ע.א. 702/80 - שמואל גלפנשטיין ואת' נגד יפת אברהם ואח'
*הפרת הסכם ע"י המוכרים שסרבו לאפשר רישום משכנתא. * שערוך התמורה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בהמ' פתיחה 600/79 - הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים גב' בן פורת ושיינבוים נגד דעתו החולקת של השופט בייסקי).
ביום 27.9.78 נכרת חוזה בין המערערים (להלן הקונים) לבין המשיבים (להלן המוכרים) שבו התחייבו המוכרים למכור לקונים דירתם במחיר של 250,000 ל"י. ההסכם נערך על טופס סטנדרטי ומועדי התשלום והסכומים מולאו בכתב יד. המוכרים התחייבו בהסכם: למסור את החזקה בדירה לא יאוחר מיום 27.4.79; לרשום על שם הקונים את הדירה לא יאוחר מיום 7.4.79. הקונים התחייבו: לשלם עם חתימת החוזה 20,000 ל"י; לשלם 100,000ל"י "בתאריך 27.11.78, ועם קבלת המשכנתא ע"י הקונים" (להלן - "סעיף המשכנתא")לשלם 120,000 ל"י במעמד מסירת החזקה בדירה. בנספח להסכם התחייבו הקונים לאפשר למוכרים לגור בדירה עד 26.9.79 אם יזדקקו לה, והוסכם ע"י הצדדים בע"פ כי את התשלום השלישי של 120,000 ל"י ישלמו אז הקונים בתשלומים של 7,500 ל"י לחודש. הקונים היו זוג צעיר שהיה זכאי לקבל הלוואה של 95,000 ל"י וזה היה מקור מימון התשלום השני. הקונים דרשו מהמוכרים להעביר על שמם את הדירה לפני מועד התשלום השני, כדי שיוכלו לרשום המשכנתא לטובת הבנק ולקבל את ההלוואה. הם הורו לבנק להעביר את כסף ההלואה ישירות למוכרים לאחר שהמשכנתא תירשם והבנק אף אישר שיפעל כך. המוכרים עמדו על כך שהתשלום ישולם להם והתנגדו לרשום העברת הבעלות לפני קבלת כל המחיר כפי שהוסכם בחוזה. ביום 19.1.79 פנה ב"כ המוכרים לקונים במכתב בו התרה שאם לא ימציאו את התשלום השני בתוך 12 יום יבוטל החוזה. הסכום לא שולם והמוכרים הודיעו לקונים על ביטול החוזה. הקונים פנו לביהמ"ש המחוזי בת"א וביקשו צו אכיפה. במהלך הדיון התברר שהקונים שילמו למוכרים 15,000 ל"י ע"ח התשלום של 110,000 ל"י ושלחו להם שיקים על סך 22,500 ל"י אך שיקים אלה הוחזרו לקונים בטענה כי החוזה בוטל. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת הקונים. השופט העלה מתוך סעיפי החוזה כי אין המוכרים חייבים להעביר את הדירה על שם הקונים עד שלא ישלם להם המחיר במלואו. את "סעיף המשכנתא" פירש השופט כי הצדדים התכוונו שמועד פרעונו של השיעור השני יחול עם קבלת ההלוואה בפועל אך לא לדרך שבה תובטח ההלואה. השופט קבע כמו כן כי הקונים לא מילאו את המוטל עליהם והפסיקו את תשלום הסכום של 7,500 ל"י לחודש ולדעת השופט היו חייבים להמשיך בתשלומים אלה למרות שהשיקים הוחזרו להם על ידי המוכרים.
השופט שיינבוים (דעת הרוב):
א. בפסקי דין שבהם נפסק כי המוכרים לא היו צריכים לרשום את הדירות על שם הקונים כדי שיוכלו לקבל את ההלוואה לא צויין בחוזה כי התשלום יבוצע עם קבלת המשכנתא ואילו במקרה דנן הותנה התשלום השני של 110,000 ל"י בשני דברים מצטברים: בהגיע המועד; בקבלת המשכנתא ע"י הקונים. אם "סעיף המשכנתא" לא תהיה לו השפעה על חיובי המוכרים לקראת תשלום זה, יווצר מעגל קסמים, כאשר מועד התשלום לא יגיע עד שהקונים יקבלו את ההלוואה ואת ההלוואה לא יקבלו עד שיוכלו להבטיח את פרעונה ע"י רישום משכנתא ואילו הרישום אינו יכול להתבצע עד שתועבר הבעלות על הדירה על שם הקונים. כלל גדול בפרשנות החוזים הוא כי אם ניתן החוזה לשני פירושים יש להעדיף פירוש שתוצאתו מתן תוקף להסכם. כיון שכך אין לקבל פירוש שמביא ליצירת מעגל שוטה המוציא כל אפשרות שהיא לקיים את החוזה. התעלמות המוכרים מהצורך של הקונים לקבלת המשכנתא אינה יכולה להיות מוצדקת. הם לא רק ידעו שממקור זה יסופק מימון התשלום, אלא הם גם הסכימו שלפני קבלת הלוואה זו לא תבוא שעתו של אותו תשלום.
ב. ניסוחה של התוספת ב"סעיף המשכנתא" מלמדת כי אין לנתק תוספת זו מהתאריך שקדם לה. אין לקבל את פירוש ביהמ"ש המחוזי כי הצדדים התכוונו שמועד פרעון השיעור השני יחול עם קבלת ההלוואה בפועל אך לא לדרך שבה תובטח ההלוואה. נהפוך הוא, ההלוואה לא הוזכרה כלל במפורש ואילו רישום המשכנתא הוזכר, היינו התחייבות הקונים לתשלום השני תלויה בקבלת הלוואה שתובטח על ידי משכנתא.
ג. כאשר קונה מתחייב לבצע תשלום רק כאשר יתרחש אירוע מסויים והתרחשותו של זה תלויה במעשה מצד המוכר, מתבקשת מסקנה כי בפנינו גם התחייבות מצד המוכר לעשות את המעשה האמור. רצונם של המוכרים להבטיח את עצמם ולא להעביר את הבעלות עד לקבלת המחיר כולו הוא לגיטימי אך הם יכלו להבטיח את עצמם בכמה דרכים. בין היתר יכלו להעביר את הבעלות ולמסור את החזקה בתאריך מוקדם וכך לקבל את מלוא התשלום באותו תאריך יחד עם רישום המשכנתא, הם יכלו לאחר את זמן התשלום השני עד ליום שבו היו מוכנים למסור את החזקה ולבצע את הרישום, הם יכלו להבטיח את עצמם בדרך של קבלת יפוי כח בלתי חוזר או בדרך אחרת ולבצע את הרישום. הבנק נתן למוכרים התחייבות להעביר להם את כסף ההלואה וסירוב המוכרים לקבל התחייבות זו מהווה שימוש בזכות שלא בתום לב לפי סעיף 19 לחוק החוזים.
ד. בדיון בביהמ"ש התייחסו המוכרים גם לחלוקת התשלום השלישי לשעורים חודשיים. הפסקת תשלומים אלה לא נזכרת בהתראה שנשלחה ע"י המוכרים ובהודעה על ביטול החוזה על ידם ואין היא יכולה לשמש עילה לביטול. יתירה מזו, משהציעו הקונים למוכרים תשלומים אלה והמוכרים החזירום יצאו הקונים ידי חובתם ולא היו צריכים להציע ולחזור ולהציע אותם פעמים נוספות.
