ע.א. 849/80 - שמחה בוקרה, קטינה נגד אברהם בוקרה והפניקס הישראלי בע"מ ואח'
*אחריות בתאונת דרכים עקב חובת זהירות ביצירת "פיתוי" לילדים. * גובה הנזק. (ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בת.א. 2069/74 - הערעור נתקבל).
ביום 24.7.72 בשעות אחה"צ בא המשיב בטנדר למושב אחיסמך שבו מתגוררים הוריו. בדרך פגש את אביו והסיעו הביתה, שם עצר ליד בית ההורים. המערערת עמדה בצדו השמאלי של הטנדר וכשראתה את אביה יושב בצד ימין של תא הנהג עקפה את הרכב בחלקו הקדמי והתקרבה לאביה. הלה נתן לה לירה על מנת שתקנה לעצמה משהו במכולת הנמצאת מרחק מספר דקות הליכה מהבית. כל זה התרחש בנוכחות המשיב. לאחר שהאב ירד מהטנדר ביקש המשיב מאחיו כי יביא לו סיגריות והמשיב שנשאר בטנדר ראה את המערערת מתרחקת לכיוון החלק האחורי של הטנדר. לאחר שהאח חזר החל המשיב בנסיעה לאחור על מנת לצאת לדרך הפנימית שבמושב. לדברי המשיב הוא הסתכל אחורה דרך השימשה הפנימית שמאחורי תא הנהג אך לא הסתכל על הספסלים בטנדר. כמסתבר עלתה המערערת לטנדר ותוך כדי נסיעה, לאחר שהטנדר עבר את המכולת, נפלה המערערת מהרכב ונפגעה. המערערת הגישה תביעה נגד המשיב כנהג הרכב, נגד בעלי הטנדר ונגד חברת הביטוח הפניקס. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה ועל כך הערעור.
א. נטען כי החניית הטנדר ליד הבית יצרה מקור פיתוי לילדים בגילה של המערערת שירצו לעלות לרכב וכי משום כך היה על המשיב לצפות שהמערערת תעלה על הטנדר וחייב היה להתרות בה שלא תעשה כן, ואי מתן ההתראה מהווה הפרת חובת הזהירות המוטלת על הנהג. כן נטען כי גם אם לא התרה המשיב באחותו, היה עליו לבדוק ולוודא לפני הנסיעה שאיש לא עלה לטנדר בעת החנייה ומשלא פעל בדרך זו חטא המשיב לכללי הזהירות. אין זה חשוב אם המגרש שבו חנה הטנדר הוא חלק מרשות הרבים או מדובר ברשות היחיד, שכן לכל הדעות אין כאן מקרה של ילד שפלש לרשות הזולת ובהיותו שם נפגע ע"י מתקן כלשהו, אלא המערערת היתה ברשות במקום שהטנדר עמד בו.
ב. מבלי לקבוע עמדה אם הטנדר היווה פיתוי למערערת או לא, הוכחו נסיבות שחייבו את המשיב לצפות שהמערערת עלולה לעלות לטנדר ולכן חב כלפיה חובה, כנהג סביר, לנקוט בכל הצעדים האפשריים כדי לשמור על שלומה. המשיב נהג להרשות לילדי הסביבה לעלות על כלי הרכב שהיה מביא מדי פעם בהיותו בשירות צבאי והיו מקרים שבהם לקח המשיב את הילדים, כולל המערערת, לסיבוב במושב. זאת ועוד, המשיב שעמד לעזוב את המקום ראה את המערערת כשהלכה לכוון החלק האחורי של הטנדר וידע על כוונתה להגיע למכולת הנמצאת בדרך נסיעתו. עובדות אלה חייבות היו לעורר אצל המשיב את המחשבה שאחותו תנצל את נוכחותו כדי להגיע למחוז חפצה. היה עליו להזהיר את אחותו מראש לבל תעלה לטנדר ואם לא עשה כן היה עליו לפחות לוודא לפני הנסיעה אם אחותו שהלכה לעבר החלק האחורי של הטנדר עלתה בינתיים לתוכו.
ג. אין ספק כי המשיב לא היה ער לכך בכלל ולא ידע כי אחותו נמצאת בטנדר. אמנם הוא סובב את ראשו לאחור והסתכל דרך החלון הפנימי בשעת הנסיעה לאחור, בלי שיקלוט את המתרחש ברכב אינה יכולה לעזור למשיב להשתחרר מאחריות.
ד. ביהמ"ש המחוזי סבר כי המערערת נפגעה כאשר ניסתה לקפוץ מהטנדר הנוסע אך אין יודעים כיצד נפלה. ברם, גם אם כך נפגעה המערערת הרי המעשה הוא בתחום הצפיה הסבירה שבה חב המשיב. כידוע החובה כלפי ילדים היא
מחמירה יותר מאשר כלפי מבוגרים וזאת מחמת שובבותם והיעדר שיקול מספיק בפני הסיכון והתוצאות. חובת הצפיה אינה מצומצמת ואינה נעצרת רק באובייקט העשוי להוות פיתוי או סיכון.
ה. באשר לגובה הנזק - ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את האפשרות שהערעור יתקבל וחישב את הפיצויים המגיעים למערערת. הוכח כי בעטיה של התאונה נגרם למערערת שבר בחלק האחורי של הגולגולת שהיה מלווה בזעזוע מח קשה והיא אושפזה למשך 120 ימים. היום המערערת היא כבת 16 ולפי עדות רופא מומחה היא סובלת מליקויים באישיות וחסרים לה המניע ללמוד והכושר ליצור יחס עם אנשים. המומחה מטעם ביהמ"ש קבע לה %40 נכות לצמיתות, מומחה מטעם הנתבעים קבע %25 נכות ואילו המומחה מטעם המערערת קבע לה %50. ביהמ"ש המחוזי חישב את הפסד ההשתכרות לעתיד לפי נכות פונקציונלית של %15 מבלי להסביר את הסיבה שבגינה הגיע לחישוב זה ובכך יש להתערב. לעתים קרובות אין הנכות הפונקציונלית של הנפגע זהה עם הנכות הרפואית והכל תלוי באישיות הנפגע, גילו, מקצועו, טיב ומהות הפגיעה. בנסיבות הענין ובמסגרת הראיות על מצבה ותפקודה של המערערת, שאינה מחזיקה מעמד במקומות עבודה וכיוצא באלה ראיות, הנכות הפונקציונלית אינה פחותה, לפחות, מהשיעור שקבע המומחה מטעם הנתבעים, היינו %25 ועל שיעור זה יש לבסס את הפסד ההשתכרות שלה.
ו. ביהמ"ש חישב את אבדן השתכרות השכר של עובדת במשק בית והושפע כנראה מכך שאחדות מחברותיה של המערערת עובדות במשק בית. יש ממש בטרוניית המערערת שעובדה וו לא בהכרח מלמדת על כך שזה היה גם ייעודה היא. מאידך, אין זה נכון לבסס את החישוב על השכר הממוצע במשק. מקובל לפעמים לערוך חישוב לפי השכר הממוצע במשק, בעיקר בהעדר נתונים מדוייקים ספציפיים, אבל גם לכך דרושה תשתית עובדתית מתאימה ואילו במקרה דנן חסרה תשתית מכל וכל. נסיון להתבסס על חישובים יהא רק בבחינת תרגול אריטמתי ללא שום יסודות. בהיעדר כל תשתית, ולנוכח הקשיים האוביקטיביים לצפות פני העתיד לגבי ילדה למשך עשרות שנים, יש לפסוק בפריט של הפסד השתכרות סכום גלובלי תוך התחשבות באחוז הנכות הפונקציונלי. בכל הנסיבות יש לפסוק בראש נזיקין זה 1,200,000 שקל. בפריט לכאב וסבל פסק ביהמ"ש המחוזי סכום של 25,000 שקלים וגם סכום זה נראה נמוך בנסיבות המקרה ויש להעלותו ל-200,000 שקל.
