ע.פ. 138/82 - מאיר דהאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח.
(ערעור על פסק דין ביהמ"ש המחוזי בירושלים בת.פ. 357/81 - הערעור נדחה).
גופתו של המנוח יצחק בן ממו נמצאה מוטלת בחורשה ליד האוניברסיטה בירושלים כשהיא נקובה בששה כדורי אקדח. עפ"י עדותו של עד התביעה זיכרי הביא המערער במכוניתו של זיכרי, שזיכרינהג בה, את המנוח לחורשה לשם שיחה, ובמהלך השיחה ירה המערער במנוח והרגו. על יסוד עדות זיכרי, וכן תמליל של שיחה בין המערער לבין זימרי וראיות אחרות שבאו לפני ביהמ"ש, הרשיעביהמ"ש המחוזי את המערער ברצח המנוח ומכאן הערעור.
א. ביהמ"ש המחוזי נתן אמון בעדותו של זיכרי והעדיף אותה על פני גירסתו של המערער. ביהמ"ש מצא תימוכין לגירסת זיכרי בראיות שונות ובכך אין להתערב. ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מהטענות כי זיכרי היה מעורב בעבירות סמים וכי תחילה הוא עצמו היה חשוד בביצוע הרצח. על כן התייחס ביהמ"ש לעדות זו בזהירות מרובה, ואעפ"כ התרשם שמדובר בעד אינטליגנטי ודובר אמת ובכגון דא אין ערכאת הערעור מתערבת. כמו כן אין להתערב בקביעת ביהמ"ש שדחה את גירסת האליבי של המערער. אין ממש בטענה שביהמ"ש צריך היה לקבוע במפורש לאיזו גירסה הוא מאמין לענין האליבי. גירסת אליבי, כמו כל טענה עובדתית אחרת, נבחנת על יסוד חומר הראיות בכללותו וכשסמך ביהמ"ש על ראיות התביעה השוללות את גירסת האליבי משמע שדחה גירסה זו.
ב. התביעה ביקשה להוכיח שהיה למערער מניע לרצוח את המנוח בקשר לחוב שהמנוח חב לו במסגרת עיסקת סמים, וחרף התנגדות הסניגוריה הוצגו לזיכרי ולעדים אחרים שאלות בנושא זה. הסניגוריה התנגדה לשאלות אלה משום שלדעתה מדובר בעדויות שמיעה שבאו להוכיח את קיומו של המניע ועדויות כאלה אינן רלבנטיות, וכן טענה הסניגוריה כי יש לפסול לחלוטין עדות זיכרי לאור שאלות שנשאל לגבי אופיו הפלילי של המערער ומעורבותו בעיסקי סמים. עדויות בדבר קיומו של מניע אפשרי למעשה פשע הן קבילות שאלה אחרת היא אם רשאית התביעה בנסיבות הענין להציג למערער שאלות בדבר מעורבותו בעיסקי סמים שמטרתן להראות שהיה לך מניע לרצח. עפ"י סעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי אין לשאול בחקירה שכנגד, נאשם שבחר להעיד, שאלות הנוגעות להרשעותיו הקודמות, אלא אם העיד על אופיו הטוב או הביא ראיה אחרת לכך. מעבר לכך קיים כלל בדיני ראיות האוסר על התביעה להביא ראיות על אופיו של נאשם, משום שראיות כאלה עלולות ליצור משפט קדום נגד הנאשם. אולם לכלל האמור קיים סייג.
לעתים מקבל ביהמ"ש ראיה העלולה להטיל דופי באופיו של הנאשם, למשל, כאשר הראיה מובאת כדי להגביר את מהימנותו של איזה עד בנוגע לפרט מסויים בעדותו, או כאשר ברצון התביעה להוכיח שמעשה הנאשם נעשה במתכוון או בדרך שיטה ולא בדרך מקרה, או כדי לסתור טענת הגנה של הנאשם כגון טענה של טעות בזיהוי או טענת אליבי. במקרה שלפנינו היתה התביעה רשאית להציג לזיכרי שאלות שיש בהן כדי להוכיח קיומו של מניע ספציפי לרצח ולכן המקרה בא בגדרו של הסייג לכלל האוסר הבאת ראיות לגבי אופיו של נאשם. אגב, גם אם נשמעת עדות פסולה בגדר הכלל האמור, לא תבוטל הרשעת הנאשם אם לא נגרם בעטייה עיוות דין.
ג. אשר לשיחה בין זיכרי למערער שהוקלטה - עפ"י פקודת הראיות תהא עדות על הודיית נאשם קבילה כראיה רק אם הביאה התביעה עדות בדבר נסיבות קבלתה
וביהמ"ש שוכנע שנמסרה מתוך רצון חופשי. כלל זה חל לא רק על מי שמסר הודייה לפני איש רשות אלא גם על מי שמסר הודייה לפני אדם אחר. לכאורה אמנם צריך היה לערוך משפט זוטא כדי להחליט על קבילות ההקלטה, ואולם למקרא. תמליל ההקלטה יוצא באופן ברור כי השיחה בין המערער לבין זיכרי היתה ספונטנית וחופשית ולא כפו על המערער מאומה. ברם, יהיה הדבר אשר יהיה, בדיעבד נתברר שדברי המערער המופיעים בתמליל נאמרו מתוך רצון חופשי וכי לא נגרם למערער עיוות דין מכך שלא נערך משפט זוטא.
ד. אשר לטענה שביהמ"ש סרב לצאת לביקור במקום - ענין זה היה בשיקול דעתו של ביהמ"ש ואין עילה להתערב בו, מה גם שביקור במקום לא יכול היה להעלות או להוריד בעניינו של המערער.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. הייקוש. נבנצל למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 12.12.83).
ע.א. 293/83 - דליה קמפאנו נגד אלירן קמפאנו
*תביעות מקבילית בבי"ד רבני ובימ"ש.
* כנות כריכת מזונות.
(ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק מ.א. 1913/82 - הערעור נדחה).
המשיב הגיש ביום 19.1.82 תביעת גירושין נגד אשתו, המערערת, לביה"ד הרבני בת"א. בתאריך 7.2.82 נחתם הסכם גירושין בין בני הזוג והסכם זה הוגש במשותף ע"י הצדדים לאישור ביה"ד הרבני אך הוא לא אושר. ביום 24.2.82 הוגשה בקשה נוספת דומה, בשל שאלת סמכות מקומית, לביה"ד הרבני בפתח תקוה. ביום 5.7.82, היום שנקבע לדיון במתן האמור להסכם הגירושין בבידה"ד בפתח תקווה הגישה המערערת תביעה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב למזונות עבורה ועבור בנה הקטין וכן למשמורת על בנה הקטין. ביהמ"ש המחוזי מחק על הסף את תביעת המערערת למזונותיה ולמשמורת על הבן והשאיר על כנה רק את תביעתה בענין מזונותיו של הקטין. ביהמ"ש קיבל טענת המשיב שתלויה ועומדת בפני ביה"ד הרבני תביעה לגירושין שהוגשה מטעמו ושבה כרך את ענין המזונות ואת ענין משמורת הבן הקטין, כאשר ענין המשמורת כרוך ממילא מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין, ועל כן הסמכות הייחודית היא לביה"ד הרבני. ב"כ המערערת טען לעומתו כי תביעת הבעללביה"ד בתל אביב בטלה זה מכבר וזאת על סמך מכתב שקיבל מב"כ המשיבה כי הגיש בקשה לביה"ד הרבני לבטל את תביעת הגירושין. כן טען כי תביעת הגירושין לא הוגשה בכנות אלא כדי למנוע מהאשה לפנות לביהמ"ש בתביעת מזונות וכן כי כריכת המזונות לא היתה כנה.
א. לא נמצאה בתיק ביה"ד הרבני כל בקשה לביטול תביעת הגירושין, אך אפילו ביקש המשיב לבטל את תביעתו, לא היה הדבר צריך לשנות את מסקנת ביהמ"ש כי תביעת הגירושין תלויה ועומדת שכן אין בכוחה של בקשה כזו להביא לידי ביטול התביעה כל עוד לא נעתר לה ביה"ד הרבני. עפ"י תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים אין בקשה לביטול תיק תופסת אלא אם כן ביה"ד מחליט לקבלה.
