ע.א. 15/83 - יהודית בירם ואח' נגד מזל פונס ואח'
*פירוש חוזה מכר מקרקעין * הפרת החוזה וביטולו. (ערעור על פסה"ד ביהמ"ש המחוזי בת"א - הערעור נתקבל).
ביום 24.11.81 נחתם הסכם שלפיו מכרו המערערים דירה למשיבים במחיר של 550,000 שקל. בסעיף 5 לחוזה נקבעו תנאי התשלום ועל פיו שילמו הקונים במעמד חתימת ההסכם 180,000 שקל ואת היתרה התחייבו לשלם כדלהלן: סעיף 5ג- 150,000 שקל לא יאוחר מיום 25.11.81, סעיף 5ד- 150,000 שקל לא יאוחר מיום 30.11.81, סעיף 5ה- 50,000 שקל לא יאוחר מיום 3.4.82, ו- 20,000 שקל לא יאוחר מיום 30.6.82 כנגד קבלת החזקת בדירה. בסוף סעיף 5 נאמר כי "מועדי התשלום וסכומם הינם מעיקרי ההסכם והפרתם על ידי הקונה תהווה הפרת יסודית של ההסכם, אולם איחור של עד שבעה ימים לא יהווה הפרה יסודית". בסעיף 8 להסכם התחייבו המוכרים לסלק את המשכנתא שעל הדירה לא יאוחר מיום 20.11.81 והוצהר כי "ידוע לצדדים כי סילוק המשכנתא כאמור לעיל מהווה תנאי מוקדם להעברת הזכויות...ולקבלת הסך של 150,000 שקל כמצויין בסעיף 5ג דלעיל". הסעיפים האחרים בהסכם כוללים הוראות בדבר העברת הזכויות בדירה עם קבלת מלוא התמורה, והתחייבות המוכרים להמציא את כל האישורים הנדרשים להעברת הרישום כתנאי מוקדם לקבלת התשלום האחרון. סעיף 16 קובע כי הסעיפים "2, 5, 6, 12, 13 הינם תנאים עיקריים לפי הסכם זה והפרתם תהווה הפרה יסודית של ההסכם, אשר תקנה לצד הנפגע את הזכות" (כאן כתוב היה במקור "לבטל את ההסכם ו/או" ופסקה זו נמחקה) לתבוע את מלוא הנזקים הישירים והעקיפים... אולם איחור של עד שבעה ימים בביצוע התשלומים... לא יחשבו כהפרת ההסכם. בסעיף 17 להסכם נאמר כי הפרה או אי קיום הוראה מהותית מהוראות ההסכם יקנה לצד המקיים את הזכות "לדרוש צו ביצוע בעין של ההסכם ואכיפתו וזאת בנוסף...ומבלי לפגוע בזכותו לתבוע כל סעד אחר... לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)". המוכרים (המערערים) לא פדו את המשכנתא ולא המציאו את האישור הנדרש בענין מס שבח והקונים איחרו בביצוע תשלומיהם. את התשלום לפי סעיף 5ג שילמו באיחור של חודשיים, את התשלום לפי סעיף 5ד שילמו באיחור של 3 חודשים והתשלום לפי סעיף 5ה שילמו באיחור של 3 שבועות אבל המוכרים כבר סרבו לקבל את התשלום, והסכום הופקד בידי עורך הדין. על שני האיחורים הראשונים עברו המערערים בשתיקה, אך משחלף המועד של התשלום השלישי שנועד להיות ב- 3.4.82, הודיעו המוכרים לקונים בתאריך 13.4.82 על ביטול החוזה בשל הפרתו. רק אחרי קבלת הודעה זו הופקד הסכום בידי עורך הדין. המשיבים פנו לביהמ"ש בהמרצת פתיחה וביקשו להצהיר כי הודעת הביטול מחוסרת תוקף ולהורות על אכיפת ההסכם. הם הסתמכו על שני נימוקים עיקריים: לא היתה הפרה של החוזה מצדם שכן פדיון המשכנתא מהווה על פי ההסכם תנאי מוקדם לביצוע התשלומים והפדיון לא נעשה עדיין; לחילופיה גם אם האיחור מהווה הפרה יסודית הרי שסעיף 16 לחוזה קובע כי במקרה כזה זכאי הצד הנפגע לפיצויים ולא לבטל את החוזה. מאידך, טענו המערערים בי פדיון המשכנתא היווה תנאי מוקדם רק לביצוע התשלום לפי סעיף 5ג ולהעברת הזכויות בדירה ואילו האיחור בתשלומים הבאים מהווה הפרה של החוזה. באשר לזכות הביטול, טענו, שיש להם זכות זו מכח סעיף 17 לחוזה המחיל על החוזה את כל הסעדים עפ"י חוק החוזים ואחד הסעדים הוא ביטול החוזה. ביהמ"ש המחוזי פסק כי פדיון המשכנתא מהווה תנאי מוקדם לביצוע התשלום הראשון בלבד ועל כן הפיגור בתשלומים הבאים מהווה הפרת החוזה. מאידך סבר כי חל על הענין סעיף 16 לחוזה, הקובע תשלום פיצוי בתור הסנקציה במקרה של פיגור בתשלום, ומאחר והצדדים מחקו את אופצית הביטול שהיתה קיימת בסעיף זה בנוסחו המקורי, הביעו בכך את רצונם לשלול מעצמם תרופה זו. לפיכך קבע בית המשפט שלביטול החוזה אין תוקף, אך לא הורה על אכיפת החוזה באשר לא היו בידו ראיות להכריע בענין זה. המוכרים ערערו על ההחלטה שביטול החוזה אינו תקף והמשיבים ערערו על דחיית בקשתם להורות על אכיפת החוזה.
א. המשיבים העלו טיעונים נגד הקביעה כי פדיון המשכנתא מהווה תנאי מוקדם
רק לביצוע התשלום הראשון לפי סעיף 5ג והמוכרים (המערערים) טענו טענה מקדמיות כי על ביהמ"ש להתעלם מטיעונים אלה, שכן בשאלה זו לא הוגש ערעור ע"י המשיבים ועל כן זהו ממצא סופי. טענה זו אין לה על מה שתסמוך. המשיבים אשר זכו בדין בתביעתם העיקרית, לפיה נפסלה תוקפה של הודעת ביטול החוזה, לא יכלו לערער על כך שביהמ"ש פסק לטובתם רק על סמך נימוק אחד שעליו התבססו. המשיבים רשאים היו לערער רק לענין הסעד שלא ניתן להם, הבקשה לאכיפת החוזה, ובענין זה הוגש ערעור שכנגד. הממצאים והקביעות המשפטיות של ביהמ"ש המחוזי בענין אי פדיון המשכנתא אינם מהווים משום כך מעשה בית דין ואין המשיבים מנועים מלחזור בערעור על טענתם בנדון בתור טענה חילופית לטענה שנתקבלה ע"י ביהמ"ש המחוזי.
ב. צדק ביהמ"ש המחוזי בדחותו את טענת המשיבים כי לא היו חייבים לשלם במועדם אף אחד מהתשלומים שפורטו בסעיף 5 לחוזה בשל מחדלם של המערערים באי פדיון המשכנתא. הסיבות המצדיקות דחיית קיומו של חיוב על פי חוזה מפורטות בסעיף ב4(א) לחוק החוזים (חלק כללי). סיבות אלה הן: אם נמנע הקיום במועדו מסיבה התלויה בנושה, אם על הצדדים לקיים חיוביהם בד בבד, כל עוד הנושה אינו מוכן לקיים את החיוב המוטל עליו; אם תנאי לקיום הוא שיקויים תחילה חיובו של הנושה. שתי הסיבות הראשונות אינן חלות. ישנה נפקות לסיבה השלישית בלבד ואולם נקבע בחוזה במפורש שהיא מתייחסת רק לתשלום הראשון בסך 150,000 שקל, אשר תנאי לקיומו הוא באמת קיום תחילה של חיוב המערערים, היינו פדיון המשכנתא. לא נקבע תנאי מקביל ביחס לתשלומים הנוספים ומשאיחרו המשיבים בתשלום השני, דבר שאמנם נסלח להם, ולאחר מכן בתשלום השלישי, מעשה שגרם להודעת הביטול, הפרו הם את החוזה, ואין הם יכולים להיבנות ביחס להפרה זו ממחדלם של המערערים בענין המשכנתא.
