ע.א. 429/80 צבי גרפינקל ואח' נגד דיאנה ארליך ואח'
*התנגדות לסגירת מרפסת בבית משותף בטענה שיש בכך פגיעה בזכות קניינית.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 575/80 - הערעור נתקבל).
המערערים הם בעלי דירה בבית משותף ולמשיבה דירה מתחת לדירתם. המשיבה ביצעה שינויים בדירתה ובכללם סגרה מרפסת חיצונית ע"י בנייה של בלוקים ויציקת תיקרה וכן הרחיבה חלון שבאחד החדרים ע"י פריצה של קיר חיצוני. המערערים עתרו בבית משפט השלום להורות לה להחזיר את המצב לקדמותו ולהמנע מלבצע עבודות בנייה והריסה במבנה הבית וברכוש המשותף. ביהמ"ש השלום דחה את תביעת המערערים בקבעו כי העבודות נעשו עפ"י החלטת אסיפה כללית של בעלי הדירות ונתקיימה כאן הוראת סעיף 2(א) של התקנון המצוי שבחוק המקרקעין בימ"ש השלום קבע עוד כי אין השינויים ברכוש המשותף מסכנים או עשויים לסכן את קיומו של הרכוש המשותף או לשנות את ערכו. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעור המערערים בציינו כי השינויים אינם מסכנים או עשויים לסכן את קיומו של הרכוש המשותף ומכיון שכך, לדעת ביהמ"ש המחוזי, אין צורך בקיום אסיפה כללית והסכמת בעלי הדירות. באשר לקיום האסיפה הכללית קבע ביהמ"ש המחוזי כי אסיפה כללית כזו לא נתקיימה. ביהמ"ש המחוזי הוסיף בפסק דינו כי אין עוסקים כאן בתביעה קניינית על סמך תפיסת רכוש משותף ולקיחתו לחזקה בלעדית של המשיבה,שכן לא נטען ע"י התובעים כי סגירת המרפסת מהווה גזילת רכוש משותף. לפני שניתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי רכשו המשיבים 2 ר3 (להלן המשיבים) את דירת המשיבה ולטענתם עשוי פסק דין של החזרת המצב לקדמותו לפגוע בהם.
א. עפ"י חוות דעת של מומחה לא פגעה הבניה בצורת הבנין ולא גרמה נזק לבנין או לדירות אחרות. ברם, מחוות הדעת עולה שאין מדובר כלל בשינויים או תיקונים שעשתה המשיבה, אלא בעבודות בניה שעשתה ברכוש המשותף שהוא, כמובן, מחוץ לדירה, ומכאן שהוראת סעיף 2 לתקנון המצוי אינה נוגעת לבניה זו בכלל.
ב. יש בעצם בנית הגזוזטרה כדי לפגוע בזכות קניינית שיש למערערים ברכוש המשותף. יהא אשר יהא דין הגזוזטרה עצמה, הרי הקיר החיצוני של דירת המשיבה הוא בוודאי חלק מהרכוש המשותף וע"י סגירת הגזוזטרה והפיכתה לחדר נוסף הופכת המשיבה את הקיר החיצוני של המבנה לקיר פנימי. משמע שהיא פוגעת ברכוש המשותף, גורעת משטחו ומרחיבה את דירתה על חשבון כלל השותפים. אם מדובר, כאמור, ברכושו של אחר, אין אדם יכול לדרוש זכות הנאה כלשהי מרכושו של הזולת רק מפני שנוח לו הדבר או מפני שהוא זקוק לזה ולזולת אין הדבר גורם כל נזק. אין לזהות שיקולים מוסריים עם שיקולים שביושר שבמשמעות המשפטית ואין לכפות על הזולת "רצון טוב" ע"י החלת שיקולים שביושר. אמנם העקרון לפיו נדחה הסעד שביושר מפני הזכות הקנינית אינו מוחלט, אולם שיקול דעתו של ביהמ"ש מצומצם למדי ולא ישתמש בו אלא במקרים יוצאים מן הכלל ברם היתה הפגיעה פעוטה ביותר.
ג. במקרה דנן פגעה המשיבה בזכות הקניין של המערערים ברכוש המשותף ואין נפקא מינה אם ייפתה הבניה את מראהו של הבנין ואם לא נפגע הרכוש המשותף עצמו. אין לקבל את דעתו של ביהמ"ש המחוזי כי תביעת המערערים לא היתה קניינית. בכתב התביעה לא התייחסו המערערים לשינויים בלבד אלא לכך שנעשו עבודות בנייה והריסה. ברכוש המשותף ובדירת המשיבה. מכאן שאין המערערים סומכים את עילתם רק על הפגיעה ברכוש המשותף כתוצאה משינויים שעושה המשיבה בדירה, אלא יש לראות את טעונם ככולל את הטענה כי המשיבה בונה ללא הסכמתם ברכוש המשותף ובכך פוגעת היא בזכות הקנין שלהם.
ד. אשר להרחבת החלון בדירה ע"י פריצה בקיר המשותף של הבית - יש להחיל לגביה את שנאמר לעיל לענין בנית המרפסת. בפריצת הקיר והתקנת החלון נטלה המשיבה לעצמה חלק מהקיר שהוא רכוש משותף. אולם, גם אם נראה בפריצת הקיר רק פגיעה ברכוש המשותף - לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאה. סעיף 2(א) לתקנון המצוי קובע שאין בעל דירה רשאי לעשות שינויים או תיקונים בדירתו הפוגעים ברכוש המשותף, אלא אם קיבל את הסכמת האסיפה הכללית של דיירי הדירות ואין נפקא מינה אם הפגיעה קטנה או גדולה וניתנת לפיצוי או לא. לפיכך אין רלבנטיות לשאלה אם השינויים ברכוש המשותף מסכנים או עשויים לסכן את קיומו של הרכוש המשותף או לאו ובכל מקרה צריך את הסכמת דיירי הבית המשותף. מכאן עולה השאלה אם היתה אסיפה כללית של הדיירים ואם ניתנה הסכמה באותה אסיפה כללית ובשאלה זו צדק ביהמ"ש המחוזי כי הסכמה כזו לא ניתנה. באסיפת חברי הבית נדונה השאלה וצויין בפרוטוקול כי המשיבה הכניסה שינויים רדיקליים בדירה ודבר זה מצריך סידור חדש לצינורות הביוב בחזית הבית ודעת חברי הבית היא נגד הסידור המוצע לצינורות הביוב. צויין עוד כי "מלכתחילה פנתה (המשיבה) לחברי הבית בבקשת רשות להרחבת החלון של חדר אחד הפונה מזרחה וסגירת מרפסת. שבעה חברים חתמו על אישור הסכמה". נושא הדיון הוא ענין הביוב וההחלטה היא נגד ביצוע הביוב ע"י המשיבה. ההערה המופיעה בהמשך אין לראותה כהחלטה מאשרת אלא כציון עובדתי ששבעה מבעלי הדירות חתמו לפני כן על הסכמה. אין חתימות אלה יכולות לבוא במקום החלטת האסיפה הכללית.
ה. המשיבים רכשו את הדירה לאחר שניתן פסה"ד של בימ"ש שלום ולפני שניתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי, תוך ידיעה על ההליכים המשפטיים שנפתחו בגין העבודות הנ"ל. על כן אין הם ראויים להשמע היום בטענה כי החזרת המצב לקדמותו תפגע בהם.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד נ. לין למערערים. 3.8.83)
ע.א. 501/82 - משה לוגסי ואח' נגד מקסים לוגסי
*מזונות (הערעור נדחה).
אמם ואביהם של שלושת המערערים התגרשו ובהסכם הגירושין נקבע סכום מזונות שהמשיב ישלם למערערים. למרות ההסכם תבעה האם הגדלת המזונות והצדדים הגיעו להסכם חדש שלפיו הועמד סכום המזונות על 4,000 ל"י לחודש מיום 1.1.80, צמוד למדד. האשה הגישה שוב תובענה להגדלת מזונות הקטינים לסכום של 5,700 שקל לחודש ואילו המשיב הסכים מרצונו להגדיל את שעור המזונות ל-2,000 שקלים לחודש. ביום 26.4.82 קיבל ביהמ"ש המחוזי את עמדת המשיב והערעור נדחה.