ב. אשר לטענה כי המשיב לא הגיש את תביעתו לגירושין בכנות ולא כרך בה בכנות את ענין מזונות האשה - הלכה פסוקה היא שאם מתברר כי תביעת הגירושין היא תביעת סרק שנועדה למנוע מהאשה את תביעת מזונותיה בביהמ"ש, או שכרך בתביעה לגירושין את ענין המזונות לאותה מטרה שלילית כי אז יזדקק ביהמ"ש לתביעת המזונות של האשה ולא יקבל את טענת חוסר הסמכות. כאן טוענת המערערת שהמשיב אינו רוצה
כלל להתגרש אלא שכל עניינו בקבלת ההחזקה על בנו, ולתמיכת טענה זו היא מסתמכת על התנהגות המשיב בבית הדין הרבני שם לא העלה שום טענות לביסוס תביעתו לגט ואף סרב לטעון לענין המזונות אולם, עפ"י חומר הראיות והפרוטוקולים של ביה"ד הרבני אין ממש בטענות המערערת.
ג. אין פסול בכך שהמשיב משתוקק לקבל את המשמורת על בנו, ואפילו אם השגת מטרה זו עולה בעיניו בחשיבותה על כל שאיפותיו האחרות לרבות השגת הגט מאשתו, ואין בכך כדי לגרוע מכנות רצונו להתגרש. מתסקיר פקידת הסעד עולה שצודק המשיב ברצונו שהילד יהיה במשמורתו. קשה לקבל את טענת המערערת בענין חוסר הכנות של תביעת הגירושין כאשר זמן קצר לאחר הגשת התביעה הגישו שני בני הזוג במשותף לבית הדין בקשות לאיעדר הסכם הגירושין. בהעדר הסבר מיוחד להגשת בקשות משותפות אלה, יש בכך משום הוכחה כמעט קונקלוסיבית המפריכה את טענת חוסר הכנות.
ד. הוא הדין במה שנוגע לעניין כריכת המזונות בתביעת הגירושין. הבעל טען שלא מגיעות לאשתו זכויות כלשהן למזונות וזאת לאור התנהגותה הרעה והמרדנית. מאחר שזוהי עמדתו, הרי שלא חייב היה לנקוב בסכום מסויים אותו הוא מוכן לשלם לאשתו בתור מזונות זמניים עד למתן פסק הגירושין. יצויין עוד שהמשיב טען שאשתו מרוויחה יותר ממנו וכי גם מסיבה זו אין הוא חייב במזונותיה. טענת חוסר הכנות אינה תופסת איפוא.
ה. המערערת ביקשה להגיש ראיות נוספות בערעור. מדובר בפרוטוקולים נוספים מהדיונים בפני ביה"ד הרבני, לרבות דיון שהתקיים לאחר פסה"ד בביהמ"ש המחוזי ובהתכתבות בין הצדדים. אין ביהמ"ש לערעורים נוהג להסכים בקלות לקבלת ראיות נוספות בשלב של ערעור והוא משתמש בסמכותו רק אם מתברר כי עשוייה להיות לראיות חשיבות רבה בבירור השאלות השנויות במחלוקת ושהדבר צודק בכל הנסיבות. לא כל שכן יהסס ביהמ"ש להחליט על הגשת ראיה כזו כאשר הבקשה אינה מצורפת להודעת הערעור אלא מוגשת בשלב מאוחר יותר תוך כדי ברור הערעור. לאחר עיון בראיות שמבקשת המערערת לצרף לתיק עולה שאין בהן כדי להשפיע על תוצאות הערעור.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. בר שלטון למערערת, עו"ד גב' ד. ברקול למשיב. 16.11.83).
בר"ע 423/83 - מדינת ישראל נגד עזבון המנוחה סילוורמן ואח'
*הגשת מסקנות ועדת חקירה פנימית כראיה במשפט ע"י הצד שכנגד (הבקשה נדחתה).
במסגרת תביעת נזיקין, הנובעת ממקרה פטירה בעקבות ניתוח בבית חולים, ביקשו התובעים להגיש, כחלק ממסכת הראיות, הודעות במשטרה של הרופאים שטיפלו במנוחה; עדויות של הרופאים בפני חוקר סיבות מוות דו"ח ועדת חקירה שנתמנתה על ידי משרד הבריאות בעקבות מקרה המוות. בשני העניינים הראשונים קבע ביהמ"ש כי המשיבים יכולים להזמין כעדים את הרופאים ומכיון שהם למעשה עדי הצד שכנגד לא תהיה סיבה לאסור הצגת שאלות מדריכות. אשר לדו"ח ועדת החקירה קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין מניעה להגיש כראיה מסקנות והמלצות של ועדת חקירה כזו, גם אם המסקנות לא נמסרו לצד שלישי אלא למי שמינה את הועדה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בהחלטתו לדחות את הבקשה לרשות ערעור סקר מ"מ הנשיא שמגר את מכלול הדינים הנוגעים לשאלה זו וקבע בין היתר כדלהלן:
לצורך פתרון השאלה, היינו קבילות דו"ח ועדת החקירה, אין ביהמ"ש נזקק עוד באופן בלעדי להוראות הספר ה- 13 של המג'לה ונוהג לאמץ כהשלמה לפקודת הראיות גם כללים השאובים מן המשפט המקובל האנגלו אמריקאי.
אין לראות בדו"ח מעין סוף פסוק ההופך את התהליך השיפוטי למוכרע מראש, שכן ביהמ"ש הוא ששוקל את הראיות ומחליט בשאלת קיומה או העדרה של רשלנות כנטען בכתב התביעה. לענין זה, חוות הדעת של המומחים אינה אלא כדברי עדים המעידים וביהמ"ש הוא הקובע איזו חוות דעת מקובלת עליו;
תקנה 170 לתקנות סדר הדין, הקובעת כי בעל דין הרוצה להוכיח ענין שברפואה צריך לצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, פרט למקרים חריגים, אינה שוללת הגשת הדו"ח של ועדת החקירה. לאחר שבעל הדין הגיש חוות דעת רפואית כנדרש, אין הוא מנוע מלהעלות ראיות, בנוסף לאותה חוות דעה להוכחת אותה שאלה רפואית שהעלה.
השאלה המרכזית היא אם דו"ח ועדת החקירה הוא בגדר ראיה קבילה, והטענה המועלית בהקשר זה ע"י המבקשת היא כי הדו"ח אינו אלא עדות שמיעה ועל כן אין הוא קביל. טענה זו לא נתקבלה על דעת ביהמ"ש העליון וזאת לאחר ניתוח דיני הראיות ככל שהם נוגעים לפסילת עדויות שמיעה והאבחנות הנעשות בעדויות שמיעה אשר יש בהן סוגים שהם קבילים, וכן הובהרה השאלה של "הודאה" שניתן לייחס לדו"ח מעין זה שנעשה על פי מינוי של המדינה ועבור המדינה ואם ניתן לראות זאת כ"הודאה שילוחית".
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. 23.10.83).
בר"ע 81+2/82/244 - פלונית באמצעות אביה נגד מדינת ישראל
*קביעה כי המבקשת היא קטינה נזקקת עפ"י חוק נוער (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
הערכאות דלמטה קבעו כי המבקשת הינה קטינה נזקקת עפ"י חוק הנוער (טפול והשגחה) וזאת משום שאמה סובלת ממחלת נפש ואינה מסוגלת לטפל בה וגם אביה אינו מתאים לטפול בתינוקת. אי לכך הורה ביהמ"ש כי הקטינה תעמוד תחת השגחת פקידת סעד ותהיה במשמרתה. הערעור נדחה. ב"כ המבקשת אינו חולק על כך שביהמ"ש יכול היה להסיק מסקנות לענין קטינה זו מדרך הטיפול של האב בקטינים אחרים המבוגרים ממנה, אך לטענתו לא הובאו בפני הערכאות דלמטה עובדות שמהן רשאי היה להסיק כי האב אינו יכול לטפל בקטינה. ברם, מתוך עיון בפרוטקול עולה כי ביהמ"ש סמך הן על דו"ח פקידות הסעד והן על ראיות שונות נוספות. אין חולקין כי האב אוהב את ילדו הקודם אהבת נפש ועז חפצו להעתיר אהבה גם על בתו המבקשת, אך בזאת אין כדי לשלול את מסקנת ביהמ"ש כי האב אינו מסוגל לטפל בקטינה וכי היא קטינה נזקקת כאמור.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד חרלף למבקשת, עו"ד י. בן אור למשיבה. 24.11.83).
