ע.א. 753/82 - פלונית נגד פלוני
*פירוק שיתוף בדירה הרשומה על שם שני בני הזוג.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק ע.א. 124/80 - הערעור נתקבל)
המערערת והמשיב שהם אשה ובעלה מסוכסכים ביניהם ובשנת 1976, "לאחר שהחיים בבית הפכו לגיהנום... וכוחותיה הנפשיים לא עמדו לה עוד להמשיך בסכסוכים המתמידים עם בעלה" - כלשון בימ"ש השלום - עזבה המערערת עם ילדיהם של בני הזוג את הדירה שבבעלותם המשותפת. המשיב ממשיך להתגורר בדירה. בשנת 1979 הגישה המערערת תביעה לפירוק השיתוף בדירה בדרך מכירתה. בימ"ש השלום הורה לפרק את השיתוף ע"י מכירתה כתפוסה ע"י הצדדים. כן קבע כי פדיון המכירה יחולק בין בעלי הדין בחלקים שווים, ומלבד חלקה זה תהיה המערערת זכאית לקבל סכום נוסף כדי מחצית דמי המפתח שהיו משתלמים לדייר שגר בדירה. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי וכאן הוחלט להשאיר על כנה את ההחלטה בדבר פירוק השיתוף בדירה בדרך מכירתה כתפוסה, אך זאת מחמת החזקתו של המשיב בלבד. ביהמ"ש המחוזי קבע שפדיון המכירה יחולק בין בעלי הדין בחלקים שווים ושלל את זכות המערערת לקבל סכום נוסף כחלקה בשווי דמי המפתח. המערערת טוענת כי יש למכור את הדירה כפנויה ולחילופין יש להשאיר על כנו את את פסק דינו של בימ"ש השלום והמשיב בערעור נגדי טוען שאין לצוות על פירוק השיתוף ולחילופין שיש לקיים את פסק דינו של ביהמ"שהמחוזי.
א. לטענת הבעל שאין לפרק את השיתוף בדירה - אמנם הוא העלה בכתב הגנתו בבימ"ש השלום טענה זו, אך בסיכומי הטענות זנח את הטענה ובשל כך לא נדונה ע"י הערכאות הקודמות. עתה טוען פרקליטו כי לא ויתר על התנגדותו ואף חזר והעלה אותה לפני ביהמ"ש המחוזי, אך בסיכומי טענותיו של מי שייצג את הבעל בבימ"ש השלום אין כל התנגדות לפירוק השיתוף אם כי אין בהם ויתור מפורש על ההתנגדות לפירוק. בבואו למנות את הסעדים שבהם הוא חפץ ביקש ב"כ הבעל דאז כי הדירה תמכר ופירט את הסעדים הנלווים לכך. בכך סתם את הגולל על התנגדותו לפירוק השיתוף ולא היה בהבאתה מחדש בפני ביהמ"ש המחוזי כדי להחיותה.
ב. גם לגופו של ענין אין להתנגדות לפירוק השיתוף על מה שתסמוך. ב"כ הבעל טוען כי הבעל היה פסול דין בעת הדיון ובימ"ש השלום לא היה ער לכך ומכל מקום ראוי היה לביהמ"ש להביא זאת בחשבון שיקוליו בבואו להחליט על מכירת הדירה. ברם, אין צורך לעמוד על כל השאלות המשפטיות שמעורר מצב כזה, מכיון שלמשיב היה אפוטרופוס שמינה עו"ד לייצגו בדיונים בערכאות הקודמות. אכן שאלה היא אם רשאי ביהמ"ש, בבואו לצוות על פירוק שיתוף בדירה של בני זוג, להביא בחשבון שיקוליו שאחד מהם אינו מסוגל לדאוג לענייניו, או הסיכוי להשכין שלום ביניהם שגם עליו הצביע ב"כ הבעל. בענייננו לא הובאה בפני בימ"ש השלום כל ראיה ואף לא נטענה כל טענה המעידה על מצב עובדתי מסויים של הבעל שיש בו טעם כלשהו למנוע את פירוק השיתוף ועצם העובדה, שבימ"ש קבע כי הוא פסול דין לא די בה. אשר לסיכוי כי השלום יחזור לשכון בין בני הזוג הרי מלמדת הפרשה העכורה והמתמשכת של הנישואין האומללים שלא מניעתו של הפירוק היא שתקרב את הקרובים שהתרחקו. לפיכך אפשר להניח לשאלות העקרוניות שתבוא שעתן.
ג. נמצא שיש לפרק את השיתוף בדירה בדרך מכירתה והשאלה היא אם תעמוד לבעלי הדין בעת המכירה הגנת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר שלפיו "החזיק אדם בנכס כשהוא בעליו... או אחד הבעלים... ופקע זכותו בנכס... מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה... יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס...". התשובה לשאלה אם חלה הגנת הסעיף
משיבה ממילא גם לשאלה אם יש למכור את הדירה כתפוסה או כפנויה.
ד. נקודת המוצא של ביהמ"ש המחוזי היתה כי המושג "דירה תפוסה" אינו מושג משפטי אלא כלכלי. לדעתו משקף מושג זה את ערכה האמיתי של הדירה ולפיכך אפילו תפוסה היא שלא כדין בידי מסיג גבול ולא בידי מי שהגנת החוק עומדת לו יש למכור את הדירה כ"תפוסה". בכך לא צדק. קביעתו של ביהמ"ש כי הדירה "תפוסה" או "פנויה" אינה אישור בדבר מצבה של הדירה למעשה, אלא בדבר מצבה להלכה. בקביעה זו של ביהמ"ש גלומה בעצם הצהרה בדבר זכות המחזיקים בדירה אם היא באה מכח הדין או מכח הזרוע ואין בה תיאור של מצב עובדתי או הערכה כלכלית.
ה. הקושי נעוץ בפירוש משמעותה של אותה "החזקה" שבה מדובר בסעיף 33 לחוק הגנת הדייר, מקום שדברים אמורים ביותר מבעלים אחד. לענין זה נפסק בעקביות שהחזקתו של אחד הבעלים פורשת עליו את כנפי הגנתו של הסעיף הנ"ל כאשר היא החזקה ייחודית כדין, לאמור, בהסכמת יתר השותפים. אשר לטיב אותה "הסכמה" של יתר השותפים - במקרה אחד שנדון בביהמ"ש העליון, תפס אחד השותפים חזקה ייחודית בניגוד לרצון השותף או השותפים האחרים ונפסק שם כי תרופתם של האחרונים היא לבקש מתן צו לחזקה משותפת של כל השותפים בנכס; ובמקרה אחר של בני זוג שבו עזבה האשה עם אחד הילדים את הדירה שבבעלות המשותפת בשל אלימותו של הבעל כלפיה, ראה ביהמ"ש הסכמת האשה בכך שלא הגבילה במאומה את שימושו של הבעל בדירה וכן בכך שלא ביקשה צו לחזקה משותפת עם המשיב. תמציתה של ההלכה האמורה היא שרואים בחוסר מעש, וביתר דיוק בחוסר מעש משפטי, הסכמה שבשתיקה העושה את החזקתו של המחזיק, ואפילו תפס חזקה באלימות, החזקה כדין על כל הנובע מכך. הלכה זו אין עוד לקיימה.
בהלכות מאוחרות סטה ביהמ"ש מדרכה של הלכה זו והיא כבר עתה בגדר הלכה שאין מורין עוד כמוה. לענין זה נראה שההחזקה תחשב כדין רק אם הסכמת בני הזוג היא פוזיטיבית, לאמור, אם ניתן להסיק מן העובדות כוונה של בן הזוג להסכים לה, וזאת בין אם הובעה הכוונה במפורש ובין אם התנהגותו "מדברת" בשפה חד משמעית.
ו. מסכת העובדות שלפנינו מחייבת את המסקנה שלא היתה הסכמה מצדה של המערערת להחזקתו הייחודית של הבעל ובאין הסכמה אין החזקה כדין ובהעדרה של זאת אין הגנת הסעיף הנ"ל פרושה על המשיב. כיון שכך דינה של הדירה להמכר כפנויה.