ג. מתעוררת על כן השאלה אם צדק ביהמ"ש כי המערערים לא יכלו לנקוט בסנקציה של ביטול החוזה והתשובה לכך היא שלילית. אין לייחס למחיקת המלים "לבטל את ההסכם ו/או" בסעיף 16 משמעות מרחיקת לכת כפי שעשה ביהמ"ש המחוזי. סעיף 25(א) לחוק החוזים הדן בפירוש חוזים קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שמשתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנה - מתוך הנסיבות". אין לומר כי אומד דעתם של הצדדים המשתמעת ממלים שנמחקו מתוך הנוסח המקורי של החוזה, כמוה כאומד דעתם המשתמעת מתוך החוזה. מאידך, נכללות המלים המחוקות בחוזה במונח "נסיבות" כמובנו בסיפא של סעיף 25(א) הנ"ל, כך שבכל מקרה ניתן ללמוד מהן על אומד דעתם של הצדדים. אולם יש להזדקק לעזרת "המלים המחוקות" רק כאשר החוזה בנוסחו הסופי אינו ברור די צורכו בשאלה השנויה במחלוקת ואינו מאפשר פירוש חד משמעי. זאת ועוד, ערכה הראייתי של המחיקה מופחת עד מאוד ולעתים ירד עד לאפס כאשר לא ניתן להסיק ממנה מסקנה חד משמעית. כזה המצב בענייננו שבו אין להסיק מהמחיקה מסקנה חד משמעית שהצדדים ביקשו לשלול מעצמם את התרופה של ביטול החוזה במקרה של הפרת אחד הסעיפים המוזכרים שם. מסקנה כזו אינה מתבקשת שכן אפשר לתת למחיקה סיבות מסויימות אחרות שאותן לקחו הצדדים בחשבון. נוסף על כך, וחשוב מכל אלה, אחרי סעיף 16 בא סעיף 17 הקובע במפורש שמסורות לנפגעים מהפרת תנאי החוזה כל הזכויות עפ"י חוק החוזים - תרופות וזכויות אלה כוללות את הזכות לבטל את החוזה בשל הפרה יסודית. לאור קביעה מפורשת זו היו המלים האמורות שנמחקו בסעיף 16 מיותרות.
ד. המערערים ביקשו בביהמ"ש המחוזי להביא עדות כדי להסביר מדוע נוסחו הסעיפים 16 ו- 17 כפי שנוסחו כדי להסיר כל אי בהירות בנדון וביהמ"ש דחה את הבקשה מהטעם שהסעיף הוא ברור ואין צורך לשמוע לגביו ראיות, ברם אין לפרש סעיפים אלה כלל כאילו ויתרו הצדדים על הזכות המוענקת להם עפ"י החוק, אך מכל מקום בוודאי לא היה מקום לקביעה כי ההיפך עולה בבירור מנוסח החוזה.
ה. כיוון שיכלו הצדדים להודיע על ביטול החוזה הרי משהפרו המשיבים את החוזה ע"י האיחור של יותר מ-7 ימים בתשלום הסכום שחל ביום 3.4.82, רשאים היו המערערים לבטל את החוזה והודעת הביטול מיום 13.4.83 נשלחה כדין. לא דומה המקרה שלפנינו למקרה אחר שבו הועלתה שאלה אם איחור קל בתשלום מהווה הפרה יסודית ואם הקביעה שהוא מהווה הפרה יסודית הינה תנאי גורף ואם לאו, שכן בענייננו לא היתה מחלוקת ביחס לתוקפם של סעיפי החוזה שבהם נקבע כי כל איחור בתשלום מהווה הפרה יסודית, והצדדים חלקו רק לגבי התוצאה הנובעת מהפרה יסודית זו. עם זאת חשובה הקביעה בפסק הדין שאוזכר כי בתנאים של היום איחור כלשהוא במועד התשלום של חלק מהתמורה הוא משמעותי, וכי התניה לפיה יהווה איחור כזה הפרה יסודית של חוזה ועילה לביטולו הינה סבירה. אין גם לקבל את טענת המשיבים כי ביטול החוזה נעשה ע"י המערערים שלא בתום לב וכי על כן אין לו נפקות.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד קלמי שמילוביץ למערערים, עו"ד נ. אמיתי למשיבים. 23.10.83).
ב.ש. 764/83 - סלאמה זוהר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם בהחזקת סמים וכן אקדח ו- 68 כדורים ונעצר עד תום ההליכים. הערר נדחה. העורר הודה שהנשק והסם שייכים לו וסניגורו טוען כי העורר מכור לסמים והחזיק את החשיש לצריכה עצמית אם כי הכמות נחשבת, מבחינת החזקה הקבועה בחוק, ככמות מסחרית. באשר להחזקת נשק ציין הסניגור מספר תקדימים שבהם מצא ביהמ"ש העליון לנכון לשחרר נאשמים שהוחזקו במעצר על החזקת נשק. מאידך הסתמכה התובעת על החלטות אחרות של ביהמ"ש העליון המצדיקות החזקה במעצר של מי שמחזיק נשק שלא כדין. מבלי להתייחס לשאלה אם החזקת הנשק תורמת לשיקול בדבר מעצר עד תום ההליכים ואם לאו, די בכמות הסמים שהחזיק העורר כדי לעצרו עד תום ההליכים. אין הצדקה לחרוג מן ההנחיות של ביהמ"ש העליון כי יש לעצור נאשמים בעבירות סמים עד תום ההליכים כאשר יש ראיות לכאורה. הסניגור לא העלה כל שיקול המצדיק חריגה ממדיניות זו. מדובר בכמות מסחרית של חשיש ואם כי הסניגור טוען שההחזקה היתה לשם צריכה עצמית הרי אין אפשרות בשלב זה של ההליכים לקבוע עובדות בשאלה זו.
(בפני: השופט י. כהן. עו"ד קדרי למבקש, עו"ד ליבנה למשיבה. 4.8.83).
ע.פ. 121/83 - עלי הייב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות וגניבה ממעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות למוסך מעבידו וגניבה מתוכו ונדון לשנה מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. למעשה העונש אינו חמור ולא היה מקום להתערב בו, אלמלא נתברר, עקב ראייה נוספת שהוגשה, כי המערער לא זו בלבד שהחזיר למעבידיו את רוב הרכוש הגנוב אלא גם פיצה אותם לפני גזר הדין על מלוא נזקם. כמו כן המעביד מוכן לקבלו בחזרה לעבודה. מפסק הדין עולה שלו עמדו עובדות אלה לפני ביהמ"ש היה מקל במידת מה. לפיכך נתקבל הערעור והמאסר בפועל הועמד על שמונה חדשים.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. עו"ד ג. לשם למערער, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 27.7.83).
ע.פ. 28/83 - מאיר אוחיון נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (התפרצות, חבלה, מעשה מגונה) (ערעור וערעור נגדי על מידת העונש - הערעור הנגדי נתקבל).