בר"ע 426/83 - מדינת ישראל נגד חיפה סולפיד בע"מ
*היתר בניה (הבקשה נדחתה).
מקובלת טענת המבקשת כי מגמת חוק התכנון והבניה היא שלא יהיה חלק כלשהוא במדינה שאינו בגדר מרחב תכנון, ואולם אין בכך בלבד כדי להצדיק ערעור נוסף לביהמ"ש העליון. אין הצדקה לכך שביהמ"ש העליון יפתח הלכות ופרשנויות אשר לצדן ימשיכו להתקיים חיקוקים היוצרים לכאורה מציאות משפטית שונה. בענייננו פנתה המשיבה לרשויות התכנון וביקשה היתר בניה אך נענתה כי אין תכנון לגבי השטח נשוא הדיון. על כן עלתה הסברה כי צו של הנציב העליון משנת 1938
המתיר בניה בשטח שאליו מתייחס הצו הוא הקובע לענין זה. אם סבורה המדינה כי אין זה כך הרי הפתרון אינו בהבאת ערעור נוסף לביהמ"ש העליון אלא בביטול הצו לאחר שפג טעמו ואבד עליו הכלח. ניתן להוסיף כי כל מקום בו ניתן להבהיר את המצב המשפטי על ידי חקיקה מבהירה רצוי לנקוט בדרך זו אותה יש לבכר על דיונים משפטיים נוספים בערכאות.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. טפיירו למבקשת, עו"ד ר. וולפסון למשיבה. 2.12.83).
ע.פ. 365+383/81 - טוביה אושרי, ישראל דנוך ויצחק אהרוני נגד מדינת ישראל
*הרשעות בעבירות רצח ונסיון להשמדת ראיות (הערעורים נדחו).
שבעה נאשמים הועמדו לדין בביהמ"ש המחוזי בעבירות הקשורות ברצח עזר כהן ועמוס אוריון. אושרי הורשע בעבירת רצח ונדון למאסר עולם, דנוך הורשע בעבירה של נסיון להשמיד ראיה ונדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ואהרוני הורשע אף הוא בעבירה של נסיון להשמיד ראיה ועבירות שונות אחרות הקשורות בכך ונדון לשנתיים מאסר בפועל. ערעוריהם של שלושת המערערים על ההרשעה וערעורם של דנוך ואהרוני על חומרת העונש נדחו.
לענין ההרשעה ניתח ביהמ"ש העליון את מסכת הראיות שהובאו בפני ביהמ"ש המחוזי, עמד על מהות העדות של עד מדינה וההתייחסות שיש להתייחס לעד כזה, התחשבות באופיו של העד וכיוצא באלה דברים. ביהמ"ש התייחס לסיוע שהיה לעדותו של עד המדינה, וכן להודעה שנמסרה במשטרה והוגשה כראיה עפ"י סעיף 10א לפקודת הראיות. לאחר ניתוח חומר הראיות וההלכות הנוגעות לעדותו של עד מדינה, הגשת ראיה לפי סעיף 10א, מהימנות העדים וכיוצא בכך הגיע ביהמ"ש לכלל מסקנה שיש לדחות את הערעורים הן בנוגע להרשעות והן בנוגע למידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) ג. כהן, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא (לשעבר) י. כהן. עו"ד יעקברובין לאושרי, עו"ד רום לדנוך, עו"ד משה אלוני לאהרוני עו"ד שדר ול. גלט-ברקוביץ למשיבה. 26.12.83).
ע.פ. 310/81 - יחיעם אוחנה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי עבירות של החזקה וסחר בסמים, כשבמקרה אחד מכר 215 גרם חשיש לשני עדי התביעה סבג וטוביה ובשני מכר 154 גרם חשיש לשני עדים אלה. בגין העבירות הנ"ל נדון המערער לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 10,000 שקלים. הערעור מכוון נגד ההרשעה והוא נדחה.
העד סבג היה עבריין מועד באיזור טבריה וטוביה היה שוטר חדש שגוייס זה מקרוב. בעקבות הסכם עם אנשי המשטרה הובטח לסבג תשלום כסף ונסיעה לחו"ל ובעקבות הבטחות אלה היה מוכן לשתף פעולה עם המשטרה באיתור סוחרי סמים ובתפיסתם. נאמר לו שטוביה גם הוא עבריין. השניים גוייסו למבצע נגד הסמים באיזור העמקים. המערער כפר במכירות החשיש והעלה לגבי העיסקאות טענת אליבי. הערעור סובב כולו על ממצאים שבעובדה שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי. נדונה בערעור שאלת האמון לעדויות עדי התביעה, סתירות בעדויות אלה וכיוצא בכך, וכן נדונה טענת אליבי והראיות שהובאו להפרכתה של טענה זו. צויינה גם ההשלכה שיש לטענת אליבי כאשר טענות האליבי אמנם לא הוכחו אך די בהן מבחינת משקלן לעורר ספק ואז הנאשם יזוכה מחמת הספק, ומן הצד השני במידה ועדויות האליבי נמצאו בלתי נכונות בעליל, או הופרכו, עשוי הדבר לחזק את משקל המהימנות של עדויות התביעה. בנסיבות הענין הוחלט שלא להתערב בממצאים שנקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: ברק, ש לוין י. כהן. החלטת - השופט לוין. עוה"ד א. מרינסקי וש. תמיר למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 3.11.83).
ב.ש. 1148/83 - סנפורד גולדברג נגד מדינת ישראל
*פסילה מינהלית מנהיגה (הערר נדחה).
השאלה היחידה הראויה לדיון בעניינו של העורר הינה אם היה יסוד מספיק לפסילה מינהלית לנהיגה שהוטלה על העורר ולענין זה אין חשיבות לשאלה המשפטית שמבקש הסניגור להעלות בעררו והיא שהעורר לא עבר עבירה על תקנה פלונית בתקנות התעבורה. ביהמ"ש דלמטה בחן את השאלה אם היה יסוד לפסילה המינהלית והגיע למסקנה שנסיבות העבירה מעידות לכאורה על רשלנות ניכרת בכך שהעורר לא ראה כלל את האופנוע שהיה מעורב בתאונה עד אשר פגע בו. בעובדה זו הודה העורר. לעורר הרשעות קודמות ובכללן סטיה מנתיב ללא מתן אות אי עצירה לפני תמרור בצומת ומהירות מופרזת. על כן היה ביהמ"ש בדעה כי קיים יסוד לפסול רשיונו של העורר באופן מינהלי לתקופה של 60 יום ובהחלטה זו אין להתערב.
(בפני: השופטת נתניהו עו"ד יצחק ניא למבקש, עו"ד גב' ח. לירן למשיבה. 13.12.83).
ב.ש. 1100/83 - ליאון אוחנה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורק הואשם בהחזקת 0.4 גרם הרואין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. הסניגור טוען כי מדובר בכמות קטנה של סם העולה על הכמות המסחרית ב- 0,1 גרם בלבד וכן ציין שאמנם למבקש עבר פלילי אך לא בסמים והוא קל ערך ביותר. לעומתו ציינה התובעת כי הכמות שהחזיק העורר היא, על פי הגדרת החוק, כמות מסחרית, וכי בגין החזקת כמות מסחרית מן הראוי לעצור את העורר עד תום ההליכים. כן הצביעה על כך שכנגד העורר תלוי ועומד כתב אישום בגין החזקת סמים, באותו תיק לא נעצר העורר עד תום ההליכים, ולדעת התובעת יש בכך נסיבה מחמירה כי בתקופת השחרור בערובה נתפס אצל המבקש הסם נשוא האישום שבפנינו.
