ע.א. 727/82 - בן ציון מוניץ נגד נוה גיל בע"מ
*הפרת סעיף בהסכם מכירת נכס. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 1091/81 - הערעור נתקבל).
. ביום 30.4.78 נערך הסכם שלפיו החכירה המשיבה למערער יחידה של כ-22 מ"ר בבית עסקים שהמשיבה עמדה להקים סמוך לבורסת היהלומים ברמת גן בהסכם הותנה בין היתר כי המערער יעסוק ביחידה "בעיסקי יהלומים" וכן כי ידוע לקונה שהבנין מיועד לבורסה ליהלומים ולכן "יחולו תנאים והגבלות הנובעים מעובדה זו" עפ"י המפרט הטכני ברור שמדובר בבנין שיש לו יעוד של בורסה ליהלומים ולפיכך במפרט מופיע ציד מיוחד הכרוך בהוצאות ניכרות למערער ולחוכרים אחרים. בהסכם סעיף האומר שלקונה ידוע כי ביחס לחלקים אחרים של הבנין מחוץ ליחידה, יהא המוכר "חפשי לנהוג
כפי שייראה לו וללא הגבלה, ובלבד שלא תפגע זכותו של (הקונה) בשימושו ביחידתו". לטענת המערער אמור היה הבנין להכיל גם אולם שישמש בורסה לבעלי העסקים שבבנין ובמפרט הטכני נרשם בין היתר "קומת בורסה". המוכרת נקלעה לקשיים כספיים והתקשתה
להשלים את הבניה. החוזה לא קבע תאריך להשלמת הבניה ולמסירת היחידה שחכר המערער
להחזקתו ולרשותו. נודע למערער כי המשיבה מתכוונת לעשות שימוש באולם שנועד לבורסה למטרה שאיננה קשורה בענף היהלומים, היינו, להשכיר חלק זה תקופה של שלוש שנים למשרד מהנדסים. המערער הגיש תובענה לבימ"ש השלום לצו מניעה האוסר על המשיבה לשנות את יעוד קומת העמודים שנועדה לבורסה, וכן כי יוצהר שהמשיבה אינה רשאית להשכיר את האולם לכל מטרה אחרת זולת לבורסה ליהלומים. שופט השלום נעתר לתביעה וקבע שתי קביעות עיקריות: כי מתוך החוזה עולה שיעודו של הבנין הוא לשמש
בורסה ליהלומים; כי על אף האמור בחוזה שהמבקש יודע שביחס לחלקים האחרים של הבנין תהא המוכרת חופשית לנהוג כפי שיראה לה, הרי הצהרה כללית זו צומצמה באותו סעיף האומר "ומלבד שלא תפגע זכותו של (המערער) בשימושו ביחידתו". לדעת השופט יש בהשכרת האולם למשרד מהנדסים כדי לפגוע בזכיות המבקש לשימוש ביחידתו. המשיבה ערערה לביהמ"ש המחוזי והערעור נתקבל אם כי לא מטעמיה של המשיבה. ביהמ"ש המחוזי סבר כי מוקדם להתייחס לסוגיה זו משום שהבנין טרם הושלם. ביהמ"ש קבע כי המוכרת טורחת להשלים את הבנין כי לא הוגבלה בזמן למסירת יחידות הבנין לחוכרים וכי בשל
מחסור במזומנים אינה מסוגלת להשלים את המבנה, וכי אין צורך בשלב מוקדם זה לדון
בפירוש האמיתי של החוזה, וכל אלה שעתם ומקומם בתביעה אחרת, אם יהיה צורך בכך, כעבור שלוש שנים, כשהמוכרת תגייס את הכספים הדרושים לה להשלמת המבנה. מכאן הערעור.
השופט ד.לוין:
א. העובדה שבחוזה אין מועד שבו צריך למסור את היחידה לרשות הקונה אינה אומרת שהמשיבה רשאית להשהות את מלאכת הבנייה עד אין סוף. במקרה כזה חל הכלל שצד בחוזה צריך לקיים את התחייבותו ולבצע את המעשה שהתחייב בו בתוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה. לפיכך רשאי היה המערער להניח שקרב ובא היום שבו תושלם הבניה והבנין כולו ישמש את יעודו כבורסת יהלומים.
ב. גישתו של ביהמ"ש המחוזי רק דוחקת את הקץ ודוחה את הבירור במחלוקת בין בעלי הדין. גם כשתושלם הבניה צפוי כי המחלוקת תמשיך ואין טעם לדחות את ההכרעה כאשר כבר הוגשה התובענה. אין זה מדוייק גם לקבוע כי שעת ההכרעה בסכסוך שבין בעלי הדין טרם הגיעה. כאמור צריכה מסירת היחידה להתבצע בתוך זמן סביר ובמקרה דנן, כאשר החוזה נכרת באפריל 1978 ופסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ניתן כעבור ארבע שנים מקום היה להניח כי במרוצת שנה שנתיים תגיע שעת הביצוע הסבירה. מכאן כי תוך תקופת ההשכרה המבוקשת של האולם מן ההכרח יהיה להכריע בסכסוך גופו ועל כן יש להכריע בו כבר עתה.
ג. אין זה נכון לקבוע כי מה שאולי אסור לה למשיבה לעשות בתום הבניה מותר לה לעשות בתהליך הבניה כפי שעולה מפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. מה שאסור עפ"י החוזה עם מימושו אסור ממילא באותה מידה בטרם מימושו, שהרי השימוש החורג בטרם מימוש עלול להכשיל מראש את יכולת ביצוע ההתחייבות בהגיע שעתו.
ד. השיקול שההשכרה תסייע למשיבה לעמוד בהתחייבותה אינו רלבנטי לענין זה. יתירה מזו, כלל לא ברור שהתמורה שהיתה מתקבלת מההשכרה היתה מושיעה את המשיבה. מצויות דרכים נאותות להביא לביצוע התחייבות להקמת בנין כאשר הקבלן אינו מסוגל לעמוד בהתחייבותו, כגון מינוי כונס נכסים וכדומה. הפתרון של ביהמ"ש המחוזי אינו פתרון, אינו מבטיח דבר ואינו מונע מחלוקת.
ה. חוזה יש לפרש ככל האפשר מתוכו וכרוחו וכאן החוזה מדבר בעד עצמו, וברור מתוכו לחלוטין שהמתקשרים התכוונו כי המבנה ישמש לעסקי יהלומים בלבד ולא לעיסוקים אחרים, וכי שטח מתאים במבנה: הוא השטח שבמחלוקת, נועד לשמש אולם בורסה לבעלי העסקים בבנין. ברם, לא רק מתוכו של החוזה מגיעים למסקנה זו אלא גם מהצהרות ב"כ המשיבה במהלך הטעון. כך שמבחינה עקרונית מסכימה גם המשיבה שאת הבנין היא צריכה להועיד לבורסה לעיסקי יהלומים.
ו. אין לקבל את גישת ביהמ"ש המחוזי בחוות דעת שניתנה אגב אורחא כי המערער לא הוכיח שזכות השימוש ביחידתו תיפגע עקב ההשכרה. הלכה למעשה אין הוא יכול להוכיח זאת שהרי הבנין טרם הושלם. אולם, המערער הצביע במידה רבה של הסתברות כי אם בסופו של דבר תורשה המשיבה להחכיר יחידות למטרות שונות שאינן עיסקי יהלומים בלבד ולא תועיד את האולם במבנה לבורסה לבעלי עסקים תפגע זכות השימוש שלו ביחידתו. על כן יש לקבל את הערעור.
