ע.פ. 636+639/82 - יהושע בן עזרא נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וקבלת רכוש גנוב. * הודאה מחוץ לכתלי ביהמ"ש(ערעור על פסה"ד וערעורים על גזה"ד בת.פ. 261/81 שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בי-ם - הערעור על פסה"ד נתקבל בחלקו והחלטה על מידת העונש נדחתה למועד מאוחר יותר.)
המערער הבטיח לשוטר סמוי שיספק לו חמשה גרם הרואין תמורת 8,500 שקל ולטענחו לא התכוון לעמוד בהבטחתו ודברי נאמרו בתור הלצה ומן השפה ולחוץ. ביהמ"ש המחוזי קבע כי איןממש בטענת המערער והרשיעו בעבירה של סחר בסם מסוכן. עפ"י עדותו של השוטר סיפר לו המערער שיש ברשותו יהלום ושעון זהב גנובים והציע לו את החפצים תמורת תשלום. מפעיליו של הסוכן נתנו לו אור ירוק לביצוע העיסקה, אך בפגישה נוספת סיפר המערער לשוטר שכבר מכר את הדברים לאחרים. על יסוד סיפור זה הורשע המערער גם בעבירה של קבלת חפצי ערך גנובים. יחד עם אלה, הורשע המערער בגניבה בדרך מציאה של 14 מחאות נוסעים ובנסיון למכור לשוטר את המחאות הנוסעים בסכום כולל של 1,200 דולר. ביהמ"ש גזר למערער שנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן תשלום קנס של 36,000 שקל. הערעור הוגש על ההרשעה בעבירת הסמים וקבלת הרכוש הגנוב וכן על מידת העונש
א. אשר לטענה כי עיסקת מכירת הסם לא היתה רצינית - ביהמ"ש ביסס את החלטתו שהמערער הציע את העיסקה ברצינות על כך שהמערער היה היוזם של העיסקה; הוא קבע עם הסוכן פרטים מדוייקים בדבר כמות הסם ומחירו ובדבר אופן מסירתו לידי הקונה; המחיר שנדרש ע"י המערער היה סביר בנסיבות הנתונות. העיסקה אמנם לא יצאה לפועל אך התנהגותו של המערער מצביעה בבירור על רצינות כוונתו להשיג את הסם עבור הסוכן. מסקנת ביהמ"ש המחוזי מעוגנת היטב הן בחומר הראיות והן בכללי ההגיון ואין עילה להתערבות בהחלטה זו.
ב. יש לקבל את הערעור באשר להרשעה בקבלת רכוש גנוב. גם לגבי אישום זה טען המערער שהוא סתם התרברב וכי מעולם לא היו ברשותו חפצים גנובים כאלה. כן העלה הסניגור טענה משפטית, כי גם אם ביהמ"ש יתייחס ברצינות לדברי המערער לשוטר, עדיין מהווים הם הודאה מחוץ לכותלי ביהמ"ש המצריכה "דבר מה נוסף" שיש בו כדי לחזק את משקל ההודאה ולשוות לה אמינות. אין לקבל את הטענה העובדתית, היינו שהדברים שאמר המערער היו "דברים בעלמא". בקביעה של ביהמ"ש כי המערער התייחס ברצינות לדברים שאמר אין להתערב.
ג. מאידך יש לקבל את הטענה המשפטית הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה באומרו כי "משאישר הנאשם בחקירתו בביהמ"ש עצם השיחות ותוכנן, שוב איננו עוסקים בהודאות שניתנו מחוץ לכותלי ביהמ"ש, כי אם בהודאות שמסר הנאשם בביהמ"ש עצמו שאינן טעונות תמיכה כלל". קביעה זו אין לקבל. העובדה שהמערער הודה בביהמ"ש, כי אמר לסוכן את הדברים שיוחסו לו, אין לראות בה משום הודאה בלתי תלויה בביהמ"ש, המייתרת את הצורך ב"דבר מה" הנדרש. יש לאבחן בין הודאה בביהמ"ש בביצוע עבירה לבין הודאת הנאשם שהשמיע בהזדמנות קודמת, מחוץ לכותלי ביהמ"ש, דברים המתפרשים כהודאה, תוך הדגשה שדברים אלה לא היו אמת. לשון אחר, הודאה של הנאשם בביהמ"ש כי אמר את הדברים, אין בה כשלעצמה משום "דבר מה נוסף" התומך באמיתות ההודאה.
ד. השופט המחוזי הוסיף וקבע לענין ההרשעה בעבירה זו כי כאשר הודה המערער בביהמ"ש באמירת הדברים לסוכן והתכחש בכל זאת להחזקת החפצים ברשותו מסר המערער גירסה ש"היא מבחינת עצמה בלתי מהימנה". בממצא זה מוצא השופט משום
"ראיה מסייעת" תוך החלת העיקרון של "השטר ושוברו בצדו" כפי שנקבע בע.פ. 23/58. ברם, בפסק הדין ההוא הודה הנאשם בביהמ"ש בעובדות מפלילות מסויימות, אלא שניסה להפכן לתמימות ע"י צירוף עובדות נוספות. משדחה ביהמ"ש את העובדות הנוספות כבלתי מהימנות הרי שהיה בכוחן של העובדות המפלילות להוות סיוע לעדות הקטין המתלונן. מאידך, במקרה שלפנינו אינה קיימת ראיה כלשהי התומכת בהודאה שנמסרה בע"פ מחוץ לכותלי ביהמ"ש, והנאשם מכחיש את תוכן הודאתו בשלמותה ולחלוטין, וטוען שאמר את הדברים מתוך סיפוק יצר ההתרברבות.
ה. התובעת ביקשה למצוא את "הדבר מה" בהתנהגותו של המערער, אשר לא רק סיפר לסוכן המשטרה על דבר החפצים הגנובים הנמצאים ברשותו, אלא הציע למוכרם לסוכן תוך ציון מחירם. לטענת התובעת אין להניח כי היה נוהג כך לולא היו החפצים האמורים ברשותו. גם טענה זו אין לקבל. יש להזכיר את האבחנה בין בחינת משקלה של הודאה עפ"י "מבחן פנימי" בו נבדקת ההודאה עפ"י סימני האמת העולים מתוכה, ובין המבחן החיצוני, הוא מבחן ה"דבר מה נוסף", בו נבחנת אמיתות ההודאה עפ"י ראיות וסימנים חיצוניים. טענתה של התובעת המתבססת על הצעת המערער למכור את החפצים לסוכן שייכת לתחום המבחן הפנימי הנ"ל ואין בינה ובין המבחן החיצוני ולא כלום. יש להוסיף כי משקלה של הטענה מופחת נוכח העובדה כי ברגע שהסוכן הביע הסכמה לקנות את החפצים סיפר לו המערער שהם כבר נמכרו על ידו.
ו. אשר למידת העונש - זו השאלה הקשה ביותר שעל בית המשפט להכריע בה. כאשר דן ביהמ"ש בהכרעת הדין, הוא שוקל טענות משפטיות ובוחן את הטענות העובדתיות של התביעה ושל ההגנה, טענות שהן מאותו סוג ועל אותו מישור. מאידך, כשבאים לדון בגזר הדין, חייב ביהמ"ש למדוד אלו מול אלו, שיקולים שאינם על אותו מישור. חומרת העבירה כנגד מצוקת הנאשם ומשפחתו, עבר פלילי כנגד מצב בריאות וכיוצא באלה שיקולים. משימה זו קשה במיוחד במקרה דנא שבו הוחלט מצד אחד לזכות את המערער מאחד האישומים בהם הורשע בביהמ"ש המחוזי, דבר העשוי במקרה רגיל להביא להקלה בעונש, ומאידך מונח ערעור המדינה הטוענת כי חומרת העבירות מחייבת הטלת עונש חמור יותר בהרבה. לכך יש להוסיף שהנאשם הורשע ונענש בינתיים על עבירה חמורה נוספת. בנסיבות אלה הוחלט לבקש דו"ח שירות המבחן ורק לאחר מכן יוכרע באשר למידת העונש.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד ש. פרנקו למערער, עו"ד גב' ד.גורני למשיבה 16.11.83).