השיקול העיקרי של ביהמ"ש דלמטה היה המדיניות הכללית של ביהמ"ש העליון שעל פיה מוצדק לעצור עד תום ההליכים נאשמים בעבירות סמים. לדעת ביהמ"ש אין המקרה שלפנינו מהווה חריג למדיניות כללית זאת. ברם, שאלת המעצר נחתכת על פי נסיבות כל מקרה ומקרה ועצם העובדה שהאישום הוא בעבירת סמים אין בה כשלעצמה, ללא התחשבות ביתר נסיבות הענין, כדי להצדיק מעצר. לא הרי אישום של סחר בסם כהרי אישום בגין שימוש בסם, ולא הרי אישום בגין שימוש חד פעמי כהרי אישום בגין שימוש מתמשך. בענייננו מדובר בכמות קטנה יחסית כאשר לעורר אין עבר פלילי בסמים. בנסיבות אלה אין חשש שיגרם נזק לאינטרס הצבורי אם העורר לא יעצר. נותרה השאלה מה משקל יש ליתן לעובדה שתלוי ועומד נגד העורר כתב אישום בגין עבירות של שמוש בסם, אך באותה פרשה סרב ביהמ"ש לעצור את המבקש באשר סבר שחומר הראיות אינו מצדיק זאת. בנסיבות אלה אין לייחס לאישום זה משקל שיש בו כדי להכריע את הכף.
(בפני: השופט ברק. עו"ד מרוז לעורר, עו"ד טפירו למשיבה. 27.11.83).
ב.ש. 1106/83 - מחמוד פסישי נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה (ערר בענין תנאי שחרור בערובה - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי נכנס בשעת לילה לדירת המתלוננת שהיא קטינה בת 15 וקרובתו, וליטף אותה באבריה האינטימיים. כן הואשם כי ביום אחר הגיע לדירה הנ"ל ופגש שם במתלונן ששהה אותה עת בדירה ואז התפתחה מריבה בינו לבין המתלונן והעורר הואשם כי ירה באויר לעבר המתלונן. ביהמ"ש המחוזי סרב להורות על מעצר העורר ושחרר אותו בערבות. עם זאת הוגבל העורר, הגר בהוד השרון, כי ימצא בבית הוריו שבקרית עקרון משעה 8 בערב ועד לשעה 6 בבוקר וכן נאסר עליו להימצא בתחום הרשות המקומית הרצליה או הוד השרון שם
אירעו המעשים המיוחסים לו והגבלות אחרות. ביהמ"ש המחוזי הסביר כי לא הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים באשר לעבירה של מעשה מגונה בקטינה משום שקיים ספק סביר אם העורר היה אותו אלמוני שעשה את המעשה המגונה, ובאשר למעשה השני, אמנם נמצאו ראיות לכאורה אך השופט קבע כי זה מקרה חריג ואין לעצור בגינו את העורר, אך הורה על הסייגים כאמור. עתה טוען העורר כי לאחר ששהה שנים מרובות בכלא שוחרר לפני כארבע שנים, הצליח לשקם את עצמו ויש לו אשה ושני ילדים. הוא התפרסם כזמר ומתפרנס מהופעות לפני קהל. בימים אלה הוצע לו לקחת חלק בסרט עלילה ישראלי וכדי להשתתף בסרט עליו לצאת לתל אביב ולעכו שם יתקיימו הצילומים. על כן ביקש כי למשך 30 יום ישונו הסייגים. התובעת התנגדה לבקשה מאחר ומדובר בעבירות חמורות. הבקשה נתקבלה.
מדובר במקרה מיוחד של אדם שהצליח לשקם עצמו לאמר שהיה של שנים ארוכות בכלא ותוך כדי שיקומו באו לכלל ביטוי כישוריו כזמר ושחקן. תהליך שיקום כזה נדיר הוא ואין לחסוך מאמץ כדי לסייע לו. מעצרו של אדם לפני הרשעה בדין, גם כשמדובר בעבירה חמורה, אינו בא בתור "מפרעה" על חשבון העונש, אלא בגלל קיום חשש סביר הנובע מעצם מהותן של עבירות אלה שמא יבולע לצבור ויסוכן שלומו ובטחונו באם הנאשם יתהלך חפשי. כשמדובר באסיר לשעבר שעלה על דרך השיקום, מן הראוי שלא לפגוע בתהליך השיקום ע"י המעצר, כשניתן למנוע את החשש על סכנה לשלום הצבור ע"י הטלת סייגים מתאימים והולמים כפי שנעשה כאן. לאור נסיבות מיוחדות אלה נראה כי הסרת מעצר הבית בשעות הלילה כאשר יהיו אמצעי זהירות מתאימים אחרים אין בשינוי התנאים כאמור כדי להוות סיכון לשלום הצבור.
מסתבר שלפני שהוגש הערר לביהמ"ש העליון כבר פנה העורר בבקשות דומות לביהמ"ש המחוזי ונענה בשלילה והסניגור לא הזכיר ענין זה בבקשתו. הוא הסביר את אי הזכרת הבקשות בהודעת הערר בכך שהבקשות הוגשו ע"י העורר באופן אישי ולא באמצעותו, אך הסבר זה אין לקבל. העלמת עובדות אלה מביהמ"ש אינה עולה בקנה אחד עם חובת האתיקה המקצועית המוטלת על עורך דין.
(בפני: השופט אלון. 28.11.83).
ב.ש. 1116/83 - אורי וייסמן נגד מדינת ישראל
*תנאי שחרור בערובה (בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה - הבקשה נדחתה).
העורר שימש כמפקד שירותי הכבאות בחולון, ובתוקף תפקידיו היה בסמכותו להמליץ על קבלת כבאים לעבודה, לפטר כבאים ולקדם כבאים במקצועם, וכן היו לו סמכויות ענישה משמעתית. עפ"י כתב האישום ביצע המערער שורה ארוכה של מעשים מגונים במשך שנים מרובות בגופם של כבאים ששרתו בתחנת חולון, כשהוא מאיים עליהם כי פרנסתם וקידומם המקצועי ייפגעו אם יתנגדו לו. כן מיוחס לו מעשה של איום נגד כבאי בתחנת חולון אם לא יבטל תלונה שהגיש נגד כבאי אחר, וכן עבירת מרמה והפרת אמונים בכך שאיפשר לכבאי בתחנת חולון ביצוע עבודות פרטיות תוך שימוש במתקני התחנה. ביהמ"ש המחוזי הורה לשחרר את העורר בערובה אך התנה כי הלה יתגורר מחוץ לחולון עיר מגוריו. בקשת העורר היא כי מאחר והחקירה נסתיימה והמתלוננים מסרו הודעותיהם במשטרה מן הנכון לבטל את התנאי כי ישהה מחוץ לביתו שבחולון. לטענתו, הגלייתו מביתו וממשפחתו אין בה אלא משום "מקדמה" על חשבון העונש, שמן הראוי שיושת רק לאחר ההרשעה. התובעת מתנגדת לביטול התנאי של ההגליה מאחר שלדעתה קיים חשש מבוסס שהעורר עלול להשפיע על העדים ולשבש את הליכי המשפט. הבקשה נדחתה.
העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות מאוד, הן מבחינת האלימות שבהן והן מבחינת ניצול מעמדו וסמכותו של העורר כלפי המתלוננים. כמו כן מיוחסת לעורר עבירה של
הדחה בחקירה. בעבירות מסוג זה קיים החשש, בדרך כלל, שהנאשם ימשיך ויסכן את שלום הצבור ומשום כך מוצדק המעצר עד תום ההליכים. לכלל זה של מעצר יש יוצאים מן הכלל כמו המקרה שלפנינו. לעורר אין הרשעות קודמות הוא בן 51, המעשים המיוחסים לו בוצעו על ידו לגבי אלה שהיו תחת פיקודו ומצב דברים זה שוב אינו קיים עתה. משום כך כנראה לא נעצר העורר עד תום ההליכים. אך עדיין קיים החשש של השפעה על עדים ושיבוש הליכי משפט, שכן עפ"י הודעות המתלוננים ביצע העורר את המעשים תוך הפעלת לחצים ואיומים. זאת ועוד, השאלה אינה אם לעצור את העורר אלא אם להרחיקו מהסביבה שבה גרים המתלוננים ולהגביל במידה מסויימת את חופש תנועתו. אמנם, גם הגבלה כזו יש בה משום פגיעה בחירותו של אדם, אך זו פגיעה קטנה בהרבה ממעצרו של אדם. השוני שבין מעצר לבין שלילת חופש תנועה באיזור מגורים מסויים מן הדין שתהא לו השפעה על שיקולי ביהמ"ש בבואו להחליט על הפעלת דרך זו או אחרת. מעצר מחמת חשש של השפעה על עדים ושבוש הליכי משפט מן הראוי שלא ייעשה אלא כאשר חשש זה מעוגן כל צרכו בנסיבות המקרה, לעומת זאת קביעת תנאי שבתקופת שחרורו לא יתגורר החשוד באיזור מסויים, יכול וייקבע גם כאשר חשש ההשפעה על העדים אינו מבוסס באותה מידה.