השופט בך:
מסכים לתוצאה האמורה אך יש להגביל את פסק הדין לעובדות המיוחדות של המקרה דנא. המסקנה כי מה שאסור למשיבה לעשות כתום הבניה אסור לה גם לעשות בהליך הבניה אינה מתבקשת בכל המקרים. אילו היתה המשיבה, לדוגמא, משכירה את האולם לצורך עריכת חגיגה מסויימת חד פעמית או לצורך אירועים מוגדרים וספציפיים בנסיבות השוללות כל חשש של סיכול המטרות האמיתיות של הבנין והשלמתו, כי אז לא היה בכך משום הפרת התחייבות כלפי המערער ולא היתה הצדקה להתערבות ביהמ"ש. השאלה שעל ביהמ"ש לשאול את עצמו כשמתעוררת בעיה מהסוג הנדון הינה, אם קיים חשש סביר שההסדרים החוזיים החורגים עשויים לסכן את מימוש מטרותיו האמיתיות של החוזה ובעניננו התשובה לכך. היא חיובית. אם ביהמ"ש משתכנע, מאידך, שאין בהשכרת הביניים הזמנית להביא לסיכול החוזה, אלא להיפך, יש בה כדי לעזור להשלמת הביצוע כי אז יש לקבל את גישת ביהמ"ש המחוזי כמוצדקת. כאמור, חוזה ההשכרה עלול אמנם להביא לסיכול ביצועו התקין של החוזה עם המערער ולכן יש לקבל את הערעור.
השופט ש. לוין:
אולי אפשר היה להצדיק מקצת הנמקותיו של ביהמ"ש המחוזי אילו הוברר שטרם הבשיל המועד המוסכם, או הסביר, למסירת המושכר למערער, הואיל ונוצרה תקופת ביניים שבגדרה טרם קמה התחייבות המשיבה למסור למערערת את המושכר. דא עקא שאין הדבר כך. דווקא מראיות המשיבה עולה כי המשרדים גמורים למעשה וכמה אנשים העוסקים ביהלומים כבר נכנסו לבנין
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, בך עו"ד אריה וירניק למערער, עו"ד י. רסלר למשיבה. 14.7.83).
ב.ש. 650/83 - ניר קושניר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בקבלת 80 גרם הרואין על מנת לשווקו לאחרים תמורת עמלה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. אין העורר מתכחש למעורבתו בעיסקת הסמים אך לטענתו יש לשחררו מחמת נסיבותיו האישיות. הוא איננו בעל הרשעות קודמות ולטענתו שורבב בעיסקה לא בגלל בצע כסף אלא כדי לעזור לחבר שהיה פצוע וניזקק לכספים. כמו כן אביו של העורר לקה לאחרונה באוטם שריר הלב והוא מאושפז ומעצר בנו מוסיף על המתח שלו. ברם, ביהמ"ש דלמטה כבר נתן דעתו לנסיבות האישיות של העורר ואעפ"כ הורה על המעצר. כאשר מדובר בסחר בסמים מסוכנים גובר האינטרס הצבורי על הנסיבות האישיות, לא כל שכן כאשר מדובר בסמים קשים מסוג הרואין ובכמות גדולה. מעורבתו של העורר לא היתה שולית ולפי הראיות לכאורה הוא עסק בסחר ממש והיה מודע לכל ההשלכות והתוצאות. להעדר הרשעות קודמות יכול היה רק משקל מצומצם כי העוסקים בעסקי סמים משתדלים לגייס לעזרתם בעלי עבר נקי כדי להקשות את המלאכה על הלוחמים בנגע זה.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד אהוד דגן למבקש, עו"ד גב' גרוני למשיבה. 5.7.83). ב.ש. 641/83 - אברהם דדון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (חבלה ע"י פיצוץ) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהנחת חומר נפץ ליד מספרה באשדוד כאשר בפיצוץ נהרסו חנויות ונזוקו בנינים נוספים. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. יש בידי התביעה הודעה של עד, אשר לא נקבו בשמו, שנמסרה כחודש לאחר האירוע נשוא האישום. לדבריו ישב עם חברתו בחוץ כאשר השגיח בעורר כשהוא מסתובב על גג המבנה בצורה חשודה ולאחר שירד מגג המבנה נשמעה התפוצצות. מבחינה כמותית הראיה מספיקה להוכחת האישום אך איכותית תלויה הראיה בטיב ההסבר שינתן לעובדה שההודעה של העד האמור נמסרה באיחור של כחודש ימים טענת התביעה היא שהמשטרה חשדה תחילה שבעל המספרה אשר היה שקוע בחובות גרם לפיצוץ כדי לזכות בדמי ביטוח, וכאשר החקירה בכוון זה לא העלתה דבר הגיעו חוקרי המשטרה לעד האמור אשר תחת לחץ החקירה מסר את ההודעה הנ"ל. צודק השופט כי לא זה השלב לקבוע את מהימנותם של העדים אך אין זה כלל בל יעבור. לעתים חולשת הראיות לכאורה עשוייה להכריע את הכף לזכותו של נאשם בענין המעצר. בענין דנא נחלשת הראיה לכאורה מחמת האיחור במסירת הודעת העד הראשי וכן ע"י הסתרת זהותו של העד מפני העורר. אילו היה מדובר בעבירה פחות חמורה היה מקום לשחרר את העורר בערבות בנסיבות המקרה, אך לנוכח חומרת המעשה אין להתערב בהחלטת המעצר.
(בפני: השופטת בן פורת. עו"ד גולדברג לעורר, עו"ד גב' הקר למשיבה. 6.7.83). ב.ש. 665/83 - מדינת ישראל נגד דוד שרייבר
*הארכת מועד להגשת ערעור בהליך פלילי (בקשה למתן אורכה בהליך פלילי - הבקשה נדחתה).
זו בקשה להאריך מועד בהליך פלילי לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי האומר כי "ביהמ"ש רשאי... להרשות הגשת ערעור לאחר שעברו התקופות..." להגשת הערעור. בפי המבקשת שני נימוקים: טעות בחישוב הימים הקבועים להגשת הערעור שגרמה לאחור קל של יום אחד בלבד; מו"מ שבין הצדדים שגרם להגשת הערעור ביום האחרון לפי החישוב המוטעה. הבקשה נדחתה. בהליך פלילי אין הגבלה בסמכות ביהמ"ש
להאריך מועדים לעומת המצב בהליך אזרחי שבו ניתן להאריך מועדים מטעמים מיוחדים בלבד שיירשמו. יחד עם זאת לא ישתמש ביהמ"ש בסמכותו ויאריך מועדים בהליך פלילי כדבר שבשיגרה. על המבקש להסביר את סיבת האיחור ועל ביהמ"ש לבחון אם הסיבה מתקבלת על הדעת ומצדיקה הארכת המועד. בענייננו לא יצאה המבקשת ידי חובתה. לא הוסבר בבקשה מי טעה, איך קרתה הטעות ומה מקורה. ואשר לנימוק השני .- לא בו נעוץ האיחור שהרי מטרתו להסביר מדוע הוגש הערעור ביום האחרון. ב"כ המשיב עורר בדיון את הטענה כי בקשה מעין זו המסתמכת על עובדות יש לתמוך בתצהיר. סדר הדין הפלילי אינו מחייב תמיכת בקשות בתצהירים, אך נראית טענת ב"כ המשיבים כי במקרים כגון דא אכן יש לצרף תצהיר לבקשות להארכת מועדים שהוחמצו.