השופט אלון:
המונח "החזיק אדם בנכס כשהוא בעליו...", לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, פירושו החזקה ייחודית כדין, וכאשר מדובר בנכס משותף החזקה ייחודית בהסכמת השותפים. הצורך בהסכמת השותפים קיים לגבי כל שותפות שהיא בנכס, אך טיבה של ההסכמה הדרושה שונה הוא בשותפים בדירה שהם בני זוג מבשותפים רגילים. בשותפות כלכלית רגילה, הנמדדת לפי שיקולי רווח ותועלת כלכליים, ניתן להסיק מאי הבעת התנגדות מצד שותף אחד להחזקתו הבלעדית של שותפו משום הסכמה להחזקתו של הלה בנכס. לעומת זאת בשותפות בדירה של בני זוג, בה השותפות אינה כלכלית גרידא אלא כרוכה בחיי יום יום משותפים, אין להסיק מעצם עזיבת החזקה בדירה על ידי בן הזוג משום הסכמה להחזקתו הבלעדית בדירה של בן הזוג השני. עזיבת בן הזוג ניתנת להסבר על רקע של חוסר אפשרות לחיים בצוותא בדירה משותפת בגלל אלימותו של בן הזוג האחר, או משום שפסו כוחותיו הנפשיים של בן הזוג האחד לדור בכפיפה אחת עם בן הזוג השני, גם כאשר הוכחת הגורם לכך, היינו בגלל מי משני בני הזוג אירע כך, אינה חד משמעית. ההסכמה הדרושה במקרה של שותפות בני זוג צריך שתהא פוזיטיבית, היינו שניתן להסיק באופן
פוזיטיבי מהתנהגות-בן הזוג, שעזיבתו אינה משום שנמלט מהחיים בצוותא, אלא משום שהוא מוותר על זכותו בהחזקת בדירה.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד י. דובר למערערת, עו"ד י. רובין למשיב. 11.12.83).
ע.א. 419/82 - משה אלקיים נגד אביבה אלקיים ואח'
*חיוב הבעל במזונות האשה כאשר זו הרחיקה אותו מהבית עקב זכות הקנין שלה בדירה.(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק מ.א. 1134/81 - הערעורים נדחו בעיקרם).
המערער הוא בעלה של המשיבה הראשונה ואביה של המשיבה השניה שהיא ילידת 1975. המשיבות תבעו מזונות מהמערער וכן תבעה האשה הרחקת הבעל מהבית, בהתחשב בזכותה וזכות הילדה למגורים שלוים. כן הגישה נגדו תביעת פינוי בבימ"ש השלום בהתבסס על זכות הקנין שלה שכן הדירה שייכת לה. ביהמ"ש המחוזי נתן תחילה צו מניעה זמני שהרחיק את הבעל מהבית, אך לאחר 5 חדשים ביטל את הצו בקבעו שיתכן שהבעל למד לקח ולא יפר את שלוות המשיבות. בינתיים גם ניתן צו פינוי נגד הבעל ע"י בימ"ש השלום. אשר לסכום המזונות, קבע ביהמ"ש המחוזי כי בעת הגשת התביעה נזקקו המשיבות ל- 5535 שקלים לחודש כהוצאות חדשיות. מסכום זה נוכו 935 שקלים הוצאות החזקת הדירה, באשר האשה הוציאה את הבעל מהדירה על פי זכות הקנין שלה. ביהמ"ש הפחית סכום נוסף בהתחשב בהכנסתו הנמוכה של הבעל ובהכנסות האשה מעבודתה ומביטוח לאומי. בסיכומו של דבר קבע כי הבעל ישלם לאשה 3750 שקל לחודש צמוד למדד שיעודכן אחת ל- 3 חדשים מיום הגשת התביעה. הבעל ערער על חיובו לשאת במזונות האשה וגובה סכום המזונות והאשה ערערה גם היא על שעור המזונות ועל ביטול צו המניעה הזמני נגד כניסת הבעל לדירה.
א. באשר לערעור האשה על ביטול צו המניעה הזמני - בעת שניתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי היה קיים פס"ד של פינוי נגד הבעל והוא לא התגורר בדירה. במצב עניינים זה לא היה צורך בצו מניעה של ביהמ"ש המחוזי. צו כזה מיועד להבטיח מדור שליו, אך דבר זה כבר הובטח ע"י צו הפינוי בתוקף זכות הקנין של האשה.
ב. בהחלטת ביהמ"ש המחוזי הממצאים העובדתיים אינם חד משמעיים לטובת המבקש. השופט לא שלל את חוות הדעת הפסיכולוגית כי בהתחשב במצב הנפשי של הילדה מוטב שהבעל לא יחזור לדירה. אלא השופט היה בדעה כי תקופת "ההגלייה" מהבית במשך 5 חדשים תביא את הבעל לידי מסקנה שיש לנהוג בבית בדרכי נועם, גם אם בני הזוג עומדים בפני גירושין. טענות המערער בדבר התנהגותו הטובה נדחו ע"י ביהמ"ש כמחוסרות יסוד.
ג. העולה מן האמור, כי אין לקבל את טענת הבעל שהוא פטור ממזונות האשה, באשר היא מונעת ממנו לגור יחד אתה ולחדש את הקשר האישי, וזאת בתוקף זכות הקנין שלה על הדירה ועל אף ביטול הצו הזמני ע"י ביהמ"ש המחוזי. הוא טוען כי האשה הודיעה שאין היא רוצה בשלום בית ואילו הוא רוצה להתפייס. ברם, ביהמ"ש המחוזי הביע ספקות אם נכונים דברי הבעל שרצונו בשלום בית וביטל את צו המניעה בנימוק שיש להניח כי הבעל למד לקח. ביהמ"ש לא דחה לחלוטין את טענות האשה שהתנהגות הבעל
הצדיקה הרחקתו הזמנית מהדירה. במצב עניינים זה אין לקבוע שהאשה היא מורדת, או מעין מורדת ולשלול ממנה את מזונותיה.
ד. באשר לסכום המזונות - בהתחשב בהכנסות הבעל בתקופה הרלבנטית שהסתכמו בכ- 4500 שקל ובהכנסות האשה, וכן כי לא הוכח שהבעל יכול להתפרנס יותר ממה שהתפרנס, וכי הוא הורחק מהדירה ויש לו הוצאות למגורים, יש להפחית במידת מה את סכום המזונות ולהעמידו על 3,000 שקל לחודש צמוד למדד מיום הגשת התביעה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד ציון סמוכה למערער, עו"ד אילן שילה למשיבה. 24.11.83).
ב.ש. 1208/83 - מדינת ישראל נגד אלברט אלקיים ויעקב ג'ינו
*שחרור בערובה (הדחה בחקירה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
בדירתו של המתלונן אירעה התפרצות וגניבה והפורץ נראה יוצא מחלון הדירה וזוהה ע"י המתלונן. המשיבים באו למתלונן והבטיחו לו כי השלל שנגנב יוחזר אם לא יזהה את הפורץ. מבחינת החומר שבידי התביעה אין חולקין כי המשיבים נפגשו עם המתלונן וביקשו ממנו שלא לזהות את הפורץ. ביהמ"ש סרב לעצור את המשיבים עד תום ההליכים והערר על כך נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי סבר כי מאחר ולא הובאה ראיה שהמתלונן הוזמן לעריכת מסדר זיהוי הרי שאין לומר כי הודח שלא לבצע את הזיהוי כשנתבקש שלא לזהות את הפורץ. השופט נתפס בכך לכלל טעות. בשלב החקירה ולצורך העבירה של הדחה בחקירה אין חשיבות אם המתלונן הוזמן לעריכת מסדר זיהוי ומישהו ניסה להניאו מזיהוי, או כי הנסיון להניא מזיהוי נעשה באורח כללי, בין במסדר זיהוי ובין בעת מתן העדות בבימ"ש או אחרת. כשמצויה ראיה לכאורה כי המשיבים ניסו לגרום לכך שאדם שבכוחו לזהות חשוד, כפי שמסר בהודעה במשטרה, לא יעשה כן, הרי מצוי הדבר בתחום העבירה של הדחה בחקירה. המשיבים הבטיחו למתלונן כי אם ימנע מזיהוי יוחזר לו שלל הפריצה ואין שוני בדבר אם הנסיון להדיח מלווה בהבטחה או באיום.