המערער הורשע בהתפרצות וגניבה ולאחר שהודה באשמה ביקש לצרף תיקים שעומדים ותלויים נגדו. אלה נלקחו בחשבון וכללו עבירה של מעשה מגונה בכפיה וכן חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות ועבירות נוספות. בגין כל אלה נדון המערער ל- 18 חדשים מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי לשנה אחת חופף למאסר החדש. הערעור על קולת העונש נתקבל ונקבע כי המאסר על תנאי שהופעל יהיה מצטבר. למערער הרשעות קודמות מגיל 11, היינו מזה תקופה של שמונה שנים, וחלק משנות ילדותו ונערותו הוא בילה במוסדות בטיפול לילדים עבריינים. הוא היה גם בפיקוח קצין מבחן לנוער ושרות המבחן לא המליץ כל המלצה בעניינו בתיקים הנדונים. בכל הנסיבות יש להחמיר בדינו של המערער ואולם מכיוון שביהמ"ש העליון אינו ממצה את הדין עם הנאשם לא יחמיר בעונש מעבר לזה שהוטל בעבירות הנדונות, אך מאידך יש להפעיל את המאסר על תנאי כשהוא מצטבר ולא חופף.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, י. כהן, אבנור. עו"ד ברעלי למערער, עו"ד גב' דניאלה גורני למשיבה. 12.7.83).
ע.פ. 188+191/83+153 - פלדמן, גולדשטיין וברוורמן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - ערעורו של ברוורמן נתקבל).
שבעה נאשמים הורשעו בקשר להונות את המדינה וקבלת כספים במרמה. הנאשם הראשון היה עובד במחלקת מס ערך מוסף בנתניה והוא קשר קשר עם הנאשמים האחרים להונות את המדינה וע"י רישום של שותפויות פיקטיביות והגשת דיווחים כוזבים למע"מ על מס תשומות לקבל החזר כספים. ביהמ"ש הטיל עונשים שונים על הנאשמים והמערערים העלו טענות של אי אחידות העונשים. ביחס למערערים פלדמן וגולדשטיין אין לקבל את הטענה. שונה הדבר ביחס לברוורמן. הלה נדון לעונש מאסר של שלוש שנים בפועל ושנה אחת על תנאי ולתשלום קנס של 50,000 שקל בעוד נאשם אחר בשם שניידר נדון לשתי שנות מאסר ושנה וחצי מאסר על תנאי. ביהמ"ש הסביר את ההבדל בכך ששניידר החזיר את הכספים שזכה בהם כהוצאה מהעבירה ומכר לשם כך מכונית ואילו ברוורמן לא החזיר שום כספים לאחר שקיבל כ-200,000 שקל. הנימוק ששניידר החזיר את הכספים מצדיק את הטלת הקנס על ברוורמן, אך כיון שהמעשים זהים יש להסתפק בכך שגם על ברוורמן יוטל עונש מאסר בפועל של שתי שנים בלבד.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, י. כהן, אבנור. עו"ד ש. רוזנבוים למערערים, עו"ד גב' ד. גרונילמשיבה. 12.7.83).
ע.פ. 482/82 - עמוס יעקב נגד מדינת ישראל
*עדות שותף לדבר עבירה וסיוע (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהתפרצות לחנות מכולת יחד עם עד התביעה אלי קליבנסקי, ונדון למאסר שלושה חדשים בפועל, שנתיים על תנאי ותשלום קנס של 6,000 שקל. הערעור על ההרשעה ועל מידת העונש נדחה. העדות היחידה מטעם התביעה היתה של קליבנסקי שהורשע בנפרד לפני מתן עדותו. הוא העיד כי בשעה שלוש לפנות בוקר יצאו לחנות המכלת ופרצו אותה ולאחר מכן חזרו לדירת המערער שם ישנו את יתרת הלילה. ביהמ"ש דחה כבלתי מהימנה את גירסת המערער כי אותו לילה בילה בחברת אשה נשואה שאת זהותה סרב לגלות. כיון שקליבנסקי היה שותף לעבירה היתה עדותו טעונה סיוע וסיוע זה מצא השופט בדברים שאמר המערער לאנשי המשטרה שבליל ההתפרצות היה אצל האשה בתל אביב משעה 9 בערב ועד למחרת בבוקר בעוד שהיתה עדות שביהמ"ש האמין לה כי המערער היה בביתו משעה 9 בערב ועד 11 בלילה. לפיכך קבע ביהמ"ש כי הוכח שהנאשם שיקר כשאמר כי היה במקום אחר ושקר זה יש בו כדי להוות סיוע.
הסניגור תוקף את "מחדלו" של השופט שלא שאל ביוזמתו את עדי התביעה שאלות שמן הראוי היה כי ישאלו כדי להוציא את האמת לאור. בטענה זו אין ממש. אמנם יש והתערבותו של השופט חיונית ונדרשת כדי להעמיד דברים על מכונם ואולם לא קנויה לנאשם כל זכות כי ביהמ"ש ימלא חסרונו של סניגור בכל מקרה. משבחר נאשם שלא להזדקק לסניגור אין הוא יכול להשמע בטענה שביהמ"ש לא היה לו לפה.
אשר לסיוע שמצא ביהמ"ש בכך שהנאשם שיקר ביחס לשעות 11-9 בערב - לפי עדותו של קליבנסקי ההתפרצות אירעה בשעה שלוש לפנות בוקר ומכאן שאף אם שיקר המערער לחוקריו יש מקום לטענה כי אין בשקר זה כדי לשמש ראיה הנוגעת מהותית למעשה העבירה. ברם, אין צורך להכריע בשאלה זו משהוכח כי המערער שיקר גם בענין מהותי כאשר אמר כי בליל ההתפרצות לא היה כל הלילה בבית, והעובדה שהיה אותו לילה בביתו מוכחת מעדויות שבאו בפני ביהמ"ש. אשר לטענה כי ביהמ"ש לא הזהיר את עצמו כשסמך על עדותו היחידה של קליבנסקי - אכן אזהרה מפורשת כזו לא מצויה בהכרעת הדין, אולם מקריאת פסה"ד לא יכול להיות ספק כי לנגד עיני ביהמ"ש עמדה העובדה שעדותו של קליבנסקי היא עדות יחידה. אשר לעונש - אין הוא חמור בהתחשב בעברו הפלילי של המערער.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד משה פרקש למערער, עו"ד גב' תמר הקר למשיבה. 7.7.83).
ע.פ. 284/83 - מדינת ישראל נגד חיים בן שאול מזרחי
*קולת העונש (סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב הורשע בשורה של עבירות סחר בסמים ונדון לשלוש שנות מאסר שמתוכן שמונה חדשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי וכן נדון לתשלום קנס של 30,000 שקל. הערעור על קולת העונש נתקבל. למשיב עבר פלילי עשיר אם כי לא בתחום הסמים וכאן מדובר בשבע עבירות של סחר בסמים בתקופה של כמה חודשים, בהן מכר כ-67 גרם חשיש. התקופה הארוכה שמדובר בה מצביעה על כך שלא מדובר על כשלון חד פעמי. אין יחס סביר בין אופיין של העבירות שבהן הורשע המשיב לבין העונש שהוטל עליו וגזר הדין סוטה מן המתחייב עד כדי כך שיש להתערב במידת העונש. אי לכך, ובהתחשב בעובדה שביהמ"ש שלערעור אינו ממצה את הדין עם הנאשם, יהיה המאסר בפועל 18 חדשים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - מ"מ הנשיא שמגר. עו"ד גב' ר. סוכר למערערת, עו"ד בירגר למשיב. 7.7.83).
ע.פ. 322/83 - מורדוך מורדוך נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נתקבל).
