ע.א. 682/82 - יוסף בן אריה נגד סהר חברה לביטוח בע"מ
*פירוש סעיף הגבלת מחלה בפוליסת ביטוח.
*קביעת גובה הנזק.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א בע.א. 94/80 - הערעור נתקבל).
המערער התקשר עם המשיבה בחוזי ביטוח מפני תאונות אישיות ומחלות, מדי שנה, החל משנת 1960. בשנת 1969 נשברה למערער פיקת הברך ברגלו הימנית והמשיבה שילמה לו את דמי הביטוח על פי הפוליסה. לאחר מכן נמשכו קשרי הביטוח בין המערער למשיבה עד לשנת 1975 וכל אותן שנים לא שונה נוסח הפוליסה ותחולתה לא הוגבלה בצורה כלשהיא. בשנים 78- 1975 לא חודש הסכמי הביטוח ובשנת 1978 פנה המערער למשיבה, באמצעות סוכן הביטוח שלו, בהצעה להתקשרות מחודשת. בטופס ההצעה נשאל המערער אודות פרטים בדבר פגיעות גופניות ותביעות קודמות ומסר פרטי התביעה משנת 1969 ברגלו הימנית שבעקבותיה נקבעו לו 20 אחוזי נכות לצמיתות. כחודשיים לאחר מכן נשלחה למערער הפוליסה ונכלל בה סעיף הגבלה שתחולתה לא יחול במקרה מוות, פציעה, מחלה וכדומה "שגרמו כתוצאה משבירת רגל". בסוף אוגוסט 1978 החליק המערער, נפל ושבר את רגלו הימנית והפעם את צוואר הירך. לטענתו עיין רק אז בפוליסה ונתגלה לו דבר ההגבלה.המשיבה טענה שהביטוח הוגבל כנ"ל ולא מכסה את הנזק. המערער פנה לביהמ"ש השלום בתביעה בסדר דין מקוצר וניתנה למשיבה רשות להתגונן בשאלה אם יש תוקף משפטי לפוליסה ולתניית הפטור שבה. בימ"ש השלום פסק כי בין הצדדים נכרת חוזה ביטוח אך תניית הפטור לא כלולה בו ועל המשיבה לשלם למערער את המגיע לו ע"פ הפוליסה. ערעורה של המשיבה נתקבל בביהמ"ש המחוזי. שופטי הרוב קבעו כי תניית הפטור כלולה בפוליסה וההגבלה חלה במקרה הנדון שבה שבר המערער את רגלו הימנית ולכן פטרו את המשיבה מחובת התשלום ע"פ הפוליסה. מכאן הערעור.
א. בבימ"ש השלום הטענה העיקרית של המשיבה היתה כי לאור סעיף ההגבלה הכלול בפוליסה אין היא מכסה את נזקו של המערער ואילו בביהמ"ש המחוזי העלתה המשיבה טענות נוספות והיא טענה אותן גם בביהמ"ש העליון. ב"כ המערער ביקש שביהמ"ש לא יזדקק לטענות שנטענו לראשונה בערכאת הערעור, כאשר בימ"ש השלום דן רק בשאלת קיומו ותקפו של סעיף הפטור בפוליסה ואין בו כל ממצא באשר לנתונים אחרים. הכלל הוא כי בימ"ש לערעורים לא ידון בנימוק ערעור שלא נטען בדרגה הראשונה, אך זאת כאשר מדובר בטענות עובדתיות ואילו כשמדובר בטענות משפטיות נוטה ביהמ"ש בדרך כלל להקל ומאפשר השמעת הטענות גם אם לא נטענו בערכאה הראשונה. בענייננו הטענות שנוספו בביהמ"ש המחוזי הן משפטיות בעיקרן ויש בהן הרחבה של טענת המשיבה בבימ"ש השלום שההגבלה בפוליסה פוטרת אותה מחבות כלפי המערער. אין בטענות אלה משום הפתעה לגבי המערער.
ב. בשאלה אם חוזה הביטוח כולל את התנאי המגביל - התשובה היא חיובית. אין לקבל את טענת המערער שאומצה ע"י שופט השלום כי יש להפריד את סעיף הפטור מיתר סעיפי הפוליסה ולראות את סעיף ההגבלה כהצעה חדשה ונפרדת שלא קובלה ע"י המערער, בעוד שיתר סעיפי הפוליסה קובלו ע"י המשיבה כהצעת המערער. אין הצדקה להפריד את סעיף ההגבלה מיתר סעיפי הפוליסה ויש לראות את הפוליסה כיחידה אחת. אין מקרה זה דומה למקרה שבו היה קיים חוזה ביטוח תקף בין הצדדים והוצאה פוליסה ורק לאחר מכן ביקשה חברת הביטוח לשנות את הפוליסה ושלחה הצעת שינוי שלא זכתה לתגובה.
ג. השאלה היא איפוא אם הפוליסה כולה הינה קיבול התואם את הצעתו של המערער או שמא זו הצעה חדשה שלא קובלה. התשובה היא כי הפוליסה אמנם
תואמת את הצעת המערער. זאת בהתחשב בעובדות הבאות: בטופס ההצעה כלולה הצהרה האומרת שהמערער מסכים כי ההצעה תשמש בסיס לחוזה שבינו לבין החברה והוא מוכן לקבל את הפוליסה "כפוף לכל התנאים וההגבלות הכלולים בה או המוספים עליה". בכך למעשה הותאמה ההצעה מראש לפוליסה העתידית, כולל הגבלות אפשרויות בה ובלבד שתהיינה מבוססות על נוסח ההצעה; בטופס ההצעה נתבקש המערער למסור פרטים מלאים על פגיעות גופניות בעבר ומשציין המערער את פרטי הפגיעה כלל את הביסוס לסעיף ההגבלה בהצעתו. בנוסף לכך הצהיר סוכן הביטוח שהסביר מפורשות למערער כי קיימת אפשרות שהפוליסה תוגבל עקב התאונה בשנת 1969 והנכות הצמיתה שבעקבותיה.
ד. גם אם הפוליסה עם סעיף ההגבלה היא הצעה חדשה הרי משקיבל אותה המערער מבלי להגיב על תוכנה ושילם את דמי הביטוח יש לראותו כמי שבהתנהגותו קיבל את ההצעה החדשה או לפחות כמושתק מלטעון אחרת. השתק ע"י התנהגות יכול להווצר לא רק כאשר הצד המושתק ידע את העובדות לאמיתן, אלא גם כאשר יכול היה לגלותן אילו נהג בזהירות סבירה. אין חולקין כי זהירות סבירה מצד אדם המקבל לידיו פוליסת ביטוח היא לטרוח ולעיין בה, בפרט לאחר שחלה הפסקה של שנים בביטוחיו ולאחר שהצהיר על פגיעה בעבר ועל מודעותו לאפשרות שתתווסף הגבלה בפוליסה. קיימים מקרים חריגים, כגון כאשר הטעתה חברת הביטוח את המבוטח להאמין כי אין צורך שיעיין בפוליסה, או כשנוצרה כבר שיגרה של נוסחי פוליסה, או כשהתנאי המגביל הוא כה בלתי סביר או בלתי הוגן ופגע במבוטח עד שיש לדחות מיניה וביה את האפשרות שהמבוטח יכול היה להסכים לתנאי כזה, לו הובא לתשומת לבו. במקרה שלנו אין מקום לטענות מסוג זה.