(בפני: השופט אלון עו"ד א. רון למבקש, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 8.12.83).
בג"צ 179/83 - רפאל לוי..בע"מ נגד עירית לוד ואח'
*פסילת מכרז והתקשרות בהסכם עם אחד המציעים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
ביוני 1982 פירסמה עירית לוד מכרז לבניית בית ספר בעיר. הצעות הוגשו ע"י העותרת, המשיב מספר 2 (להלן דרמן) וכן ע"י סולל בונה ויובל גד. לאחר פתיחת המכרז הודיעו לעותרת כי הצעתה לא נתקבלה ונאמר לה ע"י היועץ המשפטי של העיריה כי חסרים פרטים במפרט החשמל. לאחר מכן נאמר לה שאמנם מפרט החשמל היה בסדר אך הפתרון התכנוני שנתנה אינו מתאים למכרז. הצעת דרמן היתה זולה ביותר וועדת המכרזים החליטה לקבל אותה, למרות שהיועצת המשפטית של העיריה כתבה לועדת המכרזים כי אף אחת מההצעות אינה עונה על תנאי המכרז והציעה לפסול את המכרז. לאמר שועדת המכרזים החליטה לקבל את הצעת דרמן, קבע ראש העיר כי למרות החלטת הועדה יש לפסול את המכרז ולא לקבל את הצעת דרמן והודיע על כך במכתב לעותרת. נימוקו של ראש העיר לפסילת המכרז היה פגם במכרז גופו. דרמן ומציע אחר הציעו לוח תשלומים באחוזים שלא התאים לאמור במכרז, וכמו כן המפרט הטכני לא היה מפורט די ולא היה נקוב מועד לביצוע העבודה. לאחר שראש העיר החליט לפסול את המכרז פנה דרמן לבג"צ בעתירה נגד ראש העיר, הוצא צו על תנאי ובעקבות הצו ניהלו העיריה ודרמן מו"מ והגיעו לידי הסכם שלפיו נעשה הצו על תנאי של דרמן נגד העיריה למוחלט ודרמן והעיריה חתמו בינואר 1983 על הסכם לביצוע העבודה. לא ברור מתי נודע לעותרת דבר ההסכם הנ"ל, אך משנודע לה דבר קבלת העבודה ע"י דרמן, פנתה לבג"צ וביקשה כי יבוטל ההסכם. העתירה נתקבלה.
ההסכם שנחתם עם דרמן שונה בקשר לנושא התשלומים מהאמור במכרז. לא הוברר לבג"צ מה הפגם בהצעת העותרת באשר לפתרון התכנוני. העותרת הוטעתה כשנאמר לה שדחו את הצעתה עקב הגישה התכנונית בעוד שלמעשה החליטה ועדת המכרזים לקבל את הצעת דרמן כי היתה הזולה ביותר, ואילו הודיעו על כך לעותרת היתה זו יכולה לבדוק מיד אם נכונה הטענה שהצעת דרמן זולה יותר. העותרת לא ביקשה לברר את זכויותיה לאחר שהודיעו לה כי המכרז נפסל ויכולה היתה לצפות כי יפורסם מכרז חדש שבו תוכל להתמודד. החלטת בג"צ לעשות להחלטי את הצע"ת נגד העיריה שלפיו יש למסור את העבודה לדרמן אינה קושרת את העותרת שכן זו לא היתה צד לאותו דיון, לא הודע לה ע"י העיריה או ע"י דרמן על קיום הדיון ולא יכלה לעמוד על זכויותיה. החוזה עם דרמן נעשה שלא לפי תנאי המכרז ונתן לדרמן הטבה באשר לדרך התשלומים.
כאשר מכרז נפסל אין לנהל מו"מ עם אחד המציעים לשם קביעת תנאי שנשאר סתום במכרז, כי דבר זה פוגע בעקרון של תחרות הוגנת, המונח ביסוד כללי המכרזים, לא כל שכן במקרה הנדון שבו נפסל המכרז.
(בפני השופטים: י. כהן, גב' אבנור, גולדברג. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד מ. בילסקי לעותרת, עו"ד ז. בוסתן לעיריה, עו"ד נ. פייס לדרמן. 7.12.83).
בג"צ 145/83 - דוד הרמתי ואח' נגד עירית תל אביב
*רשיון לניהול מסעדה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרים מנהלים רשת מסעדות ובחודש דצמבר 1981 אתרו חנות פנויה במרכז המסחרי בדרך הרצליה בכוון רמת השרון. הם ביקשו לברר אם קיימת אפשרות לנהל שם מסעדה, ועל פני הדברים יכלו להניח שהתשובה תהיה חיובית שכן כבר היו באותו מקום עסקים דומים. הם פנו למחלקה העירונית המספקת מידע בנושא זה ונאמר להם שהמבנה מבחינת ייעודו מתאים למסעדה, וקיבלו אישור ממחלקת התכנון כי "החלקה הנדונה כלולה ביחידה מסחרית..ביחידה מסחרית מותר לפתוח מסעדה". בעקבות מידע זה שכרו העותרים את החנות, השקיעו כספים וכן שכרו שטח קרקע שישמש חניה ללקוחות המסעדה. לאחר ששיפצו את המקום וביקשו רשיון לניהול מסעדה קיבלו תשובה שלילית והסרוב נומק בכך כי המסעדה תשמש מרכז משיכה לאנשים שאינם גרים בסביבה וכי תהווה מפגע לסביבה. עתירת העותרים נתקבלה.
אין יסוד לטענת העותרים כאילו המשיבה הטעתה אותם במצג לא מדוייק. המידע שנמסר לעותרים היה בעיקרו נכון. העותרים אמורים היו לדעת שאין די בכך שהמקום מתאים לשמש כמסעדה מבחינת דיני התכנון והבניה והיו צריכים לפנות למחלקת רישוי עסקים כדי לברר אם יוכלו לקבל רשיון.
אין גם לקבל את טענת העותרים כאילו הופלו לעומת אתרים שקיבלו שם רשיונות. טענה בדבר הפליה תצלח רק כאשר הטוען אותה יראה כי בשני מצבים בעלי נתונים דומים זוכים האזרחים לטיפול שונה, שאינו מוצדק בנסיבות הענין. במקרה דנן אין לדרוש מוועדת הרישוי שתנהג באופן זהה עם העותרים ועם בעלי העסקים האחרים שבמרכז המסחרי שכן הנתונים אינם דומים. את הבקשה לקבל את הרשיון לא הגישו האחרים והעותרים בעת ובעונה אחת ובאותו מצב נתון. המסעדות האמרות נפתחו מזמן ובינתיים נוצר לדעת המשיבה מצב שונה בשטח ומה שלא היווה מכשול בתחילה הפך למפגע כשהעותרים ביקשו את הרשיון.
