תקציר סביר כרך כ"ב חוברת 22

ע.א. 10/81 - חיים כהן ושות' בע"מ ואח' נגד עובדיה גדע ואח'

*ביטול חוזה בטענת עושק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בי-ם בת.א. 238/79 - הערעור נדחה).

המערערת (להלן - החברה) היא חברה קבלנית לבנין. חלקת קרקע נשוא ההתדיינות (להלן- החלקה) רשומה על שמו של המנוח יעקב גדע (להלן - המנוח) כשהמשיבים הם יורשיו. ביום 19.12.76 נחתם חוזה בין החברה לבין יורשי המנוח, (להלן - היורשים),בו התחייבו היורשים למכוראת זכויות הבעלות שלהם בחלק מהחלקה לחברה, כדי שזו תהרוס מבנה הנמצא על החלקה, ואשר גרה בו אותה שעה האלמנה, ולאחר מכן יוקם על המגרש מבנה חדש בהתאם לחוזה, שלוש מבין הדירות במבנה החדש היו אמורות להשאר בבעלות היורשים, כל דירה בבעלות שניים מילדי המנוח, ויתר הדירות היו אמורות להיות בבעלות החברה, ולא היתה אמורה להרשם דירה כלשהי על שם האלמנה. בחוזה התחייבה האלמנה לפנות את הבית שעל החלקה ולמסרו לחברה, והובטחו מגורי האלמנה באחת הדירות לכל ימי חייה. לאחר חתימת החוזה סרבו המשיבים לבצעו והמערערים עתרו לביהמ"ש שיתן צו לביצוע בעין של החוזה, ולחילופין ביקשו לשלם להם פיצויים. ילדי המנוח העלו טענות שונות נגד אכיפת ההסכם ואילו האלמנה טענה כי הוחתמה על החוזה בלחץ וכפייה ולחילופיןעומדת לה טענת עושק במובן סעיף 18 לחוק החוזים. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הטענה בדבר עושקשנטענה על ידי האלמנה ודחה את התביעה. מכאן הערעור.
א. על מנת להסתמך על טענת עושק כעילה לביטול החוזה, על הטוען אותה להוכיח קיום היסודות המצטברים הבאים: כי החותם היה במצב של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חסר נסיון; עקב מצבו זה התקשר עם הצד השני; הצד השני ניצל את המצב האמור; תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האלמנה היתה במצב של חולשה שכלית וגופנית אשר נבעה מישישותה המופלגת (בעת חתימת החוזה היתה בת 87); היא לא היתה במצב של חוסר הבנה מוחלט, אך לא היה בכוחה להבין משמעותה המלאה של העיסקה בשל חולשתה השכלית לכל המאוחר משנת 1977 היתה האלמנה פסולת דין בשל ליקוי שכלי וכאשר הוגש כתב הגנה בשמה כבר היה לה אפוטרופוס שמונה לה. אין בראיות הוכחה כי האלמנה היתה פסולת דין בעת החוזה, אך היא סבלה מ"חולשה שכלית" במובן סעיף 18. חולשה כזו מובנה רחב מליקוי שכלי שמכוחו ניתן להכריז על פלוני שהוא פסול דין, וגם אם הוא לא במצב שאפשר להכריז עליו כפסול דין עדיין יתכן ותוכח "חולשה שכלית" שבהצטרף אליה יתר היסודות הנזכרים בסעיף 18 תעמוד לנתבע הזכות לבטל את החוזה.
ב. אשר לטענת המערערים כי לא הם שניצלו את מצבה של האלמנה אלא ילדיה שהיו מעוניינים בעיסקה כדי שיזכו כל אחד מהם במחצית של דירה בבנין ולפיכך אין לומר שהמערערים ניצלו את החולשה השכלית של האלמנה - כדי שצד לחוזה יחשב כמנצל את החולשה של הצד האחר לחוזה, די בכך שהוא ידע על מצב החולשה ובידיעתו מצב זה התקשר עם הצד האחר. המלה "ניצול" בהקשר זה טומנת בחובה משמעות שלילית במובן התנהגות בלתי מוסרית או בלתי הוגנת כשצד לחוזה ער לכך שהמתקשר עמו נמצא במצב מצוקה, חולשה, או חוסר נסיון הנזכרים בסעיף 18 והוא מנצל מצב זה ומתקשר עם אותו אדם. בענייננו, לפי הנתונים, ודאי שהמערערים היו ערים למצבה של האלמנה.
ג. אין גם קושי לקבוע שתנאי החוזה מבחינת האלמנה הינם "גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל" במובן סעיף 18. האלמנה ירשה רבע מעזבונו של המנוח ובנוסף לכך היו לה זכויות מגורים במבנה שעמד על החלקה. לעומת אלה מה שהובטח לה בחוזה, כנגד ויתור על כל זכויותיה, הן זכויות מגורים באחת הדירות עד סוף ימיה, ללא שתקבל זכויות בעלות כלשהן אף לא בדירה זו. מקובל הוא שכנגד העברת זכויות בניה על מגרש יקבל המוכר תמורה כספית נאותה או זכויות בעלות בחלק ממה שיבנה. כך אמנם נהגה
החברה ביחסיה עם היורשים האחרים של המנוח, אך דוקא ביחס לאלמנה שזכויותיה בחלקה היו גדולות יותר משל היורשים האחרים הובטחו זכויות מגורים בלבד. גם בקביעת הדירה שבה תתגורר האלמנה בולטת התעלמות מטובתה, שכן הדירה שאמורה היתה להבנות בקומה הרביעית בבנין ללא מעלית היא שנועדה למגורי האלמנה. לגבי ישישה בגילה של האלמנה הרי זה לעג לרש ממש וכמוה כקביעה מראש שלא תוכל לצאת מפתח ביתה.
ד. הנסיבות הנ"ל נתנו עילה לאלמנה לבטל את החוזה. סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי כאשר צד זכאי לביטול החוזה בשל פגם בכריתתו הרי הביטול יהיה בהודעה לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול. אין מחלוקת על כך שהחוזה בוטל ע"י האלמנה במכתב ששלח האפוטרופוס שמונה לה, אך השאלה היא אם הביטול היה כדין. בכתב ההגנה טענה האלמנה שהחוזה בוטל ומטעם המערערים לא הוגש כתב תשובה, וממילא לא הועלתה על ידם הטענה שהביטול לא נעשה תוך זמן סביר כמובנו בסעיף 20 לחוק החוזים. טענה בדבר אי מתן הודעת ביטול, תוך המועד החוקי, הינה טענה בדבר אי קיום תנאי מוקדם לתקפותה של הודעת הביטול, וטענה כזו, על המסתמך עליה לטענה.
כשבאים לשקול את סבירות הודעת הביטול באשר למועד נתינתה, יש לקחת בחשבון את כלל נסיבות המקרה ונסיבותיהם המיוחדות של הצדדים. בהתחשב במצב האלמנה שהלך והחמיר סביר להניח שעד שמונה לה אפוטרופוס לא ידעה על קיומה של עילה לביטול החוזה ואין לומר שהזמן שעבר עד לביטול הינו בלתי סביר.
ה. עם ביטול החוזה ע"י האלמנה בוטל החוזה כולו וגם היורשים האחרים פטורים מחיוביהם. כל היורשים התחייבו בחוזה "ביחד ולחוד" ועם ביטול חיובי יורש אחד בטלים חיובי היורשים האחרים. בלאו הכי, מבלי קיום חיובי האלמנה להעביר זכויותיה בחלקה ולפנות את המבנה שעל החלקה, החוזה איננו עוד בר ביצוע. ללא הסכמת האלמנה הבניה על החלקה אינה אפשרית וגם העברת הזכויות בחלק מהדירות על שם החברה אף היא אינה אפשרית.

(בפני השופטים: ברק, שיינבוים, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד י.כהן למערערים, עו"ד ש. כהן למשיבים. 28.11.83).

