תקציר סביר כרך כ"ג חוברת 1

ע.א. 417/81 - מלון רמדה שלום נגד אליהו אמסלם

*אחריות מעביד בנזיקין בתאונת עבודה.(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים - הערעור נתקבל בחלקו).

המשיב עבד כטבח ראשי במטבח מלון רמדה שלום. באחד הימים, בשעה 11.30 בערך, ניגש המשיב לחדר הקירור, נטל קערה ובה בשר במשקל של כ- 30 ק"ג ויצא לעבר המטבח. במעבר היתה ממוקמת מחבת גדולה ומהמחבת ניתז ארצה שמן בעת הטיגון. המשיב החליק על השמן, נזקק לטיפול רפואי, ונקבעו לו 15 אחוז נכות לצמיתות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערער אחראי ברשלנות כלפי המשיב משום שלא קיים לגביו את החובות המוטלות עליו כמעביד, היינו, שיטת נקיון המטבח שהנהיג המערער לא היתה מספקת ויעילה ובמיוחד בחלק בו נעשתה עבודת הטיגון, המערער לא הגדיל את מספר עובדי הנקיון בעת שקיים לחץ במלון ולאהשתמש באמצעים נוספים שיכלו למנוע את התאונה כגון פיזור מלח, חול ונסורת ליד מתקן הטיגון ולא העביר את המתקן לחלק אחר של המטבח המרוחק ממעברים. כן קבע השופט שאין לייחס למשיב רשלנות תורמת שכן הוא רשאי היה להניח כי לא יהיה מכשול בדרך בצורת כתם שמן. להלן קבע השופט את הפסד השתכרותו של המשיב בחדשים שבהם לא עבד וכן הפסד השתכרות בתקופה שעבד באשר השתכר במקום אחר פחות ממה שהשתכר אצל המערער. מכאן הערעור.
א. חובת הזהירות של המעביד לעובד נגזרת עפ"י מבחן הצפיות. מבחן זה כולל בתוכו שני היבטים: שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית. המבחן המושגי קובע אם אדם סביר "צריך היה" לצפות להתרחשות הנזק ובמסגרת זו מדובר בקטגוריות שלמות של מזיקים, כגון יצרנים, מעבידים וכו' ושל ניזוקים, כגון צרכנים, עובדים וכו' של נזקים, פיסי או כספי, ושל פעולות, מעשה או מחדל. במבחן זה הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. שאלת קיום חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת שוב על פי מבחן הצפיות והשאלה היא אם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבות המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק.
ב. הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. רק בגין הסכנה האחרונה מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו. אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. מאידך, הימצאותו של שמן על ריצפת מטבח היא סכנה בלתי רגילה, והעובדה שהשמן נמצא במטבח דווקא אין בה כדי לשנות את מהות הסכנה שהוא יוצר.
ג. לענין קביעת חובת הזהירות יש לקחת בחשבון, כאמור, מיהו אותו אדם שכלפיו מטילים חובה זו. אין לומר כי לגבי טבח סכנת התחלקות על השמן היא סכנה "רגילה" בבחינת חלק טבעי של עבודתו ותפקודו במטבח. שמן על רצפת מטבח הוא גורם חיצוני שאינו מצוי שם דרך קבע והופך סכנת התחלקות "רגילה" לסכנה "בלתי רגילה". לשאלת מודעותו של טבח לאפשרות קיומה של סכנה כזו יכולה להיות השפעה בקביעת אשם תורם מצדו. על יסוד העובדות הנ"ל יש לקבוע שהמערער חב חובת זהירות כמעביד כלפי המשיב.
ד. חובתו של המזיק היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, וסבירות האמצעים
תבדק על פי אמת מידה אובייקטיבית, כיצד היה נוהג אדם סביר בנסיבות הענין. אמצעי הזהירות חייבים לעמוד ביחס מתאים לסיכון שנוצר בבסיבות הספציפיות. סדרי הנקיון שננקטו במטבח המלון אינם מהווים אמצעי זהירות מספיקים או סבירים. כפי שקבע ביהמ"ש המחוזי השיטה שננקטה יעילה ומספקת בתנאים רגילים אך אינה מספיקה למטבח של מלון ובמיוחד בסביבת המקום בו מטגנים בשמן כשדבר רגיל וידוע הוא כי לעתים ניתז שמן ארצה בזמן הטיגון.
ה. אין לומר כי פרק הזמן שחלף מעת סיום הטיגון ועד לאירוע הוא קצר במידה שאין בו כדי לחייב את המערער בניקוי כתם השמן באותו פרק זמן. אין לקבל את הטענה כי חצי שעה מגמר הטיגון ועד להחלקה הוא מרווח זמן קצר ביותר. ראשית, מרווח הזמן ייקבע כקצר וכסביר מתוך התחשבות באופי המפגע והסכנה וכאן סכנת החלקה על שמן היא חמורה ועל כן חוסר טיפול בסכנה זו במשך מחצית השעה איננו זמן סביר. שנית, היתה עדות עובד שלכלוך כזה אם לא מנקים אותו בתוך רבע שעה מהווה חוסר אחריות מצד עובדי הנקיון.
ו. אין לקבל את הטענה כי המשיב ניתק בהתנהגותו הרשלנית את הקשר הסיבתי בין רשלנות המערער לבין הנזק שנגרם, בכך שלמרות שהיה מודע לשמנוניות הרצפה לא שמר על כללי זהירות ראויים. טענה זו אין מקומה במישור הקשר הסיבתי כי אם במישור האשם התורם. ולענין אשם תורם אכן יש להטיל על המשיב שליש מן האחריות לתאונה. המגמה היא לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה לתאונה. עם זאת יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו שמא אחראי גם העובד ברשלנות של ממש שצריכה להילקח בחשבון. על בסיס גישה זו תיעשה חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק עפ"י המבחן של מידת האשמה, העולה בעיקר מתוך בחינת התנהגות הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי, אם כי לעתים יזקק ביהמ"ש למבחן חיצוני המפנה אל רמתו של האדם הסביר. בענייננו היה המשיב מודע לכך שלפעמים יש שמן במקום, כטבח ראשי היה מעורב בדאגה לנקיון המטבח ויש לצפות מאדם כזה שינהג בזהירות מירבית בעבודתו. הוא לא נהג בזהירות הראויה כאשר יצא מחדר הקירור בריצה כאשר הוא נושא משקל כבד ובריצה בתנאים כאלה הוא הסיח את הדעת ממפגעים במסלול ריצתו.
אשר לענין גובה הפיצויים אין להתערב בפסיקת ביהמ"ש המחוזי בהתחשב בנסיבות המקרה.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד א. נוביק למערער, עו"ד א. פנחסי למשיב. 9.1.84).