ע.פ. 162/83 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ביצע שורה ארוכה של עבירות שבגינן הועמד לדין בפני ביהמ"ש לנוער בחודש מרץ 1982 וניתן אז צו מבחן למשך שנה אחת. המערער לא שיתף פעולה עם שירות המבחן וגם לא עבד בעבודה כלשהי. לאחר אותו צו ביצע המערער במשך מספר חדשים 25 התפרצויות לדירות וגנב רכוש רב שלא נתגלה עד עתה. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. נטען מטעם המערער כי אביו עזב את אמו
בעת שהמערער היה עול ימים וכי אמו חולנית ויש לראות בכך גורמים מכריעים שהביאו להסתבכותו של המערער בעבירות הנ"ל. יתכן ויש טעם בדברים אלה, אך אין בכך כדי לתת תמונה ממצה של הרקע אותו חייב ביהמ"ש לשוות נגד עיניו כשהוא דן בפרשה כגון זו, כאשר אדם ביצע במשך תקופה ארוכה התפרצויות לבתי דירה, לא עבד וגם לא רצה להתייצב לשירות צבאי. יש לראות נסיבה לחומרה גם בעובדה כי העבירות בוצעו אחרי שהמערער הועמד במבחן לאחר שורה ארוכה של עבירות כאשר ביהמ"ש פטר אותו מעונש ממשי והוא חזר לסורו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 9.11.83).
ע.פ. 93/83 - גבריאל בן הרוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בביצוע שתי עבירות של סחר בסם. תחילה מכר לשוטר מוסווה כחצי ק"ג חשיש תמורת 1,500 דולר ולאחר 10 ימים מכר לאותו שוטר 74 גרם חשיש תמורת 10,000 שקלים. בנוסף לכך התנהל מו"מ עם המערער למכירת כמויות סם נוספות. מן החומר שהובא לביהמ"ש עולה שלמערער מהלכים בין מקורות האספקה של הסם וכי מעורבותו בענין לא היתה בגדר תופעת אקראי. לפני גזירת העונש בביהמ"ש המחוזי הוגש תסקיר שירות המבחן ועדי אופי העידו על המעמד הבולט שרכש לעצמו המערער בפעילות לשיקום שכונתו. ביהמ"ש המחוזי נתן דעתו מצד אחד לעובדות אלה ומצד שני לחומרת העבירות ואופן פעילותו של המערער במסגרת הסחר בסמים וכן הרשעותיו הקודמות, ובהתחשב בכל הנסיבות גזר למערער בשל העבירה הראשונה 4 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן דן אותו לתשלום קנס של 60,000 שקל ובשל העבירה השניה דן את המערער לשלוש שנות מאסר ולקנס של 40,000 שקל, אך קבע כי שני עונשי המאסר יהיו חופפים. הערעור על חומרת העונש נדחה.
הסניגור טען כי לא היה מקום לפיצול המערכת העובדתית לשתי עבירות שלגביהן נגזרים שני עונשים. טענה זו אין לקבל. מדובר בשתי עיסקאות שבוצעו במועדים שונים ועל כן נוסחו הדברים באישומים נפרדים ומצאו ביטויים בהרשעה בעבירות נפרדות. העובדה שהמכירות של הסם היו תולדה של מגע שוטף ומתמשך בין שוטר מוסווה לבין מוכרי הסם, אין בה כדי להפוך את הפרשה כולה לעבירה אחת. עם זאת ראה ביהמ"ש המחוזי להורות על החפפת עונשי המאסר כך שההפרדה הפורמלית בין העבירות לא באה לידי ביטוי מעשי במידתו של עונש המאסר.
אשר להטלת עונש הקנס - טען הסניגור כי אין להטיל קנס כאשר גוזרים עונש מאסר ממושך. נכון שעם גזירת עונש מאסר לתקופה ארוכה בדרך כלל אין נוהגים להטיל קנס שתשלומו מיידי והוא אם אין הנסיבות מצדיקות גישה אחרת. הכל מותנה באופיין של העבירות ובמערכת הנסיבות המתלווה אליהן. כאשר ניתן ללמוד ממערכת הנסיבות שפלוני סחר בסם ותמורת המכר קיבל לידיו מזומנים שהם התמורה הכספית של העיסקה העבריינית אין מניעה כי יוטל קנס גם כשמטילים עונש מאסר ממושך.
הטענה המרכזית של הסניגור הופנתה כלפי עונש המאסר אשר לדעתו הוא ארוך במידה מופרזת. ברם, מדובר בצעיר שיש לו נתונים אישיים היכולים להיות מנוצלים באופן חיובי אך הוא בחר בעיסוק נפשע של סחר בסמים בקנה מידה גדול, כאשר ברור כי היה לו קשר וזיקה אל מקורות מרכזיים לאספקת סם. העבירות בוצעו תוך כדי תקופה בה סברו לתומם כל אלה שהעידו עדויות אופי כי המערער עוסק בנושאים חוקיים וחיוביים ולא היה להם יסוד לחשוד שאותו זמן פועל המערער גם בשטח המסוכן של הסמים. לפי תסקיר שירות המבחן יש עתה התקדמות ראויה לשבח מצד המערער לכיוון פעילות חיובית אך פעילות זו אינה הופכת את העונש למוטעה ולראוי לשינוי. שינוי
הכיוון הנוכחי איננו מפחית מחומרת המעשה שכבר בוצע ואינו משנה מן הצורך לקיים את הכוח המרתיע של ענישה בענייני סמים, כדי שירחקו מהם כל אלה אשר מתפתים להתקרב לעיסוק זה שיש בו סיכוי לרווחים קלים. זאת ועוד, בקבעו רמת עונשים לגבי תופעה עבריינית מסויימת, נותן ביהמ"ש דעתו, בין היתר, לסיכונים הצפויים לקרבנותיה של העבירה בכוח ובפועל וגם להכרח לשמור על אמינותה של הענישה הנפסקת על ידי הערכאות הדנות בעבירות כדי לקיים כוחה המרתיע.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ש. לוין. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד י. גולן למערער, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 6.11.83).
ע.פ. 238/83 - אליהו בורשוק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע ב- 11 עבירות של התפרצות וגניבה וכן בבריחה ממשמורת חוקית ותקיפת שוטר ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל המצטברות לעונש אחר שהוא מרצה. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי כתב בגזר דינו כי הנאשם אינו מסוגל לשלוט בעצמו ומאסרו הממושך דרוש לשם הגנה על הצבור. העיון ברשימת הרשעותיו הקודמות של המערער מצדיקה בהחלט דברים אלה.
(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 29.11.83).