עש"מ 7/83 - עמנואל גולדברגר נגד נציב שירות המדינה

*הרשעה בהפרת משמעת וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער שהוא עובד מדינה הורשע בהפרת משמעת בכך שיצא לחופשות ללא קבלת אישור הממונה ואף בניגוד להוראותיו וכן סירב לבצע עבודות אשר אותן היה מתפקידו לבצע לפי הוראות הממונים עליו. ביה"ד המשמעתי גזר למערער פיטורין מידיים תוך שלילת %20 מפיצויי הפיטורין וכן שלל ממנו זכויות לגימלאות ולמענק לפי חוק שירות המדינה (גמלאות). הערעור נגד ההרשעה ונגד חומרת העונש נדחה.
הערעור נגד ההרשעה מתייחס לסירוב לבצע עבודות שהוטלו על המערער. טענת הסניגור התייחסה לענין אי מינויו של סניגור למערער. מסתבר כי מונה למערער סניגור, אך המערער לא היה מוכן לקבל את קו ההגנה שלו ועל כן התפטר הסניגור. המערער ביקש אז מינוי סניגור אחר אך אב ביה"ד לא נעתר לו והמערער ניהל את הגנתו בעצמו. יש להצטער על כך שהמערער נותר ללא הגנתו של עורך דין. ביה"ד אמנם מציין כי בשל העדרו של סניגור סייע ביה"ד למערער בהגנתו, אך בכך כשלעצמו אין כדי להבטיח הגנה נאותה לנאשם שאין לו הכשירויות הדרושות לניהול הסניגוריה. נכון
שהמערער גרם בעצמו למצב שנוצר ע"י שהביא להתפטרות הסניגור, ואין לאפשר מצב בו יוסיף ביה"ד למנות סניגורים אחד אחרי השני עד שיימצא סניגור שיקבל את קו ההגנה של הנאשם, אך יש לאבחן בין תהליך קיצוני ומתמשך כאמור לבין היענות לבקשה נוספת אחת, ודומה כי לפחות נסיון אחד נוסף היה במקרה דנן במקומו. ברם, המערער הוא האשם במצב שנוצר ואין לקבל את טענת הסניגור שביקש לפסול את הדיון בשל טעמים אלה. עם זאת יש לשוב ולהדגיש כי צריך לעשות כל מאמץ ראוי שנאשם המופיע בפני ביה"ד יזכה לייצוג מקצועי נאות ואין להמנע מלפעול לפנים משורת הדין כדי לחפש דרך להענות לבקשת נאשם כל עוד אין הדבר חורג מגדר הסביר.
לגוף הענין אין לקבל את טענת הסניגור כי המערער היה פטור מהחובה לבצע עבודות אלו או אחרות. העבודה בשירות המדינה מחייבת קיום כללי המשמעת של השירות, ובראשם של אלה ניצבת החובה לקיים את הוראות הרשויות המוסמכות לכך המורות לעובד מה העבודה אשר עליו לבצע. כל עוד לא נדרשת מהעובד פעולה שהיא באופן ברור וגלוי בלתי חוקית על העובד לקיים את ההוראות הניתנות לו. שמורה לו כמובן הזכות להתלונן או לנקוט בהליכים משפטיים, אך אלה אינם פוטרים אותו מן החובה לקיים את ההוראות. בלעדי הקפדה על כללי משמעת כאמור, שירות המדינה לא יוכל למלא את תפקידו.
אשר למידת העונש - אין להתערב בפסיקת ביה"ד. אין מדובר כאן באירוע חד פעמי שבו נכשל העובד באי קיום הוראות, אלא ביחס שהתמשך והלך לאורך זמן והפך את המשך שירותו של המערער בשירות המדינה לבלתי אפשרי ולבלתי סביר.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד גבע למערער, עוה"ד ארד ואפעל למשיב. 15.12.83).

ע.א. 86/82 - חלו הרצל נגד חלו דבורה

*תביעה להחזקת ילד הנמצא עם אמו בחו"ל (הערעור נדחה).

המערער והמשיבה הורים לילדה שנולדה באוגוסט 1979. האם עלתה לישראל מארה"ב וכאן נישאה לאב בשנת 1977. ביוני 1980 נסעו בני הזוג לארה"ב למשך שנה, ושם נתפרדה החבילה והאב חזר לישראל לבדו לפני תום השנה. האם והבת נשארו בארה"ב. בתחילת מרץ 1981 הגיש האב לביהמ"ש המחוזי תביעה להחזקת הבת ובכתב תביעתו מגולל הוא את יחסיו עם האם וטוען כי הוא אוהב את בתו, ועל כן יש לחייב את האם לחזור עם הבת ארצה ואם תסרב יש להעניק לו את החזקה על הבת. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על הסף. הוא קבע כי אמנם הילדה היא תושבת ישראל וביהמ"ש כאן מוסמך לדון במקום החזקתה, אלא שלאור ניסוח כתב התביעה, כאשר האב אינו מצביע על כל נימוק שלפיו האם אינה יכולה לטפל בבת, לא התעורר צורך לדון בענין הילדה בישראל. כמו כן נקבע בפסק הדין שדין התביעה להמחק כי אין היא מגלה עילה על פניה. האב טוען בערעורו כי לא היה מקום לדחות את התביעה לפני שנשמע המשפט לגופו והערעור נדחה.
האם והקטינה הן אזרחי ישראל. בסעיף 76 לחוק הכשרות המשפטית נקבע כי ביהמ"ש בישראל מוסמך לדון בשאלת החזקת הילד "בכל מקרה שהצורך לעשות כן התעורר בישראל". השאלה אימתי מתעורר הצורך בישראל לדון בעניינו של קטין היא שאלה שעל ביהמ"ש להכריע בה לפי נסיבות הענין. אם הילד נמצא בישראל דיה לעובדה זו, בדרך כלל, שיהא הצורך לדון את דינו בישראל. סמכותו של ביהמ"ש קיימת לא רק כשהילד הנדון נמצא בישראל אלא גם אם הוצא ממנה שלא כדין. כל עוד לא הסכימו שני ההורים על שינוי מקום המושב של הילד הרי מקום מושבו נשאר כמו שהיה. דינו של ילד שהוצא מישראל בהסכמת הוריו, אלא שהסכמה זו ניתנה לזמן מוגבל והוא מוחזק ע"י ההורה השני על דעת עצמו מעבר לאותו זמן, הינו כמו דינו של ילד שהוצא מלכתחילה ללא הסכמת ההורה.
ב"כ המשיבה טוען כי לא היתה סמכות להמציא לאם את ההזמנה לדיון כיון שלא נתקיימה אף חלופה אחת מתקנה 467 של תקנות סדר הדין האזרחי, אלא, שכבר נפסק כי סעיף 76 לחוק הכשרות המשפטית מעניק את הסמכות לביהמ"ש בארץ מבלי שיהא צורך לבסס את הסמכות על התקנה 467. גם כאשר יש סמכות לביהמ"ש לדון בדינו של הילד בישראל, הדבר נתון לשיקול דעת ביהמ"ש וניתן להשאיר את השאלה אימתי להפעיל את שיקול הדעת לעיונו ולהכרעתו של ביהמ"ש בכל משפט לגופו. רצוי כמו כן כי הפעלת שיקול הדעת תיעשה בדרך כלל לאחר בירור המשפט ולא לדחות תביעה על הסף. בנסיבות הענין דנא יכול היה ביהמ"ש לדחות את התביעה על הסף, שכן גם לאחר הדיון ושמיעת עדויות לא יכול היה ביהמ"ש להגיע למסקנה אחרת מאשר לדחות את התביעה.
מדובר בילדה בת שנתיים וחצי והמציאות היא שהאם נמצאת בארה"ב והאב בישראל. אמנם הפסיקה רואה את האם, שהפרה את ההסכמה לחזור לישראל במועד שנקבע, כמי ששינתה מקום מגורי הבת שלא כדין, אך מאידך אין למצוא דופי מוסרי באם שהחליטה להחזיק את בתה התנוקת אצלה. האם החליטה מטעמים שלה להשאר בארה"ב ומשהחליטה כך חייבת היתה להשאיר את הבת אצלה ולא לנתק פעוטה מחיקה. עפ"י חוק הכשרות המשפטית אם אין נימוקים מיוחדים יהיו ילדים למטה מגיל 6 אצל אמם ולגבי ילדה פעוטה בת שנתיים אין כל ספק שטובתה להיות עם אמה. הנימוק שיש למנוע את ניתוק הילדה מישראל, מקום בו היא נולדה ובו היא צריכה לגדול ולהתחנך אינו יכול לעזור. נכון הדבר שגידולו של ילד בישראל הוא לטובתו וזה מן המפורסמות אך ילד בגיל שנתיים הנמצא כבר כשנה בארה"ב עם אמו אינו מתנתק מסביבתו הטבעית כאשר הוא ממשיך לשהות עם האם שם. אשר לטעמים שיש לחנך ילד יהודי במדינת ישראל ולא לנתקו ממנה, הרי כבר נאמר ששיקולים אלה יכולים להיות רק בהקשר עם טובתו של ילד פלוני העומד לדיון ולא כנושא עצמאי.

(בפני השופטים: ד. לוין, שינבויים, אור. החלטה - השופט שינבויים. עו"ד מ. בר- שלטון למערער, עו"ד ש. בקר למשיבה. 12.12.83).

