ע.א. 19/81 - בנימין ביבי נגד דר' הורברט קרל ואח'
*זכויות בניה בגג צמוד בבית משותף.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בי-ם בת.א. 590/79 - הערעור נדחה).
בבית משותף שבו שתי דירות רשומה דירה מספר 2 ע"ש המערער ודירה מספר 1 ע"ש המשיבים 5 ו-6. בלשכת רשום המקרקעין הוצמד גג הבית לדירת המשיבים, אך לא נרשם בין בעלי הדירה תקנון מוסכם. הדירות נרכשו מאת רשות הפיתוח, ובאשר לדירה מספר 2 צויין בהסכם כי "הקונה מסכים במפורש שרוכש הגג עם זכות בנייה עליו יוכל לבצע את הזכות הזאת... ללא צורך בנטילת הסכמה ... מהקונה". כשנמכרה הדירה למערער צויין בהסכם כי לקונה "ידוע כי גג הבנין.. צמוד כולו לדירה האחרת... וכן ידוע לו כי תנאי ההצמדה הנ"ל כוללים את הזכות לבנות על הגג..." מחיר הדירה היה נמוך משוויה הרגיל בהתחשב בכך שגג הדירה וזכויות הבנייה הוענקו לבעלים של הדירה השניה. בצו רישום הבית המשותף או בתקנון לא צויין כי גם זכויות הבנייה בגג הוענקו לבעלי הדירה מספר 1.המשיבים רוצים לבנות על הגג והמערער ביקש פסק דין הצהרתי כי אחוזי הבנייה בנכס הם רכוש משותף ו/או כי התובע הינו בעלים של אחוזי הבנייה בנכס בהתאם לחלקו ברכוש המשותף. התביעה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי ומכאן הערעור.
השופט לוין:
א. דין הערעור להדחות כבר מן הטעם שאין המערער ראוי שינתן לטובתו פסק דין הצהרתי, שהוא סעד מן היושר, ומשום שהמערער נתפס על הצהרתו ואישורו שזכויות הבנייה הוענקו לבעלי הדירה מספר 1 כחלק מהצמדת הגג והוא מנוע מלהתכחש להם. יתירה מזו, התמורה ששילם המערער עבור הדירה היתה ירודה משוויה של הדירה אלמלא אותה הצמדה על כל הכלול בה. לא בכל מקרה ובכל ענין יתן בימ"ש סעד הצהרתי והענין מסור לשיקול דעתו. הוא לא יעשה כן בבקשת תובע שאינו בא בידים נקיות לביהמ"ש.
ב. רשות הפיתוח, כשמכרה את הדירה מספר 2 לקונה הראשון, דאגה לוודא שהגג וזכויות הבנייה לא יוקנו לבעלים של דירה זו. אלמלא השלים המערער עם הויתור על זכויות הבנייה לא היתה רשות הפיתוח מתחייבת להקנות למשיבים את הזכויות שהובטחו להם. נוכח מצג זה שבהצהרת המערער מן הדין שימנע ממנו להתנכר להצהרתו. תורת המניעות על סמך הבטחה ראוי לה שתופעל במקרה המתאים. מי שנותן הבטחה לזולתו בידיעה שהלה מתכוון לסמוך עליה ולפעול על פיה והלה משנה את מצבו עקב כך אין לו חזרה ממנו.
ג. גם לגופו של ענין אין הדין עם המערער. נכון שהענקת זכויות בנייה לבעל דירה פלונית מן הדין שתעשה בהסכמת בעלי הדירות האחרים או על דעתם. גם אם הוצמד הגג צריך בכל מקרה הסכמת כל בעלי הדירות כתנאי לקבלת היתר בנייה. בעלי הדירות בבית המשותף יכולים להסכים לכך ע"י התנאה בתקנון המוסכם או בתנאים מוסכמים בחוזים אישיים רגילים או בדרך נאותה אחרת. הרישום צריך שיהיה כדי שצד ג' הרוכש דירה ידע כי זכויות הבנייה הוקנו לבעל דירה מסויימת. אולם אם בעל הדירה מודע להגבלת הזכות והוא גילה הסכמתו לכך אזי ההגבלה היא תולדה של הבנה והסכמה חוזית והיא קושרת ומחייבת את הצדדים.
השופטת אבנור:
המבקש פסק דין הצהרתי חייב לשכנע את ביהמ"ש כי יש לו "זכות" לקבל את ההצהרה הנ"ל והתובע לא הצליח לגלות שיש לו זכות כמבוקש. זכות הבנייה אינה מקרקעין ואין היא זיקת הנאה במקרקעין. היא איננה גם רכוש משותף לפי הגדרת
רכוש משותף בחוק. המסקנה היא שאחוזי בנייה אינם חייבים להיות מוזכרים בתקנון הבית המשותף. במסקנה זו די כדי לקבוע שאי אפשר להצהיר שאחוזי בנייה הם רכוש משותף ואין כל קשר בין הרכוש המשותף המוגדר בחוק ובין אחוזי הבנייה.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' אבנור. עו"ד י. ברזילי למערער, עו"ד ש. שרשבסקי למשיבים. 10.5.83).
בג"צ 297/82 עזרא ברגר ואח' נגד שר הפנים
*הנהגת שעון קיץ.(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל ברוב דעות השופטים ברק וי. כהן נגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא שמגר)
עניינה של העתירה בקשת העותרים כי שר הפנים יעשה שימוש בסמכות הנתונה לו בחוק ויקבע "שעון קיץ" בחודשי הקיץ. העתירה נדחתה בפסק דין מפי השופט ברק שאליו הצטרף השופט י. כהן כנגד דעתו החולקת של מ"מ הנשיא שמגר.
לענין הנהגת שעון קיץ שינה המחוקק את ההוראה שהיתה קיימת קודם לכן וזאת לאחר שבג"צ קבע כי על השר להפעיל את שעון הקיץ. עפ"י התיקון הוענקה לשר הפנים סמכות מלאה להפעיל את שיקול דעתו ולהחליט אם יש מקום להנהיג שעון קיץ או לא. השופט ברק בפסק דינו המקיף קבע-כי מבחינה עובדתית היו בפני השר שיקולים לכאן ולכאן וכי השר בדק את השיקולים שהובאו בפניו בחוות הדעת השונות המתייחסות לכך בטרם החליט שאין להפעיל שעון קיץ. מבחינה משפטית אין לומר כי שיקול הדעת של השר פגום ואין פסול בהחלטתו שלא להנהיג שעון קיץ וממילא אין מקום להתערבות בג"צ. לפסק דין זה הצטרף השופט י. כהן
מ"מ הנשיא שמגר, בפסק דין מקיף, הגיע למסקנה שיש להפוך את הצו להחלטי במובן זה שעל השר לשקול את החלטתו מחדש. מ"מ הנשיא שמגר, ניתח את העובדות ואת הפסיקה הנוגעת לחובת בעל סמכות להפעיל את סמכותו על פי שיקול הדעת ופסק כי תהליך קבלת ההחלטה במקרה דנן היה פגום ובשל כך גם חסר תוקף, שכן לא נתקיים תהליך בדיקה הראוי לשמו כנדרש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, י. כהן. עו"ד מ. מרינסקי לעותרים, עו"ד גב' מ. שקד למשיב. 12.6.83).
על"ע 6/82 - פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
*שימוש בביטויים מעליבים נגד שופטים בבקשה לדיון נוסף (הערעור נדחה).