ע.פ. 379/82 - הישאם טהה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת מוות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
בשעת ערב תקף המערער את המנוח במכת אגרוף שהנחית בפניו. כתוצאה ממכה זו נפל המנוח על גבו ונחבל קשה בגולגלתו. הוא הובא לבית חולים ושם נפטר כעבור שלושה ימים לאחר שקבל טיפול רפואי וכולל ניתוח. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בהריגתו של המנוח ודן אותו ל- 5 שנים מאסר. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי דחה, ובדין דחה, את הטענה כי יתכן שהמנוח מת ממכה שאולי קיבל בראש לפני האירוע, וכן את הטענה כי יתכן שנפל נפילה נוספת לאחר מכן בבית החולים. אשר לטענה כי יתכן שנפל קודם לכן ממחלת אפילפסיה - לא הוכח שהיתה לו מחלה כזו והתקפים שהיו לו בבית החולים נבעו, לפי חוות הדעת הרפואיות מעצם המכה שקיבל בראש עקב הנפילה. אשר לחוות דעת אחד הרופאים כי המוות נגרם כתוצאה מטיפול רפואי בלתי נכון - ראשית, מלבד עדות רפואית זו כל העדויות הרפואיות שללו דעה זו. ברם, אפילו תתקבל דעתו של אותו רופא שסיבוכים שהופיעו בעת האישפוז ומעשים ומחדלים שבטיפול הרפואי הם שהביאו למות המנוח - אין בכך כדי לנתק, מהבחינה המשפטית, את הקשר הסיבתי בין מעשה התקיפה לבין המוות. עפ"י הוראת סעיף 309 לחוק העונשין רואים את המערער כאילו גרם למותו של המנוח, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף או הגורם היחיד למות המנוח, באשר די בכך כי הסב לו נזק גופני המצריך טיפול רפואי או כירורגי אשר גרם למוות, ואין נפקא מינה אם הטיפול היה מוטעה, ובלבד שנעשה בתום לב ובידיעה ובמיומנות רגילות. לפיכך יש לדחות את הערעור על ההרשעה. אשר לעונש - המאסר של חמש שנים אינו חמור יתר על המידה גם אם מתחשבים בנסיבות האישיות של המערער כאשר כנגדן עומדות הרשעותיו הקודמות בעבירות אלימות.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, גב' נתניהו, גב' אבנור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מ. זיו למערער, עו"ד גב' א. ראב למשיבה. 2.11.83).
ע.פ. 341/83 - רונן סויסה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצויות ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכ- 10 התפרצויות וגניבה, זיוף מסמך ושימוש במסמך מזוייף, וקבלת דבר במרמה כאשר כל המעשים בוצעו בתקופה של ארבעה חודשים. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. המערער הדגיש בערעורו כי היתה זו מעידתו הראשונה ולדעתו לא הובאה עובדה זו בשיקולי ביהמ"ש המחוזי במידה מספקת, כשם שלא היתה התחשבות בכך שהודה במעשיו ובכך יש גם לראות משום חרטה. יתר על כן, טען, בתקופת מאסרו הוא מתפקד לדוגמא ועובדה זו גם נתאשרה ע"י שירות המבחן. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי כבר לקח בחשבון מרבית הגורמים שהזכיר המערער אך לנוכח המספר הרב של העבירות ערכו הגדול של השלל והצורה המתוחכמת שבה בוצעו העבירות מצא ביהמ"ש כי מן הראוי להטיל על המערער עונש משמעותו ובכך אין להתערב. מסתבר שחל שינוי במערער כתוצאה מהקשר הטיפולי עם שרות המבחן, אך זה רק תחילתו של הקשר שעדין לא הגיע לשלב בו יהיה המערער מסוגל להתמודד עם חיי היום יום. ביהמ"ש העליון שקל באיזו מידה עשוי תיפקודו הטוב של אסיר להוות גורם להפחתת העונש והגיע למסקנה כי בדרך כלל על כל אסיר לתפקד כהלכה, ועובדה זו כשלעצמה לא בהכרח יש בה להוות סיבה להתערבות בעונש, אם העונש הולם את העבירות ויתר הנסיבות שיש לשוקלן בעת גזירת הדין. ואולם יתכן לפעמים שהתנהגות למופת בבית הסוהר עשויה להצביע לא רק על חרטה כנה אלא אף על סיכויי שיקום האסיר ובנסיבות מסויימות שיקול של חזרה למוטב הוא בין שיקולי הענישה הראויה.
(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. ב29.11.8).
ע.פ. 368/83 - משה מכלוף ועקנין נגד מדינת ישראל
*הכללת תקופת המעצר בתקופת המאסר (ערעור על אי הכללת תקופת המעצר בתקופת המאסר - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות שונות ונדון ל- 12 חודשים מאסר בפועל ו- 18 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי במצטבר. טרוניתו היחידה של המערער היא כי ביהמ"ש לא התחשב בתקופת המעצר עד למתן גזר הדין. הערעור נתקבל. ב"כ המדינה מסכימה כי לרוב מקובל על בתי המשפט לקחת בחשבון את תקופת המעצר, אף כי יש מקרים מסויימים בהם נוהגים בתי המשפט בצורה שונה, ולטענתה יתכן וגם כאן היתה הכוונה שלא להתחשב בתקופת המעצר. בקבלו את טענת המערער ציין ביהמ"ש העליון כי לא מצא כל הנמקה שהיתה כוונה במקרה זה שלא להתחשב בתקופת המעצר ולאור הפעלת המאסר על תנאי והתקופה שעל המערער לרצות כעת באורח כולל, מן הדין לשנות את גזר הדין במובן זה שתקופת המאסר תחשב מיום המעצר.
(בפני השופטים: ביסקי, י. כהן, טירקל. המערער לעצמו, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 15.11.83).
ע.פ. 451/83 - אברהם דוד חדד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עונשים מצטברים) (גזר הדין שונה).
ביהמ"ש המחוזי הטיל על המערער 15 חודשים מאסר בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי בגין עבירה שהורשע בה ובגזר הדין נאמר כי המאסר בפועל יהיה חופף את תקופת המאסר בגין הפקעת רשיון. הרשיון שהופקע הוא למשך ששה חודשים והערעור הוא על חומרת העונש. מסתבר שהשופט לא היה ער לכך, שאין תוקף להוראה בדבר חפיפת המאסר עקב הפקעת הרשיון, על אף מה שנאמר בגזר הדין, ותקופת המאסר בפועל שעל המערער יהיה לרצות איננה 15 אלא 21 חודשים. למערער הרשעות קודמות מרובות וריצה בעבר עונשי מאסר ולא היה מקום להתערב במידת העונש לולא הטעות של ביהמ"ש המחוזי. ניתן להניח כי אילו היה השופט מודע לכך שתקופת הפקעת הרשיון תצטבר לתקופת 15 חודשים לא היה מטיל על המערער מאסר בפועל של 15 חדשים אלא קובע עונש קל יותר. בהתחשב במצב עניינים זה ישונה גזר
הדין כדלהלן: המאסר בפועל יהיה לתקופה של 9 חדשים והמאסר על תנאי יהיה לתקופה של 21 חודש ואילו ההוראה בדבר חפיפת העונש עם תקופת הפקעת הרשיון מתבטלת.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 27.10.83).
ע.פ. 383/83 - עבדאלראוף דיאב ואח' נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
שני המערערים הועמדו לדין בבימ"ש השלום בחיפה בעבירה של תקיפה ומשהחל המשפט השמיע השופט הערות שליליות על דרך החקירה של העדים על ידי הסניגור. על פי טענת הסניגור התערב השופט בצורה בולטת בחקירה הנגדית של אחד מעדי התביעה ומנע שאלות בעלות חשיבות לענין שבמחלוקת. המערערים טוענים כי השופט נזף בסניגור באומרו כי הסניגור עושה שרות גרוע לנאשמים וכי אם ירשיע את הנאשמים הם ילכו לבית הסוהר אולם אם הם יזוכו הוא ינשק להם. הם ביקשו כי השופט יפסול את עצמו בגין ההערות שהעיר והשופט דחה את הבקשה. הערעור נדחה.