ה. אשר לתשלום שהקונים יצטרכו לשלם למוכרים - לגבי מידת השיערוך פועלים שיקולים שונים ובמסגרת שיקולים אלה נתקבל הכלל שיש חזקה לכאורה כי הקונה שמר על רמה מינימלית בהשקעת הכספים ומכוחה של חזקה זו אפשר לחייב את הקונה לשלם את המחיר בהצמדה שיש להניח כי היתה מתקבלת בשמירה על רמת השקעה כזו. בביהמ"ש העליון נפסקה לאחרונה הצמדת יתרת המחיר למדד המחירים ב-%70. במקרה דנן, בהתחשב בכל התנאים ובכללם התנהגות המוכרים, ובעובדה שהסכום שטרם שולם הוא כ- %90 מהמחיר, מן הראוי ש- %70 מהמחיר שטרם שולם יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן. ההצמדה תהיה מהתאריך שבו צריך היה הכסף להשתלם אלמלא ההפרה, היינו סכום של 95,000 ל"י יהיה צמוד ליום 27.11.78 וסכום של 120,000 ליום 26.9.79, שבו היה אמור הסכום להשתלם עקב דחיית מועד מסירת החזקה לאותו תאריך.
לפסק דין זה הצטרפה בפסק דין קצר השופטת בן פורת.
השופט בייסקי (דעת מיעוט):
לצורך מתן פירוש לסעיף המדבר על קבלת המשכנתא יש לבחון את השתלבותו של סעיף זה ביתר הוראות החוזה שבו השתמשו הצדדים. ישנו סעיף הקובע במפורש כי הרישום יהיה לא מאוחר מיום 27.4.79, כך שלענין רישום הדירה נקבע בהסכם תאריך מפורש וברור. אע"פ שמסירת החזקה - והעברת הבעלות נקבעו שניהם ל- 24.7.79 נקבע התשלום השני למועד מוקדם יותר, היינו, בתאריך 27.11.78. לאור ההוראה הברורה והחד משמעית כי העברת הבעלות תתבצע ב- 27.4.79, אין בכח "סעיף המשכנתא" לבטל את התאריך המפורש שאינו קשור כלל עם מועד התשלום השני. אשר לשאלה מה באות להוסיף המלים "ועם קבלת
המשכנתא ע"י הקונים" - הוראה בחוזה יש לפרש מתוך החוזה עצמו וככל שנזקקים לחובת רישום הבעלות יש בחוזה מועד קבוע וחד משמעי וכבר משום כך אין צורך לתהות אחר כוונת הצדדים. אולם גם כשמבקשים לתת למלים האמורות משמעות כלשהי, הרי זה מרחיק לכת לומר שהן כוללות התחייבות לרשום משכנתא לטובת הבנק.
אין לומר שהצדדים חתמו על חוזה שאין לקיימו אם יפורש ההסכם שאין קשר בין קבלת המשכנתא לבין רישום הדירה ע"ש הקונים. עפ"י לשון החוזה אין קשר בין רישום הבעלות לבין התחייבויות הקונים כלפי הבנק ואין המוכרים צד ליחסים אלה כל עוד לא נקבעה תנייה מתאימה שיש להקדים רישום הבעלות מהמועד המפורש. השאלה מה יכלו המשיבים לעשות כדי לפתור בעיית המערערים אינה צריכה להתעורר כלל.
ברם, גם אם מתקבלת דעת הרוב הרי השיערוך שהוצע בפסק דין של הרוב אין לקבלו. לא מדובר כאן בהפרה ביד רמה של ההסכם ע"י המוכרים, אלא בעמידה על המילה הכתובה והמוסכמת כאשר רק בעזרת פרשנות של ניסוח לקוי ולא ברור של התנייה המתאימה זוכים הקונים בצו אכיפה. בנסיבות אלה יש לקבוע הצמדה מלאה או כמעט מלאה של יתרת המחיר שעדיין לא שולמה.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, שיינבוים. עו"ד מ. מכנס למערערים, עו"ד ב. לאונר למשיבים. 5.10.83).
בג"צ 248/81 - שמעון ווליס נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד ואח'
*דרישה כי לשכת עוה"ד תגיש קובלנה נגד עו"ד (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר ביקש להורות למשיבים כי יגישו קובלנה נגד עו"ד אשר לטענת העותר רכש מניות בחברה שהיו גם לעותר מניות בה ולא גילה כי הוא רוכש אותן לעצמו, וכן על כי החתים אותו על מסמך אשר לטענת העותר לא הובהרה לו מהותו ולא ניתן לו העתק ממנו, וכן באשר אותו עורך דין בהיותו בעל מניות בחברה עסק בעצם היותו בעל מניות בעיסוק האסור עפ"י כללי האתיקה. העתירה נדחתה.
חוק לשכת עוה"ד היקנה ללשכה עצמאות כמעט מוחלטת בכל הנוגע להליכים משמעתיים. אין בג"צ מתערב אלא באותם מקרים בהם יש יסוד לכאורה לסברה כי החלטתה של הרשות העצמאית נבעה משיקולים פסולים ובלתי חוקיים. כל עוד אין מתגלה בהחלטה חוסר סבירות קיצונית היורדת לשורשו של ענין לא יתערב בג"צ, ולא די בכך שהלשכה השתמשה בשיקול דעתה באופן הנראה לביהמ"ש כמוטעה. זאת ועוד, גם בדיקת הטענות לגופן אין בה כדי לתמוך בתיזה שהלשכה לא יכולה היתה להגיע למסקנות שאליהן הגיעה. לטענה שעוה"ד הסתיר בעת רכישת המניות כי הוא רכשן למען עצמו - עפ"י החומר מתברר כי בשעה שהוא רכש את המניות הוא אמנם רכשן למען מישהו אחר ורק לאחר מספר שנים הועברו המניות אליו. אשר לטענה כי רכישת המניות מביאה לידי עיסוק בעסקי מסחר ע"י עוה"ד בניגוד
לכללי האתיקה וקביעת הלשכה כי אין פסול בכך כל עוד אין הדבר כרוך עם העיסוק בפועל בעיסקי מסחר - גם אם דוחים את הפירוש של הלשכה שלפיו פועלים חברי הלשכה כבר שנים רבות, לא יהא זה סביר ליישם פרשנות אחרת לצורך דיון משמעתי מסויים באופן רטרואקטיבי כדי להחילה על התנהגות מלפני כעשר שנים. יש לציין עם זאת כי הפרשנות המקובלת של הלשכה לענין סעיף 60 ראויה לבדיקה ועיון חוזרים כי מקרה זה ממחיש ומדגיש את הסיכונים הנובעים מן ההיתר הרחב שהלשכה העניקה לפעילותם של עוה"ד ברכישת בעלות במניות של עסק. יש הבדל בין רכישת מניות של תאגיד בבורסה או בבנק לבין רכישת מניות כדי להפוך ע"י כך לבעלים של חלק מעסק עובד ופעיל. אשר לטענה אחרת של העותר בדבר המסמך שנוסח ע"י עוה"ד וניתן לעותר לחתום עליו - הלשכה קבעה שאין לדרוש מעוה"ד כי יעמיד את הצד השני על כך שעליו להביא עו"ד ומה גם שהצד השני ידע כי בעל דברו הוא עו"ד. אין להתערב בהחלטת הלשכה למרות שהענין אינו חופשי מספקות. העדר החיץ הברור בין עו"ד הפועל במסגרת מקצועו לבין עורך דין הפועל בנסיבות נתונות כשותף בעסק היה גם כאן לרועץ. הקביעה ההחלטית של הלשכה שאין חשש בדבר פסול כלשהו כאשר צד אחד הוא עורך דין ומנסח את המסמך, מחתים את הצד השני ואינו נותן לו העתק, אומרת דרשני ואינה מתיישבת עם ההקפדה על מניעתה של התנגשות בין האינטרס העיסקי לבין החובה המקצועית.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, אלון, חלימה. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד א. שטנדל לעותר, עו"ד י. לוי לועד המחוזי. 11.8.83).
בג"צ 551/82 - מחמוד קשוע נגד מנכ"ל משרד החנוך והתרבות ואח'
*מינוי למנהל בית ספר (העתירה נדחתה).