בחודש ינואר 1982 השתכרה האם 2,800 שקל לחודש וקיצבת המוסד לביטוח לאומי שקיבלה היתה 1,100 שקלים לחודש. המשיב פוטר מעבודתו הקודמת והוא
עובד כשכיר לא קבוע כשהמשכורת נטו שלו בינואר 1982 היתה כ-5,500 שקלים לחודש. הוא מתגורר לבדו בדירה שכורה שכן בגדר הסכם הגירושין נותרה דירת המגורים של בני הזוג ברשות המערערים ואמם. אין ביהמ"ש נוהג להתערב בשומת המזונות שנקבעה על ידי ביהמ"ש קמא, אלא אם היא מופרכת על פניה וכמקרה דנן אין עילה להתערב בשיקול דעתו של ביהמ"ש דלמטה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין גב' אבנור. החלטה - השופט לוין עו"ד ד. גולן למערערים, עו"ד י. שמואל למשיב. 16.6.83).
ע.א. 57/80(ב.ש. 513/83) - חיים טנה אור נגד ז'אק בוגנים ואח' *הארכת שעדים (בקשה להארכת מועדים - הבקשה נדחתה). ביום 5.11.81 נערך בביהמ"ש העליון הסכם פשרה בין בעלי הדין שעל פיו על המערער לשלם למשיב 17,500 שקל תוך 3 חודשים ואם הסכום לא ישולם בזמן ישולם סכום של 19,000 שקל. הסכומים נקבעו כצמודים. להסכם ניתן תוקף של פס"ד. בבקשה דנא עותר המבקש להאריך את המועד לתשלום מיום 5.2.82 עד ליום 25.2.82. לטענתו שילם למשיב ביום 5.2.82 סכום פלוני בהסכמת פרקליט המשיב ולאחר מכן התברר שבגלל טעות הדדית לא חושבה תוספת ההצמדה כראוי. המשיבים טוענים שהם לא קבלו את כספי הפשרה בעתם ולכן יש להפעיל את הסנקציה ולהעמיד את הסכום על 19,000 שקל. טענת העותר היא כי המשיב הפעיל את הסנקציה שלא בתום לב. הבקשה להארכת המועד נדחתה. אמנם יש לביהמ"ש סמכות טבועה להאריך מועדים שנקבעו בפסק דין, ואפילו בפסק דין שניתן בהסכמה, אך זאת רק במקרים נדירים ביותר כאשר הפגיעה בצדק הנובעת מאי העתרות לבקשה היא קשה ובולטת. אין זה המקרה שלפנינו שכן טענת המבקש מצויה בתחום החוזי והעובדות שנויות במחלוקת. אין מניעה כי הבעיה תתברר לפני ביהמ"ש המוסמך.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין גב' אבנור. החלטה - השופט לוין עו"ד לוי אבשלום רפאל למבקש, עוה"ד לשם וקרויטר למשיבים. 9.6.83)
ע.א. 223/83 - מחמוד חוטבא נגד פלד חברה לביטוח בע"מ ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (הערעור נתקבל).
ביום 20.10.82 אישר בימ"ש השלום בנצרת הסכם פשרה שעל פיו קבלה על עצמה המשיבה לשלם לתובע (המערער) לסילוק נזקים שנגרמו לו בתאונת דרכים סכום של 130,000 שקל. עורך הדין שייצג אז את המשיבה טען לאחר מכן שהסכם הפשרה היה מכוון לתשלום 130,000 ל"י ולא שקלים וכך סוכם עם פרקליטו של המערער ורק בהיסח הדעת אמר לביהמ"ש שמדובר ב-130,000 שקלים. לפי טענת המשיבה ידע פרקליט המערער על דבר הטעות וניצל אותה לקבלת פסק דין לסכום העולה פי 10 על הסכום המוזכר. כשנתבררה לפרקליט המשיבה טעותו ביקש מפרקליט המערער להסכים לביטול פסק הדין אך הלה סרב. המשיבה נקטה בשני הליכים מקבילים: היא הגישה לבימ"ש השלום בנצרת תובענה לביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שניתן בעקבותיה ובגדרה ביקשה לעכב את ביצוע פסה"ד אך בקשת העיכוב נדחתה ע"י בימ"ש השלום ולא הוגש על ההחלטה ערעור; היא הגישה ערעור על פסה"ד המאשר את הפשרה לביהמ"ש המחוזי. במהלך הדיון הוסכם על מחיקת הערעור כדי שכל טענות המשיבה יתבררו בתובענה שהגישה לבימ"ש השלום. ביהמ"ש המחוזי מחק את הערעור בהסכמת הצדדים ועם זאת הורה, כנראה ביוזמתו, על עיכוב הביצוע של פסה"ד המאשר את הפשרה עד למתן פסה"ד בתובענה. הערעור על עיכוב הביצוע נתקבל.
טענת המערער היא שביהמ"ש המחוזי לא היה מוסמך לעכב את הביצוע שהרי עם ביטול הערעור לא נותר דבר שניתן להשתית עליו צו ביניים של עיכוב כאמור.
טענה זו אינה מדוייקת. יתכן שמכח סמכותו הטבועה עשוי ביהמ"ש, גם כשסיים מלאכתו, ליתן צו לתקופה קצרה וקצובה המונע עשיית מעשה, על מנת לאפשר לאחד מבעלי הדין לנקוט בהליכים המתאימים לפני הערכאה המתאימה ובגדרם לבקש צו זמני מלפני אותה ערכאה. ברם, גם אם מוסמך היה ביהמ"ש המחוזי כאמור להורות על עיכוב ההליכים, לא היה מקום לעשות שימוש בסמכות זו כאשר כבר הוגשה תובענה לבימ"ש השלום וזה סרב לעכב את ההליכים ועל החלטתו לא הוגש ערעור. בנסיבות אלה היה במתן צו העיכוב משום התערבות בלתי נאותה בהליכים המתנהלים לפני ערכאה אחרת ואין מנוס מקבלת הערעור.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד לוין, י. כהן. החלטה - השופט ש. לוין עו"ד מ. לידאווי למערער, עו"ד י. הראל למשיבה. 4.7.83).
ע.א. 348+386/82 - מאיר עטר נגד שרה עטר ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל בחלקו).
ביום 7.9.78 הגישו התובעים, אשתו ושני בניו הקטינים של המשיב, תובענה למזונות נגדו. ביום 24.3.82 ניתן פס"ד ונפסק שההוצאות למזונות המערערים ליום 1.2.81 הם כ-40,000 ל"י והכנסות הנתבע ללא הלוואות לאותו תאריך היו בסך 70,000 ל"י. השופט חישב את שיעור המזונות המגיע לתובעים וקבע אותם ליום 7.9.78 על סך 6,575 ל"י לחודש כשהם צמודים. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי שגימלת הילדים של הביטוח הלאומי תשולם ישירות לאם "בבחינת דמי טיפול בקטינים". הערעור נתקבל בחלקו.
התובעת עזבה תחילה את דירת מגורי בני הזוג אך לאחר מכן שבה עם ילדיה לדירה. המשיב המשיך להתגורר באותה דירה ונושא לפחות במקצת ההוצאות. שני בני הזוג קנו יחד דירה נוספת בת ארבעה חדרים, והמשיב משלם הלוואות שנלקחו בקשר לרכישת הדירה. ביהמ"ש המחוזי כתב בהחלטתו על מזונות ביניים כי יקח בחשבון את הניכויים הקבועים משכרו של הנתבע עבור ההלוואות, אך כשקבע את סכום המזונות לא לקח בחשבון את הניכויים הללו. בהתחשב בניכויים אלה יש להעמיד את סכום המזונות על 5,000 ל"י ליום 7.9.78. כמו כן אין להוסיף לסכום הנ"ל קיצבת הביטוח הלאומי כ"דמי טיפול" המגיעים לאם. דמי טיפול אלה לא נתבעו בשום שלב של הדיונים ואינם מגיעים לאשה המקבלת את מזונותיה. לפיכך יש לנכות את קיצבת הקטינים מסכום המזונות כאמור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד ר. קוטלוביץ למערער, עו"ד י. יהלומי למשיבים. 6.7.83).