בישיבה קודמת של ביהמ"ש העליון צויין כי חשובה במיוחד הטענה על הדברים שאמר השופט בדבר שליחת המערערים למאסר אם הם יורשעו. לדברים אלה אין זכר בפרוטוקול, אך להודעת הערעור צורפו תצהירים של הסניגור והמערער הראשון ובהם צויינו הדברים הנ"ל. גם התובעת הסכימה כי היתה הערה מסויימת מצד השופט על אפשרות החמרה בעונש ולפיכך הוחלט לבקש מהשופט הערותיו לגבי הטענה הנ"ל. השופט כותב בהערותיו כי לא אמר בשלב כלשהו את הדברים הנדונים וכי התרעומת שלו ביחס לדרך חקירת העדים הופנתה רק כלפי הסניגור. גם התובע שהופיע במשפט נתבקש להגיש תצהיר ובתצהיר זה אין התייחסות ישירה לשאלה אם אמר השופט שישלח את המערערים למאסר אם יורשעו, אך צויין כי נשאלו ע"י הסניגור שאלות מטרידות,מרגיזות ומביכות והשופט העיר לסניגור כי הוא שואל שאלות בלתי רלוונטיות וכי דרך הגנה זו יכולה לפגוע בנאשמים. כן נאמר בתצהיר התובע כי למיטב זכרונו לפני תחילת המשפט הביע הסניגור בפניו אי שביעות רצונו שהמשפט נקבע אצל שופט זה שהוא שופט מחמיר.
בהודעת הערעור הועלו טענות עונות המתייחסות למו"מ שהתנהל בתחילת הדיוןבדבר אפשרות של הודאה בעובדות והתוצאות שיהיו לכך לגבי מידת העונש. אין הסניגור יכול לבסס את ערעורו על טענות אלה, כי אם ראה בהן עילה לפסילת השופט היה עליו לעורר טענת פסלות מיד ולא שלושה חדשים אחרי הישיבה הראשונה. כמו כן, הבקשה נומקה רק בחומרת ההערות של השופט, ואין למצוא עילה לפסילה בהערות אלה כלפי הסניגור על דרך חקירת העדים, אף אם נאמרו בנימת רוגז וכעס. רשאי ביהמ"ש להעיר לסניגור על דרך חקירת העדים ורשאי הוא שלא להרשות חקירה שאיננה לענין הנדון ואינה הוגנת. אם שגה השופט בכך שהגביל יתר על המידה את זכותו של הסניגור לחקור עדים, הרי זה ענין לערעור על פסק הדין ולא לפסילת השופט.
נותרה הטענה באשר להערת השופט בדבר החמרה בעונש ושליחת המערערים למאסר. השופט במכתבו הכחיש שדברים אלה נאמרו על ידו והדרך הנכונה לקביעה מה הדברים שנאמרו באותה ישיבה היתה הגשת בקשה לבימ"ש השלום לתקון הפרוטקול, על מנת שיירשמו בו אותם דברים שלטענת הסניגור נאמרו על ידי השופט. בירור הבקשה לתקון הפרוטקול יכול היה להערך זמן קצר אחרי הישיבה, בעת שזכרון הנוכחים עדיין היה טרי וניתן היה אף לחקור עדים בקשר עם בקשה כזו. בהתחשב בכך שהשופט הכחיש שאמר את הדברים שיוחסו לו אין לקבוע עפ"י התצהירים שצורפו לערעור, בהעדר בקשה לתקון הפרוטוקול ודיון בבקשה כזו, כי גירסת המערערים היא הגירסה הנכונה.
(בפני: הנשיא (לשעבר) י. כהן. עו"ד מ. עמאר למערערים, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 5.12.83).
ע.פ. 316/83 - סאלח בדוי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מסחר ברכוש גנוב) (העונש הוקל במקצת).
בגין שורת עבירות של מסחר ברכוש גנוב נדון המערער לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 500,000 שקל. הערעור הוגש נגד גזר הדין בלבד אך בעת הטעון ביקש הסניגור לבטל את ההרשעה ולהרשות למערער לחזור בו מהודאתו ולהחזיר את הענין לדיון מחדש בביהמ"ש המחוזי. לחלופין טען נגד חומרת העונש. הבקשה לביטול הכרעת הדין נדחתה ואילו הערעור נגד חומרת העונש נתקבל והעונש הוקל במקצת.
לענין ביטול ההרשעה - המערער הודה בעובדות ועל פי הודאה זו הורשע. ההודאה באה כתוצאה מעיסקת טעון. המערער היה מיוצג בביהמ"ש המחוזי ע"י עו"ד אחר וטענת הסניגור היא כי הובטח לאותו עורך דין ע"י התביעה כי זו לא תבקש עונש חמור למערער אלא תטען עפ"י הרוח של תסקיר שירות המבחן והבטחה זו הופרה ע"י התובעת. ברם, טענה זו לא הועלתה כלל בביהמ"ש המחוזי לאחר שהסניגור שמע את טיעון התובעת שביקשה להחמיר בעונש בניגוד להמלצת תסקיר שירות המבחן, וגם בהודעת הערעור אין זכר לטענה זו. כמו כן מכחישה נציגת התביעה כי ניתנה הבטחה כפי שטוען הסניגור. בהתחשב בכל אלה אין לאפשר למערער לחזור בו מהודאתו
אשר לעונש - אין הוא חמור יתר על המידה. מדובר בהרשעה בשמונה עבירות ומסתבר שהמערער עסק בקנה מידה ניכר למדי במסחר בחפצים גנובים. כבר נקבע לא פעם כי בגין עבירות מסוג זה יש להטיל עונשי מאסר משמעותיים. אעפ"כ הוחלט להקל במידת מה בעונש עקב המלצת שרות המבחן בדבר הטלת מבחן על המערער, כדי ששירות המבחן יוכל להיות לו לעזר בשקומו ובהחזרתו למהלך חיים תקין אמרי גמר תקופת מאסרו. אין למערער עבר פלילי משמעותי, הוא מפרנס משפחה המכילה 3 ילדים וכן תומך בבני משפחה אחרים הזקוקים לתמיכתו. בכל הנתונים יועמד המאסר בפועל על שנתיים והמאסר על תנאי על שלוש שנים.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, ביסקי. עו"ד י. תוסייה כהן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 6.11.83).
ע.פ. 226+299/83 - עמנואל וטובה נאג'י נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהברחת הרואין וחומרת העונש (הערעורים נדחו בעיקרם).
שני המערערים הורשעו בהברחת 850 גרם הרואין וביהמ"ש גזר למערערת חודש אחד מאסר בפועל ולמערער 7 וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן קנס בסך 50,000 שקל. ערעורה של המערערת על ההרשעה נדחה וההחלטה בערעור על גזר הדין נדחתה ואילו ערעורו של המערער על גזר הדין נדחה.
באשר לערעור המערערת נגד ההרשעה - לא זו בלבד שההרואין נמצא בתא המטען של המונית שבה יצאו היא ובעלה מנמל חיפה, אחרי ששבו יחדיו מחו"ל, אלא שבעצם היא הודתה כבר בשלב החקירה במשטרה כי ידעה שבעלה מביא "משהו" מחו"ל. היא לא טענה שאינה יודעת מהו אותו "משהו", אלא סרבה להגיד במה מדובר. סירובה משך שבוע לגלות במה המדובר מחזק את ידי התביעה. מתמלילי השיחות שהוגשו מטעם התביעה עולה ברורות שהיא היתה בסוד הענינים. לפיכך יש לדחות את ערעורה על ההרשעה. באשר לעונש - יש לדחות את גזר הדין עד לקבלת תסקיר שירות המבחן.
אשר לערעורו של המערער נגד מידת העונש - מדובר בהברחת כמות גדולה של הרואין. טמונה סכנה רבה בסם זה ועל העונש להלום את חומרת המעשה. מדובר אמנם באדם שעברו נקי אך עובדה זו והיותו של הנאשם האחר היוזם המפתה כבר הובאו בכלל חשבון בגזר דינו של ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. המערער לעצמו, עו"ד בר חיים למערערת, עו"ד לירן למשיבה. 10.11.83).
