצור את הנאשם עד תום ההליכים.
(בפני: השופט אלון. עו"ד ריכטמן לעורר, עו"ד לירן למשיבה. 13.11.83).
ע.פ. 455/83 - מוחמד תורכמאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (הערעור נדחה).
המערער בא אל עיסקו של קשיש כבן 80 וחטף מכיסו כ- 3,000 שקל ונמלט מהמקום. כעבור שלושה שבועות חזר ובא לאותו מקום והפעם תוך שימוש בכח ואיומים נטל מידיו של הקשיש 1,000 שקל. לגבי המקרה הראשון הורשע המערער בגניבה ואילו באשר למקרה השני הורשע בעבירה של שוד. ביהמ"ש גזר למערער בגין עבירת השוד שנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי ובגין מעשה הגניבה ששה חדשים מאסר בפועל שמתוכם ארבעה חדשים מצטברים כך שעל המערער לרצות 28 חודשי מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי העונש חמור מדי הן מעצם שביהמ"ש לא התחשב בכך שמדובר בסכומים זעומים יחסית והן משום שהטיל על שני המעשים עונשים נפרדים. אין להתערב בגזר הדין שכן העונש מתון מאוד לאחר שהשופט נתן דעתו לכל הנסיבות המקילות. אין זה מקרה שבו יש להטיל עונש אחד על שני מעשים, שכן מדובר בשתי עבירות שהתבצעו בתאריכים שונים ואינם מהווים חלק ממעשה אחד. זאת ועוד, השופט התחשב בכל זאת שמדובר בעבירות שנעשו כנגד אותו אדם ועל אותו רקע, ולכן חפף חלק משני המאסרים.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עוה"ד קודסי ואבזק למערער, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 21.11.83).
ע.פ. 463/83 - יאסר גיבאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הודעות סותרות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ואדם אחר (להלן - פלוני) הובאו יחדיו לדין על גניבת ששה שקי קמח. המערער הודה במעשה ונענש ולאחר מכן נקרא להעיד נגד פלוני שלא הודה במעשה. בשלב זה שינה את גירסתו שינוי מהותי, תוך סתירת דבריו בהודעה שמסר למשטרה והתוצאה היתה שפלוני זוכה בדין. בגין מסירת הודעות סותרות ועדות שקר נדון המערער ל- 12 חודשים מאסר בפועל ו- 12 חודשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הדגיש את עברו הנקי של המערער וכן כי היה נתון ללחצים מצד משפחתו של פלוני. דא עקא שטענה אחרונה זו כלל לא הועלתה בטעון של המערער לעונש לפני גזר הדין. לפי הנאמר בפרוטוקול פעל המערער כפי שפעל "ברצונו לעזור לחברו". העבירות של שיבוש הליכי משפט בכלל ומסירת עדות שקר בפרט, חמורות הן ומן הראוי שיגזר עונש ההולם את חומרתן. אמנם בהתחשב בעברו הנקי של המערער אין לומר שהעונש שנגזר הוא קל, אך אין הוא חורג מהמידה ההולמת את המעשים שביצע.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ביסקי, ד. לוין. עו"ד חגג למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 10.11.83).
ע.פ. 82/83 - משה ליפה ריידלר נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהחזקת כלי פריצה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בקשירת קשר לבצע פריצה ובהחזקת כלי פריצה ונדון לשנה אחת מאסר בפועל וכן הופעלו 15 חודשים מאסר על תנאי, שמחציתם יהיו חופפים. הערעור נדחה. ההרשעה מבוססת על עדותו של מי שהיה שותפו לעבירה ואשר הודה והורשע בעבירה זו. ביהמ"ש מצא סיוע לעדותו של השותף בכך שהשוטר שעצר את המערער בדרכו למקום בו התכוון לבצע פריצה, מצא בידיו מברג להקלת הפריצה והמערער זרק את המברג, ברח מהמקום ונתפס תוך מרדף. המערער טוען כי שותפו היה כביכול מודיע משטרתי ועל כן הוא פסול לעדות או אין לסמוך על עדותו. לא הובאה כל ראיה כי מדובר במודיע משטרתי והרי אותו שותף הורשע בעצמו ודינו נגזר. ואולם גם אילו היה ממש בטענה, לא היתה מניעה לבסס את ההרשעה על דברי אותו עד, ובלבד שדבריו נמצאו אמינים וכן היה סיוע לעדותו. עוד טוען המערער כי צריך היה להעמידו לדין בבימ"ש השלום ולא בביהמ"ש המחוזי אולם בין האישומים היה גם אישום של קשירת קשר לבצע פשע לפי סעיף 499 לחוק העונשין ועבירה זו היא בסמכות ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, טירקל. המערער לעצמו, עו"ד י. בן אור למשיבה. 15.11.83).