ע.א. 13/81 - מנהל המכס והבלו נגד ש.ש.ל. בע"מ
*תשלום מע"מ ב"עיסקת קומבינציה" (הערעור נתקבל).
המשיבה שהיא חברה קבלנית ואחד גרונמן (להלן המנוח) היו בעלים משותפים של חלקת קרקע. למשיבה היו בחלקה 5/6 חלקים ולמנוח 1/6 מהשטח. על החלקה היה בית שהכיל דירה בת שני חדרים ובה החזיק המנוח. המשיבה היתה מעוניינת לבנות דירות מגורים על החלקה אך המנוח לא הסכים לתוכניותיה. המשיבה הגישה נגדו תביעה ולבסוף הוסכם כי הבית יהרס והמשיבה תבנה עבור המנוח דירה חדשה בבנין שתקים על החלקה. המשיבה בנתה 11 דירות ובעת רישום הבית המשותף נרשמה אחת הדירות על שם המנוח. דירת המנוח היתה כ-%5 מהשטח הבנוי, זאת לעומת 1/6 חלקים שהיו לו בחלקה. המשיבה טענה כי העיסקה שעשתה עם המנוח היא בניית דירה עבור בעל שישית המגרש תמורת הסכמתו לבנייה ומכירת שאר הדירות על ידה ומנהל מס ערך מוסף טען כי מדובר בעיסקת חליפין המורכבת משתי עיסקות נפרדות - האחת מכירת מגרש למשיבה
והאחרת מכירת דירה למגורי המנוח. לחילופין טען המנהל כי אם יש כאן הסכם של החברה הקבלנית לבניית דירה על מגרש של מזמין, הרי ההסכם הוא בגדר של שירות החייב במס. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין המשיבה חייבת במע"מ בגין העיסקה באשר ראה את עובדות המקרה ופרשן משפטית כעיסקת קומבינציה שאינה בגדר עיסקה מבחינת חוק מע"מ. הערעור נתקבל.
המשיבה העלתה טענה מקדמית כי לא ניתן לערער כלל על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בשבתו בערעור על החלטת המערער, ואם קיימת סמכות ערעור כי אז יש צורך ברשות ערעור. טענות אלה נדחו. אמנם חוק מס ערך מוסף קובע זכות ערעור על החלטת המנהל לביהמ"ש המחוזי ואינו אומר מאומה לענין ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, אך אין ספק כי חלות הוראות סעיף 19 לחוק בתי המשפט ויש ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בנדון. כמו כן הערעור הוא בזכות ואין צורך בנטילת רשות.
לגופו של ענין - טעה ביהמ"ש מחוזי ויש לשלם מע"מ בגין העיסקה. בעיסקה כגון דא יש שני סוגים - מכירת כל הקרקע לקבלן ובתמורה מכירת דירה של הקבלן לבעל הקרקע או עיסקת קומבינציה שבו בעל הקרקע מוכר חלק מהקרקע לקבלן תמורת התחייבות הקבלן לבנות עבור בעל הקרקע דירה או דירות על הקרקע. האבחנה בין שני סוגי העיסקות שנעשתה בע.א 488/77 (פד"י ל"ב (2) 121) לענין מס שבח מקרקעין חלה גם באשר לתשלום מע"מ. בענייננו העובדות המוכחות לא יכולות להתפרש אחרת מאשר התקשרות חוזית בעיסקת מכר, שבה המשיבה מכרה דירה למנוח במהלך עיסקי הבנייה הרגילים בתמורה לרכישת זכויות בקרקע. מניתוח החומר העובדתי עולה כי אין חולק על כך שאכן נמסרה דירה למנוח תמורת "ויתורו" על זכויותיו האחרות בנכס וממילא די בעצם המסירה בכדי להוות "הקניית זכויות בנכס" המהווה מכר כמשמעו בחוק. יתירה מזו, גם אם יש כאן "ויתור" על זכויות המנוח במקרקעין וכנגדו "המערערת נתנה תמורה בצורת דירה" למנוח הרי שיתכן כי חובת תשלום המס על "נתינת הדירה" חלה כבר בשלב מוקדם יותר. שכן, ממה נפשך, אם מדובר ב"נתינת דירה" מתוך המלאי העסקי של החברה הרי שיש כאן עיסקת מכירה רגילה או מתן שירות החייבות במס ערך מוסף, ואם מדובר ב"נתינת דירה" מתוך רכושה הקבוע של. החברה, הרי שהעברת הדירה מהמלאי העיסקי של החברה לרכושה הקבוע לפני נתינתה מתחייבת במס ערך מוסף.
(בפני השופטים: ש. לוין ד. לוין, י. כהן החלטה - השופט ד. לוין הוסיף השופט כהן. עו"ד חיים ברנזון למערער, עו"ד א. שטראוסמן למשיבה. 6.7.83).
ע.א. 602+628/82 - יורשי עובדאללה אבו ניע ואח' נגד מרגלית מנדלבאום ואח'
*הפסקת מרוץ ההתישנות ע"י הגשת תביעה לפקיד ההסדר (ערעור המערערים נדחה וערעור נגדי של המשיבים נתקבל).
המחלוקת בין הצדדים נסבה על מקרקעין בכפר שועפט בירושלים שהיו מאז מלחמת השחרור ועד למלחמת ששת הימים תחת שלטון ירדן. המקרקעין נמכרו בשעתו למורישיהם של המשיבים אך המערערים טענו כי הם החזיקו במקרקעין חזקה נוגדת מעבר לתקופת ההתישנות. ביהמ"ש המחוזי קבע לגבי חלק מן החלקות שאכן החזיקו בהן הנתבעים מעבר לתקופת ההתישנות והערעור על כך נתקבל.
עד למלחמת העצמאות החזיקו הנתבעים בחלקות 11 שנה, ואם כי תקופת ההתישנות לפי חוק הקרקעות העותומני היה 10 שנים, הרי לפי הוראות חוק ההתישנות יחולו הוראות אותו חוק גם אם לפני תחילתו נסתיימה התקופה שהיתה קבועה בחוק הקרקעות העותומני. ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש להחיל את הוראות
סעיף 8 של חוק ההתישנות שלפיו אין להביא במנין תקופת ההתישנות את התקופה שבה נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התביעה וכן הוראות סעיף 14 שלפיו בחישוב תקופת ההתישנות לא יבוא במנין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינת אויב, ועל כן אין להביא בחשבון את התקופה שמשנת 1947 ועד שנת 1967. ברם, באשר לחלק מן החלקות סבר ביהמ"ש כי התקופה שלפני 1947 והתקופה שלאחר 1967 כשהן מצטרפות יחדיו עוברות את תקופת ההתישנות. צודקים התובעים בטענתם כי טרם חלפה תקופת ההתישנות .מאחר שמרוץ ההתישנות נפסק כאשר הממונה על נכסי האויב בממשלת ירדן (הממונה הירדני) הגיש את התנגדותו בהליכי ההסדר שהחלו בפני פקיד ההסדר הירדני לתזכירי התביעות של הנתבעים. התנגדותו של הממונה הירדני הוגשה בפני פקיד ההסדר שהוא בכלל "בימ"ש" כהגדרתו בחוק ההתישנות, ולכן יש לראות את הגשת ההתנגדות ע"י הממונה הירדני כתובענה שהוגשה לפני בימ"ש המפסיקה את מירוץ ההתישנות.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג עו"ד ג. צבר למערערים, עוה"ד זאב וייל, ז. טפרברג וש. טרגן למשיבים. 4.7.83).
