ע.פ. 496/82 - נחום סולימאן נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.פ. 809/81 - הערעור נדחה).
בחצות ליל נורתה המנוחה סואילה חנניה למוות כאשר היתה במחיצת המערער בדירת מגוריו. השניים היו לבדם ועיקר המידע לאשר קרה נתקבל מפי של המערער עצמו. אין חולקין כי המנוחה נורתה מאקדח שהיה שייך למערער. את האקדח הוציא המערער מארון שבחדר סמוך לפני המקרה והיו בו מחסנית וששה כדורים. כדור אחד נורה וזה שהרג את המנוחה ואילו קליע נוסף נשאר תקוע בבית הבליעה שבאקדח וכתוצאה מכך יצא האקדח מכלל פעולה. כשראה המערער את המנוחה מתמוטטת יצא מהדירה והשליך את האקדח לתוך פרדס, שם נמצא האקדח למחרת היום. לאחר מכן חזר לדירה וביקש מאחד השכנים שיסיעו לתחנת מגן דוד אדום כדי להזעיק עזרה ומשבא האמבולנס היתה המנוחה ללא רוח חיים. המשטרה הוזעקה למקום ואחד השוטרים הבחין במערער כשהוא בוכה וכשנשאל מה קרה השיב "מה אני עשיתי" והמשיך לבכות. בהמשך השמיע המערער בפני החוקרים שלוש גירסאות: גירסה אחת כי אנשים רעולי פנים נכנסו לדירה וירו בו ובחברתו והיא נפגעה; גירסה אחרת כי הוא וחברתו שהיו ידידים מזהתקופה ארוכה בילו יחד ושתו משקה חריף ואז הוא נטל את האקדח ונפלט כדור שגרם למות המנוחה; והגירסה השלישית כי באותו לילה נקלעו לויכוח הוא וחברתו ותוך כדי כך נטלה את האקדח וירתה בעצמה. ביהמ"ש דחה את גירסאות המערער, והגיע לכלל מסקנה, עפ"י הראיות שהיו בפניו, כי המערער רצח את המנוחה. מכאן הערעור.
א. גירסת פליטת הכדור דחה ביהמ"ש ובדין עשה כן. התנהגות המערער באותו לילה אינה מתיישבת עם גירסה זו. אם היה כאן מקרה אסון לא ברור מדוע לא הזעיק המערער טלפונית עזרה של מגן דוד אדום או של המשטרה ומדוע העדיף תחילה לצאת לפרדס ולהסתיר את האקדח ורק לאחר מכן לבקש עזרה. כמו כן לא צריך היה להעלות גירסה בדבר אנשים רעולי פנים שירו בחברתו ויכול היה לספר מיד כי היתה כאן פליטת כדור.
ב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער כיוון את האקדח לעבר המנוחה, לאחר שקודם לכן הוציאו מהארון, ירה לעברה יריה אחת שגרמה למותה וכי לא היתה זו פליטת כדור אלא יריה מכוונת, וכי היתה זו יריה בודדת לא משום שהמערער לא חפץ להוסיף ולירות אלא משום שהקליע השני נשאר תקוע. משנתקבלה גירסה זו כגירסה אמינה, ניצבה בפני ביהמ"ש השאלה אם היה זה רצח או הריגה. צדק ביהמ"ש שנתקיימו כאן כל רכיבי העבירה המצביעים על גרימת מוות בכוונה תחילה. המערער הוציא את האקדח מהארון, החזיק בו וכיוון אותו לעבר המנוחה ובכך מתקיים רכיב ההכנה. כבר נפסק לא אחת כי יסוד ההכנה ויסוד ההחלטה משתלבים לא אחת זה בזה, וניתן ללמוד מהאחד על השני. כל מה שנאמר לענין ההכנה מלמד גם על ההחלטה לפגוע במנוחה. אולם ההחלטה על הפגיעה נלמדת לא רק מכך, אלא גם מכך שתקופה קצרה לפני ארוע זה, ביקש המערער לשכנע את המנוחה שתחדש את יחסיה הקרובים עמו, ומעשה השכנוע התבטא, בין היתר, באיום לחסלה כשהאיום מלווה בירית הפחדה מהאקדח הנ"ל. גם בליל המקרה פרץ ריב בין המנוחה ובין המערער והיו שכנים ששמעו את הריב הזה. המערער הוא נכה והיה חשוב לו להתמיד בקיום היחסים הקרובים עם המנוחה והמעשה שעשה הוא על רקע זה. אין לומר כי נסיבות המקרה מלמדות על קינטור, לא מן הבחינה האובייקטיבית ולא מהבחינה הסובייקטיבית. על כן בדין קבע ביהמ"ש שמדובר ברצח.
ג. בערעור הופיע סניגור אחר מזה שהופיע בביהמ"ש המחוזי והלה ממקד את
הטענות בגירסה שהיה כאן מקרה התאבדות, בעוד שהסניגור בביהמ"ש המחוזי התייחס בעיקר לטענה כי היתה פליטת כדור. לסניגור זה ברור שעפ"י חומר הראיות בביהמ"ש המחוזי בדין נדחתה טענת ההתאבדות, אך לדעתו, בביהמ"ש המחוזי לא הציג הסניגור את הראיות הדרושות ולא חקר את העדים כראוי. לפיכך ביקש להרשות בשלב זה הגשת ראיות נוספות מהן יוכח כי המקרה אמנם הוא מקרה התאבדות. אין לקבל גישה זו של הסניגור משתי בחינות. אין לאשר נוהל שלפיו בדרגה ראשונה תתנהל הגנת הנאשם ע"י סניגור פלוני, שיבקש לשכנע את ביהמ"ש בדרכו שלו לקבל גירסה מסויימת של הנאשם וינהל את חקירת העדים בדרך שתיראה תואמת את גישתו, ורק לאחר מכן, כאשר הנאשם הורשע בדין, יבוא וייצג את הנאשם סניגור אחר שינקוט גישה אחרת ויבקש למעשה לפתוח מחדש את הדיון עפ"י ראיות אחרות שניתן היה להגישן גם בדרגה הראשונה. נוהל כזה עלול לערער את סדרי הדין ואת תהליך עשיית המשפט ואין לעודדו. ברם, אפילו היה ביהמ"ש מרשה הגשת ראיות חדשות, הרי לאחר העיון באותן ראיות, אפשר לקבוע שאין בהן כדי לשנות מהמסקנה הברורה וההחלטית כי המערער הוא שהחזיק באקדח והוא שירה את הקליע שגרם למות המנוחה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' אבנור. החלטה - השופט לוין. עו"ד חיים צברי למערער. 18.12.83.)
ב.ש. 1191/83 - חיים שאולוב נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בפריצה למפעל שטיחים וגניבת שטיחים בשווי של 5,000 דולר. ביהמ"ש הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הסניגור טוען שאין בידי התביעה חומר ראיות לכאורה המצדיק מעצר עד תום ההליכים אך טענה זו אין לקבל. השטיחים נמצאו ליד פירצה לאחר חצות לילה וכעבור כארבעים דקות נתפס העורר בכביש פנימי של המפעל. הוא טען שהגיע אז באוטובוס מחיפה והיה בדרכו מהכביש הראשי לביתו, אך על פי עדות אחד העדים הכביש היה סגור בשני שערי ברזל. החשד נפל על העורר הן בשל המצאו סמוך להתגלות הפירצה בשעת לילה מאוחרת בכביש סגור של המפעל והן בשל העובדה שעבד במפעל עד כמה חודשים קודם לכן ודרכי המפעל היו מוכרות לו. חולצתו של העורר נמסרה לבדיקה ונמצא עליה מגוון רחב של סיבים הדומה בטיבו לאבק השטיחים של המפעל ובכך יש לכאורה ראיה חזקה נגד העורר. ההסברים שנתן העורר להמצאות הסיבים על חולצתו אין לקבלם. אכן בכך לא נאמר שהוכחה כבר אשמת העורר ואת הסבריו יוכל להשמיע במשפט ואולם כראיות לכאורה די בעובדות אלה כדי להצדיק את המעצר.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד מרדכי לעורר, עו"ד טפיירו למשיבה. 22.12.83).