ז. חברת הביטוח שלחה הודעת צד ג' לנהג ולבעל הרכב וביהמ"ש המחוזי שדחה את התובענה נגד חברת הביטוח קבע כי אין עוד מקום להודעה הנ"ל ודחה אותה. מכיון שהערעור נגד חברת הביטוח נתקבל מתעוררת השאלה כיצד לנהוג לגבי הודעת צד ג, והתשובה היא שיש לדחות אותה. הודעת צד ג, מושתתת על הטענה שפוליסת הביטוח אינה חלה על התאונה נשוא הדיון וכי המבוטח הפר את תנאי הפוליסה. ברם, במשפט הצהיר ב"כ חברת הביטוח כי החברה תישא בתוצאות התאונה ומשהצהיר כך אין עוד מקום לחייב את צד ג' בשיפוי.
(בפני השופטים: בייסקי, שינבוים, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עוה"ד ח. נבות ור. נבות למערערת, עו"ד ב. נוימן למשיבים. 25.7.83).
ע.א. 283/81 - ג'קוב קומפני בע"מ נגד החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ
*ביטול הסכם עקב הפרתו (הערעור נדחה).
המשיבה הגיעה לכלל הסכם עם המערערת בדבר הקצאת שטח קרקע באילת למערערת לבנית מלון. ההסכם נעשה עוד בשנת 1972 והמועד להקמת המלון נקבע לשנת 1975. מחמת חלוקי דעות שונים לא הוקם המלון עד עתה. בשנת 1978 נערכה פגישה בלשכת שר המסחר והתעשיה וסוכם מועד חדש להקמת המלון והותנה כי אם הבניה לא תוקם עד המועד שסוכם יראו את ההסכם כבטל. משלא התחילה הבניה במועד השני ועברו שבועיים הודיעה המשיבה למערערת על בטול ההסכם. המערערת ביקשה בבית המשפט המחוזי הצהרה כי המשיבה היא שהפרה את ההסכם וכי על כן אין לה זכות לבטלו וביהמ"ש דחה את התובענה. הערעור נדחה.
אין להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי כי המערערת היא שהפרה את ההסכם הפרה יסודית. באשר לטענת המערערת כי אפילו הפרה את ההסכם הפרה יסודית, אין תוקף להודעת הביטול ששלחה המשיבה מספר שנים לאחר מכן - על פי חוק החוזים הנפגע זכאי לבטל את החוזה כשהיתה הפרה יסודית אך זאת בתנאי שבטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אם הנפגע אינו מוסר את הודעת הבטול תוך זמן סביר כי אז מאבד הוא את זכותו והחוזה נשאר תקף; אולם גם אז מותר לתת למפר אורכה למלוי החוזה כאילו היתה ההפרה לא יסודית. בעניננו הפגישה בלשכת שר המסחר והתעשיה שבה סוכם על התחלת הבניה במועד השני כאמור מהווה ארכה למלוי החוזה ומשלא החלה המערערת בבצוע לאחר תום הארכה בדין שלחה המשיבה את הודעת הבטול. אומנם לא נאמר בסיכום הנ"ל כי מדובר 'במתן ארכה' לביצוע ההסכם המקורי, ארלם הלכה פסוקה כי אין צורך כי 'מתן ארכה' יעשה על פי פורמולה נוקשה ומספיק שעובדת מתן האורכה תעלה מהעובדות המוכחות.
(בפני השופטים: אלון, י. כהן, בך. החלטה - השופט בך. עו"ד מ. כספי למערערת, עוה"ד א. בןשחר וגב' א. מאיר למשיבה. 18.8.83).
ע.א. 239/83 - מדינת ישראל נגד פלונית
*אימוץ (הערעור נתקבל).
למשיבה נולד ילד באוגוסט 1978 מחוץ לנשואין ומאז לידתו היו גידולו וחינוכו בביתה מעבר ליכולתה. זאת בעיקר בשל משברים נפשיים הפוקדים את המשיבה תכופות והעדר כח הסתגלות לצרכיו של הילד. ביום 19.8.82 טלפנה לפקידת הסעד שטיפלה בה שאם לא יבואו מיד לקחת ממנה את ילדה היא תשלח יד בנפשה. לביתה הגיעו שתי פקידות סעד ומומחית לפסכיאטריה וניסו לשכנע אותה שהיא תמשיך להחזיק בילד, אך היא עמדה על כך שהילד ילקח לאימוץ וביקשה לחתום על הסכמה לאמוץ שמא תחזור בה מכך וחזרתה תהיה לרעת הילד. חרף כל השידולים להניעה ממעשה זה חתמה על כתב הסכמה ובו ביום נמסר הילד לבית אומנת. למחרת בבוקר הופיעה האם במשרד הסעד ודרשה החזרת הילד אך נאמר לה שרק בית משפט יוכל לשחררה מהסכמתה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי האם חשה כלפי בנה אהבת אמת ועל כן סבר שאין בהסכמתה החפוזה כדי לשנות את התוצאה שבית המשפט היה מגיע אליה אילו ביקשו לקחת ממנה את הילד ולמסרו לאמוץ ללא הסכמתה. הערעור נתקבל.
לאחר המקרה הנ"ל פנתה האשה לבג"ץ ובית המשפט סמך את ידו על הסדר מוסכם שלפיו יעשה נסיון להכין את המשיבה והילד לקראת החזרתו לידיה והמדינה אף הסכימה לממן העסקת פסיכולוג שיסתייע גם בעובדת סוציאלית. כן הסכימה המדינה לבטל את הערעור אם הנסיון יעלה יפה. הנסיון לא הוכתר
בהצלחה והוגשה חוות דעת נוספת של פסיכולוג וכן של עובדת סוציאלית המצביעים על כך שתוצאות הנסיון הנוסף היו מאכזבות. אין מנוס מהמסקנה שטובת הילד דורשת להקשיח את לבו של בית המשפט, גם אם קשה הדבר, כלפי האם ולקבוע שאין היא יכולה לחזור בה מהסכמתה למתן הילד לאמוץ.
(בפני השופטים: גב' מ. בן פורת, י. כהן, טירקל. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד יאראק למערערת, עו"ד וייס למשיבה. 6.9.83).
ע.א. 879/79 - שיך מוחמד אלעלמי נגד עזבון חאפז חסן אלקייסי
*תחולתו של סעיף 30א של חוק המקרקעין על נכסי ווקף (הערעור נתקבל).
המערער היה אחד הנהנים של הקדש עבור צאצאים, ונתמנה כמנהל של ההקדש ביחס ל-12/216 חלקים מכלל ההקדש, בעוד 204 חלקים הנותרים נוהלו ע"י הממונה על ההקדשות בירושלים. הממונה על ההקדשות נהג להשכיר חנות השייכת להקדש בשלמותה ולחלק את דמי השכירות בין הנהנים לפי חלקו של כל אחד מהם. בשלב מסויים הביע המערער התנגדות להשכרת החלקים שבניהולו, מנהל ההקדשות המשיך להשכיר את החנות והוגשה תובענה לביהמ"ש. בשנת 1972 ניתן פס"ד הקובע שלא היתה סמכות למנהל ההקדשות להשכיר את חלקו של התובע והשוכר נצטווה לסלק ידו מהחנות. הערעור על פסה"ד הנ"ל נדחה. בשנת 1974 חזר הממונה על ההקדשות והשכיר את החנות למרות פסק הדין הנ"ל, לאחר שנכנס לתקפו סעיף 30א, של חוק המקרקעין הקובע כי בעלי רוב החלקים במקרקעין המשותפים רשאים לקבוע כל דבר הנוגע לניהול הרגיל של המקרקעין ולשימוש רגיל בהם. השוכר פנה לביהמ"ש וביקש לקבוע כי מנהל ההקדשות רשאי היה להחליט על השכרת החנות. בימ"ש השלום נתן הצהרה כמבוקש וביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור. הערעור על כך נתקבל.