ע.פ. 679/82 - גבריאל רווח נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פציעה ביריות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נשוי מזה מספר שנים ובחיי בני הזוג חל משבר. האשה עזבה את הבית והלכה להתגורר בבית הוריה יחד עם הילדים. לטענת המערער סרבה אשתו לאפשר לו לראות את ילדיו. באחד הימים בא לבית הורי האשה והביא עמו אקדח כשהוא מכוון את האקדח אל אשתו. היא נמלטה לחדר השרותים וסגרה את הדלת. המערער ירה יריה אל עבר הדלת והכדור חדר פנימה ובנס לא נפגעה האשה. חותנתו ניסתה למנוע יריות נוספות ותוך כדי מאבק נורתה יריה שפגעה ברגלה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער חמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. יש להתייחס בחומרה רבה למעשהו של המערער אשר למזלו לא נגמר בתוצאה חמורה יותר. גם בנסיבות כפי שהועלו ע"י הסניגור אין לומר שהעונש חמור מדי. למערער עבר פלילי ובכללו עבירות של אלימות המראות על תכונה פלילית שיש לשים לה סכר.
(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, טירקל. החלטה - השופט כהן. עו"ד ד. גולן למערער, עו"ד גב' ר. רביןלמשיבה. 15.11.83).
ע.פ. 249/83 - מדינת ישראל נגד פנחס ומאיר בן שבת
*קולת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיבים, שהם אחים, הורשעו במספר רב של עבירות התפרצות גניבה וגרימת נזק לרכוש. המשיב השני הורשע במספר יותר גדול של עבירות. ביהמ"ש המחוזי דן את המשיב הראשון לתשעה חדשים מאסר בפועל ו- 15 חדשים מאסר על תנאי ואת המשיב השני ל- 18 חודשים מאסר בפועל וכן הפעיל נגדו שני עונשים של מאסר על תנאי האחד של תשעה חדשים והשני של 4 חדשים כשהם חופפים בינם לבין עצמם וחופפים את העונש החדש כך שלמעשה על המשיב השני לרצות 18 חודשי מאסר. הערעור על קולת העונש נתקבל.
לחובתו של המשיב הראשון רשימה ארוכה ביותר של הרשעות קודמות ונוכח הרשעותיו הקודמות נראה שהעונש קל עד כדי כך שהדבר מחייב התערבות בו וזאת גם אם מביאים בחשבון שבמשך תקופה מסויימת לא עבר עבירות וגם בהתחשב בכלל שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין כפי שהערכאה הראשונה היתה אמורה לעשות. אשר למשיב השני - הרשעותיו הקודמות אינן כה רבות כמו של אחיו, אך לא היה יסוד לחפוף את עונשי המאסר על תנאי עם העונש שהוטל עליו בתיק זה. יתכן והיה מקום אף
להחמיר בעונש המאסר של 18 חדשים אך בימ"ש שלערעור אינו ממצה את הדין עם הנאשם. בכל הנסיבות יהיה עונשו של המשיב הראשון 15 חדשים לריצוי בפועל בנוסף למאסר על תנאי, ועונשו של המשיב השני יהיה 18 חדשים כפי שנקבע, אולם המאסר על תנאי שהופעל יהיה אמנם חופף בינו לבין עצמו אך יהיה מצטבר לעונש המאסר שהוטל בתיק זה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד ליבני למערערת, המשיבים לעצמם. 27.10.83).
ע.פ. 199/83 - אברהם זיסו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע כ- 20 עבירות של מרמה, זיוף, גניבה, משיכת שיקים ללא כיסוי והתחזות כאחר, העבירות נמשכו כשלוש שנים ובהן הוציא המערער מקרבנותיו מאות אלפי שקלים. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הפעיל שני מאסרים על תנאי המסתכמים ב- 21 חודשי מאסר וקבע כי מאסרים אלה יצטרפו אל המאסר שנגזר. בגזרו את הדין התחשב ביהמ"ש המחוזי לקולא בכך שחלק מהסכומים שגנב המערער הוחזרו וכן כי המערער הודה באשמה ועוד נימוקים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור ציין כי העונש בגין העבירות החדשות אינו חמור כשלעצמו אך לדעתו צריך חלק מהמאסר על תנאי שהופעל לחפוף את המאסר החדש. הסניגור מציין כי המערער החליט לסיים את חיי העבריינות, הודה בשורה של עבירות שהיו רק בשלבי חקירה וכן ציין את התנהגותו הטובה בבית הכלא המצביעה על נחישותו לחזור למוטב ונכונותו של שירות המבחן לטפל במערער לקראת שחרורו מהכלא. דא עקא, לא רק כי מספר העבירות רב והסכומים שנגנבו גדולים, אלא שבעבר ניסו בתי המשפט דרכי טיפול שונות במערער ובהזדמנות קודמת אף קוצרה תקופת המאסר שנגזרה כדי לאפשר למערער ליהנות משרותי קצין המבחן אך הדבר נכשל והמערער לא התמיד בקשריו עם שרות המבחן. הרשעותיו הקודמות של המערער רבות ומלמדות על רציפות דרכו העבריינית. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, טירקל. עו"ד אמיר למערער, עו"ד גב' רבין למשיבה. 15.11.83).