ב.ש. 1110/83 - עמיחי סגל נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (קבלת דבר שהושג בפשע ומרמה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר, שהוא עו"ד, הואשם יחד עם שניים אחרים בשורה של עבירות. העורר הואשם בקבלת דבר שהושג בפשע, קשירת קשר לבצע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות או לחילופין גניבה ע"י מורשה. הנאשמים האחרים הואשמו בעבירות נוספות ויותר חמורות. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר שלושת הנאשמים עד תום ההליכים והעורר הגיש ערר על החלטת המעצר ועררו נתקבל. המדובר בעבירות שבוצעו כלפי המתלונן, הקבלן
אהרון גיבור ונגד העורר קיימות עדויות עד מדינה בשם גד ועד מדינה עו"ד כוכבי אשר בהודעותיהם מסבכים את העורר בעבירות שיוחסו לו. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מצויות ראיות לכאורה במידה הדרושה לצורך ההחלטה בשלב זה של דיון במעצר ובכך צדק. אין זה מן הנכון ומן הראוי לקבוע בשלב זה עמדה לענין טיבה ומידת מהימנותה של ראיה זו או אחרת. מה שביהמ"ש מחליט בשלב זה הוא אם בחומר המונח לפניו יש ראיות לכאורה. קיומו של חשש בדבר מהימנות חומר הראיות אין בו כדי לפגום במידת ההוכחה לכאורה, אלא אם קיימות סתירות או פירכות הגלויות על פני העדויות או ליקויים בסיסיים שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלן הלכאורי של הראיות. במקרה שלפנינו אין למצוא פירכות או ליקויים כאמור.
מציאותן של ראיות לכאורה הוא תנאי קודם למעצרו של נאשם, אך גם כאשר מתקיים תנאי זה על ביהמ"ש לשקול אם מן הנכון לעצור את הנאשם. בענייננו קבע ביהמ"ש את הצורך במעצר העורר על בסיס חומרתן המופלגת של העבירות המיוחסות לעורר, שבוצעו במשך תקופה ממושכת, במיוחד כשמדובר בעורך דין שממנו מצפה הצבור לטוהר מידות ובתור שכזה שמים בו מבטחם ומפקידים בידיו אישית את עסקיהם וענייניהם הפרטיים ביותר. אם עו"ד מועל באמון הצבור והצבור יודע כי הוא ממשיך להתהלך חופשי, יש בכך פגיעה חמורה באינטרס הציבורי. השופט הביע גם סברה כי אדם מסוגו של המשיב עשוי לשבש הליכי הדיון אם יתהלך חופשי עד ברור דינו.
בקבלו את הערר ציין השופט אלון את התלבטויותיו במקרה הנדון. ביהמ"ש העליון בפסיקתו דן פעמים רבות אם ואימתי מוצדק מעצרו של אדם בטרם משפט, אף כאשר מיוחסות לו עבירות חמורות, אך דומה שבמקרה דנא עולה פן מיוחד הבא לידי ביטוי בעובדה שמדובר בנאשם שמיוחסות לו עבירות שאותן ביצע תוך כדי עיסוקו במקצוע שתמצית תמציתו היא שמירת הדין וקיום החוק. מאידך, אדם הוא בחזקת זכאי ואין לשלול את חירותו כל עוד לא נגזר דינו. בדרך כלל נתון בידי ביהמ"ש שיקול דעת אם לעצור נאשם כאשר קיים חשש של שיבוש הליכי משפט או לשם הגנה על הצבור וכיוצא באלה. חובת הוכחתו של חשש כזה מוטלת על התביעה, אך בעבירות חמורות מסויימות מתעורר חשש זה מעצם מהותה של העבירה ונסיבות ביצועה, כגון בעבירות אינוס או אלימות לסוגיה, או בעבירות סמים. כאשר לא קיימים חששות כאלה, אף אם מדובר בעבירות מופלגות בחומרתן, כגון מעילה באמון מצד פקידי בנקים וכיוצא באלה, אין לעצור אדם בטרם משפט משום "מה יאמרו הבריות". מעצר בטרם משפט אין בו משום "מקדמה" על חשבון העונש ולא לשם כך קיים מוסד המעצר. אמנם כן, מעצרו של נאשם בעבירה מופלגת בחומרתה, על סמך הנימוק של "מה יאמרו הבריות" באם יתהלך חפשי יש ואמצעי חשוב הוא להרתעם של עבריינים וללוחמה בפשע, אך מדיניות משפטית מוצדקת זו ענין הוא למחוקק לענות בה, ועליו להורות כי משרבו הפשעים והפושעים עדיף משום צרכי השעה מעצרם של אלה על הכלל שלא לשלול חירותו של אדם בטרם הורשע בדינו. שלילת חירותו של אדם יש בה משום פגיעה חמורה באחת מזכויות היסוד ואין מקום לשלילה כזו גם כשהשעה צריכה לכך באמצעות חקיקה שיפוטית בדרך הפסיקה. את כל הקשור במעצר אדם בטרם משפט יש לפרש על דרך הצימצום כחריג וכיוצא מן הכלל.
בענייננו אין חשש מבוסס כי שחרור העורר יש בו משום שיבוש הליכי משפט. העבירות שבהן מואשם העורר, בניגוד לאלה שמואשמים הנאשמים האחרים, אין בהן משום אלימות, איומים, הדחה בחקירה או הטרדת עדים. כיון שכך אין לומר שמדובר באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים מעצר בגלל חומרת העבירה בלבד.
אשר לטענה כי שחרור העורר יש בה משום "הפליה" לגבי שני הנאשמים האחרים שהם במעצר - אמנם מן הראוי שכאשר ביהמ"ש דן במעצרו של באשם וקיימים נאשמים נוספים שיתן את דעתו על כך שלא תווצר הרגשת קיפוח של איפה ואיפה בין הנאשמים, אך זאת כאשר מהות העבירות והנסיבות זהות ודומות. בענין שבפנינו קיימים בין העורר לבין הנאשמים האחרים הבדלים של ממש הרלוונטיים לשאלת מעצרם. הסניגור טוען גם כי המצאותו של העורר במעצר מכבידה ביותר על הכנת הגנתו ונימוק זה ראוי הוא לשמש שיקול מסויים במכלול השיקולים העומדים בפני ביהמ"ש בדונו במעצרו של הנאשם.
(בפני: השופט אלון. עו"ד אריה קמר למבקש, עו"ד ברוכי למשיבה. 20.12.83). ד.נ. 7/81 - פנידר...בע"מ ויוסף פניני נגד דוד קסטרו
*הטלת חבות בפיצויים על מי שאינו צד לחוזה (דיון נוסף בפס"ד ביהמ"ש העליון בע.א. 230/80, שפורסם בפד"י ל"ה (2) 713 - פסק הדין הקודם אושר).
