בג"צ 405/83 - מישלין מנרד קבלי נגד מיכאל יצחק קבלי
*חטיפת ילד מקנדה והבאתו לישראל.
* טובת הילד ונטל ההוכחה.
(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת והמשיב נישאו ב-1968 בקנדה. העותרת היא אזרחית קנדית והמשיב הוא אזרח ישראל. הם נישאו לפי דיני ישראל ולשם כך התגירה העותרת. ב- 1973 עלה הבן יואל ובהיותו בן שלשה חדשים הוא נפגע קשות בעינו. בני הזוג הטילו את האשם כל אחד על שכם רעהו והיחסים בין בני הזוג נהיו מתוחים. באפריל 1977 באו בני הזוג וילדם יואל לישראל אך שבו לקנדה בעבורמספר חדשים. במרץ 1978 נולד בנם השני דניאל. היחסים בין בני הזוג הלכו והתחדדו והעותרת פתחה בהליכי פירוד. ביום 5.6.78 נשלחה הזמנה לדין למשיב ובאותו יום נטל את יואל ובא עמו לישראל. יואל ואביו שהו בישראל שנתיים ובמשך תקופה זו למד יואל בבית ספר והתקדם יפה בלמודים. בפברואר 1980, בעוד המשיב בישראל, ניתן פס"ד של פירוד בקנדה ונקבע בו כי המשמורת על הילדים תהיה בידי העותרת. בינתיים הגיעו הצדדים לידי הסכם שעיקרו כי המשמורת על שני הילדים תהיה בידי העותרת תוך מתן זכוית ביקור למשיב. בעקבות הסכמה זו הוחזר יואל לקנדה. מיד לאחר מכן חזר גם המשיב לקנדה וביום 6.4.82 נתן המשיב גט לעותרת. באותו מעמד חתם על הצהרה בשבועה שלפיה הוא מתחייב לקיים את פסק הפירוד שניתן בפברואר 1980 וכי המשמורת על הילדים תהיה בידי העותרת. כן נקבע בהצהרה שהמשיב לא יוציא את הילדים מקנדה. גם לאחר מכן היו היחסים בין הצדדים מתוחים וחריפים, והעותרת הגישה קובלנה פלילית בביהמ"ש המקומי ובנוכחות המשיב הוצא צו המחייב את המשיב לשמור על השלום. בו ביום, ב- 26.7.82, נטל המשיב את יואל ובא עמו לישראל. מאז שוהה יואל בישראל ולטענת המשיב התאקלם טוב בארץ. הוא הביא חוות דעת כי הילד צריך להיות עם אביו, אך נותני חוות הדעת טענו שהיא ניתנת על סמך שיחות עם צד אחד בלבד. מאידך הביאה העותרת חוות דעת נוגדות כי טובת הילד היא שהוא יהיה עמה. בעת שהותו של - יואל בישראל הגישה העותרת בקנדה בקשה לגירושין אזרחיים וביהמ"ש הורה על מתן זכות המשמורת על שני הילדים לעותרת. בישראל הוצא צו על תנאי לבקשת העותרת ולאחר מכן פנה המשיב לביהמ"ש המחוזי בתובענה להחזקת הילד.
א. בעתירה לבג"צ שעניינה חטיפת ילדים ע"י הורה אחד ממשמרתו של הורה אחר, המצוי מחוץ לתחום השיפוט, מתעוררות לרוב שתי שאלות נפרדות: הראשונה היא שאלת הסמכות של בג"צ לפסוק בסכסוך. אם החלטת בג"צ היא שאין הוא מוסמך לפסוק מתבטלת העתירה והצדדים חפשיים לפנות לביהמ"ש המוסמך. מאידך, אם בג"צ קובע שיש לו סמכות קמה ועומדת השאלה השניה, והיא שיקול דעתו של בג"צ להעתר לבקשה או לדחותה. אם בג"צ נעתר לבקשה ופוסק שיש להחזיר את הקטין למשמורת ההורה שממנו נלקח שלא כדין, מועבר הקטין למשמורתו של זה, ויוצא לרוב עמו אל מחוץ לתחום השיפוט. בנסיבות אלה יכול ההורה השני לפנות לביהמ"ש מחוץ לישראל כדי שיכריע בשאלת המשמורת. מאידך, אם בג"צ דוחה את העתירה נשאר הקטין אצל ההורה שנמצא בישראל, ובנסיבות אלה יכול ההורה מחו"ל לפנות לביהמ"ש המוסמך בישראל כדי שיכריע בשאלת המשמורת. מכאן כי השוני העיקרי בין קבלת העתירה לבין דחייתה, אינו בהכרעה לגופה בדבר המשמורת על הקטין, אלא בקביעה הזמנית של המשמורת, כפתח לדיון בגופה של השאלה עפ"י יוזמת הצד המעונין.
ב. עפ"י סעיף 7 לחוק בתי המשפט מפעיל בג"צ סמכות שיפוט בכל הנוגע לעתירות שעניינן חטיפת ילדים. ביסוד סמכות זו קיימת ההנחה שאחד ההורים נטל ללא זכות את הקטין והוציאו ממשמורת ההורה השני. זאת בין אם ניתן פס"ד של בימ"ש בעל סמכות שהעניק את המשמורת לאחד ההורים וההורה האחר מפר את הוראות פסק הדין ונוטל את הילד לישראל, ובין אם קיים הסכם בין ההורים שלפיו נתונה המשמורת לאחד מהם וההורה השני פועל מתוך הפרת ההסכם. מכאן, שבג"צ אינו מוסמך לפעול במסגרת סעיף
7 לחוק בתי המשפט אם ההורה שנטל את הקטין היה זכאי לעשות כן, או אם שאלת זכותו לעשות כן שנויה במחלוקת כנה ורצינית.
ג. אפילו מוסמך בג"צ לדון בעתירה, כאשר זכות המשמורת של ההורה נפגעה, עדיין עומדת השאלה אם ראוי לבג"צ להפעיל את שיקול דעתו ולהורות על הוצאת הקטין ממשמורתו הבלתי חוקית, או שמא הנימוקים המצדיקים כשלעצמם את התערבות בג"צ כדי להורות על החזרת המצב לקדמותו, אין בכוחם לגבור על השיקול העליון של טובת הילד. מכאן ההלכה שעל פיה נוהג בג"צ כי חרף היותו בעל סמכות בענייני חטיפה, לא יעתר לעתירה אם הענות לעתירה ומתן צו להחזרת הקטין אינה עולה בקנה אחד עם טובת הילד.
ד. טובת הקטין המצדיקה שמירת הסטטוס קוו שנוצר ע"י מעשה חטיפה בלתי חוקי, היא במניעתו של נזק ממשי שעשוי להגרם לילד אם יועבר להורה בעל הזכות. רק נזק ממשי לקטין עשוי לחייב השארת הקטין בידי ההורה החוטף, תוך מודעות ברורה לכך, כי הדינמיקה החברתית עשויה להפוך מצב זה למצב של קבע. אשר לשאלה מהו נזק ממשי לענין זה - אין ליתן על כך תשובה כוללת וחייבת היא בחינתו של כל מקרה ומקרה בנפרד. על ההורה החוטף המבקש להשאיר את הילד עמו בישראל מונח נטל כבד מאוד של הוכחה. כאשר כפות המאזניים מאוזנות, באופן שבצד ההוכחות לנזק ממשי שיגרם לקטין אם יוחזר להורה העותר, קיימות גם הוכחות לנזק ממשי שעשוי להגרם אם הקטין ישאר אצל ההורה החוטף - על ביהמ"ש לממש את זכות המשמורת של ההורה העותר. מחלוקת כנה ואמיתית באשר לזכות המשמורת יש בה כדי לשלול את סמכותו של בג"צ ולפתוח את שעריו של ביהמ"ש המוסמך בישראל. לעומת זאת אם זכות המשמורת אינה שנויה במחלוקת וסמכותו של בג"צ קיימת, הרי מחלוקת כנה ואמיתית באשר לטובת הילד, משמעותה כי לא הורם משא ההוכחה הכבד כי שמירה על הסטטוס קוו שנוצר לאחר החטיפה דרוש כדי למנוע נזק ממשי מהקטין, שהרי שמירה זו יש בה גם נזק ממשי לקטין.