המבקש הגיש בקשה לדיון נוסף בביהמ"ש העליון על פס"ד שניתן בו ובעתירתו השתמש בביטויים מעליבים נגד ההרכב שנתן את פסה"ד. הבקשה נדחתה בשעתו ע"י הנשיא לנדוי שהעיר כי היא נוסחה בלשון חצופה ופוגעת בשופטים שנתנו את פסה"ד והורה להעביר העתק ליועץ המשפטי כדי לשקול אם יש להגיש קובלנה נגד המבקש. היועץ המשפטי הגיש קובלנה ובית הדין המשמעתי הרשיע את המערער. בית הדין הארצי סרב להרשות למערער להביא ראיות כי תוכן הדברים שכתב בבקשתו לדיון נוסף נכונים הם ונימוקו היה כי האשמה המיוחסת למערער אינה נכונות תוכן הדברים שכתב אלא ניסוחם. בית הדין קבע כי כמה ביטויים שהשתמש בהם המערער אינם נאותים ואינם הולמים ויש לראות בהם פגיעה בכבוד ביהמ"ש והשופטים שנתנו את פסה"ד. הערעור נדחה.
המערער דיבר על הצורך בהגנה על זכות היסוד של חופש הדיבור שהיא בראש ובראשונה על דיבור בלתי פופולרי ולדעת המערער טעה ביה"ד בכך שלא הסביר במה עברו התבטאויותיו את קו הגבול בין מותר לאסור. נתחלף לו למערער בין חופש הדיבור שהיא זכות יסוד לכל פרקליט ולכל אדם באשר הוא, לבין דיבור חופשי ממשמעת ורסון עצמיים, שאסור הוא לכל אדם באשר הוא ובמיוחד לפרקליט. צריך שיהא קיים מרחב תמרון בין הרצוי לבין הנסבל, בין הכשר לבין הכשר למהדרין וקנה המידה הוא לשון מנומסת ומאופקת שצריך שישתמש בה עו"ד סביר, לשון שסבירה היא וכשרה בקהל הפרקליטים לפי נסיבות הענין. צריך שתהא זו לשון של פרקליטים ולא לשון השוק. הסגנון שבו נקט המערער וביטויים מסויימים המופיעים בדבריו רחוקים הם מלהיות "לשון מנומסת ומאופקת" וחורגים המ הרחק מעבר "למרחב התמרון" הנסבל בטיעונו של פרקליט בפני ביהמ"ש. אכן, אין למנוע טענות שיש בהן משום דברי ביקורת ענייניים על בימ"ש ולגופו של דבר אך תנאי בל יעבור הוא שלשונו של עוה"ד תהא מנומסת וסגנונו יהא מאופק.
(בפני השופטים: אלון ש. לוין בך. החלטה - השופט אלון. המבקש לעצמו, עו"ד פוגלמן למשיב. 26.6.83).
ע.ע.א. 4/82 - מדינת ישראל נגד אבריאל תמיר
*דרך הטיפול באסיר חולה בבית הסוהר (הערעור נתקבל לאחר הגשת ראיות חדשות).
המשיב הואשם בעבירת סמים ונעצר עד סיום ההליכים במשפטו. הוא מכור לסמים ובטרם נעצר נזקק לטיפול רפואי ובמסגרת טיפול זה אישרה לו רופאה של משרד הבריאות ליטול את הסם אדולן בכמויות שצויינו על ידה. שלטונות בית המעצר החליטו על דעת רופא בית המעצר לצמצם את כמות האדולן משום שלדעתם טיפול זה אינו יעיל ומציעים לו דרכי טיפול אחרות. ביהמ"ש המחוזי הורה לאפשר למשיב לקבל את כמות האדולן שאושרה על ידי הרופאה. על כך ערערה המדינה העל פי רשות שקיבלה הגישה תצהיר נוסף של הרופאה שבו היא קובעת כי עם שינוי הנסיבות ובהיותו של המשיב- במעצר ניתן להפחית מכמות האדולן ולתת לו טיפול תרופתי אחר, וכל עוד הוא נתון להשגחתו של רופא בית המעצר צריך הטיפול להיות בהתאם להבנתו של רופא בית המעצר. על יסוד תצהיר זה שוב אין לפנינו שתי דרכי טיפול אלטרנטיביות ועל כן יש לקבל את הערעור ולקבוע כי הטיפול של רופא בית המעצר הוא שינתן למשיב. ברם, ב"כ המדינה ביקש כי בג"צ ידון בשאלה העקרונית המתעוררת לגופו של ענין בגלל שכיחותה של הבעיה וחוסר הנחיות ברורות. לענין זה עמד ביהמ"ש העליון על זכויות היסוד של העציר לקבל את הטיפול הרפואי שהוא מבקש פרט למקרים שבהם לא ניתן לספק טיפול רפואי זה.
זכות יסוד היא לאדם שלא יפגע בגופו על כורחו ושלא בהסכמתו וזכות זו כוללת את זכותו לבחור בידי מי מהרופאים הוא מפקיד את הטיפול הרפואי שהוא זקוק לו. אם מבקשים שלטונות בית הסוהר לשלול ממנו זכות זו חובת ההוכחה וההנמקה מוטלת עליהם כי שלילה זו טעמה ונימוקה עמה ובדין יסודה. אכן על האסיר לממן את ההוצאות וחופש הבחירה של הטיפול הרפואי כדין כל אדם אחר המממן את הטיפול הרפואי שהוא מבקש אך לא יותר מכך.
זכותו של האסיר כאמור שמורה לו כל עוד אין קיומה נוגדת חובת שלטונות בית הסוהר לקיים שלילת חופש התנועה ממנו כדי לקיים שמירה על כללי הבטחון וסדרי בית הסוהר. כשמבקשים שלטונות בית הסוהר לפגוע בזכות מזכויות האסיר מטעמים של איזון בין זכות פלונית הנתונה לאסיר לבין חובת השלטונות למנוע ממנו את הזכות ולשמור על צורכי הבטחון, צריך שיהיה בידם הסבר והצדקה
סבירים מטעמים של בטחון הצבור וסדרי בית הסוהר שהם ממונים עליהם, ומידת הפגיעה ושיעורה לא יהיו גדולים מהדרוש וההכרחי מטעמים אלה.
אין לקבוע מראש מה מיכלול השיקולים שיובאו בחשבון, אך ניתן לציין שיקולים עיקריים אחדים. לעומת השיקול של מניעת נסיון לבריחה וערעור סידורי הבטחון של בית הסוהר יש לשקול את חומרת המחלה וסכנתה לבריאות האסיר, קיומן שלדרכי טיפול שונות לריפויה של המחלה, והעובדה שהאסיר כבר היה נמצא בטיפול רפואי קודם מאסרו. תובא גם בחשבון השאלה אם האסיר מבקש טיפול רפואי מחוץ לכותלי בית הסוהר בתום לב ומתוך שיקולים בריאותיים וכן אם האסיר גרם במזיד לעצמו את המחלה או החבלה, עובדה שיש בה כדי להצדיק במידה לא מעטה סרוב של השלטונות לקיים בידי האסיר זכותו לבחור את הטיפול הרפואי הנראה בעיניו.
(בפני השופטים: אלון, חלימה, אור. החלטה - השופט אלון עו"ד ר. יאראק למערערת, עו"ד י. הומינר למשיב. 29.5.83).
ע.א. 725/82 - מאירה ריינר ואח' נגד עו"ד קומיסר
*פירוק שיתוף במקרקעין (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ד. לוין וגב' נתניהו נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן).