השאלה שהתעוררה בביהמ"ש העליון היתה אם סעיף 30א, הנ"ל חל על נכס הווקף (ההקדש) הנדון נוכח הוראות סעיף 162(1) של אותו חוק האומר כי אין בהוראות החוק לבטל או להביא שינוי בדין שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע למקרקעין מסוג מוקופה והקדשות. אם סעיף 30א, חל תתעורר השאלה אם אי הסכמת המערער להשכרת החנות פוסלת את חוזה השכירות. ביהמ"ש העליון הגיע לכלל מסקנה שסעיף 30א, הנ"ל לא חל על המקרה הנדון וממילא אין צורך לפסוק בשאלות שהתעוררו. סעיף 30א, דן ב"בעלים של רוב החלקים במקרקעין המשותפים" ואילו מנהלי ההקדשות אינם בעלים של המקרקעין, אלא ההקדש הוא הבעלים ומנהלי ההקדשות רק מנהלים אותו. מכאן שהשינוי בחוק אינו משנה את פסה"ד הקודם וממילא שהצו לסילוק יד נגד השוכר בעינו עומד.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין חלימה. החלטה - השופט חלימה. המערער לעצמו, עוה"ד א. מוגרבי וי. אלטבאואר למשיב).
ע.א. 664/80 - מנהל מס שבח מקרקעין נגד ברכה חביב בע"מ ואח'
*שומת מקרקעין לצורך מס שבח (הערעור נתקבל).
המשיבה מכרה בו ביום שני מגרשים שבבעלותה. המחיר שנקבע עפ"י ההסכם היה כ- 15,000 שקל מגרש אחד ו-12,000 שקל המגרש השני. מנהל מס שבח מקרקעין לא קיבל את המחיר הנ"ל וקבע כי שווי המגרשים היה כ-42,000 שקל לגבי מגרש אחד ו-52,000 שקל המגרש האחר. לפי המחיר שקבע חייב את הקונים באגרות העברה ואת המשיבה במס שבח מקרקעין. אחד הקונים ערער לועדת הערר וכן ערערה המשיבה. ועדת הערר דחתה את ערעורו של הקונה וקיבלה את ערעורה על המשיבה. הועדה קבעה כי העיסקות בוצעו באמצעות מתווך כשהבעלים של החברה, איש עסקים בשם אלגניאן, היה באותו זמן תושב
אירן והסכמתו הושגה בשיחה טלפונית בינו לבין המתווך. כאשר אלגניאן האמין למתווך כי המחיר המוצע הוא מחיר השוק. כאשר המחוקק גורס לענין שווי המכירה "תום לב" ולא רשלנות בהקשר הרלבנטי, הרי שבתום לב סבר אלגניאן כי מדובר במחיר שהמתווך אמר לו ועל כן עליו לשלם מס שבח לפי המחיר הנקוב בהסכם. הערעור נתקבל.
חוק מס שבח קובע את "השווי" כסכום שיש לצפות לו ממכירת הזכות ע"י מוכר מרצון לקונה מרצון ואולם במכירות "שנעשו בכתב ושבהן שוכנע המנהל כי התמורה בעד הזכות... נקבעה בתום לב..." השווי יהיה התמורה שנקבעה. החלטת המנהל נתונה לביקורת ועדת הערר וזו רשאית לדון לפי שיקול דעתה בכל דבר שהמנהל רשאי להחליט בו לפי שיקול דעתו. הטענה "עיקרית של המערער היא שהמשיבה לא עמדה בנטל להוכיח שהתמורה החוזית נקבעה בתום לב. המחיר שנקבו ההסכמים הוא שליש מהמחיר הריאלי של הקרקעות וכבר נפסק שהפער הגדול בין מחיר השוק למחיר שבחוזה, אפילו כאשר מדובר היה במחיר שהוא פי שניים, מונע בדרך הטבע שיכנוע בקיומו של תום לב, אלא אם כן נתלוו לעיסקה עובדות יוצאות דופן המחייבות מסקנה אחרת. נסיבות המקרה דנא אמנם מקהות את ענין פער המחירים. מדובר באיש עסקים גדול שאינו מתעסק ב"קטנות" וכמעט שאינו נותן דעתו לרכושו בארץ ואין פלא שלא עשה מחקר שווקים ואינו זוכר מה היה בעיסקאות קודמות. על כן לא היה מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר המבוססת על מהימנות העדים ובעיקר על עדות אלגניאן. ברם אלגניאן לא העיד דבר שיש בו כדי להוכיח תום לב וזאת אף אם יתקבלו דבריו ללא סייג כפי שקבעה ועדת הערר. הוא מעיד שאינו יודע מה היה המחיר כי סמך על המתווך וכי אינו יודע מה כתוב בהסכם. מדברים אלה לא ניתן בשום פנים לקבוע מה המחיר שבו מכר את המגרשים ומה המחיר שקיבל בפועל עבורם. על כן לא היה בידי ועדת הערר לקבוע כי היא מאמינה לו "שהמחיר הנקוב בחוזה הוא המחיר ששולם לו" כשדברים אלה כלל לא יצאו מפיו. אם נוסיף על כך את העובדה שהמשיבה לא העידה אף אחד מהמנהלים וגם לא את המתווך כי הסכום שבחוזה הוא שהוסכם עליו והוא ששולם, כי אז המסקנה היא שהמשיבה לא הוכיחה תום לבה. בהתחשב במסקנה הנ"ל אין עוד צורך להתייחס לטענה נוספת של המערער שטעתה ועדת הערר בכך שקבעה בהחלטתה שווי שונה לאותה מכירה למוכר ולקונה על אף שהתמורה עבור מכירת הזכות במקרקעין היא אחת ולא יתכן לקבוע כי המוכר קיבל מחיר שונה מזה ששילם הקונה.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר. ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד גב' לאה מרגלית למערער, עו"ד י. גלברד למשיבה. 21.7.83).
בג"צ 337/83 - חיים רמון ח"כ נגד שר המשפטים
*התערבות בג"צ רק לאחר פניה לרשות הנוגעת בדבר (העתירה נדחתה).
העותר שהוא ח"כ ביקש צו המורה לשר המשפטים להעביר לידי ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת את דו"ח קארפ. העותר הוא חבר הועדה ובעת דיון שהתקיים בפניה ביקש, יחד עם חברי ועדה אחרים, מאת יו"ר הועדה כי יפנה לשר המשפטים ויבקש שהדו"ח יובא לועדה. העותר טוען כי יו"ר הועדה פנה לשר והשר סרב להיענות לבקשתו של יו"ר הועדה, וכי אי העברת הדו"ח לועדה נוגדת את הוראות סעיף 14 לתקנת הכנסת. העתירה נדחתה. התקנון דן בסמכות הועדה ואינו מאזכר סמכות כלשהי של חבר ועדה בתור שכזה, ולא ברור מתוך החומר מה היתה החלטת הועדה. לפני שבג"צ נדרש לשאלה אם עילה פלונית היא מבין אלה שבג"צ רואה אותן בגדר העילות בהן יפעיל סמכותו, יש להניח את
התשתית העובדתית ולהצביע על קיומו של מעוות הדורש תיקונו, ויתירה מזו, גם על כך שנעשה מה שדרוש כדי להעמיד את מי שמופקד על כך על הליקוי אשר עליו מלינים. בג"צ נזקק כבר בעבר לשאלה החוקתית העקרונית אימתי יתערב בפעולה של הרשות המחוקקת ובהקשר זה נתן דעתו לאבחנות בין הפעולות הנעשות ע"י הכנסת בפועלה בתפקיד מעין שיפוטי לבין פעולותיה בהליכים הפנים פרלמנטריים. במקרה שלפנינו אין צורך ליישם את האבחנות הנ"ל כי לא בשלו התנאים המוקדמים לכך.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, י. כהן, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ורשאי לעותר, עו"ד ר. יאראק למשיב. 4.7.83).