ה. משנקבע כי התנאי המגביל מחייב את המערער, נותרת השאלה אם מתוך פרשנותו הנכונה של סעיף ההגבלה עולה שהוא חל על המקרה הנדון. על שאלה זו יש לענות בשלילה. הפירוש ההגיוני של סעיף ההגבלה כאשר הוא נקרא יחד עם טופס ההצעה הוא שמדובר בפציעה הנובעת במישרין או לפחות בעקיפין מאותה שבירת רגל שארעה למערער בעבר ואילו נזק שנגרם ע"י שבר חדש באחת מרגליו של המבוטח, ללא קשר לשבר הקודם, מכוסה ע"י הפוליסה. פירוש זה תואם גם את הנוסח השכיח ברבים מבין חוזי הביטוח. המערער השיב בחיוב על השאלה אם היה מעורב בעבר בתאונה וכוונת המשיבה היתה להשתחרר מאחריות לכל תוצאה שתגרם בעתיד בשל פגיעה זו, כגון כאשר כתוצאה מאותו שבר ברגל תתפתח מחלה אחרת, או תגרם פציעה נוספת הקשורה עם הפגיעה המקורית. אילו הוכח, למשל, שהתאונה דנן ארעה בשל חולשת רגלו של המערער כתוצאה משבירת הרגל בעבר כי אז ניתן היה לומר כי סעיף ההגבלה חל כאן. ברם, אין כל הוכחה שיש קשר בין הפציעה החדשה לבין הפציעה הקודמת ומכאן שתנאי ההגבלה אינו חל במקרה דנן. זאת ועוד גם אם הסעיף הנ"ל יש בו ספקות בקשר לתחולתו, הרי בחוזי ביטוח, ככל שמדובר בתחום האחריות, יש לפרש אי בהירות במסמך כנגד מנסחו. לפיכך יש לקבל את הערעור ולחייב את המשיבה לשלם למערער את נזקי פציעתו.
ו. אשר לקביעת גובה הנזק - בפוליסה נקבע סכום מירבי של 250,000 ל"י כפיצוי למקרה של "נכות גמורה מתאונה", וכן נקבע סכום של כ-1,000 ל"י פיצוי עבור הפסד עבודה לשבוע. התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר ולביסוס סכום הנזק צרף המערער שתי חוות דעת רפואיות. באחת נקבעו למערער %44 נכות לצמיתות עקב התאונה האמורה, ובשניה אושר כי המערער לא היה כשיר לעבודה
במשך 18 שבועות. בימ"ש השלום סבר כי האמור בחוות הדעת הנ"ל ביחד עם סכומי הפיצוי המפורטים בפוליסת הביטוח הפכו את נושא התביעה ל"סכום קצוב" לצורך ההליך של סדר דין מקוצר. ספק אם בחירת פרוצדורה זו היתה מוצדקת ואם מדובר כאן באמת בתביעה ל"סכום קצוב". כדי לומר כי התביעה היא ב"סכום קצוב" צריך שהסכום לא יהיה טעון הערכה או שומה אלא חישוב אריטמתי ובמקרה דנן ניתן לטעון כי הדבר אפשרי רק במידה ותתקבלנה ההערכות של הרופאים שחוו דעתם על אחוזי הנכות ותקופת אי כשרותו לעבודה. ברם, אין צורך להכריע בסוגייה האמורה שכן ב"כ המשיבה לא הביע התנגדות בנושא זה לא עם פתיחת המשפט ולא בעת סיכומיו ואף לא בערכאות הערעור. הוא רק ביקש וקיבל רשות להתגונן בשאלת הפטור מאחריות בהסתמך על סעיף ההגבלה.
ז. מאידך, עומד ב"כ המשיבה על טענה פרוצדורלית אחרת והיא שחוות הדעת הנ"ל לא הוגשו כראיות קבילות במהלך הדיון במשפט לגופו ועל כן אין להתבסס עליהן ויש לראות את המערער כמי שלא הוכיח כלל את גובה נזקו. המערער טוען כי בשאלת חישוב הנזק לא נתבקשה ולא ניתנה רשות - להתגונן ולכן עפ"י כללי הדיון בסדר דין מקוצר מסמכים אשר "צורפו כראיה" לכתב התביעה ואשר האמור בהם לא הוכחש ע"י המשיבה יש לראות את תוכנם כמוכח. על כך עונה המשיבה כי מסמכים אלה עוסקים בחישוב דמי נזקו של התובע וככאלה תוכנם הוכחש מכללא מכח תקנה 57 לתקנות. הכלל הוא, עפ"י תקנה 56 לתקנות סדר הדין, כי שתיקת המשיב לגבי טענה שנטענה בכתב התביעה כמוה. כהודיה בטענה זו, ותקנה 57 קובעת חריג לכלל זה לאמור "על אף האמור בתקנה 56 אין צורך בהכחשה... לענין שיעור דמי הנזק, ולעולם יראו אותו כשנוי במחלוקת...". אין לקבל את טענת המשיבה בענין זה. עפ"י תקנה 57 יראו "דמי נזק" כשנויים במחלוקת אף אם לא הוכחשו, אולם אין בתקנה זו כדי לבטל כלל פרוצדורלי אחר, והוא שבהליך עפ"י סדר דין מקוצר חייב הנתבע לבקש רשות להתגונן על כל טענה הכלולה בתביעה שהוא חולק עליה, ובהיעדר בקשה כזו, או כאשר הבקשה נדחית, זכאי התובע לקבלת פסק דין לטובתו בתביעתו על כל חלקיה. כלל זה חל על כל טענה עובדתית ומשפטית, לרבות טענה המתייחסת לנזקו של התובע. מכאן שאם מגיש התובע בסדר דין מקוצר "כראיה" מסמכים הדרושים לצורך הוכחת נזקיו, והמשיב אינו מגיש בקשה לרשות להתגונן לענין זה או שבקשתו נדחית, לא תשמע לאחר מכן טענתו שגובה הנזק לא הוכח.
ח. טענה נוספת בפי המשיבה כי אף אם יכיר ביהמ"ש במסמכים דלעיל הרי יש לחשב את נכותו של המערער ב-16 אחוז. לטענת המשיבה, מתוך %44 הנכות שנקבעו בחוות הדעת הרפואית, %20 מקורם בפציעה הקודמת ובגין הפציעה הנוכחית הוא סובל רק מ-%24 נכות ואת אלה יש לחשב מתוך %80, מהטעם שבעת הוצאת הפוליסה כבר היה המבוטח נכה בשיעור של %20. טענה זו אין לקבל. בחוות הדעת אין רמז לכך שהרופא התחשב בנכות הקודמת ויש לראות את הנכות הצמיתה כתוצאה מתאונה זו בלבד ב-%44. אשר לדרך החישוב של %44 אלו - לא מדובר כאן בהערכת נזק בתביעת נזיקין, אלא בתביעה חוזית ובפרוש התנאים החוזיים. בתביעת נזיקין בודקים מהו הנזק הרפואי שנגרם לנפגע בתאונה, ואילו כאן אין עוסקים בקביעת נזקו של המבוטח אלא בקביעת הסכום שהתחייבה המבטחת לשלם ואת זאת קובעים עפ"י הוראות הפוליסה. הוראות אלה קובעות כי הפיצוי למקרה של נכות תמידית יהיה 250,000 ל"י ובמקרה של נכות חלקית החלק המתאים. על כן הסכום המגיע לו הוא %44 מתוך 250,000 ל"י ובנוסף לכך הפיצוי השבועי
כאמור. סכום זה צמוד החל מיום האירוע באוגוסט 1978.
(בפני השופטים: בך, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט בך. עו"ד צבי רפפורט למערער, עו"ד אביגדור שלוש למשיבה. 25.7.83).