ע.פ. 631/82 - רוני קנטוקה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ביצע יחד עם אחר שוד של אשה זקנה כשהשניים התנפלו עליה ברחוב, הפילו אותה ותלשו שרשרת מעל צוארה. השרשרת נתפסה בשמלתה והתוקפים לא הצליחו לממש את זממם. המערער הורשע בשוד וכן בעוד שלוש התפרצויות לדירות וגניבת רכוש, שתי גניבות, הפרעה לעובד ציבור ואיומים עליו. בגין כל אלה נדון לשנתיים ו- 9 חודשים מאסר בפועל וכן הופעל עונש מאסר על תנאי של 9 חודשים במצטבר. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור מבקש להקל בעונש בציינו כי מאז גיל שש עשרה סובל המערער מבעיות נפשיות ואושפז מספר פעמים וכן הוא צריך לקבל טיפול תרופתי. למרות כל אלה, אין להתערב במידת העונש. בית המשפט המחוזי לא יכול היה להימנע מלהטיל את המאסר שהטיל נוכח חומרת העבירות והיקפן. גם עברו הפלילי של המערער שימש גורם בעל משקל בקביעת העונש. מצב בריאותו של המערער אינו צריך להשפיע על מידת העונש. הטיפול במערער בבית הסוהר משפיע עליו לטובה ובאשר לעתיד בוודאי ייעשו מאמצים להכין למערער תוכנית שיקומית במשך הזמן שנותר עד לסיום מאסרו.
(בפני השופטים: י. כהן, בך, גב' נתניהו. עו"ד ב. ג'רארד למערער, עו"ד י. בן-אור למשיבה. 7.12.1983).
ע.פ.657/82 - בזזינסקי אריק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - העונש תוקן).
המערער ביצע תשע עבירות של התפרצות ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושש שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה למעשה. העבירות חמורות במהותן ובנסיבותיהן והעונש אינו חמור. ברם, מתברר כי לפני שהחל מאסרו של המערער בגין תיק זה הושת עליו קנס בגין עבירה אחרת ובית המשפט קבע שאם לא ישולם הקנס ייאסר המערער ל- 6 חודשים. הקנס לא שולם והמערער ישב במאסר על אי תשלום הקנס 6 חדשים ואז שילם את הקנס והחל לרצות את שלוש שנות המאסר בגין העבירות נשוא תיק זה. בהתחשב בעובדה זו ובנסיבות המקרה הוחלט לקבל את הערעור ולהפחית מתקופת המאסר בפועל תשעה חודשים.
( בפני השופטים אלון, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. המערער לעצמו, עו"ד טפיירו למשיבה. 13.11.83).
ע.פ. 48/83 - חנניה ליצמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע באחזקת 11 מנות הרואין במשקל כולל של 0.645 גרם, בהפרת הוראה של בית משפט השלום ובתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. בית המשפט גזר למערער בשל החזקת הסם שנתים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ובשל הפרת הוראת בית משפט ותקיפת שוטר שנה אחת מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את הנסיבות האישיות של המערער וטען כי החזיק את הסם לצריכה עצמית. ברם אין בית המשפט שלערעור דן בעניין כאילו ישב כערכאה ראשונה, אלא ערכאת הערעור בוחנת את השאלה אם בית המשפט קמא הפריז בעונש לקולא או לחומרא במידה המצדיקה התערבות. בענייננו אין נימוקים המצדיקים את שינוי מידת העונש. טוען הסניגור שבית המשפט צריך היה לקבל את גירסת המערער כי החזיק בסם לצריכה עצמית ולא די בכך שבית המשפט לא נתן אמון בדברי המערער בעדותו. אין לקבל טענה זו. המחוקק קבע הנחה בדבר המשמעות שיש לייחס לאחזקת סם מעל לכמות מוגדרת, ומי שמבקש לסתור את ההנחה על יסוד עדותו בלבד חייב לשכנע את בית המשפט באמינות דבריו ואם בית המשפט אינו רוחש אמון לדבריו נשארת ההנחה על כנה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, טירקל. עו"ד וינוגרד למערער, עו"ד גב' רבין למשיבה. 5.12.83 ).
ע.פ. 286/83 - אורי דוגה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהספקת סם כשמדובר ב- 45 גרם חשיש ובקשירת קשר עם הנאשם השני במשפט, לחלק את החשיש לאצבעות ולמוכרו לאחרים. המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן נדון לתשלום קנס של 60,000 שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה. הנאשם השני נמצא אשם בביצוע עבירת הקשר ובאחזקת הסם ונדון ל- 15 חודשים מאסר בפועל ו- 21 חודשים מאסר על תנאי ולא נדון לתשלום קנס כספי כלשהו, והסניגור טוען כי ביהמ"ש החמיר יתר על המידה עם המערער בהתחשב בנסיבותיו האישיות שהחל להשתקם, נשא אשה ונולדה לו בת, ויתירה מזו, יש כאן הפליה לרעה של המערער לעומת השני. ברם, לפי חומר הראיות אין מקום להשוות בין המערער לבין הנאשם האחר. כנגד המערער רשומות עבירות במספר ניכר, ובכללן עבירות סמים, ואילו הנאשם השני מספר עבירותיו קטן יותר ואין בהן עבירות סמים. על המערער כבר הוטלו בעבר עונשי מאסר ואלה לא היה בהם די כדי להרתיעו מלחזור לסורו ואילו הנאשם השני לא ריצה עד כה עונש מאסר. גם מבחינת הנסיבות האישיות, הנאשם האחר הוא נכה בשיעור של %100, כיון שהוא כמעט עיוור לחלוטין ועובדה זו ראויה להתחשבות מיוחדת. המערער היה זה שסיפק את הסמים, קיבל את התמורה והורה לנאשם השני מה לעשות בסמים, ומכאן ניתן להסיק שבהיררכיה העסקית היה המערער בדרג גבוה יותר וזה שנהנה יותר מהתמורה ומהרווחים. נוכח הבדלים אלה מוצדקת האבחנה בין השניים. אשר לעונש כשלעצמו - אין הוא חמור בהתחשב בנסיבות המקרה ובעברו של המערער.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד מוסק למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 17.11.83).
ע.פ. 174/83 - משה ברדה נגד מדינת ישראל
*הרשעה באינוס וחומרת העונש (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המתלוננת המתינה בתחנת אוטובוסים, והמערער הציע לה להסיעה במכוניתו. במהלך הנסיעה, בשעות הלילה, סטה מהדרך ובעל אותה. לגירסת המתלוננת נבעלה ע"י המערער פעמיים ולגירסתו פעם אחת. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער כי הבעילה הראשונה היתה בהסכמת המתלוננת וקבע כי המעשה נעשה לאחר שהמערער איים על חיי המתלוננת ונקט כלפיה באלימות.עם זאת סבר בית המשפט שמא לעניין הבעילה השנייה טעה המערער, מבחינה סובייקטיבית להאמין שהמתלוננת מסכימה לבעילה, ואם האמין כך, אין לאמר שאמונה זו היא בלתי סבירה לחלוטין בנסיבות העניין. לפיכך הרשיע בית המשפט את המערער בענין הבעילה הראשונה וזיכה אותו מחמת הספק באשר לבעילה השניה. בקבעו כך סמך בית המשפט על עדותה של המתלוננת שהיתה נאמנה עליו, על הניתוח ההגיוני של מהלך האירועים ועל החיזוק המהותי לעדותה במצבה הנפשי מיד לאחר האירוע, ובנסיבות הגשת התלונה. בית המשפט דן את המערער לשלוש שנים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ולפסילה מנהיגה למשך שנתיים. הערעור נדחה.