ה. בענייננו בג"צ מוסמך לדון בעתירה וזכותה של האם למשמורת בנה יואל אינה שנויה במחלוקת. זכות זו מעוגנת בהסכם שחתמו עליו הצדדים ולכן אין צורך לבחון אם מעוגנת היא גם בפסקי הדין שניתנו בבתי המשפט בקנדה אשר לדיון בפניהם הוזמן המשיב אך לא הופיע. אין לקבל את טענת השיהוי של האב כנגד האם. נותרה רק השאלה אם יש להמנע מלהחזיר את יואל לאמו בהתחשב בטובתו של יואל. הראיות השונות שהובאו מצביעות על מצב של תיקו באשר לשאלה מה עדיף לטובת הילד ומכאן כי המשיב לא הרים את המשא הכבד ביותר המוטל עליו. לפיכך יש לעשות את הצו על תנאי להחלטי.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, בך. החלטה - השופט ברק. עוה"ד מ. טורבוביץ וש. פרפורי לעותרת, עוה"ד מ. הוכמן וב. הוכמן למשיב. 15.12.83).
ע.א. 371/81 - יוסף נוריאל נגד עלי עבד אל רחים אלשיך ואח'
*פיצויים בתאונת דרכים.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 400/76 - הערעור נתקבל בחלקו).
בינואר 1973 נפגע המערער בתאונת דרכים. הוא תבע את המשיב והמבטחים שלו בגין התאונה. התביעה הוגשה בפברואר 1976 ואל כתב התביעה לא צרף המערער תעודת רופא ובמקום זאת ביקש בכתב התביעה שביהמ"ש ימנה מומחה רפואי בהתאם לתקנה 170 לתקנון סדר הדין האזרחי כפי נוסחה אז. בקדם משפט שהתקיים באוקטובר 1978 החליט ביהמ"ש
שהמערער יבדק ע"י הנתבעים, קדם המשפט נדחה והיו עוד ישיבות שלא קידמו את הענין. בינתיים תוקנה תקנה 170 לתקנות סדר הדין ולפיה בעל דין הרוצה להוכיח ענין שברפואה "יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא... אולם רשאי ביהמ"ש... לפטור בעל דין מצירוף חוות דעת כאמור מטעמים מיחדים שיירשמו". התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת בפברואר 1980 ושוב לא הגיש המערער את המסמכים שצריך היה להגיש. התיק נקבע לדחייה מחוסר מעש. רק אז הגיש המערער לביהמ"ש חוות דעת רפואית ושוב רק בייחס לחלק מהבעיות הרפואיות בטענה שמצבו הכספי דחוק. בישיבה נוספת נקבע כי האחרית תתחלק %65 על הנתבעים ו-%35 על התובע ועפ"י החלטת ביהמ"ש באותה ישיבה נדרשו הצדדים להמציא את חישוב התשלומים שהתובע מקבל מביטוח לאומי בשל הנכות מתאונה זו. לבסוף נקבעה ישיבה לדיון לגופה של התביעה. הראיות להוכחת גובה נזקיו של המערער הובאו באותה ישיבה, אך הצדדים לא הגישו את חישוב התשלומים של המוסד לביטוח לאומי. המשיבים הגישו, על דעת שני הצדדים, חוות דעת אקטוארית בענין תשלומי קצבת נכות עבודה של הביטוח הלאומי בגין התאונה הנדונה.
בפסק דין הסתמך ביהמ"ש המחוזי על חוות דעת בה נקבעה נכותו של המערער עקב התאונה בשעור של %10 מבחינה אורטופדית וצויין ע"י ביהמ"ש כי נכות זו אינה מגבילה את המערער בעבודתו. טענות המערער בדבר נזק נפשי שנגרם לו נמצאו חסרי בסיס. ביהמ"ש קבע את הפסד ההשתכרות של המערער בשעור של %10 מהשכר האחרון שלו, וזאת למרות חוות הדעת שהוא יכול לחזור לעבודה. כן נקבע בפריט כאב וסבל תשלום של כ- 20,000 שקל לאחר ניכוי חלקו של המערער בתרומת הרשלנות. כן נאמר בפסק הדין שיש לנכות מהסכום שנפסק לטובת המערער את הסכום המהוון של קיצבת המוסד לביטוח לאומי, אך מאחר שחוות הדעת של האקטואר היתה מבוססת על קצבה יתר גבוהה מזו שהמערער קיבל מהמוסד לביטוח לאומי, קבע ביהמ"ש כי הסכום המהוון שינוכה יהיה מבוסס על סכום בסיסי שונה ונמוך יותר מזה שהאקטואר הגיש. ביהמ"ש לא חישב סכום זה אלא קבע שהחשבון יעשה לאחר פסה"ד ע"י הצדדים. עוד קבע ביהמ"ש כי "הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט בסכום השווה ל-%12 מהסכום הכולל של הפיצויים שיחושב כאמור לעיל".
א. בערעורו מבקש ב"כ המערער למלא את שהחסיר בביהמ"ש המחוזי להוכחת הנזק הנפשי של המערער. ברם, המערער החמיץ את ההזדמנויות שניתנו לו להוכחת נזק זה ולא הגיש לביהמ"ש חוות דעת רפואית בנדון. עתה מבקש ב"כ המערער להסתמך לשם הוכחת הנזק האמור על דוחו"ת שכתבו הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי והנמצאים בתיק המוצגים שהגישו המשיבים בקדם המשפט. דוחו"ת אלה לא הוגשו כראיה במשפט ואולם לדעת המערער. המשיבים אינם יכולים לטעון כל טענה כנגד מסמכים שהם עצמם כללו בתיק המוצגים שלהם, ומה גם שאמיתותם של המסמכים אינה שנויה במחלוקת. ברם, תיק המוצגים שהוגש עפ"י הנחיות נשיא ביהמ"ש המחוזי לקראת הדיון בקדם המשפט, אינו אלא כלי עזר בלבד לצורך הדיון המקדמי, במגמה לייעל את הדיון המקדמי. מסמך הנמצא בתיק כזה אינו בגדר ראיה כשרה ואף לא אחד מן הצדדים רשאי לסמוך עליו בדיון עצמו כל עוד לא הוגש ונתקבל כדין. יתירה מזו, בביהמ"ש המחוזי ביקש ב"כ המערער בסיכומיו לעשות שימוש בדוחו"ת הרפואיים שבתיק המוצגים וב"כ המשיבים התנגד לכך. ביהמ"ש לא התייחס בפסק דינו לבקשה זו ומשמעות הדבר כי דחה את הבקשה.
ב. ב"כ המערער ביקש להביא את הדוחו"ת של הועדות הרפואיות כראיות נוספות בערעור, להוכחת התקופה בה לא יכול היה המערער לעבוד לאחר התאונה. לטענתו תומכים מסמכים אלה בטענת המערער באשר לתקופה שהיה בטל מעבודה. לבקשה זו צרף גם שני מכתבים שלא הגישם בביהמ"ש המחוזי, של הביטוח הלאומי אליו ותשובתו לביטוח הלאומי. במכתבים אלה ביקש להוכיח שהמערער הודיע לביטוח הלאומי על ההליכים בתובענה ולפיכך זכאי הוא לפחות ל- %2.5 מסך כל הפיצויים שנפסק גם אם לאחר הפחתת הגימלאות יתקבל סכום הנמוך משיעור זה. הסיבה לאי הגשת המסמכים לביהמ"ש המחוזי היתה טעות מצדו של הפרקליט. טעות זו ככל
שהיא נוגעת לאי הגשת הדוחו"ת של הועדות הרפואיות אינה ניתנת עוד לתיקון בשלב זה. מקום שהמבקש התרשל ולא הביא לביהמ"ש קמא אותן ראיות שמבקש הוא להגישן בערעור ושיכול היה בנקל להביאן אילולא התרשל, לא ישתמש ביהמ"ש בסמכותו להתיר הגשתם בערעור. אשר לחילופי המכתבים עם הביטוח הלאומי הסכימו ב"כ המשיבים כי מסמכים אלה יוגשו כראיות נוספות בערעור וכן לתוצאה הנובעת מקבלתם ועל כן הוחלט לקבלם.