המערער הואשם בפני בימ"ש השלום בביצוע עבודות בנין הטעונות היתר ללא קבלת היתר. בסיבוב הראשון של המשפט אמר המערער כי בנה את המבנה בסוף שנת 1975 ולא כפי שנאמר בכתב האישום בשנת 1980 וכתב האישום תוקן בהתאם. על סמך דברי המערער הורשע ודינו נגזר. הוגש ערעור לביהמ"ש המחוזי וטענת המערער היתה כי חלק מהבנין נבנה על ידו בשנת 1973 ואם כך הדבר חלה התיישנות. תגובת נציגת המדינה היתה כי במסמך הנמצא בתיק התביעה אכן נאמר מפי מפקח שביקר במקום כי הבניה נעשתה בשנת 1973. לפיכך הוחזר התיק לבימ"ש השלום. בתחילת הדיון בפני אותו שופט הוא אמר כי נעשה נסיון לזרות חול בעיני ביהמ"ש המחוזי וכי לא יתכן שעו"ד יטען ששופט רשם בפרוטוקול דברים שנאשם לא אמר כביכול. בגין דברים אלה ביקש המערער כי השופט יפסול את עצמו והוא דחה את בקשתו. הערעור על כך נתקבל. אין כל הצדקה לדברי השופט בדבר זרית חול בעיני ביהמ"ש ולהערתו שבה הוא מביע תמיהה על מה שפסק ביהמ"ש המחוזי ועל דברי עוה"ד באשר לרשום בפרוטוקול. בפרוטוקול של ביהמ"ש המחוזי אין כל דבר על כך שהסניגור העלה טענה כי שופט השלום רשם בפרוטוקול דברים שהנאשם לא אמר. העובדות מראות כי השופט ראה במה שהתרחש בביהמ"ש המחוזי פגיעה לא מוצדקת, אך למעשה לא היתה פגיעה בשופט ונראה שגילה רגישות יתר לעצם העובדה שהכרעת הדין בוטלה והענין הוחזר לדיון מחדש. לאור השתלשלות זו יש יסוד להרגשת המערער כי השופט לא יוכל לדון בענין ללא השפעה מודעת או בלתי מודעת לרעת המערער ולכן יש להעביר את התיק לשופט אחר.
(בפני: הנשיא י.כהן. עו"ד ס. ותד למערער, עו"ד גב' הקר למשיבה. 6.9.83).
בג"צ 570/82 - נעמה - פרסום בשילוט בע"מ נגד ראש עירית ת"א ואח'
*רשיון להצבת שלטי פרסומת (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
המשיבות 3 ו-4 (תעשיית שלטים עבודי וגור בע"מ - להלן המשיבות) הקימו עשרות שלטי פרסומת ברחובות תל אביב על קרקע עירונית. המשיבות עוסקות בפרסומת מסחרית ובהתאם להסדר עם העיריה מוקדש צד אחד של השלטים לפרסומת מסחרית והצד השני לפרסומת שרותי העיריה. המשיבות יזמו את המגעים עם העיריה בדבר הקמת השלטים וקיבלו רשות להקימם ללא שיערך מכרז בקשר לכך. לא נערך חוזה עם המשיבות אלא ניתנו להן היתרים עפ"י חוק עזר ת"א יפו (מודעות). העותרת שאף היא עוסקת בפרסומת מסחרית מלינה על כך שהעיריה לא נתנה לה אפשרות שווה לזו שנתנה למשיבות להציג שלטי חוצות מאותו סוג שהקימו המשיבות, ולחלופין היא טוענת שעל העיריה לערוך מכרז בקשר להצגת השלטים. העתירה נתקבלה.
מבלי להכנס לשאלה אם הענין טעון מכרז או לא, הרי גם אם אינו טעון מכרז ומספיק מתן היתר לפי חוק עזר, אין להפלות את העותרת לעומת המשיבות. אין לבוא בטרוניה עם העיריה שהיא מצמצמת ומגבילה את מספר שלטי החוצות ומספר ההיתרים שהיא מוציאה, אך אין היא רשאית לתת את כל ההיתרים בידי מפרסם זה או אחר ולמונעם מכל אדם אחר המבקש אף הוא היתר. הלכה פסוקה היא שאין הרשות מוסמכת להעניק זכות בלעדית כזו אם לא הורשתה לעשות כן בחוק ועליה הראיה כי החוק נתן בידה את הכח להעניק לאדם מונופולין. בענייננו אין הוראות היכולות להתפרש כמתן סמכות לעיריה להקנות מונופולין בעסק הפרסומת על שלטי חוצות.
(בפני השופטים: בייסקי, גב' נתניהו, שיינבוים. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד שמואל הרציג לעותרת, עו"ד גב' ניצה קונשטיק לעיריה, עוה"ד רפאל פאוסט ועדיאל חשין למשיבות. 25.8.83).
ב.ש. 827/83 - שמעון סבג נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר מואשם יחד עם אחר בסחר בהרואין ונעצר עד תום ההליכים. ביהמ"ש סרב לבטל את ההחלטה, לבקשת העורר, כשהתחיל המשפט והערר נדחה. מדובר בהחזקת כ-9 גרם הרואין וסחר בו ואם כי במהלך המשפט נחלש מערך הראיות של התביעה, אין לומר שבנין הראיות התמוטט במידה שתצדיק התערבות בשיקול דעת ביהמ"ש שהחליט שלא לשחרר את המבקש. העדה הראשית של התביעה חזרה בה מגירסתה הקודמת ומכחישה עתה קיום קשר כלשהו בין העורר ובין ביצוע העבירה הנדונה ואולם עדיין קיימות הודעותיה של העדה במשטרה ואלו הוגשו לביהמ"ש והתביעה בוודאי תבקש להשתמש בהם עפ"י סעיף 10א לפקודת הראיות. קיימות גם ראיות נוספות לענין זה ולפיכך אין לשחרר את המבקש.
(בפני: השופט בך. עו"ד שרעבי למבקש, עו"ד לירן למשיבה. 28.8.83).
ב.ש. 839/83 - שמעון בן שושן נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצות וגניבה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר הואשם בהתפרצות לקיוסק וגניבת סיגריות וכסף מזומן בסך 7,000 שקל וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נתקבל. לעורר הרשעה קודמת אחת בשל פריצה שעליה נדון ל- 3 חדשי מאסר על תנאי, עונש שהוא בר הפעלה אם יורשע עתה. כן הורשע פעמיים בפני בית דין צבאי על מעשי אלימות ובעטיין נדון לתקופות מאסר קצרות. האישום דנא מבוסס על ראיות נסיבתיות ובעיקר על מציאת הסיגריות בחזקתו ועל הסכמתו של העורר להחזיר לבעל הקיוסק 7,000 שקל. יש לעורר הסבר לשתי העובדות הנ"ל שיצטרך לעמוד במבחן בעת שמיעת המשפט לגופו, אך גם אם יוצאים מהנחה כי יש בידי התביעה ראיות לכאורה נגד העורר הרי בנסיבות הענין מן הדין להעתר לבקשתו להשתחרר בערבות. ביהמ"ש העליון הביע לא פעם את הדעה כי יש לעשות מאמץ מירבי כדי להלחם במגיפה של עבירות נגד הרכוש המתפשטת ובמסגרת מאמצים אלה הנטיה היא להורות על מעצר נאשמים בפריצות וגניבות שקיימות נגדם ראיות מספיקות לכאורה, ואשר עברם מעיד כי הם מהווים סכנה לצבור במישור של הפגיעה ברכוש. אולם כל מקרה חייב להיחתך על פי נסיבותיו המיוחדות. הנסיבות הכלליות של המקרה הנוכחי אינן מעלות בהכרח תמונה של עבריין חסר תקנה המהווה סכנה לצבור. לפיכך יש לשחררו בערבות ובתנאי שלא יבוא במגע עם העדים במשפט וכן שישאר בשעות הערב בביתו.
(בפני: השופט בך. עו"ד מרוז למבקש, עו"ד פוגלמן למשיבה. 26.8.83).
ב.ש. 823/83 - אריה אלישע נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הדחה בחקירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העורר הואשם יחד עם אחר בביצוע עבירות של הדחה בחקירה וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה לביסוס האישומים, ובאשר לטענת אפליה לעומת אחד הנאשמים האחרים באותו תיק שלא נעצר עד תום ההליכים - קיים הבדל ניכר בין חומרת העבירות המיוחסות לעורר לבין הנאשם השני. העורר מואשם הן בהשמעת הבטחות לעד שאותו ניסו להדיח והן בהשמעת איומים חמורים כלפיו ואילו הנאשם השני מואשם בהבטחת פיצוי בלבד. כמו כן לעורר הרשעות קודמות במספר ניכר. מדובר בעבירות שמטבען מצדיקות ומחייבות, בדרך כלל מעצר הנאשמים עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך. עו"ד ש. פרנקו לעורר, עו"ד ח. לירן למשיבה. 28.8.83).