ע.פ.267/83 - רוזה חפץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת עובד צבור) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בגין תקיפת עובד ציבור והעלבתו נדונה המערערת לשלושה חודשים מאסר בפועל, תשעה חודשים מאסר על תנאי ותשלום קנס של 5000 שקלים. למערערת הרשעות קודמות חמורות ובכללן תקיפות שוטרים. בנסיבות רגילות לא היה מקום להתערב במידת העונש שכן בית המשפט המחוזי נהג עם המערערת במידת הרחמים. אולם בנסיבות המקרה נתקבל הערעור. זאת על שום שהוברר כי המערערת נמצאת בחודש השביעי להריונה ויש סיבוכים בקשר להריונה. בהתחשב בכך הוחלט לבטל את המאסר בפועל ובמקום זאת יתווסף קנס של 25000 שקלים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, טירקל. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד קרביס למערערת, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 5.12.83).
ע.פ. 367/83 - אורי בן שלום כהן נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (גרימת מוות תוך נהיגה בזמן שכרות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי נהג בהיותו שיכור, סטה ממסלולו, עלה על מדרכה ופגע באשה ובתה. האם נהרגה והבת נפצעה קשה. בית המשפט המחוזי דן את המערער ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. בית המשפט המחוזי שקל היטב את כל
הנסיבות לחומרא ולקולא. הנסיבות לקולא היו רבות ומשמעותיות, והן כי המערער גדל בתנאים קשים וסבל לא מעט והצליח שלא להיגרר לחברה עבריינית, הוא אב לארבעה ילדים וזה מאסרו הראשון. מאידך, מעשהו של המערער חמור ביותר בנסיבותיו ובתוצאותיו, ובכך שותף הוא לעברייני תאונות דרכים זורעי קטל. המערער היה במצב של שיכרות דבר שמחמיר במיוחד את המעשה אשר ביצע, הוא בעל עבר עשיר בזלזול בחוקי התנועה ועונש מאסר של 18 חודשים מופלג בקולתו, ורק משום שהמדינה לא ערערה אין בית המשפט רשאי להחמיר.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עו"ד וויסמן למערער, עו"ד ח. לירןלמשיב. 20.11.83).
ע.פ. 471/83 - פואד עבד אל פתח נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקבלת סחורה גנובה (הערעור נתקבל).
המערער נשכר כדי להוביל במשאיתו סחורה אשר לא ידע טיבה בעת שנשכר. הוא הוזמן לשעות הבוקר המוקדמות למוסך, ושם העמיס יחד עם אחרים קרטונים לתוך משאיתו. לא ניתן היה להסיק, לאור הראיות שהיו בפני בית המשפט קמא, כי בעת שהעמיס את הקרטונים יכול היה המערער לדעת שמדובר בסחורה שהושגה בדרך של עבירה. מדברי מזמיני הרכב לא ניתן היה להסיק כי מסרו לו או רמזו לו שיש משהו בלתי כשר בהובלה שביקשו לבצע. נותרת השאלה אם הסיק המערער מתוך כלל נסיבות המקרה כי הוזמן לבצע מעשה בלתי כשר, או, במלים אחרות, אם ניתן ליחס לו "עצימת עיניים" מפני הנסיבות כהוויתן. בית המשפט קמא סבר שיש להרשיע את המערער והערעור על כך נתקבל. אין לומר כי המערער הסיק בנסיבות המקרה שמדובר במעשה בלתי כשר, ומכל מקום צריך היה כל ספק בענין זה לפעול לטובת המערער.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. עו"ד גת למערער, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 6.12.83).
ע.פ. 333/83 - מדינת ישראל נגד מוחמד שתאה
*קולת העונש באחזקת נשק ודרך הפעלת מאסר על תנאי (הערעור נתקבל).
המשיב הורשע באחזקת נשק וגרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. כן הפעיל בית המשפט מאסר על תנאי של 21 חודשים שיחפוף את המאסר החדש. הערעור על גזר הדין נתקבל. המדינה טוענת שבית המשפט הקל עם המשיב יתר על המידה בהתחשב בנסיבות המקרה ועברו של המשיב. אכן, המקרה חמור, שהרי מדובר בשימוש בנשק ונסיבות אשר רק בנס לא נסתיימו באסון אלא בפציעה בלבד, אולם אין בית המשפט שלערעור בוחן את מידת העונש על פי אמת המידה אותה צריכה ליישם הערכאה הדנה בענין, ואין בית המשפט שלערעור נוהג להתערב במידת העונש, אלא אם כן מתגלית סטיה מהותית לחומרא או לקולא. מכאן כי המסקנה שבית המשפט קמא הקל עם המשיב במידת מה, אין בה כדי להצדיק התערבות.