ע.א. 7/83 - יצחק וולף נגד עפרה וולף ואח'

*בקשה להפחתת מזונות (הערעור נדחה).

בינואר 1982 חייב ביהמ"ש המחוזי את המערער בתשלום מזונות של 3,000 שקל לאשתו ושני ילדיו. ביוני 1982 הגיש המערער תובענה להפחתת שעור המזונות ועילתה כי המערער פוטר מעבודתו מיד לאחר מתן פסה"ד והוא משתכר בעבודה חדשה סכום הנופל לאין ערוך מהשתכרותו הקודמת. ביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו כי המערער העלים בהודעת הפרטים הכנסות שהיו לו, התחמק מלמסור פרטים על הלוואות ותמיכות שנזקק להן לטענתו, המזונות שנפסקו אינם גבוהים, הקטנת הכנסותיו של המערער היא זמנית בלבד ויש להניח שבמרוצת הזמן יגיע להכנסה ריאלית יותר, ובנסיבות אלה החליט להפחית %18 מסכום המזונות למשך שנה אחת בלבד. הערעור נדחה. שיעור המזונות שנפסק קרוב לשיעור המינימלי והמערער שהוא איש צעיר יחסית לא הביא ראיות שאינו יכול להשתכר יותר. ספק רב אם תלושי המשכורת שהוגשו ע"י המערער משקפים את מלוא הכנסתו, אך בין אם כך ובין אם כך ברור שפוטנציאל ההשתכרות של המערער גבוה יותר מההכנסות שעליהן העיד. (בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין ד. לוין החלטה - השופט ש. לוין עו"ד אריה מולודיק למערער, עו"ד י.סידי למשיבים. 11.12.83).

ע.א. 634/81 - תעשיות רכב בע"מ נגד פקיד שומה למפעלים גדולים

*הקילת מס על מלאי עסקי (הערעור נתקבל בעיקרו).

הסוגיה שבמחלוקת היא בנושא הקילת המס בשל מלאי עסקי, עפ"י חוק עידוד התעשיה הקובע זכאות לחברות תעשייתיות לנכות מהכנסתן סכום השווה לשיעור עליית המדד על ערך המלאי לפי חישובים מסויימים. לצורך החישובים
נקבע מהו המדד שמדובר בו וכן נקבע שהחישובים הם על -"מלאי סופי", היינו ערך המלאי שהיה בתום שנת המס שקדמה לשנה שלגבי הכנסתה ניתן הניכוי, כפי שהוא מצויין במאזן החברה בתום אותה שנת מס. המערערת ציינה בבקשתה את ערך המלאי שלה ליום 31.12.77 בסכום של 185 מליון ל"י והערכת מלאי זו מהווה את שווי מלאי הפתיחה ליום 1.1.78, ומסכום זה ביקשה לנכות את ההפרשים האינפלציוניים. ברם, במאזן החברה ליום 31.12.77 נרשם ערכו של מלאי הסגירה בסכום של 158 מליון ל"י בלבד. היתה איפוא סתירה בין ציון ערך המלאי במאזן הסגירה לבין ציון ערך המלאי במאזן הפתיחה. ההסבר לכך היה כי במאזן של שנת 1977 צויין כי עלות מלאי הסגירה אינה כוללת מכס ומס קניה שיחולו וישולמו עם שחרור הסחורה מהמחסנים, ומאידך, במאזן הפתיחה נלקח בחשבון גם המכס לגבי המלאי. המשיב לא הסכים עם ההסבר וקבע כי ערך המלאי צריך להיות לפי מאזן הסגירה ולא לפי מאזן הפתיחה. ביהמ"ש המחוזי אישר את החלטת המשיב והערעור נתקבל.
במאזן הסגירה פוצל ערכו של סכום המלאי לשניים, היינו, נרשם הערך הבסיסי של המלאי ללא סכום המכס וצויין במפורש שעלות המלאי אינה כוללת מכס. את סכום המכס ניתן לחשב על נקלה והוא בסופו של דבר מתווסף לעלות המלאי. זה החישוב שנעשה בפתיחת המאזן לשנת 1978 כפי שגלוי ונראה לעין. על כן צודקת המערערת כי המשיב צריך היה בשלב השומה לעיין במשולב בנתון המספרי שנרשם במאזן בשנת 1977 ובתוספת המכס שאינו כלול בסכום הנתון.
ברור ומובן כי בתיקון לחוק התכוון המחוקק לזכות את החברה התעשייתית בהקילה על המלאי במלוא מובנו וערכו, לרבות שיעור המכס החל על המלאי. זהו רוחו של החוק. כלל גדול הוא בדיני הפרשנות כי כאשר סוגיה מסויימת נתונה במחלוקת פרשנית אמיתית יש להעדיף את הפירוש העולה בקנה אחד עם מטרת המחוקק, ובענייננו מטרת המחוקק גלויה וברורה.
ענין אחר במחלוקת בין הצדדים היתה השאלה מהו המדד שעל פיו ייעשה חישוב ההקילה. המשיב גרס כי הכוונה בחוק היא למדד המחירים הסיטונאיים של תפוקת התעשיייה ליעדים מקומיים ואילו המערערת סברה שהכוונה היא למדד המתייחס לענף תעשייה ספציפי, היינו המדד החל על ענף המתכת. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עמדת המשיב ובענין זה נדחה הערעור. ניתן להניח כי במתכוון ביקש המחוקק לקבוע מדד כללי, היפה לכלל החברות התעשייתיות כדי למנוע אבחנות רבות ומגוונות. (בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד שמואל ברוך למערערת, עו"ד דן שני למשיב. 23.11.83).

ע.א. 745/80 - סברינה מפעל טכסטיל בע"מ נגד פקיד שומה למפעלים גדולים

*הטבות במס לפי חוק עידוד השקעות הון (הערעור נתקבל).

המחלוקת נשוא ערעור זה נוגעת לפירוש החוק לעידוד השקעות הון וההטבות במס הכנסה שניתנו בהשקעות מאושרות ובמפעלים מאושרים. המחלוקת נגעה לשאלה מאימתי מתחילות לרוץ ההטבות במס על השקעות מאושרות במפעלים מאושרים, האם הן רצות יחד אם ההטבות למפעלים מאושרים או שתחילה ממצים את ההטבות במשך חמש שנים הניתנות למפעלים ואח"כ מתחילה לרוץ תקופת ההטבות להשקעות. המשיב וכן ביהמ"ש דלמטה סברו כי הפירוש הנכון של החוק הוא כי שתי התקופות רצות יחד והערעור על כך נתקבל. יצויין שמדובר בפירוש החוק לפני תיקונו שכן לאחר שתוקן החוק אין עוד מחלוקת כי שתי התקופות רצות יחד. ביהמ"ש התייחס באריכות לפרשנות של הסעיפים, לגישת המחוקק וכוונתו, והגיע למסקנה כאמור כי צדקה המערערת בפירושה את החוק.

(בפני השופטים: ברק, ד. לוין בך. החלטה - השופט לוין עוה"ד מ. וד. פירון למערערת, עו"ד ד. שפי למשיב. 27.11.83).

ע.א. 156/83 - מנהל מס שבח נגד שלום שרבט ואח'

*זכות במקרקעין לצורך מס שבח (הערעור נדחה).