ב.ש. 838/83 - מדינת ישראל נגד יורם אלבז
*שחרור בערובה (שוד) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
בשעתו החליט ביהמ"ש המחוזי לעצור את המשיב עד תום ההליכים באשמת שוד בנסיבות מחמירות. עפ"י כתב האישום לא השתתף המשיב בביצוע השוד אך יש ראיות לכאורה שהמשיב היה היוזם והמתכנן של השוד שבוצע באלימות על ידי השודדים. השקולים שביסוד המעצר היו: המשיב נמלט ממעצרו ומכאן החשש שאם ישוחרר בערובה ימלט מאימת הדין; יש לו הרשעה קודמת של בריחה ממשמר חוקי; קיימת סכנה שיפגע בעדי התביעה וכן יש לו עבר פלילי קשה ורצוף. בהחלטה הראשונה הובאה לידיעת השופט העובדה כי השותף של המשיב מתהלך חופשי והשערת השופט היתה כי השותף יעצר והמשיב לא ימצא מופלה לרעה. השופט ציין אז כי אם השותף ישוחרר יוכל המשיב לבקש דיון חוזר. ואכן, השותף שוחרר על ידי המשטרה בתמורה לנסיונו לשתף פעולה בחקירת פרשה על נסיון לרצח, וכאשר המדינה ביקשה לאחר מכן לעצרו עד תום ההליכים סרב ביהמ"ש עקב שחרור זה והמדינה לא ערערה על ההחלטה. כיון שכך הגיש המשיב בקשה, שהתבררה בפני שופט אחר, כי ישוחרר בערובה והשופט החליט לשחררו. הערר נתקבל.
כלל הוא שאין להפלות בין שני שותפים לעבירה, אך כלל זה נכון כשהנסיבות דומות הן. כאשר יש הבדל משמעותי בין השניים, או אם שחרורו של האחד מוטעה הוא בעליל ויש בו משום עוות כי אז אין להוסיף עוות על עוות ולשחרר גם את השני. באשר לנסיבות המתייחסות למשיב הרי הוא היה, כאמור, היועץ, היוזם והמתכנן וכן יש לו עבר עשיר בעבירות נגד הרכוש ועבירות של בריחה ממשמורת חוקית. לעומת זאת לא הובאו הנסיבות המתייחסות לשותף ועל כן אין אפשרות להניח שכל אותם שיקולים חלים גם על השותף. מבלי לקבוע דעה אם שיקוליה של המדינה שלא ערערה על שחרורו של השותף היו נכונים ואם לאו, לא ניתן להגיע למסקנה שהמשיב מופלה לרעה לעומת השני ומאידך יש די נימוקים להצדיק את מעצר המשיב עצמו. העבירה אמנם בוצעה לפני כשנתיים וחצי, אך שיקול זה נשקל בשעתו בעת שניתנה החלטת המעצר ולא היה נושא בבקשה לדיון החוזר. יש להעיר שבמקרה המתאים עשוי ריחוק הזמן, כשאין לו הסבר מניח את הדעת, לשמש שקול כנגד המעצר, אך כל מקרה יחתך על פי נסיבותיו. כאן ההסבר הוא שחלקו של המשיב בעבירה נתגלה על ידי עד המדינה רק לפני מספר חדשים והמשיב אותר כחודשיים לפני הערר בתיק זה. בכל הנסיבות יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' לוי לעוררת, עו"ד גלעד למשיב. 25.8.83).
ב.ש. 745/83 - טברי עתאמנה ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (התפרצויות) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הם אב ושני בניו שמיוחסים להם עשרות מעשי התפרצות וגניבה וכן החזקת רכוש גנוב. ביהמ"ש המחוזי ציווה לעצור את העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. יש ראיות לכאורה מספיקות נגד העוררים. באשר לנסיבות האישיות שמעלה הסניגור - לא זו בלבד שעבירות הפריצה הפכו לנגע בלתי נסבל שיש ללחום נגדו, אלא שלעוררים מיוחסות פריצות וגניבות במספר עצום בתקופה של מספר חדשים עד כי מתקבלת התמונה שהם עשו להם עיסוק זה לעיסוק יומי כמעט, וקיים חשש כי אם יהלכו חפשי ימשיכו במעשיהם. האינטרס הצבורי חייב לגבור על הנסיבות האישיות שצויינו ושלמעשה אין בהן כל דבר יוצא דופן.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד מרדכי עמוס למבקשים, עו"ד גב' עשירה ראובני למשיבה. 4.8.83).
ע.פ. 320/83 - מדינת ישראל נגד מיכאל ודוד שוקרון
*קולת העונש (מעשי אלימות) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
שני המשיבים נטלו חלק במעשה אלימות, שנשא צורה של משלחת עונשין שבאה להתנקם במתלוננים על מעשה שעשו כלפי המשיב הראשון. בית המשפט המחוזי דן את המשיבים למאסר על תנאי בלבד והערעור על קולת העונש נתקבל. מדובר במעשה חמור ובית המשפט המחוזי הקל במידה מופרזת ממה שהתחייב בנסיבות כגון אלה. בית המשפט העליון איננו ממצה את הדין ואיננו גוזר את העונש שהיה מטיל אילו דן בענין ראשונה ועל כן החליט כי מתוך המאסר על תנאי שהוטל יהיו שלושה חודשים לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא שמגר, ש. לוין, י. כהן. עו"ד גב' ר. רבין למערערת, עו"ד ר. בר חיים למשיבה. 22.8.83).
ע.א. 99/81 - אמארה חסן נגד אמאל ואסל
*פיצויים בגין תאונה בבית ספר (הערעור נדחה).
המערער שהיה קטין נפגע בתאונה בבית ספרו ונגרמה לו נכות בעין בשיעור של 25 אחוז ואף עבר שורה של נתוחים. בית המשפט המחוזי פסק לו סכומי כסף שונים ובכללם 30 אלף שקל בעד כאב וסבל וסכום גלובלי בשיעור של 70 אלף שקל בעד הפסד השתכרות בעתיד. הערעור נסב על מעוט הסכומים שנפסקו למערער בפריטים אלה והוא נדחה. ענין שיעור הפיצויים הוא ענין שבאומדנא ואין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב בו אלא במקרים נדירים כששיעור הסטיה מהסכום הראוי הוא ניכר. בעניננו אין עילה להתערבות. פרקליט המערער הצביע על פסקי דין שבהם נפסקו סכומים גבוהים יותר בעד אובדן השתכרות, אך בית המשפט המחוזי התייחס לנסיבות המיוחדות של המערער ועל יסוד הראיות קבע כי המערער הוא מוגבל, חסר תפישה ועירנות. בנסיבות אלה אין לומר שהסכומים שנפסקו נמוכים עד כדי הצדקת התערבות.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, טירקל. עו"ד אגברייה למערער, עו"ד קרינסקי למשיבה. 4.9.83).
ע.פ. 477+528/82 - חסן אלקיעאן נגד מדינת ישראל
*הריגה בתאונת דרכים וחומרת העונש (הערעורים נדחו).
המערער נהג במשאית מכיוון מוזיאון רוקפלר לכיוון יריחו ובמורד הדרך נבצר ממנו לבלום את מכוניתו וזו פגעה בקבוצת ילדים והרגה שניים מהם. היתה עדות מומחה כי בלמי המכונית היו מקולקלים וכי הנהג יכול היה וצריך היה להרגיש קודם לתאונה בליקויים ואם המשיך לנהוג הרי עשה כן למרות שידע על הפגמים. ביהמ"ש הרשיע את המערער בהריגה ודן אותו לשנתיים מאסר בפועל ולפסילה לתקופה של 10 שנים. ערעורו של המערער על הרשעתו ועל חומרת העונש נדחה. לעומת זאת ערערה המדינה על כך שבעל המשאית זוכה וגם ערעור זה נדחה.