המשיב הוא נאמן בפשיטת רגל של יהושע בן ציון והשאלהבמחלוקת נוגעת לבית בירושלים שיש בו 80 חדר ואשר 3/16 מזכויות הבעלות שבו רשומות ע"ש יהושע בן ציון. הנאמן הגיש לבימ"ש השלום תובענה לפירוק השיתוף, אם בדרך של רישום בית משותף ואם בדרך חילופית של מכירת הבית למרבה במחיר. בכתב הגנתם טענו המערערים שאין לפרק את השיתוף בדרך של רישום בית משותף וכן שאין להעמידו למכירה, ודרשו כי חלקו של יהושע בן ציון ימכר להם. לבסוף זנח המשיב את עתירתו הראשית והגביל את עתירתו לסעד החילופי של מכירת הבית. בימ"ש השלום קבע כי "שני הצדדים מבקשים שהבית לא ירשם כבית משותף" ולפיכך נתן הוראה כי הבית יוערך ואם המערערים ישלמו תוך 60 יום את החלק של פושט הרגל ירכשו הם את חלקו ואם לאו יוצא הבית למכירה פומבית. המערערים לא שילמו את חלקם וערעורם על פסק הדין נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הם קיבלו רשות ערעור בשאלה "האם מן הראוי היה להורות על מכירה פומבית של המקרקעין, במקרה של אי שימוש בזכות הקניה... או .. האם... על בימ"ש השלום לברר אם יש לפרק את השיתוף ע"י הפיכת המקרקעין לבית משותף... ורק אם יוברר שאין לעשות כן, להורות על מכירה פומבית". בסיכומו של דיון קיבל ביהמ"ש העליון ברוב דעות את הערעור והחזיר את הענין לבימ"ש השלום כדי לברר אם ניתן לרשום את הבית כבית משותף וכך לבצע את חלוקתו.
השופט ש. לוין סבר כי בימ"ש שלום טעה בקובעו כי שני בעלי הדין ביקשו שהבית לא ירשם כבית משותף ולדעתו העמדה של המערערים לא היתה ברורה. לנוכח אי בהירות זו יש לפעול עפ"י האמור בסעיף 42 של חוק המקרקעין, ולבדוק תחילה אפשרות רישום בית משותף, ורק אם ימצא שאין דרך כזו, יועמד הבית למכירה. לפיכך יש להחזיר את הענין לבימ"ש שלום לבירור הענין לגופו.
שונה היתה עמדתו של השופט י. כהן. לדעתו קבע בימ"ש השלום שאין אפשרות לחלק את הבית בדרך של רישום בית משותף ורשות הערעור לא היתה על השאלה העובדתית אם ניתן לרשום את הבית כבית משותף ואם לאו. לדעתו טענו המערערים במפורש בכתב הגנתם שאין אפשרות לרשום את הבית כבית משותף ואין הם יכולים עתה לבוא בטענה שיש לבדוק את הענין ולקבוע אם ניתן לרשום את הבית כבית משותף ואם לאו.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, י. כהן. עו"ד י. אלון למערערים, עו"ד י. דורון למשיב.16.6.83).
ע.א. 404/81 - משה אלפנט נגד עוה"ד אינדיג וצ'צ'יק
*תביעה לתשלום שכ"ט לעו"ד (הערעור נדחה).
המשיבים הגישו בשם המערער תובענה כספית נגד הנתבע ובסיכומו של הדיון חוייב הנתבע לשלם למערער כ-230,000 דולר בצירוף שכר טרחת עו"ד בסכום של 250,000 ל"י. המערער מצדו לא שילם למשיבים שכ"ט והם תבעו תשלום %10 מהסכום שנפסק בצרוף שכ"ט עוה"ד שנפסק בטענה שהוסכם ביניהם לבין המערער כי בנוסף לשכ"ט שיפסק יקבלו %10 מסכום פסק הדין. המערער התגונן בטענה כי לפי ההסכם היו המשיבים אמורים לקבל %10 מכל כסף שיגבו בהוצל"פ מהנתבע ולא מסכום פסק הדין אך הם לא גבו מאומה ועל כן אין המערער חב להם מאומה. במשפט העידו המשיב הראשון והמערער והשופט קיבל את גירסת המשיבים ודחה את גירסת המערער. הערעור נדחה.
פרקליט המערער העלה שתי טענות המתייחסות למהלך הדיון בביהמ"ש דלמטה. האחת - כי שלא כדין סרב השופט לדחות את הדיון לבקשת פרקליטו של המערער שהיה לו צו קריאה חריג למילואים ולפיכך הופיעה לדיון עורכת דין שלא הכירה את העובדות בתיק; והאחרת - שהשופט סרב בתום הראיות לדחות את הדיון כדי לאפשר למערער לזמן את בנו שנמצא בחו"ל כדי להעיד. בשתי טענות אלה אין ממש. לא זו בלבד שענין קיומו של הדיון ודחייתו נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש, אלא שהמשפט היה קבוע ליום 22.3.81, בקשת הדחיה הוגשה 10 ימים לפני כן בעוד שצו הקריאה למילואים נושא תאריך של 1.1.81. בנסיבות אלה לא צריך היה ביהמ"ש להעתר לבקשת הדחייה. המערער היה מיוצג ע"י עורכת דין ואין יסוד לטעון כאילו לא הכירה את העובדות או שלא היתה לה שהות להתכונן למשפט שבו התעוררה רק שאלה עובדתית פשוטה. גם סרובו של ביהמ"ש לדחות את הדיון כדי להזמין את הבן להעיד היה בשיקול דעתו. התיק נקבע לדיון עוד בחודש דצמבר 1980 והמערער יכול היה לדאוג שבנו יופיע לדיון.
לגוף הענין אין להתערב בקביעת ביהמ"ש באשר לאמון שנתן לגירסת המשיבים. נכון שהמשיב השני לא העיד, אך ביהמ"ש לא צריך היה לייחס לעובדה זו משמעות. העובדה שהתנהלו מגעים בין בעלי הדין כדי להגיע לכלל פשרה אין בה כדי ללמד כי גירסת המערער אמת.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. יבלונסקי למערער, המשיבים לעצמם. 25.5.83).
ע.א. 32/81 - משה צונן נגד סלביה שטל
*תביעת מזונות בעקבות טקס נישואין פרטיים (הערעור נתקבל).
המערער שהה בארץ כתייר והחליט לשאת את המשיבה. הוא היה נשוי בארה"ב וטען כי נתגרש. הרבנות דרשה אישור על הגירושין ובינתיים נקבע טכס הנישואין במלון בחיפה והאורחים הוזמנו. המסמכים לא הגיעו והרבנות בקשה לדחות את תאריך עריכת הנישואין. בני הזוג לא הסכימו לכך וקיימו במלון טכס פרטי שבו ענד המערער למשיבה טבעת ואמר לה "הרי את מקודשת לי". לאחר זמן נתגלעו חילוקי דעות בין המערער למשיבה והמערער עזב את הארץ. האשה תבעה מזונות והמערער טען כי לא נערכו נישואין כדין ועל כן לא חלה עליו חובת מזונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא היתה הצדקה לעריכת הטכס הפרטי ואין לחייב את המערער לשלם מזונות מחמת היות השניים בעל ואשה באשר הטכס הפרטי היה חסר תוקף חוקי וחסר תוקף מחייב. מאידך קיבל את הטענה החילופית של המשיבה כי יש לראות בטכס הנישואין התחייבות לפי המשפט האזרחי של המערער לזון את המשיבה. ביהמ"ש המחוזי חייב את המערער על יסוד זה. הערעור נתקבל.
כל שופטי ההרכב היו בדעה כי אין לחייב את המערער מכח דיני החוזים לשלם מזונות למשיבה, אם משום שחוזה למזונות צריך להיות חוזה מפורש, ואם משום שכוונת הצדדים לא היתה להתקשרות חוזית אלא לטכס דתי וכיוצא באלה טעמים. השאלה שבמחלוקת בין הרוב בביהמ"ש העליון לבין שופט המיעוט ש. לוין היתה אם צדק ביהמ"ש המחוזי כאשר לא דן בשאלה אם טכס הנישואין תקף מבחינת הדין המהותי ואם הנישואין תפסו או לאו.
שופטי הרוב בשלושה פסקי דין, מפי מ"מ הנשיא שמגר והשופטים אלון ובייסקי, סברו כי ההלכה שנפסקה בבג"צ 132/66-130 (פד"י כ"א (2) 505) שאין תוקף לטכס נישואין פרטי המתיימר למלא אחרי דרישות דיני ישראל חלה לא רק כאשר הצדדים מבקשים פסק דין הצהרתי באשר לשאלה אם הם נשואים, אלא יש להחיל מדיניות זו שעניינה שמירה על תקנת הציבור גם כאשר השאלה מתעוררת בבימ"ש מחוזי ושאין עניינה בקשה למתן הצהרה על תקפות הנישואין אלא תביעה הנוגעת להתחייבות הנובעת מקשר הנישואין.