ע.א. 623/81 - חנה לוינשטט נגד ישראל לוינשטט
*קיום צוואה (הערעור נדחה המנוח יחזקאל לוינשטט ערך צוואה בה ציווה את רכושו לשניים שהם קרובים של המנוח. למנוח ולאשתו לא היו ילדים ואשתו התנגדה לקיום הצוואה. בית המשפט המחוזי קיים את הצוואה והערעור על כך נדחה.
המנוח לא ידע קרוא וכתוב ועל הצוואה הכתובה עברית נרשמה מעין חתימה דומה לראשי תיבות והוטבעה הטבעת אצבע. שפת המנוח היתה אידיש. האשה אינה יורשת מאומה על פי הצוואה כמסתבר רכושם של בני הזוג נרשם בחייהם על שם שניהם. טענת האשה היתה כי בעת כתיבת הצוואה היה להם משק ונאמר למנוח כי אם לא יצווה את המשק לקרוביו המדינה תטול אותו. כיון שלאחר מכן נמכר המשק עוד בחייו, והכסף הושקע בדרך אחרת הרי לפי רצון המנוח אין הצוואה חלה. טענה זו דחה בית המשפט המחוזי בקבעו כי כוונת המנוח היתה כי קרובי דם שלו ירשו את חלקו לאמר שבשנות חייו דאג לכך שכל הרכוש ירשם מחציתו על שמו ומחציתו על שם אשתו. בכך אין להתערב. האשה טענה עוד כי העדים לא אשרו שהמנוח הצהיר בפניהם שזו צוואתו וכן כי באישור של העדים לא צויין שהצוואה תורגמה לאידיש. ביהמ"ש המחוזי קבע על יסוד הראיות כי הוא שוכנע מפי העדים שהצוואה תורגמה והמנוח ידע שזו צוואתו וזה מקרה טיפוסי שיש להשתמש בסעיף 25 לחוק הירושה. גם אם בשעת עריכת הצוואה התייחס המנוח, כטענת האשה, למערכת הנתונים בקשר לרכושו כפי שהיתה אז ולא צפה התפתחויות בתנועת הרכוש, לא יכול להיות בכך בלבד כדי לפסול את הצוואה. טעות בהערכת המצב באשר לגורל הרכוש בעתיד, אין בה כדי להפוך מעשי המצווה לנטולי תוקף משפטי, כל עוד שיקפה הצוואה את אשר אמר וציווה בעת עריכתה. אין גם להתערב במסקנת בית המשפט שהנהנים לא הטעו את המצווה באשר לתוכן הדברים שנרשם בצוואה. באשר לטענה כי הנהנים לפי הצוואה השתתפו בעשייתה ולכן יש לפסול אותה - הטיעון אינו תואם את הממצאים של בית המשפט דלמטה. היו אומנם שיחות בין המצווה לבין אחד הנהנים לפני שנקרא עורך דין לנסח את הצוואה, אך שיחות כאמור אין בהן כדי להפוך את הנהנה למי שנטל חלק בעריכת הצוואה. נוכחות השניים בעת שעורך הדין טיפל בהכנת הצוואה היתה נוכחות סבילה ואין בה כדי להצדיק פסילת הצוואה. בכל הנתונים יש לדחות את הערעור. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' בן פורת, י. כהן. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד ש. אריאלי למערער, עו"ד א. נמרוד למשיב. 11.8.83).
ב.ש. 825/83 - עזר בן ברוך עזרן נגד מדינת ישראל
*דחיית ביצוע גז"ד לתשלום קנס (בקשה לדחית ביצוע גזר דין - הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בעבירה של אחזקת אקדח שלא כדין ונדון למאסר על תנאי ותשלום קנס של מאה אלף שקל או
עשרה חודשי מאסר תמורתו. הבקשה לדחיית תשלום הקנס נדחתה. המבקש הגיש ערעור על גזר הדין והוא טוען שבית המשפט הגזים בקביעת גובה הקנס בשל אמונתו המוטעית שמדובר באקדח טעון כדורים, המבקש איחר ב- 7 ימים בהצעת תשלום הקנס ועל כן הוטל עליו קנס פיגורים של מאה אחוז ולטענתו בתשלום של 200 אלף שקל לא יוכל לעמוד. אין לומר שגזר דינו של בית המשפט המחוזי מצביע בעליל על משגה בולט מצד השופט. כמו כן מעיר ב"כ המדינה שאם המבקש ישלם לאלתר את סכום הקנס הנומינלי של 100 אלף שקל כי אז לא יכלא בשל אי תשלום התוספת הנובעת מהפיגור ובכך הוא צודק. אין מניעה לכך שהמבקש יגייס את סכום הקנס וישלמו ואם יזכה בערעור יוחזר לו הסכום המתאים.
(בפני: השופט בך. עו"ד אופנהיים למבקש, עו"ד פוגלמן למשיבה. 26.8.1983). ע.פ. 21/83 - צורף יוסף בן דוד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ע"י פקיד בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער היה קופאי בסניף בנק ובמשך תקופה של שנתיים ביצע עבירות של גניבה, זיוף, שמוש במסמך מזויף וכו' שבהן גנב סכום של כארבעים ושבעה אלף שקלים. הוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. המערער העלה נסיבותיו לקולא ובכללן כי הוא בן ששים ופוטר מעבודתו ללא פיצויים ואף החזיר את מלוא הסכומים שגנב, אך כל הנימוקים היו בפני בית המשפט המחוזי ויתכן שמשום כך הוטל עליו עונש קל בהשוואה למקרים אחרים מהסוג הנדון. (בפני השופטים: ש. לוין, ג. בך, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 11.8.83).
ע.פ. 219/83 - ראובן שבתאי שמואל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפת פקחי בניה ושוטרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
פקחי בניה באו בלווית שוטרים אל ביתו של המערער כדי למסור לו צו של בית משפט האוסר על שמוש במבנה שהוקם שלא כחוק. המערער איים על הפקחים וכשאחד מאנשי המשטרה ניסה לעוצרו תקף את השוטרים וגרם נזק לטנדר המשטרתי. לאחר מכן תקף שוטרים נוספים שהגיעו למקום. בית המשפט המחוזי דן את המערער לשנתיים מאסר שמתוכן עשרה חודשים לריצוי בפועל וכן הפעיל מאסר על תנאי של ארבעה חודשים כשחודשיים מצטברים והערעור על חומרת העונש נדחה. היה מקום להטיל על המערער עונש מרתיע ומה גם שנרשמו לחובתו הרשעות. קודמות בשל איומים ותיגרה במקום ציבורי.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד שטנדל למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה.11.8.83).
ע.פ. 311/83 - עומר לאפי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער התחזה בפני המתלוננת כשוטר והוציא ממנה במירמה תכשיטים בשווי של למעלה משלושים אלף שקל וכן כסף מזומן. הוא נדון למאסר שנה בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. עברו של המערער כמעט נקי והמתלוננת פוצתה פיצוי מלא ואולם למרות זאת, נסיבות העבירות וחומרתה מצדיקות את העונש שהוטל. (בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד א. אבו גוש למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 18.8.83).