הדיון הנוסף נסב על השאלה אם ניתן להטיל חבות בפיצויים לפי סעיף 12 לחוק החוזים על מי שאינו צד לחוזה. בפסק הדין הקודם נקבע כי ניתן להטיל פיצויים כאלה ופסק הדין הקודם אושר בדיון הנוסף. בשורה של פסקי דין סקרו שופטי ביהמ"ש העליון את חובותיו של מי שמנהל מו"מ, בענייננו מנהל חברה בשם החברה, וחיובו בפיצויים כאשר ניהל את המו"מ שלא בדרך מקובלת ובתום לב.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, מ"מ הנשיא שמגר, ברק, בייסקי, ש. לוין. עו"ד זהר גרינברג לעותרים, עו"ד מנחם לוינסון למשיב. 14.12.83).
בר"ע 609/83 - לוון הידראוליקה בע"מ נגד הנס גרינוולד ואח'
*הגשת כתבי הגנה באיחור (הבקשה נדחתה).
אין פסול בהחלטת ביהמ"ש שלא לקבל כתבי הגנה מאותם נתבעים שלא הגישו אותם במועד, וגם לא עד שהתובע ביקש פסק דין מחוסר הגנה, אם כי החליט שפסק הדין ינתן רק בתום הדיון. הימנעותן של נתבע מלהתגונן יש לפרש פירוש מצמצם, היינו כהודאה באחריותו במידה שהחייב העיקרי יחוייב בדין. מצבו של הנתבע השני הוא בעיקרו כמצבו של ערב לחייב העיקרי, כאשר שניהם נתבעים באותה תובענה. אם הערב אינו מתגונן, מנוע הוא מלכפור בערבותו ובאחריותו, אך אין לפרש זאת כהודאה בקיומו של החוב מצד הנערב שהתגונן. אין בכך סתירה לתקנה 102 לתקנות סדר הדין האזרחי שלפיה אם הנתבע אינו מתגונן מפני התביעה יתן ביהמ"ש פסק דין כשמדובר בסכום קצוב. יש לפרש תקנה זו בדרך שלא תשמיט את הקרקע מתחת לעקרון העקביות המדריך את ביהמ"ש. כאמור, במידה שחבותו של הנתבע שלא התגונן תלויה בחבות הנתבע שהתגונן הדרך הנכונה היא לפרש את העדר ההגנה פירוש מצמצם ולדחות מתן פסה"ד בפרשה כולה לסופו של הדיון. כך נהג ביהמ"ש המחוזי ובצדק. אעפ"כ היה מקום לתת רשות ערעור בשל העדר הלכה פסוקה המתייחסת ישירות לשאלה שבפנינו, אבל מדובר ב"החלטה אחרת" עליה יוכל המבקש להשיג גם במסגרת פסק הדין הסופי. לפיכך נדחתה בקשה לרשות ערעור.
(בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. 25.12.83).
בג"צ 490/82 - בנק לאומי לישראל בע"מ נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח '[פ"ד לז (4) 578]*גילוי מסמכים בהליכים בבי"ד לעבודה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל). העותר מבקש כי בג"צ יבטל החלטת ביה"ד הארצי לעבודה אשר סרב לתת לעותר רשות ערעור על החלטת ביה"ד האזורי לעבודה בשאלה הנוגעת לגילוי מסמכים. העתירה נדחתה. המשיב השני (להלן - המשיב) הגיש תביעה נגד העותר בה ביקש פיצויי פיטורין בשיעור של %300
ובמסגרת התביעה ביקש גילוי כל הסכמי הפיטורין או ההתפטרויות שנעשו בין בנק לאומי לישראל לעובדים שעבדו בשירותיו ופוטרו או התפטרו בחמש השנים האחרונות. ביה"ד לעבודה החליט לנהוג בשאלת גילוי המסמכים עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי, אך למעשה לא נהגו הצדדים בהתאם לתקנות וסיבוך גרר סיבוך. בסופו של דבר ניתנה החלטה בביה"ד האזורי שהעותר ביקש רשות ערעור עליה לביה"ד הארצי ומשנדחתה הבקשה לרשות ערעור באשר ההחלטה היא בתחום סדרי הדין והראיות עתר העותר לבג"צ. השופטת אבנור סקרה את השתלשלות הפניות והפעולות שננקטו, השגיאות ששגו הצדדים וההלכות הנוגעות להתערבות בג"צ בהכרעות ביה"ד הארצי לעבודה, והגיעה למסקנה שאין להתערב במקרה דנן שבו מדובר בהחלטת ביניים שאינה סופית. החלטת ביניים ממילא מותר לשנותה במהלך הדיון ולא כל שכן כשמדובר בהחלטה שבסדרי הדין שניתנת תמיד לשינוי. במקום שקיימת בפני העותר דרך דיונית של בקשת רשות ערעור והבקשה נדחית, אין לפנות לבג"צ במקום הערעור. לא נראה כי עתירה לבג"צ תעתר במקום שיש דרך חילופית ואפילו דרך חילופית זו התמצתה. לא כל שכן שכאן לא התמצתה סמכות ביה"ד האזורי היכול לשנות את החלטתו ולהבהירה גם עתה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד גולדנברג לעותר, עו"ד אברהם ציון למשיב השני. 12.12.83).
ע.פ. 669/83 - אליעזר איצקוביץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יריה לעבר מתפרעים בגדה ופציעה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער עבד ביולי 1982 כאחראי לתחזוקה ולפועלים בעירית אל בירה. באחד הימים, שהיה יום של התפרעויות והתנכלויות בכל רחבי אלבירה, השליכו נערים אבנים לעבר בנין העיריה. סמוך לשעה 12 בצהריים ירה המערער לעבר המתלונן בשדה המרוחק כ-200 מטר מבנין העיריה והמתלונן נפגע. לפי האמור בכתב האישום רדף המערער אחר קבוצת נערים שחשד בהם כי ידו אבנים לעבר בית העיריה. תחילה ירה באויר ולאחר מכן לעבר הקבוצה. השופט קבע עפ"י עדויות שבאו לפניו כי המתלונן היה ידוע כעושה צרות ומשליך אבנים על חיילים ורכב. נדון המערער לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל.
בדרך כלל אין ביהמ"ש שלערעור מתערב במידת העונש שגזר ביתמ"ש דלמטה אלא אם העונש מופרז בקלותו או בחומרתו, ולא די בכך בלבד שאילו היה ביהמ"ש שלערעור גוזר את העונש לראשונה היה הוא משית עונש אחר השונה במקצת לכאן או לכאן. ביהמ"ש שלערעור יתכן ויתערב כאשר עולה מתוך גזר הדין שביהמ"ש מדד מידה זו או אחרת של עונש מתוך נימוק והיקש שאינם עומדים בבקורת. נראה שכך עלה בענין דנא.