בג"צ 683/82 - פדווה נאסר אלדין ואח' נגד משטרת ישראל ואח'
*החרמת מכונית שהובלו בה חומרי חבלה (העתירה נדחתה).
מכונית מרצדס נתפסה והעותרים מסרו בהודאתם במשטרה כי היא שמשה להובלת חומרי חבלה. אי לכך השתמשה המשיבה בסמכותה לפי תקנה 74 לתקנות ההגנה והחליטה על חילוט המכונית. העתירה נדחתה. פרקליטם של העותרים טען כי ביהמ"ש הרשיע את העותרים בהחזקת חומרי חבלה ברשותם ולא בהובלת החומרים במכונית, כך שההרשעה אינה קשורה עם השימוש במכונית. ברם, מהודאות העותרים במשטרה עולה כי בשלב מסויים שימשה המכונית להובלת חומרי חבלה לחנותו של אחד העותרים. טענתם המרכזית היתה שסברו כי החומר המובל הוא סם מסוכן ולא חומר נפץ. דא עקא, שגם כאשר טיפלו בחומר בסברם כביכול שהוא סם, היו ערים לכך כי יחד עם החומר הועברו גם שעונים ונפצים ואלו אינם יכולים להשתלב ביעוד השימוש של סם מסוכן. הוראות התקנה בענין חילוט המכונית אפשר להפעיל, עפ"י הלכת בג"צ, גם כאשר הבעלים של החפץ טוען כי לא היתה לו יד במעשים הפלילים ולא היתה לו ידיעה עליהם. בענייננו אין צורך להזדקק להלכה זו שכן לא נעלם מהבעלים כי מלבד מה שחשבו לסם מסוכן הובלו במכונית גם שעונים ונפצים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, י. כהן, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד אבו גוש לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 14.7.83).
בג"צ 395/83 - קרן קיימת לישראל נגד ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
*התערבות בפסיקת ביה"ד לעבודה (העתירה נדחתה).
העותרת מבקשת לבטל פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה שניתן בסכסוך על שכר עבודה. לטענתה היו סדרי הדין בערעור פגומים מיסודם ולא ניתנה לעותרת הזדמנות להביא את כל ראיותיה במהלך הערעור אחרי שניתנה החלטה מסויימת על ידי בית הדין הארצי, ובנוסף לכך וגם כתוצאה מאי שמירה על סדרי דין נאותים טעה בית הדין הארצי לגופו של ענין. העתירה נדחתה. התערבותו של בג"צ בפסקי דין של בית הדין לעבודה מוגבלת לעניינים בעלי חשיבות עקרונית, כאשר ברור שביה"ד טעה בפסיקתו. אין בג"צ יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה ולא די להצביע על כך שאולי שגה בית הדין בפסיקתו. בענייננו אין כל שאלה בעלת חשיבות מיוחדת או שגיאה בולטת על פני פסק הדין המצדיק מתן צו על תנאי.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, גב' בן פורת, אלון. עו"ד ג. קורן לעותרת. 7.7.83).
בג"צ 398/83 - הרצל אביטן ואח' נגד ביהמ"ש המחוזי ואח'
*התערבות בג"צ בהחלטת ביניים בהליך פלילי (העתירה נדחתה).
שלושת העותרים הועמדו לדין בפני ביהמ"ש המחוזי בתל אביב בשני אישומים. הם ביקשו מביהמ"ש להפריד את הדיון בין שני האישומים וכן להפריד את הדיון בין עניינו של העותר השלישי לבין עניינם של העותר הראשון
והשני. ביהמ"ש המחוזי דחה את בקשתם ועתירת העותרים לבג"צ נדחתה.
עריכתו של כתב האישום וצירוף אישומים או נאשמים אינו סוף פסוק וביהמ"ש הדן בענין רשאי לצוות על הפרדת המשפט בין האישומים או בין הנאשמים. ברם, אם החליט ביהמ"ש שלא להפריד לא יהפוך עצמו בג"צ לערכאת ערעור או לתחליף לערכאת ערעור על טענות דיוניות המעוגנות בהוראות חוק סדר הדין הפלילי. אין להקיש מהמקרה שבו דן בג"צ בשאלת סמכותו של ביהמ"ש לדון בפלילים חברי כנסת שם עמדה במרכזו של הדיון בענין סמכות בימ"ש לדון ח"כ, פרשנותו של חוק חסינות חה"כ וחוק הבחירות, ונבחנו בהקשר זה ההוראות הבאות להבטיח את מעמדו המיוחד של חה"כ ככל שהדבר נוגע להליכים פליליים. כן יכולה לעלות בפני בג"צ שאלה אם סמכות שיפוט של ערכאה פלילית זו או אחרת חלה על פלוני הנאשם. מאידך, טענות דיוניות לסוגיהן המועלות בפני בית המשפט במשפט פלילי ושהן בתחום הכרעת ביהמ"ש אינן נדונות בבג"צ. סדר הדין הפלילי שונה מסדר הדין האזרחי בכך שאינו מכיר בדרך כלל בערעורים תוך כדי ההליכים על החלטות ביניים, פרט להחלטת ביניים באשר לפסילת שופט. העדרו של הערעור על החלטות ביניים אינו צריך לשמש עילה להפיכתו של בג"צ לתחליף של ערכאת ערעור פלילית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, י. כהן, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד יפתח לעותרים. 4.7.83).
בג"צ 528/81 - ספרא, ספרים וכתבי עת נגד שר הבריאות ואח'
*הזמנת ספרים לספריות משרד הבריאות לא דרך מכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת ביקשה להורות למשיבים כי יבצעו הזמנת כתבי עת רפואיים באמצעות מכרז פתוח בין סוכנים בארץ. העותרת היא בעלת סוכנות לאספקת כתבי עת מקצועיים ומדעיים ולמעשה היא משמשת מעין מתווך בין בתי ההוצאה לאור לבין הספריות. המשיבים מזמינים כתבי עת רפואיים מדי שנה עבור ספריות בתי החולים הממשלתיים ובדרך כלל מאשר משרד הבריאות לבתי החולים השונים להזמין כל אחד את הספרים הדרושים לו. הדיון בבג"צ נדחה בשעתו כדי לאפשר לצדדים לדון בנושא ולאחר זמן נודע לעותרת שהמשיבים החלו להזמין כתבי עת רפואיים משתי חברות בחו"ל אשר עיסוקן כעיסוק העותרת. העתירה נדחתה.
לא מצויה הוראה בדין המחייבת את המדינה לפרסם מכרזים להזמנת כתבי עת רפואיים. העותרת תומכת יתדותיה בפרק 16 לתכ"מ בענין רכישת טובין ושרותים. הוראות אלה הן בבחינת הנחיות פנימיות שהמינהל קבען לעצמו והלכה נקוטה היא שרשות ציבורית חייבת בדרך כלל לפעול על פי הנחיות הקובעות את דרכי פעולתה. ברם, אין זו חובה מוחלטת ורשאית הרשות לסטות מההנחיות כשקיימת הצדקה לכך. בענייננו מצויות סיבות טובות המצדיקות את סטייתם של המשיבים מההנחיות הפנימיות שבתכ"מ. שתי החברות שאצלן הוזמנו כתבי העת יש בידן לספק מידע ממוכן ועדכני, הכולל קטלוגים מדוייקים ובהם פרסומים של אלפי מול"ים שהחברות קשורות עמהם וכיוצא באלה מעלות טובות ומרובות. ההזמנות דרך אותן חברות גם מוזילות את העלות בכ-%30.