ע.פ. 352/82 - רחמים אהרון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירת סמים ונדון ל-21 חדשים מאסר בפועל ולמאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. ליד מחסום בכניסה לעפולה נעצרה מונית ע"י המשטרה ובה היו הנהג, המערער ואחיו. השלושה נצטוו לצאת מהמונית וכאשר נערך חיפוש במונית ונתגלתה בה חבילה אמר המערער לאחיו לברוח והשניים פתחו במנוסה. הם נתפסו והמערער התכחש לשייכות לחבילה שבה נמצאה כמות של 1.4 ק"ג חשיש. המערער טען במשטרה כי נסע בנסיעה מיוחדת עם אחיו לקרית אונו וכי מלבדם לא היו נוסעים במונית. בביהמ"ש טען כי היו עוד נוסעים במונית וכי יתכן שהחבילה שייכת להם. הנסיבות הנ"ל מהוות לדעת ביהמ"ש המחוזי ראיה לכאורה שהחשיש הובל במכונית בידיעתו של מי שהמכונית עומדת לרשותו. אין להתערב בממצאים והמסקנות של ביהמ"ש המחוזי. לעצם מציאת החשיש במונית שנשכרה ע"י השניים לנסיעה מיוחדת מתווספת העובדה שברגע שהחבילה נתגלתה ציווה המערער על אחיו לברוח והשנים אכן ברחו. הדבר מצביע על התנהגות של מי שיש לו ,סיבה לחשוש מפני החבילה שנמצאה בחיפוש.
אשר לעונש - מדובר בכמות חשיש גדולה ולנוכח הרשעותיו הקודמות של המערער אין להתערב במידת העונש. הסניגור סבור כי יש להתחשב בכך שבעקבות ההרשעה יצטרך המערער לרצות עוד 31 חדשים לאחר שבוטל רשיונו להלך חפשי. ברם, הנסיבות לרעת המערער שזכה להתחשבות ועדת השחרורים והורשה להלך חפשי בשליש האחרון של מאסרו הקודם וחזר לסורו תוך כמה ימים לאחר שחרורו. (בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, גולדברג החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ג. לשם למערער, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 22.6.83).
ע.פ. 113/83 - אדרי עמרם נגד מדינת ישראל
*בקשה להחלפת שופט (בקשה להחלפת שופט - הבקשה נתקבלה).
המערער הועמד לדין בעבירות מע"מ בפני שופט שלום באשדוד והוא ביקש מהשופט שיפסול את עצמו. נימוקו היה שקיימת היכרות בינו לבין השופט עקב קיום הליכים משפטיים קודמים בפני אותו שופט וכי השופט נוטה להחמיר אתו כדי למנוע את הרושם שהוא נושא לו פנים. השופט דחה את טענותיו ובערעור לביהמ"ש העליון העלה המערער שורה ארוכה של טענות נגד השופט שנימתן שונה מזו שהושמעה בפני השופט כאמור. הבקשה להעברת הדיון נתקבלה. אכן, אין ממש בטענות שהועלו נגד השופט, אך נוצרה אוירה קשה עקב העלאת האשמות חמורות ע"י המערער שנודעו עתה לשופט שנתבקש להגיב עליהן. נכון שהשופט יוכל להשתחרר מהשפעת האשמות הללו ולהתעלם מהן, אך בכך לא די, כי חשובה גם מראית פני הצדק וזו עלולה להפגע. לפיכך הוחלט כאמור להעביר את התיק לשופט אחר.
(בפני: מ"מ הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' ארד למשיבה. 9.7.83). ע.פ. 383/82 - שמעון ביטון נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת שוד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
בשעה 4 לפנות בוקר אירע שוד מזויין בדירתו של המתלונן כאשר שלושה אנשים רעולי פנים, מזויינים בנשק חם, השתלשלו בחבל למטבח הדירה ומתוכה נכנסו לחדר השינה של המתלונן ואשתו. אלה התעוררו ונדרשו ע"י השודדים למסור להם את כספם וזהבם ומשהתמהמהו איימו עליהם השודדים ואחד מהם היכה את המתלונן. בסופו של דבר נטלו עמם השודדים רכוש רב שמצאו בדירה והסתלקו. משהגיעה המשטרה למקום אמר להם המתלונן כי הוא חושד
בשניים, שלום רובין ושלום ביטון, וחוליות שוטרים נשלחו לבתיהם של השניים. בביתו של רובין לא נמצא דבר ואילו בביתו של שלום ביטון נמצאו בעל הדירה, אחיו שהוא המערער, ועוד שני אורחים שהעמידו פני ישנים, שמש ואשכנזי. המשטרה עצרה את שלום ביטון ואת שמש ואשכנזי ולא את המערער וכשבקשו בתאריך מאוחר יותר לעצור גם את המערער לא ניתן היה למוצאו ורק כחודש לאחר מכן נתפס. בבית ביטון ובחצר הסמוכה נמצאו מספר מוצגים המוכיחים ברורות שהשודדים יצאו מבית זה לבצוע השוד וחזרו אליו לאחר הביצוע. אשכנזי הפך לעד מדינה ומסר שהמערער, שמש והוא עצמו היו השודדים. על פי הודעתו גילו חוקרי המשטרה את המוצגים שהיו מוסתרים באיזור. עדותו של אשכנזי היתה מהימנה על ביהמ"ש שלא התעלם מכך שמדובר בשותף לעבירה שהוא עד מדינה וכן שלאשכנזי הרשעות קודמות. לעדותו נמצאו סיוע וחיזוק הן בעדותם של המתלונן ואשתו, והן בראיות חפציות שנמצאו ע"י חוקרי המשטרה. לא הובא כל נימוק על מה ולמה יפליל אשכנזי את המערער אם זה לא נטל חלק במעשה. המערער הוא ידידו של אשכנזי מזה שנים ואשכנזי גם ידע שהוא עלול לאבד את החסיון שהוענק לו כעד מדינה אם יוברר ששיקר בקשר לזהות שותפיו לשוד. בנסיבות אלה לא היה הגיון שאשכנזי יערב את שמו של המערער כשותף לשוד אם הוא לא היה שותפו באמת. נתגלתה ראיה שאשכנזי קשור בה, סליל הקלטה של שיחה בינו לבין שתי עדות אחרות, והסליל האמור לא נמסר לסניגור במסגרת החומר שיש למסור לסניגוריה לפני המשפט. אך הדבר לא פגע בהגנתו של המערער.
לעדותו של אשכנזי שהיה שותף לדבר עבירה נמצא סיוע בשיחה שבין אשכנזי לבין המערער שהוקלטה ושמתוכה עולה מעורבתו של המערער בשוד וכן בהפרכת גירסתו של המערער באשר למעשיו בליל המקרה. כיון שיש ראיות סיוע כאמור אין צורך להתעכב על ראיות סיוע נוספות שביהמ"ש מצא, היינו שמרגע שהמערער ידע שהוא מבוקש הוא הסתתר עד שנתפס ונימוקיו כי הדבר אינו קשור במעורבותו בשוד נמצאו בלתי נאמנים ובלתי סבירים, וכן שקריו של המערער בהודעותיו במשטרה היכולים להוות אף הם סיוע.
אשר לעונש - המערער הוא שקבע את יעד השוד ותכנן אותו, ביתו שימש בסיס יציאה וחזרה לעוררים והוא גם סיפק את האביזרים הדרושים לפעולה. מדובר בשוד מזויין בחשכת לילה כשבמהלכו נעשה ע"י חלק מהשודדים שימוש בכח כלפי קרבן השוד. למערער הרשעות קודמות לרבות עבירות נגד הרכוש, עבירות תקיפה ותקיפת שוטרים. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: ד. לוין, שינבויים, אור. החלטה - השופט אור. עוה"ד ר. מקרין וז. ארדון למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 6.7.83).