שונה היתה דעת המיעוט של השופט לוין. לדעתו, כאשר מועלית תביעת מזונות שאלת תקיפות הנישואין היא רק אינצידנטלית ואין ביהמ"ש יכול להתנער מהחלטה בשאלת המזונות גם כאשר עליו להכריע באותו מעמד בשאלה אם הנישואין תקפים ואם לאו. על כן, לדעתו, יש להחזיר את הענין לביהמ"ש המחוזי שיבדוק אם הנישואין תקפים על פי הדין המהותי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, בייסקי, ש. לוין, ד. לוין. עו"ד פנחס יעקבי למערער, עו"ד אשר רוט למשיבה. 2.6.83).
ד.נ. 17/82 - אברהם קולומבוס נגד יוסף כהן ואח'
*בקורת עקיפה' בערעור אזרחי על פס"ד ביה"ד לעבודה (הבקשה נדחתה).
בע.א. 683+684/80 (סביר כ' 313) נתקבל ערעור המשיבים ונקבע כי לבית הדין לעבודה הסמכות הבלעדית לדון בתביעת המערער הן נגד עירית חיפה הנובעת מהפרת הסכם עבודה והן נגד המשיבים בגין גרם הפרת הסכם עבודה. זאת בניגוד לדעת ביהמ"ש המחוזי שסבר כי רק התביעה נגד עירית חיפה היא בסמכות בלעדית של ביה"ד לעבודה. סעיף הסמכות בחוק ביה"ד לעבודה קובע כי לבית הדין תהיה סמכות ייחודית לדון, בין היתר, בתובענה שעילתה בסעיפים 62 או 63 לפקודת הנזיקין "בקשר לסכסוך עבודה". ביה"ד הארצי לעבודה פסק בעבר כי המלים "בקשר לסכסוך עבודה" מוציאות מכלל תחולה את "סכסוך היחיד" ואילו ביהמ"ש העליון בערעור נושא בקשה זו דחה את הפרשנות של ביה"ד הארצי לעבודה וקבע כי גם כאשר גרם הפרת חוזה עבודה כרוך ב"סכסוך היחיד" הסמכות היא לביה"ד לעבודה. הבקשה לדיון נוסף נדחתה.
העותר משתית את עתירתו בעיקר על הנימוק שביהמ"ש העליון בשבתו כבימ"ש לערעורים אזרחיים אינו מוסמך, בתור שכזה, לבקר את פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, סמכות הנתונה לו בשבתו כבימ"ש גבוה לצדק. טענה זו אין לקבל. ביהמ"ש העליון מוסמך לבקר את פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה בשתי דרכים. בביקורת ישירה במסגרת עתירה לבג"צ של אחד מבעלי הדין באותו ענין עצמו ובביקורת עקיפה כאשר הסוגיה שנדונה והוכרעה ע"י בית הדין לעבודה מוצגת לבחינה ולבקורת עקב דיון בתובענה שההליך בה התקיים במערכת בתי המשפט הרגילים כבמקרה דנן. ההלכה של ביהמ"ש העליון בשני המקרים מחייבת את בתי הדין לעבודה. פרשנות של דבר חקיקה שיצאה מאת ביהמ"ש העליון יש לה עדיפות והיא מחייבת גם כשמדובר בדבר חקיקה שעניינו דיני עבודה.
העותר מצביע על הסבל שנגרם לו ועינוי הדין מפני שהדיון בעניינו נמשך כבר שש שנים בערכאות שונות, ואולם כבר נקבע כי בענין מתן רשות לדיון נוסף, לא קובע האינטרס האישי של המתדיין הטוען כי נפגע, אלא ההלכה העשויה להשפיע על אינטרסים של רבים אחרים. כאשר מדובר בבקשה לדיון נוסף בדבר פרשנות של חקיקה הרי אפילו אם מדובר בהלכה שהיא "חדשה" או "חשובה" עדיין אין בכך כדי לחייב מתן רשות לדיון נוסף, כאשר בולט לעין כי הבעיה היתה נתונה לפתרון קל ויחיד והוא הפתרון המבצבץ מההלכה שנפסקה לגביה.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ד. גושן לעותר, עוה"ד ב. לוינבוק וא. תירוש למשיבים. 29.6.83).
ע.א. 201/82 - פלונית ואח' נגד פלוני
*סמכות בי"ד רבני בענין אבהות, ודיון בפני הרכב חסר (הערעור נתקבל).
המערערת הראשונה היא אמה של המערערת השניה. היא פנתה לבית הדין הרבני בתביעה שנושאה הוא עכוב נשואין. היא ביקשה לעכב את נישואי המשיב עם אחרת באשר היא, המערערת, מצויה בהריון מהמשיב. בתביעה נוספת לבית הדין ביקשה עיכוב יציאתו של המשיב מהארץ ושוב ציינה כי היא מצויה בהריון מאת המשיב. בית הדין נתן צו עיכוב כמבוקש. לאחר מכן נערך דיון בפני אחד הדיינים ובמהלך הדיון נרשם שהצדדים מסכימים להתדיין בהרכב חסר. בגמר הדיון החליט הדיין כי החלטה בדיון תינתן בהרכב מלא ואמנם בסוף הפרוטוקול הופיעה החלטה שלפיה יש לקבוע את התיק בהקדם לעדויות והוכחות ובינתיים להשאיר את צו העיכוב. כמחצית השנה לאחר מכן התקיים דיון נוסף בבית הדין, לאחר שנולדה המערערת השניה (להלן הילדה). דיון זה נערך בהרכב מלא של ביה"ד ועם פתיחת הדיון ביקשה המערערת לסגור את התיק בציינה שהיא מבקשת לפנות לביהמ"ש בתביעת אבהות. ב"כ המשיב התנגד ובית הדין החליט להשאיר את התיקים פתוחים ולהמשיך בדיון. דיון כזה נערך לאחר כחודשיים ושוב בפני דיין יחיד והמערערת חזרה ובקשה את סגירת התיק. בסוף הפרוטוקול מופיעה החלטה שעליה חתומים שלושת הדיינים שלפיה יש להמשיך בתביעה. באותו דיון חזרה המערערת על טענתה שהמשיב הוא אבי בתה וכי היא מבקשת שיכיר בה באבהותו. לאמר מכן הגישה המערערת תביעה בשמה ובשם הילדה לביהמ"ש המחוזי ובה ביקשה להכיר באבהותו של המשיב על הילדה. הנתבע ביקש למחוק את התביעה על הסף שכן תביעה מקבילה תלויה ועומדת בפני בית הדין הרבני. ביהמ"ש נעתר לבקשה והערעור על כך נתקבל.
בתביעתה המקורית לא תבעה המערערת אלא את עיכוב נישואיו של המשיב עם אשה אחרת ואת עיכוב יציאתו מהארץ ותביעות אלה אין עניינן אבהות כלל ועיקר. לא רק שהילדה לא נולדה אותה עת ולא הופיעה כתובעת אלא שהלכה למעשה לא נדון עניינה בפני בית הדין הרבני לא לפני שנולדה ולא לאחר מכן, ואין דבר שימנע מהילדה את תביעתה להכרת האבהות בפני ביהמ"ש המחוזי.
ביהמ"ש העליון הבהיר כי עפ"י הלכת בג"צ 283/72 (פד"י כ"ו(2)727) ענייני אבהות אינם מענייני המעמד האישי ועל כן אפילו באה הסכמת כל הצדדים הנוגעים בדבר אין בכך כדי להקנות סמכות על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. עם זאת אין צורך להכריע בסוגיה זו כיוון שכאמור לא נדון כלל ענין האבהות בפני בית הדין הרבני.