אין ממש בטענות הסניגור לענין ההרשעה. ממצאיו של בית המשפט מבוססים על הראיות שהובאו לפניו ויש לדחות את הטענות שצריך היה לקבל את גירסת המערער שהבעילה היתה בהסכמה. אשר לעונש - המערער כפה רצונו על המערערת לאחר שאיים על חייה ונקט כלפיה בדרכי אלימות בהיותם בודדים בחשיכה במכונית. לכך יש להוסיף כי למערער עבר פלילי של גרימת חבלה גופנית, עבירות איום ותקיפה. עבר פלילי זה מוסיף גוון מחמיר למעשיו של המערער. במצב דברים זה אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: אלון, בך, טירקל. עו"ד מקרין למערער, עו"ד טפירו למשיבה. 6.12.83).
ע.פ. 239/83 - קנר יוסף מאיר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בגין פריצה לדירת המתלוננת, שהיתה מעבידתו של המערער במשך חודש ימים, וגניבה מתוך הדירה, נדון המערער ל- 18 חודשים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים, כש- 9 חודשים מהעונש מצטברים. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער טען כי ביצע את הגניבה באשר שכר עבודתו לא שולם ע"י המתלוננת. הוא לא הגיש כל הוכחה לטענה זו, אך בלאו - הכי תירוץ כזה אין בו משקל, שכן אין הציבור יכול לקבל את השיטה של המערער לעשות דין לעצמו. העבירה חמורה פי כמה משום שמאסר על תנאי היה תלוי ועומד נגד המערער ועונש זה לא הרתיעו מלבצע את העבירה הנדונה. עיקר טענתו של המערער הינה ביחס למצבו הבריאותי, שכן הוכר כנכה של %100, כנראה על סמך בריאותו הרעועה מבחינה נפשית. אכן, הכוחות הנפשיים שעוזרים לאדם לבלום דחפים פליליים הם חלשים אצל אדם בעל מיבנה נפשי כמו המערער, אך מאידך קשה לקבל נימוק של הקלה בעונש על סמך טעמים כאלה. בית המשפט מצווה להגן על הציבור מפני אפשרות שהמערער יחזור לסורו דווקא בגלל מצבו זה. בית המשפט כבר התחשב בנסיבותיו של המערער אשר קבע כי חלק מהעונש יהיה חופף. אין להתערב במידת העונש ולהקל מעבר לכך.
(בפני השופטים: י. כהן, בך, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד י. בן אור למשיבה. 7.12.83).
ב.ש. 1052/83 - מדינת ישראל נגד יעקב דרעי
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בסחר ושמוש בסמים והתביעה ביקשה בשעתו את מעצר המשיב עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי שחרר את המשיב בערובה וזאת באשר מאז ביצוע העבירות המיוחסות למשיב ועד להגשת כתב האישום עברו למעלה מ- 8 חדשים וכן משום שהמשיב תמך בנערה העוברת תהליך של גמילה מסמים ומעצר המשיב היה עשוי לדרדר את מצבה. על החלטה זו הוגש ערר לביהמ"ש העליון והערר נדחה, אם כי בהיסוס רב, בשל הטעמים שהובאו על ידי ביהמ"ש המחוזי, ובעיקר הטיפול בגמילתה של הנערה. עם תחילת שמיעת הראיות לא התייצב המשיב לדין והנערה שהוא מטפל בה לצרכי גמילה בסמים הופיעה במקומו ומסרה שהמשיב בטיפול רפואי. שוטרים שנשלחו לחפשו מצאוהו עומד מחוץ לביתו והתברר שבאותו יום הוא היה בביהמ"ש לצורך דיון במשפט אחר. הישיבה הבאה נועדה ליום 28.10.83, ויום אחד לפני ברור המשפט נעצר המשיב על ידי משטרת נמל התעופה בן גוריון כשבידו כרטיס טיסה הלוך ושוב לצרפת. בסיומה של הישיבה נעתר ביהמ"ש לבקשת המדינה וציווה על מעצר המשיב והבאתו לישיבה הבאה ללא שחרור בערבות.הישיבה הבאה נתקיימה ביום 30.10.83 ובה הודיע המשיב כי הוא מתכוון להחליף את עורך דינו. בנסיבות אלה ביקשה המדינה לעיין מחדש בהחלטה לשחרר את המשיב בערובה ולצוות על מעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה אם כי החמיר בתנאי השחרור.
עררה של המדינה נתקבל וביהמ"ש העליון הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. מהתנהגותו של המשיב מאז ששוחרר בערובה עולה בבירור כי קיים לכאורה חשש סביר שימלט מאימת הדין ולא יתייצב למשפטו. אי התייצבותו במועדים הקבועים ונסיונו לנסוע לצרפת מבלי להודיע על כך לתביעה יש בהם כדי לבסס חשש סביר זה. יש לציין כי אין כל מידע מוסמך באשר למצבה של הנערה הנ"ל ותלותה במשיב, ולא ברור גם כיצד ביקש המשיב לטפל באותה נערה ובעת ובעונה אחת לצאת את גבולות הארץ. על כל פנים, יהיה ענין זה כאשר יהיה, הצורך להבטיח את התייצבות המשיב לדין מכריע את הכף ויש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ברק. עו"ד רזניק למבקשת, עו"ד גולן למשיב. 8.11.83).
ע.פ. 330/83 - מרדכי ערוסי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הועמד לדין יחד עם נאשם אחר, יוסף בוסקילה, בעבירת פריצה וגניבת רכוש. בוסקילה הורשע בפריצה וגניבת רכוש ואילך המערער הורשע בקבלת הרכוש שנלקח מתוך הדירה ושבסופו של דבר הוחזר לבעליו. מסתבר כי בוסקילה ביקש להפטר מהרכוש שגנב והוא נעזר במערער במטרה למכור את הרכוש הגנוב. בוסקילה נדון לתשעה חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי ואילו המערער נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של ששה חדשים. העונש הוקל במקצת ומתוך ששת החדשים הוחלט כי שלושה יהיו חופפים.
הסניגור טוען כי אמנם מבחינת הנתונים האישיים והעבר הפלילי אין דומה מצבו של המערער למצבו של בוסקילה, כי למערער הרשעות קודמות רבות יותר וריצה עונשי מאסר בפועל, אך מבחינת חומרת המעשה רב חלקו של בוסקילה מחלקו של המערער. כמו כן המערער לא היה מקבל רכוש גנוב שעיסוקו בכך ולא היה בסוד תכנון הפריצה אלא נקלע באקראי לענין, מתוך רצון לעשות טובה לחבר ולכן הפער בין העונשים רב מדי. עוד טוען המערער כי חל מפנה באורח חייו, החל לעבוד באורח סדיר, נשא אשה וקיימת תוכנית לשיקומו. אשר למאסר על תנאי שהופעל טוען המערער כי המאסר הוטל בגין היזק לצבור ולא עבירת רכוש מובהקת, ולכן הפעלת המאסר על תנאי במצטבר לעונש האחר מעמידה את העונש הכולל על תקופה מכבידה מדי.