(בפני: הרשם ברטוב. עו"ד חיים לירן למבקשת, עו"ד יעקב רובין למשיב. 6.7.83). ב.ש. 227/83 - יעקב גולדברג נגד אביבה גולדברג
*עיכוב ביצוע פס"ד אכיפה של תשלום מזונות (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
נגד המערער ניתן פס"ד בבימ"ש בגרמניה בו חוייב לשלם לאשתו מזונות בשעור של 3,000 מרקים גרמניים לחודש ולכל אחת משתי בנותיו 430 מרקים לחודש. ביהמ"ש המחוזי החליט על אכיפת פסה"ד עפ"י חוק אכיפת פסקי חוץ ועם מתן פסה"ד ביקש המבקש לעכב את ביצועו עד לבירור הערעור. ביהמ"ש המחוזי סרב לבקשה אך הורה על עיכוב לתקופה של 45 ימים. בינתיים הוגש ערעור על פסה"ד ויחד עמו הוגשה בקשה לעכב את ביצוע פסה"ד עד למתן החלטה בערעור. הבקשה נדחתה.
אין לקבל את הטענה המקדמית של ב"כ המשיבה שביהמ"ש שלערעור מוסמך לדון בעיכוב ביצוע פס"ד רק אם ביהמ"ש דלמטה דחה לחלוטין את הבקשה ולא כאשר נעתר ועיכב את הביצוע לתקופה מסויימת. ונקנה 429 לתקנות סדר הדין המדברת על סמכות ביהמ"ש שלערעור לעכב ביצוע פס"ד לאחר שהערכאה דלמטה דחתה אא הבקשה, מתכוונת לכך שהבקשה כפי שהוגשה נדחתה. ההיענות החלקית לעיכוב ל- 45 ימים בלבד אין בה כדי לשלול את סמכות ביהמ"ש שלערעור לעכב את ביצוע פסה"ד.
החוק קובע אכיפת פסק חוץ רק כאשר הפסק אינו ניתן עוד לערעור, אך ישנה הוראה מיוחדת כי ביהמ"ש רשאי לאכוף פסק חוץ זמני או פסק ביניים בענייני מזונות גם כשהוא ניתן עוד לערעור. המטרה היא להבטיח, אך באורח זמני, אמצעי קיום לזכאים למזונות והזקוקים להם. המבקש טען כי תלוי ועומד ערעור על פסה"ד בביהמ"ש בגרמניה, אך בינתיים נדחה הערעור. ב"כ המערער התנגד להגשת ההחלטה בערעור בטענה פורמלית שהתרגום פגום, אך אין משמעות מיוחדת לקבלת הראיה הנוספת כי מבחינת סופיות הפסק אין לכך נפקא מינה כאמור. אילו היה בפסק הדין שלערעור כדי להשפיע על ההחלטה בענין עיכוב ביצוע פסה"ד היה מקום לאפשר הגשת הראיה הנוספת בביהמ"ש העליון.
אשר לטענה בדבר סיכויי המערער לזכות בערעור - במסגרת הדיון בבקשה הנוכחית אין אפשרויות לבחון את הסיכויים של כל צד כי טענותיו יתקבלו. העקרון הוא שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסה"ד של הערכאה הראשונה ואם עקרון זה נוהג בסכסוכים ממוניים אזרחיים רגילים, הרי לענין מזונות אשה וקטינים לא כל שכן. המערער גם לא טוען שאין מקום לצו אכיפה בכלל אלא שהוא מבקש כי לא יחוייב לשלם את כל הסכום שנפסק בגרמניה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי במסגרת הדיון בענין האכיפה אין המערער יכול לעורר טענה בדבר הפחתת שיעור המזונות והוא יכול לעשות זאת רק בפני הרשות השיפוטית בגרמניה, וגם אם
הוא יכול לפנות לבימ"ש ישראלי לשנות את שעור המזונות הוא צריך להגיש לשם כך תביעה נפרדת. יתכן שבשתי קביעות אלה יש למערער פתחון פה בערעור והדבר אינו חופשי מספקות. אולם אין צורך עתה לנקוט עמדה בשאלות אלה, שכן גם אם יכול המערער לעורר שינוי נסיבות של ירידה מנכסיו במסגרת הבקשה לאכיפת פסק חוץ ומבלי להגיש לשם כך תביעה נפרדת, אין בכך כדי להצדיק העתרות לבקשתו. ביהמ"ש המחוזי דן בטענת שינוי הנסיבות וקבע שהמערער לא הוכיח זאת ואף לא הגיש טיעון מפורט בענין זה.
(בפני: השופט בייסקי. 7.6.83).
ב.ש. 621/83 - מדינת ישראל נגד רפי רוימי
*שחרור בערובה (שוחד מיני, חבלה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב, שהיה מפקח משטרה, הואשם בעבירות של קבלת שוחד מיני, הפרת אימונים, גרימת חבלה גופנית של ממש, ביצוע מעשים מגונים בשוטרות, גניבות כספים של אסירים והדחה בחקירה. ביהמ"ש המחוזי החליט לשחרר את המשיב בערבות תוך הטלת הגבלות על תנועותיו והערר על כך נתקבל. לא זו בלבד שהעבירות חמורות הן, אלא שניצול מעמד רשמי בכלל ובמשטרה המופקדת על שמירת החוק וטוהר המידות בפרט, מוסיף מימד של חומרה מיוחדת. לאלה יש להוסיף שמדובר גם בהדחה בחקירה כך שיש חשש של נסיון להשפיע על עדים אם המשיב יתהלך חפשי. בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האישומים. בכל הנסיבות יש לצוות על מעצר עד תום ההליכים. (בפני: השופטת בן פורת. עו"ד נחליאלי למבקשת, עו"ד שרעבי למשיב 24.6.83). בג"צ 181/81 - מיכל מור ואח' נגד ביה"ד הרבני חיפה ואח'
*סמכות ייחודית בדיון בהחזקת ילדים (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת והמשיב החמישי (להלן המשיב) נשואים ולהם שני ילדים. מתנהלים ביניהם דיונים הן בביה"ד הרבני והן בביהמ"ש המחוזי. בביהמ"ש ניתן תוקף של פס"ד לזכרון דברים שהסדיר את בעיית הרכוש המשותף וכלל גם סעיף כי ילדי בני הזוג ישארו אצל האם. הגשה תביעת גירושין ע"י הבעל לבית הדין הרבני ולאחר מכן הוגשה תובענה של האשה לביהמ"ש המחוזי להחזקת הילדים והבעל השתתף בדיונים ולא העלה מלכתחילה טענה של חוסר סמכות. תיק הגירושין הראשון נסגר בדרך כלשהי ולאחר שכבר נדונה בביהמ"ש המחוזי שאלת החזקת הילדים נפתח תיק גירושין חדש בבית הדין הרבני. אחד הסעדים שביקש הבעל בביה"ד היה כי הילדים ימסרו לו למשמורת והאשה טענה מוסר סמכות. ביה"ד קבע שיש לו סמכות והורה למסור את הילדים לבעל. עתירת האשה נתקבלה והצו על תנאי נגד המשיבים הפך להחלטי. בג"צ פסק בין היתר כדלהלן: לביה"ד הרבני הוגשה תביעת גירושין כחמשה חדשים לפני תביעת האם להחזקת הילדים ותביעת גירושין אף אם אין בה כריכה מפורשת לדת בהחזקת ילדים, (להבדיל משאלת חינוך שיש לכרכה בפועל), מקפלת בתוכה גם את נושא החזקת הילדים כמתבקש מעצם טיבו וטיבעו. כיון שכך היתה לכאורה לביה"ד הרבני סמכות יחודית לדון בהחזקת הילדים. ברם, התנהגותו של הנתבע בביהמ"ש המחוזי מהווה ויתור מצדו על ייחודיות סמכותו של ביה"ד הרבני; אפילו אין כאן ויתור ממש, מנוע הבעל מלטעון היעדר סמכות בביהמ"ש המחוזי, שכן טענת חוסר סמכות יש להעלות בהקדם האפשרי ואף לפני הגשת כתב ההגנה אם התקיימו הליכים שקדמו לו; אין לקבל את הטענה כי אפילו נתונה לביהמ"ש המחוזי הסמכות לדון בהחזקת הקטינים עקב הגשת התביעה לביהמ"ש המחוזי כאמור, נותרה עדיין לביה"ד הרבני הסמכות לדון בחינוכם כתוצאה מכריכת הנושא
בתביעת הגירושין. תיק הגירושין הראשון נסגר ולפיכך גם אם נכרך ענין החינוך, דבר שאינו ברור, הרי עם סגירת תיק הגירושין בטלה גם הסמכות לדון בענין החנוך ולאחר מכן, בתביעת האם להחזקת הילדים, נכרכה גם התביעה לקבוע את חינוך הילדים; ביה"ד חרג מסמכותו כשהכריע בשאלת חינוך הילדים ומגוריהם ללא שהתייחס לשאלת טובת הילדים ולפי סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית יש לקבוע את ענין החזקת הילדים עפ"י טובת הילדים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד גולדבליץ לעותרים, עו"ד רוס למשיבים. 15.6.83).