ביהמ"ש דלמטה פותח את גזר דינו באומרו "המעשה בו הורשע הנאשם חמור הוא במהותו יען כי כבר קבע ביהמ"ש העליון (ע.פ. 300/83) שיש לתת את הדעת לא רק להיבט הבריוני שבעבירה אלא גם לנזק הרב שמעשה ממין זה גורם לשלטון החוק בשטחים...". דברים אלה נאמרו על ידי ביהמ"ש העליון כנימוק להחמרה בדינם של המשיבים בתיק 300/83, אך במקרה ההוא היה מדובר בחבורה של חמשה אנשים שהתהלכו בשעות הערב המאוחרות, לאחר ששתו משקאות לשכרה, בתוך שכונת מגורים בעיר חברון, קראו קריאות גנאי נגד ערבים ותוך כדי כך הוציא אחד מהם אקדח וירה לתוך בית ופגע ברגלה של ילדה בת חמש. מעשה זה אכן יש בו משום בריונות מסוכנת לשמה שיש בה משום הכפשת שם המדינה. מאידך, בענייננו אירעו אותו יום התפרעויות נגד יהודים והמתלונן גופו נראה מידה אבנים. גם
בנסיבות אלה העבירה חמורה היא אך אין כאן בריונות מסוכנת לשמה, וכן אין לראות במעשהו של המערער, על רקע אוירת ההתפרעויות, משום מעשה שיש בו כדי להכפיש את שם המדינה. כמו כן הביע המערער חרטה כנה ומן הראוי שגם חרטה זו תעמוד לנגד עיני ביהמ"ש בבואו לגזור את הדין. ביהמ"ש המחוזי גם לא הביא בחשבון את נסיבותיו האישיות המיוחדות של המערער שעד למעשה זה חי חיי אזרח ישר דרך, מסור לעבודתו ולמשפחתו, עוסק במקום מגוריו בצרכי ציבור ואהוב ומקובל על הבריות. בכל הנסיבות מן הראוי להקל עם המערער באופן שהמאסר בפועל יעמוד על ששה חדשים בלבד.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, ד. לוין החלטה - השופט אלון. עו"ד רותם למערער, עו"ד חסון למשיבה. 16.12.83).
ע.פ. 363/83 - עדנאן עבד אלחי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוד וחומרת העונש (הערעור נתקבל בחלקו).
המערער הורשע ע"י ביהמ"ש המחוזי בארבעה אישומים: באישום הראשון הורשע בשתי עבירות. - גניבת מכונית סוברו לבנה (להלן - המכונית הגנובה) והאחרת עבירת שוד, בכך שבאותו יום בשעה 4 בקירוב נכנס לתחנת דלק בצומת ראש העין ונטל בכח מעובד התחנה תיק שהיה תלוי על כתפו ובו כסף. באישום השני הורשע בביצוע שוד נוסף באותו יום, כשעה לפני השוד הנ"ל, כאשר שדד עובד תחנת דלק בכניסה לרמלה. לתחנה זו הגיע המערער במכונית הגנובה, עפ"י קביעת ביהמ"ש, וגם בשוד זה חטף בכח תיק שהיה תלוי על כתפו של העובד. באישומים השלישי והרביעי הורשע המערער בגניבת רכב והתפרצות למסעדה ושימוש שעשה המערער ברכב הגנוב וקבלת דבר במרמה. בגין כל המעשים הנ"ל נדון המערער לשש שנות מאסר שמתוכן שלוש שנים בפועל. הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו וכן על חומרת העונש.
אין המערער תוקף את הרשעתו בעבירות שבאישום השלישי ובאישום הרביעי וערעורו מופנה כלפי ההרשעה בשני האישומים הראשונים וכלפי חומרת העונש. בכל הנוגע לאישום השני לא היה בידי איש מהנוכחים במקום לזהות את מבצעי השוד והראיה היחידה באה מפיו של שוטר שנכח בעת השוד בתחנת הדלק והצליח לרשום את מספרה של המכונית וזו המכונית הגנובה הנזכרת לעיל. אשר לשוד בתחנת ראש העין - העובד שנשדד התקשר מיד למשטרה ומסר כי השודדים באו במכונית סובארו לבנה ומוקד המשטרה העביר את ההודעה לניידות. שני שוטרים שהיו בסיור יצאו לעבר צומת בית ליד כדי להציב מחסום. בהיותם בדרך הבחין השוטר בן עמוס שישב ליד הנהג, במכונית סובארו לבנה שנוסעת מולם. השוטר ריכז מבטו בנוסעים והבחין כי הבחור שישב ליד הנהג פותח את חלון המכונית ומשליך מתוכה חפץ, ומשהתברר כי היה זה תיק שנזרק, פתחו במרדף אחרי המכונית אך זו הצליחה להמלט. התיק זוהה כתיק שנשדד מתחנת הדלק בראש העין. בן עמוס מסר את תיאורו של זורק התיק ועל פי תיאורו הורכב קלסתרון. משנעצר המערער ונערך מסדר זהוי זוהה המערער בוודאות על ידי שוטר זה כמי שזרק את התיק. על יסוד זיהוי זה הורשע המערער באישום השני. גם באישום הראשון הורשע המערער על אף שכל שהוכיחה התביעה לא היה אלא זאת שהשודדים הגיעו לתחנת הדלק במכונית הגנובה. ביהמ"ש סבר כי חטיפות התיקים בתחנת הדלק בראש העין ובתחנת הדלק ברמלה בוצעו בשיטה זהה, באותה מכונית ובסמיכות זמנים, ומאחר והנאשם זוהה בוודאות כמי שביצע את השוד השני יש להרשיעו בשוד הראשון. באשר לשוד תחנת הדלק ברמלה נתקבל הערעור ומכיון שכך הועמד העונש על חמש שנות מאסר שמתוכן שנתיים וחצי בפועל ושנתיים וחצי על תנאי.
הסניגור ביקש לתקוף את מהימנות הזיהוי של השוטר בן עמוס ולטענתו לא ניתן לסמוך על זיהוי כזה שנעשה תוך נסיעת המכוניות זו מול זו. דין טענה זו להדחות. השוטר הבחין במכונית לבנה הנוסעת מולם וריכז את תשומת לבו למכונית לאחר ששמע באלחוט את הפרטים על המכונית בה השתמשו השודדים. כיון שעקב אחרי מכונית זו גם ראה את תנועות הנוסע במכונית ותשומת הלב המיוחדת שנתן בנוסע איפשרו לעד ל"צלם" את תווי פניו של האיש. לכן בדין הורשע המערער בביצוע השוד בתחנת הדלק בראש העין.
לא כן הדבר לגבי הרשעתו בביצוע השוד ברמלה והשימוש במכונית הגנובה. אין ראיה כי מכונית הסובארו הלבנה שבה נסע המערער וממנה זרק את התיק, היא המכונית הגנובה. משלא הוכח שהמערער השתמש בראש העין במכונית הגנובה הרי שלא הוכח כי הוא שביצע את השוד בתחנת הדלק ברמלה, על אף שהוכח שהוא ביצע שוד בתחנת דלק אחרת במכונית דומה ובסמיכות זמן ומקום. אשר לדמיון בין שתי המכוניות - יש רבות כמותן והיה על התביעה להביא ראיה נוספת הקושרת את המערער לשוד ברמלה. לפעמים ניתן ללמוד על חלקו של נאשם במעשה עבירה מתוך ראיות בדבר שיטת הפעולה, אולם כשעדות השיטה באה להוכיח את "זהותו" של הנאשם, ולא את כוונת הנאשם בעת ביצוע המעשה, כי אז עדות זו מחייבת הצטברות של תכונות דומות בדרגה גבוהה יותר מאשר עדות על מעשים דומים המסוגלת להוכיח רק את הכוונה הפלילית של הנאשם. בענייננו מדובר במעשה שוד בודד שביצע המערער בראש העין ולא בסדרת מעשי שוד המביאה למסקנה בדבר "סגנון" פעולתו של המערער. אין גם מאפיינים מיוחדים בשני מעשי השוד שיש בהם כדי להצביע על שיטה, שכן דרך הביצוע שנקט המערער בתחנת ראש העין הינה שיטה "מקובלת" על עבריינים לשדידת כספם של עובדי תחנות דלק. על כן יש לזכות את המערער מהרשעתו בשוד זה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד שלנגר למערער,עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 25.12.83).