המנוח, ראובן שלאייר, היה בעליו של משק חקלאי במושב מגדל וחבר באגודה שיתופית חקלאית של המשיב. חלק מהקרקעות שבמשקו היו בבעלותו הרשומה של המנוח וחלקם הוחכר לו בחכירה הרשומה באגודה על שמו (להלן: הקרקע המוחכרת). נערך חוזה מכר בין עזבון המנוח ויורשיו לבין המשיבים שלפיו העבירו המוכרים למשיבים את זכויותיהם בקרקעות שבבעלותם ובקרקע המוחכרת. מנהל מס שבח ראה בכל הנכסים שהועברו על פי החוזה "זכויות במקרקעין" שעליהן חל חוק מס שבח מקרקעין וקבע את השומה בהתאם לכך. מאידך טענו המשיבים כי לא הועברו להם "זכויות במקרקעין" אלא באותם חלקים שהיו בבעלות המוכרים ולא בקרקע המוחכרת. ועדת הערר קיבלה את עררם של המשיבים וקבעה שהזכויות בקרקע המוחכרת אינן "זכויות במקרקעין" כמשמעות ההגדרה בחוק מס שבח והערעור על כך נדחה.
עפ"י קביעת ועדת הערר מחזיקה האגודה במקרקעין שהקרקע המוחכרת נמצאת בתוך גבולותיהם עוד מלפני קום המדינה בתוקף חוזי חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל המתחדשים מדי פעם. לכל חוזה צורפה רשימה של חברי האגודה, כחלק בלתי נפרד מן החוזה, שלהם זכויות במקרקעין אלה. המנוח החזיק בקרקע המוחכרת כבר תקופה ממושכת על פי חוזי החכירה המתחדשים. חוזה החכירה האחרון היה מדצמבר 1980 ונקבעה בו תקופת חכירה של שלש שנים. כיון שכך הגיעה ועדת הערר לכלל דעה כי אין חכירה זו "זכות במקרקעין" שכן לפי ההגדרה בחוק זכות במקרקעין היא "בעלות או חכירה לתקופה העולה על עשר שנים...". טענת המערער הינה כי למעשה היתה בידי המוכרים "זכות במקרקעין" שכן מנהל מחלקת החוזים במינהל מקרקעי ישראל העיד כי "התקופה בחוזים היא לתקופות משתנות משנה עד שלוש שנים, אך אנו לא רואים זאת כחוזה זמני אלא כחוזה קבע... הכוונה בפירוש לחתום לתקופות ארוכות.. אינני זוכר מקרה שהמינהל הפסיק חוזים כאלה". ועדת הערר קבעה כי אין משמעות לעובדה זו והקובע הוא נוסח ההסכם שלפיו המקרקעין הוחכרו לתקופה של שלוש שנים בלבד.
אין ספק כי "הזכות במקרקעין" חייבת שתהיה זכות בעלת תוקף משפטי. כל עוד לא נוצרה זכות בת תוקף שכזו ממילא אין בידי החוכר למכור את זכות החכירה, שהרי החיוב במס שבח הוטל על השבח במכירת זכות במקרקעין ואין הוא חל על מכירת זכות שטרם באה לעולם. כוונת מינהל מקרקעי ישראל להאריך את תקופת החכירה אינה אלא תחזית לעתיד לבוא שאין בה כדי ליצור כבר עתה זכות חכירה לתקופה שמעבר לחוזה. אף אם יש יסוד לסברה כי התחזית תתגשם, אין בכך כדי ליצור זכות משפטית בידי המשיבים. יש להקפיד על פירוש הדברים שנאמרו בחיקוק מבלי להוסיף עליהם או לגרוע מהם, אלא אם כן יביא הפירוש המילולי לידי תוצאה אבסורדית בענייננו, הגדרת "זכות במקרקעין" ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים, ואפילו היתה פרשנות ההגדרה מוטלת בספק, יש לפרשה לטובת המשיבים שאין לחייבם במס מספק.

(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ע. חסון למערער, עו"ד א. ליפשיץ למשיבה 1.12.83).

ע.א. 154/83 - שופרסל בע"מ נגד איגוד ערים איזור ר"ג, בני ברק וגבעתיים

*הטלת היטל ע"י איגוד ערים ו"שינוי חזית" (הערעור נתקבל).

עפ"י סעיף 17 לחוק עזר לאיגוד ערים באיזור רמת גן, בני ברק וגבעתיים (בתי מטבחיים, בתי שחיטה ופיקוח וטרינרי) תבע המשיב מהמערערת תשלום אגרה של 40,000 ל"י בגין הכנסת בשר עוף (במשקל מוערך של 10,000 ק"ג לחודש) לתחום האיגוד בתקופה מסויימת סעיף 17 הנ"ל קבע כי "לא יכניס אדם לצרכי מכירה בשר עוף טרי או קפוא לתחום האיגוד אלא לאחר שהודיע על כך למנהל והמנהל רשאי לדרוש להביא את בשר העוף לבדיקה". לפי אותו סעיף, אם אישר המנהל את הכנסת
בשר העוף, תשולם אגרה בעד הבדיקה. בשנת תשל"ט תוקן הסעיף הנ"ל וקבע כי אם אישר המנהל הכנסת בשר עוף לתחום האיגוד תשולם אגרה בשיעור (כאן נקבע שיעור) אך הפעם לא צויין כי האגרה היא "בעד הבדיקה". כמו כן הוסף סעיף שלפיו "אדם המכניס עופות... ידווח... על כמות העופות שהכניס, לא דיווח כאמור, רשאי המנהל להעריך את כמות העופות שהוכנסה לצורך קביעת האגרה...". על יסוד סעיף זה הוגשה התביעה נגד המערערת ובימ"ש השלום הורה על מחיקת התביעה באשר בנוסח המתוקן של הסעיף מתיימר האיגוד להטיל אגרה ללא מתן שירות כלשהו בתמורה ולכן יש לראות באגרה זו משום הטלת ארנונה במסווה של אגרה, דבר המהווה חריגה מהסמכות הנתונה לאיגוד בסעיף 14 לחוק איגודי ערים, ואסור באופן מפורש על פי סעיף 9 באותו חוק. כנגד החלטה זו ערער האיגוד בפני ביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש קיבל את קביעת בימ"ש השלום כי אין מדובר בתשלום אגרה, אעפ"כ קיבל את הערעור בקבעו שהחיוב הוא בגדר סמכות האיגוד לפי סעיף 14 לחוק איגודי ערים, באשר מדובר בתשלום היטל "להחזקתו של מפעל" דהיינו, בתי המטבחים ובתי השחיטה. הערעור נתקבל.
השופט לוין בפסק דינו ציין כי הסוגייה המרכזית שבה התמקד הדיון בבימ"ש השלום היתה מה טיבו של החיוב שהאיגוד הטיל על המערערת. אם חיוב זה הינו אגרה כי אז החיוב הוא עפ"י סמכות והדיון צריך להתברר לגופו. אם החיוב הוא ארנונה, כי אז הוא חורג מגדר סמכותו של האיגוד ועל כן יש טעם למחיקת התביעה על הסף. סעיף 17 המקורי לחוק העזר קבע שהאגרה מוטלת אם נדרש אדם להביא את הבשר לבדיקה והתשלום הוא בעד הבדיקה. החיוב נשוא ערעור זה הוטל כבר על פי ניסוחו של חוק העזר כפי שתוקן. על כן עתה החיוב אינו בגדר אגרה אלא מהווה עפ"י מהותו מס או ארנונה. למסקנה זו הגיע שופט השלום כאשר מחק את התביעה על הסף ולאותה מסקנה עצמה הגיע למעשה גם ביהמ"ש המחוזי. הוא ביטל את פסק דינו של שופט השלום לא בהקשר להנמקותיו ולמעשה גם לא עפ"י הטיעון וההתייחסות לסוגיה בעת הדיון בבית משפט השלום, וגם לא עפ"י נימוקי כתב הערעור.
בבית משפט השלום הדיון התנהל במסלול אחד ויחידי כאשר האיגוד טען שהחיוב הינו אגרה והמערערת טענה שמדובר בארנונה. בכתב הערעור חזר האיגוד וטען כי החיוב בתשלום נובע מאגרה שהוטלה כדין ועפ"י סמכות. רק בעיקרי הטיעון ובדיון בע"פ שינה האיגוד את עמדתו וטען שהחיוב הוא למעשה היטל שגם כמותו רשאי האיגוד להשית עפ"י סעיף 14 לחוק. לשינוי חזית זה התנגד ב"כ המערערת אך ביהמ"ש המחוזי התעלם מהתנגדות זו ופסק שמדובר בהיטל שבא לכסות הוצאות החזקתו של מפעל וממילא הדבר בסמכות האיגוד. המערערת טוענת שביהמ"ש המחוזי לא היה רשאי וגם לא צריך היה להתייחס כלל לטעון ואפילו מותר היה לביהמ"ש המחוזי להכריע עפ"י הטענה שמדובר בהיטל, גם אז המסקנה הסופית מוטעית שכן ההיטל שמדובר בו כמוהו כמס.
צודק ב"כ המערערת בטענותיו. עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי המערער לא יטען ולא יקבלו מפיו נימוק התנגדות שלא פורט בכתב הערעור אלא ברשות בית המשפט והיא לא תינתן אלא אם יש טעם מספיק לכך. הכלל הוא איפוא שביהמ"ש הדן בערעור לא יאזין למערער המעלה נימוק ערעור שלא פירש בכתב הערעור. אולם גם אם ביהמ"ש יכול היה להעלות מיוזמתו את האפשרות שמדובר בהיטל ולא באגרה, גם אז המסקנה אינה עומדת בפני הביקורת. המחוקק התכוון להעניק סמכות בחוק העזר להטיל לא רק אגרות אלא גם היטלים ובלבד שהיטלים אלה, כאגרות ממש, יהיו קשורים לתמורה או שירות. עפ"י העובדות אין ניתן במקרה דנן שירות וטרינארי ואין כל פיקוח ובקרה על העופות המוכנסים. במקרה כגון זה ההיטל אינו קשור לתמורה או שירות הניתנים בדרך כלשהי.
השופט בך הסכים לקבלת הערעור בציינו כי יזם להסתפק בנימוק שביהמ"ש שגה
בקבלו טענה שהמשיב לא עורר אותה לא בדיון בביהמ"ש דלמטה ולא בנימוקי הערעור. בנסיבות המקרה הנוכחי אין לראות זאת כטענה פרוצדורלית טכנית גרידא. עד "שינוי החזית" נטען ע"י המשיב כי החיוב הינו אגרה ופתאום החליף את טיעונו וביקש לקבוע שמדובר בהיטל לשם החזקת מפעל שהקמתו היא מתפקידי האיגוד. אילו היתה זו טענתו של המשיב מלכתחילה, חייב היה להניח את התשתית העובדתית לטענתו זו, והמערערת מצידה יכלה לנסות ולהפריך את טענת המשיב ולהראות שהתשלום לא יועד למטרות הקמת המפעל. אין זה איפוא מקרה שבו רשאי היה ביהמ"ש לערעורים להזקק לסמכות הנתונה לו להתחשב בנימוקים שלא פורשו בכתב הערעור ולא נטענו בפני ביהמ"ש ולפסוק על פיהם.
מאידך סבר השופט בך שיש להשאיר בצריך עיון את השאלה אם ניתן עפ"י הוראת סעיף 14 לחוק להטיל היטל המיועד לכל הדעות ל"כיסוי הוצאות והקמתו של מפעל..." אף אם משלמי ההיטל עליהם הוטל החיוב אינם נהנים משירותי אותו מפעל.
השופט ברק סבר אף הוא שיש לדחות את הערעור. עפ"י הוראות סעיף 14 אין איגוד ערים מוסמך להטיל "אגרות והיטלים אלא לכיסוי הוצאות הקמתו של מפעל...". נמצא כי יש להראות שהאגרות וההיטלים לא באו אלא לכיסוי הוצאות הקמתו של המפעל ובנטל זה לא עמד האיגוד. אין בהכרעה זו כדי להביע כל עמדה בשאלה אם ניתן להכשיר את תקנה 17 לחוק עזר לאיגוד ערים בטענה כי התשלום מהווה אגרה או היטל לכיסוי הוצאות הקמתו של מפעל.