(בפני השופטים: אלון, בייסקי, ד. לוין. החלטה - השופט אלון. עו"ד הופמן לעותרת, עו"ד יאראק למשיבים. 14.8.83).
בג"צ 711/82 - הרצל כהן ואח' נגד משטרת ישראל
*פניה לבג"צ בענין רשיון לעסק המתנהל ללא רשיון (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
מועדון לילה בנתניה שנפתח בשנת 1978 קיבל רשיון לניהול עסק כאשר המנהל היה אחד בשם מרדכי זייפר. משך תקופה
של כארבע שנים הצטבר במשטרה חומר מודיעיני בדבר פעילות עבריינית במועדון. בחודש יוני 1980 שכר את המועדון אחד איצקוביץ ושנה לאחר מכן התלונן במשטרה על איומי סחיטה, תקיפות והטרדות מצד אנשים שאילצוהו לתת שירותים בלי תמורה, וכן נפתחו שבעה תיקים פליליים בקשר לפעילות פלילית שבוצעה במועדון. העובדות הנ"ל הביאו את המשטרה לכלל דעה שהמקום מהווה סכנה לצבור והודיעה לאיצקוביץ ולזייפר שלא תחדש את רשיון העסק לשנת 1982 וכי יש לסגור את המועדון מיום 15.6.82. סמוך למועד זה נסגר המועדון. ביולי 1982 פתחו העותרים את המועדון מחדש בלי רשיון. בקשת העותרים לקבל רשיון נענתה בשלילה ע"י המשטרה שציינה כי גורמים פליליים מעורבים בבעלות על המועדון, והעותרים נדרשו שלא להפעיל את המועדון כל עוד אין רשיון. הוגשו נגד העותרים דוחו"ת בגין ניהול עסק ללא רשיון אך גם זה לא השפיע עליהם. לבסוף פנתה המשטרה לבימ"ש השלום וביקשה צו להפסקת העיסוק במועדון. בימ"ש השלום נעתר לבקשה והעותרים ערערו לביהמ"ש המחוזי, ובנתיים סגרו את המועדון. שוב פנו העותרים למשטרה בבקשת רשיון ובקשתם נדחתה ואז פנו לבג"צ. במשך הזמן הורשעו העותרים ב- 23 מקרים שבהם פעל המועדון ללא רשיון. העתירה נדחתה מחמת שהעותרים באו לבג"צ שלא בנקיון כפיים.
ב"כ העותרים טוען כי בג"צ צריך לדון בענין לאחר שהעותרים הכירו בטעותם וסגרו את המועדון כאמור. טענה זו אין לקבל. כלל נקוט הוא בידי בג"צ כי לא יזכה לסעד מי שעושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות החוק. יתכנו יוצאים מן הכלל שבהם יעדיף ביהמ"ש את שיקול טובתו של העותר על השיקול שהוא בא באי נקיון כפיים, ובין היתר כאשר העותר כיפר על עוונו כיון שסגר את העסק שאותו פתח ללא רשות. המקרה דנא אינו נכנס בגדר אותם מקרים חריגים. העותרים ידעו לפני פתיחת המועדון כי קבלת הרשיון עשוייה להתקל בקשיים מטעם המשטרה ועל אף זאת לא הגישו בקשה לרשיון אלא לאחר שפתחו את המועדון. לאמר הפתיחה ביקשו רשיון והמשטרה לא השהתה את תשובתה והודיעה על התנגדותה למתן הרשיון. גם לאחר שהוגשו כתבי אישום נגדם המשיכו העותרים בעסקם כרגיל, עד שהמשטרה נאלצה לפנות לבימ"ש ולבקש צו להפסקת העיסוק. רק אז הסכימו העותרים לסגור את המועדון.
גם לגופו של ענין אין לעתירה על מה שתסמוך. כשמדובר באי הענות לבקשה להוציא רשיון חדש מותר לרשות להגיע למסקנה שלילית על סמך חשד סביר לאי התאמתו או כשירותו של המבקש לקבל את הרשיון, או לקיום סיכון לשלום הצבור מניהול העסק הנדון. מבלי להכנס למחלוקת אם יש לעותרים שותפים סמויים או לאו, מדובר במועדון שהיה "קן צרעות" ואין כל פסול בכך שבקשת העותרים תסורב ע"י המשטרה כל עוד לא חלפה תקופת צנון שיהיה בה כדי להרחיק את האלמנטים השליליים מהמקום.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד הייזמן לעותרים,עו"ד א. בן טובים למשיבה. 25.7.83).
ע.א. 358/80 - קדש נפתלי מושב עובדים נגד מושב שאר ישוב
*תביעה עפ"י שטר בטחון (הערעור נדחה).
על פי זכרון דברים שבין הצדדים השכיר המשיב למערער 400 מיכלי פרי והוסכם כי "המיכלים יוחזרו בסוף העונה אך לא יאוחר מ 15.6.79 ...". כן נאמר כי המערער "מוסר מיד המחאה על סך מאתיים אלף ל"י ... עבור פקדון למיכלים". זמן הפרעון בשטר היה 5.5.79 ומשלא הוחזרו כל המיכלים בזמן הגיש המשיב את השטר להוצאה לפועל. תביעת המשיב נתקבלה והמערער חוייב בתשלום סכום התביעה. הערעור נדחה.
המערער טוען כי לפי זכרון הדברים מדובר בשטר שנמסר רק למשמרת ושטר כזה אינו מקים למחזיק בו עילת תביעה בנפרד מעיסקת היסוד. יש לדחות טענה זו. חרף הלשון "פקדון" שננקטה בזכרון הדברים ברור שאין מדובר בשטר שנמסר רק למשמרת, אלא כוונת הצדדים היתה שהשטר ישמש בידי המשיב בטוחה שהמיכלים יוחזרו לו עד למועד המוסכם, שאם לא כן יהיה המשיב זכאי לממשו. כך שיש כאן שטר בטחון.
המסירה של שטר בטחון היא מסירה על תנאי וזכות המחזיק בשטר כזה לממש אותו קמה אם נתמלא התנאי והמסירה הופכת עקב כך שלימה. משיצא השטר מהחזקתה של המערערת קמה למשיב חזקה שנמסר לו מסירה כשרה וללא תנאי כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. כל עוד לא הגיע השטר לידי אוחז כשורה הגנה טובה היא לנתבע אם הוא מוכיח שהמסירה היתה על תנאי. יחד עם זאת עומדת למחזיק חזקה לכאורה שהתנאי התקיים ועל כן הוא רשאי לממש את השטר. הנטל לסתור חזקה זו רובץ על הנתבע. עם זאת רשאי היה המשיב כשהוא התחיל בראיותיו להקדים ולהביא ראיות לסתור את טענת המערער כי התנאי לא נתקיים והוא אכן הצליח להוכיח כי 80 מיכלים לא הוחזרו כך שהתנאי לא נתקיים. יתירה מזו, המשיב הוכיח כי ערכם של 80 המיכלים בשוק עולה על סכום השטר במלואה ובכך לא היה צורך שכן המערער לא ניסה להתגונן בקיום חלקי של ההתחייבות על פי זכרון הדברים. על כל פנים, בענין קיום חלקי של ההתחייבות, הלכה פסוקה היא שהשטר הוא כמעט "שווה כסף" ועל כן די בתמורת מה כדי שיראו את האוחז כאוחז בעד ערך, אם כי אין פרוש הדבר שחותם השטר אינו יכול בשום מקרה לתבוע השבה בדיון נפרד. לעיתים, כמקרה חריג, טענת הגנה של כשלון תמורה חלקי תצלח כאשר, דרך משל, העובדות ברורות ופתרון השאלה של מידת כשלון התמורה תלוי בפעולה חשבונית פשוטה.