לענין הרשעת המערער - היתה, עדותו של מומחה כי ניתן היה להבחין באיבוד כח הבלימה מיד עם התחלת הנסיעה במשאית וכי המערער לא יכול היה שלא לדעת שקיים פגם חמור במערכת הבלמים של המשאית. אשר למידת העונש - מכח הקטל בדרכים אין מנוס מלהטיל עונשים מרתיעים על נהגים הנוהגים מנהג של התאבדות ונוטלים סיכון שבנהיגת מכונית עם מערכת בלמים פגומה. גם לענין תקופת הפסילה אין להתערב כי המערער הראה שאינו ראוי להמשיך ולנהוג. אשר לערעור על זיכוי בעל המשאית - השאלה היתה אם הוא ידע על הפגם במערכת הבלמים ואם לאו וביהמ"ש קבע כי נוצר ספק קל שמא לא ידע על הפגם ובכך אין להתערב.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גולדברג. עו"ד קאזיס למערער, עו"ד גב' גורני למשיבה. 27.7.83).
ב.ש. 798/83 - חיים חג'ג' נגד מדינת ישראל
*שחרור ממעצר עקב התארכות המשפט (הערר נתקבל).
העורר נעצר ביום 2.1.83 עד תום ההליכים בשל עבירות של שמוש ברכב ללא רשות והצתתו. המשפט החל ביוני 1983 וטרם נסתיים אך עדי התביעה כבר נשמעו. ביום 8.8.83 טען הסניגור כי אין להשיב על האשמה וביהמ"ש קבע את המועד למתן החלטתו ליום 19.9.83. טענת הסניגור היא כי גם אם היתה מוצדקת בזמנו החלטת המעצר הרי לאור התמשכותו הבלתי סבירה של הדיון ושמיעתו של המשפט בצורה מפוצלת תוך דחיות ארוכות בין שמיעה לשמיעה יש לשחרר את העורר ממעצרו. הבקשה נתקבלה. אמנם אין חובה על ביהמ"ש לשחרר עצור ממעצרו בכל מקרה שבו התארך דיון, אך בענייננו כשמדובר בנאשם שעברו הפלילי אינו חמור ניתן לשחררו בערובה בהתחשב בהתארכות המשפט.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד שרעבי למבקש, עו"ד גב' לוי למשיבה. 17.8.83).
ב.ש. 829/83 - מונזר נששיבי נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
חמשה נאשמים, אחד מהם יהודי וארבעה ערבים, הואשמו בעבירת שוד. האשמה היא כי בעת טיול לילי בשער יפו פגשו החמישה בבחור צעיר שביקש מהם להראות לו את הדרך לחוצות היוצר. הנאשמים לא הדריכו אותו נכון ולקחו אותו למקום חשוך שם היכו אותו קשות ושדדו את כספו. התביעה ביקשה לעצור את כל הנאשמים עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את הבחור היהודי ועוד שניים, ובהם העורר, ולשחרר שניים אחרים שאחד מהם קטין. עררו של העורר נתקבל. סיכויי התביעה להוכיח את אשמתו של העורר נראים מאד פרובלמטיים. ישנן הוכחות לכאורה כי המתלונן הותקף ונשדד וכן שהעורר הסתובב אותו לילה עם חבורת אנשים שאחדים מהם ביצעו את השוד, אך אין בכוחו של המתלונן, שהוא כנראה בחור בלתי מפתח, למסור פרטים שיש בהם כדי ליחס לאף אחד מהנאשמים, חוץ מהנאשם היהודי, מעשה עבירה מסויים. תיאורו של העד מעורפל מאד, ולנוכח העובדה שלא מדובר כאן בביצוע עבירה יזומה ומתוכננת, קשה יהיה להוכיח את שותפותם של הנאשמים, למעט הנאשם הראשון, בעבירה כאשר המתלונן אינו מסוגל להושיט לתביעה עזרה מרובה. אין לעורר הרשעות קודמות, וכן ביהמ"ש דלמטה החליט לשחרר בערובה שניים מהנאשמים וכעוד ביחס לאחד מהם יש הסבר שהוא קטין הרי בין השני ובין העורר אין הבדל. לא היה איפוא מקום להפלות את העורר לרעה לעומת אותו נאשם.
(בפני: השופט בך. עו"ד עליאן למבקש, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 26.8.83).
ב.ש. 841/83 - מדינת ישראל נגד חיים אהרליך
*שחרור בערובה (מעשה מגונה ושוד) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב תקף בשעת לילה מאוחרת, בחדר מדרגות, את המתלוננת ושדד את תכשיטיה תוך איום באולר וכן עשה בה מעשה מגונה בכפיה בנסיבות מחמירות תוך איום באותו אולר. ביהמ"ש המחוזי קבע שבידי התביעה ראיות לכאורה וכי מתקבלת תמונה "של אחד שהחליט לבצע מעשה פשע חמור כשנקרתה לו ההזדמנות לעשות כן". אעפ"כ החליט שלא לעצור את המשיב בנימוק כי "...המשיב ככל הנראה לא עמד בפני פיתוי לנצל את ההזדמנות ולשדוד את הבחורה הזו וגם לעשות בה מעשה מגונה... סבורני שאין סכנה שהוא יצא בלילות הבאים לעשות מעשים...". הערר נתקבל. בידי התביעה ראיות לכאורה למעשה והנימוק הנ"ל אינו יכול לעמוד בפני הביקורת. מי שלא עמד בפיתוי עשוי שלא לעמוד בפתוי נוסף. העבירות חמורות הן ביותר ושוד נשים חסרות ישע הנו מן
העבירות הנפוצות בימינו. הגישה כי אשה הנמצאת בלילה מחוץ לביתה מהווה פיתוי שניתן להתייחס בסלחנות ולהבין למי שלא עמד בו, אין לה מקום בחברה שלנו. אשה, כגבר, זכאית להלך חופשית מפחד ומחשש שמא בעצם נוכחותה תשמש פיתוי ומטרה לשוד ולמעשים מגונים. יש די חומר ראיות נגד המשיב ומן הראוי לעצרו גם אם עברו נקי.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' רבין לעוררת, עו"ד זיו למשיב. 25.8.83).
ב.ש. 831/83 - מדינת ישראל נגד משה דרעי
*שחרור בערובה (התפרצות) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בהתפרצות לדירה וגניבה והתביעה בקשה מעצרו עד תום ההליכים. הבקשה נדחתה, מבלי שביהמ"ש נכנס לגופו של ענין, מן הטעם שהמשיב הובא מבית המעצר לבית המשפט 20 דקות לאחר שתמה תקופת מעצרו כשחובה היתה לשחררו. הערר נתקבל. החזקתו של עצור מעבר לתקופת מעצרו החוקי מעשה חמור הוא. במקרה זה ניתן הסבר, אך לא הצדקה, בכך שהדיון אמור היה להתקיים יום קודם וההודעה להביא את המשיב למחרת התאחרה וכך אחרה חוליית לווי האסירים ב-20 דקות. ענין זה לבדו אינו סיבה שלא לדון בבקשת המעצר לגופה. את המשיב שהובא באיחור צריך היה לשחרר מיד, אך זה לא פטר את ביהמ"ש מלדון בתכוף לכך בבקשה לעצרו מחדש ומשלא נעשה דיון כזה יש לעשותו עתה. יש ראיות לכאורה שהמשיב ביצע את העבירה וכבר נפסק לא אחת כי עבירות פריצה לבתי מגורים הפכו לנגע שיש לשרשו ושהן מצדיקות מעצר גם באין שקולים אחרים. למערער הרשעות קודמות בעבירות נגד הרכוש, תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי והעבירה המיוחסת לו בוצעה בתקופת היותו אסיר ברשיון. אם יתהלך חפשי יש חשש שימשיך לסכן את הצבור. לפיכך יש לעצרו עד תום ההליכים.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' ע. ראובני לעוררת, עו"ד צוברי למשיב. 26.8.83).