עוד העיר ביהמ"ש העליון כי שניים מתוך שלושת הדיונים נתקיימו בפני בית הדין בהרכב של דיין אחד כאשר שני דיינים נוספים חותמים על ההחלטה בסוף הפרוטוקול וזאת בהסכמת הצדדים שהדיון יתקיים בהרכב חסר. תופעה זו נפוצה בבית הדין הרבני אך תמוהה היא שכן על פי חוק הדיינים בית דין רבני אזורי ידון
בשלושה. מכאן שאין בית דין רבני רשאי, אפילו בהסכמת הצדדים, לדון בהרכב חסר, ומשדן בהרכב חסר הרי הוא פועל ללא סמכות.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, ש. לוין. החלטה - השופט ברק. עוה"ד מ. חשין וד. חשין למערערים, עו"ד א. מולודיק למשיב. 12.6.83).
ע.א. 472/81 - קצין התגמולים נגד גבריאל אברג'יל
*התערבות ביהמ"ש בהחלטת ועדת ערר בתביעת נכות של חייל (הערעור נתקבל).
המשיב גוייס לצה"ל בשנת 1977 ומיד לאחר גיוסו החל בעריקות ובהעדרויות. כשנה לאחר מכן אושפז בבית חולים לחולי נפש עם אבחנה אפשרית של סכיזופרניה. הוא שוחרר מהצבא ולאחר תקופת רמיסיה קצרה נתקף בגלים פסיכוטיים נוספים ושוב אושפז בבית חולים. אין מחלוקת בדבר מחלת סכיזופרניה שממנה סובל המשיב וכן בדבר נטייתו הקונסטיטוציונלית התורשתית ללקות במחלה זו. המחלוקת היא בשתי שאלות: האם המחלה נגרמה או רק הוחמרה על ידי השרות הצבאי; האם יש לזקוף לשרות רק את הגל שהופיע בעת השירות ולהכיר בנכות זמנית או שיש לזקוף לשרות גם את הגלים הנוספים ולהכיר בנכות לצמיתות. קצין התגמולים וועדת הערעורים היו בדעה כי השרות רק החמיר את המחלה ואף זאת זמנית בלבד וביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב. בפני הועדה היו חוות דעת רפואיות של פרופ' מאליק, מטעם משרד הבטחון ושל פרופ' ברקאי מטעם המשיב והועדה העדיפה את חוות דעתו של הראשון. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מהכלל שבימ"ש בערעור ימנע מלהתערב בהעדפת חוות דעת רפואיות, שהן ענין שבעובדה, אך במקרה זה סבר ביהמ"ש שהחלטת הועדה לוקה בטעות משפטית כי המצב לא הצריך ברירה בין שתי חוות דעת אלא פירושן של חוות הדעת ובדיקת הביסוס שביסודן. לדעת ביהמ"ש המחוזי חוות הדעת של פרופ' מאליק מוטעית בכך שאינה מתייחסת למלוא החומר העובדתי. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש העליון נתח את העובדות והגיע לכלל מסקנה כי אין למצוא טעות עובדתית בחוות דעתו של פרופ' מאליק וממילא יכלה הועדה לסמוך על חוות דעתו והתערבות ביהמ"ש בהחלטת הועדה מהווה התערבות בעובדות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד גב' א. ראב למערער, עו"ד ד. גרסנר למשיב. 9.6.83).
ע.א. 714+728/80 - נפתלי גולדברגר נגד דניאל בטה ואליהו חברה לביטוח
*ניכוי גימלאות ביטוח לאומי מפיצויים בתאונת עבודה (ערעורו של המערער נדחה וערעורם של המשיבים נתקבל).
המערער נפגע בתאונת דרכים וכושר הראיה שלו נפגע עד כדי נכות של %100. התאונה גם הוכרה כתאונת עבודה במובן חוק הביטוח הלאומי. המערער הגיש טופס "הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה" על פי חוק הבטוח הלאומי וקיבל ממעבידתו דמי פגיעה במשך 6 חודשים. הוא לא הגיש עד כה למוסד לביטוח הלאומי תביעה לקצבת נכות או לכל גמלה אחרת, בכסף או בעין, ואף לא קיבל כל תשלום כזה. ביהמ"ש המחוזי פסק לו סכומים שונים ובאשר לסכומים שיכול היה לתבוע מהמוסד ולא תבע קבע ביהמ"ש המחוזי כי ככל שמדובר בתביעה בגין פריטים שהמוסד צריך לשלם כגימלאות בעין, נותרה למערער הזכות לתבוע את הפריטים מהמוסד למרות שעברה שנה מהתאונה, ואז עשוי המוסד לבוא בתביעת שיבוב נגד המזיק ועל כן יש לנכות סכומים אלה מהתשלום של המזיק. שונה היתה החלטת ביהמ"ש המחוזי באשר לקיצבת נכות, מענק מיוחד והקצבה מיוחדת, שכן לגבי אלה עברה תקופת ההתיישנות, ואם כי המוסד הלאומי רשאי להאריך למערער את המועד הרי לא יוכל לבוא בתביעת שיבוב על המזיק . לדעת ביהמ"ש המחוזי רק אם המוסד
"חייב" לשלם את הגימלה הוא יכול לבוא בתביעת שיבוב על המזיק, ולא כן כאשר עברה תקופת ההתישנות והמוסד משתמש בשיקול דעתו להאריך את המועד, שאז אין הוא חייב בתשלום ואין הוא יכול לבוא בתביעת שיבוב, וממילא אין לפטור את המזיק מאותם סכומים. הערעור נתקבל.
אין להבדיל בין תביעה ממזיק שהוא המעביד לבין תביעה ממזיק שהוא צד ג' ובשני המקרים זכאי המזיק שסכום הגימלאות ינוכה מהפיצוי שנפסק נגדו. אין גם לקבל את טענת המערער שהוא ויתר על התביעה מהמוסד ועל כן אין לנכות ממנו את הסכומים שהוא יכול לקבל מהמוסד שכן ויתור אינו מועיל באשר לגימלאות המגיעות מהמוסד. נותרת רק השאלה אם ההתיישנות מונעת מהמוסד תביעת שיבוב מאת המזיק אם יאריך את המועד למערער, והתשובה לכך היא שלילית. האבחנה בין "חובת" המוסד לשלם, לבין "הרשות" שרשאי הוא לשלם כשהתביעה מוגשת באיחור, אינה מצדיקה את המסקנה כי אותה רשות אינה נושאת אופי של חובה. ביה"ד לעבודה אינו רואה בהוראה בדבר החובה להגיש את התביעה בתוך שנה הוראה על התיישנות התביעה אלא דינה כתביעה שהוגשה מתוך שיהוי. עוד קובעת הפסיקה כי הסמכות להאריך את המועד מוקנית למוסד על מנת שיפעילה כראוי, ובדרך כלל המבוטח זכאי לכך שהביטוח הלאומי יפעיל כראוי את הסמכות להאריך את המועד ובית הדין יפקח על כך.
לפיכך הוחלט כי המזיק יעכב תחת ידו אותם סכומים שהמערער עשוי לזכות מהמוסד והמערער חוייב להגיש את תביעתו למוסד ורק אם תידחה תביעתו יועבר אליו הסכום המעוכב.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד א. ברקאי למערער, עו"ד מלמן למשיבים. 15.6.83).
ע.א. 685/82 - רפאל רוט נגד קצין התגמולים
*פרשנות סעיף התיישנות בתביעה נכה צה"ל (הערעור נדחה).