אשר לחומרת העבירה - מדובר בעבירה שיש בה כדי לפגוע ולחתור תחת אושיות המשפט ומבחינת חומרת העבירה יש צידוק לעצור את המשיבים עד תום ההליכים, מה עוד ולכל אחד מהם רשימת הרשעות קודמות לא מבוטלת. במקרה הנוכחי נמצאים המתלונן ובני משפחתו בפחד מתמיד ולעתים נדרש אומץ לב אזרחי רב, כדי שהאזרח יוכל לעמוד נגד נסיונות כאלה. החשש כי המשיבים ימשיכו בנסיונם אם יורשו להלך חופשי, לאחר שכבר הוכיחו את כוונתם במעשה שעשו כלפי המתלונן, קיים גם כעת ויש צידוק לצוות על מעצר המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד בלטמן למבקשת, המשיב הראשון לעצמו, עו"ד חצרוני למשיב השני. 27.12.83).
ב.ש. 1188/83 - מדינת ישראל נגד ירמיהו עמוס
*שחרור בערובה התפרצות והעדר ראיות מספיקות (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
העורר הואשם כי בערב יום הכיפורים פרץ לבית מלון בבני ברק וגנב מכספות האורחים סכום המגיע כדי 700,000 דולר. המשתתף האחר בעבירה לא נתפס וכן לא נתפס השלל. התביעה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים אך ביהמ"ש סרב, באשר סבר כי החומר שבידי התביעה, אם כי יש בו מבחינה פורמלית משפטית משום הוכחה לכאורה, אינו נראה על פניו משכנע. הערר נדחה. בשלב המעצר אין ביהמ"ש בוחן את שאלת מהימנות העדים ובקורתו מוגבלת לבחינת המאזן הכולל של הראיות על מנת להווכח אם די בו לכאורה לבסס את גירסת התביעה. במאזן זה יש לראות לא רק את הראיות שבכוחן להרשיע אלא גם לשקול מה מידת סבירותה של גירסת התביעה ואם אין היא מופרכת אף ללא בחינת מהימנות העדים, ע"י הראיות הסותרות, וכל זאת לא תוך התייחסות פורמלית בלבד לאמור בעדויות, אלא תוך התייחסות למקורן, לאישיותו של העד, לזיקתו לחשוד ולכל נתון אחר שיש בו כדי להשליך על
המשקל הלכאורי של הראיות. כגון מידת ההגיון הפנימי שלהן. כשבודקים את החומר במקרה דנן המסקנה היא שחומר הראיות לכאורה הינו קלוש ואינו מצדיק את המעצר. העילה העיקרית לערר היא חומרתה של העבירה. היסוד לעילה הנוספת, שהיה נסיון להשפיע על עדים, לא הוכח בצורה מספקת. גם הנמוק של חשש לאי התיצבות למשפט אינו בר משקל. העובדה שחשוד אחר לא נתפש והרכוש הגנוב לא אותר אינה מצדיקה, במצב הראיות לכאורה הקיים, להמשיך להחזיק את המשיב במעצר עד תום ההליכים. אכן חומרת העבירה כשלעצמה יכולה להצדיק לעתים את מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, כך הדבר כשהחומרה עצמה מצביעה על היותו של הנאשם מסוכן לצבור, או כשקיים לכך שקול אחר של אינטרס צבורי כגון שנאשם שעבר עבירה תוך ביצוע תפקיד צבורי לא יורשה להתהלך חופשי עד לבירור דינו. ברם כשהחומרה היא העילה היחידה, מן הראוי שחומר הראיות לכאורה יהיה מוצק ואיתן יותר מהראיות שבתיק זה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד טל למבקשת, עו"ד יפתח למשיב. 20.12.83).
בג"צ 351/83 - דר' אוריאל ירקוני נגד ראש המועצה המקומית יהוד ואח'
*רשיון למרפאה לכלבים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר הינו רופא וטרינר ומקיים בביתו, בתחומי המועצה המקומית יהוד, מרפאה לבעלי חיים, אליה מובאות חיות לבדיקה ולטיפול מבלי לשהות שם מעבר לכך. המועצה המקומית הוציאה צו סגירה מינהלי נגד המרפאה בהסתמכה על שני טעמים: האחד מעוגן בהוראות חוק רישוי עסקים ובהנחה שהעותר זקוק לרשיון לפי חוק זה ולא קיבל רשיון כזה; השני מעוגן בהוראות חוק התכנון והבניה והטענה היא שהאיזור הוא איזור מגורים והקמת המרפאה הוא שימוש חורג. נגד צו זה הוגשה עתירת העותר. כן עתר העותר נגד הוטרינר של המועצה וזאת באשר נמנע ממנו לתת חיסון לכלבים. העתירה נתקבלה הן באשר לצו סגירה מינהלי והן באשר להיתר חיסון כלבים.
אשר לחוק רישוי עסקים - טענת המשיב היא כי אין לפתוח מרפאה אלא אם הוענק לבעל המרפאה רשיון כאמור בסעיף 4 לחוק רישוי עסקים. עפ"י החוק רשאי שר הפנים בהתייעצות עם שר הבריאות לקבוע בצו את העסקים טעוני הרישוי והוצא צו שלפיו טעון רישוי עסק לבעלי חיים היינו "בית הארחה, בית חולים...". בית הארחה הוא עפ"י משמעותו הלשונית הרגילה, על פיה יש לבחון כל מונח אם לא הובאה בחיקוק הגדרה אחרת, מקום המשמש להלנתם והגנתם של בעלי חיים ולענין זה אין לאבחן בין בית הארחה המשמש בני אדם לבית הארחה המשמש בעלי חיים. מכאן כי מקום שאליו מובאות חיות רק כדי להבדק מבלי שמשהים אותן במקום איננו יכול להחשב כבית הארחה. אשר לשאלה אם ניתן לראות במרפאה "בית חולים" - הצו איננו מביא הגדרה של המונח "בית חולים" ועל כן יש לפרשו עפ"י משמעותו הלשונית הרגילה, היינו עפ"י הדרך בה משתמשים בו בני אדם. עפ"י אמת מידה זו מתייחס בית חולים למקום בו מאשפזים. מכאן כי אין לומר שהמרפאה הנדונה טעונה רישוי עפ"י חוק רישוי עסקים.
אשר להיתר לפי חוק התכנון והבניה - לטענת המשיב יוחד האיזור למגורים ועל כן הקמת מרפאה היא בגדר שימוש חורג. טענה זו של המשיב מקנה לועדה המקומית או ליועץ המשפטי את הסמכות לפתוח בהליכים משפטיים נגד העותר, אך אין בה כדי להקנות סמכות להוציא צו סגירה מינהלי. לפיכך יש לעשות את הצו החלטי בכל הנוגע להוצאת צו סגירה מינהלי.
אשר להרשאת העותר לתת חיסונים נגד מחלת הכלבת - עפ"י פקודת הכלבת פרסם שר החקלאות הוראות ולפיהן לא יבצע אדם חיסון נגד כלבת אלא אם הוא,
בין היתר, רופא וטרינר ממשלתי או מחסן מורשה. מחסן מורשה הוא רופא וטרינרי שקיבל הסכמת פקיד מוסמך לבצע חיסונים, והפקיד המוסמך טוען כי די ברופאים הרשמיים במקום הישוב הנ"ל כדי לטפל בכל בעיות החיסון המתעוררות בישוב. מתשובה זו עולה כי רופא פרטי לא יורשה לעסוק בחיסון אלא אם הוטרינר של הרשות הציבורית אינו יכול להשתלט על כמות העבודה, ואולם נימוק זה איננו מצוי בתחום סמכותו של מתקין התקנות ולפיכך אין למנוע מן העותר לבצע חיסונים כמבוקשו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד רוזנווטר לעותר, עו"ד ימיני למשיבים. 11.12.83).