בג"צ 143/83 - עזרא כהן נגד רשם האגודות השיתופיות
*מינוי ועד לאגודה שיתופית (העתירה נדחתה).
בשנת 1977 החליט המשיב למנות ועד לאגודה השיתופית גיתית, כפר שיתופי של משקי חרות. הוא השתמש בסמכותו לפי תקנות האגודות השיתופיות ומינה ועד ממונה לתקופה של שנה אחת. עפ"י הוראות התקנה הנ"ל "הרשם רשאי למנות לאגודה ועד ממונה לתקופה שלא תעלה על שנתיים". מאז ממנה הרשם מדי שנה ועד ממונה לתקופה של שנה. בשנת 1977 הוגשה לבג"צ עתירה ע"י ועד האגודה ושלשה חברי האגודה וביניהם העותר נגד מינוי ועד ממונה. העתירה בוטלה בהסכמת העותרים אחרי שהרשם הודיע שהוא מוכן לשקול ציטוף נציג העותרים לועד הממונה. מאז ועד תחילת 1983 לא היתה כל פנייה מצד העותר לרשם בענין זה. ביוני 1982 החליט הועד הממונה לדרוש מהעותר הסדרת חובו לאגודה ומשלא הסדיר אותו פנה הועד לרשם וביקש למנות בורר עפ"י פקודת האגודות השיתופיות. הרשם מינה בורר בספטמבר 1982 ואז הגיש העותר עתירה לבג"צ בדבר ביטול מינוי הועד הממונה והצהרה על בטלות הליכי הבוררות שיזם הועד נגד העותר. העתירה נדחתה.
לאחר הגשת העתירה נתן הבורר את פסקו שבו חייב את העותר לשלם סכום מסויים לאגודה ומכיון שעברה תקופה שבה יכול היה העותר להגיש בקשה לביטול החלטת הבורר אישר הרשם את הפסק. נוכח התפתחות זו הודיע העותר שאין לו כבר ענין בסעד באשר לבוררות, אך הוא עומד על עתירתו בדבר אי חוקיות מינוי הועד ע"י הרשם. טענת העותר היא כי אין למנות ועד ממונה אחרי שכבר נתמנה ועד לתקופה כוללת של שנתיים. לדעתו כוונת הסעיף הנ"ל איננה שאין למנות בבת אחת ועד לתקופה מעל לשנתיים, אלא שהתקופה הכוללת של ועד ממונה אינה יכולה לעלות על שנתיים. יתכן וטענה זו ראויה היתה להשמע ולו מהטעם ששימוש חוזר בסמכות למנות ועד ממונה, ללא הגבלת זמן כלשהי, יש בו כדי לרוקן מתוכנה את הגבלת התקופה לשנתיים. אולם בנסיבות המקרה אין זה מן הראוי להושיט סעד לעותר. הוא השהה את פנייתו לבג"צ במשך תקופה ארוכה והטענה בדבר אי חוקיות המינוי העלה רק כשהועד הגיש תביעה נגדו.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, גולדברג החלטה - הנשיא י. כהן ע"ד דן שפט לעותר, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבים. 10.6.83).
בג"צ 246/83 - דיעני מני ואח' נגד שר השיכון ואח'
*אי נקיון כפים בפניה לבג"צ (העתירה נדחתה).
העותר ומשפחתו פלשו לדירה אשר לטענתו הובטחה לו ע"י המשיבים. לאחר הפלישה הוא עתר לבג"צ להורות למשיבים להקצות לו את הדירה. עתירתו נדחתה. הטענה שהעלה אינה נכונה שכן הנתונים העובדתיים מצביעים על כך שהדירה יועדה לאלמנה עם ששת ילדיה. התקיימו גם הליכים משפטיים בקשר לפינוי העותר מהדירה ומתן צו פינוי עוכב רק בשל קיומם של ההליכים בפני בג"צ. מכאן שעצם הפניה לבג"צ שמשה מכשיר לעיכוב ההליכים המשפטיים שנקיטתם נתבקשה לפי נסיבות הענין. הפונה לבג"צ חייב לבוא בידיים נקיות ואינו יכול ללוות את פנייתו וטעונו בלחץ אלים או במעשים בלתי חוקיים אחרים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, כהן, בך. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. ש. ריעני לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 15.6.83).
בג"צ 170/83 - צבי בראודה ואח' נגד שר הפנים ואח'
*בקשה לביטול אישורה של תכנית מתאר (העתירה נדחתה).
העותרים הגישו בקשה לבטל אישור של תוכנית מתאר מחוזית לגבי השטח עליו חלות הוראות תוכנית מפורטת מסויימת וכן ביקשו להחזיר על השטח אותה תוכנית מפורטת. העתירה נדחתה. העותרים הם בעלים של חלקות בשטח ולטענתם חלה קודם לכן אותה תוכנית מפורטת. במקרה כגון דא יש להגיש את התוכנית המפורטת ולהראות שהיא כוללת את החלקות שהן בבעלות העותרים. אלה לא הגישו את התוכנית ואף לא ציינו בבקשתם את החלקות שבבעלותם ולא הראו על סמך מה הם טוענים שעל חלקותיהם חלה התכנית המפורטת. זו היא דרך מתחמקת להפנות עתירה לבג"צ וכבר משום כך יש לדחות את העתירה. כמו כן יש לדחות את העתירה מחמת השיהוי ויש לדחות אותה גם לגופו של ענין.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד י. כהן לעותרים, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבים. 16.6.83).
בר"ע 152/83 ואח' - מנהל מס רכוש וקרן פיצויים נגד סלים מוחמד ואח' *פירוש הגדרה של "קרקע חקלאית" לצורך מס רכוש (השאלה המשפטית הוכרעה לטובת המבקש אך הבקשה נדחתה). הבעיה המשפטית שבמחלוקת מתייחסת לפירושם של מונחים שונים בתוך מס רכוש כפי שהיה בתוקף בשנת 1980. המשיבים חוייבו במס על קרקע שעליה הם מגדלים גידולים חקלאיים והשאלה שבמחלוקת היתה אם יש לראות במקרקעין האמורים "קרקע חקלאית" כמשמעותו של מונח זה בחוק מס רכוש. המונח "קרקע חקלאית" הוגדר כחוק כ"קרקע המשמשת בחקלאות או מטעים". החוק כלל גם הגדרה של המלים "נכס המשמש בחקלאות" והערכאות דלמטה סברו כי אין להזקק למונח "נכס המשמש בחקלאות" ולהגדרתו כאשר באים לפרש את המונח "קרקע חקלאית". מ"מ הנשיא קבע כי הערכאות דלמטה טעו אך אין לתת רשות ערעור, שכן לנוכח ההכרעה בבקשה זו וודאי ינהגו רשויות המס עפ"י מה שנקבע כאן. כאשר המחוקק משתמש במלה פלונית בחוק מסויים לצורך הגדרה פלמונית ובאותו חוק ממש מובאת גם הגדרה של המלה האמורה שתחולתה כללית, יש לפרש את המונח עפ"י הגדרתו הכללית האמורה. תיבה המובאת בתוך חוק מתפרשת לעולם לאור הגדרתה באותו חוק, אלא אם נקבעו סייגים מפורשים לכך. במקרה שלפנינו הוגדר המונח "קרקע חקלאית" תוך שימוש במלים "קרקע המשמשת בחקלאות" ועל כן חייב היה ביהמ"ש להזדקק להגדרתו של המונח "נכס המשמש בחקלאות" ולהרכיבו על ההגדרה של המונח "קרקע חקלאית". משלא עשה כן שגה בפרשנותו.