ע.פ. 19/83 - דוד בן הרוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה והחזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הואשם בגניבה מתוך רכב חונה כאשר בין החפצים שנגנבו היה מצוי גם אקדח. הוא הורשע הן בגניבה והן בהחזקת נשק שלא כדין ונדון לשנתיים מאסר בפועל. ביהמ"ש העליון הקל במקצת עם המערער. למעשה אין העונש חמור מדי וביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בנסיבות האישיות של המערער ואין הוא ראוי להתחשבות נוספת שהרי יש לו מספר ניכר של הרשעות קודמות. עתה טוען המערער כי נוצר במשפחתו מצב חדש והיום ישנה נכונות לסייע לו להשתקם בעתיד. מתסקיר שירות המבחן ניתן ללמוד שסיכויי המערער להשתקם נראים כסבירים בהחלט. בהתחשב בכך וכדי לאפשר העמדת המערער לפיקוח שירות המבחן עם שחרורו, יוקל העונש במקצת ויועמד על 21 חודשי מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ד. לוין, טירקל, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 14.12.83).
ע.פ. 202/83 - דוד אסולין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בשורה של עבירות מהן חמורות במיוחד. ביהמ"ש המחוזי שם את הדגש בעיקר על העבירה של נסיון למכור חצי אוקיה חשיש וכן שימוש בסם מסוכן. לאור כל הנסיבות דן ביהמ"ש את המערער לשנתיים וחצי מאסר בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של 17 חודשים
מצטברים. העונש הוקל במקצת. אמנם העונש איננו חמור וביהמ"ש המחוזי כבר התחשב בנסיבות האישיות, אך בכל זאת ניתן להקל במקצת עם המערער באשר קיים סיכוי שהמערער ישנה דרכיו ויבחר מסלול חיים תקין. שירות המבחן מצביע על הפוטנציאל הטוב שהמערער ניחן בו ועל התקופות הניכרות בהן עבד בעבודה סבירה לשביעות רצונם של הממונים עליו. בכל הנסיבות ניתן להפחית ארבעה חודשים מהמאסר שהוטל על המערער.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, נתניהו, טירקל. עו"ד פפרברג למערער, עו"ד גב' רחל סוכר למשיבה. 11.12.83).
ע.פ. 14/83 - שלמה ומאיר פישר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שחרור מגיוס בעזרת תעודות רפואיות כוזבות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הראשון (להלן - המערער) היה צריך להתייצב לשירות צבאי ותמורת תשלום השיג מרופא פסיכיאטר אישור על מחלת נפש לאחר שהתחזה כלוקה בנפשו. עם תעודה זו התייצב ביחד עם אחיו, המערער השני, בלשכת הגיוס ושם מסר האח את התעודה והצהיר שהמערער לוקה בנפשו. כל זאת עשו המערערים בידיעה שהדברים כוזבים. משנפתחה חקירה בשנת 1980 נתגלה כי צעירים שונים, ובכללם המערער, עשו שימוש בתעודות כוזבות כדי להשתמט משירות בצה"ל. ביהמ"ש המחוזי דן את המערער לשלושה חדשים מאסר בפועל ותשעה חודשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של 1,500 שקל ואת המערער השני לחודש וחצי מאסר בפועל ו- 6 חודשים מאסר על תנאי וקנס של 500 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
כתלמיד ישיבה יכול היה המערער לקבל דחיית גיוסו כל עוד הוא לומד בישיבה, אך לא הסתפק בכך ורצה להשיג שחרור סופי מצה"ל ע"י עילה כוזבת של מחלת נפש. לטענת הסניגור העונשים שהוטלו על המערערים חמורים מדי בהתחשב בנסיבותיהם האישיות, וכן הם נוגדים את עקרון אחידות העונשים, בהתחשב עם העונש שהוטל על נאשם אחר (להלן - פלוני) שהואשם בכתב אישום נפרד ונגזר דינו ע"י שופט אחר לתקופה של שמונה חדשים מאסר על תנאי וקנס של 3,000 שקל. ברם, מדובר בעבירות חמורות שפוגעות בצבור ומדיניות הענישה מצריכה עונש מרתיע במקרים כגון אלה. העונשים שהוטלו על המערערים אינם חמורים כלל ולמעשה הם אינם חמורים דיים ואילו ערערה התביעה על קולת העונשים יתכן והיה מקום לקבל את הערעור ולהחמיר בעונשים. ביהמ"ש המחוזי ציין כי עונש בלתי הולם יפגע בצבור ובגזרו את העונשים נתן השופט משקל מלא לנסיבות האישיות והקל עם המערערים מעבר למה שמתחייב.
הסניגור ביקש להסתפק בעונש מאסר על תנאי אך אין עונש זה הולם את העבירות דנא. מאסר על תנאי מטרתו לשמש אזהרה והרתעה מפני ביצוע עבירה נוספת ובעבירות הנדונות בתיק זה אין מדובר בעבריינים במובן הרגיל, אלא באנשים אשר בשל השקפתם ומערכת הערכים שעל פיהם הם חיים, השירות בצה"ל נראה להם כגזירה שמצווה להמרותה. כל מטרה לא תושג כאן ע"י עונש מאסר על תנאי. אשר לטענה כי לפי המלצות שירות המבחן אין להטיל על המערערים מאסר בפועל - בתסקיר נאמר אמנם כי עונש מאסר יביא לתוצאות קשות לגבי שני המערערים, אך גורם זה אינו בר משקל לאור עונשי המאסר הקצרים שהוטלו על המערערים אשר יוכלו לרצות אותם ע"י עבודות חוץ.
אשר לטענה בדבר הצורך להשוות את העונשים שהוטלו על המערערים עם העונש שהוטל על פלוני - אין הנסיבות בין המערערים דנא ובין פלוני דומות. ברם, אפילו היתה זהות בנסיבות האישיות אין בכך כדי להצדיק הקלה בעונשם של
המערערים. אין זה כלל בל יעבור כי עונשם של עבריינים שעברו עבירה דומה בנסיבות דומות חייב להיות זהה, אף לא כשמדובר בשותפים לאותה עבירה שהואשמו בכתב אישום אחד. אכן חשוב להגיע לידי אחידות העונשים במצבים כאלה ואחד השיקולים לכך הוא הצורך למנוע הרגשת קיפוח למי שעונשו חמור יותר, אך חשוב גם למדוד ולגזור את הדין לכל נאשם כפי שמתחייב ממדיניות הענישה ומנסיבות המקרה. אם נפלה טעות והעונש שהוטל על האחד מופרז לקולא או לחומרא ואין להצדיקו כשהוא עומד בפני עצמו, לא יהיה זה מן הראוי להוסיף טעות על טעות ולגזור את עונשו של האחר עפ"י אותה אמת מידה מוטעית. אם בתי משפט מחוזיים שונים גזרו במקרים דומים עונשים שונים ורחוקים זה מזה, מן הראוי שביהמ"ש העליון יפסוק עפ"י מידת העונש ההולם את המקרה שבא לפניו, ופסיקה זו היא שתשמש מורה דרך לבתי המשפט המחוזיים.
(בפני השופטים: י. כהן, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מ. ינובסקי למערערים,עו"ד י. בן אור למשיבה. 19.12.83).
ע.פ. 447/83 - שמעון גובר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סחיטה באיומים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך שביצע מעשה בריונות חמור כאשר בטענת שוא הביא אדם המוכר לו למקום נידח ודרש ממנו תחת איום אקדח שיתן לו 3,000 שקל. הוא נדון למאסר בפועל של 6 חודשים והערעור על חומרת העונש נדחה. העונש אינו חמור כלל ועיקר. על המערער לרצות את העונש במצטבר ל- 18 חודשי מאסר בפועל שנגזרו עליו על עבירות שעבר כמחצית השנה ומעלה לפני העבירה נשוא תיק זה. גזר הדין בתיק האחר ניתן כאשר המערער כבר כפר בעבירה הנוכחית ועל התביעה היה להשמיע עדיה כדי להוכיח את גירסתה. פשיטא שבנסיבות אלה לא ניתן היה להביא בתיק האחר בחשבון העונש גם את העבירה נשוא הערעור דנא. השופט היה ער להרשעה בעבירות הנוספות ואין לומר שהחמיר מדי כאשר קבע כי המערער ירצה את העונשים במצטבר. למעשה זהו הכלל שקבע המחוקק ואין בנסיבות המקרה סיבה לסטות ממנו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו, טירקל. המערער לעצמו, עו"ד גב' סוכר למשיבה. 11.12.83).