זהו גלגול שני של סכסוך סביב מינוי מנהל בית ספר יסודי בכפר אל טירה. בהליך הקודם (בג"צ 496/81 פד"י ל"ו (2) 415) נפסל מינויו של המשיב החמישי (להלן המשיב) לאחר שנמצא פסול בפעולתה של ועדת הבוחנים. בג"צ הורה אז להחזיר את הענין לועדה בהרכב שונה ובועדה החדשה היו שלושה בעד מינויו של המשיב ושניים בעד מינויו של העותר. בעתירה זו חזר העותר והעלה טענות שונות על פגמים במינוי חברי הועדה ובחברי הועדה אך אלה נדחו. העותר העלה גם טענה כי בדיון הפנימי אמר אחד מחברי הועדה (להלן פדילי) כי "קשוע (העותר) הואיל והיה מנהל בית ספר בלוד והיה מעורב בבעיות עם הורים ותלמידים יש חשש שבעיות כאלה עשויות להיות גם בטירה". טוען העותר שההגינות חייבה לאפשר לו להגיב ולהעמיד עובדות על מכונן. אין ספק שמוטב היה להזמין את העותר ולשמוע מה בפיו, ברם, אין כאן פגם רציני המצדיק פתיחת הליכי מינוי מחדש. מדובר בפגיעה בחובת השמיעה אם כי בחובת שמיעה משנית בלבד. לאחרונה חלה בפסיקה הגמשת מה בעקרון בטלותה של החלטה שניתנה תוך הפרת זכות השמיעה, וההלכה המאוחרת אינה גורסת בטלות אוטומית בכל מקרה של פגיעה בחובת השמיעה. בעניינו הפגם האמור לא גרם לעותר כל עוול ולא היטה את דעת החברים האחרים נגדו. מסקנה זו עולה מן הפרוטוקול של הדיונים בועדה. קובל על כך שאלה שתמכו במשיב הסתמכו על עבודת המשיב כמנהל בפועל בעקבות הזכיה הקודמת שנפסלה והתשובה לכך היא שאין להתעלם מתוצאות עבודתו של המשיב באותה שנה. הפגמים שדבקו בהליכים הקודמים אינם ענין לכאן ומשהוכיח המשיב את עצמו בעבודתו אין הצדקה להעלים עין מעובדה זו.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, י. כהן, חלימה. החלטה - השופטת בן פורת. עו"ד ניר לעותר, עו"ד צור למנכ"ל, עו"ד בן יעקב למשיב. 16.8.83).
ע.פ. 532/82 - שמואליק פייבר נגד מדינת ישראל
*ביצוע מעשה מגונה בקטינה *עדות הקטינה בפני קצינת מבחן (הערעור נדחה).
המערער הורשע ע"י בימ"ש השלום בדימונה בעשיית מעשה מגונה בקטינה ונדון לחודשיים מאסר בפועל ושמונה חדשים מאסר על תנאי. ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורו והערעור על כך נדחה.
באחד הימים, בשעות אחה"צ, היו שתי קטינות אחיות, אחת כבת 9 ואחת כבת 4, בדרכן לביתה של אחת השכנות. צעיר פגש אותן בדרך ועשה מעשה מגונה במתלוננת. חוקרת נוער חקרה את שתי האחיות ועל סמך עדויות אלה הורשע המערער. ביהמ"ש ציין כי הוא נותן אמון מלא בעדויות שתי האחיות כפי שנמסרו לחוקרת הנוער. זו העידה בביהמ"ש ונשאלה מה היתה התרשמותה בקשר למהימנות עדותן של הקטינות והביעה דעתה החיובית על כך, ועל כך מתרעם הסניגור. אכן, אין חוקרת הנוער צריכה להביע דעתה על מהימנות העדות, אלא השופט הוא שצריך לקבוע אם העדות מהימנה עליו או לא. יש טעם לפגם בהכללת מסקנות לענין מהימנות בדו"ח חוקר נוער המוגש לביהמ"ש, קל וחומר בחקירתו בנדון על דוכן העדים, ומן הדין היה לפסול את השאלה. אילו היה השופט משתית את ההרשעה, ולו גם בין היתר, על התרשמותה החיובית של חוקרת הנוער, ובלעדי התרשמותה היה נותר ספק, ולו גם דחוק, באשמת המערער, כי אז היה דין הערעור להתקבל. ברם, מהכרעת הדין עולה שהתשובה של חוקרת הנוער לא היוותה שיקול במסקנה המפלילה.
עדותה של המתלוננת שעליו נשענה ההרשעה טעונה סיוע הן מפני שנגבתה ע"י חוקרת נוער מבלי שהעדה עצמה תחקר בביהמ"ש והן מפני שמשתמעת ממנה עבירה נגד המוסר. השאלה היא אם עדותו של הקטין שנגבתה ע"י חוקר נוער יכולה לשמש סיוע לעדותו של קטין מתלונן שנגבתה גם היא ע"י חוקר נוער. נראה כי היום הדין הוא שעדות כזו יכולה לשמש סיוע, אך אין צורך לקבוע עמדה במקרה דנא שכן יש סיוע לעדות המתלוננת בראיות ואין צורך להסתמך על עדות האחות שנמסרה לחוקרת הנוער.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בך, חלימה. החלטה - השופט חלימה. עו"ד חיים קאזיס למערער, עו"ד עוזי פוגלמן למשיבה. 5.7.83).
ע.פ. 211/82 - אמין חילו נגד מדינת ישראל
*הרשעה בשוד וסחיטה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער היה ידידו של המתלונן והתגורר בדירתו מספר חדשים. המערער הכיר את הנאשם השני שהיה קטין והשניים החליטו לשדוד את המתלונן. סמוך לחצות הגיעו שני הנאשמים לבית המתלונן. לשם ביצוע מזימתם ודרשו ממנו את כספו. המתלונן נתן להם כמה מאות שקל שהיו לו ולנוכח אכזבתם מסכום הכסף הזעום היכו השניים את המתלונן, נשארו בדירתו במשך כל הלילה והיממה שלאחריה והתעללו בו בשרשרת מעשים מסמרי שיער. גרמו לו כוויות בגופו וחתכים ברגלו באמצעות סכין שלובנה באש וכיבו על גופו סיגריות וגפרורים בוערים. המערער הורשע בשוד בנסיבות מחמירות, בסחיטה בכח וגרימת חבלה חמורה ונדון לשבע שנים מאסר בפועל. כן הורשע המערער בתשעה תיקים פליליים נוספים ובכללם עבירות של התפרצות, גניבה, זיוף וכו' ונדון בגינם לשלוש שנים מאסר בפועל המצטברות לעונש האמור. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה טוען הסניגור כי התקיפה שבה הורשע המערער אינה בגדר חבלה חמורה אלא תקיפה בלבד, וטענה זו אין בה ממש. הטענה העיקרית של הסניגור היא שהעונש חמור מדי וכן כי הפער בין העונש שהוטל על המערער ובין
העונש שהוטל על הנאשם השני שלגביו הורה ביהמ"ש כי יוחזק במעון נעול למשך שלוש שנים פוגע בעקרון אחידות העונשים. אין לקבל טענה זו. בשלב ביצוע העבירות היה המערער בן 19 והשני היה בן 17, למערער עבר עשיר של עבריינות פלילית ולנאשם השני לא היתה כל עבריינות קודמת. שוני זה אינו רק בעברם של השניים. תסקיר שירות המבחן שונה באשר למערער לעומת הנאשם השני. כמו כן הנאשם השני נגרר במידה רבה אחרי המערער המבוגר ממנו וכן השני הביע גילויי צער וחרטה כנים. אמנם כן, עונש המאסר בפועל לתקופה של שבע שנים הוא חמור, אך מהות העבירות ובמיוחד אופן ביצוען מצדיקים השתת עונש כזה. המערער היה בן בית אצל המתלונן וידע פרטי מצבו הכלכלי והתמיד במעשים ברוטליים חסרי מעצורים עד אשר אולץ המתלונן למחרת היום ללכת לבנק ולהוציא משם 40,000 שקלים כדי לתת לו אותם. תכנון מעשים שפלים וברוטליים צריך להוות שיקול רציני במידת העונש המוטלת בגינו. עיקרון אחדות העונשים בא למנוע הרגשה של עוול ואי צדק כהוצאה משוני במידת העונש המוטל על כל אחד מהנאשמים ועל ביהמ"ש למנוע קיום הרגשה זו. ברם, כאשר קיימים שינויים מהותיים בין נאשם לנאשם מחובתו של ביהמ"ש, כדי לקיים דיון שקול ומאוזן, למדוד לכל אחד ואחד מהנאשמים עונש הראוי לו לפי מעשיו ורשעתו והטלת עונש שווה ואחיד תוך התעלמות משינויים מהותיים יהא בה משום יצירת הרגשה של עוול ואי צדק.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, שיינבוים. החלטה - השופט אלון. עו"ד פפקין למערער, עו"ד גב'ליבנה למשיבה. 21.7.83).