המונח "נכס המשמש בחקלאות" הוגדר כ"נכס המשמש לעסק במשק חקלאי של בעלו". משמע לא די בכך שהקרקע נושאת גידולים חקלאיים, אלא עליו לשמש לעסק המקויים במשק חקלאי של בעל הנכס. היסוד של קיום "עסק" הוא תנאי יסודי שאין בלעדיו. אם יסתבר, למשל, שהגידולים החקלאיים אינם משמשים לעסק אלא להספקת צרכיו של בעל המקרקעין לא יהא בכך כדי לקיים את התנאי הנ"ל. בערכאות דלמטה נדונה השאלה מהי הדרך שבה יש להוכיח את העובדה שהנכס משמש לעסק, והועלתה הטענה כי רק מסמכים המקובלים על שלטונות מס הכנסה . הם היכולים להוכיח נתון זה. טענה זו אין לקבל. קיומו של עסק יכול להיות מוכח גם בדרך אחרת ויהיה זה אף אם יסתבר, אגב כך, שבעל המקרקעין חטא כלפי הוראות חוק מס הכנסה.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ל. מרגלית למבקש, עו"ד סלים גרייב למשיבים. 6.6.83).
בר"ע 97/83 - משה גוטמן נגד הדר חברה לבטוח בע"מ
*דחיית תביעה נגד חברת ביטוח כאשר לא צורף המבוטח כנתבע (הבקשה נדחתה).
המבקש נפגע בספטמבר 1974 על ידי מכונית בבעלות חברת הרץ המבוטחת אצל המשיבה. המבקש הגיש תביעת פיצויים נגד המבטחת חברת הדר ועמד על זכותו לנהלה בעצמו ללא סיוע משפטי. הובהר למבקש כי ללא צרוף המבוטחת דין התביעה נגד המבטחת להדחות וכי רצוי שיקבל סיוע משפטי. ניתנו למבקש כמה הזדמנויות לצרף את המבוטחת אך הוא לא שעה לעצות אלו ובימ"ש השלום דחה את תביעתו. ערעורו לביהמ"ש המחוזי נדחה גם משום שבין כה וכה חלפה תקופת ההתיישנות של עילתו בגד החברה המבוטחת. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
לכאורה יכולה לעמוד למבקש הגנת תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי שלפיה "לא תפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי דין צורפו בה שלא כדין או שלא צורפו; אלא רשאי ביהמ"ש לדון בענין ככל שהוא נוגע לבעלי הדין שלפניו למעשה" ואולם תקנה זו אין בכוחה לשנות מן הדין המהותי המצוי בהוראת סעיף 19 לפקודת בטוח רכב מנועי. עפ"י סעיף 19 מוטל על הנפגע להשיג פס"ד נגד המבוטח כתנאי לחיובה של חברת הביטוח כלפיו. הנפגע אינו רשאי להגיש תביעתו נגד חברת הביטוח מבלי לתבוע את המבוטח כלל. העובדה שהתובע סרב במשך כל מהלך הדיון לצרף צד הכרחי מהווה שיקול שיש להביאו בחשבון בעת הדיון בבקשתו המאוחרת לבצע אותו צירוף. לשיקול זה מתווסף נימוקו של ביהמ"ש המחוזי כי תביעה נגד הפוגע או החברה המבוטחת התיישנה בינתיים. מרוץ ההתיישנות לא נפסק עקב הגשת התביעה נגד חברת הביטוח שכן כלל הוא כי נתבע חדש שצורף כאשר כבר התיישנה התביעה, טענת ההתיישנות שמורה לו ואין התובע יכול להיבנות מכך שכתב התביעה המקורי הפסיק את ההתיישנות כלפי מי שהיה אז הנתבע.
(בפני: השופטת בן פורת. המבקש לעצמו, עורך דין בר-סימן טוב למשיבה. 27.5.83).
בר"ע 249/83 - דניאל צדקי נגד מדינת ישראל
*אי עצירה בכניסה לצומת כאשר מוצב תמרור "עצור" (הבקשה נדחתה).
המבקש נהג ברכבו מכפר סבא לכוון רעננה ובבואו לצומת כביש חיפה היו אורות הרמזור מקולקלים. בכיוון נסיעתו של המבקש מוצב תמרור עצור. בכביש הבא מחיפה, בצומת, ניצבו אותה שעה שני כלי רכב בנתיבים הקרובים ביותר למערער ונהגיהם סימנו למבקש כי ימתינו ויתנו לו לחלוף על פניהם. המבקש עשה כן אך אותה שעה התקרבה משאית צבאית בנתיב השלישי ואחרי שהמבקש כבר חלף על פני שני כלי הרכב האחרים וחצה את הנתיב השלישי
התנגשה בו המשאית הצבאית. הוא הואשם בעבירה על תקנה 64 (ד) לתקנות התעבורה. בימ"ש השלום הרשיע את המבקש, ערעורו נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
תקנה 64(ד) קובעת כי נוהג רכב המתקרב לצומת שלפניו מוצב תמרור עצור יעצור ויתן זכות קדימה לרכב אחר שנכנס לצומת. החובה העולה מתקנה זו מורכבת מן החובה לעצור והחובה ליתן זכות קדימה. אין ספק כי המבקש ראה את הרכב הצבאי מתקרב אך לא העריך לנכון את המרחק ואת מהירות ההתקרבות של אותו רכב. טעות בהערכה אין בה כדי להועיל לו כי מבחינת קווי האיפיון העולה מהגדרת חובתו של הנהג, ננקטה אמת מידה אובייקטיבית ולא אמת מידה סובייקטיבית ועל כן חייב הנהג לוודא שאכן אין רכב הנכנס לצומת אותה שעה ואי אבחנה ברכב אחר או הטעות בהערכה אינם משחררים אותו מאחריות. התקנה הנ"ל דנה בצומת כולה ולא רק בחלק ממנה ואם סימנו שני הנהגים האחרים למבקש שהוא רשאי לעבור על פניהם עדיין נותרה בעינה חיבתי לתת זכות קדימה לרכב שהתקרב בנתיב השלישי.
אשר לבקשת הסניגור כי ההרשעה תומר בהרשעה על תקנה 12(ג) שכן תלויה ועומדת נגד המבקש פסילה על תנאי והרשעה על תקנה 64(ד) תפעיל את התנאי בעוד הרשעה בעבירה על תקנה 21(ג) אינה מחייבת הפעלת התנאי - אין עובדה זו יכולה להוות עילה לרשות ערעור. תקנה 21(ג) היא בעלת אופי כללי וחופפת על כן לא אחת מעשי עבירה ספציפיים יותר הכלולים בתקנות. מאחר ואין פגם בהחלטת בימ"ש השלום להרשיע את המבקש בעבירה על תקנה 64(ד) אין לתת רשות ערעור בשל הטעם החילופי האמור.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עוה"ד לויתן וחייט למבקש, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 7.6.83).
ב.ש. 130/83 - שמואל פלאטו שרון נגד מדינת ישראל
*היתר יציאה לחו"ל של מי שנדון למאסר ומשוחרר עד לערעור (בקשה להיתר יציאה מהארץ - הבקשה נתקבלה).
המבקש הורשע בעבירות של שוחד בחירות ודינו נגזר ל- 9 חדשים מאסר בפועל ו- 27 חדשים מאסר על תנאי. הוגשו ערעורים לביהמ"ש העליון וניתן צו עיכוב ביצוע גזר הדין עד למתן פס"ד בערעור. יחד עם זאת ניתן צו עיכוב יציאה מהארץ נגד המבקש. עיכוב ביצוע המאסר הותנה במתן ערבות של 1,5 מליון שקלים וערבות זו הומצאה. עתה מבקש העותר לקבל היתר לצאת לחו"ל לתקופה של חמשה שבועות לצורך עסקיו. ב"כ התביעה התנגדה ונימוקיה: יהיה זה בניגוד לטובת הצבור שאדם שתלוי נגדו מאסר יורשה לצאת לחו"ל; אם יורשה לצאת לחו"ל כנגד ערבות בסכום ניכר יהיה בכך משום הפלייתו לטובה לעומת נאשמים אחרים שלא יוכלו להמציא ערבות בשיעור כה גבוה. אכן, אין לזלזל בטענה הראשונה אולם ככל שחולף ועובר הזמן מעת מתן פסה"ד והערעור טרם נקבע גובר השיקול שיש להתחשב בנסיבותיו של המבקש ולאפשר לו לנהל את אורח חייו העסקיים כרגיל ומשנעתר ביהמ"ש ועכב את הביצוע אין מניעה להתיר למבקש לצאת את הארץ לתקופה של חמשה שבועות. אשר לטענה השניה - אין בה ממש וכאשר יתעורר מקרה דומה ישקול ביהמ"ש את מכלול הנסיבות ויחליט מהו גובה הערבות הנדרשת כתנאי למתן היתר יציאתו של הנאשם לחו"ל.