ג. אשר לטענה בדבר נזק נפשי שנגרם למערער - ביהמ"ש דחה את התביעה בעילה זו ולטענת ב"כ המערער היו בפני ביהמ"ש שני מסמכים מתוך התיק הרפואי של המערער בקופ"ח שהוגשו ע"י ב"כ המשיבים ושיש בהם ראיה המוכיחה את טענת המערער. אכן דנים שני המכתבים במצבו הנפשי של המערער, אך אין לתת משקל למסמכים אלה לאחר שהמערער נמנע מלהגיש חוות דעת כחוק של רופא פסיכיאטר על אף שניתנו לו הזדמנויות מספר לכך. נוכח עיקשות המערער לא ייפלא שביהמ"ש לא היה מוכן להשתכנע מהנאמר בשני המכתבים ולקבוע על פיהם את מצבו הנפשי של המערער.
ד. טענה אחת הראויה להתקבל בענין סכום הפיצוי נוגעת לעדכון המשכורת שהיתה משולמת למערער. לפי הראיות שהוגשו היתה משכורתו האחרונה של המערער סכום פלוני וביהמ"ש לא שערך אותו ליום פסה"ד. ב"כ המערער הוא שטען בביהמ"ש המחוזי בסיכומיו כי המשכורת הכוללת היתה מגיעה לאותו סכום וביהמ"ש אימץ סכום זה, ורק לאחר פסה"ד מצא ב"כ המערער לחשב חישוב מדוייק את מרכיבי המשכורת והגיע על פי חישובו לסיכום כי השכר היה גבוה יותר. טעות זו של ב"כ המערער, שבעקבותיה הלך ביהמ"ש, גלויה על פניה מתוך החישוב המובא בסיכומי ב"כ המערער ומן הדין לתקנה בלי לפקוד רשלנות ב"כ המערער על המערער. אין להתערב בסכום שנפסק עבור כאב וסבל. רק לעתים רחוקות יתערב בימ"ש שלערעור בסכום הפיצויים שנפסק עבור כאב וסבל ואין המקרה דנא בין היוצאים מן הכלל. לענין תשלום רבית והצמדה - ביהמ"ש המחוזי לא פסק רבית והצמדה מיום פסה"ד ועד לתשלום וביהמ"ש העליון קבע כי יש להצמיד את הסכום ולקבוע רבית מיום החיוב ועד לתשלום בפועל.
ה. ענין האחרון בערעור הוא כי ביהמ"ש קמא חייב את הנתבעים בתביעה לשלם למערער "הוצאות משפט בסכום השווה ל- %12 מהסכום הכולל של הפיצויים" ולא ציין זאת כשכר טרחת עו"ד, ובכך מנע מהמערער לזכות במס ערך מוסף על הסכום הזה עפ"י תקנה 475 לתקנות סדר הדין האזרחי. מאחר שלא יכול להיות ספק שהחיוב האמור הוא שכ"ט עו"ד יש לתקן את הדבר.
ו. אשר לערעור הנגדי של המשיבים על חיוב ברבית מיום התאונה ועד לפסה"ד באשר להפסד ההשתכרות - טוען ב"כ המשיבים כי ביהמ"ש קבע את הפסדי ההשתכרות של המערער על פי בסיס שערוך המשכורת ליום פסה"ד ולא היה מקום לחייב ברבית על הסכום המשוערך. אין לקבל טענה זו מן הטעם כי את המשכורת המעודכנת בחישובי ביהמ"ש יש לראות כקרן בלבד כערכה ביום פסה"ד, כשעל קרן זו יש להוסיף רבית עבור השהיית התשלום שמנעה מהמערער להפיק רווח ותועלת מן הכסף.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד א. פסי למערער, עוה"ד יצחק יהב ועמיר אלמגור למשיבים. 8.12.83).
ע.א. 456/83 - יוסף פלמן נגד הלנה פלמן
*פטור ממזונות עקב סרוב האשה לקבל גט כפי שחויבה בביה"ד 398 (הערעור נתקבל).
בעלי הדין הם בני זוג ובגדר הליכים שנתקיימו ביניהם פסק ביה"ד הרבני הגדול, בין השאר, ש"האשה חייבת לקבל גט פיטורין מבעלה בהקדם". על יסוד פסק דין זה עתר המערער לביהמ"ש המחוזי לבטל את החיוב למזונות שניתן נגדו בתביעת האשה וביהמ"ש המחוזי לא נעתר לו. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי היה ער להלכה כי אשה שחוייבה לקבל גט מבעלה אינה זכאית למזונות כשהיא מסרבת לקבלו, וכן אין היא רשאית להתנות תנאים לקבלת הגט, תנאים שלא נקבעו בפסק הדין המחייב, אך הוא דחה את תובענת המערער משום שסבר, על יסוד החומר הראייתי שהיה בפניו, שעדיין קיימים הליכים בין בעלי הדין שבעטיים "אין כרגע החלטה של ביה"ד הרבני שהאשה מסרבת מטעמים בלתי מוצדקים לקבל את הגט, בהתאם לפסק הדין של ביה"ד הרבני הגדול". עמדת המשיבה היא שאין היא מסרבת לקבל את הגט, אלא היא מתנה את קבלתו בהשגת הסכם עם בעלה לגבי הדירה המשותפת לשניהם. ברם, בהליכים קודמים שנתקיימו בין בעלי הדין הצהיר ביהמ"ש המחוזי כי הדירה שייכת בחלקים שווים לבני הזוג. ביהמ"ש לא נתן הוראות אופרטיביות לגבי חלוקת הדירה או מכירתה ולטענת המשיבה כל זמן שהדבר לא נעשה אין היא חייבת לקבל גט מבעלה. טענות אלה אין לקבל.
הסעד האופרטיבי שניתן ע"י ביה"ד הרבני הגדול כנגד המשיבה אינו משתמע לשני פנים. לא זאת בלבד שהמשיבה חוייבה לקבל מבעלה גט, אלא שהיא חוייבה לעשות כן "בהקדם". אין לקבל טענת המשיבה כאילו ניתן לקרוא בפסק הדין של ביה"ד הגדול תנאי מכללא, שלפיו חייבת המשיבה לקבל גט רק לאחר שענין הדירה יוסדר סופית. אכן, נראה שגם לאחר פס"ד זה לא יתמו ההליכים בין בני הזוג, אך בענין זה לא ניתן להושיע את המשיבה. בכל הנתונים החליט ביהמ"ש העליון להפסיק את חיובי המזונות של המערער החל מהמועד שבו נתברר באופן ממשי שהמשיבה מסרבת לקבל את הגט ללא תנאי.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד אבנר ימיני למערער, עו"ד גב' רבקה פלדמן למשיבה. 29.1.84).
ב.ש. 1096/83 - יצחק גמזו נגד מזכירות ביהמ"ש העליון ודוד גולום
*סרוב מזכירות ביהמ"ש העליון לקבל ערעור (בקשה לפי תקנה 393 לתקנות סדר הדין - הבקשה נתקבלה).
המבקש הגיש בביהמ"ש המחוזי תובענה נגד אחיו, המשיב השני, בקשר לירושת אמם של בעלי הדין. ביהמ"ש המחוזי החליט לדחות את התביעה על הסף משתי סיבות: האחת - לענין תביעה זו קיים מעשה בית דין; והשניה - עניינה של תביעה זו מימושו של פס"ד שכבר ניתן ולכן על התובע לפנות להוצל"פ. ההחלטה לדחות את התביעה על הסף הוכתרה בכותרת "החלטה". המבקש הגיש ערעור לביהמ"ש העליון על החלטת הדחייה ולטענתו ערעורו הוא בזכות ולא ברשות. מזכירות ביהמ"ש סברה כי על המבקש לקבל תחילה רשות להגשת ערעור. הענין הובא לפני שופט ביהמ"ש העליון והוחלט שיש לקבל את הערעור.
הבקשה הוגשה עפ"י תקנה 393 לתקנות סדר הדין האומרת כי "ערעור שאינו ממלא אחר הוראות פרק זה לא יקובל לרישום, אלא שהמערער יכול לדרוש ששופט משופטי ביהמ"ש שלערעור יחליט בשאלה אם הערעור ממלא או אינו ממלא אחרי הוראות פרק זה, והחלטתו תהיה סופית ומכרעת". הכוונה ב"הוראות פרק זה" היא לפרק הדן בסדרי הדין בערעור. הוראות אלה מבחינות, בין היתר, בין הגשת ערעור בזכות להגשת ערעור ברשות. ההוראה בתקנה זו היא יוצאת דופן. בד"כ אם כתב תביעות לא נערך כדבעי אין פקיד הרישום של ביהמ"ש רשאי לסרב לקבלו, ואילו
כתב ערעור שאינו ממלא אחר הוראות תקנות סדר הדין, רשאי פקיד ביהמ"ש שלא לקבלו ולא להביאו בפני ביהמ"ש. ברם, סירוב זה אינו סופי ולפי בקשת המערער יכריע בכך שופט של ביהמ"ש שלערעור. ההכרעה אינה אלא ענין אדמיניסטרטיבי של קבלת כתב הערעור ואין היא בבחינת מעשה בית- דין המכריע בגוף טענותיהם של בעלי הדין אם הערעור ממלא אחר הוראות התקנות ואם לאו. על כן כל אחד מן הצדדים לערעור רשאי לחזור ולהעלות טענות אלה בעת שמיעת הערעור לגופו. כיון שכך אין צורך לשמוע את המשיב שכן אין הוא בעל דין לענין הסעד המסויים והמצומצם שבבקשה כי כתב הערעור וקובל.