אשר לטענה כי לא היה ניתן להשתמש בשטר הואיל וזמן הפרעון הנקוב בו היה 5.5.79 וההתחייבות להחזיר המיכלים נועדה רק ל- 15.6.79 - גם טענה זו יש לדחות. העובדה שבתאריך שנקבע בשטר כזמן פרעון עדיין לא נתקיים התנאי אין בה כדי למנוע בעד האוחז להמשיך ולהחזיק בשטר כמשמרת עד לתאריך הקובע למלוי ההתחייבות שהשטר נועד להבטיח ואם הופרה ההתחייבות קם לו בשטר קנין ללא פגם והוא רשאי לממשו. כך נהג המשיב כאשר פנה בבקשתו לביצוע השטר כחמשה חודשים אחרי המועד האחרון להחזרת המיכלים. עם זאת יש לציין כי את חישוב הפרשי ההצמדה על סכום השטר יש לעשות מהתאריך שבו היה אמור התנאי להתמלא, היינו ביום 15.6.79, ולא מתאריך השטר.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - השופטת בן פורת. עוה"ד א. שילה וניסים חילו למערער, עו"ד פ. זנטי למשיבה. 11.9.83).
ע.פ. 401/82 - אברהים מחסן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בגרימת חבלה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
בתגרה בין שני בני שבט בידואי שטח מרעה לצאנם נחבל המתלונן במצחו ובלחיו בשני חתכים. המערער הואשם בתקיפת המתלונן ודקירתו באמצעות שבריה במצח והורשע בגרימת חבלה חמורה. הוא נדון ל-10 חדשים מאסר שמתוכם חמישה בפועל וכן לתשלום קנס כספי. הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל והמאסר בפועל הועמד על שלושה חדשים.
בביהמ"ש המחוזי הגן המערער על עצמו וטען כי הותקף והתגונן בזריקת אבן אך לא השתמש בסכין. המתלונן ודודו העידו כי המערער שלף סכין ופגע עם הסכין במתלונן. במהלך הדיון ביקשה התביעה להגיש תעודה רפואית שלא היתה ערוכה
על טופס הכולל אישור ואזהרה כנדרש עפ"י דין. בתעודה צויין כי בבדיקת המתלונן נתגלו חתכים שנעשו ע"י סכין. השופט הבהיר למערער כי זכותו ,היא לדרוש התייצבות הרופא לחקירה. תגובת המערער היתה כי יכול להיות שלמתלונן היה חתך אך הוא, המערער, לא חתך אותו בסכין. רק אז החליט השופט לקבל את התעודה כראיה. אין למצוא בעצם קבלת התעודה כראיה פגם, שהרי מתגובת המערער ברור שלא התכחש לממצאים הרפואיים העולים מהתעודה אלא השמיע הסתייגות שהדקירות אינן תוצאה של מעשיו.
למעשה ניתן לומר כי ביהמ"ש השתית את הממצא העובדתי על עדות שני עדי הראיה ובתעודה ראה רק ראיה המתיישבת יותר עם גירסת התביעה מאשר עם גירסת המערער. אין לקבל את טענת הסניגור כי שני עדי התביעה הם בני משפחה אחת ועל כן יש לראות בהם עדות אחת ולא שתיים.
הסניגור טוען כי מכיון שהנאשם לא היה מיוצג ע"י סניגור הוא לא הביא ראיות שהיו בהישג ידו, ועל כן ביקש להתיר הגשת ראיות נוספות. בקשה זו אינה יכולה להתקבל, שכן אין להרשות נוהל שנאשם יבחר לנהל הגנתו בעצמו ורק לאחר שיורשע בדין ימנה לעצמו סניגור ויבקש לנהל את המשפט מחדש.
אשר למידת העונש - המערער עצמו נפגע באותה תקרית ונזקק לטיפול רפואי וכן עברו כמעט נקי והוא מטופל במשפחה שבה ששה ילדים שפרנסתם עליו. בנוסף לכך התקרית התרחשה באפריל 1980, כתב האישום הוגש רק בפברואר 1982 וגזר הדין ניתן למעלת מעונתיים לאחר האירוע. ביהמ"ש המחוזי הבהיר שיש לשקול לא רק את ההיבט האישי אלא גם את ההיבט הצבורי המתבטא בצורך לשנות את הנוהל שקיים בשבטי הבדויים לפתור בעיות בעזרת שבריה. אולם, בהתחשב במשך הזמן שעבר מעת התקרית ועד הגשת כתב האישום וגזר הדין ובהתחשב בכך שהמערער עצמו נפגע גם הוא בתקרית, עובדות שלא נלקחו בחשבון בגזר הדין, יש להפחית את עונש המאסר בפועל כאמור.
(בפני השופטים: ד. לוין, י. כהן, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"דא. נחליאלי למשיבה. 5.6.83).
ע.פ. 569/81 - ברק מוסקוביץ נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת סמים ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי כשהמאסר בפועל מחציתו חופף מאסר אחר שהמערער מרצה והמחצית מצטברת. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
אנשי משטרה השקיפו מתצפית סמויה על פעולות המערער ואנשים נוספים שאתם נפגש. המערער נראה כשהוא משלם סכום של כ-400 ל"י לאחד משה איש כסית. את הכסף קיבל מאדם ששמו קיש. לאחר מכן נכנסו איש כסית והמערער לבית וזמן קצר לאחר מכן יצא המערער מהבית וניגש לקיש ונראה שהוא מסר לו איזה חפץ. השניים נכנסו למונית וכאשר המשטרה עצרה את המונית זרק קיש משהו החוצה והתברר שמדובר בחשיש במשקל של 16 גרם. אין יסוד להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי להרשיע את המערער על יסוד ראיות אלה. העובדה שקיש לא אותר ולא התייצב למתן עדות אין להסיק ממנה דבר לטובת המערער. אין גם להתערב במידת העונש שכן למעשה יצטרך המערער לרצות רק ששה חדשים בפועל בגין העבירה דנא ואילו המחצית השניה של המאסר חופפת ארבע שנים מאסר שהוטלו על המערער בתיקים אחרים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ש. זיו למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 7.7.83).