(בפני: השופט ש. לוין עו"ד עוזיאל למבקש, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 23.5.83).
ב.ש. 652/83 - מדינת ישראל נגד בוריס דבראשוילי
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה בחלקה).
שבוע ימים
לפני שביהמ"ש המחוזי עמד לתת את פסה"ד באישום נגד המשיב בעבירות של שוד והחזקת נשק עמדה להסתיים השנה מאז נעצר המשיב עד תום ההליכים. לפיכך ביקשה המדינה הארכת המעצר ונימוקה שפסק הדין אומנם ינתן תוך שבוע ימים, אך כיון שיש צורך בהגשת תסקיר קצין מבחן יש להאריך את המעצר בעוד שלושה חדשים. הבקשה נתקבלה אך הארכת המעצר ניתנה לחודש וחצי בלבד. במשך השנה אירעו תקלות רבות אשר בגללן נדחה המשך הדיון ובכלל זה העיצומים שהיו. ברם, מדובר על שלילת חרותו של אדם שטרם הורשע וכיון שנשמעו כל הראיות גם אין חשש להשפעה על עדים על ידי המשיב. היה מקום לעשות מאמץ כדי שההליכים יסתיימו כולם במשך שנה תמימה והארכת המעצר לפי סעיף 54 ניתנת רק במקרים יוצאים מן הכלל. מאידך, מדובר בעבירת שוד מלווה בהחזקת נשק והתקלות שארעו במהלך המשפט אינן אלא מיעוט במכלול כל ההליכים. כמו כן עומד פסה"ד להנתן בתוך שבוע. יחד עם זאת אין מקום לדחייה של שלושה חדשים ולו כדי להצביע על כך שיש צורך בהקפדה רבה בכל הארכת מעצר מעבר לשנה אחת. לפיכך הוארך המעצר בחודש וחצי.
(בפני: השופט אלון עו"ד ארד למבקשת, עו"ד גבר למשיב. 1.7.83).
ב.ש. 661/83 - יגאל לולבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
בדירת העורר נמצאו שרידי חשיש וכלים להכנתו וכן כמות של אדולן ובכוך מוסתר בחצר ביתו נמצאו 27 מנות הרואין שהיא כמות לא לצריכה עצמית. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. העורר מתכחש רק לשייכותו להרואין שנמצא בחצר, ברם, מציאת הסם בחצר ביתו שהיא בחזקתו ולזרים אין גישת אליה מהווה ראיה לכאורה מספקת כי הסם הוחזק על ידו. העובדה שמקום המסתור נמצא בקיר חיצוני של שכן אחר אין בה כדי לשנות החזקה לכאורית על ידי העורר כאשר החצר גופה ברשותו ובחזקתו ואין לזרים גישה לשם. העוסקים בעסקי סמים נמנעים להחזיק את הסם בדירותיהם ומבכרים מקומות מסתור ומחבואים במקום נוח לגישתם אך מחוץ לדירה ולכאורה זהו המקרה כאן. מדובר בכמות מסחרית של הרואין ובעבירות מסוג זה האינטרס הצבורי הוא ללחום בעבריינות מסוכנת זו והוא גובר על מרבית השיקולים האישיים של הנאשם. גם להיעדר הרשעות קודמות של הנאשם משקל מופחת בשיקולים אם לשחררו בערובה משום הסיכון כי מי שנתן ידו לעיסוק בסמים עשוי להמשיך בכך אם יהלך חפשי.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד שרעבי למבקש, עו"ד גב' לוי למשיבה. 7.7.83).
ב.ש. 645/82 - מדינת ישראל נגד פנחס סבאג
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 - הבקשה נתקבלה).
נגד המשיב הוגש כתב אישום בעבירות של נסיון לרצח, החזקת נשק, סחיטה באיומים וקבלת דבר במרמה ובאיומים וביהמ"ש הורה על מעצר המשיב עד תום ההליכים. בינתיים מתקרבת לסיומה שנה מאז סיום ההליכים ולפיכך ביקשה התביעה הארכת המעצר לפי סעיף 54 לשלושה חדשים. הבקשה נתקבלה. ביהמ"ש קיים במשך הזמן ישיבות רבות והדחיות שהיו מפעם לפעם באו בין היתר עקב בקשות דחייה מטעם הסניגוריה. אין הסניגור מעלה טענות ביחס לקצב שמיעת המשפט, אך לטענתו יש כרסום בראיה העיקרית של התביעה שהובאה נגד המשיב. ברם, בשלב הנוכחי של הדיון אין לבחון את מכלול הראיות שבאו לפני ביהמ"ש וזה תפקידה של הערכאה הדנה במשפט. יתכנו אמנם מקרים שעקב תפנית קיצונית במהלך הראיות תושמט
הקרקע מיסודות האישום ובמקרה כזה יהווה הדבר שיקול אם לצוות על הארכת המעצר מעבר לשנה, אך אין זה המקרה כאן.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד אור למבקש, עו"ד רום למשיב. 4.7.83).
ב.ש. 622/83 - מדינת ישראל נגד מריו רומנו
*שחרור בערובה (אינוס) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות אינוס בנסיבות מחמירות כאשר מייחסים לו התנהגות ברוטלית לגבי המתלוננת כששיתפו אתו פעולה עוד שניים אחרים. ביהמ"ש המחוזי הורה בשעתו לעצור את המשיב עד תום ההליכים וצויין בהחלטה כי המתלוננת פוחדת ומבוהלת ועל כן יש לעוצרו לפחות עד שתשמע עדותה וביהמ"ש יתרשם מאמיתות גירסתה. מספר ימים לפני שהמשפט עמד להשמע החליט השופט לדחותו ואז ביקש המשיב את שחרורו בערבות ובקשתו נתקבלה. הערעור על כך נתקבל. המשיב אינו אשם בדחייה והוא עצור שלושה חדשים, אך יחד עם זאת העבירות המיוחסות לו חמורות מאד, הוא בעל הרשעות קודמות וקיים חשש כי יאיים על המתלוננת. לפיכך אין מקום לשחררו בערובה. יש לעשות מאמץ לשמוע בהקדם את עדות המתלוננת ואם בתוך ששה שבועות לא תשמע העדות יוכל המשיב לעורר מחדש את ענין מעצרו.
(בפני: השופט אלון. עו"ד לוי למבקש, עו"ד מועלם למשיב. 23.6.83).
ב.ש. 601/83 - אברהם זערור נגד מדינת ישראל
*בקשה לשחרור ממעצר (סמים) (בקשה לשחרור ממעצר - הבקשה נדחתה).