אשר לעצם השאלה אם צריך רשות לערער - הספק בענייננו הוא אם החלטת ביהמ"ש לדחות את התביעה על הסף היא "החלטה אחרת" או "פסק דין". האבחנה איננה מבחן מהותי כי אם מבחן פורמלי, והוא אם תמה ונשלמה מלאכתו של השופט עם מתן ההחלטה, ואזי ענין לנו "בפסק דין" או שמא עדיין נותר לשופט מה לעשות והתיק לא נסגר ואזי מדובר ב"החלטה אחרת". האבחנה צריך שתיפול לפי מבחן זה ואין נפקא מינה מה שם ניתן להחלטה ע"י ביהמ"ש שנתן אותה. תביעתו של המבקש נדחתה על הסף ועם מתן החלטה זו נסתיימה מלאכתו של ביהמ"ש בתביעה ולא נותר לביהמ"ש מה לעשות. זה איפוא פסק דין הניתן לערעור בזכות.
(בפני: השופט אלון. 3.1.84).
ב.ש. 1124/83 - כוכבה אדרי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סיוע לאחר מעשה לנאשם ברצח) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הואשמה בהשמדת ראיה וסיוע לאחר מעשה לנאשמת בעבירת רצח וביהמ"ש הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים. הערר נדחה. עפ"י החומר שבידי התביעה ידעה העוררת על הרצח שבוצע ע"י הנאשמת האחרת ומעשיה של העוררת באו לסייע לה לאחר ביצוע הרצח ולהשמיד ראיות. לעוררת, על אף גילה הצעיר, מספר הרשעות קודמות וביניהן סיוע לביצוע שוד, גניבת כספים, ובריחה ממשמורת חוקית. העבירות דנן חמורות מאוד וקיים תשש שאם העוררת תהלך חופשי היא עלולה לסכן את שלום הצבור ולשבש הליכי משפט. אמנם מעצרה של אשה קשה ממעצרו של איש ובנסיבות מסויימות מן הראוי שביהמ"ש יתחשב בכך, אך הכל לפי הענין ולפי הנסיבות ובנסיבות שבענייננו יש להעדיף את השיקול של שמירה על בטחון הצבור על החשש שמא יבולע לשקומה של העוררת.
(בפני: השופט אלון. עו"ד יפתח למבקשת, עו"ד לנדשטיין למשיבה. 14.12.83).
ב.ש. 1203/83 - סלמן חמדי ורוני קרקולי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני העוררים הואשמו בעבירת שוד בנסיבות מחמירות וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגורים טוענים כי אין לסמוך על הזיהוי שזיהה המתלונן את שני העוררים משום שהמתלונן מכיר את העוררים זה מכבר. ברם, עובדה זו אינה מעוררת ספקות לענין הזהוי, אלא להיפך, שכן אותה היכרות איפשרה למתלונן לזהות את העוררים לא רק על פי המראה כפי שעשה במסדר זיהוי, אלא גם עפ"י תאורם המפורט וכולל מסירת שמות הוריהם. הספק שמעלה הסניגור לענין מהימנות דברי המתלונן יוכרע לא בשלב הנוכחי ומבחינת הראיות לכאורה די בזיהוי האמור. נכון כי לא תמיד חומרת העבירה כשלעצמה מצדיקה מעצר עד תום ההליכים, כשמדובר באדם שעברו נקי, אך שונה המצב כאשר מדובר בעבירה מסוג שוד ומצויה ראיה לכאורה כי נעשה נסיון לשחד את המתלונן בסכומים נכבדים על מנת שישנה תלונתו וזיהויו, ואין להוציא מכלל אפשרות כי הנסיון יחזור אם יורשו העוררים להתהלך חופשי.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד מרוז למבקש הראשון, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 3.1.84).
בר"ע 169/83 - נוראיל אהרון נגד מדינת ישראל ואח'
*הריסת מבנה (הבקשה נדחתה).
המבקש בנה ללא היתר מפעל על אדמה חקלאית ונצטווה להרוס את הבנין בתוך ששה חדשים. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה משנמצא שלא קיימת כל אפשרות, מבחינת יעוד הקרקע, לקבל היתר באותו מקום, וכעת מבקש המבקש להרשות לו להביא עניינו בפני ביהמ"ש העליון בערעור נוסף והבקשה נדחתה. המבקש סבור שיש לדחות את ביצוע ההריסה כדי שיזום הפיכת יעוד הקרקע ואז אולי יצליח לקבל היתר. אין להענות לבקשתו. לא זו בלבד שהמבקש עשה דין לעצמו ובנה בלי לבקש היתר בניה, אלא גם לא ניתן להוציא היתר מחמת היעוד של הקרקע.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, טירקל. עו"ד מאיר פז למבקש, עו"ד גב' ד. גורני למשיבות. 12.12.83).
בר"ע 295/83 - ראש עירית ירושלים נגד נביל אבו דיאב
*צו הריסה מנהלי (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
ביום 13.2.83 הוצא צו הריסה מינהלי לפי סעיף 235א, לחוק התכנון ביחס למבנה שהוקם ע"י המשיב ובקשת המשיב לבטל את צו ההריסה נדחתה ע"י ביהמ"ש העירוני. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב, על יסוד טענה פורמלית, שלא נטענה בביה"ד העירוני. הטענה היתה כי עפ"י הוראות סעיף 238(א) הנ"ל חייב צו הריסה להחתם ע"י ראש הועדה המקומית לתכנון ולבניה ואילו הצו היה חתום על ידי "טדי קולק - ראש עירית ירושלים".
הצו גופו ערוך על טופס משוכפל ונאמר בו בין היתר "בתוקף סמכותי לפי סעיף 238(א) לחוק התכנון... הנני מצווה בזה להרוס... ". על הצו חתום "טדי קולק, ראש עירית ירושלים". ביהמ"ש המחוזי לא התעלם מהעובדה כי לפי סעיף 18(א) לחוק התכנון והבניה קיימת, בערים כמו ירושלים, זהות בין מועצת הרשות המקומית לבין הועדה לתכנון ולבניה, ואשר על כן מועצת העיריה היא גם הועדה המקומית לתכנון ולבניה. אולם, ביהמ"ש סבר כי אין זה הכרחי, למרות הזהות האמורה, כי ראש העיריה ישמש גם ראש הועדה המקומית לתכנון ולבניה. על כן כאשר נחתם הצו על ידי טדי קולק, אגב ציון תפקיד "ראש עירית ירושלים" לא עוזרת, לדעת ביהמ"ש המחוזי, העובדה כי הוא התיימר לפעול מכח הסעיף 238(א) לחוק התכנון. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי סבר כאמור שאין זה הכרחי שראש העיריה יהיה גם ראש הועדה המקומית, אך לפי סעיף 34(א) לתוספת השניה לפקודת העיריות, "ראש העיריה יהיה יו"ר בישיבות המועצה". מאחר וסעיף 18 אימץ את מועצת הרשות המקומית כיחידה שלמה להיות הועדה המקומית, ממילא אימץ גם את ראש העיריה להיות יו"ר הועדה המקומית. אין צורך להביע כאן דעה אם קיימת אפשרות למנות יו"ר ועדה אחר ולא ראש העיריה, שכן בהיעדר בחירה או מינוי כזה ההרכב של מועצת הרשות המקומית, וכולל ראש העיריה בתפקידו כיו"ר בישיבות המועצה, מהווים את הרכב הועדה המקומית, כשראש העיריה הוא יו"ר הועדה המקומית.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד גב' ע. מאירי למבקש, עו"ד י. תוסיה כהן למשיב. 15.12.83).