בג"צ 546/83 - יסקולקה שלמה נגד שר הבטחון ואח'
*הטבות לנכי צה"ל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
עניינה של העתירה, הטבות הניתנות לנכי צה"ל שלא מכח הדין. בהוראות נוהל של אגף השיקום במשרד הבטחון נקבע כי ההטבות ישולמו מיום קביעת דרגת הנכות ע"י הועדה הרפואית ובכל מקרה לא מוקדם משנת התקציב האחרונה. טענת העותר היא כי יש לקבוע את התשלום לפחות מתאריך הגשת התביעה. העתירה נדחתה. המשיבים נהגו כלפי העותר בהתאם להוראות בכל הנוגע להטבות לפנים משורת הדין ואין לקבל את הטענהשצריך להקדים את התשלום מעבר למה שנקבע בהוראות הנוהל. אין פגם בהוראה הנ"ל, והדעת נותנת שחישובי תקציב העלו שהתשלומים לגבי העבר, היינו לגבי תקופה שקדמה לשנת התקציב האחרונה, יערימו קשיים שיש למונעם. בשאלות מסוג זה אין דרכו של בג"צ להתערב.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. עו"ד לוריא לעותר, עו"ד מזוז למשיבים. 19.12.83).
ע.פ. 633/83 - שמעיה אנג'ל ואח' נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
המערערים עומדים לדין בביהמ"ש המחוזי בתל אביב באשמת רצח ולטענתם התנהל הדיון מתחילתו תוך סטיה מסדרי הדין בשל כך שהתביעה לא מסרה למערערים חלק מחומר החקירה של התביעה. לטענת המערערים סטיה זו פגעה ביכולתם לנהל את הגנתם וגרמה לעיוות דין שאין אפשרות לתקנו. על כן ביקשו שביהמ"ש יפסול את עצמו ומשסרב הגישו ערעור על כך לביהמ"ש העליון. הערעור נדחה.
נאשם הרוצה לבקש מביהמ"ש שיפסול את עצמו יכול להעלות בקשתו הן לפני הדין בתחילת המשפט והן במהלכו אם חלו אירועים אשר לדעת הנאשם מצדיקים את טענת הפסלות. זאת כאשר הטענה מועלית מיד לאחר שנודעה לבעל הדין עילת הפסלות. העילות שבעטיין רשאי בעל דין לבקש שהשופט יפסול את עצמו אינן מפורטת בתקנות, אלא הן תולדה של הפסיקה ומטרתן העיקרית היא מניעתו של משוא פנים שמקורו בדעה קדומה או בניגוד אינטרסים. זכותו של הנאשם היא כי דינו יוכרע ע"י שופט חסר פניות שאזנו קשובה לכל טענה וכי גורלו לא יחרץ ע"י מי שגיבש את דעתו מראש. על השופט להמנע מגיבוש דעה סופית לפני ששקל את כל הראיות, ועליו גם להמנע מהבעת דעה שיש בה, מבחינת מראית פני הדברים כדי ליצור את הרושם שכבר סיכם דעתו וכי על כן אין ערך ומשקל למאמציו של בעל הדין להאיר באור אחר את הראיות שהושמעו כבר. חשד או חשש בלבד שמא לוקה השופט במשוא פנים אין די בו כדי להצדיק פסילתו וביהמ"ש יטה להענות לבקשה של פסילה רק אם קיימת אפשרות ממשית שאכן דבק רבב במי שיושב על מדין. לא רגיעותו הסובייקטיבית המיוחדת של הנאשם היא הקובעת, אלא השאלה אם הוכחה
מבחינה אובייקטיבית אפשרות ממשית של משוא פנים בניהול המשפט. במקרה שלפנינו הטענה היא שהתביעה הסתירה חומר שחייבת היתה לגלות ועקב כך לקתה הצגת עמדת הסניגוריה ויש להניח שביהמ"ש הושפע מכך לרעה. בינתיים הסכימה התביעה למסור לסניגוריה את כל החומר וביהמ"ש ציין כי ירשה לסניגוריה לחקור מחדש עדים שהעידו כדי להציג להם שאלות הקשורות לחומר הנוסף. בנסיבות אלה אין מקום לטענת הפסילה.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ד. יפתח למערערים, עו"ד אחיטוב למשיבה. 14.11.83)
ע.פ. 654/83 - סמי סולטן נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער ביקש מביהמ"ש המחוזי, הדן בעניינו, כי יפסול את עצמו מאחר ולדעת המערער נקט השופט עמדה לגוף הענין טרם בשל הענין לכך. טענת הסניגור היא כי בעת שהשופט דן בבקשתו להפריד את הדיון בין המערער לבין נאשמים אחרים, ציין השופט כי אינו רואה מקום לקבל את הטענה הצפויה של המערער שלפיה אין עליו להשיב על האשמה. לדעת הסניגור היתה בכך נקיטת עמדה בטרם עת המצביעה על משוא פנים שיש בו כדי לפסול את השופט מן היכולת להמשיך בדיון. ביהמ"ש דחה את הבקשה והערעור נדחה.
דברי ביהמ"ש המחוזי נאמרו בעקבות בקשת הסניגור שהדיון בעניינו של המערער יופרד מעניינם של יתר הנאשמים. שלב הדיונים בו מחליט ביהמ"ש אם יש להשיב לאשמה, אוזכר עוד לפני כן ע"י שופט ביהמ"ש העליון שדן בעררו של המערער נגד מעצרו, וגם מטענותיו של הסניגור בביהמ"ש המחוזי לענין ההפרדה ניתן היה ללמוד כי ענין ההפרדה כרוך בדרך זו או אחרת בהכרעתו הצפויה של ביהמ"ש כאשר תועלה הטענה שאין להשיב לאשמה. ביהמ"ש היה ער לכך שהתביעה עומדת להשמיע עוד 17 עדים והוא חשש מפני האפשרות שיהיה צורך להשמיע עדים אלה פעמיים אם יופרד הדיון. מטעם זה בלבד נקט עמדה בשאלה אם בשלה הכרעתו כלפי טענה לפיה אין להשיב לאשמה או שצריך לחכות עד תום השמעת עדי התביעה. כפי שעולה מן ההחלטה של ביהמ"ש הוא לא היה מוכן לגבש דעתו בענין זה כבר עתה אלא בבוא השעה עם סיום עדי התביעה.
אין לפסול שופט אלא אם כן יש חשש ממשי של משוא פנים ומערכת נסיבות כגון זו הפוסלת את השופט איננה קמה בשל כל התבטאות שיש בה משום נקיטת עמדה לנושא העומד לדיון, כאשר הדבר מתחייב מאופיו של הנושא הדיוני הפרוס בפני ביהמ"ש. כך לא יפסול עצמו ביהמ"ש בשל כך שהוא מתייחס בהחלטתו במשפט זוטא לאמינות דברי הנאשם או בשל כך שהוא מחליט שאין לקבל טענה כי אין הנאשם צריך להשיב לאשמה. התייחסות ביהמ"ש במקרה דנן למשמעות היכולה להיות לעדויות נוספות נבעה מהבקשה להפריד את הדיון ואין להלין על ביהמ"ש אם התייחס, בין היתר, גם לשאלת התשובה לאשמה.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ירון רבינוביץ למערער, עוה"ד ד. גורני וא. אפעל למשיבה. 18.11.83).
ע.פ. 628/83 - פלוני נגד מדינת ישראל
*סרוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נדחה).