(בפני השופטים: ברק, ד.לוין בך. עו"ד. אחיעזר למערער, עו"ד ר. ישראלי למשיבה. 23.11.83).

ע.א. 620/82 - מועצת עירית הרצליה נגד שמחה רשף ואח'

*דרך החיוב שלבעלי מקרקעין בסלילת כבישים (הערעור נתקבל בעיקרו).

עירית הרצליה החליטה לסלול רחובות שגובלים עם דירות המשיבים, וחייבה את המשיבים בתשלום עפ"י חוק עזר בדבר היטל בגין סלילת רחובות. חוק עזר זה החליף חוק עזר קודם, ובעוד שבחוק העזר הקודם התשלום היה לפי העלות של סלילת הרחוב הגובל בנכס, הרי לפי חוק העזר החדש החישוב של החיוב ערוך לפי מחיר ממוצע של מכלול הרחובות שסלילתם מתוכננת בעיר הרצליה, כשבעלי הנכסים הגובלים משלמים באופן יחסי לשטח הנכסים שלהם לעומת הנכסים הגובלים בכל העיר לרחובות המתוכננים לסלילה. המשיבים טוענים כי השינוי בצורת החיוב משולל סמכות שכן לפי החוק מוסמכת העיריה להטיל הוצאות והיטלים ואילו דרך החיוב הנוכחית היא למעשה מס ולא היטל. לחילופין טענו המשיבים נגד הכללת שטח הגג הצמוד לדירות בשטח הכללי של הדירה לצורך חישוב שיעורו של ההיטל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עתירת המשיבים וקבע כי חוק העזר חוקק ללא סמכות ולפיכך ביטל אותו. כן קבע שלצורך החישוב אין לכלול את הגגות הצמודים לדירות. הערעור נתקבל ביחס לסמכות העיריה לערוך את החישוב כפי שערכה אותו, ונדחה ביחס לחיוב של הגגות הצמודים.
במסגרת פסה"ד נדונו ההגדרות של היטל, הוצאות אגרות ומסים וביהמ"ש קבע כי ההיטל שמדובר בו קרוב יותר לאגרה ולא למס. לפיכך אין לומר שחוק העזר נחקק מחוץ לסמכות
אשר לטענה בדבר אי סבירות חוק העזר - אין לומר כי חוק העזר הוא בלתי סביר. השיקולים העיקריים של העיריה היו חלוקת נטל צודקת יותר בין כלל תושבי העיר וכן ייעול הגביה וכיוצא באלה שיקולים שהם סבירים על פניהם וצודקים.
מאידך צודקים המשיבים בכך שלפי חוק העזר אין לומר שהגגות הצמודים יכללו בחישוב שטח הדירה שלגביו חל ההיטל.

(בפני השופטים: בייסקי, ש. לוין ד. לוין החלטה - השופט ד. לוין. עוה"ד ש. טויסטר ומ. שקד למערערים, עוה"ד ל. שנקר ור. שנקר למשיבים. 18.9.83).

ע.א. 222/81 - אברהם חננאל חב' קבלנית בע"מ נגד אסף סוסנובסקי

*פירוש חוזה ושיערוך (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו).

ביולי 1978 נערכה עסקת קומבינציה בין המשיב שהיה בעל מגרש לבין המערערת שהיא חברה קבלנית. בהסכם נקבע כי המוכרת תקבל %30 מחלק הבית המשותף שייבנה על הנכס ובסעיף 6 לחוזה נקבע כי אם יתברר שבנוסף על דירות שלמות מגיע למוכר חלק של דירה "תהיה למוכר הזכות לרכוש מאת הקונה את החלק להשלמת אותה דירה או לדרוש מאת הקונה לרכוש ממנו...". לצורך עריכת חשבון הדדי בדבר רכישת החלקים כאמור קבעו הצדדים בהסכם "שווי כל חדר בסך של 100,000 ל"י". סעיף אחר בהסכם קבע כי הדירות שייבנו עבור המוכר יהיו, כל דירה, בשטח שלא יפחת מ- 110 מ"ר ו- "הדירות תהיינה אחת בכל קומה, דהיינו ראשונה, שניה ושלישית...". בין בעלי הדין התעוררו שאלות מרובות לגבי פרשנותו של החוזה ושתיים מהן הגיעו לביהמ"ש העליון בערעור זה: האם סעיף 6 חל רק למקרה שיגיעו למשיב פחות משלש דירות כטענת המערערת או גם במקרה שיתברר לאחר אישור תכנית הבניה שמגיעות לו יותר משלש דירות כפי שטען המשיב; אם הדין הוא עם המשיב, אם וכיצד יש לשערך את הסכום של 100,000 ל"י לחדר. מכח הסכם בין בעלי הדין פנתה המערערת לביהמ"ש המחוזי בהמרצת פתיחה בה עתרה לקבל הכרעה בשאלות האמורות ביהמ"ש המחוזי פסק כי הכוונה בסעיף 6 היא גם למקרה שיתברר כי מגיעות למערער יותר משלש דירות ואז הוא רשאי לרכוש את העודף כך שיהיו לו ארבע דירות, ובאשר לשיערוך הסכום של 100,000 ל"י, הרי למרות שההסכם נחתם ביולי 1978 קבע כי השערוך יתחיל מ- 19.4.79, הוא היום שבו הודיע המשיב למערערת על רצונו לרכוש ממנה את עודף הדירה הרביעית מתוך שטח הדירה הרביעית עלו בחלקו של המשיב כ- 17 מטר ולכן עפ"י פסיקת ביהמ"ש המחוזי רשאי היה לרכוש במחיר החוזה עוד כ- 93 מטר. המערערת ערערה על הקביעה שהמשיב זכאי לרכוש את הדירה הרביעית ולחילופין על כך שהשערוך אינו מתאריך עריכת החוזה ואילו המשיב טען בערעור שכנגד כי כלל לא היה מקום לשערך את הסכום שנקבע. הערעורים נדחו.
מתוך החוזה עולה כי בשעת עריכתו טרם אושרה תוכנית הבניה וחלקו של המשיב טרם נקבע. סביר להניח שבעלי הדין צפו שהמשיב אמנם יקבל שלש דירות לכן נוסח סעיף חלוקת הדירות בכל קומה דירה, כפי שנוסח, אך כשנתברר לאחר אישור תוכנית הבניה שמגיע למשיב שטח גדול יותר שוב אין מניעה שיקבל חלקו כאמור בסעיף 6 לחוזה.
אשר לשיערוך - טרם הגיעה השעה להחיל בישראל דוקטרינה שלפיה ישוערכו חיובים חוזיים אף באין הפרה. כאשר מדובר בענין חוזי אין לחייב אלא בחיוב כביטוי הנומינלי. מה שאין כן כאשר החוזה הופר או כאשר מדובר באכיפתו. בענייננו יש לקבוע מה מועד הפרעון של התמורה המגיעה מהמשיב למערערת לפי סעיף 6 לחוזה ורק מאותו מועד זכאית המערערת לשערוך הסכומים המגיעים לה. למקרא החוזה קשה להניח שהצדדים הניחו שכאשר יעשה המשיב שימוש באופציה המזכה אותו בקניית עודף של דירה הוא ידרש לשלם לפי ערכים נומינליים רק משיקבל חזקה בדירה, ומאידך, כל עוד לא עשה המשיב שימוש באופציה אין לשערך עד לאותו מועד את החיוב הנקוב בחוזה.
פסה"ד ניתן ע"י השופט לוין והוסיפה השופטת נתניהו כי באשר לשאלת השערוך, מדובר בתמורה חוזית מוסכמת עפ"י חוזה שאינו מכיל כל הוראת הצמדה של התמורה. באין הודאה בדין אין ביהמ"ש יכול לפעול בנדון זה. כאשר מדובר בפיצויים בגין הפרת חוזה שיסודה בצפיית הנזק הרי השפעת האינפלציה היא בגדר צפייתו של המפר. כמו כן בסוגיה על אכיפת חוזה שהופר, האכיפה נתונה לשיקולי הצדק שמפעיל ביהמ"ש, ובכללם שיקול של תוצאות האינפלציה. כך גם בהשבה עקב ביטול חוזה שיסודה במניעת התעשרות שלא כדין. בענייננו לא היתה בקשה לסעד של אכיפה אלא לפירוש חוזה.
במצב הנתון שאלה היא אם רשאי היה ביהמ"ש, תוך מתן פירוש להוראות החוזה, לתת ביטוי לתוצאות האינפלציה כאשר החוזה אינו מכיל הוראה כזו. ברם, המחלוקת בביהמ"ש לא היתה על עצם השערוך אלא על מועד התחלתו ועל כן נכון שיש להחיל את השערוך מתאריך מימוש האופציה.