מאידך שגה בית המשפט כאשר הפעיל את המאסר על תנאי באופן חופף. הכלל הוא כי עונש מופעל מצטבר לעונש שהוטל בגין העבירה החדשה, אלא אם כן החליט בית המשפט, מטעמים שיירשמו, כי התקופות יהיו חופפות. בענייננו ביסס בית המשפט את החלטתו לחפוף את העונשים על כך שהמאסר על תנאי הוטל בשל עבירת סמים שהיא שונה במהותה מן העבירות הנדונות. נמוק זה אינו מתיישב עם מגמתו וכוונתו של המחוקק. החוק אינו קובע שהצטברות המאסר על תנאי המופעל לעונש העיקרי תהיה תוצאה עונשית המיושמת רק כאשר יש זהות בעבירות שבגינן הוטלו עונשי המאסר השונים. כל מקרה חייב להיבדק לאור נסיבותיו העובדתיות והן המנחות בכגון דא. כשמדובר בשני הליכים פליליים על פשעים חמורים, נשיאת סמים מצד אחד ונשיאת נשק וחבלה חמורה מצד שני, אין לראות בכך כשלעצמו שמדובר בפשעים שונים עילה
להחפפת העונשים. מטרת המאסר על תנאי להרתיע את העבריין שלא יחזור לסורו. אם העבירה הנוספת היתה הפרת התנאי המפעיל את המאסר, אין לרוקן את כוונת המחוקק מתוכנו באופן שיהיה בו כדי להפוך את התנאי שהופר למעשה לתנאי שלא הופר. לפיכך יש לקבוע כי מתוך המאסר על תנאי שהופעל יהיו אחד עשר חודשים מצטברים ועשרה חודשים חופפים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ח. לירן למערערת, עו"ד נחמן גולדברג למשיב. 4.12.83).
ע.פ. 523/83 - אלקן וגבקר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת סוהר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער מרצה עונש מאסר ממושך בכלא שאטה ועקב סכסוך עם סוהר ותקיפתו נדון לששה חודשים מאסר בפועל ובית המשפט הורה כי העונש יצטבר למאסר אחר שהמערער ריצה אותה שעה. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המערער טען כי הסכסוך עם הסוהר מקורו באי הבנה שבעקבותיה באה הנחתת המכה מצד המערער. שמירת המשמעת חיונית כדי לאפשר לסוהרים לקיים את משטר החיים המבטיח את שלום האסירים, אך במקרה דנן, מדובר באדם שיתכן ונקלע לעבירה בשל אי הבנה, ואין גם להתעלם מכך שהמערער כבר מרצה עונש מאסר ממושך. בנסיבות אלה הוחלט כי המחצית של העונש החדש תהיה חופפת והמחצית מצטברת.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' רבקה לוי למשיבה. 6.12.83).
ע.פ. 593/83 - גדי ורקשטל נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
נגד המערער התנהל משפט בעבירה של תקיפה חבלנית. תוך מהלך המשפט הגישה התובעת לבית המשפט מזכר בכתב של איש משטרה אשר לפיו נקט המערער בפעולות שונות כדי להשפיע על עדים. במזכר נאמר גם כי כלפי המערער תלוי ועומד מאסר על תנאי בשל עבירת תקיפה. בעקבות המזכר ועל יסוד בקשת התביעה הורה בית המשפט על מעצר המערער לצורכי חקירה בעבירה של השפעה על עדים. אחרי הגשת המזכר והוצאת צו המעצר טען הסניגור כי על השופט לפסול את עצמו מהמשך הדיון, בית המשפט סירב והערעור על כך נתקבל.
הטענה כי המערער ניסה להשפיע על עדים איננה חלק מן האישומים המתבררים בבית המשפט אלא מעשה נפרד ונבדל שבוצע, אם בוצע, לאחר המועד שבו הוגש כתב האישום. לא היה על כן מקום להעלאת הענין בפני השופט. הדברים שהובאו בפני השופט היה בהם כדי להעמיד את בית המשפט על שניים אלה: ראשית כי המערער חשוד בביצוע עבירה נוספת שנית, כי עונש על תנאי תלוי ועומד נגד המערער. הפגם שבהבאת הנתונים בפני בית המשפט מתחזק עקב העובדה שלשניהם זיקה למשפט המתנהל, היינו האישומים שבהם מדובר הם מאותו סוג. בעקבות הבאת הדברים לידיעתו הורה השופט על מעצר המערער, היינו, לא היה מדובר על השמעת דברים בעלמא, אלא על העלאת טענה שחייבה התייחסותו הענינית של השופט.