ראויה להתייחסות היא הטענה שהנימוקים שביסוד החלטת המשיבה אין להם בסיס עובדתי מספיק שיצדיק הגבלת זכות העותרים לחופש העיסוק. רשות הרישוי, כשהיא באה להחליט על מתן רשיון לניהול עסק רשאית לשקול שיקולים שתכליתם להבטיח איכות הסביבה, אולם שיקולים אלה אינם היחידים שיש להביא בחשבון. יש לשקול את הצורך להגן על זכותו של כל אדם לחופש העיסוק בכלל ואת והצורך לכבד את צורכי העסק המיוחדים של מבקש הרשיון בפרט. כאשר רשות הרישוי שוקלת את הדברים הנחוצים לקבלת החלטה לא יתערב בג"צ בהחלטתה ואולם אם רשות הרישוי אינה נותנת משקל ראוי לכלל הגורמים הרלבנטיים, כי אז אפשר שבג"צ יתערב בהחלטה משום שהיא חורגת ממתחם הסבירות בהתייחסות לנושא הנדון. בהתחשב במדיניות זו יש לפסול את החלטת המשיבה, שכן היא לא נתנה דעתה בכלל או במידה מספקת לנתונים שראוי היה להתייחס אליהם והיא נתנה משקל לא ראוי לנתונים אחרים. כמו כן העותרים פעלו בענין זה בתום לב, מתוך הקפדה על שמירת החוק והשקיעו בהכשרת המקום סכומי כסף ניכרים. שלא כמו חלק מאלה המנהלים שם עסקיהם שפתחו את העסקים ללא רשיון, הרי העותרים לא פתחו את המסעדה ללא רשיון. התנהגות זו של העותרים אינה סיבה מספקת להתערב בשיקולי הרשות אולם, כאשר החלטת המשיבה
נמצאה לא מבוססת ופגומה מבחינות אחרות כבדות משקל כשלעצמן, יש בהתנהגות העותרים כדי ליתן תוספת משקל למסקנה המתבקשת שהחלטת המשיבה אינה צריכה לעמוד.
(בפני השופטים: ד. לוין, י. כהן, טירקל. החלטה - השופט לוין. עו"ד רסלר לעותרים, עו"ד קונשטוק למשיבה. 11.12.83).
ע.פ. 402/82 - עלי באקר ונביל חאטר נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נדחה).
באחד הלילות פגש המערער נביל במנוחה שעסקה בזנות והביא אותה לחדרו ולאחר ששילם לה 300 שקל קיים אתה יחסי מין. לאחר מעשה הציע נביל לשותפו לחדר, המערער עלי, להנות מחסדיה של המנוחה. הם נדברו כי עלי יעשה לקבלת דמי האתנן בחזרה ועזב את החדר. עלי ניסה להביא לכך שהמנוחה תקיים עימו יחסים ללא תשלום, היא סרבה וכהוצאה מכך תקף עלי את המנוחה, ודקר אותה בסכין בחלל הבטן בעומק של 10 ס"מ. הדקירה לא גרמה למות המנוחה, אלא לאחר הדקירה חנקו אותה. על פי הראיות גזר המערער עלי את צפורניו לפנות בוקר ואילו המערער נביל היו לו מלכתחילה ציפורנים גזורות. המערערים הלבישו את המנוחה והניחו את גוויתה בחצר. למחרת היום נסע נביל לעזה כשהוא נוטל עמו את בגדיו המוכתמים בדם של עלי וכן התכשיטים שהסירו מעל המנוחה. השנים נעצרו ונביל מסר למשטרה הודאה, בה סיפר על תחילת המעשה כאמור לעיל ואילו באשר לחניקה סיפר כי נכנס לחדר וראה את הבחורה שנדקרה בסכין ואותו רגע הבין כי הם נפלו בצרה וצריך לגמור את הענין לפני שהשכנים ירגישו. אז החל לחנוק את המנוחה וגם עלי בא וחנק את המנוחה מהצד השני וכך נגרם מותה. בביהמ"ש התכחש נביל להודאתו וטען שמי שחנק את המנוחה היה עלי. מאידך טען עלי כי לאחר שדקר את המנוחה נכנס להלם ולא עשה דבר ואילו את החניקה ביצע נביל בלבד. ביהמ"ש המחוזי קבע כי השניים חנקו יחד את המנוחה והרשיע את שניהם ברצח. הערעור נדחה.
ככל שמדובר בנביל הרי ישנה הודאתו במשטרה והיה "דבר מה" מספיק בתמיכה להודאה. אשר לעלי - קיבל ביהמ"ש את עדותו של נביל בביהמ"ש שלפיה עלי הוא שחנק את המנוחה והיה "דבר מה" נוסף בסימני סריטות של ציפורנים שנמצאו בצווארה של המנוחה, כאשר הוברר כי ציפורניו של נביל היו גזורות בעת המעשה ואילו עלי גזר בצורה חפוזה את ציפורניו בשעת בוקר, ולמעשה מוזר זה לא ניתן הסבר על ידו. כמו כן היתה חוות דעת רפואית כי קיימת סבירות כי שני אנשים ביצעו את החניקה.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. גד לעלי, עו"ד נ. צהל לנביל,עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 24.10.83).
ע.פ. 504+554/83 - דניאל נחמיאס ומאיר רחמים נגד מדינת ישראל
*פריצת רכב וגניבה (הערעור נדחה).
לאחר חצות לילה נפרצה מכוניתו של המתלונן ונגנב מתוכה צרור מפתחות. אדם המתגורר בקרבת מקום הבחין בשני אנשים המטפלים במכונית, שאחד מהם לבוש במכנסי ג'ינס ונעלים בהירות והשני לבוש בלבוש כהה, והתקשר למשטרה. דקות ספורות לאמר מכן הגיעו למקום השוטרים ואלה הבחינו בשני המערערים שאחד מהם לבוש מכנסי ג'ינס ונעלים בהירות והשני לבוש בלבוש כהה. כשנשאלו ע"י השוטרים לפשר המצאותם במקום נתנו הסבר שבסופו של דבר לא התקבל על דעת ביהמ"ש. בחיפוש שנעשה אצל נחמיאס נמצא צרור המפתחות שנגנב. תוך כדי שיחה עם השוטרים זרק נחמיאס כפפות שנמצאו לאחר מכן ע"י השוטרים. כאשר נחמיאס היה בחדר החקירות נגבתה מפיו הודעה. הוא ביקש מהשוטר לעיין במה שנרשם והחל קורע את המסמך לגזרים ואת גזרי הנייר השליך לפח האשפה. ביהמ"ש הרשיע את שני המערערים בעבירת הגניבה ואת נחמיאס גם בעבירה של השמדת ראיה ודן את השניים
בגין עבירת הפריצה לשנה וחצי מאסר בפועל ואת נחמיאס לחצי שנת מאסר מצטברת בגין השמדת ראיה. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה בפריצת המכונית, ככל שמדובר בנחמיאס הרי זו מושתתת על ההחזקה התכופה בחפצים הגנובים, הדמיון בלבוש כפי שנמסר ע"י העד והנוכחות הבלתי מוסברת בקרבת מקום האירוע, וכן הכפפות שהשליך כשנתקל באנשי המשטרה. אשר לרחמים - הרשעתו מושתתת על כך שבכל המועדים הרלבנטיים לאישום מי שהיה עם המבצע הוא שותף למעשה. חיזוק לכך יש בתאורו של העד את השניים שטיפלו במכונית. ההסברים של מערער זה כאילו לא היה כל הזמן עם נחמיאס לא נתקבלו ע"י ביהמ"ש כאמינים ובכך אין להתערב.
אשר להרשעה בענין השמדת ראיה - לטענת הסניגור גם אם קרע המערער את ההודעה לא ביצע בכך עבירה של השמדת ראיה אלא נסיון לבצע עבירה זו. לטענה זו אין יסוד. הוכח כי המערער קרע את ההודעה כדי למנוע עשיית שימוש בראיה, ועשה את המסמך לבלתי ניתן לקריאה אותה עת ברגע זה היתה העבירה מושלמת. העובדה שלאחר מכן ניתן היה להדביק את גזרי הנייר כדי שההודעה תהיה קריאה אינה משנה את המצב. אשר לטענת הסניגור כי בהודעה שנקרעה לא היה משום חידוש לדברים שנאמרו ע"י המערער במהלך חקירתו לפני כן - מה טיבה של הראיה שנגבתה ומה משקלה זה ענין שמתלבן במהלך המשפט עם הגשת הראיה. אם ראה המערער צורך לקרוע את המסמך, הווה אומר, שעשה את המעשה כשהוא יודע שהמסמך עשוי להיות דרוש בהליך שיפוטי. על כן יש לדחות את הערעור לענין ההרשעה בסעיף זה.