ע.פ. 430/81 - מדינת ישראל נגד פרדי ועמוס סעדה
*תקיפת שוטר וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער עמוס הובא לבימ"ש להוצאת פקודת מעצר והגיע כשידיו כבולות באזיקים בלווית אנשי משטרה. כאשר עמוס הושב על ספסל בפרוזדור ביהמ"ש ביקש אחיו פרדי רשות מרס"ל אלבז למסור לידי אחיו מצרכים והלה דחה אותו עד לאחר גמר הדיון בפני השופט. פרדי התחיל לקלל את אלבז והיכה אותו בפניו. כאשר אלבז הותקף ע"י פרדי נותר רס"ל גולן כשומר על עמוס וזה הצליח להתקרב לאלבז ולהכותו ולאחר מכן הפיל את גולן לריצפה והיכהו עד שהורחק מהמקום. אח"כ עקר פרדי רגל משולחן וניסה להכות את אלבז אך הוא לא הצליח בכך. באותו מעמד שוב תקף עמוס את גולן. שני האחים הואשמו בתקיפת
שוטרים בנסיבות מחמירות ונזק בזדון, אך ביהמ"ש המחוזי הרשיעם רק בתקיפת שוטרים. בהיזק בזדון הרשיע רק את האח פרדי בגין עקירת הרגל מהשולחן וכן הרשיעו בנסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות בכל הנוגע לנסיון לתקוף עם הרגל של השולחן. העונש שהוטל על פרדי הוא 18 חדשים מאסר שמתוכם 6 חודשים לריצוי בפועל ואילו עמוס נדון ל- 12 חדשים מאסר שמהם 3 לריצוי בפועל. ערעורה של המדינה נדחה.
התביעה טענה כי יש לראות את התקיפה שתקף עמוס את גולן כשעל ידיו האזיקים כתקיפה בנסיבות מחמירות. החוק קובע את הנסיבה המחמירה כאשר מי שתוקף שוטר "היה מזויין בכלי יריה, אלה, מקל, אבן או כלי אחר", ולטענת התביעה האזיקים הם "כלי אחר" לצורך הרשעה לפי סעיף זה. טענה זו נדחתה. הדיבור "או כלי אחר" כולל אמנם כל חפץ שאפשר להשתמש בו לשם תקיפה או פגיעה וגם אזיקים בכלל זה, אולם כל אלה בתנאי שמחזיקם הועיד אותם למטרה המזיקה ולכן נשא אותם בשעת מעשה. כדי שכלי יחשב כ"כלי אחר" ההופך את התקיפה לנסיבה מחמירה צריך שהוא יהיה כלי כזה שהעבריין "יצטייד" בו מלכתחילה לצורך ביצוע התקיפה אף אם הוא לא משתמש בכלי בעת התקיפה. כשמדובר בכלי שלא נועד מטבעו לשמש כאמצעי תקיפה אין לומר שהעבריין הצטייד בכלי זה כדי לבצע את העבירה, אלא אם הוכח שהוא הועיד את הכלי למטרה האמורה, ובדרך כלל מוכחת כוונה כזו ע"י עצם השימוש בכלי לביצוע העבירה. בענייננו, עמוס לא הצטייד באזיקים כדי לתקוף את גולן וגם לא הראה כוונה להועיד אותם למטרה זו ע"י השימוש בהם לצורך הפגיעה בו. ביהמ"ש לא קבע בהכרעת הדין כי עמוס השתמש באזיקים לביצוע התקיפה אלא שהוא תקף כאשר אזיקים על ידיו. על כן אין כאן נסיבות מחמירות. אשר לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות ע"י פרדי כאשר עקר את רגל השולחן - לפי הממצאים רק ניסה פרדי לתקוף את השוטר עם רגל השולחן ועל כן בדין הורשע רק בעבירה של נסיון לתקוף שוטר בנסיבות מחמירות.
אשר למידת העונש - תגובתו של פרדי על סרובו של אלבז להרשות לו להעביר את המצרכים לאחיו היתה קיצונית בחריפותה וללא פרובוקציה. התנהגות השוטרים היתה סבירה ולא היה מקום להתפרעות, הובאו נסיבות מקילות ובכללן שפרדי נישא בינתיים והקים משפחה והוא למד לקח מתוצאות התנהגותו ומאז המשפט לא היתה לו כל התנגשות עם החוק. בשים לב לשיקולים לקולא וכן לעובדה שהערעור על הזיכוי מהעבירה החמורה נדחה והואיל וביהמ"ש שלערעור אינו ממצה את הדין עם נאשמים שכבר ריצו את עונשי המאסר שהוטלו עליהם, יש לדחות גם את הערעור על קולת העונש.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, י. כהן. החלטה - השופט כהן. עו"ד גב' י. טפיירו למערערת, עו"ד א. אוחיון למשיבים. 6.7.83).
ע.פ. 614/82 - דניאל אדרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות שוחד וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער שימש מדריך נהיגה במשטרה במחוז הנגב ובתוקף תפקידו היה עליו לתת שיעורי נהיגה לאנשי משטרה שעמדו בפני מבחן לקבלת רשיון נהיגה משטרתי. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את המערער בשלוש עבירות של קבלת שוחד ובעבירה נוספת של דרישת שוחד ודן אותו לחמישה חדשים בפועל ושנה מאסר על תנאי ותשלום קנס של 20,000 שקל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
במקרה אחד ביקש המערער מתנה כדי לעזור לנבחן לעבור את המבחן, הוא
הוביל את הנבחן למקום שם מוכרים קסטות, בחר כ-10 קסטות ושילם מכיסו 100 ל"י ואילו היתרה בסך 500 ל"י שילם הנבחן. המערער טען שהיתה זו הלוואה וכי מקובל הדבר בין חברים לעבודה. בדין לא נתקבל הסבר זה שכן השניים לא היו חברים. ברם, גם אילו היה נקבע כי המערער התכוון כביכול להלוואה בלבד, הרי ההלוואה ניתנה במסגרת תפקידו של המערער ובקשר לבחינה שהנבחן עמד לעבור. המקרה האחר מתייחס למועמד שהמערער הבטיח עזרה בקבלת רשיון נהיגה בקטנוע ובצורה זו הניע אותו לרכוש עבורו בקבוק בושם. המקרה השלישי מתייחס לנבחן שהמערער לקח אותו למסעדה שם אכלו ולבסוף יצא המערער מהמסעדה והשאיר את הנבחן שישלם את החשבון. במקרה הרביעי דרש המערער מהנבחן תמורה וזה סרב לתת לו. באשר לשלושת המקרים האחרונים טען המערער כי העדים טפלו עליו אשמות שווא אך אין להתערב באמון שנתן ביהמ"ש המחוזי בעדי התביעה.
לטענת הסניגור גם לפי הממצאים כאמור מדובר במתנות לא משמעותיות שערכן אינו רב ועל כן מצויים אלה על הגבול שבין קבלת טובת הנאה כשוחד לבין מתנה מקובלת בין אנשים העובדים בשירות המשטרה. טענה זו אין לקבל. כאמור לא היה כל קשר אישי בין נותני המתנות לבין המערער, זולת העובדה שכל אחד מהם צריך היה לקבל הדרכה מאת המערער ובקשר עם זאת באה הדרישה לטובות הנאה וקבלתן. העובדה שדרישות המערער היו צנועות אין בה כדי להוות גורם לעצם ההרשעה. באשר לעובדה שמדובר בשוטרים - בכך יש דווקא חומרה שכן דרישת טובת הנאה מאת חברים המשרתים אף הם במשטרה בקשר לתפקיד שהמערער צריך היה למלא בהגינות יש בה משום חומרה יתירה.