בית המשפט העליון פסק בעבר כי חוק סדר הדין הפלילי איננו מחייב הפרדה פרסונלית בין השופט הדן בהוצאת צו מעצר בשלב החקירה לבין השופט הדן במשפט לגופו, אולם במקרה שלפנינו לא מדובר על מעצר לפני הגשת כתב אישום, אלא על מעצר תוך כדי מהלך המשפט ועקב העלאת טענות עובדתיות אשר יכולה להיות להן השלכה על המשפט. השופט אמון על כך שעצם הגשתו של כתב אישום אין בו כדי ללמד מאומה ועל התביעה להוכיח את כל שנטען בכתב האישום. לא כן הדבר כאשר מועלות טענות עובדתיות תוך כדי מהלך הדיונים. אכן, חזקה על השופט שידע להתעלם מן החומר
הבלתי קביל שהובא לידיעתו, אך בכך לא די, כי חשובה גם מראית פני הצדק. הנאשם לא יוכל להשתחרר מן התחושה כי לשופט סופק מידע שעשוי להיות לו השלכה על גיבוש דעתו בכל הנוגע למשפט. לפיכך יש לקבל את הערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גולדברג למערער, עו"ד גב' י. טפירו למשיבה. 11.12.83).
בג"צ 478/83 - לורה יקיר נגד שר המשטרה ואח'
*המנעות המשטרה מהגשת כתב אישום עפ"י תלונת העותרת (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל לאחר שהעותרת באה על סיפוקה).
העותרת הילוותה כ- 40,000 שקל בחודש יוני 1981 לאחד בשם ג'נו, שוטר לשעבר במשטרת עכו. הכסף נמסר בנוכחות מעבידה של העותרת שהיא עובדת סעד. היא קבלה מג'נו סידרה של שיקים דחויים להבטיח החזרת ההלואה והשיקים לא כובדו. לטענת העותרת הוכתה ע"י ג'נו והמעביד שלה והתלוננה על כך במשטרה, ובמקביל לכך התלוננה על אי כבוד השיקים על ידי ג'נו. התלונה הוגשה ביום 6.1.82 ומאז ועד יום 29.7.83 נדחתה העותרת ע"י המשטרה בלך ושוב כשהיא ביקשה כי יוגש כתב אישום נגד ג'נו. מאחר שכך פנתה לבג"צ. חודשיים לאחר הפניה לבג"צ הוגש כתב אישום נגד ג'נו ולטענת ב"כ המשיבים חל עכוב בהגשת כתב האישום מחמת קשיים באתור עדים, קבלת מסמכים וכיוצ"ב. על פני הדברים קשה לקבל הסברים אלה, ובמיוחד כשמדובר בתחנת משטרה לא גדולה כמו משטרת עכו. ברם, כיוון שבינתיים הוגש כתב האישום יש לבטל את הצו על תנאי. העותרת ביקשה הוצאות ואין ספק כי היא זכאית לכך. העתירה אמנם נדחית כי העותרת באה על סיפוקה אך בנסיבות הענין יש לחייב את המשיבים בתשלום הוצאות.
(בפני השופטים: אלון, י. כהן, טירקל. החלטה - השופט אלון. העותרת לעצמה, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבים.28.11.83).
בג"צ 740/83 - בני קרוטורו נגד ראש הוצאה לפועל באר- שבע ואח'
*עתירה לבג"צ לפני מיצוי דרכים אחרות (העתירה נדחתה).
העותר חוייב לפני שנים לשלם לילדי המשיבה מזונות ומשכורתו עוקלה לתשלום המזונות. לטענתו הגיעו הילדים לגיל בגרות ואינו חייב עוד לשלם להם מזונות ולפיכך עתר לבג"צ שיורה למשיב לבטל את העקול. העתירה נדחתה. העותר לא פנה ליו"ר ההוצאה לפועל לפני שפנה לבג"צ ובכך עשה "שימוש לרעה" בזכות לפנות לבג"צ. אם צודק העותר בטענתו שהילדים הם כבר בגירים כי אז אין ספק שראש ההוצל"פ היה מקבל את בקשתו ומבטל את העקול, אך העותר לא פנה אליו בכלל. כיון שכך אין לקבל את העתירה. מכח תקנות סדר הדין בבג"צ חוייב העותר לשלם הוצאות לטובת המדינה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, בייסקי, גב' נתניהו. 8.12.83).
בג"צ 49/83 - המחלבות המאוחדות בע"מ נגד המועצה לענף חלב ואח'
*הענקת סובסידיות בענף החלב (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת היא בעלת מחלבה אשר בתקופה הרלבנטית עסקה ביצור חלב ומוצריו ובשיווקם. ענף החלב מתוכנן ובין היתר, במסגרת התכנון, נקבעים מחירים מקסימליים לחלב ומוצריו ומאידך מוענקות סובסידיות ליצרנים לכסות את ההפרש בין מחירי העלות לבין המחירים הנקבעים. הסובסידיות ניתנות לחלב ומוצרים מסויימים, ולא ניתנות למוצרים כגון גלידות, ממתקים וכדומה. בתקופה הנדונה מכרה העותרת לחברת טנא חלב לייצור גלידה, ובגין חלב זה בקשה העותרת סובסידיות והמשיבים סרבו להעניק לה. העתירה לבג"צ נדחתה.