העורר ואחיו הואשמו בחבלה בכוונה מחמירה והעורר הואשם בנוסף לכך בסחר בהרואין והדחה בחקירה. שני האחים נעצרו עד תום ההליכים. לאחר מכן החליט שופט ביהמ"ש העליון לקבל את עררו של האח ולשחררו בערבות בנימוק של חוסר בהירות בעדותה היחידה של המתלוננת בענין היריות שגרמו לחבלה החמורה וכן הדחיות המרובות באשר למועד המשפט. עתה טוען ב"כ המבקש כי אם לא היה יסוד מספיק למעצר אחיו יש לשחרר גם אותו. הבקשה נדחתה. אילו הואשם העורר רק בעבירות שיוחסו לאחיו היה מקום לשחררו אך מיוחסות לעורר גם עבירות חמורות של הספקת הרואין למתלוננת וכן הדחת המתלוננת שתחזור בה מהודעתה במשטרה. לטענת הסניגור מדובר בעדות יחידה של המתלוננת ואין לתת אימון בדבריה בהתחשב באופיה ובהתנהגותה. ואולם בענין המהימנות ידון ביהמ"ש לאחר שמיעת הראיות ובשלב זה יש ראיה לכאורה לדברי המתלוננת באשר לשני אישומים אלה. עברו כבר קרוב לחמשה חדשים מאז המעצר ולולא שמדובר היה בעבירות חמורות של סחר בהרואין והדחה בחקירה בדרך של איומים והפחדה היה מקום לשחרר את העורר בערבות. העומס המוטל על בתי המשפט הוא מן המפורסמות, אך הדבר המינימלי שהנאשם זכאי לו הוא קביעת מועד שבו יתחיל ברור משפטו. אם מועד כזה לא יקבע תוך זמן סביר יוכל העורר לבקש עיון חוזר.
(בפני: השופט אלון. עו"ד סער לעורר. עו"ד לירז משיבה. 29.6.83).
ב.ש. 575/83 - מדינת ישראל נגד ויקטור ראש וג'ררד בן סעדון
*שחרור בערובה (גרימת חבלה חמורה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
לפי כתב האישום יצאו שני המשיבים יחד עם שמונה אחרים בכלי רכב מצפת לטבריה כשחלקם נושאים עמם מוטות ברזל, סכינים ונשק. הם באו למועדת שהמתלונן הוא בעליו, תקפוהו, יחד עם חבריהם, חתכו את פניו בסכין ודקרוהו בחזה. לפי כתב האישום בוצעו מעשי בריונות אלה באשר יום קודם לכן בעת שראש ואיתו אדם אחר התפרעו במועדון הורחקו מהמקום ע"י בנו של הבעלים. חומרת המעשים לא נעלמה מעיניו של
השופט ואעפ"כ הורה על שחרור בערבות באשר לדעתו חומר הראיות קלוש וספק אם השניים יורשעו בסופו של דיון. הערר נתקבל.
נערך מסדר זיהוי תמונות ולא מסדר חי אך אין זו סיבה לפגום בזיהוי כחומר ראיה נגד המשיבים. מסדר תמונות הוא כשלעצמו לגיטימי אם כי ערכו לעתים פחות משל מסדר זיהוי חי שיש להעדיפו. ברם, לעתים אלה הבאים לזהות את החשוד חוששים להשתתף במסדר חי וכזה היה המקרה שלפנינו. בדרך כלל זה גם לא השלב לקבוע את ערכו של מסדר התמונות שכן דבר זה הוא ענין לשופט היושב לדין לעיצומו של האישום. ברם, אפילו היה בעובדה זו כדי להחליש את משקל ראיות התביעה, נתמלא החסר על ידי הודעתו של עד שהוא תושב צפת שמסר הודעה המסבכת את המשיבים. הלה אומר חד משמעית ששני המשיבים נסעו יחד עם אחרים מצפת לאותו מועדון וכששהו בתוך המועדון עלו מתוכו קולות צעקה ונשמעו קולות פיצוץ של חלונות זכוכית. בנסיבות אלא יש לעצור את המשיבים עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד ליבנה למבקשת, עו"ד נדשי למשיבים. 12.6.83).
ב.ש. 346/83 - רחום יחזקאל וירדניה חברה לביטוח בע"מ נגד נביל חורי
*העברת דיון (בקשה להעברת דיון - הבקשה נדחתה).
המשיב הגיש תובענה נגד המבקשים לביהמ"ש המחוזי בחיפה והבקשה להעביר את הדיון לתל אביב או לירושלים נדחתה. לביהמ"ש בחיפה קנויה סמכות לדון בענין ומבחינת נוחות הצדדים יהיה אמנם צורך להביא עדים גם מחוץ לחיפה אך ענין זה אינו יכול לשמש כאמת מידה יחידה. אין כמעט משפט מסוג זה שבו באים כל העדים מתוך תחום שיפוטו של ביהמ"ש המחוזי הדן בענין. התובע נפגע קשה בתאונה, עילת התביעה, והוא מאושפז עתה בבית חולים בחיפה וגם משפחתו מתגוררת עתה בחיפה. אין ספק שהעברת הדיון לבימ"ש אחר תרחיק את מועד תחילתו של הדיון ואם מבקשים לשקול את נוחות הצדדים זה לעומת זה אין לגלות כל קושי שיעמוד בפני הנתבעים כאשר המשפט יתקיים בחיפה. מאידך עלול להיות קושי רב יותר מבחינת התובע ומשפחתו והרופאים המטפלים בו אם יידרשו לנסוע למקום שמחוץ לחיפה.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד לוין למבקשים, עו"ד אלמאדי למשיב. 5.7.83).
ב.ש. 267/83 - חמאם זועבי נגד פואד זועבי
*הארכת מועד (בקשה להארכת מועד - הבקשה נדחתה).
המבקשת וב"כ הוזמנו כדין למתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי אך לא הופיעו ופסק הדין הומצא לב"כ המבקשת. עד שהלה העביר את פסה"ד לידי המבקשת חלף המועד להגשת בקשה לרשות ערעור מחמת איחור שחל בשרותי הדואר. כיון שכך מבקשת המבקשת הארכת המועד ובקשתה נדחתה. הנימוק כאמור אין בו הסבר מתקבל על הדעת לאיחור ובוודאי שאין בכך טעם מיוחד להצדיק את האיחור. המועד להגשת הבקשה לרשות ערעור קצוב ומאחר שהמבקשת הוזמנה כדין לשמוע את פסה"ד הרי מאותו מעמד מתחילה ספירת הימים להגשת הבקשה לרשות ערעור.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד תאמנה למבקשת, עו"ד חסן נסאר למשיב. 29.6.83).
ב.ש. 408/83 - עירית תל אביב נגד גלינה אמורוב ומשרד הבריאות
*העברת דיון (בקשה להעברת דיון - הבקשה נדחתה).
המשיבה טוענת כי לקתה בפגיעה גופנית עקב מעשה רשלנות של רופא בבית חולים עירוני בתל אביב ואת תביעתה הגישה לביהמ"ש המחוזי בחיפה. לבית משפט זה סמכות לדון בענין כי התביעה
הוגשה גם נגד משרד הבריאות. אכן, המשרד טוען בכתב ההגנה כי אין לו נגיעה לנושא שנדון בתביעה, אך כל עוד לא הוכרעה שאלה זו ע"י ביהמ"ש, צירופו של משרד הבריאות כנתבע שריר וקיים ובשלב זה יש לראות את ביהמ"ש בחיפה כמוסמך לדון בענין. עירית תל אביב ביקשה להעביר את הנושא לדיון בביהמ"ש בחיפה והבקשה נדחתה. המשיבה היא עתה תושבת חיפה ועובדת בה והרופאים המטפלים בה ואשר יעידו במשפט הם תושבי חיפה. מול נתונים אלה קיימים עדים בקשר לניתוח ודרך ביצועו שהם גרים בתל אביב. מכאן כי יש עדים מחיפה ועדים מתל אביב וכאשר מאזן הנוחות שקול אין ביהמ"ש מתערב. על אחת כמה וכמה אין להתערב כאשר העברת הדיון עלולה לפגוע בנוחותו של מי שנפגע עקב אירוע ועדיין סובל מכך פגיעה גופנית.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד אלרום למבקשת, עוה"ד טימיס וארד למשיבים. 5.7.83).
ע.א. 198/82 - מרדכי דותן נגד יעקב דותן ואח'
*סמכות בי"ד בענין מזונות שנכרכו בתביעת גירושין (הערעור נתקבל).