ב.ש. 510/83 - עין טל בע"מ נגד בנין דור בע"מ ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד פינוי (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
בגדר הליכים המתנהלים בפירוקה של חברה פלונית הורה ביהמ"ש המחוזי על סילוק ידה של המבקשת מאתר פלוני. המבקשת בקשה לעכב את הפינוי עד לבירור הערעור ונוכח חששה שאם הפינוי יבוצע לא יהיה המצב ניתן להשבה לקדמתו, הסכימו המשיבים שלא להשכיר את האתר כל עוד הערעור תלוי ועומד אלא לתקופות קצרות וכן להמציא ערובה להשבת המצב לקדמותו. הבקשה לעיכוב ביצוע פסה"ד נדחתה. הכלל הוא שאין מעכבים ביצוע פס"ד עד לשמיעת הערעור אלא אם יגרם נזק בל יתוקן אם העיכוב לא ינתן. במקרה דנן, ניתנו ערובות להשבת המצב לקדמתו ואין כל עילה לעיכוב.
(בפני: השופט ש. לוין עו"ד עזריאלי למבקשת, עו"ד עציון למשיבים. 30.5.83). ב.ש. 441/83 - מעוף נתיבי אוויר בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נדחתה).
המבקשת היא מוביל אוירי. הבקשה היתה קשורה לטיסות שכר מנמל התעופה בן גוריון ליעדים בחו"ל. משרד התחבורה סרב לאשר טיסות שכר מסויימות ולהכרעת ביהמ"ש המחוזי נמסרה השאלה אם הטיסות הן כאלה שבידי העותרות אישורים תקפים לגביהן, או הטיסות שמדובר בהן הן מאותו סוג שאין בידיהן רשיונות כנדרש עפ"י התקנות. בקשת המבקשות להצהיר כי הן רשאיות להמשיך בטיסות נדחתה ועל פסק הדין הוגש ערעור. יחד עם הערעור הגישו המבקשות בקשה שביהמ"ש העליון יתן סעד הצהרתי זמני לעכב את מניעת הטיסות והבקשה נדחתה.
המשיבה מתנגדת לבקשה מטעמים שונים לגופם של דברים, אך יש בפיה טענה מקדמית שאין לביהמ"ש סמכות להעתר לבקשה וליתן את הסעד ההצהרתי הזמני. טענה זו יש לדחות. אין מניעה לכך שביהמ"ש יעניק סעד הצהרתי זמני נגד המדינה. ברם, לגופם של דברים אין להעניק כאן את הסעד שמבקשות העותרות. למעשה הן מבקשות להשיג בדרך של סעד זמני את מה שלא הצליחו לקבל במשפט עצמו. המבקשות מצביעות על נזק כלכלי אם לא יקבלו את האישור ויצטרכו להפעיל את הטיסות מנמל התעופה עטרות ולא מנמל התעופה בן גוריון, אך נזק זה אינו ממין הנזק שאינו ניתן לתיקון. אם יתברר בערעור כי צדקו המבקשות בגישתן יוכלו לתבוע פיצוי על נזקיהן. אין גם לקבל את העתירה החילופית לחייב את המשיבה במתן ערבות לשיפוי המבקשות על נזקיהן באין סעד זמני. אם יגרם נזק כזה אין חשש שהמדינה לא תקיים את החיוב שיוטל עליה ע"י ביהמ"ש אם יוטל עליה בתביעה של המבקשות.
(בפני: השופט ד. לוין עו"ד מלצר למבקשים. 6.6.83)
ע.א. 134/82 - סולל בונה נגד אבנרי יוסף ואת'
*מסגרת סמכותו של עו"ד עפ"י יפוי הכח הסטנדרטי (הערעור נדחה).
המשיבה השניה (להלן המשיבה) הגישה בבימ"ש השלום תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערת בה תבעה כ-10,000 שקלים בתוספת רבית והצמדה בסכום של כ-64,000 שקלים. התביעה התייחסה לעבודות בנייה שביצעה המשיבה עבור המערערת. זו ביקשה רשות להתגונן וצרפה לבקשה יפוי כח ובו שמות מספר עורכי דין שנתמנו לשלוחיה ביחד ולחוד כשאחד מאלה היה עו"ד גל. בבקשה למתן רשות להתגונן ובתצהיר טענה המערערת כי המשיבה הועסקה על ידה בביצוע עבודות שונות במשך שנים רבות, שלגבי כל העבודות האלה התנהל חשבון אחד, שהמשיבה קיבלה מדי פעם תשלומים על החשבון, ושלפי מצב החשבונות לא מגיע כל סכום למשיבה אלא מגיע סכום מסויים למערערת. לפני שהתבררה הבקשה לרשות להתגונן נפגשו ב"כ הצדדים כדי לסיים את הסכסוך מחוץ לכתלי ביהמ"ש ונכתבה ע"י עו"ד גל תרשומת בה פורטו סכומים שונים הנתבעים ע"י הצדדים. לפי החישוב שעשה עו"ד גל הסכום הכולל של תביעות המשיבים היה כ-000,000,ו שקלים. לאחר הפגישה התקיימה ישיבה בבימ"ש השלום ובה הודיעו עו"ד גל ופרקליטם של המשיבים כי הגיעו להסכם שלפיו יועבר להכרעתו של בורר יחיד "הסכסוך בתיק זה וכן כל שאר הסכסוכים והמחלוקות שבין הצדדים בתביעות ההדדיות ביניהם שטרם התיישנו". בהודעה נאמר גם כי חתימה על ההודעה תחשב כחתימה על שטר בוררים. בעקבות ההסכם נתמנה בורר יחיד ושני המשיבים הגישו לבורר תביעה בסכום של קרוב ל- 11 מליון שקלים. משנוכחה המערערת שמדובר בסכום כזה, העלתה טענה כי עו"ד גל לא הורשה להסכים על העברת תביעה זו של המשיבים לבוררות ועל כן ביקשה מביהמ"ש המחוזי שיצהיר כי הסכם הבוררות בטל או בטל בחלקו. הבקשה נדחתה והערעור על כך נדחה.