ע.א. 782/82 - רחל יניב נגד דניאל בירם ואח'
*הפרת הסכם ע"י המוכרת שסרבה לאפשר רישום משכנתא *שערוך (הערעור נדחה).
בין המערערת כמוכרת לבין המשיבה נערך חוזה למכירת דירה בסכום של 140,000 ל"י. באשר לתנאי התשלום נאמר כי 5,000 ל"י שולמו במעמד חתימת זכרון הדברים ו- 45,000 ל"י שולמו במעמד חתימת ההסכם בין הצדדים. סכום של 60,000 ל"י אמור להשתלם עד לתאריך 26.9.78, סכום של 20,000 ל"י נקבע לתשלום עד ליום 15.10.78 והוא נפרע במועד, סכום של 70,000 ל"י נקבע לתשלום במעמד מסירת החזקה בדירה למשיבים ומכיון שהחזקה לא נמסרה טרם שולם הסכום. התשלום השלישי של 60,000 ל"י לא שולם במועד והמערערת נתנה למשיבים מספר ארכות עד ליום 15.12.78 ומשלא שולם עד אז הודיעה המערערת למשיבים על ביטול החוזה. המשיבים ביקשו אכיפת החוזה וביהמ"ש נעתר להם בתנאי שהתשלום של 70,000 ל"י ישולם למערערת כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן מיום 26.9.78 עד לתשלום בפועל. בסעיף המתייחס לתשלום 60,000 ל"י לפני 26.9.78, הוסיף עוה"ד שהכין את ההסכם בשם שני הצדדים בכתב ידו פיסקה האומרת "ובכפוף לקבלת הסכום הנ"ל מהבנק אצל הקונים". טענת המשיבים היתה כי הכוונה היא שהתשלום ימומש רק כאשר יקבלו מהבנק את הכסף ולשם כך הם צריכים לרשום משכנתא, ועל כן על המערערת היה להעביר תחילה את הזכויות על שם הקונים. המערערת לא ביצעה את העברת הזכויות ולטענת המשיבים נבצר מהם להסדיר את המשכנתא ומכאן שמועד התשלום לא הגיע וממילא לא הופר החוזה על ידם. לעומתם טענה המערער כי לא דובר במשכנתא דווקא אלא בקבלת הסכום מן הבנק כהלוואה, וכי נקבע שהעברת הזכויות על שם הקונים תעשה רק לאחר שהקונים ישלמו את כל התשלומים וממילא לא ניתן לפרש את הסעיף הנ"ל כמתכוון שהסכום ישולם ברישום המשכנתא. ביהמ"ש דלמטה הורה כאמור על אכיפת החוזה והערעור נדחה.
הערכאות דלמטה ראו בתנאי שנוסף בכתב יד לחוזה אישור לכך שלצדדים היה
ברור כי קבלת הסכום תלויה בסידור משכנתא. גישה זו נכונה היא. נראה שמדובר במקרה בו קיבלו הצדדים יעוץ משפטי לקוי ובשל פגמים בניסוח החוזה הגיעו הצדדים עד הלום. מי שהוסיף את ענין המשכנתא בכתב יד צריך היה להתאים את יתר תנאי ההסכם ולעדכן את התאריכים אך הוא לא עשה כן. עוה"ד שערך את החוזה לא הוזמן להעיד ודברים רבים נשארו לא ברורים. בנוסף לכך יש לציין כי גם לפי גירסת המערערת התשלום של 60,000 ל"י לא אמור היה להתבצע ביום 26.9.78, אלא כאשר הכסף יתקבל מהבנק ומשלא התקבל הכסף לא הגיע מועד התשלום.
בקשה חילופית העלתה המערערת כי אכיפת ההסכם יותנה בשיערוכו לערכו הריאלי כיום, לא בדרך של הצמדה אלא ע"י שיערוך ערך הדירה ותשלום מחצית מערכה. לחילופי חילופין ביקשה להצמיד את הסכום למדד יוקר הבנייה בטענה שמחירי הבניה עלו יותר מהמדד הרגיל. אין מקום להעתר גם לבקשות חילופיות אלה. דרך ההצמדה המקובלת היא למדד יוקר המחיה ומידת ההצמדה משתנה עפ"י נסיבות המקרה. אשר למועד ממנו יש להפחית את הסכום - ההלכה היא שהמוכר זכאי להצמדת הסכום מהמועד שבו היה אמור להשתלם ע"י הקונה וכאן זמן הפרעון של 70,000 ל"י עדיין לא הגיע. אעפ"כ החליט ביהמ"ש דלמטה להורות על אכיפת החוזה בתנאים של הצמדה כאמור באשר לדעתו התנהגות שני הצדדים אינה נקיה מרבב. הדרך שבחר בה השופט היא צודקת ואין להתערב בה.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד נ. אמיתי למערערת, עו"ד שלמה לברון למשיבים. 27.7.83).
ע.א. 71/81 - אברהם מברך ואח' נגד עודדה ויסמן
*רשות מגורים לכל החיים (הערעור נדחה).
המשיבה גרה עם הוריה בדירתם ומעולם לא עזבה את הדירה, שהיתה רשומה ע"ש האב בנימין ימיני. אמה של המשיבה היתה חולה והמשיבה טיפלה בה ונשארה לגור בדירה לפי בקשת ההורים. לאחר מות האם נישאה המשיבה, בשנת 1955, והאב ביקש כי תמשיך להתגורר בדירה עם בעלה. בשנת 1956 נישא האב ועבר לגור במקום אחר ואילו המשיבה נשארה לגור בדירה והאב העביר על שמה את חוזי אספקת המים, הגז והחשמל. באותה עת רצו התובעת ובעלה לרכוש דירה בשיכון אך האב אמר להם "למה לכם לרכוש דירה בשיכון באותו סכום אתם יכולים לקבל את הדירה הזו". הם הסכימו ושילמו לאב, בשנת 1975, 3,000 ל"י. לא נעשה שום מסמך בכתב ולא ניתנה קבלה. בשנת 1967 נפטר האב והשאיר צוואה שנערכה מספר חדשים קודם לכן בה פרט את נכסיו והורישם לנכדיו. התובעת התנגדה לקיום הצוואה אך התנגדותה נדחתה. עוד בחיי האב מכר מחצית מהחלקה לאדם בשם פינקלמן ורק לאחר מותו נעשתה חלוקה שלפיה נרשמה מחצית החלקה על שם פינקלמן והמחצית השניה על שם העזבון. המשיבה ביקשה פס"ד הצהרתי כי היא הבעלים של הדירה שבה גרים היא ומשפחתה. ביהמ"ש המחוזי דחה את תביעת הבעלות באשר לא נערך מסמך בכתב ומשתמע מפסק הדין שהתובעת ויתרה על תביעת הבעלות, או שיש מניעה כי תתבע בעלות, באשר לא התנגדה למכירה לפינקלמן ולא התנגדה לרישום מחצית הנכס על שם העזבון. לעומת זאת פסק ביהמ"ש זכות מגורים לתובעת בקבעו התביעה של העברת הבעלות כוללת בתוכה גם את הזכות של מגורים באותה דירה ללא תשלום וראה בהתנהגות המנוח וקבלת סכום של 3,000 ל"י רצון מצידו להעניק למערערת זכות מגורים בדירה לכל ימי חייה. העזבון הגיש ערעור והערעור נדחה.