ע.פ. 312/83 - קדוש יעקב נגד מדינת ישראל
*סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע במכירת חשיש לאנשים שונים בשלוש הזדמנויות וכן בהחזקת 19 מנות חשיש במשקל 47 גרם. גירסת התביעה התבססה על עדותם של שני שוטרים שהעידו כי השקיפו ממרחק על פעולותיו של המערער. אחד ראה אותו ניגש פעמים מספר למכוניות אשר היו מצויות בקרבת מקום, מקבל דבר מה מהנהג וניגש למעבר בין בתים שמעבר לרחוב ולאחר זמן קצר חוזר ומוסר דבר מה לנהג. והשני ראה אותו בא למעבר מתכופף ולוקח דבר מה משם ועוזב לכוון הרכב שהמתין. לאחר שנעצר נלקח ע"י השוטר למעבר האמור, ובחיפוש נמצא שקיק ניילון ובו 19 חצאי אצבעות חשיש. גירסת המערער היתה כי הזדמן במקרה למקום ולא היה לו קשר לאירוע. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של סחר והחזקת חשיש ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל, מצטבר לעונש אחר של 32 חודשי מאסר בגין החזקת סמים ו-24 חודשי מאסר מצטברים בגין התפרצויות. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעה - ביהמ"ש נתן דעתו לראיות, לסתירות שבין העדויות וכדומה, ויישב ביניהן בצורה מניחה את הדעת. אכן לא ראו את המערער שהוא ממש סוחר בסמים, אך מערכת הראיות כולה מוליכה למסקנה הגיונית והכרחית כי המערער
סחר עם יושבי המכוניות בסמים. אין זו ההנחה היחידה, ובאופן עקרוני יתכנו אפשרויות נוספות, אך לשם כך דרוש שהמערער יעלה בגירסתו אותן אפשרויות ואת זאת לא עשה המערער. הוא הרחיק עצמו לחלוטין מכל אירוע הקשור בסם, ומשגירסתו המכחישה נמצאה לא אמינה לא נותרו אלא הראיות האובייקטיביות למסקנה החד משמעית המתבקשת מהן.
אשר לעונש - כאמור הוטל על המערער מאסר בפועל של שנה מצטבר לכל עונש אחר שהוטל עליו ויחד עם המאסרים האחרים יצטרך לרצות תקופת מאסר ממושכת. אעפ"כ אין לחפוף את העונשים או חלק מהם. למערער רשימה ארוכה של הרשעות קודמות בעבירות שונות, לרבות עבירות סמים, ובנסיבות הענין העונש שהוטל עליו משקף את חומרת מעשיו.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, טירקל. עו"ד רווה למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 19.12.83). ע.פ. 349/83 - אברהם צין נגד מדינת ישראל
*עבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בשורה של מעשי מרמה שבוצעו בנסיבות מחמירות ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי חופף עם העונש שהוטל בתיק זה. ביהמ"ש המחוזי ציין כי לאור האמור בתסקיר שירות המבחן ובהתחשב בעובדה שהמערער הודה בכל העובדות ועשה מאמצים להחזיר את חובותיו לקרבנות העבירה ובהתחשב בכך שרוב העבירות בוצעו בשנת 1979 יהיו המאסרים חופפים. בכתב האישום צויין לגבי חלק מהעבירות שהן בוצעו בנסיבות מחמירות ואף מפורט בכתב האישום במה מתבטאות הנסיבות המחמירות. לאחר שהמערער הודה בעובדות שבכתב האישום קיים ביהמ"ש דיון שהוקדש לטיעון המשפטי של הצדדים בשאלת קיומן של נסיבות מחמירות וביהמ"ש סיכם דעתו בהכרעת הדין כי יש להרשיע את המערער בביצוע העבירות בנסיבות מחמירות. הערעור על ההרשעה בביצוע העבירות בנסיבות מחמירות נדחה ואילו הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגורית טענה כי הרשעת המערער פגומה מאחר וביהמ"ש המחוזי לא חזר ופירט בהכרעת הדין במה רואה הוא את הנסיבות המחמירות. אכן, ההרשעה בעבירה כרוכה בקביעה כי קיימות נסיבות מחמירות, אולם, במקרה דנא פירט כתב האישום את מהות הנסיבות המחמירות והיתה הודיה בעובדות והושמע רק טיעון משפטי אשר התייחס לטענות התביעה כפי שהובאו בכתב האישום. על כן באימוצה של עמדת התביעה ע"י ביהמ"ש מבלי לשוב ולפרט את האמור בכתב האישום, אין לראות פגם המצדיק התערבותה של ערכאת הערעור. הן בעלי הדין והן בית המשפט היו ערים לענין קיום הנסיבות המחמירות לפרטיהן ולא נוצר כל קושי לבעל דין בהבנתה של הכרעת הדין, ולא יכול היה להוותר ספק מה הגירסה שאומצה ע"י ביהמ"ש המחוזי. לגוף הענין אין להתערב בקביעה כי היו נסיבות מחמירות. אשר למידת העונש - העונש שנגזר איננו חמור אם מביאים בחשבון שמדובר על מי ששב וחזר לדרך העבריינית ומי שיש לו הרשעות קודמות לרוב. אולם, בשל תקלה שסיבתה וטיבה לא הובררו הוגש כתב האישום כארבע שנים לאחר שהעבירות נתגלו. זוהי השהייה ניכרת. בתקופת הביניים לא הסתבך המערער בעבירות נוספות ועשה מאמצים לשוב לדרך הישר. ההשהייה הנ"ל, ובעיקר השינוי הלכאורי בהתנהגות המערער, צריכים לבוא לידי ביטוי במידת העונש. אי לכך תועמד תקופת המאסר בפועל על 28 חודשים.
_ (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, טירקל. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' בלהה ברג למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 21.12.83).
ע.פ. 567/83 - ישי כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (נטילת נשק שלא כדין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בגין עבירה של נטילת נשק שלא כדין נדון המערער ל- 21 חודשי מאסר שמתוכן 7 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נתקבל. ביהמ"ש העליון ציין כי הוא מתחשב בכך שהנשק שעליו מדובר הוחזר ע"י המערער במהלך החקירה תוך שעה וחצי מאז שנטל את הנשק. המעשה בוצע כשהמערער היה נתון בלחץ קשה כתוצאה מהתנכלויות כלפיו על ידי עבריינים, מעשים שהטילו עליו פחד וגרמו לו נזקים כבדים בניהול צרכניה במושב. עברו של המערער אמנם אינו נקי אך אין לו נטיה לעבריינות. הוא מפרנס את משפחתו מעבודה ויש חשש שמאסר ממושך עלול לסכן מקור פרנסה זה. בכל הנתונים יש לשנות את העונש באופן שמתוך המאסר שהוטל יהיו ארבעה חדשים מאסר בפועל ו- 17 חודשים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, גב' נתניהו. עו"ד יעקב בניטה למערערים, עוד נ. ליבנה למשיבה. 27.10.83).