בג"צ 558/82 - יצחק ישווי נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה ואח'
*השתהות הרשות המקומית להפקיע חלקה לאחר שינוי יעוד (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותר שהוא אדם כבן 80 הינו הבעלים הרשום של חלקת אדמה בשכונת הוד הכרמל - דניה בחיפה הידועה כחלקה 117 בגוש פלוני. לפי תכנית המתאר המנדטורית היתה החלקה 117 מסווגת כמגרש בניה למגורים. המשיבה השלישית, חברת דניה, יזמה תכנית חדשה שמטרתה שינוי תכנון השטח והכשרתו לשכונת וילות. לפי תכנית זו שונה היעוד של חלקה 117 והפך לשטח למטרות צבוריות שירשם ע"ש עירית חיפה ללא תמורה, בעוד שעל חברת דניה הוטל לשאת בהוצאות ההפקעה או לבוא להסדר לרכישת החלקה מאת העותר. התכנית אושרה בתחילת שנת 1971 והתנהל מו"מ בין העותר לבין חברת דניה במשך למעלה משנה ואז נפסק המו"מ. במשך השנים פנה העותר פעמים אין ספור לועדה המקומית לתכנון ולבניה מחוז חיפה (להלן הועדה המקומית) בדרישה להפקעת החלקה ופיצוי או החזרת החלקה ליעדה המקורי. החל משנת 1976 באה גם חברת דניה בבקשות לועדה המקומית להחזיר את החלקה ליעודה המקורי בטענה שהיא, דניה, העבירה לעיריה מגרש אחר במקומה של חלקת 117. הועדה המקומית אימצה את עמדת דניה והביאה לאישור הועדה המחוזית תכנית חדשה שלפיה שונה היעוד של חלקה 117 למגורים. הועדה המחוזית סרבה לאשר את התכנית בקובעה כי חברת דניה לא נתנה לעיריה כל מגרש אחר במקום החלקה הנדונה ולפיכך על חברת דניה לדאוג למימון העברת החלקה לעיריה. התוצאה הינה שהועדה המקומית מסרבת להפקיע את החלקה ומבקשת את החזרתה ליעודה המקורי ואילו הועדה המחוזית ממאנת וחברת דניה אינה רוצה לממן את ההפקעה והעותר נשחק בין שלושה גופים אלה. עתירת העותר לבג"צ נתקבלה ובג"צ הורה לועדה המחוזית לפעול בכל הזריזות עפ"י הוראות החוק ולדרוש מהועדה המקומית את הפקעת החלקה תוך 30 יום מיום הדרישה וכן הורה בג"צ לועדה המקומית לציית לדרישת הועדה המחוזית ולנקוט בהליכי ההפקעה ולפעול למימוש התחייבותה של דניה לשאת בהוצאות מימון פיצויו ההפקעה שישולמו לעותר.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, אור. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד זומר לעותר, עו"ד מזוז לועדה המחוזית, עו"ד שחור לועדה המקומית, עו"ד בר זיו לדניה. 28.7.83).
ע.א. 88/81 - גב' וודאד סחורי ואח' נגד יוסף מזרחי
*פינוי עקב אי תשלום שכ"ד והענקת סעד מן הצדק (הערעור נדחה).
המשיב הוא בעלים של שליש בחלקת קרקע שהיתה תחת שלטון ירדני עד למלחמת ששת הימים. בתקופה זו החזיק בנכס האפוטרופוס על נכסי האויב הירדני והשכירו לגבריאל סחורי שהקים במקום תחנת דלק. עם שחרור השטח הוקנה הנכס לאפוטרופוס הכללי והוא שוחרר למשיב באוקטובר 1972. ביוני 1973 הוגשה תביעת פינוי שאחת מעילותיה היתה אי תשלום דמי שכירות. במהלך הדיון נפטר השוכר ואלמנתו צורפה כנתבעת. בימ"ש השלום נתן צו פינוי נגד עזבון השוכר, על סמך העילה של הפסקת תשלום דמי שכירות. בימ"ש השלום סרב להעניק למערערים סעד מן הצדק בקבעו שאין לפניו חומר שעל פיו ניתן להצדיק מתן סעד מן הצדק. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור מחמת העדר נתונים המצדיקים הושטת סעד מן הצדק, והוסיף כי תשלום מאוחר של 5,000 ל"י לאחר מתן פסה"ד בבימ"ש השלום אינו נימוק להושטת סעד מן הצדק. הערעור נדחה.
בהענקת סעד מן הצדק כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו. במבחן יש לשקול התנהגות שני הצדדים והאינטרסים שלהם: בדרך כלל נוטה בימ"ש שלערעור שלא להתערב בשיקולי ביהמ"ש דלמטה שיכול היה להתרשם התרשמות ישירה
מהתנהגות הצדדים. בין היתר נקבעו בעבר נימוקים שיש להתייחס אליהם כאשר שוקלים מתן סעד מן הצדק: כאשר המושכר הוא בית עסק התייחס ביהמ"ש לענין ביתר חומרה; תקופת ההפרה היתה קצרה והיה רצון לתקן את ההפרה; ההפרה תוקנה; התנהגות השוכר; מאזן האינטרסים. כאן מדובר במושכר שהוא בית עסק; השוכר לא שילם בפועל דמי שכירות במשך שמונה חודשים; לא תיקן את ההפרה; לגבי מאזן האינטרסים לא הובאו שום ראיות. שיקול נוסף הוא שהשוכר נפטר ובמקומו בא העזבון המיוצג ע"י אשתו. אין התייחסות לסעיפים הדנים ביורש שיש לו זכות לפי החוק לאחר מותו של המוריש והבקשה לסעד מן הצדק היא בקשתו של העזבון. אין לומר שהעזבון יכול לקבל סעד מן הצדק. עם מות הדייר המוגן עוברת זכות הדיירות המוגנת לבן זוגו או לאחרים המנויים בחוק. אך לא ליורשים בתור שכאלה.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד ע. רוזובסקי למערערים, עו"ד י. ו. ליאון למשיב. 22.6.83).
ע.פ. 471/82 - דניאל ניסנוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהריגה ונדון לשבע שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער נקלע למריבה עם המנוחה כאשר דרש שהיא תחזיר חפצים השייכים לבתו וחתנו והמנוחה הגיבה בדברי גידופים ואף במעשי אלימות. תוך כדי כך ירה המערער שתי יריות שגרמו למותה. מבלי לשלול את טענת המערער כי לא עשה את מעשהו בכוונה תחילה (לכן גם זוכה מאשמת רצח), אין להתעלם מהעובדה כי קופחו חיי אדם ובהתחשב בכך העונש אינו חמור מדי.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ברק. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד אריה ליכט למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 29.6.83).
ע.פ. 357/82 - דאוד אבו פטמה נגד מדינת ישראל
*הרשעה ברצח (הערעור נתקבל).
תוך כדי תגרה בין המערער וחבריו לבין קבוצה אחרת, הגיע המנוח, שהיה שייך לקבוצה השניה, ובהחזיקו בידו ידית של טוריה רץ לעבר המערער על מנת להכותו. המנוח התחלק ונפל ותוך כדי כך פגע מקל הטוריה בזרועו של המערער. כשהמנוח היה שרוע על הקרקע הוציא המערער מידיו את המקל, התכופף לעבר המנוח ודקר אותו, בסכין שאחד הנוכחים נתן לו, דקירה אחת בצד השמאלי של החזה. המנוח קם, צעד כשמונה מטר למכוניתו מבלי שהמערער נקט כל יזמה מצדו ובהגיע המנוח למכוניתו התמוטט ונפל. לאחר מכן נפטר. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער ברצח והערעור על כך נתקבל.
צדק הסניגור כי לא הוכח במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי שהמערער המית את המנוח בכוונה תחילה. אחד היסודות של הרשעה ברצח הוא היסוד שהנאשם החליט להמית את הקורבן. יסוד זה הוא נפשי והוכחתו נחלקת לשניים: במישור "השיכלי" יש צורך להוכיח כי הנאשם צפה את אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית; במישור "הריגשי" יש להוכיח כי הנאשם רצה בתוצאה זו. היסוד הנפשי הוא יסוד סובייקטיבי שלעתים קשה הוא להוכחה. קיימת החזקה כי האדם מתכוון להשיג את התוצאות הטבעיות הנובעות ממעשהו והיא ניתנת לסתירה. ביהמ"ש המחוזי למד על כוונת הקטילה מהחדרת הסכין לאיזור רגיש ופגיע, אך אין בעובדה זו על רקע אירוע המעשה כדי להצביע במידת הוודאות על כוונת קטילה. לא היה כל קשר קודם בין המערער לבין המנוח וממילא לא רחש המערער
למנוח כל איבה קודמת; הופעתו של המנוח וריצתו לעבר המערער היתה מהירה ופתאומית והמערער עשוי היה לאבד את עשתונותיו ולהגיב לאו דווקא מתוך רצון בתוצאה הקטלנית; המערער דקר את המנוח דקירה אחת בלבד וכאשר צעד המנוח לעבר המכונית לאחר מכן לא רדף אחריו. נסיבות אלה יש בהן כדי לעורר ספק סביר אם חפץ היה המערער בתוצאה הקטלנית ולפיכך יש להחליף את ההרשעה ברצח להרשעה בהריגה. אשר לטענת ההגנה עצמית - המערער יכול היה להסתלק ממקום האירוע בטרם בא לשם המנוח ולפני שהתקרב אליו, וכשהוציא המערער את המקל מידי המנוח לא היתה עוד צפויה למערער סכנה של ממש. האמצעי שבו נקט המערער הוא מעל לדרוש במידה סבירה כדי להדוף את הסכנה שבה היה נתון כשהמנוח שכב על הריצפה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. אלוני למערער, עו"ד גב' ליבנה למשיבה. 29.6.83).