בר"ע 323/83 - אריה חמי ואח' נגד צבי שווילי ואח'
*בקשה לביטול הסכם שניתן לו תוקף של פס"ד (הבקשה נדחתה).
עפ"י אמות המידה המנחות את ביהמ"ש העליון בנוגע להענקת רשות ערעור, אין להעניק רשות ערעור במקרה דנא כדי שהענין יבוא לדיון בפני ערכאה רביעית. המחלוקת בין בעלי הדין היתה עובדתית טהורה, ואין
לגלות עילה משפטית המצדיקה דיון נוסף. בעלי הדין הגיעו להסכם פשרה שפרטיו הועלו על הכתב ואשר ניתן לו תוקף של פס"ד. בהסכם כזה משולבות שתי תכונות מצטברות זו של הסכם וזו של פס"ד. לו היה המערער מגלה פגם בהליך השיפוטי שנכרך בו האישור של ההסכם יכול היה לערער בשעתו כדי לבטל את פסה"ד, ואם סבר כי נפל פגם בהסכם שהוא בגדר הפגמים המאפשרים ביטולו, היה עליו להגיש תביעה לביטול ההסכם כאשר עילתה של התביעה הפגם שנתגלה בהסכם. במקרה שלפנינו טענו המבקשים כי הזמן שניתן להם כדי לשקול את פניית ביהמ"ש המחוזי לענין הסכם הפשרה היה קצר מדי וכי הסכימו לפשרה מאחר וחששו מן ההוצאה לפועל המיידית של פס"ד בימ"ש השלום. לענין משך הזמן כאמור, גורסים המשיבים גירסה עובדתית אחרת ומכל מקום אין לגלות בפרוטוקול שהמבקשים ביקשו שינתן להם זמן נוסף למחשבה. אשר לחששם מפני ההוצל"פ - עובדה זו אינה בגדר הנתונים הפוסלים הליך בפני בימ"ש שבפניו נדונה פשרה. כאשר מועלות הצעת פשרה שוקל כל בעל דין את הכדאיות של ההצעה מבחינתו וחששו מפני תוצאות חמורות יותר הוא שיקול לגיטימי אשר מביא צדדים, לא אחת, לידי פשרה. אין בחשש הנדון לפי טיבו וטבעו כדי לפסול את ההליכים בפני ביהמ"ש ואין בו כדי להצדיק קיום דיון בערכאה נוספת ברשות. הליך ברשות ניתן במקרים מיוחדים ויוצאי דופן, וחרטה המעוגנת בהערכה מחדש של סיכויי ההצלחה בהתדיינות, אינה בין השיקולים המצדיקים דיון בפני ערכאת ערעור נוספת.
(בפני: הנשיא שמגר. 21.12.83).
בר"ע 407/83 - דוד לוי נגד מדינת ישראל
*תקופת פסילה מנהיגה (ערעור על תקופת פסילה לנהיגה - הערעור נדחה בעיקרו).
המערער הוא נכה צה"ל שנפגע בשתי כליותיו ושיעור נכותו %100. הוא נזקק לטיפול בדיאליזה וארבע פעמים בשבוע עליו לקבלו בבית חולים. מלבד ליקוי בכליות סובל המערער מכיב התריסריון, תיפקוד הכבד ויתר לחץ דם. הוא החליף מגוריו לקרבת בית החולים אסף הרופא שם הוא מקבל טיפול בדיאליזה. המערער נהג במכוניתו מבאר שבע לכוון תל אביב. בכוון הנגדי נסע טנדר נהוג ע"י אחד פייר הלוש. האחרון ראה את המערער נוסע בזיגזגים במהירות גדולה, וכדי להמלט מסכנת נהיגתו סטה הלוש עם רכבו לצד ימין כיוון נסיעתו ועצר בשולי הכביש. המערער סטה ממסלול נסיעתו לצד שמאל והתנגש חזיתית בטנדר שהוחנה על השוליים. כתוצאה מההתנגשות התהפך הטנדר ונהרגה מיכל הלוש בת ה- 7 ושמונה מנוסעי שני כלי הרכב נפצעו. בימ"ש השלום הרשיע את המערער בגרימת מוות ברשלנות ובהתחשב בנסיבותיו האישיות גזר לו מאסר של שלושה חדשים לריצוי בפועל ו- 15 חודשים מאסר על תנאי וכן שלל את רשיון נהיגתו לששה חדשים בפועל ושלוש שנים וחצי על תנאי. המדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש לא החמיר בעונש המאסר בהתחשב במחלתו של המערער אך החליט לפסול אותו לנהיגה למשך 8 שנים. הערעור הוא על אורך תקופת הפסילה וביהמ"ש הקל במקצת והעמיד את תקופת הפסילה על שש שנים.
מדובר במעשה חמור ביותר המצביע על נהיגה פרועה ללא התחשבות בנעשה בכביש. בעוד שלנהג ממול היתה שהות לנסות לברוח מהסיכון שראה לפניו, הרי גם שולי הכביש לא היוו חוף מבטחים מתעלולי המערער. בנסיבות רגילות אחד דינו של נהג כזה להורידו מהכביש לתקופה ממושכת מאד אם לא לצמיתות וזאת בנוסף לעונש מאסר משמעותי המתחייב מהנסיבות. האם שונה הוא השיקול בייחס לנאשם שהרכב משמש לו כלי עזר לתיפקודו התקין עקב מצב בריאותי לקוי - הפסילה לנהוג ברכב יחד עם היותה חלק ומרכיב במסגרת הענישה, מטרתה נוספת היא להגן
על המשתמשים בכביש לבל ייפגעו ע"י נהגים בלתי זהירים. שבעתיים נדרשת הפסילה כלפי נהגים שהורשעו ברשלנות חמורה שהיתה בה פגיעה בחיי אדם או בגופו. שיקולים אלה של הגנה על הצבור חייבים לגבור על התחשבות יתר עם הנהג הספציפי ונסיבותיו המיוחדות, שאם לא תאמר כן עלולה להיווצר כעין חסינות מפני פסילה לנהוג לגבי מוגבלים בבריאותם שהרכב באורח אוביקטיבי דרוש להם לתפקוד תקין, וכמו כן מחמת בריאותם לא יוטל עליהם מאסר לתקופה משמעותית.
(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד י. הופמן למבקש, עו"ד גב' ד. גורני משיבה. 20.12.83).
ע.א. 810/82 - זול בו בע"מ נגד יהודית זיידה ואח'
*סמכות בעלי רוב חלקים במקרקעין להשכיר את המקרקעין (הערעור נתקבל).
בערעור זה מתעוררת השאלה אם בעלי רוב חלקים במקרקעין משותפים רשאים, על פי הוראת סעיף 30 לחוק המקרקעין, להשכיר את הנכס המשותף, בתנאים מסויימים, חרף התנגדותם של בעלי מיעוט החלקים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי השכרת הנכס אינה נכנסת לגדר "ניהול" ו-"שימוש" רגיל במקרקעין כאמור בסעיף 30 והערעור על כך נתקבל.
מתתיהו ומשה זיידה היו בעלים משותפים של אולם בקומת מרתף ששימש שנים רבות כנגריה. חלקו של מתתיהו היה 5/8 ושל משה היה 3/8. משה נפטר ב-1978 וחלקו עבר בירושה ליורשיו, המשיבים דנא. תחילה המשיך מתתיהו לנהל בנכס נגריה, ב- 1979 חוסלה הנגריה, מתתיהו ביקש להשכיר את הנכס והמשיבים התנגדו וחרף התנגדות זו השכיר מתתיהו ב-1980 את הנכס למערערת, המנהלת בו מחסן מכירות. השכירות היא בלתי מוגנת לתקופה של שנה וזכות להאריכה לתקופה נוספת של שנתיים. על חוזה השכירות חתם מתתיהו בלבד והמערערת ידעה על התנגדות המשיבים. אלה הגישו תביעה נגד המערערת לסילוק יד, בימ"ש השלום קיבל את התביעה, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערת והערעור על כך נתקבל.