המערער שהוא קטין, מבחינת הוראות חוק הנוער, הובא לדין בפני ביהמ"ש המחוזי בת"א בשבתו כבית משפט לנוער. תוך כדי דיון טען הסניגור כי אחד משלושת שופטי המותב לא מונה כשופט נוער ומכאן כי אינו מוסמך לדון במשפטו של המערער, ויתירה מזאת, משנכלל בהרכב שופט שאינו שופט נוער, אין לראות בביהמ"ש שדן בענין בימ"ש שהוסמך
לדון כדין. הסניגור ביקש כי אותו שופט יפסול את עצמו. השופט דחה את הבקשה, והערעור נדחה.
פנייתו של המערער לביהמ"ש העליון בשלב הדיוני הנוכחי בטעות יסודה. הטענה המועלית על ידיו היא טענה של היעדר סמכות ומכאן כי השאלה העומדת לדיון בערעור היא רק זאת אם טענה כזו היא בגדר טענת פסלות אשר סעיף 146 לחוק סדר הדין הפלילי חל עליה. התשובה היא שלילית. טענות פסלות שסעיף 146 דן בהן הן אלו המתייחסות בעיקרן למניעת משוא פנים שמקורו בדעה קדומה או בניגוד אינטרסים ואינן כוללות טענות המעוגנות בטעם של חוסר סמכות בשל ליקוי בהרכב או במינוי. נושא זה ידון, אם טענה בדבר חוסר סמכות עניינית תועלה במסגרת ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, אם יהיה ערעור כזה. (בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד קיסלר למערער, עו"ד י. טפיירו למשיבה. 17.11.83).
ע.פ. 303/83 - יוסף אשכנזי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (עבירות מס) (ערעור על חומרת העונש - העונש הוקל במקצת).
המערער הורשע בעבירות מס. עפ"י אחד האישומים השמיט מהדו"ח לשנת המס 1978 מכירות מלט בסכום של כ-1,170,000 ל"י וקניות מלט בסכום של כ-434,000 ל"י, בדו"ח לשנת המס 1979 השמיט מכירות מלט בסכום של כ- 1,500,000 ל"י וקניות מלט בסכום של כ-800,000 ל"י ועבירה נוספת כי לא רשם קניות מלט בסכום של כ- 1,655,000 ל"י. ביהמ"ש גזר למערער שנתיים וחצי מאסר שמתוכן חמישה חדשים מאסר בפועל וכן קנס בסך 1,500,000 שקל או 15 חדשי מאסר תמורתו. הערעור על חומרת העונש נתקבל במובן זה שהמאסר בפועל הועמד על שלושה חדשים.
לענין הקנס טען הסניגור כי על אף שסכום ההכנסה שהועלמה הוא הקובע את הקנס המירבי הרי בבוא ביהמ"ש לשקול את שיעור הקנס במסגרת הקנס, לא מן הדין כי יתעלם מהרווח שהפיק המערער בפועל מאותן מכירות. הובאו ראיות כי הרווח במלט שהוא מוצר בר פיקוח, נע בין %3 ל- %4.5 ומכאן שהרווח היה נמוך והקנס שהוטל על המערער אינו עומד ביחס ישיר לרווח שהפיק מהשמטת המכירות. ברם, לא היו בפני ביהמ"ש נתונים לחשב את שיעור הרווח מהמכירות שהועלמו. אמנם הובאו ראיות בדבר מתח הרווחים במכירת מלט, אך בחקירתו הודה המערער שאף פעם לא קנה מלט בלי חשבוניות, ולא יכול היה להסביר כיצד מתיישבת העובדה ששיעור הרווח ממכירות המלט הוא כ- 3 עד 4.5 אחוז עם העובדות שהודה בהן שלפיהן העלים הכנסות בסכומים גדולים בהרבה. כיון שלא היו בידי ביהמ"ש נתונים לקבוע את שעור הרווח שהשמיט המערער, התייחס ביהמ"ש לסכום ההכנסה שהושמט לצורך מידת העונש. על דרך זו שהלך בה ביהמ"ש אין מקום לערעור.
טוען המערער כי לא עליו היה להוכיח את גובה ההכנסה החייבת המושמטת וכי נטל זה היה מוטל על התביעה ומשלא הוכיחה התביעה את המוטל עליה היה ביהמ"ש צריך לקבוע את הקנס על פי הרווח הידוע במכירת מלט. אין לקבל טענה זו. משהודה המערער בעובדות שבכתב האישום והורשע על פיהן לא היתה עוד על התביעה כל חובה להביא ראיות לענין העונש. המערער הביא ראיות לענין העונש אך לא הצליח לשכנע את ביהמ"ש כי יש בראיות כדי להצדיק את המתקת הדין ולא נותר לביהמ"ש אלא לגזור את הדין עפ"י מכלול הנתונים שבפניו ובשוותו לנגד עיניו את הקנס המקסימלי שבסמכותו להטיל על המערער. השאלה היא על כן אם גובה הקנס חורג בחומרתו על פי הנסיבות שנתבררו עד שיצדיק התערבות ביהמ"ש העליון. התשובה היא שלילית. אין ספק שהקנס שהוטל על המערער, שחיסל בינתיים את עסקו, יפגע בו קשות, אך מי שבוחר להונות את קופת המדינה חייב
לדעת שאם ייתפס ישלם בשל מעשיו טבין ותקילין. שיקול זה של הרתעת מעלימי מס הוא שעמד לנגד עיני ביהמ"ש ויש לאמץ גישה זו. אשר לעונש המאסר - צדק ביהמ"ש כי מדיניות הענישה המחמירה בעבירות כגון אלה מחייבת הטלת מאסר כאמור ולא היה מקום להתערב בעונש זה, אולם המערער נזקק למעקב רפואי עקב מחלה שהוא חולה בה ובגין מצב רפואי זה יש מקום לנהוג עמו לפנים משורת הדין ולהעמיד את המאסר בפועל על שלושה חדשים.
(בפני השופטים: אלון, י. כהן, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ג. עמיר למערער, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 19.12.83).
ע.פ. 485/82 - חברת אידלסון... בע"מ וגרשון צפור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מס (הערעור נדחה).
המערערים הורשעו ע"י ביהמ"ש המחוזי בשתי עבירות מס, האחת לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה והשניה לפי סעיף 217. הערעור על ההרשעה נדחה.
המערערת היא חברה של אדריכלים שהוקמה ע"י האדריכל אידלסון והלה נפטר בשנת 1972. המערער השני, אדריכל במקצועו, היה שותפו של אידלסון בניהול עסקי החברה. העבירה לפי סעיף 220 נוגעת לרישום הוצאות כאילו היו הוצאות עסקיות הראויות לניכוי מההכנסה הכוללת, בעוד שלמעשה לא היו כאלה. המדובר בסכום כסף ששולם לאלמנתו של אידלסון עפ"י הסכם בין העזבון לבין המערער, ונרשם בספרים כתשלום בגין "עבודות חוץ". בהסכם נאמר כי בעקבות ניתוק הקשר בין המערער לבין עזבון המנוח הוסכם שהגב' אידלסון תעזור למשרד בכל הנוגע להתכתבויות בשפה האנגלית ובתמורה לכך תשלם לה החברה סכום של 28,000 ל"י לשנה , במשך שש שנים. בהסכם התחייבה הגב' אידלסון לחתום על העברת מניות בחברה למערער ולוותר על כל הזכויות של העזבון בחברה. הגב' אידלסון קבלה את הסכום שנקבע בהסכם ולמעשה לא עשתה כל עבודות תמורת הכסף ומכאן שהרישום כפי שנעשה בספרים היה כוזב בעליל. הסניגור מודה כי הרישום שנעשה בספרים אינו משקף את מהות ההוצאה, אך לטענתו לא בוצע התשלום עבור העברת מניות אלא כפנסיה לאלמנה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין לגירסה הנדונה והיה לו יסוד מלא שלא לקבלה, שכן היא נוגדת בצורה ברורה את הכתוב בהסכם שנעשה בין הגב' אידלסון לבין המערער.