ב.ש. 824/83 - סעד בן אחמד נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).
העורר נעצר עד תום ההליכים בשל אשום בעיסקות בסמים מסוג הרואין וקוקאין. ראיה יחידה שעליה מסתמכת התביעה כנגד העורר היא הקלטת שיחות טלפוניות שנעשתה בהיתר על פי חוק האזנת סתר. ביהמ"ש המחוזי הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים והערר נתקבל. אין ממש בטענת הסניגור כי הראיה של האזנת סתר אינה קבילה מן הטעם שההיתר לא חל על השיחות שבהן, לטענת התביעה, השתתף העותר. על פי חוק האזנת סתר יש לתאר בהיתר את זהות האדם שלשיחותיו מבקשים להאזין, אם זהותו ידועה מראש. ההיתר בענין דנא ניתן להאזנה למספר טלפון מסויים וההאזנה נעשתה לשיחות בטלפון זה. מובן שאין אפשרות לדעת מראש את שמות כל האנשים שעמם ישוחח בעל אותו טלפון. ברם, יש לקבל את הערר מטעם אחר. אין בראיות שבידי התביעה כדי לזהות את אותו "סעדו" שהשתתף בשיחה שהוקלטה, עם העורר ששמו הפרטי סעד והוא אמנם מכונה "סעדו". כינוי זה אינו מיוחס רק לעורר והוא מקובל ונפוץ. לא הוצע לעורר לעמוד בבדיקת זיהוי קול וממילא לא סרב לעמוד בבדיקה כזו. נטען כי יערך ויוגש דו"ח על חוקר משטרתי שיאשר כי הקול שנשמע בשיחה הטלפונית הוא קולו של העורר ואולם לא ניתן כל הסבר מדוע עד היום, כחודשיים וחצי לאחר אותה האזנה, לא נערך דו"ח כזה. לפיכך יש לשחרר את העורר בערובה.
(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ר. בר חיים לעורר, עו"ד גב' לוי למשיבה. 25.8.83).
ב.ש. 849/83 - שלמה עוג'ר נגד מדינת ישראל
*שחרור בערובה עקב התארכות המשפט (הערר נתקבל).
העורר הואשם בפריצה לבית עסק וגניבת וידאו וחפצים נוספים וביהמ"ש הורה לעצור אותו עד גמר ההליכים. בהתאם לכך נמצא העורר במעצר החל מיום 25.1.83. העורר הוא בעל עבר פלילי ותלויים ועומדים נגדו מאסרים על תנאי. התביעה מתבססת בעיקר על עדותו של אדם הטוען שקנה את מכשיר הוידאו מהעורר זמן לא רב אחרי הפריצה, והשיחות שקיים העורר עם אנשי משטרה אשר לטענת התביעה יש בהן הודאה בביצוע העבירה. מאידך מכחיש העורר בתוקף את אשמתו ויש בפיו מספר נמוקים עובדתיים ומשפטיים שיש בכוחם, לטענתו, להפריך את מערך הראיות של התביעה. כשהוצא נגדו צו המעצר ערר העורר לביהמ"ש העליון והבקשה נדונה בפני השופט ד. לוין שדחה את הערר. השופט לקח אז בחשבון את עברו של העורר והעובדה שקיימות נגדו ראיות לכאורה על ביצוע עבירה רצינית למדי, אך יחד עם זאת ציין השופט לוין כי התרשם שלפחות חלק מטענות העורר אינן חסרות יסוד ובמיוחד מדובר בזיהויו של העורר כמבצע העבירה. לפיכך קבע אז השופט שיש לעשות מאמץ להחשת שמיעת המשפט, שמא יתברר שהעדים אינם אמינים ושנעשו במהלך החקירה מעשים חריגים המשמיטים את היסוד והאמון מתוצאות החקירה. מאז עברו ששה חדשים ובמשפט הנדון עדיין לא הסתיימה אפילו פרשת התביעה. עתה ביקש העורר לעיין מחדש בהחלטה שלא לשחררו בערבות ומשנדחתה בקשתו ערר לביהמ"ש העליון ועררו נתקבל.
גם אם קיימות הוכחות לכאורה נגד העורר ובהתחשב בעברו מן הדין היה להורות על מעצרו עד תום ההליכים, וגם אם לוקחים בחשבון את עומס העבודה המוטל על ביהמ"ש המחוזי ואין מסיקים מסקנות מרחיקות לכת מכל סטייה מדרישת החוק לשמוע משפטים ברציפות, הרי בענייננו לא התנהל המשפט במהירות הראויה והאפשרית. כאשר בייחס למשפט, שהוא מוגבל בהיקפו, ניתנת הוראה ע"י שופט של ביהמ"ש העליון לסיים את המשפט "מהר ככל האפשר", תוך הוספת רמז כי יתכן והתביעה לא תצליח להוכיח את האשמה, כי אז לא יתכן שהמשפט ימשיך להתנהל בקצב של שמיעה חלקית אחת לחודש כאילו כלום לא קרה וכלום לא נאמר. בכל הנסיבות יש לקבל את הערר ולשחרר את העורר בערבות.
(בפני: השופט בך. העורר לעצמו, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 2.9.83).
ע.פ. 250/82 - מילן זגר וחוליו פיקיי נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירות מרמה (הערעור נתקבל).
המערער חוליו עבד בשנים 1976-1975 כמפקח בניה במשרד השיכון במחוז הנגב, וזגר היה בעל משרד לתכנון הנדסי בבאר שבע שהועסק ע"י משרד השיכון כמפקח צמוד על עבודות בינוי ופיתוח שביצעו חברות קבלניות עבור משרד השיכון. חוליו התפטר ממשרד השיכון ועבר לעבוד בחברה פרטית ולאחר מכן התקבל לעבודה אצל זגר. הוא קיבל כספים מזגר והתעורר החשד שהכספים הם בגין עבודות שביצע חוליו עבור זגר עוד בהיותו עובד משרד השיכון. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השניים, עפ"י ראיות נסיבתיות, בעבירות של קבלת כספים במרמה בנסיבות מחמירות, היינו בטענה כוזבת שזגר פיקח על העבודות בעוד שהוא לא השתתף בפיקוח, וחוליו, שעוד עבד במשרד השיכון ביצע את הפיקוח. הערעור נתקבל. ביהמ"ש העליון הגיע למסקנה כי עפ"י העובדות שהוכחו אין זה בטוח כי אכן נתקבל הכסף במרמה וההסבר שנתנו השנים לתשלום שקיבל חוליו מזגר אינו כה מופרך ובלתי סביר עד שיש לדחותו.
(בפני השופטים: ברק, י. כהן, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד ג. כהן ואלוני למערערים, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 28.7.83).
ע.פ. 553/82- מדינת ישראל נגד אליהו חדירה
*זיכוי מאשמת גרימת מוות תוך נסיעה אחורנית (הערעור נדחה ברוב-דעות).