אשר לעונש - טען הסניגור כי המערער יפוטר מהמשטרה ונוסף על כך אם יצטרך לרצות עונש מאסר עשויים עבריינים להתנכל לו. על כן מבקש הסניגור כי יבוטל המאסר בפועל או לפחות יופחת כדי שלושה חדשים כדי לאפשר למערער לרצות את המאסר בעבודות חוץ. אין להקל בעונש לאחר שביהמ"ש דלמטה כבר הקל עם המערער במידה רבה. מדובר בשיטה שעשה לעצמו המערער. לקבל טובות הנאה מחבריו לעבודה שנזקקו לשירותיו ובכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש. (בפני השופטים: בייסקי, י. כהן גולדברג. עו"ד סהר למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 19.6.83).
ע.פ. 455/82 - ציון רבני ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה ומסים וחומרת העונש (ערעור וערעור נגדי - הערעור הנגדי נדחה והערעור נדחה בעיקרו).
שני המערערים הראשונים, רבני ושגב, הם בעלי מניות בחברה, המערערת השלישית. החברה היא בעלת מוסך בירושלים והמערערים הואשמו בשורה של עבירות שעניינן גניבת חלקים מתוך מכוניות שנמסרו להם לתיקון וקבלת תשלום עבור חלקים שהרכיבו בתור חדשים בעוד שלמעשה היו ישנים וכדומה באלה עבירות וכן בשורה של עבירות מס. העדות העיקרית נגד המערערים היתה של העד כהן שהיה שותף בחברה במשך תקופה ממושכת ואשר קיבל מעמד של עד מדינה. כהן טען כי התנגד למעשים של רבני ושגב ובית המשפט המחוזי סבר שאין לראות אותו כשותף לעבירות לפי חוק העונשין ולכן אין צורך בסיוע לעדותו בעבירות לפי חוק העונשין, ומאידך קשר אותו כשותף לעבירות המס לכן יש צורך בסיוע לענין עבירות המס. אעפ"כ החליט שלא לסמוך על עדותו של כהן אלא אם כן יש לה חיזוק. בסופו של דבר הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערים בחלק מהאישומים וזיכה אותם בחלק מהאישומים. הערעור נתקבל בחלקו.
בערעור קבע בית המשפט העליון כי יש לראות בכהן שותף לעבירה שעדותו טעונה סיוע, אך מצא סיוע לכל האישומים פרט לאחד. באשר לסכומי המס שהועלמו קבע ביהמ"ש המחוזי את הסכומים על פי נתונים שונים ובית המשפט העליון החליט כי אין לקבוע את הסכומים שהועלמו על פי אותם נתונים. בית המשפט המחוזי דן את רבני ושגב לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי בגין העבירות על חוק העונשין ולתשלום קנס של ארבעים אלף שקל, ובגין העבירות לפי פקודת מס הכנסה נדון כל אחד מהמערערים לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי ולתשלום קנס של מאתיים אלף שקל. עונשי המאסר נקבעו מצטברים. באשר לעונש שהוטל בגין העבירות על חוק העונשין לא התערב בית המשפט העליון ובאשר לעונש לפי פקודת מס הכנסה החליט להתערב בהתחשב בכך שאומנם נראה שסכומי ההעלמות היו גדולים אך אלה לא הוכחו. לפיכך הפחית את המאסר בפועל בגין העבירות לפי הפקודה משנה לשמונה חודשים וכן הקטין את סכומי הקנס וכל אחד מהמערערים ישלם 120 אלף שקל והחברה 60 אלף שקל.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, בייסקי, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד ש. תוסיה כהן למערערים עו"ד מ. לדור למשיבה. 25.7.83).
ע.פ. 49/83 - שמעון קדוש נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת כק"ג חשיש בביתו ונדון לשלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן הופעל מאסר על תנאי של שנה כשמחציתה מצטברת ומחציתה חופפת. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור העלה נסיבות לקולא ובכללן שמדובר בתקופת מאסר ראשונה שנגזרה למערער, אך באלה אין כדי להביא להקלת העונש. למערער שתי הרשעות קודמות בעבירות סחר בסמים והוא עבר את העבירה הנדונה כשמאסר התנאי תלוי ועומד נגדו. בנתונים אלה אין להתערב בעונש.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, י. כהן. עו"ד ר. בר חיים למערער, עו"ד גב' ר. רביןלמשיבה. 22.8.83).
ע.פ. 156/82 - מוחמד אגבריה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות ותקיפה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער יחד עם עד המדינה גור אריה פרצו לדירתה של המתלוננת ברמת גן לאחר שהציגו עצמם כאנשי צבא. עם הכנסם לדירה תקפו את בעלת הדירה, היכוה וחבלו בה ולאחר מכן נטלו קופסת תכשיטים שעל קיומה ידעו על סמך מידע מהנאשמת ששימשה עוזרת בית בבית המתלוננת. בגין מעשה זה הורשע המערער בעבירת שוד. כן הורשע בקבלת רכוש ביודעו שהושג בדרך של פשע, דהיינו קבלת 14 גלילי בדים שעד המדינה גור אריה גנב בפריצה למפעל טכסטיל במגדיאל. בית המשפט דן את המערער לשש שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. אם כי הרוח החיה בביצוע העבירות היה עד המדינה גור אריה, מסתבר שהמערער התחבר עמו לביצוע המעשה במסגרת כנופיה שאירגן גור אריה. יש לראות בחומרה ביצוע שוד בביתה של עקרת בית בגיל מבוגר תוך אלימות פיזית ממשית כלפיה, לאחר שהמבצעים ליקטו אינפורמציה והפתיעו את הנשדדת שהיתה לבדה בבית. יש מקום להחמיר עם העוברים עבירות אלה כאמצעי הרתעה בפני עבירות דומות. (בפני השופטים: בייסקי, שינבויים, אור. החלטה - השופט אור. עו"ד א. ריכטמן למערער, עו"ד ד. פלפל למשיבה. 16.9.83).
ע.פ. 641/82 - סמירה מזור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערערת היתה שותפה בקשר ליבוא כ- 740 גרם הרואין לישראל. היא יצאה לתורכיה ושם קיבלה את הסם מאזרח ישראלי, העבירה את הסם לאתונה שביוון וחזרה לישראל. על פי דרישת מפעיליה חזרה המערערת לאתונה והיא קיבלה את מזוודת הסם ממקום שמירתה ומסרה אותה לידי אחד בשם דנן שהביא אותה ארצה ונתפס. דנן נדון לארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי. עונש זה נגזר בעיקבות עיסקה שעשה הלה עם המשטרה, לפיה הודה במעשיו ושיתף פעולה לגלות את המפעילים באותה עיסקה. לגבי המערערת ציין ביהמ"ש המחוזי את העובדה שהמאסר שהוטל על דנן נחשב לעונש קל בהתחשב במהות העבירות ובכמות הגדולה של ההירואין והתובעת ביקשה להטיל על המערערת עונש שלא יהיה קל מזה שהוטל על דנן, בהדגישה את הנסיבות המקילות המתייחסות לאותו נאשם. ביהמ"ש המחוזי גזר למערערת ארבע וחצי שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. אין לקבל את הטענה כי מעורבותה של המערערת בעיסקה היתה פחותה מזו של דנן ומבחינת העונש הריהו מן הקלים בעבירות מאותו סוג ובכמות סם שמדובר בו.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד א. דורון למערערת, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 3.8.83).
ע.פ. 151/83 - יאמין דאלי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בקיום יחסי אישות עם אשתו בעל כרחה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה ועל חומרת העונש נתקבל).