(בפני השופטים: ש. לוין גב' נתניהו, טירקל. החלטה - השופט ש. לוין. עוה"ד בכר וגיל למערערת, עו"די. כץ למשיב. 24.11.83).

ע.א. 196/83 - יצחק הררי ואגד בע"מ נגד קבוץ גבע בע"מ

*חובת שמירה של נהג אגד על חפצים באוטובוס (הערעור נתקבל).

להקת גבעטרון הוקמה ע"י המשיב והוא נוהג לשכור מחברת אגד אוטובוס המיועד להוביל את חברי הלהקה למופעים ברחבי הארץ. המערער הראשון הוא נהג של אגד הנשלח על ידה כדי לבצע את ההסעות. באחד הימים הוסעה הלהקה להופעה בפני חיילי צה"ל בתל אביב ובתום ההופעה, סמוך לחצות לילה, הסיע הנהג את חברי הלהקה למסעדה ביפו ועצר את האוטובוס ליד המסעדה. חברי הלהקה הזמינו, כדרכם, את הנהג לסעוד עמם והנהג נענה להזמנה. הוא סגר את דלתות האוטובוס והחלונות וחברי הלהקה עזרו לו בסגירת החלונות כאשר חזרו לאוטובוס התברר כי גנב פתח חלון הזזה בעזרת מברג וגנב את ציודה של הלהקה וגם חפצים אישיים. המשיב תבע את הנהג ואת אגד בין כשומרים ובין בעילת נזיקין. בימ"ש השלום דחה את התביעה בסברו שחוק השומרים אינו חל על מערכת היחסים שבין בעלי הדין וגם אם הוא חל הרי המערערים לא התרשלו. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המשיב וקבע כי החוק חל לפחות בקטע שלאחר ירידת הנוסעים מהאוטובוס ושהמערערים התרשלו. עם זאת מצא ביהמ"ש המחוזי שגם המשיב התרשל בשיעור של שליש, הרכיב את דיני הנזיקין לענין הרשלנות התורמת על דיני השומרים וחייב את המערערים בתשלום שני שליש של הנזק. הערעור נתקבל.
גם אם תתקבל הטענה של המשיב כי בשלב הרלוונטי התקיים קשר של שמירה בין בעלי הדין וגם אם הרשלנות בחוק השמירה דומה ביסודה לזו שבפקודת הנזיקין, ואז פטורים המערערים מאחריות רק אם הוכיחו שאובדן הנכסים בא שלא ברשלנותם - גם אז אין לחייבם בנזק. ביהמ"ש המחוזי ראה את רשלנותה של אגד בחמישה גורמים: היא לא התקינה באוטובוס אמצעי סגירה הולמים; הנהג לא וידא סגירה ראויה של האוטובוס; הנהג לא העמיד את חברי הלהקה על כך שהציוד נשאר באוטובוס ללא שומר ואז הוא חשוף לסכנת גניבה מאחר וסגירת החלונות אינה יעילה; הנהג לא העמיד את חברי הלהקה על כך שבמצב הסגירה הנתון ראוי להשאיר שומר במקום; אגד לא הבהירה לחברי הלהקה כי האחריות לשמירת הציוד היא עליהם ואין אגד מוכנה ליטול על עצמה אחריות כזו. מסקנות אלה אין לקבל.
אנשי הלהקה הזמינו את הנהג מיוזמתם לסעוד עמם ולהשאיר את האוטובוס ללא שומר וע"י כך הם קבעו את רמת חובת השמירה שנדרשה על ידם מהמערערים כאמור בסעיף 14 לחוק השומרים. מרכיביה העובדתיים של חובת השמירה לא היו ענין למומחיות מיוחדת ואגד לא היתה חייבת להעמיד את אנשי המשיב על קיומם של סיכונים שמציאותם היתה גלויה לעין כל. חברי הלהקה סייעו בידי הנהג לסגור את חלונות האוטובוס ואין הם יכולים להשמע בטענה שהחלונות לא נסגרו כהלכה. טיבם של אמצעי הסגירה של חלונות האוטובוס היה גלוי לעין וע"י השתתפות חברי הלהקה בסגירת החלונות הם הסכימו שרמת האחריות של המערערים לענין התקנת אמצעי הזהירות של החלונות תהיה כמות שהיא. זאת ועוד, אילו נשאר הנהג באוטובוס לא היו נדרשים אמצעי סגירה נוספים של החלונות, והזמנת הנהג לסעודה לא יכלה להטיל על המערערים רמת אחריות גבוהה יותר לגבי סגירת החלונות מכפי שהיתה נדרשת אילו נשאר הנהג ליד האוטובוס. הצדדים לקשר השמירה רשאים לקבוע ביניהם הוראות
אחרות מאשר רמת ההתנהגות הנדרשת בדרך כלל משומר לפי הוראותיו השונות של חוק השומרים. במקרה שלפנינו קבעו בעלי הדין סמוך לאירוע את רמת ההתנהגות שנדרשה מהשומר והמשיב אינו יכול להשמע בטענה שנדרשת מהמערערים רמת התנהגות גבוהה יותר.

(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ש. לוין. עו"ד א. בלכמן למערערים, עו"ד י. בן חפר למשיב. 30.11.83).

ע.א. 677/80 - מריו כהתקא נגד סהר חברה לביטוח בע"מ

*פיצויים בתאונת דרכים (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נתקבלו בחלקם).