יפוי הכח הוא בנוסח מודפס סטנדרטי ובפרטים שמולאו בדיו נאמר כי ארבעת עוה"ד נתמנו להיות ב"כ המערערת במשפט של המשיבה נגד סולל בונה "בענין תביעת חוב נגדנו". בחלק המודפס של יפוי הכח נאמר כי באי הכח יהיו רשאים לעשות שורה של פעולות וביניהן "למסור כל ענין הנוגע או הנובע מהענין האמור לעיל לבוררות ולחתום על שטר בוררין כפי שבא כוחי ימצא לנכון ולמועיל" וכן "להתפשר בכל ענין הנוגע או הנובע מהענינים האמורים". המערערת טוענת כי אין להבין את האמור ביפוי הכח כמתן הרשאה להתפשר או למסור לבוררות כל תביעת של המשיבים נגד המערערת בכל סכום שהוא, אלא את התובענה והסכום שהועלה בתביעה. המערערת מנסה להיבנות מהוראות סעיף 5 (א) לחוק השליחות שלפיו אין השליחות חלה, באין הרשאה מפורשת לכך, על הליכים לפני בימ"ש ולא על פשרה או ויתור, אך אין היא יכולה להיבנות מסעיף זה שכן ביפוי הכח צויין במפורש כי השלוחים יכולים להתפשר ולמסור לבוררות את הענינים שבמחלוקת כאמור. בפירוש יפוי הכח יש ללכת עפ"י הכללים הרגילים של פירוש חוזים, היינו לפרשו לפי הנאמר בו, ובמקרה שהדברים אינם חד משמעיים ניתן להזדקק לראיות חיצוניות כדי לברר מה היתה כוונת נותן יפוי הכח. נאמר בו כי ניתן לייצג את המערערת במשפט של המשיבה נגד המערערת, ומדברים אלה ניתן להבין שנושא השליחות הוא רק התביעה שהוגשה ע"י המשיבה. אולם ההרשאה להתפשר ולמסור את הסכסוך לבוררות נוסחה בלשון רחבה ומדובר על "כל ענין הנוגע או הנובע" מהענין האמור, מבלי כל הגבלה לגבי מהות החוב וסכומו. ניתן להבין כי כוונת המערערת היתה שיהיה קשר בין ההליך המשפטי ובין הנושא שלשמו ניתן יפוי הכח, אך גם לפי פירוש זה לא חרג עו"ד גל מגדר ההרשאה כשחתם על שטר
הבוררין. המערערת היא שטענה כי כל החשבונות בקשר עם העבודות שביצעו המשיבים קשורים אלה באלה ושהתנהל חשבון עו"ש בין בעלי הדין בגין כל העבודות. אילו ניתן למערערת רשות להתגונן והיתה מגישה תביעה שכנגד, בירור כל החשבונות היה מתנהל בביהמ"ש ולא היה מקום לספק שעו"ד גל היה רשאי לייצג את המערערת בהמשך בירור התביעה ללא צורך ביפוי כח נוסף, כך היה רשאי למסור את ענין בירור החשבונות לבוררות.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד ז. פריאל למערערת, עו"ד ר. ציפר למשיבים. 30.6.83).
ע.א. 7/81 - עבדאללה ח'אלק ואח' נגד אברהים ח'אלק ואח'
*ביצוע הסכם ופירושו (הערעור נתקבל בחלקו).
אבי המערערים ואבי המשיבים היו אחים. חלקה מסויימת בגודל 14 דונם עברה הליכי הסדר ונרשמה על שם רשות הפיתוח. אביהם של המערערים הגיש לביהמ"ש המחוזי בנצרת בקשה לעיין מחדש ברישום המופיע בלוח הזכויות ולרשום את החלקה על שמו. החלקה שמדובר בה היתה בגודל של כ-14 דונם. לאחר מות אבי המערערים הגיעו המערערים לפשרה עם רשות הפיתוח ונרשמה על שמם חלקה של כ- 7 דונם. המשיבים פנו לביהמ"ש וטענו כי החלקה שייכת גם להם כיורשי אביהם, וכי אבי המערערים תבע את הבעלות בחלקה בשמו תוך הסכם כי אם יצליח בתביעתו יתן למשיבים את חלקם בחלקה. כן טענו כי המערערים חתמו על מסמך שבו התחייבו כלפי המשיבים שאם יצליחו בתביעתם "יוותרו" למשיבים על דונם וחצי משטחה הכללי של החלקה. על יסוד ההסכם ביקשו המשיבים צו ביצוע בעין בקשר לבעלות בדונם וחצי. כנגד טענת המשיבים טענו המערערים כי החלקה היתה שייכת למורישם בלבד אם כי בעבר היתה שייכת לסבא משותף. הם הודו בחתימה על המסמך האמור, אך טענו כי חתמו בלחץ המשיבים שהתכוונו לחבל בבעלותם. ביהמ"ש המחוזי קבע כי שני הפלגים חתמו על המסמך הנ"ל מתוך רצון חפשי וכי התחייבות המערערים לוותר למשיבים על דונם וחצי מהחלקה אם תביעתם תסתיים בהצלחה מהווה התחייבות לתת מתנה בעתיד למשיבים. על כן ציווה להעביר למשיבים דונם וחצי מתוך החלקה. הערעור נתקבל בחלקו.
ההתחייבות מצד המערערים מתייחסת לביצוע לאחר רישום הזכויות בהסדר על שם המערערים, ולכן ניתן לבצע את ההתחייבות למרות שהמשיבים לא הגישו תביעה בהסדר. אשר לטענה של היעדר תמורה להתחייבות מצד המערערים - המסמך נחתם לאחר שחוק החוזים נכנס לתוקפו ועל פי חוק זה לא דרושה תמורה כתנאי לקיומו של חוזה. מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי הביטוי "ויתור" מובנו התחייבות לתת מתנה בעתיד אינה נראית. במסמך קיימת הודאה מטעם המערערים בזכויות המשיבים והודאה זו אינה מתיישבת עם המסקנה שמדובר במתנה בעתיד. על כן אין הגדרת מהות המתנה שבחוק המתנה תופסת ברישתה את המקרה דנא. גם הטענה של המערערים כי. המסמך הנ"ל אינו עונה על דרישות סעיף 8(א) לחוק המקרקעין אין לה יסוד.
מאידך צודקים המערערים כי ההסכם היה שאם יזכו במלוא התביעה נגד רשות הפיתוח יקצו דונם וחצי למשיבים, ומכיון שלא זכו במלוא התביעה יש להקצות למשיבים את החלק היחסי לשטח שזכו בו, היינו 750 מטר.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד איברהים למערערים, עו"ד מ. סרחאן למשיבים. 16.6.83).
ע.פ. 139/83 - יצחק בן אברהם כהן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער פירסם מודעה על עיסוק בעניני השקעות. בעקבות המודעה התקשר עמו המתלונן והמערער הבטיח כי ילווה למתלונן כ-8,000 דולר בשקלים. המתלונן הפקיד בידי המערער, כבטחון, תכשיטי זהב שמשקלם 560 גרם, והמערער התחמק ממתן ההלוואה על ידי מעשי מרמה ומצגי שווא. המתלונן גילה את המערער אחרי מאמצי איתור שונים ואז התכחש המערער לעובדות וטען כי נתן למתלונן את ההלוואה. ביהמ"ש המחוזי האמין למתלונן והרשיע את המערער בעבירות של מרמה וגניבה בידי נפקד לאחר שהמערער מכר חלק מתכשיטי הזהב. המערער נדון ל- 9 חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אשר להרשעה - אין להתערב בממצאים העובדתיים של ביהמ"ש המחוזי שדחה את דברי המערער כבלתי אמינים והעדיף את גירסת המתלונן. גם העונש שנגזר למערער אינו חמור, שכן מדובר בהרשעה שניה בעבירות מרמה, במעשה מרמה מתוחכם וכן המערער היה בשעתו שוטר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, י. כהן, בך. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבה. 29.6.83).