במקרקעין משותפים, לפי הדין ששרר לפני חוק המקרקעין, היתה לכל שותף מעין זכות וטו באשר לניצול המקרקעין. תפיסת יסוד זו שעל פי המג'לה שונתה בחוק המקרקעין. סעיף 30 לחוק קובע כי בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש הרגיל בהם. אולם, שלטון הרוב חל אך ורק בנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשמוש הרגיל בהם ודבר החורג מאלה מחייב הסכמת הכל. שותף הרואה את עצמו מקופח רשאי לפנות לביהמ"ש שיתקן את העוול. לסייגים אלה שבחוק המקרקעין יש להוסיף את הסייג לפי חוק החוזים כי הן הרוב והן המיעוט חייבים לפעול בדרך מקובלת ובתום לב.
ניהול ושימוש רגילים כאמור בסעיף 30 משמעותם עשיית כל אותן פעולות, אשר על פי מהותו של אותו נכס, טיבו וייעודו טבעיות הן לגביו. היקפן של הפעולות נקבע על פי נסיבות הענין. במסגרת זו אין כל סיבה עקרונית שלא להכיר בהשכרת המקרקעין, בנסיבות מתאימות, כפעולת ניהול ושימוש רגילה לגבי אותו נכס. הדבר תלוי בטיב הנכס, בשמוש שנעשה בו בעבר, ובגורמים אחרים הקובעים את אופיו. עשויים להיות נכסים שהשכרתם על ידי רוב בעליהם היא פעולת ניהול ושימוש רגילה, כגון בית דירות המיועדות להשכרה, ועשויים להיות נכסים שהשכרתם היא לגביהם פעולה יוצאת דופן וחריגה, כגון השכרה לבית עסק של דירת מגורים. גישה זו מתבקשת מלשון החוק והיא עולה בקנה אחד עם מטרתו.
על רקע העקרונות הכלליים הנ"ל יש לומר כי במקרה דנא יכול היה בעל הרוב להשכיר את הנכס. עיסקי הנגריה חוסלו עם מותו של אחד האחים והנכס היה ריק ללא פעילות כלשהי וכך עמד כשנה בשממונו. בנסיבות אלה ניתן לראות בהשכרה
בשלב זה משום ניהול או שימוש רגיל בנכס שעמד ללא שימוש. אין גם לומר שתקופת ההשכרה ארוכה מדי וחריגה שכן זהו נכס מסחרי וטבעי שהשכרתו לתקופה קצרה של מספר חדשים אינה מעשית לגביו. לא נתברר מדוע התנגדו המשיבים להשכרת הנכס והרושם הוא שמדובר בריב בין שותפים באופן שכל פעולה שאחד מבקש לעשות מתנגד לה השני. במצב דברים זה טבעי הוא למנוע קפאון וחוק המקרקעין בא לאפשר לרוב להשכיר את הנכס תוך שמירה על זכויותיו של המיעוט.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד יואב סלומון למערערת, עו"ד איתן י. שאנן למשיבים. 28.12.83).
ע.א. 789/82 - משה ושמואל עזרא נגד גבריאל מוגרבי ואח'
*הצמדת תשלום דמי מפתח כשבעה"ב נוטל את החזקה בדירה (הערעור נתקבל בחלקו).
המערערים היו דיירים מוגנים של חנות השייכת למשיבים. בחודש יוני 1979 שיגרו המערערים למשיבים תצהירים בדבר פינוי המושכר ומסירתו לדייר מוצע וצרפו גם תצהיר של הדייר המוצע. בתצהיר ביקשו המערערים לעצמם סכום של 840,000 ל"י שהוא %60 מכלל דמי המפתח המוצעים. על פי זכותם לפי חוק הגנת הדייר השיבו המשיבים כי יש בדעתם להחזיר לעצמם את החזקה במושכר וכי הם מוכנים לשלם למערערים את הסכום של 840,000 ל"י. אז הודיעו המערערים כי בנוסף לסכום שצויין בהצהרות כדמי מפתח אמורים הם לקבל מהדייר המוצע סכומים נוספים עבור ציוד ומוניטין ואת אלה הם דורשים לעצמם, שאם לא כן אין בדעתם להחזיר את החזקה. ביום 31.8.79 הציעו המשיבים לשלם למערערים את חלקם בדמי המפתח ומשאלה סירבו לקבלו הפקידו המשיבים שיק על סך 840,000 ל"י בידי עורך הדין שלהם ולאחר מכן הגישו תביעת פינוי מכוח סעיף 91 לחוק הגנת הדייר. בימ"ש השלום הורה למערערים לפנות את המושכר והתנה את ביצוע פסה"ד בכך כי המשיבים ישלישו לזכות המערערים 84,000 שקל בצרוף שליש מהפרשי ההצמדה, ואחוז אחד ריבית מיום 31.8.79, הוא היום שבו הסכימו לקבל את המושכר לחזקתם. המערערים ערערו לביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש אישר את פסק דינו של בימ"ש השלום והוסיף כי חסד עשה בימ"ש השלום עם המערערים כשזיכה אותם בשליש ההצמדה. המערערים הורשו להגיש ערעור לביהמ"ש העליון בשאלה אם יש לשערך את מלוא סכום דמי המפתח המגיע להם או להסתפק בשליש של ההצמדה. הערעור נתקבל בחלקו.
ביהמ"ש העליון סקר בהרחבה את ענין ההצמדה למדד יוקר המחייה וההתפתחות שחלה בפסיקה מצד אחד ובחקיקה מצד שני לענין הצמדות בחיובים הנובעים מהתחייבויות חוזיות, נזיקין, חיובים הנובעים מחיקוקים שונים וכדומה. לענין שיערוך דמי המפתח הגיע השופט בייסקי לכלל דעה שביהמ"ש מוסמך לקבוע הצמדה מכח חוק הריבית שחיובי ההצמדה כלולים בו ואילו השופט ברק סבר שביהמ"ש יכול להורות על הצמדה בענין כמו החיוב דנא במסגרת סמכותו להתנות במילוי תנאים מסויימים את הסמכות ליתן צו פינוי.
המשיבים טענו כי אין להורות על הצמדת הסכום שכן היתה זו תביעה לפינוי המושכר ולא לחיוב כספי. ביהמ"ש דחה טענה זו וכן את הטענה כי המערערים לא קיימו את צו הפינוי וממילא לא נתגבש כל חיוב כספי שניתן להצמיד, ואת הטענה כי המשיבים הציעו למערערים תשלום חלקם בדמי המפתח והם סרבו לקבלו ועל פי סעיף 9 לחוק הרבית וההצמדה קיים פטור מתשלום רבית והצמדה על סכום שהוצע וסורב. בעניינים אלה קבע השופט בייסקי כי תביעה לפינוי ממושכר טומנת בחובה גם את החיוב הכספי הצמוד לפינוי, וכן כי החיוב הכספי מתגבש לא בעת הפינוי אלא עם הודעת בעל הבית לדייר כי הוא מתכוון לשלם לו את דמי המפתח בהתאם לתצהיר. אשר להצעת התשלום למערערים - חוק הגנת הדייר מחייב את בעל הבית להשליש את הכסף עבור הדייר ואין די על פיו בהצעת התשלום.
לגופו של ענין, לאחר ניתוח התנהגות המערערים וחובת המשיבים להפקיד את הכסף באופן שישמור על ערכו הגיע ביהמ"ש העליון לכלל מסקנה שיש להצמיד את התשלום שחייבים המשיבים בשיעור של %60.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. עו"ד א. לוין למערערים, עו"ד י. נוסילביץ למשיבים. 12.12.83).
ע.א. 824/80 - המוסד לבטוח לאומי נגד עובדי עלמה (יצוא) בע"מ (בפירוק) ואח'
*גימלת ביטוח לאומי לעובדים בפשיטת רגל (הערעור נדחה).
החברה עלמה נכנסה לפירוק ובין הנושים שהחברה נשארה חייבת להם כסף היתה קבוצה גדולה של עובדים. אלה ביקשו כי המוסד לביטוח לאומי יעניק להם גימלה במקום החברה, בהתאם לפרק ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ופירוק תאגיד אשר בחוק הביטוח הלאומי. מפרק החברה פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש שיפסוק במחלוקת בין העובדים לבין הביטוח הלאומי באשר לגובה הגימלה שהם זכאים לה. עפ"י החוק מפנים העובדים את תביעתם למפרק והוא מעביר את התביעה לביטוח הלאומי. החוק קובע תקרה של גימלה שהביטוח הלאומי משלם לעובדים שאינם זוכים בשכרם או בפיצויי פיטורין. התקרה משתנה מדי שנה ב- 1 באפריל. השאלה במחלוקת היתה אם העובדים זכאים לתשלום לפי התקרה שביום צו הפירוק, כפי שטוען הביטוח הלאומי, או שזכאים הם לתשלום לפי התקרה שביום התשלום. ביהמ"ש המחוזי פסק כי התקרה שזכאים לה העובדים היא זו הקיימת ביום התשלום בפועל והערעור על כך נדחה.