מכונית שבה נהג המערער התנגשה במכונית אחרת והמערער נפגע. בעת התאונה היה המערער מבוטח אצל המשיבה. המחלוקת בין הצדדים היתה באשר לגובה הפיצויים. המערער נפגע קשות ונקבעה לו נכות של %78. ביהמ"ש המחוזי קבע את הפיצויים בגין ראשי הנזק השונים והוגשו ערעור וערעור נגדי אשר נתקבלו בחלקם.
בפריט של כאב וסבל נקבע הסכום המקסימלי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביהמ"ש פסק ריבית בשיעור של %3 על הסכום מיום מתן פסה"ד ואילו המערער טען כי מגיעה לו ריבית מיום אירוע התאונה. המשיבה הסכימה לכך ואכן כך נקבע בערעור.
נדונה גם שאלת רכישת רכב והחזקתו וזאת הן באשר לסכום עבור רכישת רכב והן באשר להוצאה עבור החזקת המכונית בגדר שאלה זו הועלתה השאלה מה תוחלת החיים של המערער אשר בגינה צריך לפסוק לו פיצוי עבור החזקת המכונית. במסגרת מצבו של המערער לאחר התאונה קבע ביהמ"ש את תוחלת החיים שלו עד גיל 71 ולפי זה ערך את חישוב הפיצויים. באשר לענין זה ערערו שני הצדדים והערעורים נדחו. הוא הדין באשר לשאלה כמה שנים יהיה המערער מסוגל לנהוג ברכב. ענין אחר הועלה ע"י המשיבה, כי המערער ממשיך לקבל ממקום עבודתו תשלום עבור החזקת רכב. ברם, הוברר כי תשלום זה משתלם לכל העובדים בין אם יש להם רכב ובין אם לאו, והוא מהווה למעשה חלק מהשכר ועל כן אין לנכות סכום זה מהסכום שנפסק למערער עבור החזקת רכב.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המערער להחליף את דירתו כדי שיהיו לו שירותים כפולים. בדירתו אי אפשר להתקין שירותים כפולים ואין להשיג דירות בנות שלושה חדרים עם שירותים כפולים והמערער יצטרך להחליף את דירתו, לטענתו, לארבעה חדרים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המשיבה לשלם למערער את המחצית של עלות חדר נוסף והערעור של שני הצדדים על כך נדחה.
ביהמ"ש לא קבע סכום כלשהו בגין המאמץ שאשת המערערת צריכת להשקיע בשמירה על ההיגיינה שלו כהוצאה מהתאונה והערעור על כך נדחה. אמנם התאונה גרמה לאשה תוספת מאמץ, אך זו אינה מעבר למה שנדרש מאשה המשרתת את בעלה בנאמנות ואינה מגיעה לדרגה שמחייבת פסיקת פיצוי.
להלן נדון הפיצוי שנפסק למערער עפ"י אומדן גלובלי בגין הפסד השתכרות בעתיד וביהמ"ש המחוזי ניכה מהפיצויים עבור הפסד השתכרות בעתיד %25 שצריך לשלם למס הכנסה. בענין זה נתקבל הערעור בהתחשב בכך שהמערער הפך לנכה שיהיה פטור מתשלום מס הכנסה. ביהמ"ש העליון לא מצא פגם בכך שהפסד ההשתכרות נקבע עפ"י השיטה הגלובלית אך הגיע למסקנה שסכום הפיצוי הגלובלי שנפסק אינו הולם את הנסיבות כפי שהן ידועות בעת הדיון ולפיכך העלה את סכום הפיצוי במידה משמעותית.
ביהמ"ש המחוזי לא ניכה מסכום הפיצויים את הסכום שיקבל המערער מהביטוח הלאומי, וזאת משום שהתביעה נגד חברת הביטוח היא בגין ביטוח אישי. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה שגם במקרה הנדון עשוי הביטוח הלאומי לחזור על החברה בתביעת
הגימלאות שהיא צריכה לשלם למערער והורה לנכות את הסכום היה מסכום הפיצויים, בין אם תבע המערער מהביטוח הלאומי את הגימלאות ובין אם לאו. ביהמ"ש העליון העלה גם במידה ניכרת את שכר טרחת עוה"ד כפי שנפסק בביהמ"ש המחוזי. (בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד מ. קין למערער, עו"ד א. שלוש למשיב 27.11.83).

ע.א. 25/79 - סילביה מכניק נגד יצקו ליסרט

*הבהרת פס"ד (הבהרת פסק דין לפי בקשת יו"ר ההוצאה לפועל).

בין בעלי הדין ניתן פס"ד בהסכמה שלפיו "פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ישונה באופן שהמשיב יהיה חייב לשלם למערערת... מזונות חודשיים... בלירות ישראליות... השוות ל- 30 דולר של ארה"ב לפי שער החליפין... על המזונות שבפיגור יתווספו 22 אחוז לשנה מימי הפרעון של המזונות המגיעים ועד התשלום בפועל". המחלוקת בין בעלי הדין היתה אם מזונות ששולמו באיחור יהיו צמודים לדולר עד ליום התשלום ובנוסף לכך 22 אחוז ריבית, או שיהיו צמודים לשער הדולר ביום שנועד להיות יום התשלום ומאותו יום ואילך תחול ריבית בלבד. ראש ההוצל"פ הפנה את השאלה להבהרה בביהמ"ש העליון וביהמ"ש הבהיר כי הצמידות לדולר היא עד ליום התשלום בפועל ובנוסף לכך %22 ריבית. הדבר עולה הן מלשון פסק הדין והן מהנסיבות בהן נערכה הפשרה. הכוונה הברורה היתה כי הזוכה החיה במדינת חוץ תקבל למזונותיה 30 דולר לחודש. עפ"י הגירסה לה טוען החייב, הרי לאור פיגוריו בתשלום דמי המזונות והשינויים המפליגים שחלו בינתיים בשער הדולר, יופחתו דמי המזונות המוסכמים באורח משמעותי ביותר ושוב לא תזכה האשה לשיעור המזונות המוסכם שבכוונה ברורה ננקב בדולרים של ארה"ב.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, בייסקי,גב' נתניהו.8.12.83).

ע.א. 205/81 - אהוד סבירסקי ואח' נגד יוסף גולן ובניו

*בקשה לצו אכיפה (הערעור נדחה).

לטענת המערער התחייבה המשיבה, שמכרה להם דירה, להצמיד לדירה מקום חניה. המשיבה לא הצמידה מקום חניה והמערערים ביקשו צו אכיפה למרות שכבר נרשם הבית כבית כמשותף שאינו כולל תקנון מוסכם בדבר ההצמדה. טענת המערערים היתה כי המשיבה לא עשתה מאמץ ראוי להשיג את הסכמת כל הדיירים כדי לשנות את הרישום ולהצמיד להם את החניה. ברם, המשיבה הצהירה, בין היתר, שבעלי הדירות זומנו לאסיפה והם הביעו התנגדות להצמדה הנדונה וכן חלק מבעלי הדירות לא נמצאים כלל בארץ. מתוך תצהיר זה, כשהמערערים לא חקרו את המצהיר על תצהירו כדי לסתור את הרושם העולה מהתצהיר, ברור שלא ניתן היום להשיג את ההסכמה וממילא נשמטת הקרקע מתחת לתביעה לאכיפה. כיון שכך אין צורך להכנס לשאלה אם אמנם היתה התחייבות של המשיבה ואם לאו, ודבר זה יעלה, אם בכלל, במסגרת תביעה לפיצויים של המערערים על הפרת התחייבות. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, י. כהן, גולדברג. עו"ד דרנס למערערים, עו"ד שפרן למשיבים. 5.12.83).

ע.א. 718/81 - עזבון המנוח נתן רחמני ואח' נגד ליאון ויסמן ושות' ואח'

*פיצוים בתאונת עבודה (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו) . המנוח נתן רחמני עבד אצל המשיבים. ביום התאונה עסקו המנוח ועוד עובד בהוצאת לוחות עץ מתוך ערימת לוחות שנשענה על עמוד כשהמנוח החזיק בלוחות והעובד השני טיפל בהוצאת הלוחות הדרושים. בשלב מסויים התמוטטו הלוחות על המנוח ומחצו אותו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המשיבים אחראים ברשלנות ופסק סכומים שונים למערערים בגין נזקיהם. המערערים ערערו על גובה הסכומים והמשיבים ערערו על כך שלא קבעו תרומת רשלנות למערער. הערעורים נדחו.
ביהמ"ש המחוזי קבע עפ"י ראיות שהיו בפניו כי שיטת העבודה שננקטה ע"י המשיבים לא היתה בטוחה, כי צריך היה להחזיק את הלוחות בשכיבה ולא בעמידה וכי שיטת האחסון בעמידה מהווה סכנה בפני עצמה. העובדה שהמנוח היה פועל ותיק ובעל נסיון של 20 שנה אין בה כדי לשלול את ממצא הרשלנות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הסיבה המדוייקת של נפילת הלוחות על המנוח לא הובררה, אך מכאן אין להסיק שהסיבה תלויה במנוח ורשאי היה ביהמ"ש המחוזי לקבוע שהמשיבה היא לבד אחראית משום שלא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה.
אשר לערעור על סכום הפיצויים - זה נסב על קביעת הפיצוי באשר להשתכרות המנוח מעבודות נוספות. המערערת העידה שהמנוח היה משתכר מעבודות נוספות סכום השווה למחצית משכורתו, אך השופט לא קיבל עדות זו אם כי התקבל על דעתו שהמנוח עבד עבודות נוספות מזדמנות. לפיכך פסק למערערים בגין הכנסה זו סכום גלובלי הנופל מהסכום שנדרש ע"י המערערים. שני בעלי הדין מלינים על מסקנות ביהמ"ש המחוזי. המערערים טוענים שהשופט לא קבע שאינו מאמין למערערת ועל כן חייב היה לקבל את עדותה. ברם, לא היה כל קושי להביא ראיות על עבודות נוספות כלשהן שהמנוח ביצע כאינדיקציה לקיים ההליך של עבודות נוספות וראיות כאלה לא הובאו. השופט לא היה חייב לקבל את עדותה של המערערת גם בהעדר ראיה לסתור כשמשקלה נראה לו כבלתי מספיק מאידך, אין גם ממש בערעור שכנגד על הפסיקה הגלובלית של ביהמ"ש המחוזי שכן מדובר באומדנא דדיינא ואין להתערב בכך.