ע.פ. 20/83 - דורון ערב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוחד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער שהיה שוטר במשטרת ישראל ושימש כאחראי תחזוקה בבית המעצר באבו כביר סידר לשני אסירים שהועסקו בבית המעצר אפשרות של קבלת חבילות מן החוץ ותמורת עזרה זו קיבל סכומי כסף שונים כשוחד. הוא נדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
טענתו העיקרית של הסניגור היתה כי מעשי המערער היו תוצאה של הידרדרות שחלה במצב בריאותו כאשר נתגלה לו שלקה במחלת עינים קשה העלולה לפגוע במאור עיניו. כן טען כי המאסר פוגע בסיכויי המערער לקבל טיפול רפואי נאות לאחר שעבר ניתוח של השתלת קרנית. ברם, כשלונו של המערער שהוצב בתפקיד שבו נדרשים אחריות ויושר הוא כשלון חמור. המערער איפשר העברת חפצים אל האסירים שעליהם אין כל פיקוח לרשויות המוסמכות והסכנה העולה מכך לגבי כל הקורה בבית הסוהר גלויה על פניה. לא מדובר במעשה בודד בהרף עין או בהיסח הדעת, אלא בשורה של מעשים ואין לראות את הקשר בין הפרת האמון והשוחד לבין התגלות המחלה. המערער אמנם. זקוק לטיפול רפואי נוסף אך הוא יוכל לקבל את הטיפול המתאים במאסר.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד משה לוי למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 29.6.83).
ע:פ. 703/81 - פלוני נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעשיית מעשים מגונים וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעור על חומרת העונש נדחה).
המערער הורשע בכך כי במשך 4 שנים עשה מעשים מגונים בגופה של בתו, שהיתה בעת תחילת הפרשה בת 12, וכן בעל אותה בתקופה שנמשכה כשנה. עוד נקבע כי עשה מעשים מגונים בגופה של בת אחרת שהיתה כבת 10. ביהמ"ש המחוזי הביע אמון בעדויות אשת המערער ובנותיו ודחה את גירסתו המכחישה של המערער. נגזר למערער עונש של שבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן הופעל בחופף מאסר על תנאי של שנתיים. הערעור על ההרשעה נתקבל בחלקו והערעור
על חומרת העונש נדחה. אין לקבל את בקשת המערער כי התיק יוחזר לביהמ"ש המחוזי כדי לאפשר לו להביא עדים אשר לטענתו לא היה בידו להזמינם במשפט. אילו רצה המערער באמת להזמין עדים יכול היה לעשות כן בשעתו ואם נמנע מלהזמינם אין סיבה שהדיון יפתח מחדש.
מאידך תעלה ב"כ התביעה טענה שנועדה לסייע למערער. התובע העיר כי ביהמ"ש קמא מצא סיוע לעדותה של הבת השניה ב"שיטה" שנקט בה המערער בביצוע העבירות בשתי הבנות. לדעת ביהמ"ש "יש נקודות מסויימות המצביעות על דמיון בולט בין שני המקרים... עד שה"השיטה" מגיעה למעין "כרטיס ביקור"". התובע מציין כי בכך אין סיוע כנדרש, אך לדעתו יש למצוא את הסיוע בענין אחר, היינו בצמצום יריעת המחלוקת ע"י המערער, בכך שהודה בליטופים ובנשיקות של אותה בת וכל טענתו היא כי נהג כן כ"אב ולא כמאהב". נראה כי אכן לא היה זה בטוח בנסיבות הנדונות להקיש ממקרה אחד למשנהו לצורך הסיוע הנדרש ויחד עם זאת אין גם לראות את גירסתו של המערער כמגיעה לדרגת סיוע הנדרשת. על כן יש לקבל את הערעור באשר להרשעת המערער במעשים המגונים שביצע בבת השניה.
על אף התוצאה האמורה אין להתערב במידת העונש. המעשים המחפירים שביצע המערער והנזק הנפשי הקשה שגרם לבתו וכן עברו הפלילי הצדיקו הטלת עונש משמעותי ביותר ואין הוא חורג מן העונשים המקובלים שהוטלו במקרים כגון אלה.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד י. בן אור
למשיבה. 23.6.83).
ע.פ. 685/82 - אהרון קלדרון נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (סמים) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור הנגדי נתקבל).
המערער הורשע בייבוא שניים וחצי ק"ג הרואין ונדון לעשר שנים מאסר שמתוכן שבע שנים בפועל. המדינה ערערה על קולת העונש והמערער ערער על חומרת העונש וביהמ"ש העליון החליט לקבל את ערעור המדינה באופן שכל 10 שנות המאסר יהיו בפועל.
המערער קשר קשר עם אחד לביא ואדם אחר לקנות סמים ולסחור בהם. לשם כך נסעו המערער ולביא לפריז ושם נתן המערער ללביא 23,000 דולר כדי שיקנה בתורכיה 1,5 ק"ג הרואין. לביא נסע לתורכיה וקנה שם את ההרואין ועמו נסע עוד אחד שקנה גם הוא כ- 1,5 ק"ג הרואין. שתי הכמויות הגיעו לידיו של המערער בפריז. כשחזר לביא מתורכיה לפריז הציע המערער ללביא שיסע לישראל ויבדוק את סדרי הבטיחות הננקטים בנמל התעופה. לביא הגיע לכאן והודיע טלפונית למערער על סדרי הבטיחות והציע שהסם יועבר בתוך מזוודה ארצה. בהתאם לכך הוסתרו ע"י המערער ואחרים 2,5 ק"ג הרואין בתחתיתה של מזוודה שהועברה ע"י בלדר לישראל. לביא הורשע בקשר ל- 1,5 ק"ג סמים שקנה בתורכיה ונדון לחמש שנות מאסר שאליהן מצטברות עוד חמש שנים שעליו להיות במאסר לאחר שבוטל שחרור ברשיון בקשר לעונש מאסר קודם. הסניגור הדגיש את עברו הנקי של המערער וחרטתו המתבטאת בין היתר בהודייתו במעשיו וכן את אופיו הטוב והיותו נתון להשפעת אחרים וחלקו הקטן בפרשה יחסית לחלקם של האחרים. כן טען שאין הצדקה לגזור על המערער עונש חמור יותר מזה שהוטל על לביא. התובעת הסבירה כי במשפטו של לביא הוחלט לבקש מביהמ"ש שיגזור מאסר של חמש שנים מטעמים חסויים שהביאה התביעה לידיעת ביהמ"ש, וכן שלביא הורשע רק לגבי 1,5 ק"ג
הרואין וכן שבפועל יצטרך לשאת מאסר של עשר שנים. התובעת טוענת כי לא היה מקום להתחשב עם המערער ולהטיל עליו עונש שאינו מבטא את חומרת העבירות שביצע.
מבלי להתעלם מכך שהמערער לא היה מעורב בפלילים עד להסתבכותו ואף כי יש יסוד של ממש שהוא מתחרט על מעשיו הרי משקלם של אלה מזערי במערכת השיקולים הכוללת שעל ביהמ"ש לתת דעתו עליהם במקרה זה. המערער רצה לגרוף לכיסו ממון רב בדרך קלה ע"י הפצת כמות כה רבה של סם המוות. מי שמבקש לזרוע מוות כזה דינו מאסר ממושך, לא רק כדי להוקיע מעשה נפשע וחסר מצפון זה, אלא גם כדי שמעשה כזה ייראה כבלתי משתלם מבחינת הסיכון הכרוך בו, בעיני מי שתחשק נפשו ללכת בדרכו של המערער. אין להמעיט מחלקו של המערער בעיסקה. הוא מימן את הכספים לקניית הסם והוא גם נטל חלק פעיל בכל השלבים עד להטסת הסם לישראל. בנסיבות כה חמורות אין מקום לתת משקל ממשי להודייה ולחרטה של המערער ועונש המאסר בפועל חייב היה להיות קטן רק במעט מהעונש המירבי של 15 שנות מאסר שקבע המחוקק. מן הנימוקים שנתנה התובעת אין עונש המאסר שהוטל על לביא יכול לשמש אמת מידה לעונש של המערער. בכל הנסיבות יש לקבוע כי העונש של 10 שנים מאסר יהיה כולו בפועל.