המערער גויס בשנת 1962 לצה"ל במצב בריאותי טוב, שוחרר בשנת 1965 והמשיך לשרת במילואים. החל משנת 1966 קיבל טיפול בגין הפרעות פסיכיאטריות ולבסוף התדרדר מצבו ובשנת 1973 הוכרז כפסול דין. הורי המערער הגישו תביעה לקצין התגמולים על פי חוק הנכים בטענה שמחלת בנם נגרמה בעת השירות ועקב השירות. קצין התגמולים דחה את התביעה בנימוק שזו התיישנה משום שהוגשה לאחר תום שלוש שנים מיום שחרור המערער מצה"ל כנדרש בסעיף 32 לחוק הנכים. ועדת הערעורים קיבלה את הערעור ודחתה את טענת ההתישנות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב והערעור על כך נדחה.
השאלה המשפטית העומדת לדיון בערעור הינה פרשנותו של סעיף 18 לחוק הנכים בענין התישנות. טענת המערער היתה כי ההוראה הנ"ל מבטלת מכללא את תקופת ההתישנות הנקובה בחוק להגשת תביעות כאשר התובע הוא חולה נפש אך טענה זו אין לקבל. סעיף 18 הנ"ל מתייחס למקרה שבו הוכר תובע כנכה והשאלה הינה אם יש לשלם לו את תשלומי הנכות ממועד השירות שבו חלה או מהמועד שבו הגיש את תביעתו. התיקון מתייחס למצב שבו עברה תקופת ההתישנות אך קצין התגמולים האריך את המועד להגשת התביעה ואז ניתן לשלם את התגמולים לא ממועד הגשת התביעה אלא מהמועד שבו נולדה העילה. מה שאין כן באשר להתישנות גופה. כאן יכול העותר לפנות לקצין התגמולים בבקשה להאריך את המועד אך התיקון הנ"ל בסעיף 18 אינו חל בענייננו.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין יהודה כהן. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד ש. פרלס למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיב. 7.6.83).
ע.א. 34/81 - משה גרטלר נגד מרדכי גולבכר
*סירוב ביהמ"ש לאפשר שמיעת ראיות (הערעור נתקבל).
בשנת 1976 הגיש המשיב תובענה נגד המערער לתשלום סכום כסף בקשר לעסקת שותפות בטיולית שהיתה בבעלות המערער. בעלי הדין הסכימו כי המשיב זכאי למחצית ההכנסות מהטיולית ובהסכמת בעלי הדין נתמנה רואה חשבון שיברר את החשבונות. הלה הודיע כי לא קבל מהמערער את המסמכים הרלבנטיים ולכן אינו יכול לבצע את המוטל עליו. קודם לכן הגיש המערער תצהיר גילוי מסמכים ובתצהיר פרט רשימה של מסמכים המצויים ברשותו. רובם של המסמכים לא הוגשו לרואה החשבון וטענת המערער היתה כי מאחר שהיה שותף נוסף בטיולית נמסרו המסמכים לצד שלישי ועל כן אינו יכול להשיגם. לאור נסיבות אלה ביקש המשיב למחוק את כתב הגנתו של המערער אך ביהמ"ש המחוזי סרב לעשות כן. עם זאת לא נתן ביהמ"ש למערער להביא ראיות והתיר רק את השמעת עדות המשיב וחקירתו ע"י המערער. לבסוף חייב ביהמ"ש את המערער לשלם למשיב סכום כסף מסויים. הערעור נתקבל והתיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי לשמיעת ראיות. צודק ב"כ המשיב כי המערער עשה כל שביכולתו כדי להכשיל את ההליך, ויתכן שביהמ"ש יכול היה למחוק את הגנת המערער, אך משלא עשה כן לא יכול היה למנוע בעד המערער להביא את ראיותיו. לפיכך הוחלט להחזיר את התיק לביהמ"ש המחוזי לשמיעת ראיות.
(בפני השופטים: ש. לוין, י. כהן, בך. החלטה - השופט כהן. עו"ד גרינשטיין למערער, עו"ד זטלנסקי למשיב. 22.6.83).
ע.א. 865/80 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד הנרי לנדשפט
*פירוש חוזה לענין חיוב בתוספת מס (הערעור נתקבל).
ביום 31.5.78 נערך חוזה בין חברת הירקון (להלן המוכרת) לבין המשיב (להלן הקונה) בדבר רכישת חלקת מקרקעין. בחוזה נקבע כי הקונה רשאי לבצע את העיסקה עבור אחר ואם החוזה יבוצע שלא עבור הקונה עצמו מתחייב הקונה להודיע למוכרת בכתב בתוך תשעים יום את שם השולחים ו/או החברה ואת דבר אישורם את החוזה. כן נקבע שעם האישור יראו את המאשרים כקונים המקוריים והקונה התחייב לשאת באחריות בגין כל החובות וההתחייבויות עפ"י החוזה חרף העברת החוזה לאחר. ביום 30.7.78 יסד הקונה חברה וזו אימצה את החוזה ואישרה אותו וקבעה בהחלטתה כי בכך יראו אותה כקונה המקורי. הודעה על החלטה זו נמסרה למוכרת. המוכרת והחברה הגישו הצהרות למנהל מס שבח מקרקעין והלה קבע שתי שומות של תוספת מס. האחת לענין העיסקה שבין המוכרת לבין המשיב והשניה לענין העיסקה שבין המשיב לבין החברה. ועדת הערר קיבלה את עררו של המשיב וקבעה כי הקונה פעל כיזם של חברה שיסד ועם אישור החוזה ע"י החברה ומכח הוראות סעיף 6(ג) לחוק השליחות יצא הקונה מהתמונה, ולפיכך אין לומר כי נערכו כאן שתי מכירות. הערעור נתקבל.
ועדת הערר ביססה החלטתה על הוראות סעיף 6(ג) הנ"ל הקובע לאמור "תאגיד יכול לאשר פעולה שנעשתה למענו לפני היווסדו". גדר הספיקות הוא אם הקונה פעל "למען" התאגיד. פעולה היא "למען התאגיד" אם היא מקיימת שני תנאים: חזותה של הפעולה מבחינתו של הצד השלישי, מעידה עליה כי נעשתה עבור התאגיד ולא למען הפועל עצמו; בשעת ביצוע הפעולה עומד לנגד עיניו של המבצע תאגיד מסויים שעבורו נעשית הפעולה. תנאי זה אינו מתקיים אם בעת הפעולה טרם החליט הפועל למען מי הוא פועל ומשאיר לעצמו את הזכות להחליט על כך בעתיד. דרישותיו של סעיף 6(ג) לא נתקיימו
כאן. הקונה לא כרת את החוזה למען החברה אלא השאיר לעצמו שיקול הדעת להחליט, בתאריך עתידי, למי תיוחס הפעולה - לעצמו או לזולתו. אין לקבל את הטענה כי משאושרה הפעולה ע"י החברה ממילא מתברר למפרע כי הפעולה נעשתה למען החברה. כל עוד לא פעל הקונה בשעת הפעולה למען החברה, אין תחולה לסעיף 6(ג) הנ"ל ובאין תחולה להוראת סעיף זה אין אישור ובאין אישור אין הרשאה בדיעבד. כיון שהוראת סעיף 6(ג) אינה חלה בענייננו הרי שהקרקע לא נקנתה עבור החברה וממילא יש כאן שתי עיסקאות.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ברק, חלימה. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. שפי למערער, עוה"ד י. פריבס ומ. וולפסון למשיב. 7.7.83).
ע.א. 32/83 - ויולט אפל נגד דוד קפח
*ביטול פס"ד שניתן בהיעדר אחד הצדדים (הערעור נתקבל).