מאז שהמשיבים כתבו לעותרת כי לא תקבל סובסידיות לחלב המשווק לחברת טנא ועד הפנייה לבג"צ עברו כשלוש שנים. כיוון שכך יש לדחות את העתירה כבר מן הטעם של שיהוי. טוענת העותרת שמדובר בזמן קצר שעבר וכן כי סכומי הסובסידיות שנוכו אז מחשבון העותרת היו קטנים וכי היו מגעים רצופים בין בעלי הדין ולכן לא פנתה לבג"צ.
אין באלה כדי לסייע לעותרת. בג"צ לא קבע אומנם מסמרות בדבר אורך התקופה הנדרשת לחסימתה של עתירה מחמת שהוי, ואף קיימת נטייה שלא להחמיר עם עותרים כשהעיכוב נגרם בשל נסיונות למצות אפשרויות פתרון מחוץ לכתלי בית המשפט, אלא שגם נטייה זאת מוגבלת וקיומה תלוי בנסיבות המקרה. לפיכך אין הצדקה לשהוי. צודקים המשיבים גם בטענתם כי העותרת יכולה לפנות לבית המשפט המחוזי ולתבוע את הסובסידיות המגיעות לה, אם מגיעות לה, אך טענה זו הועלתה על ידי המשיבים רק בשלב מאוחר של הדיון וכן מדובר בעיקר בשאלות משפטיות ועל כן אין לדחות את העתירה מסיבה זו. נמצא שהיה מקום לדחות את העתירה מחמת שיהוי, אך דינה להידחות גם לגופן של הטענות.
טענתה הראשונה של העותרת היא שמנכ"ל המועצה לשיווק חלב הבטיח לה כי תקבל סובסידיה גם עבור כמות החלב שהיא מספקת לחברת טנא. מתוך החומר שהוגש לבית המשפט אין להסיק כי היתה הבטחה כזו. המנכ"ל הביע את דעתו העקרונית בלבד לענין זה ולא הבטיח דבר. יתר על כן, לפי ההלכה התנאים לחיובה של הרשות מכח הבטחה הם כי ניתנה על מי שהוסמך לכך בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי וכי בכוחו לקיים את הבטחתו ואין לרשות סיבה מוצדקת לסטות מהבטחתה. כל אלה לא נתקיימו כאן. כן אין לומר שהעותרת שינתה את מצבה לרעה על סמך ההבטחה.
אשר לטענת העותרת כי מדיניות הענקת הסובסידיות אינה סבירה באשר אין בידי הרשות אמצעים לפקח על דרכי השמוש בחלב ויש יצרנים הקונים חלב למוצרי חלב לאחר שחלב זה סובסד - העובדה שהפיקוח על שיווק החלב המסובסד אינו הרמטי ובמקרים מסויימיים נעשה שימוש בחלב מסובסד למוצרי מותרות אין בה כדי לפסול את המדיניות שלפיה אין להעניק סובסידיה עבור חלב המשמש ליצור גלידה. גבולות התערבותו של בג"צ במתן סובסידיות הם צרים למדי הואיל והדברים אמורים במדיניות כלכלית שעיצובה בתחום סמכותו ושקול דעתו של המינהל. בג"צ יתערב רק במקרים שבהם לוקה המדיניות באי סבירות חמורה. בענייננו יש הגיון רב במדיניות הבאה להעניק סובסידיה עבור חלב כמוצר מקובל לשתיה ומוצרי חלב כגון גבינות וכיוצ"ב אך מונעת אותם מגלידה ומוצרי מותרות.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' בן פורת, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד נשיץ לעותרת, עו"ד בן - טובים למשיבים. 12.12.83).
בג"צ 585/81 - שלמה סולימן נגד הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז ואח'
*רשיון בניה (התנגדות לצו על תנאי- הצו בוטל).
העותר הוא בעל חלקת קרקע בראשון לציון והחל משנת 1976 הוא מטפל בהשגת רשיון בניה על השטח. התנהלו דיונים במשך כארבע שנים בין העותר והועדה המקומית ובסופו של דבר נערך הסכם בו יושבו חילוקי הדעות לגבי השטחים שיופקעו, התמורה עבורם וגובה מס ההשבחה. כתוצאה מכך אישרה הועדה המקומית תכנית מפורטת מתוקנת שהוגשה על ידי העותר, לפיה ניתן יהיה להקים 78 יחידות דיור על שטח החלקות, היינו 16 יחידות דיור על כל דונם אדמה. הועדה המקומית העבירה את התכנית לועדה המחוזית עם המלצה לאשר אותה. דא עקא, עוד לפני כן הוכנה תכנית מתאר חדשה שנועדה להקטין את צפיפות האוכלוסיה באזור ולא ניתן להקים 16 יחידות דיור על כל דונם אלא 12 יחידות דיור. שטח הבניה לא שונה אלא שיחידות הדיור צריכות להיות יותר גדולות. הועדה המחוזית החליטה להפקיד את התכנית בתנאי שייקבע בה כי זכויות הבנייה הן בהתאם לתכנית המתאר החדשה שפורסמה. העתירה נדחתה.