אשר להרשעה לפי סעיף 217 - לדו"ח שהגישה המערערת צורף טופס י"א הדן בענייני פחת שמבקשים לנכותו מסכום ההכנסה, ונרשם פחת על מכונית של החברה והוכח כי באותן שנות מס לא היתה המכונית שייכת לעסק. השופט סבר שאין ראיות כי המערער הוא שהורה לרשום בטופס י"א את הוצאות הפחת ועל כן אין להרשיעו בעבירה עפ"י סעיף 220, כדרישת התביעה, למרות הרישום הכוזב, שכן עבירה זו מחייבת את הכוונה הזדונית וכוונה כזו לא הוכחה. לפיכך הרשיעו בעבירה על סעיף 217. סעיף 144 קובע שכל החותם על דו"ח או טופס המוגש עפ"י הפקודה רואים אותו כמי שיודע כל ענין שבהם ולכן קבע השופט שהמערער, שחתם על הדו"חות שאליהם צורפו, בין היתר, הטפסים י"א בענין הפחת, ידע כי המערערת תובעת פחת כאמור ובעשותו שימוש בחזקה החלוטה העולה מתוך הוראות הסעיף הנ"ל החליט השופט על הרשעה על סעיף 217. הסניגור טוען שלא היה זה מן הראוי להפעיל את החזקה לפי סעיף 144 לפקודה, שכן רישום הפחת נעשה בטופס י"א שצורף לדו"ח ועל טופס זה לא חתם המערער. ברם, המערער חתם על הדו"ח ועל המאזן וטופס י"א הוא נספח למסמכים שעליהם חתם, ולכן רואים אותו כמי שחתם גם על טופס י"א או כמי שיודע את האמור בטופס זה מכח חתימתו על המסמך
העיקרי. מכאן שהחזקה החלוטה חלה גם על טופס זה ואין להרשות הבאת ראיות המנוגדות למסקנה החוקית העולה מתוך סעיף 144.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד יולוס למערערים, עו"ד גב' ל. מרגלית למשיבה. 18.12.83).
בג"צ 338/83 - הטלי דוד נגד ביה"ד הארצי לעבודה והמוסד לביטוח לאומי
*הכרה בהתקף לב כתאונת עבודה (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי ברוב דעות השופטים ברק וש. לוין נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן).
העותר נפגע מהתקף לב בעת עבודתו והמוסד לביטוח לאומי לא היה מוכן להכיר באירוע זה כתאונת עבודה. העותר פנה לביה"ד האזורי לעבודה וזה קבע כי ההתקף מהווה תאונת עבודה. המוסד ערער לפני ביה"ד הארצי לעבודה וביה"ד החליט ברוב דעות לפנות למומחה רפואי אשר ישיב על שאלות שבית הדין הארצי הציג בפניו. השאלות כללו התייחסות לנתונים עובדתיים שבחומר הרפואי בייחס להיותו של העותר חשוף יותר מאדם אחר לאוטם ואם "השפיעו האירועים ביום... על בוא האוטם במועד שבא יותר מפעילות שבחיי יום יום שאינה קשורה לעבודה...האם השפיעו האירועים בעבודה... על בוא האוטם ביום שבא הרבה יותר מהנתונים האישיים שבמערער...". תשובת המומחה הרפואי לא היתה ברורה ועל כן הוא נתבקש להבהיר את החלטתו. בפניה השניה נאמר כי כדי שתהיה זו תאונת עבודה צריך שהשפעת העבודה על בוא האוטם תהיה רבה בהרבה מהשפעת הנתונים האישיים" וכן "אם לדעתו... השפעת העבודה על בוא האוטם היתה פחותה בהרבה מהשפעת "הסיכון האישי" כמתואר בחוות הדעת". על כך השיב המומחה כי "השפעת העבודה על בוא האוטם היתת פחותה בהרבה מהשפעת הסיכון האישי...". בעקבות חוות דעת זו החליט ביה"ד הארצי לעבודה לקבל את הערעור ולדחות את התביעה. העתירה נתקבלה ברוב דעות השופטים ברק וש. לוין, בפסק דין מפי השופט ברק, כנגד דעתו החולקת של השופט י. כהן.
סעיף 39 לחוק הביטוח לאומי קובע כי "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; אולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין... אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היא פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים". מכאן כי רק אם הוכח שהשפעת העבודה היא "פחותה בהרבה" מהשפעת גורמים אישיים כי אז אין רואים אותה כתאונת עבודה, ואילו אם השפעת העבודה פחותה רק במעט מהשפעת גורמים אישיים יראו אותה כתאונת עבודה. על רקע זה ברור כי השאלה שהוצגה ע"י ביה"ד הארצי למומחה אינה נכונה, שכן היא מכוונת להשפעה רבה יותר של העבודה על פני הנתונים האישים, בעוד שהחוק רואה כמכריע את השאלה אם העבודה השפיעה הרבה פחות מהנתונים האישיים על אירוע התאונה. המומחה בתשובתו אכן קבע קביעה התואמת את החוק, היינו כי "השפעת העבודה על בוא האוטם היתה פחותה בהרבה מהשפעת הסיכון האישי", אולם יתכן כי בעיני המומחה הרפואי, כמו בעיני בית הדין הארצי לעבודה, כפי שהציג בפניו את השאלה, חולק הענין לשני מצבים, האחד שבו השפעת העבודה היא רבה בהרבה, והאחר שבו השפעת העבודה היא פחותה בהרבה, וכל מקרה שאינו נופל לראשון ממילא נופל לשני, היינו שהשפעת העבודה היא פחותה בהרבה. בנסיבות אלה מן הדין להחזיר את התיק לביה"ד הארצי לעבודה שישקול אם להחזיר את הענין למומחה הרפואי, או לפנות למומחה אחר, או להחזיר את הדין לביה"ד האזורי לעבודה.
השופט י. כהן בדעת מיעוט סבר כי מכיון שהמומחה קבע שהשפעת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת הגורמים האישיים אין לומר כי המומחה הושפע מדרך
השאלה של ביה"ד ולפיכך יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, י. כהן. עו"ד גב' גלעד לעותר, עוה"ד מאיר וגב' אלטשוילי למוסד לביטוח לאומי. 25.12.83).
ב.ש. 1195+1220/83+1117 - מדינת ישראל ואח' נגד ש. חסיד בע"מ ואח'
*העברת מקום דין (בקשות להעברת דיון - הבקשות נדחו).
בשלוש בקשות נפרדות שנדונו בפני נשיא ביהמ"ש העליון, באה לידי ביטוי המדיניות החדשה הנקוטה בידי ביהמ"ש בכל הנוגע להעברת דיון מבימ"ש באזור אחר לבימ"ש באזור אחר.
בב"ש 1117/83, מדינת ישראל ואח' נגד ש. חסיד בע"מ ואח', ציין הנשיא שמגר כי "ביהמ"ש המחוזי בנצרת מוסמך לדון בתביעה אשר עליה סבה הבקשה, וכמקובל עלינו עתה, איננו רואים מקום להעביר את הדיון... לבימ"ש אחר אשר בו יידחה בהכרח הדיון בתביעה למועד מאוחר יותר בשל העומס הרב יותר הרובץ על ביהמ"ש האחר".
בב"ש 1195/83, ספורי נגד ספורי, ביטלו המבקשים את בקשתם להעברת הדיון והנשיא שמגר ציין "אוסיף כי אין בימ"ש זה נוטה להעביר דיון מבימ"ש המוסמך לדון בתביעה, לבימ"ש אחר שאף הוא מוסמך לדון בענין, אך לא יהיה מסוגל לטפל בתביעה במשך זמן ניכר בשל עומס היתר השורר בו"
בב"ש 1220/83, אהרון מאיר ואח' נגד זהבה ביטון נדחתה בקשת העברה והנשיא אמר בהחלטתו "על פי המדיניות הנקוטה בידי בימ"ש זה עתה - אין אנו נוהגים להעביר מקום השיפוט של תיק, מבית משפט, אשר... מוסמך לדון בו, לבימ"ש אחר אשר בו ושהה הטיפול בתיק בהכרח לזמן רב".