(בפני השופטים: ד. לוין, י. כהן גולברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' א.ראב למערערת, עו"ד צ. לידסקי למשיב. 20.6.83).
ע.פ. 172/80 - יעקב לוינקופף נגד מדינת ישראל
*הרשעה בהשפעה על תנודות השער בבורסה (הערעור נתקבל).
המערער הואשם בבימ"ש השלום בשלוש עבירות על השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך, כאשר, לטענת התביעה, נתן הוראות לקניית ניירות ערך מסויימים בסכומים גבוהים, מתוך ידיעה שלא תהיה הצעה של כמות כה גדולה למכירה, ובכך יועלה המחיר בשער קונים בלבד כשהמערער אינו חייב לקנות את הניירות. בימ"ש השלום זיכה את המערער באשר סבר כי אמנם תיתכן ההשערה שהעלתה התביעה, אך מאידך קיימת גם אפשרות שנכונה גירסת המערער כי היה מעונין בקניית חבילה גדולה של מניות כדי לזכות בהשפעה בחברה שאת ניירות הערך שלה ביקש לקנות. ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעור המדינה והרשיע את המערער. כל שופטי ההרכב הגיעו למסקנה כי מגמת המערער היתה לגרום לעליית שערים וכי לא התכוון לקנות את המניות. ברם, שופט המיעוט סבר שיש לזכות את המערער מן הטעם שאין לראות במעשיו תרמית כמשמעותה לפי סעיף 54 לחוק ניירות הערך שכן אילו היה היצע מספיק היה חייב לקנות את המניות. שופטי הרוב סברו כי יש לראות במעשה תרמית והרשיעו את המערער. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש העליון לא נכנס לשאלה של מהות התרמית לפי סעיף 54 והחליט לזכות את המערער מן הטעם ששופט השלום קבע כי יתכן שנכונה גירסת המערער שהתכוון באמת ובתמים לרכוש את המניות מתוך מגמה להשיג שליטה בחברה.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, אלון, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא י. כהן. עו"ד י. וינרוט למערער, עו"ד א. רודה למשיבה. 4.7.83).
ע.פ. 96/83 - אבנר כרמיאל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הברחת טובין וסמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של הברחת טובין, עבירות מס קניה ומס ערך מוסף, וכן בייבוא של 3,6 ק"ג חשיש. הוא נדון ל-30 חדשים מאסר בפועל ו- 30 חדשים מאסר על תנאי ולתשלום קנס של
100,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה. למערער אין הרשעות קודמות ועד ביצוע עבירות אלה הוא תיפקד כראוי והקים משפחה ופרנס אותם מעבודתו. הוא הודה בביצוע העבירות וביהמ"ש המחוזי האמין שהחרטה שלו כנה. על אף כל הנסיבות המקילות אין להקל במידת העונש, שכן מדובר בעבירה חמורה של יבוא חשיש בכמות גדולה ובהיקף גדול של הברחות.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' נתניהו, גולדברג עו"ד סגל למערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 12.6.83).
ע.פ. 481/82 - פאיז בהאהאן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד ומעשי סדום) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של שוד מזויין, שני מעשי סדום ומעשה מגונה בכפיה ונדון בגין עבירות המין לשש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי ובגין עבירת השוד למאסר שנה אחת החופפת את העונש השני. הערעור על חומרת העונש נדחה. המערער התנהג באלימות כלפי קורבנו תוך שביצע בו שני מעשי סדום ומעשה מגונה בכח. העונש שהוטל עליו הולם את חומרת העבירה בנסיבותיה. הטענה העיקרית של הסניגור היתה כי קיים פער בלתי מוצדק בין העונש שהוטל על המערער לבין העונש שהוטל על נאשם אחר באותה פרשה שנדון לחמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. אכן קיים שוני בין שני העונשים, אך שוני זה הוסבר בכך שהשני ביצע מעשה סדום אחד וכן הנאשם השני צעיר יותר מהמערער.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין גב' אבנור. עו"ד מ. עוויסאת למערער, עו"ד י. בן אורלמשיבה. 16.6.83).
ע.פ. 587/82 - שמעון ועקנין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (ביצוע פיצוץ במשטרה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער השתייך לקבוצה שהגיעה מדימונה לאילת לביצוע עבודות והמשטרה עצרה אותו ואת חבריו במכונית בה נסעו לצורך בדיקה בחשד שהם מובילים סם. במכונית לא נמצא דבר וחברי הקבוצה סברו שהמשטרה מתנכלת להם והחליטו לנקום במשטרה. כאשר יתר חברי הקבוצה חזרו לדימונה הוטל על המערער להניח לבנת חבלה ליד קיר תחנת המשטרה באילת. הוא הניח את לבנת החבלה וכתוצאה ממעשה הפיצוץ ניזקה תחנת המשטרה ושוטר נפצע ברגלו. לאחר מעשה זה הניע המערער אנשים אחרים שימסרו עדות שקר או יחזרו בהם מהודעותיהם במשטרה ויאמרו שהמערער חזר עמם לדימונה באותו ערב. ביהמ"ש דן את המערער לחמש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה.
אין לומר כי המערער היה רק כלי שרת בידי ראש הקבוצה וכן אין לומר כי למעשה לא התכוון המערער לגרום נזק אלא רק להעביר "מסר" למשטרה לבל יתנכלו לו ולמרעיו. הנחת חומר נפץ במשקל מחצית הקילוגרם בבניין של משטרה, גם אם מניחים אותו בצד החיצוני של הבנין, אינו מלמד שלא היתה אפשרות על פגיעה באדם והא ראיה כי אכן נפצע שוטר. מעשים מסוג כזה חורגים מעבר לבריונות ועוברים לשטח של הפעלת טרור של ממש על המשטרה. בתי המשפט מצווים להטיל עונשים משמעותיים כדי שנגע של פגיעה ברשויות שלטון החוק לא יתפשט.
בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, גולדברג החלטה - השופט בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 22.6.83).
ע.פ. 199/81 - יגאל פרץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בייבוא 357 גרם הרואין למטרות מסחר ונדון לשמונה שנים מאסר בפועל וארבע שנים מאסר על תנאי וכן הופעלו בחופף 15 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל בהתחשב במצב בריאותו הקשה של המערער.