לא יתכן שהמחוקק התכוון לכך שהעובדים יקבלו את שכרם תקופה ממושכת לאחר שניתן צו הפירוק והשכר ישתלם לפי התקרה שביום מתן צו הפירוק וזאת בתקופה האינפלציונית.
(בפני השופטים: ברק, י. כהן, גולדברג. החלטת - השופט גולדברג. עו"ד א. אמיר למערער, עו"ד מיטל לעובדים, עו"ד א. לוי למפרק, עו"ד מ. קליבץ לכונס הנכסים. 14.12.83).
ע.א. 680/82 - סלי ואילנית נחום נגד נחום נחום
*מזונות ואיסור כניסת הבעל לדירה (הערעור נדחה).
המשיב והמערערת הראשונה (להלן - המערערת) נישאו ב- 1955 ולהם שלוש בנות. אחת מהן, המערערת השניה (להלן - הקטינה) הינה קטינה. התביעה נשוא הדיון היא למזונות המערערות ולמדור שקט ושלו. לפני שניתן פסה"ד נפסקו למערערות מזונות זמניים וניתן צו זמני האוסר על המשיב להכנס לדירת בני הזוג. בפסק הדין הסופי של ביהמ"ש המחוזי נפסקו למערערות מזונות קבועים בסכום של 6,000 שקל לחודש צמוד למדד דצמבר 1981 וכן נקבע כי קצבת הביטוח הלאומי בגין הקטינה תתווסף למזונות והמשיב חוייב בתשלום הוצאות החזקת הבית. במקביל לכך נתנה השופטת צו מניעה האוסר על הבעל להכנס לדירת בני הזוג למשך תשעה חדשים. בכך האריכה למעשה את הצו הזמני שעמד בתוקפו במשך שנתיים. המערערות קובלות על שעור המזונות וכן על כך שהוגבל צו המניעה שאוסר על הבעל להכנס לבית. הערעור נדחה.
באשר לענין המזונות - אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בקביעת שיעור המזונות, הנתון להערכתו ולשיקול דעתו של בימ"ש שפסק בענין, אלא אם באה פסיקה זו על יסוד שקולים מופרכים ותוך התעלמות משקולים שהיה צריך לתת את הדעת עליהם. כזה לא אירע בעניננו. לשם קביעת שיעור המזונות יש להתחשב בצרכיהם של הזכאים למזונות ויכולת ההשתכרות של החייב בתשלום המזונות. שני נושאים אלה נלקחו בחשבון במקרה דנא ובהם אין להתערב.
אשר לצו המניעה - כבר בשנת 1979 עזב המשיב את דירת בני הזוג ולפי קביעת ביהמ"ש המחוזי "נתן עינו" בבחורה צעירה וקשר עימה יחסים קרובים. במשך כשנתיים שקדמו להגשת התביעה לא התגורר המשיב בביתו, הוא פתח חשבון השקעות משותף עם אותה בחורה, והם נראו גם מבלים בצוותא בשעות הלילה
המאוחרות. ביהמ"ש המחוזי האמין למערערת כי קשריו הרומנטיים של המשיב גורמים לסכסוכים בינה לבינו ומערערים את שלוותה ואת שלוות הקטינה ובעקבות זאת נתן צו מניעה לתקופה של תשעה חדשים נוספים, כדי לאפשר לבני הזוג לשקול בשקט את עתידם שכן בשל המשפט שהתנהל ביניהם לא שקלו כראוי את העתיד. ב"כ המערערות טוען כי משקבע ביהמ"ש המחוזי שהמשיב מחזיק פילגש ומקיים עמה אורח חיים כשל בעל ואשה אין ליתן לו רשות לחזור לביתו. לטענתו בעל שבגד באשתו אינו יכול לדרוש לאחר מכן שרק הוא יקבע אם הוא חוזר לחיי המשפחה. טענה זו אין לקבל.
אין להפוך צו מניעה לסעד של הפרדה ויש להקפיד שהגבול הדק והמטושטש בין שני סעדים אלה לא יעלם לגמרי. יצירתו של סעד חדש - סעד של הפרדה - אינה יכולה לעבור בדרך של חקיקה שיפוטית. ביהמ"ש לא קבע שקיים חשש לאלימות פיזית או רומנית. הוא הורה על צו מניעה זמני כדי לאפשר לכל אחד מהצדדים לשקול את העתיד המשותף או הנפרד ללא פגיעות וסכסוכים ומתיחות. אין זה נימוק שיש בו כדי להצדיק צו האוסר כניסת המשיב "דירת בני הזוג במקרה זה, מה גם שכבר עמד כנגד הבעל צו כזה במשך שנתיים לפני כן. צו איסור כניסה של אחד מבני הזוג לדירה משותפת הוא אמצעי חמור וקשה מאוד וביהמ"ש חייב לבדוק עתירה כזו בזהירות מרובה ולהמנע מלנקוט בו אלא אם כן צודק והכרחי הוא מבחינת מידת הסכנה ומניעתה. המשיב לא ערער על מתן הצו לתקופה המוגבלת שנפסקה ולכן אין צורך להוסיף בנקודה זו.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך. גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד מ. בר שלטון למערערות, עו"ד זאב קרבלר למשיב.26.12.83).
בג"צ 91+203/83+377/82 - פלדנברג רפאל ואח' נגד רשם האגודות השיתופיות
*בוררות בין חברי אגודה לאגודהואח'
(התנגדות לצוים על תנאי - הצוים בוטלו).
עניינן של העתירות סכסוך בין אגודה שיתופית שעיסוקה העיקרי אספקת מים לחבריה לצורך עבוד פרדסיהם לבין העותרים שהם חברי האגודה. את המים מקבלת האגודה מחברת מקורות. הסכסוך נוגע לחשבונות שהוגשו ע"י האגודה לעותרים. בענין התקיימו שתי בוררויות בפני שני בוררים לפי חוק האגודות השיתופיות ועל החלטות הבוררים הוגשו עררים למשיב והוא אישר את הפסקים בחלקם ובחלקם שינה אותם. כנגד החלטותיו עתרו העותרים לבג"צ ובאשר להחלטה אחת עתרה האגודה, לאחר שהוגשו עתירות העותרים. כל העתירות נדחו.
העניינים שבמחלוקת היו באשר לחיוב העותרים בתשלום "פחת מים", היינו השתתפות יחסית בהפרשים שבין קריאת המונה הראשי של מקורות לבין מוני החברים באגודה. כן היתה מחלוקת באשר לתשלום הצמדה וריבית ומועדי התשלום. עתירת האגודה נדחתה מחמת שיהוי ועתירות העותרים נדחו לגופן.
(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) י. כהן, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד ע. מאק לעותרים, עו"ד ע. פוגלמן למשיב, עו"ד גרנס לאגודה. 11.12.83).
בר"ע 605/83 - אריה פונדק נגד מדינת ישראל
*תקופת פסילה מנהיגה (הבקשה נדחתה).
בגין עבירות תנועה נשלל רשיון הנהיגה של המבקש לארבעה חדשים וערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין ביהמ"ש העליון נוהג להעניק רשות ערעור לנושא שכל עניינו חומרת העונש, כאשר העונש אינו נראה מופרז לכוון כלשהו במידה שתצדיק התערבות ערכאת ערעור נוספת. הטעם העיקרי שבפי המבקש, כי הוא עובד ברשות שמורות הטבע וזו עלולה
לפטרו מעבודתו באשר הוא משולל רשיון נהיגה. טעם זה אינו יכול להועיל. אין זה סביר שהערכאה השיפוטית תשנה מעקרונותיה המשפטיים ככל שהדבר נוגע לכללים החלים על התערבותה של ערכאת ערעור או להערכתה את חומרת העונש אך ורק בשל החלטה מינהלית של זרוע כלשהי של הרשות המבצעת. בשולי הדברים יש להוסיף כי אם עבודתו של המבקש מניחה דעתה של הרשות מכל יתר הבחינות, אין לראות מדוע לא תמנע מפטוריו בשל הענין נשוא בקשה זו.
(בפני: הנשיא שמגר. המבקש לעצמו, עו"ד גב' ת. תקר למשיבה. 20.12.83).