(בפני: הנשיא שמגר. 7.2.84).
ב.ש. 1000/83 - איגוד ערים איזור נתניה (שרות כבאות) נגד יהושע מילפלדר ואח' *ביטול פס"ד שניתן בבג"צ במעמד צד אחד (בקשה לביטול פס"ד של בג"צ שניתן במעמד צד אחד - הבקשה נתקבלה). האיגוד והמשיבים התדיינו בפני בית הדין לעבודה בשאלה משפטית אם זכאים המשיבים, העובדים ככבאים בימי ששי, לשעות חופשה מיוחדות בגין זאת. בשתי הערכאות של ביה"ד לעבודה נתקבלה גישת האיגוד שהמשיבים אינם זכאים לשעות חופשה כנדרש. המשיבים עתרו לבג"צ לבטל את פסק דינו של ביה"ד לעבודה ולקבל את ערעורם על פס"ד ביה"ד האזורי לעבודה. האיגוד לא הגיש תשובה לצו על תנאי, התיק נקבע לשמיעה והאיגוד לא התייצב לדיון, והצו על תנאי נעשה להחלטי לפי בקשת המשיבים. רק לאחר שהצו ההחלטי נמסר לאיגוד והוא עמד על משמעותו, פנה לבג"צ בבקשה לבטל את הצו שניתן במעמד צד אחד בלבד. הבקשה נשענה על שתי טענות: עומד לדיון נושא בעל חשיבות עקרונית מבחינה משפטית ועניינית וראוי שהנושא ידון לגופו; היתה השתלשלות ענינים מסויימת שבגללה נוצרה אי הבנה ולא הוגשה תשובה לבג"צ. הבקשה לביטול פסה"ד נתקבלה.
הטעם הראשון שצויין לעיל מצדיק לקבל את הבקשה ולבטל את פסה"ד שניתן במעמד צד אחד ולהחזיר את התיק לרשימת התיקים כדי שהאיגוד יוכל להשיב. ההסבר שניתן ע"י האישור לאי מתן כתב תשובה ואי התיצבות לדין הוא הסבר קלוש ואילו צריך היה להחליט בבקשה עפ"י נימוק זה ראוי היה לדחותה. האחראים אצל האיגוד נהגו בחוסר אחריות וגילו רשלנות בהתייחסות לצווים של בג"צ, ומשום כך, למרות שהבקשה לביטול פסק הדין נתקבלה, יש לחייב את האיגוד בתשלום הוצאות המשיבים ללא קשר לתוצאות הדיון בבג"צ עצמו.
(בפני השופטים: ד.לוין, טירקל, גולדברג. עו"ד פיינברג למבקש, עו"ד לפידור למשיבים. 14.12.83).
ב.ש. 1166/83 - מדינת ישראל נגד יגאל לוי
*שחרור בערובה (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
העורר הואשם כי החזיק במכוניתו 25 סוליות חשיש, המהוות כמות מסחרית בהתאם לפקודת הסמים והתביעה ביקשה לעצרו עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה באשר סבר כי אין ראיות לכאורה להרשעת המשיב. אין חולקין כי אם יש ראיות לכאורה הרי חומרת העבירה וטיבה וכן עברו של המשיב, שיש לו שש הרשעות קודמות של סחר ושימוש בסמים, מצדיקות מעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש המחוזי לא ראה להסתמך על עדות שוטר סמוי שנמסרה שבועיים לאחר שנעצר המשיב וללא עדות זו הראיות האחרות אין די בהן אפילו כראיות לכאורה. נימוקו של ביהמ"ש המחוזי היה כי העדות היא בגדר עדות כבושה שלא נוצרה אלא להשלים את החסר בחומר הראיות הלקוי של התביעה. הערר נתקבל.
התובעת מסרה לעיון ביהמ"ש דו"ח של השוטר הסמוי שנערך ביום המקרה עצמו. כך שהגירסה כי המשיב היה מעורב בעיסקת הסמים לא נולדה בשלב מאוחר אלא נמסרה כבר ביום המקרה עצמו. ענין מהימנותה ומשקלה של הודעת השוטר תידון ותבדק בעת המשפט, ובשלב הנוכחי די בה כראיה לכאורה. הסניגור מדגיש את העובדה כי המשיב נעצר רק יומיים לאחר המקרה ולא נמצא אצלו או במכוניתו כל סם, אך בכך אין כדי לשלול מכוחן הלכאורי של ראיות התביעה. תוך יומיים יכול היה המשיב להפטר מהסם. אין זה כלל שללא שנמצא סם וללא שנבדק וזוהה כסם אין להרשיע בעבירת סמים. די שתהיה ראיה מהימנה שהחומר שהחזיק בו הנאשם היה סם, ובענייננו העיד אחד העדים כי החומר שהכניס למכונית היה חשיש. עד זה, עפ"י הודעתו, עסק בסמים וחזקה עליו כי ידע על מה הוא מדבר. בכל הנסיבות יש חומר לכאורה מספיק נגד המשיב על מנת לעוצרו עד תום ההליכים. העובדה שהמשיב שוחרר בינתיים והסתובב שלושה ימים חופשי אין בה כדי למנוע את התוצאה שיש צורך לעוצרו. הצורך להגן על הצבור בפני עברייני סמים גובר כאן על השיקול שלא להחזיר את העבריין למעצר.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד חדוה סנדיק למבקשת, עו"ד אריה שרעבי למשיב. 16.12.83).
ב.ש. 1198/83 - פריד ספריני נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם יחד עם שניים אחרים בהתפרצות למשרדו של עורך דין וגניבת תיקים מתוכו וכן באיומים על עד לבל יאשר עדות נגד העורר. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. הסניגור טוען כי העבירה כשלעצמה אינה מהחמורות וכן שני שותפים אחרים למעשה מהלכים חופשי והמדינה לא ביקשה כלל מעצרם ולפיכך אין לעצור את העורר.
אשר לטענה הראשונה - אין לומר שמדובר בעבירה קלת ערך. ההתפרצויות הינן מכת מדינה והמיוחד במקרה דנן כי בוצעה התפרצות עפ"י הזמנה מיוחדת והעורר שימש חרב להשכרה. כשמדובר בנאשם שלחובתו הרשעות נגד הרכוש יש לעבירה נוספת כזו משמעות ובמובן זה קיים גם שוני בינו לבין האחרים.
אשר לטענת ההפליה - אכן, גם לענין מעצר עד תום ההליכים מן הראוי לנהוג אמת מידה שווה לגבי נאשמים בתיק אחד, אך זאת כאשר לא רק העבירה שבוצעה מיוחסת לכולם, אלא כאשר נסיבות אישיות ואחרות הן זהות ודומות. בענייננו אחד הנאשמים הנוספים אין לחובתו הרשעות קודמות ואף הודה באשמה והינו חולה סוכרת הזקוק לטיפול ועל כן לא נתבקש מעצרו. הנאשם השלישי נדון בינתיים בתיק אחר למאסר בפועל והמדינה סברה כי משנמצא ממילא במאסר בגין עבירה אחרת,
אין צורך לבקש מעצר על יסוד כתב האישום הנוכחי. אין איפוא לדבר על יחס שונה בין שווים אלא בנסיבות שונות לגבי כל אחד מהנאשמים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד בן חמו למבקש, עו"ד לירן למשיב. 26.12.83).
בר"ע 308/83 יצחק בראון נגד מדינת ישראל
*גרימת מוות ברשלנות (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל בחלקו).