ככל שמדובר בהשוואה בין העונשים שהוטלו על כל אחד משני הנאשמים - אין חוסר יחסיות בגזירת הדין. העבירה של קבלת רכוש שנתקבל בדרך של פשע אינה נופלת בחומרתה מעבירת הפריצה, והראיה, שהעונשים המירביים שניתן לגזור בגינן הם אותם עונשים. המערער לא היה בסוד הפריצה מלכתחילה, ואולם הוא נתן יד לנסיון למכור את התכשיטים ובכך עודד למעשי פריצה עתידיים. אין גם להתעלם מכך שעברו של הנאשם מוכתם בעבירות רכוש, סמים ומגוון עבירות נוסף. אשר להפעלת המאסר על תנאי - הכלל הוא שעונשים מותנים יופעלו במצטבר, שאחרת יאבדו עונשים מותנים משמעותם המרתיעה. ברם, אפשר לתת משקל מסויים להתפתחות שחלה בחייו האישיים של המערער לאחר המעשה במטרה לעלות על דרך חיים תקינה. כדי לעודד רצון מוצהר זה ניתן להקל במידת מה עם המערער באופן שמתוך המאסר על תנאי שהופעל יהיו 3 חדשים חופפים ושלושה מצטברים.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד בטיטו למערער, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 21.11.83).
ב.ש. 1081/83 - וליד זויד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (תאונת פגע וברח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש הואשם בכך כי תוך כדי נהיגה במכוניתו פגע בשתי הולכות רגל וחרף העובדה שידע, או עשוי היה לדעת, כי בנסיבות הענין נפגע אדם, ברח מהמקום לעבר ביתו בעזה, שם החליף חלקים שונים במכונית כדי להעלים ראיות ולטשטשן. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. מדובר בעבירה חמורה של זלזול בחיי אדם המיוחסת למבקש וכן, בעיקר, קיים חשש שכשם שהמבקש השמיד ראיות לשיבוש הליכי משפט, כנטען בכתב האישום, כך ינסה להמלט מאימת הדין.
(בפני: השופט ברק. עו"ד רוזנבוים למבקש, עו"ד גב' אורית אפעל למשיבה. 83. 24.11).
ב.ש. 1055/83 - בברט לוסקי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (העלבת עובד צבור) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בכך כי גידף והעליב את מנהל סניף חברת עמיגור בשדרות, על רקע דרישתו לקבל דירת מגורים, ומשסרבו
לבקשתו איים על המנהל כי יפגע בגופו וידאג לכך שיקבל כדור בראשו. משמסר הפקיד הודעה במשטרה חזר העורר על איומו. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. הסניגור טוען כי כנגד גירסת הפקיד קיימת גירסת העורר השוללת כל איום והדחה וגירסה זו נתמכת בדברי מספר עדים שהיו נוכחים בחדר ולא שמעו דבר. כן ציין הסניגור שאין מקום להשפעה על עדים שכן כל העדים הם עובדי ציבור. ברם, קיים חומר ראיות לכאורה ועדותו של הפקיד נתמכת ע"י עדים אחרים ודי בכך בשלב הנוכחי. העבירה חמורה בנסיבותיה וקיים חשש רציני להשפעה על עדים. העובדה שהעדים הם עובדי ציבור אינה מחסנת אותם מחשש להשפעה אלימה.
(בפני: השופט ברק. 11.11.83).
ב.ש. 1061/83 - שאואט יוסף נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש הואשם, בין היתר, בסחיטה בכח וסחיטה באיומים וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. טענת הסניגור היא שלא קיים חומר ראיות לכאורה, אך צדק ביהמ"ש המחוזי כי חומר הראיות הנמצא בידי התביעה, אם ימצא אמין, מצביע על פעילות מילולית אלימה של המבקש שיש בה כדי לקיים את היסודות של שתי העבירות הנ"ל. מדובר בחבורה של צעירים שהעורר הוא אחד מהם אשר קיבלה שירותי מועדון בלא לשלם עבורם וזאת עקב איומים שאיימו על בעל המועדון. לנוכח חומרת העבירה ונסיבותיה יש לעצור את העורר עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ברק. 29.11.83).
ב.ש. 1073/83 - מדינת ישראל נגד בן ציון בייער
*שחרור בערובה (הברחת דולרים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב נסע באחד הבקרים לשויצריה, שם קיבל 545,000 דולר שהוצפנו בכיסים מיוחדים בתוך בגדיו. כשסכום זה על גופו חזר המשיב בו ביום לישראל ונעצר. בחקירתו אמר כי שמש כבלדר, כי אינו יודע למי מיועד הכסף, ואולי הוא נועד לשוק השחור, וכי היה עליו למסרו לאדם שזהותו לא ידועה לו שאמור היה לבוא ולקחתו ממנו וכל זאת בתמורה של 150 דולר. המשטרה בקשה את מעצר המשיב לצרכי חקירה, ובימ"ש השלום הורה על מעצרו ל- 15 יום. המשיב ערר לביהמ"ש המחוזי וכאן נטען כי המשיב הוא תושב חוץ והוא רשאי להביא עמו את הכסף. נטען עוד כי אפילו המשיב הוא תושב ישראל, רשאי הוא להחזיק את הכסף 10 ימים ומועד זה טרם חלף כאשר נעצר. לטענת הסניגור נועד הכסף למטרות כשרות ואמור היה להיות מופקד בבנק. לבסוף נטען כי אין כל סיבה ראויה שבצרכי חקירה כדי להצדיק את המעצר. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש רגליים לסברה כי המשיב הוא "בעל פטור" ורשאי היה להחזיק את הכסף ברשותו לפחות עשרה ימים. כיון שכך טרם עבר עבירה כשנתפס ולפיכך הורה על שחרור המשיב. הערר נתקבל.
שתיים הן השאלות המתעוררות. האחת אפילו תאומת גרסת המשטרה, היש בכך כדי להוות עבירה פלילית בישראל. השניה, האם יש צידוק למעצר המשיב לצרכי חקירה, אפילו אין מחלוקת בדבר קיומה של עבירה רלבנטית. אשר לשאלה הראשונה - התיזהשל המשטרה היא, כי המשיב העביר כסף מחו"ל כאשר המטרה היתה מראש שלא להפקידו כלל אלא לעשות בו שימוש בשוק השחור. אין ספק כי אם תיזה זו תוכח, יש בכך עבירה על דיני המטבע, ונמצא כי הבסיס המשפטי לגישתו של ביהמ"ש המחוזי לא היה ראוי. אשר לשאלה אם צרכי החקירה מחייבים מעצר - המשיב עצמו העלה את האפשרות של העברת הכספים לשוק השחור, בעבר יצא פעמיים לשוויץ וחזר בו ביום, דבר העשוי להצביע על פעילות מקיפה ונמשכת. במצב דברים זה קיים חשד המצדיק המשכה של החקירה.
(בפני: השופט ברק. עו"ד גב' בייניש לעוררת, עו"ד ד. ליבאי למשיב. 13.11.83).
ב.ש. 1024/83 - ביטון שלום נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הפרעה לשוטר) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
אחיו של העורר, מאיר ביטון, היהמבוקש ע"י המשטרה בגין עבירה של נסיון לרצח שיוחסה לו. באחד הימים הבחינו בו אנשי משטרה כשהוא מסתובב ליד מקום המגורים של משפחת ביטון. הוא החל לברוח והשוטרים דלקו אחריו. עפ"י כתב האישום דחפו שלושת אחיו ושתי אחיותיו של מאיר את השוטרים ומנעו מהם את המשך המרדף ואחת האחיות אמרה לשוטר כי אם ירה במאיר היא תהרוג אותו. הוגש כתב אישום נגד העורר וארבעת אחיו ואחיותיו אך התביעה ביקשה לעצור את העורר בלבד באשר יש לו עבר פלילי וכן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שיש להפעילו אם יורשע. ביהמ"ש החליט לעצור את העורר כמבוקש והערר נתקבל. קיימים חילוקי דעות לגבי נסיבות האירוע. הנאשמים טוענים כי השוטרים רדפו אחרי מאיר באקדחים שלופים ובאשר חששו כי השוטרים ירו באחיהם עשו מה שעשו. לטענה זו יש תימוכין בעובדה המצויינת בכתב האישום כי אחת האחיות איימה על השוטר שתהרגנו אם הלה ירה באחיה. למרות שהאירוע היה ביום 14.9.83 עצרה המשטרה את העורר רק ארבעה ימים לאחר מכן ולא ניתן הסבר סביר לגבי העיכוב. המשפט יישמע לאחר חודשים ונראה לכאורה כי אין מדובר במעשה תקיפה ברוטאלי, ומכלול הנסיבות מטה את הכף לטובת שחרור העורר בערבות.