(בפני השופטים: ש.לוין גולדברג, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד י. ביניש למערערים, עו"ד ג. ראובינוף למשיבים. 18.12.83).

ע.א. 35+36/83 - לאה חסין ואח' נגד גריגורי חסין ואח'

*דחיית תביעה למזונות על הסף (הערעור נתקבל) . המערערת היא אשתו של המשיב ושני המערערים האחרים הם בתו ובנו הקטינים. המשיב נטש את אשתו וילדיו ואלה הגישו תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי. התביעה הוגשה לא רק נגד המשיב הראשון אלא גם נגד שני המשיבים האחרים (להלן - המשיבים) אשר לטענת המערערים הינם הוריו של המשיב. התביעה נגד המשיבים מתבססת על סעיף 4 לחוק לתיקון דיני משפחה, אשר לפיו ניתן לחייב במזונות לא רק את החייב עצמו (הבעל או האב) אלא גם את הוריו של החייב. סעיף 5 לחוק אומר כי אין אדם חייב לספק מזונות לבן משפחתו לפי סעיף 4 אלא אם "אותו בן משפחה אינו יכול לקבל מזונות... מבן משפחה הקודם לאותו אדם לפי הסדר שנקבע בסעיף 4". המערערים טענו כי המשיבים הם הוריו של הבעל ועל כן נכללים הם עם אלה שאפשר לחייבם בתשלום המזונות מכח סעיף 4, וכן טענו כי לא חל במקרה זה אף אחד מהסייגים שבסעיף 5 משום שעובדתית לא יצליחו לקבל מזונות מהמשיב, הגם שהוא חייב בתשלומם. המשיבים התגוננו וטענו, בין היתר, שאינם הוריו של הבעל ולחילופין כי המערערים יכולים לקבל מזונותיהם מהבעל (המשיב) ועל כן חל הסייג שבסעיף 5 לחוק. המערערים קיבלו פס"ד למזונות נגד הבעל ואז טענו המשיבים כי מכיון שיש כבר פס"ד נגד הבעל ממילא אין עוד מקום לתבוע אותם, אפילו אם הם הוריו של הבעל. ביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה על הסף כנגד המשיבים, לא משום טענתם שאינם הורי הבעל, אלא משום שכבר יש פס"ד נגד הבעל והוא חוייב בתשלום המזונות. הערעור נתקבל.
הלכה פסוקה היא שביהמ"ש ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף רק במקרים בהם יהיה ברור שבשום פנים אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות הנטענות את הסעד המבוקש, וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן. אם תיקון כתב התביעה עשוי למנוע את הצורך למחוק את התביעה על הסף תינתן אפשרות לתקן את התביעה. בענייננו, בקשת המחיקה נשענת על טענת המשיבים אין כתב התביעה מראה
עילת תביעה נגדם. הכלל הוא שהעדר העילה צריך להתגלות על פני כתב התביעה עצמו מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות, די בכך שקיימת אפשרות אפילו קלושה, שעפ"י העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק על הסף. טעה השופט בקבלו את הטענה כי קיומו של פס"ד נגד הבעל משחרר את המשיבים מתשלום מזונות. אין לשלול מהמערערים את זכותם להוכיח כי למרות פסק הדין אין הבעל יכול לשלם מזונות ובמקרה כזה ניתן לחייב את הורי הבעל בתשלום המזונות

(בפני השופטים: אלון ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. חסין לאה למערערים, עו"ד א. וקסלר למשיבים. 26.12.83).

ב.ש. 1094/83- יחזקאל ארז נגד דוד הווארד

*מתן ארכה להגשת ערעור שכנגד (בקשה למתן אורכה להגשת ערעור שכנגד - הבקשה נדחתה).

על פסק דין של ביהמ"ש המחוזי הוגש ערעור לביהמ"ש העליון ובדצמבר 1981 הופקד הערבון להבטחת הוצאות המשיב בערעור. עם הפקדת הערבון החל במרוצו המועד להגשת ערעור שכנגד אם המבקש רצה בכך. חלפו כשנתיים וחצי ולאחר שהערעור כבר נקבע לדיון והדיון בו נדחה התעורר המבקש לבקש הארכת המועד להגשת ערעור שכנגד. הבקשה נדחתה.
טענת המבקש היא כי העובדה שתלוי ועומד באותו ענין ערעור בפני ביהמ"ש העליון היא עצמה יכולה לשמש טעם מיוחד להארכת מועדים שהוחמצו. ברם, כבר נפסק שהלכה זו אינה פועלת בחלל ריק ואינה בחינת הוראה אבסולוטית וכוללת. על מנת להסתמך על הלכה זו חייב המאחר להסביר בצורה מתקבלת על הדעת את סיבת האיחור, שאם לא כן תתרוקן כליל מתוכנה הוראת התקנות בדבר מועדים מסויימים ובמקרה שלפנינו המועד להגשת ערעור שכנגד. המאחר בהגשת ערעור שכנגד יוכל למעשה להגישו עד למועד הדיון בערעור שהרי הערעור העיקרי תלוי ועומד. לא לכך התכוונה ההלכה. מכאן שיש לבחון את הסברו של המשיב. לטענתו לא היה נוכח בביהמ"ש המחוזי והיה מיוצג על ידי עורך דין. במשך כחמש שנים שהה בחו"ל וניתק את הקשר עם עורך דינו. זאת טענת סרק. המבקש ידע על ההליך בביהמ"ש המחוזי וחייב היה לגלות ענין בתביעה ובמהלכה ואם לא עשה כן אין עליו להלין אלא על עצמו.

(בפני: הרשם בר טוב. עו"ד יחזקאל קליביצקי למבקש, עו"ד א. שמחוני למשיב. 21.12.83).

ב.ש. 1149/83 - ראש עירית אשדוד נגד בוקריץ ארגמן ואח'

*בקשה לביטול פס"ד של בג"צ לאחר שהזוכה לא חתם הסכם

(בקשה לביטול פסק דין - הבקשה נדחתה).

בנובמבר. 1983 החליט בג"צ לדחות שלוש עתירות שהוגשו בקשר לביצוע עבודות פינוי אשפה והתוצאה היתה כי החלטת רשויות המכרז למסור את העבודות לבוקריץ בעינה עומדת ושהמציע האחר הבא בחשבון, ניסן סעדיאן, אינו זכאי לקבל את העבודות. בבקשה דנא עותרים ראש העיריה וסעדיאן לבטל את פסק הדין על יסוד הנימוק שבוקריץ מסרבת לחתום על חוזה וכן על יסוד הטענה כי עובדות אופרטיביות שהובאו לבג"צ ע"י בוקריץ לוקות בתרמית שנתגלתה רק לאחר פסק הדין. הבקשה לביטול פסה"ד נדחתה. אין מקרה זה שונה מכל מקרה בו זוכה במכרז מסרב להתקשר בחוזה שהוצע על ידי הרשות שאז חייבות רשויות המכרז להחליט החלטה חדשה מה ייעשה בנושא המכרז. לפיכך אין יסוד לשינוי פסק הדין שניתן על יסוד החומר שהובא לבג"צ. אשר לעילת התרמית - גם אם נניח שבעיקרון ניתן לבטל פס"ד שהושג בתרמית אם הנסיבות העובדתיות מצדיקות את הדבר, הרי במה דברים אמורים, כשהמבקש את הביטול זכאי לשינוי אופרטיבי של פסה"ד עקב התרמית ואין זה המקרה שלפנינו.