ע.פ. 578/83 - דוד לנגר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת ראש עירית ירושלים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער המתין בשער הכניסה לבית העיריה בירושלים ומשהגיע ראש העיר למקום ירק המערער בפניו והשמיע כנגד ראש העיר דברי נאצה. ביהמ"ש הרשיע את המערער בתקיפת עובד ציבור והעלבתו ודן אותו לשנה אחת מאסר שמתוכה 100 ימי מאסר הם לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור טוען כי בהתחשב בהודאה בעובדות ובעברו הנקי של המערער ובמצבו המשפחתי לא מן הראוי לגזור את דינו למאסר בפועל, ולחילופין, לא צריך היה להטיל על המערער 100 ימי מאסר דווקא, שהרי אילו תקופת המאסר היתה של שלושה חדשים, כי אז ניתן היה לבקש כי המערער ירצה את עונשו בעבודות חוץ,אין להתערב בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. השופט נתן ביטוי הולם ונכון לחומרה שיש לייחס למעשה שביצע המערער. תופעה זו פוגעת באשיות החברה הישראלית כאשר אנשים רואים חירות לעצמם לנהוג באלימות, בגסות ובמעשי השפלה כדי להאבק בדרך זו בחלק אחר של החברה הפועל בדרך שאינה נראית להם. כשמדובר בעבירה כזו וכאשר הרקע למעשה אינו אישי אלא ענין שבהשקפת עולם, הרי הנסיבות האישיות הן משניות להיבט הציבורי שחייב להיות לנגד עיני ביהמ"ש. העונש צריך להיות מוחשי ומכאיב עד כדי כך שלא רק המערער אלא גם אחרים ירסנו עצמם בעתיד. לפיכך העונש ההולם הוא עונש מאסר, ולא עונש מאסר כזה שאפשר להמירו בעבודות חוץ.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד ש. מרקוס למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה.83.וו.17).
ב.ש. 1158/83 - זירד עודד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הועמד לדין בגין שלוש עיסקות סמים כאשר בשתיים מהן מכר לשוטר מוסווה חשיש ובשלישית מכר לו הרואין. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. העורר טוען כי נקלע באקראי לעיסקות הסם וכן הוא מפרט את נסיבותיו האישיות. קשה לקבל את הטיעון שמדובר בעיסקות אקראי כאשר מדובר במכירת סם משני סוגים בהזדמנויות שונות ובמרחבי זמן וכאשר התחנה לכך מצויה במוסכו של העורר. המלחמה נגד נגע הסמים, ובעיקר נגד הסוחרים בו, מחייבת מעצר עד תום ההליכים ובענייננו אף הודה העורר באישומים.
(בפני: השופט בייסקי. העורר לעצמו, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 20.12.83).
ב.ש. 1167/83 - חסן בן עווד אחמד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (נסיון לרצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בנסיון לרצח והחזקת נשק ללא היתר, כאשר ירה מתוך טנדר מספר יריות אקדח לעבר בני משפחה אחרת בכפר עיבלין. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים. הסניגור טען כי ביהמ"ש לא בדק במידה מספקת את הראיות שבידי המשטרה, כאשר ביניהן מצויות ראיות כי היריות שנורו ע"י העורר לא כוונו לעבר האנשים אלא היו אלה יריות הפחדה. כן טוען הסניגור שמדובר בעדים המשתייכים למשפחה שעמה יש לעורר סכסוך ואין לסמוך על ראיות אלה. הערר נדחה.
בשלב זה של הדיון על ביהמ"ש לבחון אם בידי התביעה ראיות לכאורה אשר אם ימצאו אמינות יספיקו כדי הרשעה. בשלב זה אין על ביהמ"ש לנתח את הראיות על פרטיהן, כגון זוית היריה וכו', עניינים אשר במהלך הבירור יקבעו לגביהם ממצאים. בין ראיות התביעה יש עדויות שזיהו את המערער כיורה בכוון האנשים ובשלב זה אין מקום להכריע בין ראיות אלה לבין אותו עד שדיבר על ירי בזוית של 45 מעלות. העורר עצמו התכחש כליל לכך שהוא ירה ואילו בבדיקת מז"פ נמצאו סימני ירי על ידיו מבלי שיתן הסבר לכך. בהתחשב במהות העבירה וחומרתה היה מוצדק לצוות על מעצר העורר עד תום ההליכים, ומה גם שיש לו הרשעות קודמות מרובות ובכללן עבירות אלימות. (בפני: השופט בייסקי. עו"ד נ. זילברשטיין לעורר, עו"ד ח. לירן למשיבה. 26.12.83). ב.ש. 1211/83 - מדינת ישראל נגד אהרון סלח ואהרון קדמי
*שחרור בערובה (התפרצות וגניבה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
שני המשיבים הואשמו בהתפרצות וגניבה. המשיב הראשון הודה בעבירות המיוחסות לו והרכוש שנגנב נמצא בחזקתו והמשיב השני נתפס במקום המעשה. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשת התביעה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים והערר על כך נתקבל.
כאמור, אחד המשיבים הודה והשני נתפס במקום המעשה, לכל אחד מהמשיבים הרשעות קודמות במספר רב, ולכאורה נתקיימו כאן כל הנסיבות המצדיקות מעצר עד תום ההליכים, הן מבחינת הראיות לכאורה, הן מבחינת חומרת העבירות, והן מבחינת עברם של המשיבים המלמדת כי קיים סיכון אם יורשו להלך חופשי. ביהמ"ש המחוזי לא הורה על מעצר המשיבים בציינו כי אין דעה אחידה וברורה של ביהמ"ש העליון בדבר מעצר כשמדובר בעבירות התפרצות. הוזכרו ע"י ביהמ"ש החלטות מסויימות בהן נאמר כי חומרת העבירה לא בהכרח תביא למעצר עד תום ההליכים המשפטיים. אין צורך לבחון במקרה הנוכחי אם אמנם קיימות דעות שונות ביחס למשמעות חומרת העבירה בלבד כדי להוות שיקול מכריע לענין המעצר. גם אם יוצאים מתוך הנחה שחומרת העבירה בלבד לא בהכרח תביא למסקנה של מעצר עד תום ההליכים, הרי כאשר לעצם המעשה החמור מתווספת העובדה שהנאשם הוא בעל עבר פלילי עשיר ומאותו סוג, גובר הסיכון כי ימשיך בכך אם יורשה להלך חופשי. הצידוק לצוות על המעצר גובר כאשר הנאשם הודה בביצוע המעשה או שהראיות נגדו הן חד משמעיות כגון שהוא נתפס בשעת מעשה. במקרים כאלה, ובמיוחד כשקיימת הודאה, ההרשעה עצמה שוב אינה מוטלת בספק, וכשמדובר בבעלי עבר פלילי עשיר הסברה היא שגורמים אלה יגברו על השיקולים האישיים שלא לגזור על העבריין מאסר בפועל. בהתחשב בכל הנסיבות מן הדין לצוות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד חסון למבקשת, עוה"ד אבירם ובר חיים למשיבים. 27.12.83).
ע.פ. 619/83 - מאיר קולה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הספקת סמים לנרקומנים ע"י רופא) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שהוא רופא טיפל טיפול גמילתי בנרקומנים והואשם כי סיפק כמויות של אדולן בלא שהיה צידוק רפואי לכך. ביהמ"ש הרשיעו בהספקת סם מסוכן ודן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה.