לשאלה אם רשאי היה ביהמ"ש להסיק קיומו של רשיון מהעובדות שהוכחו - השיחה הנדונה שבין האב לתובעת ובעלה, העובדה ששולם סכום של 3,000 ל"י וחוזי הגז, המים והחשמל הועברו על שם המשיבה, העובדה שהמשיבה גרה מאז ומתמיד בדירה וכשנישאה נתבקשה להשאר בה, וכן העובדה שגם כאשר נפטר האב בשנת 1978 לא נקטו מנהל העזבון או היורשים כל פעולה בגין מגוריה בדירה, מצביעים על כך שהאב הסכים לתת לבת ולמשפחתה רשיון למגורים לכל ימי חייה. אין מניעה לכך שתוסק מהעובדות המסקנה כי הוענק רשיון למשיבה אף כי היא תבעה זכות בעלות והזכות שהוכרה היא פחותה מבעלות ואינה זכות קניינית. אין לקבל את הטענה כי הרשיון היה רק לימי חייו של האב. כדי לדעת מה היתה כוונת האב יש לבדוק מה היתה כוונת הצדדים וכיצד התנהגו מעת שנתן הרשיון ולא מה כתב האב בצוואתו לאחר מכן כאשר הוריש את הדירה לנכדיו. למעשה, בצוואתו ציווה המנוח לנהנים את הבעלות על הדירה ובכך לא נפגעה הזכות שהוענקה למשיבה שהיא זכות פחותה מבעלות. ביהמ"ש הכיר ברשיון שניתן בתמורה ולא בזכות שכירות ובאשר לרשיון אין הכרח לקיומו של מסמך בכתב. אשר לטענה שהתובעת לא התנגדה לרישום הנכס ע"ש העזבון - כאשר מדובר ברשיון אין באי התנגדותה לרישום בעלות ויתור על זכויותיה כבעלת רשיון.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גב' אבנור. החלטה - השופטת אבנור. עו"ד צ. קופמן למערערים, עו"ד ש. זיו למשיבה. 25.7.83).
ע.א. 303/81 - רות למל נגד אלכסנדר ויניאפל ואח'
*שעור הפיצוים בתאונת דרכים (הערעור נדחה).
המערערת נחבלה בתאונת דרכים ביולי 1975 מפגיעת מכונית נהוגה ע"י המשיב. היא הופלה ארצה וסבלה מחבלות במצח ומסביב לעינה הימנית וכן פגיעה בעמוד השדרה הצוארי. היא אושפזה חמישה ימים ובמשך חודש היה עליה להלך כשצוארה נתון בצוארון נוקשה. עם החלמתה נקבעה לה נכות צמיתה בשעור של %12.5. בשנת 1976 הגישה המערערת תביעה בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות, כאב וסבל ותשלום לעוזרת בית. ביהמ"ש המחוזי חייב את המשיבים בתשלום נזקי המערערת, אך לא בסכומים שתבעה. בגין כאב וסבל פסק ביהמ"ש 15,000 שקלים, עבור הוצאות רפואיות 3,000 שקלים, עבור הפסד השתכרות, בהתחשב בכך שהמערערת חידשה עבודתה רק בחודש מאי 1976, סכום של 5,000 שקלים, עבור עזרה בעבודות משק בית 7,000 שקלים ובסה"כ 30,000 שקלים צמוד מאפריל 1981, יום מתן פסה"ד. הערעור נדחה.
לענין הפיצוי עבור כאב וסבל - אמנם המערערת נזקקה לאישפוז מספר ימים וסבלה מכאובים ואי נוחות, אך כללית הנזק הגופני היה מצומצם והסכום שפסק ביהמ"ש המחוזי הוא סכום סביר ואין בו טעות עקרונית המצדיקה התערבות בו. אשר לפיצוי בגין עזרה במשק בית - בעלה של המערערת הוא גימלאי שעבר את גיל 65 והיה גם לפני התאונה נכה וחולני, וגם המערערת שהיתה בעת התאונה בת 49 סבלה ממחלות שונות והעסיקה מדי פעם עוזרת בית גם לפני התאונה. הסכום שפסק ביהמ"ש בפריט זה אינו מבוטל ואין להתערב בסכום שנפסק. עיקרו של הערעור מתמקד בכך שלא נפסק סכום בגין הפסד השתכרות בעתיד למרות שנקבעה נכות. המערערת טוענת כי לאחר התאונה אין היא יכולה לעבוד אלא עבודה חלקית אך ביהמ"ש המחוזי סקר את תולדות העבודות שעבדה המערערת במשך שנים רבות והעלה כי המערערת לא התמידה בעבודתה כאשר שנים רבות לא עבדה כלל ותקופות ארוכות עבדה עבודה חלקית בלבד. בכך אין להתערב.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין עו"ד מ. סומך למערערת. 21.7.83).
ע.א. 53/80 - קבוץ שניר בע"מ נגד יעקב שרייטר
*הפרת הסכם וטענה כי ההסכם היה לא חוקי (ערעור וערעור נגדי - הערעורים נדחו בעיקרם).
התובע עסק במשך שנים באיסוף חומר שהצטבר באפיק ואדי אסל - נחל שיאון והשתמש בחומר זה לביצוע עבודות עפר שונות. אחרי מלחמת ששת הימים קיבלה הנתבעת (המערערת) את החזקה במקום ממינהל מקרקעי ישראל וקיבלה הרשאה להפקת החומר תמורת תשלומים מסויימים למינהל. הנתבעת קיבלה תשלומים מקבלנים שאספו את החומר וכעבור זמן עשתה הסכם עם המשיב (התובע) שהוא יקבל ממנה את הרשות הבלעדית לאיסוף החומר. נערך חוזה מתחילת 1972 ועד תחילת 1974 ובשנת 1974 נעשה חוזה חדש לתקופה של 25 חודש ונאמר בו כי "צד ב' (הנתבעת) משכיר לצד א' (התובע) את הזכות להוצאת חומר מאפיק ואדי אסל". כמו כן המשק מתחייב לדאוג לרשיונות להפעלת מגרסה באפיק ויטפלו בכל הכרוך בקשר להוצאת חומר... עם המוסדות המתאימים". באותה עת הגישה התובעת בקשות שונות לרשיונות להפקת החומר ע"י התובע. תקופה קצרה לאחר חתימת ההסכם החליטה הנתבעת למנוע מהתובע את המשך הפקת החומר. המשיב הגיש תובענה נגד המערערת לפיצוי עבור נזקים שנגרמו לו וביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת הפרה את ההסכם וחייב אותה בפיצויים. על החיוב מערערת המערערת ועל סכומי הפיצויים מערערים שני הצדדים.
הטענה העיקרית על המערערת היא שההסכם היה בלתי חוקי שכן לבצוע העבודה צריך אישור לפי חוק התכנון והבניה וכן לפי פקודת המכרות ואישור כזה לא ניתן. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה בציינו שבהסכם נקבע כי הנתבעת תדאג לקבלת ההיתרים הדרושים ובכך יש לראות תנאי מתלה לפי סעיף 27 לחוק החוזים ואין לראות את ההסכם כמבוסס על עיסקה בלתי חוקית. עפ"י סעיף 27 לחוק החוזים אם חוזה "היה טעון... רשיון עפ"י חיקוק, חזקה שקבלת ההסכמה או הרשיון הוא תנאי מתלה". לפי סעיף 28 לחוק אם "היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע את קיום התנאי אין הוא זכאי להסתמך על אי קיומו". עפ"י הראיות שהיו בפני ביהמ"ש המחוזי עשתה הנתבעת פעולות מסויימות לקבלת ההיתר, אך עוד לפני שקבלה תשובה סופית כבר הפרה את ההסכם ומכאן שאין היא יכולה להסתמך על כך שהתנאי לא קויים, שההיתר לא ניתן ושלכן העיסקה היא בלתי חוקית.