בנובמבר 1977 הגיש המשיב לבימ"ש השלום תובענה לפינוי המערערת מחנות שהיא בבעלותו. המערערת טענה בכתב הגנתה כי היא דיירת מוגנת ואם כי לא שילמה דמי מפתח הרי השיגה מהועדה המקומית אישור להפעלת המושכר לצורכי עסק ובכך ראו הצדדים מעין תשלום דמי מפתח. בימ"ש השלום קבע כי המערערת הינה דיירת מוגנת והמשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וניתן פסק דין בהסכמה שלפיו בוטל פסק הדין הראשון. נקבע כי התיק יוחזר לבימ"ש השלום והצדדים יגישו כתבי טענות מתוקנים ויהיו רשאים להביא ראיות חדשות. המשיב הגיש כתב תביעה מתוקן וביהמ"ש שמע ראיות נוספות ונתן פס"ד נוסף (להלן פסה"ד השני). בפסק דין זה שוב נדחתה תובענת המשיב ונקבע כי נתקיימו הדרישות להחלת חוק הגנת הדייר על השכירות הנדונה. המשיב שב וערער לביהמ"ש המחוזי (להלן הערעור השני) ובפסק דינו החליט ביהמ"ש המחוזי כי המצב העובדתי והמשפטי בתיק לא לובן די צרכו ועל כן יש להחזיר את התיק לבימ"ש השלום להשלמה, לתת למשיב הזדמנות לתקן את כתב הטענות, למערערת לתקן את כתב ההגנה ולאחר מכן לאפשר השמעת ראיות נוספות. בהתאם לכך הוגשו כתבי טענות מתוקנים ונקבע תאריך לשמיעת ראיות. הוטל על המזכירות להודיע על תאריך הדיון לב"כ המערערת, ההזמנה לא נמסרה לידי פרקליטה שכן משרדו היה נעול ועל כן הודבק טופס הזמנה על דלת המשרד. בתאריך שנקבע לא היתה הופעה מטעם המערערת, ב"כ המשיב ביקש לדון בתיק בציינו שהוא לא יביא ראיות נוספות. בימ"ש השלום נענה לבקשה ונתן בו ביום פס"ד שבו ציווה על המערערת לפנות את החנות ולהחזירה לידי המשיב. הוא קבע כי לא היה מנוס אלא להעתר לתביעה לאחר שניתנה לנתבעת אפשרות נוספת להוכיח עובדות עפ"י החלטת ביהמ"ש המחוזי. המערערת הגישה לבימ"ש השלום בקשה לבטל את פסק דינו מהטעם שלא נתקבלה הזמנה לדיון וכן שיש למערערת הגנה טובה כעולה מכתב ההגנה ומתוצאות השלבים הקודמים בהתדיינות. הבקשה לביטול פסה"ד השלישי נדחתה ע"י בימ"ש השלום שציין כי מסירת ההזמנה במשרד ב"כ המערערת נעשתה כדין ואם כי זכויות המבקשת נפגעו ע"י קיום דיון במעמד צד אחד, ובדרך כלל אין להחמיר בדקדקנות של כללי הפרוצדורה, הרי במקרה שלפנינו "ביטול ההחלטה כמבוקש, יהווה משום מתן גושפנקא לזלזול בפרוצדורה...". המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה לרשות לערער על ההחלטה שלא לבטל את פסה"ד השלישי אך בקשה זו נדחתה. הערעור נתקבל.
בימ"ש השלום בפסק הדין השלישי ביסס את החלטתו על ההנחה שהמשיבהיה למעשה זכאי לקבלת פס"ד לטובתו לפני מתן פסה"ד השלישי וכאילו רק ניתנה הזדמנות אחרונה נוספת למערערת להוכיח את טענתה. הנחה זו אין לה יסוד במציאות שכן פעמיים פסק בימ"ש השלום לטובת המערערת וזאת לא מנימוקים פורמליים אלא על בסיס קביעות לגופו של ענין. קביעות אלה לא בוטלו ע"י בימ"ש המחוזי. במצב כזה, כאשר איש מהצדדים אינו מביא ראיה חדשה כלשהי, צריכה להיות עדיפות לאותו צד שזכה בשלבים הקודמים של המשפט, משמע למערערת, ומכל מקום לא למשיב התובע, שמשימתו היתה להפוך את הקערה על פיה. אשר לנימוק שהמערערת לא טענה בתצהירה שיש לה הגנה טובה בפני התביעה - לא זו בלבד שבבקשתה ציינה שיש לה הגנה טובה אלא הגנה זו לובנה די הצורך בהתדיינות בין הצדדים. חזרה על פירוט אותה הגנה בתצהיר לא היתה מוסיפה דבר לביהמ"ש שהיה מודע היטב לתוכן ההגנה וטיבה.
כאשר ניתן פס"ד בהעדר צד והוא מבקש לבטל את פסק הדין עפ"י תקנה 227 לתקנות סדר הדין, יבדוק ביהמ"ש בעיקר שתי שאלות: האם יש למבקש סיכויי הצלחה אם יבוטל פסק הדין; מהי הסיבה שבגללה לא היתה הופעה מצד המבקש. השאלה השניה פחות חשובה מהשאלה הראשונה אך גם היא בעלת משקל. אם יתברר, למשל, שהמבקש לא הופיע למשפט תוך זילזול מופגן בהליכים ויש להניח שביהמ"ש יעתר לו רק אם ישוכנע שאחרת יגרם עיוות דין בולט. אולם אם הדבר נובע מתוך אי הבנה או בשל רשלנות מסויימת, ויחד עם זאת יש למבקש הגנה סבירה יטה ביהמ"ש לקבל את הבקשה ולאפשר ליבון הנקודות השנויות במחלוקת לגופן.
במקרה שלפנינו, לאור העקרונות האמורים, יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבימ"ש השלום פעם נוספת כדי שיאפשר לשני הצדדים להביא ראיותיהם ולאחר מכן יתן פס"ד חדש.
(בפני השופטים: ברק, בך, אור. החלטה - השופט לוין. עו"ד יצחק לאלו למערער, עו"ד מרדכי לנצ'נר למשיב. 14.7.83). ע.א. 646/81 - פמלה מקלין ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה
*מתן צו ירושה כאשר קיימים קרובים נעדרים (הערעור נדחה).
המנוחה חנה ליפשיץ ילידת 1913 נפטרה באוגוסט 1978 מבלי להשאיר אחריה צאצאים או הורים. ביהמ"ש המחוזי קבע שהיא השאירה אחריה יורשים מדרגה שלישית מצד הורי אמה ואלה הם המערערים. מאידך קבע כי לא הוכח שהמנוחה לא השאירה קרובים מצד הורי אביה וממילא לא הוכח מי הם יורשיה של המנוחה מצד אביה. לפיכך קבע את חלוקת עזבונה של המנוחה באופן שצאצאי הורי אביה של המנוחה - שהם בלתי ידועים (נעדרים) - יקבלו מחצית מן הירושה. הערעור נדחה.
המערערים מציינים כי הוגשו תצהירים של שני עדים כי לאביה של המנוחה לא היו אחים או אחיות ואולם בחקירתם בביהמ"ש ציינו העדים כי לא ידעו אם היו להורים אחים או אחיות. בנסיבות אלה צדק ביהמ"ש המחוזי כי לא הוכח שאבי המנוחה היה בן יחיד להוריו ומכיון שקיימת אפשרות שקיימים יורשים מדרגה שלישית אין מנוס מלתת צו ירושה לגבי מחצית העזבון לטובת צאצאיהם הבלתי ידועים של הורי אבי המנוחה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד חיים יניב למערערים, עו"ד קליבץ' למשיב. 30.6.83)
ע.א. 492/82 - ציון מרילי נגד פלוני
*מזונות (הערעור נדחה בעיקרו).