(בפני: השופט ש. לוין. 2.11.83).
ב.ש. 1058/83 - נסים דהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוחד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המבקש היה יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה והוא הואשם כי בתפקידו זה קיבל שוחד מפלוני בקשר למכרז לנהול חוזה. במכרז אחר בו קשור אותו אדם לא העביר העורר לאגודה את התמורה שנתקבלה מהזוכה במכרז. לבסוף נטען בכתב האישום כי המבקש איים על פלוני שיימנע מלהתלונן נגדו ושיחזור בו מהודעה שמסר. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. קיים חומר ראיות לכאורה, העבירה חמורה בנסיבותיה, ובעיקר חמור, לשאלת המעצר, פרט האישום שעניינו הדחה בחקירה. בנסיבות אלה היה צידוק למעצר המבקש עד תום ההליכים.
(בפני: השופט ברק. עו"ד בר דיין לעורר, עו"ד פיגלמן למשיבה. 11.11.83).
ב.ש. 1043/83 - מדינת ישראל נגד רחמים בן דוד נחום
*שחרור בערובה (הצתה וגניבה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירה של קשירת קשר לבצע פשע של הצתה, גניבה והיזק בזדון וביהמ"ש נתבקש לעצור את המשיב עד תום ההליכים ולחילופין להגביל את מקום מגוריו אל מחוץ לירושלים. ביהמ"ש המחוזי סרב להורות על מעצר המשיב וקיבל את הבקשה החילופית של המדינה. הערר נתקבל. אין מחלוקת כי קיים חומר ראיות לכאורה שיש בו כדי להצביע כי המשיב ביצע את העבירות שיוחסו לו. כמו כן העבירה היא חמורה בנסיבותיה וקיים חשש כי המשיב שלכאורה הוא ראש כנופיית צעירים עשוי להשפיע על עדי התביעה השייכים לקבוצתו ואשר לכאורה סרים למרותו. בנסיבות אלה היה זה מוצדק לעצור את המבקש עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי נמנע מכך משום שבבקשתה ציינה המדינה כי לחילופין היא מבקשת להגביל את המשיב במקום מגוריו. ביהמ"ש בחר באפשרות זו תוך שציין כי בכך ניתן יהיה להפחית בצורה משמעותית את הסיכון הנשקף מהמשיב. גישה זו אין לקבל. בקשתה החילופית של המדינה אין בה כדי להחליש את הבקשה העיקרית והגבלת המשיב אין בה כדי להפחית את הסיכון הממשי הטמון בעצם המצאותו חופשי להשפעה על בני חבורתו הצעירים ממנו והנתונים לכאורה למרותו והמשמשים עדי תביעה.
(בפני: השופט ברק. עו"ד גב' ארד למבקשת, עו"ד פורן למשיב. 11.83).
ב.ש. 987/83 - סאלמן אבו סבייט ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הריגה בתגרה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררם של חלק מן העוררים נדחה ועל חלק נתקבל).
בתקרית אלימה בין שני פלגים של חמולה מצא המנוח מוסה אבו סבייט את מותו ושלושה מאחיו נפצעו. בעטייה של התקרית הוגש כתב אישום נגד שבעת העוררים, בעבירות של הריגה וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר שבעת העוררים עד סיום ההליכים. עררם של שני העוררים הראשונים נדחה ושל חמשת האחרים נתקבל. מדובר במחלוקת על שטח קרקע. שני העוררים הראשונים החלו לתקוע בו יתידות והמנוח ואחיו ניסו למנוע זאת. התעוררה קטטה שבה נגרם מותו של המנוח שהוכה במכשיר קהה. קיימות גירסאות שונות באשר לחלקם של חמשת העוררים הטוענים טענות אליבי, לעומת שני העוררים הראשונים המודים בכך שהשתתפו בקטטה. באשר לשניים אלה אין פגם בכך שביהמ"ש הורה על מעצרם, אך שונה המצב ביחס לחמשת האחרים. בשלב הנוכחי אין ממצאים המעדיפים גירסה פלונית על גירסה אלמונית ולא מן הנמנע שחמשת העוררים האחרים, או חלק מהם, נטלו חלק בתקרית שאין בו כדי להצדיק מעצר. העובדה שכל העוררים נמלטו ממקומות מגוריהם לאחר התקרית אין בה בהכרח כדי להצביע על הרגשת אשם, שכן גם אלה שלא השתתפו בתקרית היו עשויים לחשוש ממעשי נקמה. לפיכך יש לשחרר בערובה חמישה אלה.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד ח. קאזיס לעוררים, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 27.10.83).
ב.ש. 1004/83 - שמעון אטיאס נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
בחודש ינואר 1982 בוצעה התפרצות לדירה בקרית גת שבה נגנבו תכשיטים ומזומנים. רק באוקטובר 1983 נעצר העורר לאחר שזוהתה טביעת אצבע שלו באותה דירה. הוא הואשם בעבירת התפרצות וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. העורר, הגר בשכנות מסר גרסאות המכחישות זו את זו והשופט ציין בהחלטתו כי נרשמו לחובת העורר עוד בהיותו נער רישומים פליליים ובהם עבירות נגד הרכוש, וכי עובדה זו די בה כדי להצדיק חשש שאם יתהלך חפשי הוא עלול לבצע עבירות נוספות. הערר נתקבל. הרישום הפלילי האחרון מתייחס לעבירה בפברואר 1976 ומאז לא נרשמו לחובתו כל עבירה. עוד אין חולקין כי מאז הפריצה בינואר 1982 לא נרשמו לחובת העורר הרשעות כלשהן ולא נפתחו נגדו תיקים פליליים. העורר הוא אב לילד ומסודר בעבודה קבועה. בנסיבות אלה אין זה מן הראוי שהעורר יעצר עד בירור משפטו.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד בראון למבקש, עו"ד גב' ארד למשיבה. 23.10.83).
ב.ש. 1022/83 - מקס דהן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). ברשות העורר נמצאה כמות של 8.5 גרם קוקאין שהיא לכאורה כמות מסחרית וכן נמצאה ברשותו כמות קטנה של חשיש. קיים חומר ראייתי הקושר את העורר לעיסקת סמים שנערכה בין שניים אחרים כאשר לפי טענת התביעה העמיד העורר את מכוניתו לרשות השניים. ביהמ"ש הורה על מעצר אעורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הסניגור טוען כי קיימת הפליה לרעה של העורר לעומת שלושה אחרים שהיו שותפים למערכת העיסקות הנדונות ואעפ"כ הורה ביהמ"ש על שחרורם בערובה. יש משקל מסויים לטענת השוויון שיש לקיים בין נאשמים באותה עבירה, ברם נגד העורר תלוי ועומד גם אישום בסחיטה ובאיומים. מעשה זה כשלעצמו חמור ובהצטרפו לחומר הנוסף שבידי התביעה מצדיק את המעצר. גם אם העורר נעדר הרשעות קודמות וגם אם משפטו יארך זמן רב לא היה מנוס מהחלטת המעצר.
(בפני: השופט ש. לוין. עו"ד אלוני למבקש, עו"ד בן אור למשיבה. 1.11.83).