אשר לגובה סכומי הפיצויים - פרט לביטול פיצוי מסויים שהיה קשור עם הוצאות עבור ביטול הזמנת טרקטור ע"י התובע, באשר סכום זה לא נתבע בכתב התביעה, נדחו הערעורים של שני הצדדים. התובע גם התרעם על שנפסק לו סכום זעום, של שכ"ט עו"ד בהתחשב הסכום שבו חוייבה הנתבעת, ואולם הסכום שנפסק היה קטן בהרבה מהסכום שנתבע ולפיכך אין סיבה להתערב בפסיקת ההוצאות.
(בפני השופטים: הנשיא י. כהן, יהודה כהן, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא י. כהן. 21.6.83).
ע.א. 301/83 - סיירמנט פנד והפניקס הישראלי נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד כאשר הוגש ערעור ללא בקשת רשות לערער (הערעור נדחה).
המשיבה הגישה תובענה נגד ארבע נתבעות ובכללן שתי המערערות. אלה בקשו למחוק את התביעה על הסף ובית המשפט המחוזי דחה את בקשתן. בית המשפט אף החליט, לפי בקשת המערערות, להאריך להן את המועד להגשת ערעור על ההחלטה עד לתאריך מסוים ובאותו תאריך הוגש הערעור. המשיבה בקשה למחוק את הערעור מן הטעם שהוגש ללא נטילת רשות ובתגובה לכך בקשו המערערות לקבוע כי כתב הערעור יחשב כבקשת רשות לערער או לחילופין להאריך להן את המועד להגשת בקשת רשות לערער. הבקשות נדחו. החלטת בית המשפט המחוזי היתה "החלטה אחרת" ולכן היתה טעונת נטילת רשות.
אין עילה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער רק בשל טעות משפטית שטעו המערערות בהגשת ערעור במקום בקשה לרשות ערעור. אין גם עילה משפטית לראות את הערעור כאילו הוגשה בקשה לרשות לערער. זכויות המערערות אינן נפגעות מאחר שטענותיהם המשפטיות יכולות להיות נדונות במשפט גופו. יש להוסיף שלא היה מקום להאריך את המועד להגשת ערעור (או בקשת הרשות לערער) על ידי בית המשפט המחוזי שכן הסמכות לדון בבקשה כזו יוחדה לבית המשפט שלערעור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, ש. לוין. עו"ד אזר למערער, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 11.8.83).
ב.ש. 692/83 - ג'בר ספאדי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הוא אחד מחמשה נאשמים שהוגש נגדם כתב אישום בעבירה של קשר לעיסקת סמים וכן יציאה מהארץ שלא כדין. העורר לא היה מאנשי הרשת שעסקה בהברחת סמים לישראל אך צורף לרשת בתפקיד של חוליה מסייעת. עפ"י כתב האישום רכשו אנשי הרשת כשבעה טון חשיש בלבנון והבריחו את הסמים ארצה ומכרום לבדואים בנגב. ההברחה נעשתה במשך תקופה ממושכת. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. הערר נדחה. ביחס לאשמה של יציאה שלא כדין מן הארץ טוען הסניגור כי אין הוכחות לכאורה ובענין קשירת קשר לבצע עיסקת סמים טוען הסניגור שהראיות אינן מצביעות על הסכמה מוגמרת בין הפועלים לגבי מטרת הקשר, אלא רק הכנה או דיבורים שלא הגיעו לכלל קשירת הקשר. טענות אלה יש לדחות. בענין קשירת הקשר לביצוע עיסקת סמים קיימת אמרתו של עד מדינה המצביעה על קשירת קשר כזה, קשר שהושלם. באשר לטענה שדברי עד מדינה אינם קבילים ללא סיוע - בדיונים על מעצר אין ביהמ"ש בודק אם קיימת ראיה מסייעת כנדרש במשפט עצמו, משום שעם שמיעת הראיות במלואן עשוי להמצא הסיוע הדרוש. המעצר עד תום ההליכים מוצדק גם אם ניתן רק בעטייה של עבירת הקשר הקשורה בסמים מסוכנים. כבר נפסק כי הקשר הוא עבירה בפני עצמה אף אם נשוא הקשר אינו מתבצע כלל.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד בן דור למבקש, עו"ד לוי למשיבה. 22.7.83).
ב.ש. 705/83 - אלברט בן ניסים פרץ נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה (הבקשה נתקבלה. בכתב אישום שהוגש נגד מספר נאשמים, מואשם העורר, באישום הרביעי, כי השמיע איומים חמורים בשלוש הזדמנויות שונות בפיצריה רימני בתל אביב בקשר למחירים שדרש בעל המקום מלקוחות שונים. התנהגותו של העורר תרמה להשלטת אוירה של טרור ופחד שנוצרה גם מהתנהגותם של הנאשמים האחרים. ביהמ"ש הורה בשעתו על מעצר העורר עד תום ההליכים. לאחר מכן הגיש בקשה לעיון חוזר ומשנדחתה הבקשה ערר לביהמ"ש העליון. עררו נתקבל. מבחינת הראיות לכאורה קיימת אמרתו של שוטר שהושתל בבית הקפה והיה עד להתרחשויות. ענין אחר הוא השהוי בקביעת משפטו של העורר שצריך להתקיים יחד עם משפטם על עוד ארבעה נאשמים. העורר נמצא כבר במעצר כששה חדשים וטרם נקבע מועד לקיום משפטו. ב"כ המשיבה מעריך שהמשפט יימשך כ-10 ימים. בנסיבות אלה ועל אף העובדה שהאשמה היא חמורה אין הצדקה להשאיר את העורר במעצר למשך תקופה נוספת שאת אורכה אין לחזות מראש. לפיכך הוחלט לשחרר את העורר בערבות ובתנאים מגבילים שונים.
(בפני: השופט י. כהן. המבקש לעצמה עו"ד י. שפי למשיבה. 20.7.83)
ב.ש. 683/83 - קולנוע אולימפיה בע"מ ואח' נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה עד לערעור (הבקשה נתקבלה בחלקה).
בגין עבירות על פקודת מס הכנסה גזר ביהמ"ש המחוזי על המערערים תשלומי קנסות בשיעורים שונים ועל המערער השני הוטל גם מאסר בפועל של ארבעה חודשים. הבקשה היא לדחיית בצוע העונש והיא נתקבלה בכל הנוגע למאסר המבקש השני, בהסכמת ב"כ המדינה. מאידך אין לקבל בקשת המבקשים באשר לקנס בנימוק כי אין להם האפשרות לעמוד בשיעורי הקנסות שהוטלו עליהם, וכי ערעורם יתקבל לגבי שיעור הקנסות. הטענה כי בידי המערערים אין הכספים הנדרשים אינה תשובה להוראות החוק כי, למעט מקרים מיוחדים, בצוע גזר דין הוא מיד עם נתינתו. אם בנסיבות מסויימות דוחה ביהמ"ש ביצוע עונש מאסר, לא כן לגבי תשלום קנסות ומה עוד שמדובר בעבירה של השמטת הכנסות כאשר הכספים שהופקו מן העבירה נכנסו לכיסיהם על המערערים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד בר עוז למבקשים, עו"ד גב' מרגלית למשיבה. 18.7.83).