מדובר בייבוא סם קטלני אשר 60 מיליגרם ממנו דיים כדי לקטול אדם. עונש המאסר שהוטל הולם את נסיבות הענין ומה גם שהמאסר על תנאי שהופעל חופף ולא מצטבר. זאת בנתונים רגילים. שונים פני הדברים באשר למצב בריאותו של המערער. הלה סובל ממחלת בירגר הפוגעת בכלי הדם וגורמת למצב של גנגרנה ומצריכה נתוחים, כריתת איברים ושימוש ניכר בסמי הרגעה. לאחר מאסרו חלה הרעה ניכרת במצבו. במרץ 1982 הביע מנהל ביה"ח של בית הסוהר את דעתו שהמשך שהותו של המערער בבית הסוהר מחמיר את מצב בריאותו והמליץ לשחררו למרות שמצבו הרפואי אינו מסכן את חייו. כאשר נשמע הערעור במאי 1982 הוחלט לדחות את המשך השמיעה עד לאחר שועדת השחרורים שנתבקשה להמליץ על שחרור המערער תחליט בענין. ועדת השחרורים פנתה למשרד הבריאות שימנה ועדה רפואית אשר תשיב על השאלה "האם תנאי בית הסוהר מסכנים את חייו של האסיר". הועדה השיבה שהמשך המאסר אינו מסכן את חיי המערער. עתה שוב מעלה הסניגור את ענין המחלה וההחמרה שחלה מאז ואילו התובע טוען כי שיקולי הבריאות אינם שיקולים שעל ביהמ"ש לקחת בחשבון בעבירה שבה הורשע המערער והמסלול הנכון לטיפול בעניינו הוא בדרך של עיון מחדש ע"י ועדת השחרורים. אכן, המקרה הוא מיוחד במינו. אמת שדרך הטיפול הנכונה היתה באמצעות ועדת השחרורים, אך ועדה זו הציבה לעצמה מבחן שעניינו סיכון חייו של האסיר בהתחשב במצבו ולא נתבהר מדוע הוצב מבחן כה צר. לא הוגש ערעור בהליך המקובל על ההחלטה ואין ביהמ"ש יושב עתה בערעור עליה. אין מקום להמשיך ולדחות עתה את שמיעת הערעור כדי לאפשר לועדת השחרורים לעיין בהחלטתה מחדש. בהתחשב בהמלצות הרפואיות האמורות ובעיקר המלצות אנשי שירות בתי הסוהר עצמם, אשר חוזרים ומציינים כי שהיית המערער בבית הסוהר מחמירה את מצבו באופן משמעותי, מן הראוי להקל בעונש ולהעמידו על שש שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ברק, לוין, גב' אבנור. החלטה - השופט ברק. עו"ד א. בן שחר למערער, עו"ד י. בן אור למשיבה. 16.6.83).
ע.פ. 413/82 - יעיש אברג'יל נגד מדינת ישראל
*הרשעה בביצוע שוד וחומרת העונש
(הערעור נדחה).
המערער ואחיו הואשמו בביצוע שוד בדירה בבני ברק כאשר שלושה אנשים רעולי פנים פרצו לדירה ובאיומים נטלו מהמקום כספת ובה תכשיטים וכן לקחו כלי כסף רבים השייכים לבעל הדירה. השודדים גנבו מכונית של מכבי אש ונעזרו בה כדי להעביר את שלל הגניבה לעיר לוד. למחרת היום התגלתה המכונית הגנובה בלוד כשהכספת פרוצה וריקה. 24 שעות לאחר המקרה נתגלו בדירה בלוד כלי הכסף שנגנבו במעשה השוד ועל אחד מכלי הכסף נמצאה טביעת אצבעו של המערער. ביהמ"ש המחוזי זיכה את אחיו של המערער מאשמה ואף מתח ביקורת על חוקרי המשטרה שזייפו מסמך שכאילו מסר אחד הנאשמים הודעה והשתמשו בו כדי להשיג הודעה מהנאשם השני. באשר למערער קבע ביהמ"ש כי הוא מאמין למומחה המשטרה בענין זהות טביעת האצבע שנתגלתה עם טביעת האצבע של המערער. ביהמ"ש סבר כי די בטביעת האצבע כדי להרשיע את
המערער אך סבר שאפשר לראות חיזוק לכך בשתי עובדות נוספות: בריחת המערער מהמשטרה שעה שנודע לו שמבקשים לעצרו והסתתרותו במשך למעלה מחודש ימים; אמירה שנשמעה מפי אחיו של המערער בעת שיחה שהוקלטה בהאזנת סתר המלמדת כי האח יודע שהמשטרה מצאה טביעת אצבע של המערער וכי במקום לעצור את אחיו, המערער, עצרו אותו. משהורשע המערער נגזר עליו עונש של שמונה שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
הביקורת שמתח הסניגור על העדות בענין טביעת האצבע משתמעת ממנה החשדה כאילו חוקרי המשטרה ביימו את טביעת האצבע וביקורת זו אין לקבל. העובדה שביהמ"ש קבע מה שקבע ביחס לעדויות נגד אחיו של המערער אין בה כדי לפגום בעדויות נגד המערער. להיפך, השופט שאמר את דברו התקיף באשר לדרך ניהול החקירה הפסולה ע"י חלק מהחוקרים, קבע במפורש כי עדות המומחה שנטל את המעתקים מעל כלי הכסף היא עדות אמינה וניתן לסמוך עליה. הלכה היא שאפשר להרשיע אדם כשההוכחה היחידה נגדו היא טביעת אצבע שנמצאה במקום הפשע, או בחפצים שנלקחו ממקום הפשע, אך ראוי לו לביהמ"ש שינהג זהירות בבואו לבסס הרשעה עפ"י הוכחה יחידה כזו. במקרה דנן, ביהמ"ש נתן דעתו לכל הטענות על הפגמים ובדק את העובדות כראוי. גם אם נמצאת טביעת אצבע של אדם על חפץ שנגנב בשוד, עדיין תעמוד לו הגנה טובה אם יצליח לתת הסבר מניח את הדעת ואמין שטביעת האצבע הוטבעה במקום בנסיבות המתישבות עם חפותו. אין די בכך שהנאשם יצביע על אפשרות תיאורטית גרידא כי טביעות האצבע שלו היו יכולות להגיע למקום הפשע בדרך כשרה. בענייננו ההסבר שנתן המערער אינו אמין ואינו סביר ואינו מתיישב עם העובדות שנתגלו בשטח. אשר לטענה כי אפילו טביעת האצבע היא של המערער עדיין אין מקום להרשיעו בשוד אלא בעבירה קלה יותר כגון של קבלת רכוש גנוב - הסקת מסקנה נכונה מעובדת המצאות טביעת אצבעו של אדם על חפץ שנגנב היא במידה רבה פונקציה של מקום וזמן. כאן אמנם נתגלתה טביעת האצבע במרחק מהמקום שבו בוצעה העבירה אך המכונית שבה נעזרו השודדים נמצאה בקרבת מקום לדירה שבה נמצאו כלי הכסף הגנובים. גם באשר למשך הזמן עברו רק 24 שעות מאז השוד ועד לגילוי החפצים והחזקה התכופה קושרת קשר אמיץ את מי שהחזיק בכלי הכסף בתוך תקופה זו למעשה השוד עצמו. המערער יכול היה בגירסה סבירה ואמינה להפריך את החזקה ולהחליש את משקל ההנחות ההגיוניות המתבקשות בנסיבות המקרה אך בפי המערער לא היתה גירסה כזו
ביהמ"ש המחוזי התבסס על שני חיזוקים לראיה המרכזית בציינו כי למעשה אין הם נדרשים. מכיון שנאמרו הדברים ע"י ביהמ"ש המחוזי יש להתייחס אליהם. האמירה שהשמיע אחיו של המערער בשיחה שהוקלטה והמטילה צל של חשד על המערער איננה קבילה כראיה כלל ועיקר ויש להתעלם ממנה; בריחת המערער והסתתרותו אין ללמוד ממנה דבר כאשר מדובר בעבריין שהמשטרה צופה הליכותיו ואז יש ובריחתו מאנשי המשטרה מתיישבת עם רצונו שלא להעצר על לא עוול בכפיו, עם כל הסבל הכרוך בכך, ולחכות עד יעבור זעם, ועד לגילוי העבריין האמיתי. על כן שתי עובדות אלה אין בהן חיזוק להכרעת הדין ואולם כאמור אין צורך בהן. אשר למידת העונש - מדובר במעשה שוד חמור ובעבריין מועד ואין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין בך, גב' אבנור. החלטה - השופט לוין. עו"ד מרוז למערער, עו"ד לירן למשיבה. 21.6.83).