אשר לעונש - עבירת הגניבה שביצעו המערערים איננה נמדדת מבחינת חומרתה עפ"י הרכוש שהצליחו ליטול עמם, והרכוש כאן היה פעוט, אלא עפ"י נסיבות ביצוע המעשה ומבחינה זו המעשה הוא חמור שהרי נעשה תוך שימוש בכפפות כשהשניים פרצו למכונית חונה באישון לילה. לשני המערערים הרשעות קודמות חמורות ביניהן עבירות נגד הרכוש, וכן עבירות חמורות של סמים. אין זו הפעם הראשונה לשניהם שריצו מאסר בפועל. ככל שמדובר במערער נחמיאס הרי בדין הושת עליו עונש נפרד ונוסף בשל השמדת הראיה.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, טירקל. החלטה - השופט לוין. עו"ד ברשו לנחמיאס, עו"ד גולן לרחמים, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 1.11.83).
ע.פ. 69/82 - רפאל אלמגור נגד מדינת ישראל
*גניבה ע"י סוכן (הערעור נדחה).
המערער הינו אדריכל ועפ"י הסכם עם המתלונן הגר בארה"ב קיבל על עצמו טיפול בהקמת בית למתלונן בשכונת דניה בחיפה. הטיפול כלל בין היתר תכנון הבית ופיקוח על עבודות הבניה וכן תפקידים מעבר לתחום האדריכלות כגון התקשרויות עם קבלני משנה, בדיקת חשבונותיהם וכדו'. הוסכם כי המערער יקבל את שכרו באחוזים מהערך הסופי של הבנין ונקבעו גם מועדים לתשלום השכר לפי התקדמות הבניה. עפ"י דרישות המערער היה המתלונן, או עורך דינו בחיפה, מורה לבנק להעביר למערער סכומים לביצוע הוצאות שנדרשו. המתלונן הקפיד לציין את הייעוד הספציפי של כל סכום שהועבר למערער. במסגרת זו ביקש המערער וקיבל פעמיים סכומים כדי לשלם עבור היתרי בניה לעיריה וכן קיבל סכום עבור רכישת חרסינה ואת כל הסכומים שילשל לכיסו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשלוש עבירות של גניבה ע"י סוכן בניגוד לסעיף 276(ב) לפקודת החוק הפלילי, כפי שהיה בתוקף בעת ביצוע העבירות והערעור נדחה.
הסניגור מלין על כך שביהמ"ש המחוזי הסיק מסקנות מרחיקות לכת מהעובדה שהמערער ערבב כספי פקדון עם כספיו הוא ולא הכניס את הכספים לחשבון בנק נפרד.
הסניגור מבקש לאבחן בין עורכי דין שלגביהם קיימת חובה מיוחדת עפ"י כללי לשכת עוה"ד שלא לערבב כספי פקדון עם כספים של עורך הדין לעומת נפקד סתם שלגביו חובה כזו לא קיימת התשובה לכך היא כי המבחן של ביצוע מעשה של שליחת יד וגניבה ע"י סוכן נקבע בהוכחת היסודות שעל פי הסעיפים בחוק ולפיכך אין שוני בין נפקד עורך דין לבין מאן דהוא אחר. לעתים יש וערבוב כספים ע"י עורך דין מהווה חיזוק ליתר ההוכחות כי השימוש לצרכיו שעשה בכספי הפקדון מגיע כדי עבירה פלילית של גניבה, אך הוכחת עצם הגניבה אינה קשורה בהכרח בניהול חשבון פקדונות נפרד ואין התביעה פטורה מלהוכיח כל יסודותיה, בין אם מדובר בחשבון נפרד ובין שהכספים עורבבו. אין לראות במעשה רק ענין של רשלנות ואין לקבל את הטענה כי ביחסים שבין המתלונן למערער מותר היה למערער לזקוף על חשבון שכ"ט כספים שלא הוצאו למטרות שלהן נועדו. יש לציין כי בזמנים שהמערער משך לעצמו את הכספים לא הגיע לו שכ"ט ומכל מקום לא הוכח הדבר שהגיע לו שכ"ט ובלי הרשאה מפורשת של המתלונן לא היה רשאי המערער שלא להוציא את הכספים למטרה שעבורה נתן לו המתלונן את הכספים.
להוכחת הגניבה לא די בהוכחת האלמנט הפיזי של נטילת הכספים, אלא על התביעה להוכיח את האלמנט הנפשי, היינו את יסוד ה"מרמה" וכי בעת הנטילה היתה הכוונה לשלול את הכסף עולמית מאת הבעלים. בעבירה של גניבה ע"י נפקד מגיע בדרך כלל הדבר הנגנב לידי הנפקד בדרך חוקית למטרת פקדון. באותה שעה אין עדיין כוונה של גניבה, וזו מתגבשת בזמן יותר מאוחר כאשר הפקדון מצוי בידי הנפקד כחוק. לפעמים לא קל להוכיח אותו רגע קריטי בו התגבש היסוד הנפשי שבעקבותיו בא המעשה של שליחת יד, אך אין זה תנאי הכרחי, ויכול שמעשה שליחת היד יוכח עפ"י מיכלול הנסיבות יסוד המרמה מזוהה אצלנו עם "אי יושר" שבחוק האנגלי ובשאלה זו יש להכריע עפ"י קנה מידה של אנשים הגונים רגילים וכל מקרה יבחן עפ"י נסיבותיו. משבוחנים את מעשיו של המערער ביחס לשלושת הסכומים שקיבל לא נותר ספק כי הפר את ההוראות שניתנו לו ובשעה שנטל את הכספים לצרכיו עשה זאת ללא תביעת זכות בתום לב וכאילו שלו הם הכספים. לאחר שנתגלה אי שהתשלום הראשון לעיריה לא שולם התחמק המערער ממתן הסבר ולא רק שלא העביר את הכסף אלא דרש סכום גדול יותר לאותה מטרה וגם את הסכום השני שלשל לכיסו. גם אם חשב המערער לזקוף את הכספים על חשבון שכר טרחה אין זה מעלה או מוריד, כאשר מהנסיבות עולה כי בשעת מעשה נהג המערער באי יושר בניגוד להוראות ההפקדה, וההתנהגות מצביעה על לקיחת הכספים לעצמו שלא כדין על מנת שלא להחזירם. אין זו הגנה לטעון שהיתה תוחלת או תקוה שבעתיד תהיה אפשרות לזקוף את הכספים על חשבון שכר הטרחת שיגיע, כשם שלא תשמש הגנה טענה כי היתה תקוה או תוחלת להחזיר הכספים בעתיד ע"י מי שנוטל את הכספים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. מרינסקי ופ. מרינסקי למערערים, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 9.11.83).
ע.פ. 599/81 - מדינת ישראל נגד יגאל קייזרמן
*הפקעת צו מבחן (בקשה להפקעת צו מבחן - הבקשה נתקבלה).
ביהמ"ש העליון קיצר בשעתו את תקופת המאסר שהוטלה על המשיב, בעקבות המלצת שרות המבחן, והעמיד אותו במבחן. המשיב ניתק את הקשר עם שירות המבחן לאחר ששוחרר ממאסרו ושירות המבחן ביקש לבטל את צו המבחן. הבקשה נתקבלה. ביהמ"ש העליון התייחס שוב למצב המשפטי הקיים, שלפיו אין אפשרות לנקוט בסנקציה כלשהי במקרה כגון זה, כאשר מידת העונש הופחתה והנאשם אינו משתף פעולה עם שירות המבחן. ביהמ"ש התייחס להצעה לתיקון החוק המונחת כעת לפני הכנסת והביע דעתו על האספקטים השונים שבהצעת החוק.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד גב' מ. ברנשטיין למבקשת. 6.12.83).