ב.ש. 724/83 - יעקב בנישו נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בנסיון להבריח חשיש לעציר במשטרה באמצעות אחד בן שטרית וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. העורר טוען כי האמרות הראשונות של בן שטרית במשטרה לא היו נכונות וכי בן שטרית חזר בו מאותן אמרות, ואולם התפנית של בן שטרית בגירסתו חלה לאחר שהעורר השפיע עליו, לפי הראיות לכאורה, כי יחזור בו מהעדות. מעמד ההדחה של בן שטרית הוקלט ע"י המשטרה ומשמש ראיה לכאורה לעבירת ההדחה המיוחסת לעורר. בנסיבות אלה אין לומר שמשקלן של האמרות הראשונות על בן שטרית התערער עד עדי כך שאינן יכולות לשמוע ראיות לכאורה נגד העורר. לגופם על דברים, העבירה, אף כי לא היתה מוגמרת אלא רק נסיון, היא חמורה בנסיבותיה. הרשויות הממונות על כך עושות מאמצים רבים בהתמודדות נגד ההברחה על סמים לעצורים ויש לנהוג במקרים כאלה במדיניות הנקוטה ע"י ביהמ"ש העליון בענייני עבירות סמים, דהיינו לעצור חשודים שיש נגדם ראיות לכאורה עד תום ההליכים נגדם.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד י. גולדברג למבקש, עו"ד גב' לוי למשיבה. 22.7.83).
ב.ש. 721/83 - נסים חזימה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הברחת סמים ושוחד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר שהוא חייל מילואים עמד במשמר בשער בגדר הטובה. רשת גדולה של סוחרי סמים הבריחה לישראל דרך הגדר הטובה כשבעה טון חשיש. עפ"י כתב האישום סייע המבקש לשניים מחברי הרשת להעביר דרך השער משאית שהכילה 1400 ק"ג חשיש ולטענת התביעה קיימות ראיות שהעורר ידע כי מדובר בחשיש. לאחר שהעורר השתחרר משרות המילואים נתבקש ע"י אנשי הרשת לפנות אל מפקד היחידה בשער הנ"ל כי יתיר לאנשי הרשת, תמורת תשלום, להעביר ללא בדיקה משאיות הטעונות סמים מסוכנים. העורר מילא את שליחותו, השפיע על המפקד לשתף פעולה ושילם לו שוחד בסך 9,000 דולר. המבקש מואשם בעבירת סמים ועבירה של מתן שוחד וביהמ"ש הורה לעצור אותו עד תום ההליכים. הערר נדחה.
הסניגור טען כי העורר חשב שמדובר בהברחת מכשירי וידיאו ועל כן אין לראות במעשהו עזרה בהברחת סמים. אכן, בשלב הזה של הדיון נראה כי הראיות על ידיעת העורר שמדובר בהברחת חשיש אינן מוצקות דיין ואין לבסס עליהן את
ההחלטה לעצור את העורר בקשר לעבירת הסמים. מאידך, העבירה של מתן שוחד לשוטר על מנת שזה יסייע בהברחה היא עבירה חמורה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים. אם ההברחה של מכשירי וידיאו אינה נחשבת כחמורה לפי העונש הקצוב לה, הרי תשלום השוחד לחייל שנשבע לשמור אמונים לצבא היא עבירה חמורה ביותר כשלעצמה. הסניגור טוען כי השקול של חומרת העבירה כשלעצמו אינו מצדיק את שלילת חירותו של העורר עד תום ההליכים, ואולם כבר נפסק כי ניתן לעצור חשוד בעבירה כשזו מופלגת בהיקפה, בחומרתה ובנסיבותיה, אף כאשר אין חשש של שיבוש הליכי משפט או סכנה לשלום הצבור.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד בן דור למבקש, עו"ד גב' לוי למשיבה. 25.7.83).
ע.פ. 12/83 - גיורא בואר נגד מדינת ישראל
*בקשת שוחד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער עבד במשרד השיכון בירושלים בתפקיד של מהנדס בנין מחוזי. בשנת 1979 סיפק בעל מחצבה בשם אלעלי אבני בנין לשתי חברות קבלניות שבנו בשכונת רמות בירושלים. המערער פנה מיוזמתו לאלעלי ודרש ממנו במספר הזדמנויות דרישות תקיפות כי ישלם לו סכומי כסף שונים, של אלפי דולרים, כדי שלא יפסול את האבן שסופקה על ידי אלעלי לחברות הבניה שבנו עבור משרד השיכון. באחת השיחות איים על אלעלי כי אם יגלה תוכן השיחה ביניהם יפעיל המערער קשריו עם המפיה כדי שירצחו אותו. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של קבלת שוחד ודן אותו לשנתיים מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס כספי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
ביהמ"ש המחוזי ביסס את ההרשעה בעיקרה על הקלטה סמויה של שיחה בין המערער לבין אלעלי וכן נתן אמון מלא בדברי המתלונן. בכך אין להתערב. אשר לטענת הסניגור כי אין לייחס למערער עבירת שוחד כי הוא לא היה הגורם המוסמך שיכול היה לאשר את טיב האבן או לפסול אותו - הבניה שבוצעה עבור המשרד, לרבות טיבה וצורתה, היו במסגרת הנושאים שהיו בתחום טיפולו. מכאן שהיתה לו סמכות בענין הנדון. זאת ועוד, סעיף 290 לחוק העונשין אינו קובע בין יסודותיו כי מעשה פלוני יחשב ללקיחת שוחד רק אם נעשה כפעולה שהיא בתחום הגדרת הסמכויות של עובד הציבור. אין לה תנאי שהקשר בתפקיד יתבטא בהגדרת התפקידים או בהענקת סמכויות מפורשות, והוא יכול ללבוש לבוש של זיקה למערכת המשימות הכללית של המסגרת בה עובד הצבור פועל.
אשר לעונש - אין הוא חמור מדי. בפנינו מקרה חמור ואף מביש של דרישת שוחד ע"י בעל מעמד בשירות הצבורי שהכתים במעשיו את התפקיד בו כיהן ואת המשרד בו פעל. ראוי לנקוט אמצעים עונשיים מרתיעים כדי לדכא תופעות כגון אלה בעודן באיבן.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ר. וינשטוק למערער, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 19.7.83).
ע.פ. 35/83 - אברהם כהן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת שבעה ק"ג חשיש וביהמ"ש המחוזי ציין בגזר דינו כי מהודעת הנאשם במשטרה עולה שהתכוון למכור את החשיש "באוקות" ולא "באצבעות", דבר המראה שמדובר בסוחר בקנה מידה גדול. ביהמ"ש דן את המערער לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה את העובדה שהמערער הוא
אב לחמשה ילדים ומשפחתו שרויה במצוקה כלכלית, זה מאסרו הראשון, וכן כי הוא נמצא בפיקוח רפואי לרגל ניתוח לב פתוח. על אף כל הנסיבות לקולא אין לומר על העונש שהוא חמור וזאת אם לוקחים בחשבון את הכמות הגדולה של הסם שמדובר בה. למערער הרשעות קודמות לא מעטות ובהן עבירות רכוש ועבירות אלימות ואת כולן ביצע לאחר שעבר את הניתוח בשנת 1965.
(בפני השופטים: אלון, י. כהן, גב' נתניהו. עו"ד חלד למערער, עו"ד נחליאלי למשיבה. 21.7.83)
בר"ע 132/83 - אמנון ויצחק קרשנסי נגד דיאנה סטרלטון
*צו פינוי עקב הפרת תנאי בהסכם ונטישה (הבקשה נדחתה).