הועדה המחוזית קבעה לעצמה קריטריונים לפיתרון בעיות שנוצרו במקרים מיוחדים עקב החלת התנאים על פי סעיף 78 לחוק התכנון. קריטריונים אלה נקבעו אחרי משא
ומתן עם קבלנים שטענו כי החלת התכנית החדשה פגעה במערכת המסחרית והכלכלית שלהם. אין פסול בקריטריונים שקבעה הועדה המחוזית ואין לאמר שהם בלתי סבירים. אין לקבל את הטענה כי הועדה המחוזית היתה חייבת לסטות מהקריטריונים שהיא קבעה, ולהעתר לבקשות העותר. ההחלטה בענין הסטיה מהקריטריונים היתה בשקול דעת הועדה המחוזית ואפילו אם יתכן שבג"צ היה מגיע להחלטה אחרת בענין זה, אין בג"צ שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות המוסמכת על פי דין.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' אבנור, גולדברג. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד ע. אביעד לעותר, עוה"ד א. בן - טובים וגב' קרוק למשיבים. 14.11.83).
ב.ש. 971/83 - הסנה בע"מ נגד חביב רחימי
*העברת מקום דיון (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
המשיב נפגע בתאונת דרכים והגיש תביעה נגד המבקשת לביהמ"ש המחוזי בחיפה. המבקשת בקשה להעביר את הדיון לביהמ"ש המחוזי בתל - אביב ובקשתה נדחתה.
מדובר בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, היינו לא יהיה צורך בהבאת עדים בקשר לתאונה והדיון ייסב על גובה הפיצויים בלבד. ממילא אין משקל יחסי רב למקום ארוע התאונה ומהו מקום המגורים של מרבית עדי הראיה. המבקשת נתנה פרטים מי יהיו עדיה בקשר לשעור הפיצויים ואילו המשיב ציין כי שלש חוות הדעת הרפואיות שקיבל הן של רופאים המתגוררים ועובדים בחיפה.
הענין נשוא התביעה נמצא בתחום סמכותו של ביהמ"ש בחיפה, השאלה היא אם בשלב זה יהיה נכון להפעיל את הסמכות בדבר העברת הדיון לת"א. המבקשת טוענת כי בכוונתה להביא את המשיב לבדיקה אצל רופאים המתגוררים בת"א וכן ציינה כי משרדה הראשי נמצא בת"א וכן משרדי פרקליטיה. ביהמ"ש השוקל בקשה כאמור רשאי להביא בחשבון שקוליו את מאזן הנוחות ותוצאות העברת הדיון מבחינת המשיב. אין ספק כי היענות לבקשת המבקשת, תביא לדחיית המשפט לתקופה ניכרת ואין הצדקה להכבדה כזו על המשיב. אין גם הצדקה להוסיף על המעמסה הכבדה של ביהמ"ש בת"א ולהעביר אליו תביעה שכבר הוגשה כדין לבימ"ש אחר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד זוכוביצקי למבקשת, עו"ד גוטסמן למשיב. 20.12.83).
ער"מ 5/83 - ברבק פליפה נגד עירית חולון
*חומרת העונש (התרשלות בפיקוח על בניה לפי היתרי בניה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שימש כמפקח בניה בעירית חולון והורשע בכך כי בשנות 1980/81 לא מילא חובתו כראוי, היינו לא וידא כי מבנים המוקמים בסביבה שעליה הופקד נבנים בהתאם לתנאים של היתרי הבניה. כן התרשל בפעולות נוספות. בית הדין המשמעתי דן אותו לנזיפה, הורדה בדרגה אחת למשך שנה והפקעת 1/6 ממשכורתו במשך ששה חדשים וכן פרסום גזר הדין בשם המלא ובפומבי. הערעור על חומרת העונש נדחה. בימ"ש השלום הרשיע בשעתו אח המערער בגין מעשים אלה בהפרת אמונים כלפי מעבידו והדגיש כי מדובר ברשלנות ולא בשחיתות. מטעם זה הקל ביהמ"ש בענשו והסתפק בקנס שהטיל עליו, אך ביה"ד המשמעתי שם את הדגש על ריבוי עבירות הבניה בארץ ועל תפקידם של הרשויות המקומיות והעוסקים בפיקוח לפקוח עין ולשאת באחריות לשמירה על אכיפת החוק. מכאן כי מפקח אשר מזלזל בתפקידו, לא ממלא את המוטל עליו ולא מדווח על הפרות וחריגות נעשה בעקיפין שותף למעשים הבלתי חוקיים ומעודד המשך ביצוע העבירות. לפיכך גם בהעדר פגם שבטוהר המידות יש לראות את התנהגות המערער בחומרה.
(בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. עו"ד רוזנבאום למערער, עו"ד טויסטר למשיבה. 13.12.83).
בר"ע 533/83 - יצחק גרנות נגד מדינת ישראל
*נהיגה ללא רשיון עקב אי חדוש רשיון נהיגה (הבקשה נדחתה).