המשיבה הרביעית (להלן המשיבה) הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה נגד המערער למזונות עבורה ועבור ילדיה ולהחזקת הילדים. המערער ביקש לדחות את התביעה על הסף ונימוקו כי תביעת המזונות והחזקת הילדים נכרכה בתביעת גירושין שהוגשה על ידו לביה"ד הרבני מספר ימים לפני שהגישה האשה את תביעתה לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש דחה את בקשת המערער בקבעו כי תביעת הגירושין לא היתה כנה ואף כריכת המזונות והחזקת הילדים לא היתה כנה וכי המערער לא הוכיח את הכנות כפי חובתו. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש קבע כממצא כי אין השלום שורר בבית המתדיינים. האשה בתצהירה אומרת כי .הוברר לה שבעלה מאס בה והתחיל להפעיל נגדה מערכת של הסתה ולחץ. יוצא איפוא כי אף לאשה ידוע שהבעל החליט להתגרש ממנה. ביהמ"ש המחוזי סבר, עקב התרשמותו לרעה מהתנהגות הבעל, כי אין תביעת הגירושין כנה ואולם אין זהות בין התנהגות בלתי נאותה של הבעל ובין כנות תביעת הגירושין. להיפך, דווקא התנהגותו הרעה של הבעל תומכת בגירסתו שתביעת הגירושין היא כנה. ביהמ"ש המחוזי ראה את חוסר הכנות בכך שלא מצא בתביעה עילה טובה לגירושין ולדעתו אם על פניה אין לתביעה עילה המסקנה היא שאין היא כנה. המערער בתביעת הגירושין טוען טענות שונות לגבי התנהגות אשתו והשאלה איננה אם האשה מכחישה טענות אלה ומה סיכויי התביעה. אין על ביהמ"ש לשקול מה סיכויי תביעת הגירושין אלא אם הטענות יש בהן עילה. על כן על פניה תביעת הגירושין היא כנה.
בתביעת הגירושין ציין המערער כי הוא מבקש לקבוע את דמי המזונות לאשה ולילדים וכן טובת הילדים לענין החזקתם ולדעת ביהמ"ש המחוזי כריכת המזונות לא היתה כנה משום שהבעל לא הציע סכום מסויים למזונות. גם בכך טעה ביהמ"ש. המערער ציין בתביעתו את מקור הכנסתו ומקום עבודתו ואין צורך שינקוב את הסכום שהוא מציע לשלם לאשה. כמה יש לשלם ולכמה זקוקים האשה והילדים זה נושא שיתברר במהלך הדיון והאשה צריכה להביא פרטים אלה בפני ביה"ד. ביהמ"ש מציין גם שהמערער לא הזכיר בתצהירו את המלה "כנות" בהתייחסו לנושא כריכת המזונות. אך איזכור המלה אינו קובע. העובדות שמצויינות בתצהיר הן הקובעות ומהן עולה כי המערער התכוון בכנות שביה"ד יפסוק בענין המזונות. הבעל אמר בתביעתו שהוא מבקש שבית הדין יקבע את מזונות האשה "אם הם בכלל מגיעים" ומכאן אי אפשר להסיק חוסר כנות: הבעל גם ביקש לכרוך את החזקת הילדים בתובענה ולמעשה בחטא החזקת הילדים לפי מהותו כרוך בנושא הגירושין
ואין צורך לדת כלל בכנות הכריכה. על כן יש לקבל את הערעור ולקבוע שהסמכות בענין מזונות האשה והחזקת הילדים היא לביה"ד הרבני, ומאידך יכול ביהמ"ש להמשיך לדון במזונות הילדים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, י. כהן גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד י. בטיט למערער, עו"ד פסח קניר למשיבים. 30.6.83).
ע.א. 66/81 - גיא פריד, קטין ואח' נגד צבי בוכמן והדר חברה לביטוח בע"מ
*פיצויים בתאונת דרכים
(הערעור נתקבל בחלקו).
המערער שהוא יליד 1969 נחבל בשנת 1978 קשות ברגלו בתאונת דרכים. המשיבים חוייבו לשלם למערער סכומים שונים כפיצויים עבור נזקי גוף וערעורם של המערערים נתקבל בחלקו. מומחה רפואי שביהמ"ש מינה קבע כי למערער נכות לצמיתות בשעור של %23. הילד נחבל קשה מאוד בגפה התחתונה השמאלית והיה צורך בשורת ניתוחים. נשארה נכות של חיבור גרוע ומכאיב וכן התקשות הרגל. באשר לפגיעה בכושר העבודה סבר הרופא כי בעתיד עלולים להופיע מיחושים בעת עמידה ממושכת ולכן לא יוכל המערער לבחור במקצוע הדורש עבודה בעמידה. פרט לכך אין לו מגבלות תעסוקתיות. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער עבור הפסד השתכרות בעתיד סכום כולל של 60,000 שקל. סכום זה נפסק כפסיקה גלובלית. ביהמ"ש החיל על המקרה את סעיף 4 של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שלפיו אם הפיצויים בגין אבדן השתכרות פטורים ממס הכנסה יחושבו הפסדי הנפגע לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה, אך ההפחתה לא תעלה על %25 מן ההכנסה שלפיה יחושבו הפיצויים. באשר לשאלת כושר ההשתכרות נתקבל הערעור בחלקו.
ב"כ המערערים טען כי בהעדר נתונים מדוייקים מן הראוי היה לחשב את סכום הפיצוי עפ"י אחוזי הנכות ולפי חישוב כזה סכום הפיצוי היה צריך להגיע ל-170,000 שקל. לחילופין טען כי בפיצוי גלובלי הסכום שנפסק נמוך במידה ניכרת ויש להתערב בו. אין לקבל את הטענה כי צריך היה לחשב את ענין ההשתכרות עפ"י אחוזי הנכות. בנסיבות מקרה זה פסיקת סכום גלובלי היתה הדרך המתאימה להערכת הפיצוי. ברם, צודקים המערערים כי הפיצוי שנקבע נמוך במידה ניכרת מהסכום שצריך היה לקבוע. ההגבלה בכושר עבודתו של המערער היא ניכרת למדי, ולא יוכל לבחור במקצוע הדורש עמידה. ביהמ"ש המחוזי עשה השוואה למקרה שנפסק בו בעבר ואולם אין להשוות במדוייק מקרה למקרה והסכום שנקבע באותו פסק דין לא היה צריך לשמש לשופט קנה מידה מדוייק בקביעת גובה הנזק. לפי החישוב שנעשה ע"י ב"כ המערערים, ולא חלקו עליו המשיבים, עפ"י דרגת אחוזי הנכות היה סכום הפיצוי מגיע ל-170,000 שקל. אין לקבוע את הפיצוי לפי אחוזי הנכות כאמור אך הוא אינו צריך להיות פחות ממחצית הסכום שהיה מתקבל לפי אחוזי הנכות. על כן יש לקבוע פיצוי עבור הפסד השתכרות בסכום כולל של 120,000 שקל ולאחר ניכוי %25 לפי סעיף 4 לחוק הפיצויים, (ניכוי של מס הכנסה), יהיה הפיצוי 90,000 שקל.
ביהמ"ש העליון ציין שאין לקבל את טענת המערערים כי הוראות סעיף 4 של החוק אינן חלות במקרה זה שבו עדיין אין לקטין הכנסה. אמנם בעת קביעת הפיצויים לא היתה לקטין כל הכנסה, אך גם במקרה זה יש לחשב את הפסד ההשתכרות לפי ההכנסה לאחר ניכוי מס הכנסה שהתובע היה נדרש לשלם בעת הווצרות ההכנסה וזאת בהנחה שעל אותה הכנסה יחולו הוראות מס הכנסה כפי- שהן כיום. ביהמ"ש העליון הוסיף גם סכום של 4,000 שקל עבור כאב וסבל.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ד. לוין, גב' אבנור. החלטה - הנשיא י.כהןעו"ד מירון קין למערערים, עו"ד א. בר סמן טוב למשיבים. 30.6.83).