בחוזה שכירות שנעשה בין המשיבה, בעלת הנכס, לבין שני המבקשים, הושכר למבקשים מושכר אשר בחוזה תואר כדירה המשמשת "חדר אחד...למגורים עבור אמנון קרשנסי, וחדר אחד ... כחנות מכולת לשימוש על ידי שני השוכרים ביחד או איזה מהם לחוד". נאמר בחוזה כי התנאי על אופן השימוש והחזקה בדירה מהווה תנאי יסודי. בשנת 1980 הוגשה תביעת פינוי נגד שני המבקשים כשהיא מוגבלת לחלק שהיה צריך לשמש למגורים. בימ"ש השלום נתן צו פינוי כמבוקש. הוא קבע כי המבקש הראשון שהיה צריך להשתמש בחלק מהמושכר למגורים אינו משתמש בו למטרה זו ובכך ראה אותו כמי שנטש חלק מן המושכר וכמו כן הפר התנאי היסודי בדבר אופן השימוש כפי שנקבע בחוזה. ערעור המבקשים נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אשר לטענה כי המבקש לא נטש את הדירה ואם כי יש לו דירה במבשרת ציון שם הוא גר עם בני משפחתו הרי הוא משתמש באותו חלק במושכר שימוש חלקי כאשר הוא שוהה בירושלים בקשר לעסקיו - ביהמ"ש ביקר במקום והתרשם ממראה עיניו שהמקום אינו משמש למגורים כלל ובכך אין להתערב. אשר לטענה שהיה כאן חוזה שכירות לשני השוכרים במשותף ואם המבקש הראשון נטש את המושכר עדיין נותר השוכר השני כשוכר מוגן - אמנם חוזה השכירות הוא אחד אך המושכר משמש בחלקו לדירה ובחלקו לבית עסק ובחוזה נעשתה הפרדה בין שני השימושים והשימוש לדירה יועד למבקש הראשון בלבד. על כן אין כאן מקרה שבו נחשב כל אחד מהשוכרים כמחזיק בכל המושכר.
(בפני: הנשיא י. כהן. עו"ד י. דובר למבקשים, עו"ד מ. שטיינר למשיבה. 26.7.83).
בר"ע 350/83 - חברה ישראלית... בע"מ נגד חרושת הנדסה בע"מ
*בקשה להעברת המרצה לדין בדרך רגילה (הבקשה נדחתה).
המשיבה הגישה תובענה נגד המבקשת בדרך של המרצת פתיחה ובקשת המבקשת כי התובענה תנוהל בדרך הרגילה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. הסעד שנתבקש יכול להיתבע בדרך המרצת פתיחה עפ"י התקנות והשאלה אם המרצת הפתיחה היא הדרך הנאותה לבירור השאלות שהובאו בפני ביהמ"ש נתונה לשיקול דעתו של ביהמ"ש הדן בענין. הוא מודרך ע"י אמת המידה הבאה: אם ניתן יהיה לברר את השאלות השנויות במחלוקת ביעילות ותוך זמן סביר על יסוד התצהירים בלבד; מה משקלו של היעדר כתבי הטענות. הארכת הדיון ע"י הבאת עדים אינה ערובה לבירור הוגן ויעיל ולפעמים תצהירים הערוכים בבהירות יכולים לשמש כלי יעיל לא פחות לבירור העובדות. מה גם שביהמ"ש יכול להתיר חקירת המצהירים וגם יכול להורות על הבאת ראיות נוספות.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. 22.7.83).
ב.ש. 736/83 - חנה אברהם נגד אליהו נזירי ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד (בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין - הבקשה נדחתה).
בשנת 1978 נכרת חוזה שלפיו מכרה המבקשת למשיבים דירה ולאחר מכן סרבה לקיים את ההסכם. כעבור למעלה מחמש שנים החליט ביהמ"ש לאכוף את החוזה והמבקשת חוייבה לפנות את הדירה ולמוסרה למשיבים. היא הגישה ערעור על פסה"ד וביקשה מביהמ"ש המחוזי לעכב את ביצוע פסה"ד עד לשמיעת הערעור ומשנדחתה הבקשה הגישה בקשה דומה לביהמ"ש העליון. הבקשה נדחתה. סיכויי המשיבים להצליח בהשארת פסה"ד על כנו אינם פחותים מסיכויי המבקשת בערעורה ויש לנהוג במקרה הנדון לפי העקרון הכללי החל בסוגיית עיכוב ביצוע פסקי דין אזרחיים, היינו מה יהיה המצב אם יבוצע פסה"ד והמערער יזכה בערעורו. ב"כ המבקשת העלה טענות שונות בקשר לקשיים שהיו למבקשת להחזיר את המצב לקדמותו ואולם מדובר בקשיים פורמליים והקושי להתגבר עליהם אינו שקול כנגד הקושי שייגרם למשיבים אם לא יקבלו סוף סוף את הדירה שרכשו לפני חמש שנים. הקביעה האומרת שבתי המשפט יעתרו לבקשת עיכוב ביצוע צו פינוי כמעט כדבר שבשיגרה, מתייחסת לצווי פינוי נגד דיירים שחוק הגנת הדייר חל עליהם. דייר כזה עלול להפסיד את מקום מגוריו לפני שצו הפינוי נעשה סופי והנזק לא יהיה ניתן לתיקון אם יורשה המשכיר להשכיר את הדירה לאחר. טוענת המבקשת כי על ביהמ"ש לייחס משקל לעובדה כי המשיבים אינם מחוסרי גג ויש להם מקום מגורים נאות ואילו היא תהיה זרוקה ברחוב אם יבוצע פסק הדין נגדה. תשובה לכך כבר ניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי האומר שהתובעים זקוקים לדירה יותר ממנה. משפחת התובעים מונה 7 אנשים והם מתגוררים בדירה ששטחה 64 מ"ר, ניתן נגדם צו פינוי והם יושבים בדירתם בחסד ולא בזכות. לפני למעלה מ-5 שנים רכשו דירה ושילמו עבורה כ-%40 והכסף הוחזק עד היום בידי הנתבעת שעשתה בו שימוש לצרכיה. הנתבעת עצמה גרה בדירה בת 3 וחצי חדרים כשעמה ילד אחד ואין ספק שמשפחת התובעים זקוקה לדירה הזאת יותר מהנתבעת.
(בפני: השופט י. כהן 8.8.83).
ב.ש. 786/83 - פלוני נגד פלונית ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד
(בקשה לעכוב ביצוע פס"ד - הבקשה נתקבלה).
המבקש והמשיבה השלישית הינם הורי המשיב שנולד בינואר 1980. ההורים גרושים ומאז היותו של הילד בן ארבעה חודשים התחנך בביתה של משפחה אומנת וזאת בשל העובדה שאמו סובלת ממחלת נפש רצינית המונעת ממנה לטפל בילד בצורה נאותה. מצב בריאותה של האם השתפר והיא הגישה בקשה למסור לה את הילד על מנת שתוכל לטפל בו ביחד עם הוריה. ביהמ"ש המחוזי שמע ראיות ועדויות רפואיות והחליט כי הילד ימסר לחזקת האם לתקופת נסיון של שלשה חדשים. האב הגיש ערעור על פסק הדין וטענתו העיקרית היא כי אפילו תקופת נסיון מצומצמת עלולה לסכן את שלומו של הילד. הוא מבקש עיכוב הביצוע באשר אם ביצוע פסק הדין לא יעוכב, יהפך ערעורו לחסר משמעות. כלל הוא כי בדיונים מסוג זה טובת הילד הינה תמיד השיקול הדומיננטי המנחה את ביהמ"ש בהחלטתו. חשוב כמובן גם לטובת הילד וגם לטובת אמו ואביו, שהם יוכלו להפגש עמו באופן חפשי ואכן מבחינה זו אינה קיימת בעיה והמגע בין ההורים ובין הילד מובטח. צודק המבקש בטענתו כי ביצוע החלטת ביהמ"ש המחוזי, המוגבלת כרגע לתקופה של שלשה חדשים, ימנע מהמבקש כל סכוי ליהנות מפרי ערעורו אם אמנם יזכה בערעור. לפיכך הוחלט לעכב את הביצוע עד לאחר שמיעת הערעור.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' שושנה ברוידה למבקש, עו"ד א. גרינשטיין למשיבים. 15.8.83).