המערער הודה בעובדות ואף סייע בידי המשטרה לסיומה המוצלח של החקירה וכן אין לו עבר פלילי. הסניגור העלה נסיבות אלה וכן את מצב בריאותו של המערער שהוא קשה והסבל שעבר עליו ועל משפחתו. כן עמד על כך שהחלו הליכים מינהליים במשרד הבריאות נגד המערער וקיים חשש שיאבד את רשיונו. למרות כל הנ"ל אין להתערב במידת העונש. ביהמ"ש כבר לקח בחשבון את כל השיקולים לקולא ועל כן לא מוצה הדין עם המערער. השיקול העיקרי של המדיניות העונשית בענין שבפנינו הוא בהרתעתם של עבריינים פוטנציאליים שלא יתפתו ללכת בדרך בה הלך המערער. החברה העמידה רופא במצב של אמון ונתנה בידיו כוחות גדולים והיא מצפה שהשימוש בכוחות אלה ייעשה תוך שמירה על ההגינות הרפואית. בקריטריונים אלה לא עמד המערער ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים:ברק, ש. לוין, טירקל. עו"ד י. שמש למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 19.12.83).
ע.פ. 695/83 - אברהם פריבוס נגד מדינת ישראל
*משיכת שיקים ללא כיסוי וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי נתן 24 שיקים בסכום כולל של כ- 335,000 ל"י בחודשים יולי אוגוסט 1979 ולא היה להם כיסוי. כל השיקים ניתנו לנפרע אחד תמורת סחורות. המערער הורשע במשיכת שיקים ללא כיסוי בנסיבות מחמירות ונדון לשנה אחת מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה בנסיבות מחמירות ועל חומרת העונש נדחה. לשאלה אם העבירה היתה מלווה בנסיבות מחמירות או לאו - כאמור ניתנו כל השיקים לנפרע אחד תמורת סחורות והמתלונן נקלע, או לפחות עלול היה להקלע, לקשיים כלכליים ניכרים. די בעובדה זו, כשלמערער אין יסוד סביר להאמין שחובה על הבנק לכבד שיקים אלה, כדי להוות נסיבות מחמירות. אשר לעונש - אין הוא חמור אלא הוא קל על פניו. ניתן להצדיק את קלותו על רקע ההתחשבות בנסיבות האישיות של המערער ובעיקר במצב בריאותו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, ברק, ש. לוין. עו"ד באיער למערער, עו"ד טפיירו למשיבה. 14.12.83). בג"צ 541/83 - ואליד עחלי ואח' נגד הממונה על מחוז ירושלים
*סגירת דו שבועון בשפה הערבית בירושלים (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
מאז 1978 מוצא לאור בירושלים דו שבועון בשפה הערבית בשם "אל-שראע". ב- 1980 מת בעליו של העתון והבעלות עברה לאחיו, העותר. מאז התרחבה תפוצת העתון. בהתאם לתקנות ההגנה ניתן רשיון לעתון והעותרים מקפידים להגיש לצנזורה את החומר העומד להתפרסם. ביוני 1983 הודיע המשיב לעותר כי עפ"י מידע שנמסר לו, משמש העתון כלי ביטוי של ארגון המחבלים "החזית העממית" ולפיכך שוקל המשיב את סגירת העתון. העותר הכחיש זאת בו במקום. לאחר מכן החליט המשיב לבטל את רשיון העתון והעתירה נדחתה.
המשיב ציין בתצהיר תשובה לעתירה כי לפי מידע של שירות הבטחון הכללי משמש העתון כלי ביטוי של "החזית העממית", וכן עיין המשיב בחוות דעתו של היועץ לענייני ערבים באיזור יהודה ושומרון ועל יסוד שני אלה הגיע למסקנה כי
העתון משמש כלי ביטוי לארגון הנ"ל. צורף לתשובה תצהירו של איש שרות הבטחון בשם "יוני" בדבר המידע ש"החזית העממית" משתמשת בעתון ככלי ביטוי שלה וצויין כי מגמת ארגוני החבלה היא להשתמש בעתונות הערבית בירושלים ככלי ביטוי שלהם והם הצליחו בכך באשר לעתון הנדון. כן צויין כי החלפת חברי מערכת העתון לא תשנה את המצב. הוגשה תעודת שר הבטחון כי החומר הנוגע לענין הוא חסוי, והעותרים ביקשו שבג"צ יורה להראות להם את החומר. בג"צ החליט כי החומר יוצג בפניו לעיון ולאחר שעיין בו קבע כי לאור רגישות מקורות המידע אין זה מן הראוי לגלותם לעותרים.
לגופו של ענין החליט בג"צ כי אין להתערב בהחלטת המשיב לבטל את הרשיון. אכן, לא די בכך שהמשיב סבור מבחינתו הסובייקטיבית שהעתון הוא כלי ביטוי של הארגון, אלא צריך שהדבר יהיה מעוגן בראיות, וכי המסקנה נתקבלה בצורה סבירה. זאת ועוד, משנתן הממונה נימוקים להחלטתו, הרי נימוקים אלה נתונים לבקורת שיפוטית, כמו כל שיקול דעת מינהלי אחר. נמצא כי גדר המחלוקת היא אם מהחומר שהיה בידי המשיב יכול היה להגיע למסקנתו האמורה והתשובה היא חיובית. מחומר הראיות עולה שהעתון משמש כלי ביטוי לחזית העממית. לא תוכן הפרסומים בעתון הוא הבסיס להחלטה, אלא היותו של העתון כלי ביטוי של ארגון מחבלים. על כן, עצם העובדה שהצנזורה הצבאית אישרה את הפרסומים אינה מעלה ואינה מורידה. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, ברק, י. כהן. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. רונן לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיב. 28.12.83).
ב.ש. 1181/83- מדינת ישראל נגד פלונים
*שחרור בערובה (מעשה סדום)
(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה). שני המשיבים, שהם קטינים, הואשמו בביצוע מעשה סדום במתלונן והתנהגות באלימות כלפיו וזאת בהיותם שרויים ביחד עם המתלונן בתא בבית המעצר ובנוכחות עצורים אחרים. ביהמ"ש הורה על שחרור המשיבים בערובה באשר לא שוכנע כי יש צורך לעצרם עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור טוען כי אין ראיות לכאורה נגד המשיבים בעבירות של מעשה סדום או בסחיטה בכח ולכל היותר יש נגדם ראיות על מעשה מגונה בכח. אין חשיבות לענין זה שכן אפילו היה מדובר בעבירות כהגדרתן בכתב האשום אין טעם לעצור את המשיבים עד תום ההליכים.
אכן חומרת המעשים היא גדולה והצורך בהרתעתם של עצורים אחרים הוא רב, ובמיוחד העצורים שהיו נוכחים בעת מעשה, אך כל אלה חשובים ויקבלו את משקלם הראוי אם וכאשר יגזר דינם של המשיבים. מטרתו של המעצר איננה הטלת עונש מראש אלא להגן על הציבור ולמנוע מהעבריין לחזור על מעשיו וכן להפיג חשש של השפעה על עדים או אי התיצבות למשפט. בענייננו אין אף אחת מהסיבות הנ"ל. השיקול המרכזי הוא אם יש טעם ואם תושג מטרה כלשהי על ידי המשך מעצרם של המשיבים. מדובר בעבירות שצומחות על רקע תנאי המעצר, אין למשיבים עבר פלילי בעבירות מסוג זה, לא הונח יסוד לחשש שהם ימשיכו לבצע עבירות מסוג זה גם מחוץ לבית המעצר, ודווקא המשך החזקתם במעצר יגביר את החשש לביצוע עבירות חוזרות מסוג זה. בנסיבות בהן בוצעו העבירות לא ישיג מעצר המשיבים מטרה מועילה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' לוי למבקשת, עו"ד מיכאל אסולין למשיבים. 18.12.83).