ע.פ. 700/80 - פלוני נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בשנת 1980, כאשר המערער היה בן 15, הורשע בעבירה של הריגה ונדון לחמש שנים מאסר. הערעור על חומרת העונש נתקבל הורשע במקרה זה נבע מכך שבעת גזר הדין וגם בעת הערעור לא היה קיים מעון סגור עבור עבריינים צעירים במגזר הערבי והחזקה במעון פתוח לא היתה העונש המתאים. שמיעת הערעור נדחתה פעמים מספר והוגשו תסקירים של שירות המבחן. התנהגות המערער בעת ריצוי העונש היתה טובה והתעוררה תקוה לעתידו. בשים לב לגילו הצעיר של המערער ונסיבות הענין החליט ביהמ"ש העליון בפברואר 1983 לשחרר את המערער עד גמר בירור הערעור. המערער סודר בינתיים בעבודה מתאימה ולפי תסקיר שרות המבחן הוא עובד במקום קבוע ואין חשש שיבצע עבירות נוספות. שירות המבחן המליץ להסתפק בעונש המאסר שהמערער כבר ריצה וב"כ התביעה החליטה להשאיר את ענין מידת העונש לשיקול ביהמ"ש העליון. הוחלט כי בהתחשב בכל הנסיבות ובהתפתחות שחלה בעניינו של המערער יש להסתפק במאסר שכבר ריצה המערער בפועל ואין להחזירו כעת לכלא. לפיכך יהיו 32 חודשים, מתוך חמש שנות המאסר, מאסר בפועל, שאותו המערער כבר ריצה, ו-28 חדשים יהיו מאסר על תנאי. כן הועמד המערער בפיקוח שרות המבחן.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ברק, בייסקי. עו"ד מ. עותמאן למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 6.11.83).
ע.פ. 227/82 - דוד אדרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשימוש בנשק תוך חיסול חשבונות וחומרת העונש (הערעור נדחה).
מספר אנשים, ובכללם המערער, הואשמו בביהמ"ש המחוזי בצוותא בפרשה של חיסול חשבונות בין חבורות עבריינים כאשר באירוע השתמשו המערער וקבוצתו בנשק חם. המערער הורשע ונדון לשמונה שנים מאסר שמתוכן שש שנים לריצוי בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. אין לקבל את טענת הסניגור נגד ההסתמכות של ביהמ"ש על הראיות שעלו מעדותם של המתלוננים כאשר ביהמ"ש האמין לעדויות אלה. ביהמ"ש ביסס הרשעתו גם על מסקנות שנבעו מדברי הנאשמים והשקרים ששיקרו ובשקרים אלה היה סיוע לגירסת המתלוננים. אשר למידת העונש - לאור מהותו של המעשה והעובדה שמדובר בעבירה שבוצעה בצוותא עם אחרים וההרשעות הקודמות של המערער אין מקום להקל עמו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד מ. יאיר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 9.11.83).
בג"צ 486/82 - חברת חלקה... בע"מ ואח' נגד שר הפנים ואח'
*היתר בניה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
עניינה של העתירה תוכניות תכנון ובניה לגבי שטח בתל אביב הידוע כשטח ככר המדינה. מזה למעלה מ- 10 שנים מנסים העותרים לקבל היתר בניה לשטח הנדון, אך אינם יכולים לקבל מחמת עיכובים באשר לתכניות הבניה בשטח. תכנית בסיסית הקיימת נועדה לשינוי ואילו תכנית אחרת הכרוכה בהפקעות שטחים נענתה בסירוב ע"י משרד הפנים בשל סכום עתק הנדרש לפיצוי בעלי הקרקעות הענין אשר עליו סבה המחלוקת כבר היתה בפני בג"צ בשנת 1977 והובטח אז ע"י המשיבים כי הענין יבוא על פתרונו בתוך זמן קצר. עד היום לא נסתיימו ההליכים. בהתחשב בכל הנ"ל הורה בג"צ על המשיבים לגמור בתוך 4 חדשים אחת מתוך החלופות של תכנון קיים או תכנון חדש או הפקעה ומתן פיצויים ובלבד שהענין יבוא על פתרונו.
בנסיבות בהן מצפה האזרח במשך שנים רבות להחלטת הרשות התכנונית מבלי שתהיה יכולת כלשהי אף עתה להעריך אימתי תיפול החלטתה של הרשות המופקדת על כך, רשאי ביהמ"ש להורות לרשויות התכנון כי תיתם תקופת הבחירה בין חלופות רבות
ותיפול החלטה לכאן או לכאן. בכך מחלץ ביהמ"ש את האזרח ממצב חוסר האונים אליו נקלע תוך ציפיה להחלטה שכבר שנים בוששה לבוא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, י. כהן החלטה - הנשיא שמגר. עוה"ד גולדנברג, תורי והרטמן לעותרים, עוה"ד בן טובים וקונשטוק למשיבים 23.12.83).
ב.ש. 919/83 - מגדל בע"מ ואח' נגד עיישה גבאי
*העברת מקום דין (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
זו בקשה להעברת דיון בתביעה לנזיקין מבאר שבע לתל אביב. בענין זה לא יובאו עדים לגבי התאונה עצמה ומאחר וכך יש גם מקום לייחס משקל לנוחותם של העדים שיעידו בקשר לשיעור הפגיעה ותוצאותיה. בהקשר זה אין לומר כי לגבי עדים מאיזור צומת ביל"ו יש קושי רב יותר להגיע לבאר שבע מאשר לתל אביב. לביהמ"ש שיקול דעת אם להעביר דיון כמבוקש ובהפעלת שיקול הדעת רשאי ביהמ"ש להביא בחשבון שיקוליו גם את המשמעות מבחינת עיתוי המשפט אשר תהיה להעברת הדיון.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד וולפסון למבקשים, עו"ד גיצר למשיבה. 3.1.84).
ב.ש. 1227/83 - צור חברה לביטוח בע"מ נגד ענת עקרי ואח'
*העברת מקום דין (בקשה להעברת מקום דיון - הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה תביעת נזיקין לביהמ"ש המחוזי בחיפה והמבקשת עתרה להעברת הדיון לביהמ"ש בתל אביב. הבקשה נדחתה. די לענין זה שמדובר על תביעה שהוגשה באוקטובר 1983 והבקשה להעברת הדיון הוגשה רק ביום 29.11.83. אין בכך כדי להצביע על המסקנה שאלמלא האחור היה מקום להעברת הדיון.
הענין נמצא בסמכות ביהמ"ש בחיפה ואין כל מניעה לכך שהנתבעת תבחר את העדים המומחים מבין אלה המוכנים להתייצב בביהמ"ש בחיפה. מאידך, התובעים שהגישו את התביעה בחיפה נטלו על עצמם כל קושי היכול לנובע מן ההתיצבות בחיפה ולא יוכלו להלין על כך או לבקש דחיות בשל כך.
עם הגשתה של תביעה לבימ"ש פלוני אשר מוסמך ומסוגל לדון בענין, אין בדרך כלל מקום להעביר את התיק לבימ"ש אחר, אלא אם מצדיקים זאת טעמים מיוחדים. כאלה לא הובאו במקרה דנא.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד וולפסון למבקשת, עו"ד אמגור למשיבים. 10.1.84).
ב.ש. 1046/83 - בי"ח אסף הרופא ומדינת ישראל נגד חביבה ביאסקצקי
*העברת מקום דין
(בקשה להעברת מקום הדיון - הבקשה נדחתה).
התובענה של המשיבה נוגעת לנושא שצמח ועלה בשל מה שאירע בבית החולים אסף הרופא. הוגשה תביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים ובקשת המבקשים להעביר את התביעה לביהמ"ש המחוזי בת"א נדחתה. הענין נתון לסמכות ביהמ"ש בירושלים והמשיבה נתונה לטיפול בביה"ח שערי צדק בירושלים. צריך הדיון בירושלים להיות כרוך באי נוחות למדינה או לנציגיה כדי שתתקבל הבקשה. זאת ועוד, המרחקים הגאוגרפיים עליהם מדובר הם בכל מקרה חסרי משמעות וספק אם יש שוני משמעותי בין נסיעה מצריפין לביהמ"ש בירושלים לבין נסיעה לביהמ"ש בתל אביב.
סעיף 36 לחוק בתי המשפט מקנה לביהמ"ש העליון שיקול דעת אם להעביר את הדיון ויש עתה הכרח בכך שבימ"ש זה יביא בחשבון גם את מידת התעסוקה היחסית של בתי המשפט כאשר הוא שוקל בקשה כגון זו.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד קריטנשטיין למבקשים, עו"ד כהנוב למשיבה. 20.12.83).