ע.פ. 749/81 - דהלאלא אבו מריחיל ואח' נגד מדינת ישראל
*תקיפת עובד רשות שמורות הטבע (הערעור נדחה).
ארבעת המערערים הורשעו בתקיפת עובד רשות שמורות הטבע מאנשי הסיירת הירוקה, גרימת חבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות, גניבת נשק ופגיעה ברכוש ונדונו לעונשי מאסר שונים בין שנה לשנה וחצי ולתשלום קנסות. הערעור על ההרשעה נדחה. ארבעת המערערים תקפו את המתלונן כאשר הגיע לשטח המירעה וניסו לדרוס אותו. הם נתפסו לאחר מכן בידי המשטרה במרדף כאשר נסעו בטנדרים וברחו מהמקום. הם זוהו על ידי המתלונן והסניגור העלה טענות נגד הזיהוי ונגד ההסתמכות על עדותו של המתלונן. ביהמ"ש העליון החליט שהיה די חומר להרשעת המערערים, גם אם ביחס לזהוי זה או אחר ניתן למצוא פגמים עד כדי כך שאילו ההרשעה היתה מבוססת על הזיהוי בלבד לא היה לה בסיס.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, ש. לוין, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עוה"ד ש. עמית ושביט למערערים, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 22.6.83).
ע.פ 175/81 - ויקטור זילברשטיין נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות זיוף וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות של זיוף, שמוש במסמכים מזוייפים והוצאת כסף במירמה ונדון לשנה אחת מאסר, מחציתה בפועל ומחציתה על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
המערער עבד בתחנת דלק והוסמך לגבות תשלומים מהלקוחות. העובדים עבדו במשמרות ובכל חילוף משמרת היה בעל התחנה רושם את כמות הדלק שהעובד קיבל לרשותו, לפי קריאת מדי הדלק. כאשר העובד היה גומר את עבודתו היתה נעשית קריאה נוספת של מדי הדלק לקביעת הכמות שנמכרה על ידי העובד. כתב האישום מתייחס לכך שביום מסוים בתחילת המשמרת בדקו המערער ובעל התחנה את מדי הדלק והמספרים נרשמו ע"י המערער, ולאחר מכן שינה המערער את המספרים. על הזיוף העיד בעל התחנה ובאימון שנתן בו השופט אין להתערב.
טוען הסניגור כי השינויים שנעשו אינם בגדר זיופו של מסמך שכן המערער הוא שכתב את המסמך. טענה זו אין לקבל. העבירה של זיוף מסמך אינה מוגבלת למסמך שנעשה על ידי פלוני ואילו השינוי או התוספת נעשים בידי אלמוני מתוך כוונה לרמות, אלא גם שינוי שהוכנס במסמך על ידי מי שיצר אותו מלכתחילה. המערער שינה את הרישומים שלא בידיעת המנהל ועשה זאת ללא סמכות ובכוונה לרמות, ויצר מסמך שונה הנחזה להיות את אשר איננו. גם הערעור באשר לעבירות
האחרות של גניבות הקשורות בזיוף קבלות של לקוחות וכד' נדחה. אשר לעונש - טוען הסניגור כי בית המשפט החמיר עם המערער בהטילו עליו שנת מאסר בפועל ולא התחשב בכך שהמערער הוא בעל משפחה ואב לשלושה ילדים וכן במשך שנים רבות עבד בנאמנות. ברם, מבחינת ההיגיינה הצבורית אין לפטור בעונש קל עובד שסרח ורימה את לקוחות מעבידו.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, י. כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד קנת למערער, עו"ד שפי למשיבה. 21.7.83).
ע.פ. 529/82 - דני שוורצמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פריצה ושוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בשתי עבירות של פריצה וכן בעבירות שוד שבוצעו בחודשים פברואר מרץ 1982. השוד בוצע כאשר המערער ועוד שניים במדי צה"ל איימו על בעלת חנות תכשיטים באקדחים ונטלו מארנקה כסף מזומן וכן איימו עליה לבל תתלונן. בגין כל האישומים נדון המערער לארבע שנות מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נתקבל. הנאשם היה בן תשע עשרה בעת ביצוע העבירות ויש לו הרשעות קודמות. בעבר הטילו בתי המשפט על המערער פיקוח של שירות מבחן ולאחר תקופה ראשונית בכלא מתנהג המערער ללא דופי, עובד בחריצות והוא מקובל על חבריו. זהו מאסרו הראשון והוא היווה הלם עבורו. בכל הנסיבות ניתן להקל בעונש במקצת באופן ששלוש שנים יהיו מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, גב' נתניהו, גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד ש. רוזנבוים למערער, עו"ד גב' הקר למשיבה. 11.7.83).
ע.פ. 356/82 - חייר נג'יב עזאם נגד מדינת ישראל
*הברחה ושוחד
(הערעור נדחה).
המערער הורשע בשתי פרשיות של הברחת טובין מלבנון, יציאה מהארץ שלא כדין, התכנסות לשם הברחה ושמוש ברכב ללא רשות וכן בהצעת שוחד באחת משתי הפרשיות. הוא נדון ל- 18 חודשים מאסר בפועל ו-18 חודשים מאסר על תנאי וכן הופעל במצטבר מאסר על תנאי של 18 חודשים. הערעור נדחה. עדי התביעה המרכזיים נמנו על בני משפחה מסויימת והסניגור טען כי אלה העלילו על המערער בשל היחסים המעורערים שבין שתי המשפחות. בית המשפט המחוזי בחן את הראיות ודחה את טענת העלילה ובכך אין להתערב. אין ממש בטענת הסניגור נגד העובדה שהשופט שמע ראיות על עברו של המערער. השאלה אם המערער ביצע הברחות קודמות עלתה כבר בחקירתו הראשית ועל ידי כך הוא עצמו העלה על הפרק את שאלות אופיו ועברו. בנסיבות אלה היתה התביעה רשאית להציג למערער את הרשעתו הקודמת ובית המשפט יכול היה לקבלה כראיה ומה גם שהסניגור לא התנגד לקבלתה. טענה אחרת בפי המערער נגד איחוד תיקים ונגד איחוד הדיון בתיקו עם הדיון בתיקו של נאשם אחר. גם בטענה זו אין ממש. לאיחוד התיקים לא באה התנגדות של הסניגור. הוא הסביר כי אותה שעה חשב, לאור הודעותיו של הנאשם בתיק האחר, שהלה איננו מערב את המערער בעבירה ורק לאחר שאוחדו התיקים מסר הנאשם השני עדות נגד המערער ובית המשפט קיבל עדות זו. בהסכימו לאיחוד התיקים נטל עליו הסניגור את הסיכון כי הנאשם השני יסטה מהודעתו. אשר לעונש - הסניגור מצביע על כך כי הערכאות הקודמות שפטו את שותפי המערער לעונש קל לאין ערוך מהעונש שהוטל על המערער, ואולם לנאשמים האחרים לא היו הרשעות קודמות בענייני הברחה וכן הנסיבות האישיות של הנאשמים האחרים חייבו הקלה בעונש.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד הייק למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 18.7.83).