המערער נהג במכוניתו ברחוב אלנבי, בתל אביב בשעה 4 בבוקר ופגע באשה בת 65 שחצתה את הכביש. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בגרימת מוות ברשלנות, ערעורו של המערער לביהמ"ש המחוזי נדחה לענין ההרשעה ונתקבל לענין חומרת העונש שהועמד על מאסר בפועל של שלושה חדשים, שנה מאסר על תנאי ו- 10,000 שקל קנס. הערכאות דלמטה קבעו כי המערער התרשל בנהיגתו וכן שיש קשר סיבתי בין הפגיעה במנוחה לבין המוות ועל קביעות אלה לא ניתנה רשות ערעור. ברם, רשלנותו של המערער התבטאה בעיקר בכך שבשעה שפגע במנוחה הסיח דעתו מכוון הנסיעה והסתכל לעבר אחת החנויות. טענת המערער היתה כי גם אלמלא רשלנות זו לא יכול היה למנוע את הפגיעה במנוחה. טענה זו נתקבלה וההרשעה הוחלפה לנהיגה בקלות ראש וברשלנות ובעקבות כך שונה גזר הדין, בוטל המאסר בפועל, במקום פסילה לשנתיים נקבעה פסילה ל- 15 חודשים והמאסר על תנאי הועמד על ששה חדשים. הקנס נשאר בעינו.
צודק המערער כי לא הוכח שהתאונה היתה נמנעת אילו לא התרשל. הראיות שהובאו במשפט היו קלושות ביותר, בימ"ש השלום קבע על יסוד עדות המערער כי נסע במהירות שבין 30-20 קמ"ש, ואין יודעים באיזו מהירות חצתה המנוחה את הכביש, אם בהליכה רגילה, הליכה מהירה או בריצה. התביעה לא חקרה את הבוחן לגבי השאלה אם יכלה התאונה להמנע אלמלא התרשל המערער בהביטו ימינה. בנסיבות אלה הכל מודים שהשאלות הן ענין שבהערכה ומבוססות על ממצאים שלא תמיד ניתן להסיק מהם במידה מכרעת על נסיבותיו של המקרה הקונקרטי. מדובר במקרה גבול ובהעדר ראיות ונתונים מדוייקים זכאי המערער להנות מן הספק כאמור.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד צבי רפפורט למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 12.12.83).
בר"ע 23/83 - בנימין פור נגד מדינת ישראל
*בניה ללא היתר (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נדחה).
במאי 1980 הורשע המערער בביצוע עבודות בניה ללא היתר כדין בכך שפרץ פתח מדירתו אל גג הבית, בנה מבנה רחב מימדים על הגג וכן סגר מרפסת ללא היתר. הוא נדון לתשלום קנס של 1,000 ל"י וניתן צו המחייב אותו להרוס את המבנה שבנה שלא כדין. ניתנה למערער שהות של 10 חדשים, אך הוא לא הרס את המבנה בתוך הזמן האמור. הוגש נגדו כתב אישום באפריל 1981 בגין אי קיום צו ביהמ"ש לביצוע ההריסה הנ"ל, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. המערער נימק את אי קיום הצו בכך שבינתיים הגיש תכניות לועדה המקומית בתקווה שינתן לו היתר בדיעבד. הוא הסביר את מצבו החמרי הקשה ואת צפיפות הדיור שהוא מצוי בה. ביהמ"ש התחשב בנסיבות האישיות ולא מיצה את הדין עם המערער. הוטל עליו קנס של 4,000 שקל וכן נדון לשלושה חדשים מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור עבירה נוספת על סעיף 210 או 240 לחוק התכנון והבניה. המערער שוב לא קיים את הצו וביום 1.11.82 הורשע פעם נוספת בביצוע עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. גם הפעם ביקש המערער שביהמ"ש יקל עמו בשל מצבו ושלא יופעל כנגדו המאסר על
תנאי. ביהמ"ש הביע מורת רוחו מהתנהגות המערער ונתן דעתו לפסיקתו של ביהמ"ש העליון שיש להחמיר בדין בעבירות של אי קיום צוים שיפוטיים. על כן הורה השופט להפעיל את המאסר על תנאי וכן הטיל על המערער קנס כספי. המערער ערער לביהמ"ש המחוזי וגם כשהתייצב לדין בערעור עדיין לא מילא את הצו וביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו. בסופו של דבר זכה המערער להיתר לבניה מצומצמת ע"י הרחבת מרפסת, אם כי לא בהיקף שבנה מלכתחילה, הוא לא זכה להיתר לבנית המבנה על הגג והרס את מה שנצטווה להרוס. ביהמ"ש העליון דן בבקשת רשות הערעור כבערעור גופו ודחה את הערעור.
יש לדחות את הערעור מהטעמים הבאים: התופעה של בניית מבנים ללא היתר, ופניה לקבלת היתר רק לאחר שנקבעו עובדות מוגמרות, היא נפוצה ויש לפעול להכחדתה. יש במעשים כאלה פגיעה חמורה בשלטון החוק ובסדר הציבורי ונדרשת מדיניות ענישה תקיפה ומוחשית כדי להדביר מציאות זו; מדיניות הענישה שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון מזה כבר, מורה להחמיר בדינם של עבריינים המפרים צווי בימ"ש בנושא הבניה הבלתי חוקית ובדרך כלל העונש הראוי הוא מאסר לריצוי בפועל; יתכנו יוצאים מן הכלל ומקרה זה אינו אחד מאלה, שהרי המערער הפר בעיקביות את צו ביהמ"ש במשך תקופה של שנים, הקים מבנה רב מידות מבלי שטרח לבקש היתר בניה ועל התנהגות כזו אין הוא ראוי ליחס סלחני; המאסר שעל המערער לרצות במקרה זה הינו תוצאה מהפעלת מאסר על תנאי. יכול ביהמ"ש שלא להפעיל מאסר על תנאי בשל עבירה נוספת מטעמים שירשמו וזאת אם שוכנע כי בנסיבות הענין לא יהיה צודק להפעיל את המאסר על תנאי. נסיבות כאלה לא נתקיימו כאן; המאסר על תנאי הופעל כדין כי המערער התמיד באי ציות לצו ביהמ"ש לאחר שנדון למאסר על תנאי ומכאן שהעונש המותנה הפך להיות בר הפעלה. שוגה המערער בפרשנותו לתנאים שנקבעו ע"י בימ"ש השלום, כאילו מדובר בעבירה נוספת של בניית מבנה אחר ללא היתר או להפרת צו חדש של ביהמ"ש שאינו קשור לצו ההריסה הראשון.
(בפני השופטים: ד. לוין, טירקל, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. רייזל למבקש, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 14.12.83).
ב.ש. 1199/81 - שמעון בן שבת נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים)
(ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה). העורר הואשם בסחר בכמות של 21 גרם חשיש יחד עמו הואשמו שני חשודים אחרים. מעצרם של העורר ואחד החשודים האחרים הוארך עד תום ההליכים והחשוד השלישי, מלכה, שוחרר ממעצרו. טענתו של הסניגור היא כי היתה כאן אפליה פסולה וכי מאחר ומלכה שוחרר מן הדין לשחרר גם את העורר. הערר נדחה. אין הסניגור טוען שלא קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה, ואין טענה שבאשמה מסוג זה אין הצדקה למעצר עד תום ההליכים. מכאן שהשאלה היחידה היא אם לאור שחרורו של מלכה יש לשחרר גם את העורר. כלל הוא שאין להפלות בין נאשם לנאשם בנסיבות שוות לא לענין הענישה ולא לענין מעצר עד תום ההליכים, אך אין זה כלל בל יעבור והדברים נכונים רק אם אין שקול מיוחד המצדיק לנהוג אחרת במקרה זה הסבירה התביעה כי שחרורו של מלכה נעשה מסיבות מיוחדות שאינן קשורות בתיק זה, אלא בשיקולים משטרתיים הקשורים בשתוף פעולה שלו בהיקף רחב יותר. שיקול זה הינו רלבנטי ולגיטימי וחשיבותו לאינטרס הצבורי של הבאת עבריינים לדין היא ברורה. בהתחשב בכך יש לדחות את הערר.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גולד למבקש, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 26.12.83).