המערער הורשע בקיום יחסי אישות עם אשתו על כרחה וביהמ"ש דן אותו לשנה אחת מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נתקבל. אין ממש בערעור על ההרשעה לאחר שביהמ"ש המחוזי האמין לדברי המתלוננת וסימוכין לכך מצא בהודעתו של המערער במשטרה על אף שעל פי הדין אין צורך בסיוע זה. אשר לעונש - המעשה שעשה קשה וחמור באופיו ועל בית המשפט להחלץ לעזרתה של האשה הנתונה לחסדיו של הבעל החי בתפיסת עולם מעוותת ומסוכנת שכל בעל הישר בעיניו יעשה. בני הזוג חיים באותה דירה בחדרים שונים מזה שנים ומתקרבים לגיל 60 ולהם ילדים ונכדים. הבעל שהוא גבר בריא וחסון בגופו הופיע בבית המשפט שבור מבחינה נפשית לרגל הבושה שנגרמה לו עם מאסרו. עם כל החומרה שבמעשה הברוטלי שעשה אין להתעלם מכך שהורגל לחיות בעולמו המעוות משך שנים רבות וזו הפעם הראשונה שאשתו התלוננה על התנהגותו ביחסיו האישיים עמה. תקופת המאסר שהמערער היה נתון בה עד עתה השאירה את רישומה עליו, הוא הביע חרטה על מעשהו ונראה שחרטתו היא אומנם כנה. בכל הנסיבות ניתן להקל בעונש ולקבוע כי המאסר בפועל יהיה שמונה חודשים וששה עשר חודשים יהיו מאסר על תנאי.
(בפני השופטים: אלון, י. כהן, גולדברג. החלטה - השופט אלון. עו"ד בן חיים למערער, עו"ד לירן למשיבה. 1.8.83).
ע.פ. 649/82 - שלמה אדרי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים וחומרת העונש (הערעור נדחה).
בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירת סמים ודן אותו לשלוש שנים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה. המערער פגש בעכו באחד מוסה והציע למכור לו מורפיום, השניים נסעו במונית לביתו של המערער ושם מסר המערער למוסה עשרה גרם מורפיום. ההרשעה
התבססה על עדותו של מוסה ובית המשפט מצא חיזוק לדברי העד בראיות נוספות ובכללן עדותו של נהג המונית שהסיע את השניים. הסניגור טען כי אין לתת אמון בדברי העדים ואולם בשאלת האמון אין בית המשפט שלערעור מתערב. באשר לסיוע הנדרש לדבריו של מוסה - בלי לנקוט עמדה בשאלה אם יש לראות במוסה 'עד מדינה' הרי די בעדותו של נהג המונית כדי להוות סיוע כנדרש. באשר למידת העונש - טען הסניגור כי על מוסה הוטלו שמונה חודשי מאסר בלבד ובמסגרת אחידות העונשים יש להקל בעונשו של המערער. אין לאמץ את עונשו של מוסה כאמת מידה. המערער היה היוזם והמוכר ומוסה היה רק קונה. עיקרו של דבר, לא ידוע מה היו שיקוליו של בית המשפט בענין מוסה, מה נסיבותיו האישיות והרשעותיו הקודמות. לעומת זאת רשימת ההרשעות הקודמות של המערער ארוכה מאוד וכעת שעבר את העבירה הנדונה היה תלוי ועומד נגדו מאסר עקב רשיון שניתן על ידי ועדת הערעורים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין גב' נתניהו. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד נ. רם למערער, עו"ד ע. פוגלמן למשיבה. 15.8.83).
ע.פ. 182/83 - יהושוע וחרמונה הגנזר נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - ערעורו של יהושע נדחה ושל חרמונה נתקבל ועונשה הוקל במקצת).
המערערים הם בעל ואשה והואשמו יחד עם נאשם נוסף בעבירות שונות הקשורות בסמים. הם הורשעו לאחר שנעשתה אתם עיסקת טעון. מדובר ביבוא כמות של שבעים וחמשה גרם הרואין על ידי כל הנאשמים וכמות נוספת של 12 גרם הרואין ו- 42 גרם חשיש שרק המערערת הורשעה בה. כמו כן הורשעה המערערת בגניבה על ידי מציאה של דרכון כרטיסי יורושיק ופנקס המחאות. בית המשפט גזר על המערער שש שנים מאסר בפועל וכן הפעיל במצטבר שני עונשי מאסר על תנאי כך שעליו לרצות שבע שנים מאסר בפועל. האשה נדונה לשנתיים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. ערעורו של המערער נדחה ואילו עונשה של המערערת הוקל במקצת.
עיקר טיעונו של המערער מכוון נגד ההפליה בינו לבין הנאשם השני שנדון לשלוש שנים מאסר בפועל בלבד ושנה מאסר על תנאי. לדעתו נפגעה מדיניות אחידות הענישה. אין הדבר כך. מדיניות אחידות הענישה נכונה כאשר הנסיבות הכלליות דומות ואילו במקרה שלפנינו המערער היה היוזם, הקושר והפעיל בעיסקת הסמים ותפקידו של הנאשם השני היה משני בלבד. כמו כן למערער 12 עבירות קודמות וביניהן עבירות סמים ולנאשם השני רק הרשעה קודמת אחת של אחזקת אקדח. אשר לעונש שהוטל על המערערת - מדובר באשה שהיא אם לשני ילדים קטנים הנמצאים עתה בטיפול הסבתא. זו הרשעתה הראשונה של המערערת והיא נגררה לעבירה על ידי בעלה. הוגש תסקיר חיובי של שרות המבחן והיא הסכימה לעמוד בפיקוח שירות המבחן לאחר שתשוחרר. בכל הנתונים ניתן. להקל במידת מה ולהעמיד את המאסר בפועל על 21 חודשים.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גב' נתניהו. עו"ד מ. רובינשטיין למערערים, עו"ד ש. ניר למשיבה. 3.8.83).
ע.א. 686/80 - גיורא קינן ואחרים נגד מנהל מס עזבון
*שומת מס עזבון (ערעור וערעור נגדי - הערעור נדחה והערעור הנגדי נתקבל).
המשיב קבע את שומת העזבון של מורישם של המערערים וכלל בעזבון חסכון בקופת "עוצמה" בסכום של כ-620 אלף ל"י. הסכום הצטבר משני מרכיבים. האחד כ-25 אלף ל"י
כספי תגמולים שקבל המנוח ממוסד לחסכון ועזרה הדדית של עובדי חברת החשמל (להלן - כספי התגמולים) וסכום של כ-50 אלף ל"י כספי הון פנסיה שנתקבלו על ידי המנוח מחברת החשמל (להלן - כספי פנסיה). שני הסכומים הופקדו על ידי המנוח ב- 1972 בקופת תגמולים "עוצמה" ושוויים ביום הפטירה הגיע לכדי 620 אלף ל"י בקירוב. סכום זה יכול היה המנוח בימי חייו למשוך כל אימת שרצה תוך חיוב בתשלום מס הכנסה. לאחר פטירתו התעוררה שאלה אם הסכום הנ"ל חייב במס עזבון, לאור סעיף 3 לחוק מס עזבון הקובע כי לא יחשב כנכס עזבון סכום המשתלם בפטירתו של הנפטר על פי פוליסה לביטוח, או על פי חברות בקופת פנסיה, או תגמולים אם דמי הפרמיה או התמורה שולמו מנכסי הנפטר, וזאת כאשר הסכום משתלם לבן זוגו, לילדיו וכו' של המנוח. המשיב הכניס לשומת העזבון את כל הסכום של עוצמה והמערערים הגישו השגה. המשיב קיבל את ההשגה לענין הסכום המתייחס לכספי התגמולים אך דחה את ההשגה לגבי כספי הפנסיה. על החלטה זו ערערו המערערים לבית המשפט המחוזי. גם המשיב ערער בציינו כי טעה כשקיבל את ההשגה וביקש שבית המשפט יחשב בעזבון גם את הסכום שהצטבר מכספי התגמולים. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המערערים הן משום שלדעתו עליהם היה להוכיח כי התמורה ששולמה לקופת הפנסיה והתגמולים לא עלתה על סכום המתקבל על הדעת בנסיבות המקרה והם לא הוכיחו זאת והן באשר ההפקדה שעשה המנוח בחשבון עוצמה אינה מהווה "סכום המשתלם בפטירתו של הנפטר..." שכן הנפטר יכול היה למשוך את הכספים בחייו. אשר לערעור המשיב קבע בית המשפט כי ענין זה אינו קשור בערעור ועל כן אין הוא מתייחס אליו. הערעור של המערערים נדחה ושל המשיב נתקבל.