בר"ע 588/83 - צדיקה נששיבי נגד סירפי אוהנסיאן ואח'
*ביטול החלטה (הבקשה נדחתה).
בשעתו ניתן פס"ד נגד המבקשת בתביעת פינוי ולטענת המבקשת הוא ניתן בהעדרה באשר היתה קטינה ובהליכים שהתנהלו לא היתה מיוצגת כדין. כיון שכך הגישה בקשה לבימ"ש השלום לבטל את פסה"ד. הבקשה נדחתה ועל ועל כך הוגשה בקשה לרשות ערעור לביהמ"ש המחוזי. ב"כ המבקשת לא התייצב לדין במועד שהוזמן אליו וביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד הדוחה את הבקשה למתן רשות ערעור. ב"כ המבקשת הגיש בקשה לביטול ההחלטה האחרונה שניתנה בהעדרו וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה. הבקשה לרשות ערעור על ההחלטה האחרונה נדחתה.
לטענת ב"כ המבקשת הבקשה לביטול פסה"ד מבוססת על טעמי הצדק ואין מקום להתלות את ההיענות לבקשה בסיכוייה של המבקשת לגופו של ענין. אין ממש בטענה זו. זכותו של בעל דין כי ההחלטה תבוטל מתוך חובת הצדק עולה כאשר היה פגם בהליך, למשל כאשר ההזמנה לא הומצאה כדין, היינו פגם שבעטיו חייב היה ביהמ"ש להמנע ממתן ההחלטה. אולם במקרה דנא אין ב"כ המבקשת טוען שההזמנה לא הומצאה לו כדין או שלא ידע על מועד הדיון. במקרה כזה אין זכות קנויה בידו לדרוש את הביטול, אלא הוא תלוי בחסדו של ביהמ"ש אשר רשאי לשקול מה הם סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסה"ד. אין להתערב בשיקולי ביהמ"ש ומה גם שאין להתעלם מכך שמדובר על ענין שעבר התדיינויות לרוב בערכאות השונות.
עיקרו של דבר, הבקשה לרשות ערעור הוגשה כחמישה חדשים לאמר מתן החלטת ביהמ"ש המחוזי, ובכך החמיצה המבקשת את המועד. מנין הימים שנקבעו להגשת בקשת רשות ערעור, או ערעור, מתחיל מיום שניתנה ההחלטה, בין אם ניתנה בפני המערער או המבקש ובין אם ניתנה שלא בפניו, ובלבד שהוזמן כדין לשמוע את ההחלטה. בענייננו ניתנה ההחלטה בהעדר ב"כ הצדדים אך הדבר נעשה בידיעתם כי הוזמנו לדין.
(בפני: הנשיא שמגר. 26.12.83).
בר"ע 522/83 - בן ציון כהן נגד מדינת ישראל
*הפעלת מאסר על תנאי (הבקשה נדחתה).
זו בקשה לרשות ערעור על הפעלת מאסר על תנאי ל- 3 חדשים כאשר המבקש עבר עבירה נוספת של אי רישום תקבול. לטענת הסניגור ניתן היה להאריך את תקופת התנאי תוך כדי הטלת מאסר על תנאי בלבד על העבירה הנוספת. הסניגור מסתמך על ע"פ 72/73 (פד"י כ"ז (1) 565), אך אין ליישב הלכה זו עם הנאמר בסעיף 54 לחוק העונשין. אילו היה מקום להסתפק בעבירה החדשה כשלעצמה במאסר על תנאי, גם אז היתה מצוות המחוקק מאלצת להורות שחלק ממנו יהיה מאסר בפועל, ואם כך הדבר הרי שאין מנוס מהפעלת המאסר על תנאי התלוי ועומד. גם לעיצומו של ענין אין יסוד להתערב. מסתבר שבפעם הקודמת
הורשע המבקש בשני מקרים של אי רישום תקבולים בתאריכים שונים. אכן, עברו כשנתיים מאז הטלת המאסר על תנאי עד שנתפס שוב בקלקלתו, אך משהפר את התנאי בנסיבות שתוארו אין לומר שעונש מאסר בפועל של 3 חדשים וכן מאסר על תנאי של 4 חדשים על ההרשעה הנוכחית הוא חמור מדי, מה גם שהמאסר על תנאי הקודם הופעל בחופף.
(בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. עו"ד גבאי למבקש, עו"ד מרגלית למשיבה. 13.12.83) .
בר"ע 516/83 - דני ברלר נגד רון פינקל ואח'
*שינוי צו עיקול (הבקשה נדחתה).
לבקשת המבקש הוטל עיקול על מקרקעין ולאחר שעברו כשלושה חדשים הגישו המשיבים בקשה לשנות את הצו וביהמ"ש החליט לשנות את הצו ולצמצמו. טענת המבקש היא כי ביהמ"ש לא היה מוסמך לדון בבקשת המשיבים לצמצם או לשנות את צוי העיקול באשר הבקשה הוגשה באיחור, היינו אחרי שעברו שלושים הימים, כאמור בתקנה 244(א), כאשר ניתן צו עיקול במעמד צד אחד. הבקשה נדחתה. צו ביניים שניתן במהלך הדיון ניתן לביטול לא רק על פי תקנה 244, המאפשרת דיון מחדש בצו בשל עצם העובדה שניתן במעמד צד אחד בלבד, אלא ביהמ"ש שנתן צו ביניים רשאי לבטלו בכל שלב של הדיון עפ"י בקשת בעל דין מטעמים ענייניים שהועלו כך יתכן דיון מחדש כאשר בעל דין מבקש ביטול צו ביניים או שינויו עקב אירוע חדש שאירע אחרי מתן הצו, כגון כאשר נשתנו הנסיבות וכך יכול ביהמ"ש לבטל החלטת ביניים אם יתברר לו שבטעות יסודה. ברם, במקרה שלפנינו רשאי היה ביהמ"ש להביא בחשבון כי אילו נשארו העיקול הזמני והצו הזמני בעינם היה הדבר מביא למשיבים נזק שלא ניתן לתיקון. מאידך, הגבלתו של הצו המאפשר עתה מכירת מחצית 'המגרש כשהתמורה היא שהקונה יבנה בנין עבור המשיבים במחצית המגרש של המשיבים, תאפשר למשיבים לחתום על חוזה פיתוח עם המינהל ולקבל זכות חפצית במקרקעין, כשהזכות החפצית על מחצית המגרש תשאר מעוקלת לפי צו ביהמ"ש, וערכה של הזכות החפצית תהיה רבה יותר במחצית המגרש מאשר ערך הזכות האובליגטורית על כל המגרש.
אשר לטענת המבקש כי ביהמ"ש טעה בכך שלאחר שהגיע לכלל החלטה וקרא את ההחלטה באוזני הצדדים, המשיך לשמוע טענות לגבי אותו ענין ורשם החלטה נוספת, והוספו תוספות שונות העומדות בסתירה לאמור ברישא - כאשר מפנים תשומת לבו של ביהמ"ש מיידית לטעות או אף לנושא שממנו הסיח דעתו, נוהג ביהמ"ש, בדרך כלל, להיענות לבקשת התיקון או אף לשינוי.
(בפני: הנשיא שמגר. 5.12.83).
ב.ש. 1172/83 - מדינת ישראל נגד ברוך שריקי
*שחרור בערובה (שוד)
(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה). המשיב הואשם בעבירה של שוד בצוותא, הודה בעובדות והורשע עפ"י הודאתו. בשלב זה ביקשה המדינה את מעצר המשיב עד תום ההליכים תוך הדגשה שיש למשיב רשימה ארוכה של הרשעות קודמות חרף גילו הצעיר. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערובה ודחה את מתן גזר הדין למספר חודשים כדי שתבחן אפשרות גיוסו של המשיב לצה"ל. הערר נדחה. אין המקרה דנן מקרה רגיל של מעצר עד תום ההליכים. המשיב כבר הורשע וההחלטה אם לעוצרו או לא קשורה עם הצורך לקבל תסקיר קצין מבחן ובחינת אפשרויות הגיוס של המשיב לצה"ל. נתונים אלה ראה אותם השופט כחשובים לענין גזר הדין ובנסיבות אלה אין להתערב בשיקול דעתו.
(בפני: השופט ברק. עו"ד גב' מרגלית למבקשת, עו"ד זינגר למשיב. 21.12.83).