המבקש היה בעל רשיון נהיגה ולא חידש אותו משך כשנה וחצי. לטענתו רשות הרישוי לא שלחה לו רשיון נהיגה לחידוש ומחמת טעות אנוש חטא באי חידוש הרשיון. הוא הועמד לדין על נהיגה ללא רשיון בר תוקף ובנהיגה ללא בטוח תקף ונדון לשלילת רשיון למשך 6 חדשים ולתשלום קנס של 3,000 שקל. ביהמ"ש המחוזי אישר את גזר הדין והבקשה לרשות ערעור נדחתה. המבקש טען כי, כאמור, היתה זו עבירה טכנית וכן העלה נסיבות משפחתיות, היינו שאשתו נכה והוא צריך להובילה לקבלת טיפול רפואי. ברם, קשה לראות באי חידוש רשיון במשך תקופה של שנה וחצי עבירה טכנית גרידא. נהגים חייבים להיות ערים לחובת השמירה על רשיון בר תוקף. אין טעם לקיומה של פוליסת ביטוח אם המבוטח נוהג ברשיון שאינו בר תוקף ועל כן אין תחולה לביטוח זה. אכן, נהיגתו הזהירה של המבקש מנעה תקלה בפועל, אך אילו אירעה תאונה היו לעבירות שעבר השלכות מעשיות. בהתחשב בתאונות הרבות אין מנוס מהחמרה בעונש על אי הקפדה, ולו גם כמחדל בתום לב, שהרשיון יחודש בזמן.
(בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. עו"ד צנג למבקש, עו"ד מרגלית למשיבה. 13.12.83).
בר"ע 170/83 - עו"ד מאיר אורנשטיין ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשימוש ברירה למשרד עו"ד ללא היתר לשמוש חורג (בקשה לרשות ערעור שנשמעה כערעור - הערעור נדחה).
המבקשים הורשעו בעבירה על חוק התכנון והבניה בשל שימוש שעשו למשרד עורכי דין בדירה הנמצאת ברחוב בלפור בתל אביב, שימוש שלא ניתן עבורו היתר לשימוש חורג על פי סעיף 146 לחוק התכנון והבניה. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם והערעור לביהמ"ש העליון נדחה.
אין חולק כי השמוש האמור למשרד מותר לפי תוכנית בנין ערים החלה על האיזור וכן כי לבניית המבנה ניתן רשיון כדין. ברשיון צויין יעודם של כל החדרים בבנין ועולה מכך כי מדובר ברשיון לדירת מגורים. עפ"י החוק, שימוש חורג בקרקע או בבנין הוא שימוש למטרה שלא הותר להשתמש בה לפי היתר עפ"י חוק התכנון והבניה, ואין די בכך שהשימוש מותר עפ"י תוכנית בנין ערים. כדי שהשימוש יהיה אסור די בכך שלא הותר עפ"י ההיתר ובכלל זה גם היתר שניתן עפ"י כל חוק אחר. על כן בדין הורשעו המבקשים בשימוש חורג.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מאיר אורנשטיין למבקשים, עו"ד קונשטוק למשיבה. 5.12.83).
ב.ש. 1098/83 - נחום ברנע נגד ישעיהו יריב ואח'
*העברת מקום דיון
(בקשה להעברת מקום הדיון הבקשה נדחתה).
המבקש הינו נתבע בתובענה שהוגשה ע"י המשיבים לביהמ"ש המחוזי בירושלים והוא מבקש להעביר את התובענה לתל אביב. הטעמים שביסוד הבקשה הם בעיקרם שמקום המגורים של עדי המבקש ושל עורכי הדין הוא תל אביב וכי שם מצוייה הגלריה אשר ביהמ"ש במהלך הדיון יתבקש לבקר בה. לעומתו טוענים המשיבים (התובעים) כי מבחינת הנוחות של העדים שלהם עדיפה ירושלים כמקום הדיון וכן כי המעשה נשוא התובענה בוצע בירושלים. הבקשה להעברת הדיון נדחתה. לכל אחד מהצדדים טעם משלו למקום הדיון בו הוא רוצה. תקנה 3 לתקנות סדר הדין אמנם באה במקורה להיטיב עם הנתבע, ועל כן היא מתחשבת במקום מגוריו, עסקיו וכו', אך לאחר מעשה הברירה בין החלופות למיניהן, לפי ההלכה הפסוקה, היא של התובע ומשבחר התובע במקום הנוח לו נותנים עדיפות לכאורית לרצונו. מי שמבקש להעביר את הדיון לפי סעיף 36 לחוק עליו הראיה שלפי משקל הנוחות יש הצדק ליטול מהתובע אותו חופש ברירה. המבקש לא הצליח להראות כי מאזן הנוחות פועל במקרה זה לטובתו.
(בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. עו"ד מוזר למבקש, עו"ד מירקין למשיבים. 13.12.83).