לענין ערעור המערערים - צדק בית המשפט המחוזי בנימוקו השני כי הפקדה בחשבון עוצמה אינה סכום המשתלם בפטירתו של הנפטר אלא סכום שהמנוח רשאי היה בחייו למשוך אותו. טעם זה בלבד דיו לדחות את הערעור מבלי צורך להכנס לברור הנמוק הראשון של השופט, אם לא הוכח שהתמורה ששולמה לא עלתה על סכום המתקבל על הדעת, ואם אכן חובת ההוכחה על המערערים.
טוען ב"כ המערערים כי הנמוק שנתן המשיב לדחיית ההשגה היה שהתמורה לא היתה בסכום מתקבל על הדעת, ברם, בכך אין סיבה שלא להשתית את החלטת בית המשפט על הנמוק הנכון שסעיף 3 כלל אינו חל כאן. על בית המשפט לפסוק לגופו של ענין, לשום את העזבון ולפסוק מהו המס המגיע מבלי להתייחס לנמוקים ולשומה שנעשו על ידי המנהל.
אשר לערעור הנגדי - מבחינה מהותית אין סעיף 3 חל על כספי התגמולים שהושקעו בהשקעה נזילה מאותם טעמים שאינו חל על כספי הפנסיה. ברם, מהבחינה הדיונית טוען ב"כ המערערים שאין זה מסמכותו של בית המשפט לדון בשאלה זו בערעור על צו המנהל. לטענתו אין בחוק מס עזבון הוראה דומה לזו שבחוק מס הכנסה המסמיכה את בית המשפט היושב לערעור להגדיל את השומה. ואמנם, אין הוראה כזו בחוק מס עזבון, אך קיימת הוראה בתקנות שלפיה "עם גמר הבירור ישום בית המשפט את העזבון ויפסוק בענין המס שהמערער חייב בו". הוראת תקנה זו דיה כדי לכלול את הסמכות להגדיל את השומה והיא תואמת את ההלכה הכללית שבענייני מסים על ידי הגשת הערעור נפתח פתח לעיון נוסף בשומה ומוטלת חובה על בית המשפט לא רק כלפי הנישום המערער אלא גם כלפי הצבור כולו שענין לו בכך שהשומה תהיה שומת אמת. . .
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. נביא למערערים, עו"ד ד. שפי למשיב. 15.8.83).
ע.פ. 133/82 - אברהם שבתאי נגד מדינת ישראל
*תקיפת פקיד בפרזות (הערעור נדחה).
המערער ואשתו באו למשרדי חברת פרזות בקשר לדירהשהועמדה לרשותם ע"י החברה. השניים הופנו אל המתלונן והמערער צעק על המתלונן וזה האחרון סרב לדבר אל המערער בשל צעקותיו. המתלונן נכנס לחדרו וסגר את הדלת אחריו. המערער דפק בחוזקה על הדלת ומשפתח המתלונן את הדלת נאחזו המתלונן והמערער זה בזה. תוך כדי מאבק שלח המערער את ידו לצווארו של המתלונן ולמתלונן נגרמה רגישות והגבלה בתנועות הצוואר. המערער הועמד לדין בגין תקיפת עובד ציבור והורשע. ביהמ"ש קבע כי שליחת יד לעבר צווארו של המתלונן אינו מעשה של התגוננות סבירה. הערעור מתייחס לטענה אחת בלבד של הגנה עצמית. הערעור נדחה. תנאי לקיומה של הגנה עצמית הוא כי המתלונן נהג כפי שנהג כדי למנוע תוצאות שלא ניתן למונעם בדרך אחרת. תנאי זה מבטא את נחיצות המעשה שנעשה במסגרת ההגנה העצמית ואת בלעדיותו. על כן עומדת הטענה למי שמתגונן בלית ברירה ולא למי שלוחם בעילת התגוננות. בענייננו לפת המערער את המתלונן ופגע בצוארו לא כמי שמתגונן בלית ברירה אלא כמי שלוחם ומתקיף. ודאי שאם המערער היה מפסיק במעשיו היה המתלונן מרפה ממנו.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ברק, ד. לוין החלטה - השופט ברק. עו"ד ש. הכהן למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 7.7.83).
ב.ש. 1006/82 - צבי סנגל נגד מדינת ישראל
*הבהרת פס"ד
(בקשה להבהרת פס"ד - פירושו של המבקש נתקבל).
ביום 25.3.79 חייב ביהמ"ש המחוזי את המדינה לשלם למבקש כ-39,000 ל"י בתוספת רבית חוקית מירבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. סכום זה שולם ביום 4.6.79. יחד עם הרבית כאמור. המבקש ערער לביהמ"ש העליון וביום 26.1.82 נפסק כי יש לשנות את פסה"ד וכי לסכום הקרן יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בשעור של %3 מיום 31.12.74 ועד לתשלום בפועל. המשיבה שילמה למבקש ביום 15.3.82 הפרשי הצמדה רק עבור התקופה שמיום 31.11.74 ועד יום 4.6.79. היום שבו סילקה את מה שהגיע ממנה עפ"י פסה"ד של הערכאה הראשונה. המבקש מצדו טוען כי מגיעים לו הפרשי הצמדה עד מועד התשלום הסופי בפועל. טענתו נתקבלה.
לטענת ב"כ המדינה חוק פסיקת רבית אוסר תשלום הפרשי הצמדה על הפרשי הצמדה ואם ישולמו הפרשי הצמדה עד התשלום הסופי יהיה בכך משום תשלום הפרשי הצמדה על הפרשי הצמדה. טענה זו אין לקבל. משנפסק סכום של קרן ורבית לוקחים כל תשלום תחילה על חשבון הרבית ואת היתרה על חשבון הקרן. הפרשי הצמדה הוגדרו בחוק פסיקת רבית כתוספת לסכום שנפסק כך שהפרשי הצמדה הם קרן ולא רבית. לאור זאת יש לחשב את הסכום המגיע למבקש כדלקמן: על סכום הקרן יש להוסיף הפרשי הצמדה מיום 31.12.74 ועד יום החישוב בעת התשלום הסופי. מהסכום המתקבל יש לנכות את התשלום ששילמה המדינה על חשבון הקרן ביום 4.6.79. כשהוא צמוד מיום 4.6.79. ועד ליום התשלום בפועל, וכך גם לגבי הסכום ששולם ביום 15.3.72. אין לנו כאן ענין בתשלום הצמדה על הצמדה אלא בהצמדת הקרן החל בתאריך ההתחלתי הקובע ועד למועד הסילוק הסופי ובסדר הנכון של זקיפת התשלומים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בייסקי, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד יונגר למבקש, עו"ד גב' מ. רובינשטיין למשיבה. 4.7.83).