המשיב, נהג אוטובוס, הגיע בצהריים לביתו בקרית שלום והחנה את רכבו. אחרי הצהריים חזר לרכבו ובטרם עלה לאוטובום הקיף אותו מכל צדדיו כדי לבדוק אם אין אנשים מאחורנית. לאמר שעלה לאוטובוס התניעו והמתין כדי שלחץ האויר במערכת הבלימה יעלה ואז החל לנסוע לאט קדימה. הוא לא הסתדר בתמרון מכוניתו בדרך קדימה, נסע אחורנית וכך פגע בחלקו האחורי בילדה בת שש וגרם למותה. הילדה לא היתה בשטח האחורי של האוטובוס לפני שהנהג עלה לאוטובוס ולאחר מכן לא יכול היה לראות אותה בהיותה ב"שטח מת" שמאחורי האוטובוס. לא היתה כל ראיה כיצד ומתי הגיעה המנוחה אל מאחורי האוטובוס. עפ"י העובדות האמורות קבע שופט השלום כי המשיב לא נקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע סיכון או פגיעה כהוראת תקנות התעבורה. מסקנת השופט היתה כי אילו תכפה התחלת הנסיעה לבדיקה שעשה המשיב לפני עלותו לאוטובוס, נוטה היה לדעה כי מותר היה לו שלא לצפות אפשרות הופעת הילדה. אולם משהשתהה המשיב בטרם החל לנסוע ופרק הזמן שחלף היה כדקה או שתיים, כפי שמסר המשיב בהודעתו במשטרה, בניגוד לעדותו בביהמ"ש שחלפו שניות מספר, לא יצא המשיב ידי חובתו בבדיקה שעשה. לפיכך הרשיע בימ"ש השלום את המשיב בגרימת מוות ברשלנות. בביהמ"ש המחוזי נחלקו דעות השופטים. לדעת שופטי הרוב לא היה מקום לדקדק עם המשיב באשר לפרק הזמן שחלף מאז הבדיקה ועד תחילת הנסיעה, ואין לדרוש מהנהג כי לא יסיע את המכונית אחורה כי בינתיים חלפו דקה או שתיים ולהורות לו לרדת שוב מהמכונית ולבדוק. יתר על כן מאחר ואין לדעת מתי נכנסה המנוחה לשטח המת, יתכן והגיעה למקום בשניות הראשונות אחרי הבדיקה ונמצא שאחרי כמה שניות יכולה היתה התאונה להתרחש כפי שהתרחשה אמרי שתי דקות והמשיב זכאי להנות גם מאפשרות כזו. הערעור נדחה ברוב דעות השופטים בייסקי וגולדברג, בפסק דין מפי השופט גולדברג, כנגד דעתו החולקת של השופט י. כהן.
ערעורה של המדינה נסב על השאלה אם התרשל המשיב בכך שנסע אחורנית מבלי שהודרך בעת הנסיעה ע"י אדם שעמד מאחורי האוטובוס, ללא קשר למשך הזמן שעבר מעת הבדיקה ועד הנסיעה. אין ספק כי הדרישה להעמיד אדם שיכוון נהג אוטובוס כל אימת שעליו לתמרן אחורה היא הדרך האידיאלית למנוע פגיעה ב"שטח המת" אלא שאין היא מעשית תמיד. השאלה אם בנוסף לחובת הבדיקה קיימת גם חובה להעמיד מדריך צריכה להחתך עפ"י הסכנה הצפויה בנסיבות המצטברות של כל מקרה, ובענייננו אין לומר שהיתה חובה כזו על הנהג. פסה"ד ניתן ע"י השופט גולדברג והסכים לו השופט בייסקי.
בדעת מיעוט סבר השופט י. כהן כי יש לקבל את ערעור המדינה. השאלה היתה גורם הרשלנות בנסיעת המשיב לאחור למרות שכל השטח שבו חצתה המנוחה היה "שטח מת" לגביו. על כן צריך היה לבדוק אפשרות של כניסה ל"שטח מת" שנוצר ע"י תימרון האוטובוס ושהוא שונה "מהשטח המת" שהיה קיים בשלב שהמשיב הקיף את האוטובוס. אין לומר כי נהג פטור מלנקוט אמצעי זהירות של בדיקה חוזרת, אם קשר העין של הנהג עם השטח שמאחוריו ניתק מסיבה כלשהי הקשורה במעבר הזמן ולו יהיה משכו קטן ביותר. אם התחוור לנהג שניתק קשר עין שלו עם הנעשה מאחורי רכבו, כי אז עליו להסיק שלא יצא ידי חובת הזהירות ועליו לערוך בדיקה חוזרת, או להעמיד אדם שיכוון אותו.
(בפני השופטים: בייסקי, י. כהן, גולדברג. עו"ד גב' ד. גורני למערערת, עו"ד צ. רפפורט למשיב. 5.9.83).
ע.פ. 46/83 - דוד אבוטבול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה ומרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער הורשע בעבירות גניבה, זיוף ושימוש במסמך מזוייף וכן קבלת דברים במרמה ומשיכת שיקים ללא כיסוי, ונדון לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי. מדובר בגניבת תעודת זהוי וזיופה, פתיחת חשבונות בנקים וקבלת כספים וטובין במרמה ולתיק הנדון צורפו עוד שלוש פרשיות של משיכת שיקים ללא כיסוי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. לכאורה העונש איננו חמור יתר על המידה. בפני ביהמ"ש המחוזי לא היתה כל המלצה טיפולית מטעם שרות המבחן, אך מתברר שהמידע שהיה אותה עת לפני שירות המבחן היה מוטעה וכן נתברר במהלך מאסרו של המערער שנוצרה אפשרות טיפולית. בנסיבות אלה הוחלט להקל במידת מה בעונש באופן שהמאסר בפועל יועמד על שנתיים והמאסר על תנאי על שלוש שנים.
(בפני השופטים: ש. לוין, בך, גב' נתניהו. המערער לעצמו, עו"ד ח. לירן למשיבה. 18.8.83).
ע.פ. 214/83 - הרצל זכאי נגד מדינת ישראל
*כליאת שוא וגרימת חבלה
(הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירות הנוגעות לשני אירועים שונים ולגבי שתי מתלוננות שונות. הרשעה אחת מתייחסת לכליאת המתלוננת, עשיית מעשה מגונה בכפייה וגרימת חבלה חמורה והרשעה אחרת מתייחסת לכליאת המתלוננת ואינוסה. באשר לגרימת החבלה היתה ההרשעה על דעת הרוב בביהמ"ש המחוזי. המערער נדון ל- 3 שנים מאסר בפועל ושנתיים על תנאי. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
באשר לאירוע הראשון - המערער הזמין את המתלוננת לביתו ושם דרש כי תתמסר לו. היא סרבה והמערער איים עליה כי יבצע את המעשה בכח. המתלוננת רצה לעבר דלת היציאה אך לא הצליחה לפתוח את הדלת. המערער רץ בעקבותיה וחזר על איומיו. באמתלה כלשהי הצליחה לנוס למרפסת, טיפסה על המעקה כדי לקפוץ. כשראתה שהיא נמצאת בקומה השלישית נשארה על אבן המעקה אך מחמת הזעה עקב המתח היא החליקה ולמזלה נפלה למרפסת הקומה השניה. כתוצאה מהנפילה נחבלה. אין ממש בערעור על ההרשעה בכליאת שוא. מעדות המתלוננת עולה כי המערער נעל את הדלת ובכך נכלאה ע"י המערער בדירה.
טענה כבדת משקל הועלתה נגד ההרשעה בגרימת חבלה אך גם לענין זה יש לדחות את הערעור. דעת הרוב היתה כי ע"י כליאת המתלוננת והאיומים עליה נוצר בלב המתלוננת חשש סביר שהמערער יבעל אותה בכח ובהתנהגותו גרם לה להמלט באמצעות המוצא היחידי שנראה לה אותה שעה. שופט המיעוט, מאידך, סבר שאין קשר ישיר בין התנהגות המערער לבין התוצאה שנגרמה. אכן, השאלה מה הקריטריון הנכון שיש ליישם בעבירה הנדונה אינה קלה להכרעה. האם השאלה היא מה הדרך הטבעית שנראתה בעיני המתלוננת להמלט או שהקריטריון צריך להיות אובייקטיבי. בכך אין צורך להכריע בענייננו שכן המתלוננת איימה בפני המערער כי תקפוץ מהמרפסת אם לא יפתח את הדלת, כך שהיה ער לאפשרות זו והיה צריך לצפות כי המעשה יבוצע.
אשר לעונש - מדובר בשתי סדרות של עבירות שבוצעו בפרקי זמן קצרים. המערער גילה אטימות לרגשות קורבנותיו ורק בנס לא נסתיים אחד המקרים בתוצאה חמורה יותר. למרות זאת הסתבך המערער גם במקרה האינוס השני. בכל הנסיבות אין העונש חמור.
(בפני השופטים: גב' בן פורת, י. כהן, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד ג. לאור למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 8.8.83).