ביהמ"ש המחוזי פסק למשיב, שהוא תינוק יליד דצמבר 1981, מזונות בסכום של 8,800 שקלים לחודש המחולק כדלקמן: 3,300 שקלים למדור, 3,000 שקלים לביגוד, צעצועים, טיפול רפואי ואוכל ו-2,500 שקלים תמורת טיפולה של אם המשיבה (שאינה נשואה למערער) בבנה. הערעור נדחה בעיקרו. לענין הכנסותיו של המערער ככדודגלן ובעסק של בורקס אין להתערב. כמו כן אין ממש בטענה שהיה צורך להביא בחשבון את יכולת ההשתכרות של אם המשיב. מאידך הוחלט, ולכך הסכים גם ב"כ המשיב, כי מסכום המזונות שנפסק צריך לנכות את קצבת הילדים של הביטוח הלאומי. כמו כן יש לקבל את הערעור באשר לגובה הסכום שנקבע למדור. אכן, רשאי היה השופט לפסוק תשלום בעד מדור לתקופה שבה המשיב ואמו עדיין התגוררו בדירת הורי אם המשיב. ברם, הסכום גבוה מדי ויש להעמיד אותו על מחציתו. אשר לטענת המערער שלא היה מקום לחייבו בתשלום מלוא הוצאות בדיקת הרקמות שנערכה - לא היתה כל הסכמה בין הצדדים שבדיעבד תשולמנה הוצאות הבדיקה בחלקים שווים ומובן כי ענין זה נשאר בהחלטת ביהמ"ש לאחר שהגיעו תוצאות הבדיקה. בדין חוייב המערער בהוצאות הבדיקה.
(בפני השופטים: ש. לוין, כהן, בך. עו"ד גרין למערער, עו"ד בר און למשיב. 7.6.83).
ע.א. 831/80 - יצחק זמיר נגד כימיקלים ופוספטים בע"מ
*התיישנות בתביעה על נזק הדרגתי שנגרם במשך שנות העבודה (הערעור נדחה).
המערער עבד אצל המשיבה במחלקת יצור חומצה ובכתב התביעה נטען כי עקב הרעש במקום העבודה נגרמה ירידה הדרגתית בשמיעתו של המערער. הוא התחיל לעבוד במחלקה בשנת 1954 ועבד עד 1969 באותה מחלקה. בנובמבר 1969 הועבר התובע, עקב ליקויי השמיעה, לתפקיד שומר ליד שער המפעל. הוא הפסיק עבודתו במפעל במאי 1973. בשנת 1976 הגיש המערער את תביעתו נגד המשיבה וביהמ"ש קבע כי אמנם אחראית המשיבה לנזק שנגרם למערער אך התביעה התישנה. הערעור נדחה.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי הנזק נגרם לתובע לסירוגין. בשנת 1965 הוא נבדק ואז היה לו נזק של %5 ולאחר מכן היתה ירידה נוספת בכושר השמיעה והגיע בשנת 1969 ל-%10. כיון שכך, ומאחר שהתביעה הוגשה כאמור בדצמבר 1976, חלה התיישנות לגבי התובענה. בכך אין להתערב. עפ"י סעיף 89 לפקודת הנזיקין מנין ההתיישנות מתחיל ביום שבו נגרם הנזק ואם לא נתגלה הנזק ביום שאירע מתחיל מנין ההתיישנות מיום שבו נתגלה הנזק, אלא שלפי סעיף 89ב במקרה כזה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. כיון שהאירוע היה כאמור בשנת 1965 הרי שעברה תקופת ההתיישנות. אין לקבל את הטענה כי מכיון שבשנת 1965 נקבע הנזק ב-%5 ולאחר מכן, בשנת 1969, נקבע הנזק ב-%10 הרי הנזק "נתגלה" בתאריך השני. אין גם לקבל את הטענה כי התקופה של 10 שנים היא מהיום שבו נתגלה הנזק והתקופה היא מיום אירוע הנזק כאשר נתגלה הנזק מאוחר.
לענין ההחמרה משנת 1965 עד 1969 הרי כאן כבר מדובר על נזק שהיה ידוע בעת שאירע ומכיון שכך, על אותה החמרה חלה התיישנות של 7 שנים ועד הגשת התביעה עברה התקופה של 7 שנים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור, הוסיף הנשיא י. כהן. עו"ד י. יונגר למערער, עו"ד צ. גרובר למשיבה. 16.5.83).
ע.פ. 526/82 - שלום גולדמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שהוא בן 65 קיים קשרים עם אשה כבת 70 לצרכי נישואין ומשהסתכסך אתה היכה אותה ודקר אותה דקירות על מנת שתחזיר לו כספים שקיבלה ממנו. לבסוף שפך עליה ג'ריקן נפט והציתה. בגין מעשים אלה הורשע המערער בהריגה ונדון ל-10 שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה נסיבות מקילות שונות ובכללן כי המערער עלה ב- 1973 מבריה"מ ונעזב ע"י אשתו וחי בבדידות עד שפגש במנוחה, והוא סובל ממחלות שונות. ברם, מדובר במעשה חמור שבעקבותיו קופחו חיי אדם. אין גם לשלול את הסיכון לאנשים אחרים הנובע מאופי תגובתו של המערער על דבריה של המנוחה. בנסיבות אלה אין העונש חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד בניטו למערער, עו"ד גב' תמר הקר למשיבה. 16.6.83).
ע.פ. 659/82 - יעקב הורוביץ נגד מדינת ישראל
*זיוף תעודות לצורך שהייה בחבל ימית בעת הפינוי
(הערעור נדחה).
לפני פינוי חבל ימית נקבעה מדיניות שהרשתה את השהייה בחבל עד סמוך למועד הפינוי רק לתושבי החבל. לרשויות הבטחון הגיעו ידיעות כי מזייפים תעודות זיהוי כדי שאנשים יוכלו להזדהות כתושבי חבל ימית. נערכו חיפושים ובידי המערער נמצאה חותמת עגולה שטבועים בה "מדינת ישראל משרד הפנים" וכן חותמת תאריכון וכרית. כאשר נמצאו הדברים אמר המערער "סחתין, תפסתם אותי". בבדיקת תעודת הזיהוי שלו נתגלה כי היא זויפה באמצעות החותמות ומשנשאל לפשר הדבר סרב להגיב עד שיהיה נוכח עו"ד. לאחר כמה ימים נתן הסבר שלפיו שלשל אלמוני לכיס מעילו את החותמת ואת השינוי בתעודת הזיהוי יחס לאנשי התנועה לעצירת הנסיגה. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בזיוף תעודת הזיהוי ובנסיון לקבל באמצעות הזיוף דבר במרמה בנסיבות מחמירות וכן בהחזקת חותמת מזוייפת של משרד הפנים. המערער נדון לחודשיים מאסר בפועל ו-10 חדשים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
לא הובאה ראיה ישירה כי המערער במו ידיו ביצע את הזיוף אך צירוף כל הראיות הנסיבתיות אינו מותיר ספק כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו. העובדה שהמערער הציג את תעודת הזיהוי כדי שבאמצעות הזיוף יוכל להחשב כתושב חבל ימית ולהנות מהזכויות שניתנו לתושבים להמצא בחבל מהווה טובת הנאה שביקש המערער להשיג באמצעות הזיוף. אין לקבל את הטענה כי החותמות שהחזיק המערער אינם מכשיר לעשיית חותמות במובן סעיף 488 לחוק העונשין. מכאן שההרשעה בדין יסודה.
אשר למידת העונש - השופט סבר כי מבחינה מסויימת עבר זמנו של הענין הנדון והרוחות נרגעו ולפיכך אין צורך להחמיר בעונש. בכל זאת ראה לנכון לגזור עונש שיהיה בו גם יסוד מרתיע וזאת כדי שהמערער וחבריו לא יחשבו כי עשויות להתהוות נסיבות שבהן מותר להפר את החוק כדי להגשים מטרה שבעיניהם היא מקודשת. ואכן, על ביהמ"ש לתת ביטוי למדיניות האומרת שטעמים רעיוניים אינם מקדשים כל אמצעי להשגת מטרות המקודשות על אותו אדם עד שיהיה בן חורין ליטול את החוק לידיו. לפיכך בדין הוטל מאסר בפועל. עם זאת החליט ביהמ"ש העליון לנכות מהמאסר בפועל 14 ימים שהמערער היה עצור לצורכי חקירה.
(בפני השופטים: ד. לוין, י. כהן, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד עופר אטיאס למערער, עו"ד גב' אילנה ראב למשיבה. 30.5.83).