ב.ש. 1228/83 - אברהם ויזל ומשה ביטון נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סחיטה, מרמה וכו') (ערר על מעצר עד תום ההליכים - עררו של ויזל נדחה ושל ביטון נתקבל).

נגד העוררים, יחד עם עורך דין, הוגש כתב אישום בן 12 פריטים וביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר השלושה עד תום ההליכים. בדיון נפרד בעררו של עוה"ד החליט ביהמ"ש העליון לשחררו בערובה ועתה ביקשו שני המבקשים גם הם שחרורם
בערובה. לויזל מיוחסים כל 12 האישומים שבכתב האישום, הכוללים קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לבצע פשע, סחיטה באיומים ובכוח, גניבה, זיוף, נסיון לשדל לחבול בחומר נפץ, היזק בזדון, הדחה בחקירה והטרדת עד. כל אלה ביחס למתלונן הקבלן גיבור. לביטון מיוחסים שלושה אישומים של קשירת קשר לבצע פשע, גניבה, סחיטה באיומים, היזק בזדון, הדחה בחקירה והטרדת עד. העבירות בוצעו במשך תקופה של כ- 3 שנים בנסיון להוציא מהקבלן מליוני שקלים ולנשלו מרכושו. חומר הראיות שעליו מבססת התביעה את האישומים הוא רב. בשלב הנוכחי אין ביכלתו של ביהמ"ש לבחון את טיבן ומהימנותן של ראיות התביעה ודבר זה יכול להעשות רק לאחר שכל ראיה עומדת במבחן החקירה הנגדית בעת המשפט. בבקשת המעצר בין ביהמ"ש אם יש ראיות אם לכאורה ומשמצא שיש ראיות לכאורה החליט לעצור את העוררים עד תום ההליכים בגין שני נימוקים עיקריים: חומרת העבירות ואופיין וחשש רציני לשבוש הליכי משפט. עררו של ויזל נדחה ושל ביטון נתקבל.
אשר לויזל - מיוחסים לו, כאמור, כל 12 העבירות, הוא היה היוזם, המפעיל והרוח החיה למימוש המטרות העברייניות, ואילו ביטון היה כלי שרת בידיו. אכן, העבירות המיוחסות לויזל אינן מסוג העבירות נגד הצבור, כיון שהכל נע סביב הציר של המתלונן גיבור בסכסוך העסקי עמו, ומאומה לא מצביע על חשש כי ויזל עשוי להוות סכנה לצבור דוגמת סוחרי סמים, שודדים וכדומה. לענין מאסר עד תום ההליכים אין דומות עבירות המבוצעות נגד הצבור, כשקיים חשש שהנאשם, אם יתהלך חופשי, ימשיך לפגוע בצבור, לבין מקרה שבו המעשה מתמקד בעניין ספציפי מוגדר ואין חשש להמשך ביצוע מעשה עבריינות או מעשים העלולים לשבש הליכי משפט. אולם, לעתים גם כשאין תשש של שיבוש הליכי משפט ואין סכנה לשלום הצבור יצווה ביהמ"ש על מעצר כשהנסיבות מלמדות על היקף רחב של עבירות בין מבחינת המהות ובין מבחינת הזמן. בעניינו של ויזל כזהו המצב.
אשר לטענת אי שויון בכך שעוה"ד שוחרר בערבות - אמנם ביהמ"ש צריך לנהוג יחס שווה לכל הנאשמים, אך במה דברים אמורים, כשקיימת זהות באישומים שבהם הם עומדים לדין ובנסיבות אחרות. במקרה שלנו מייחסים לעוה"ד 4 אישומים בלבד לעומת ויזל שמיוחסים לו כל 12 האישומים והנותרים עולים בחומרתם על הראשונים. נוסף לכך היה ויזל היוזם והכח המניע של כל המעשים ולויזל יש הרשעות קודמות. נטען גם כי בהיותו בתנאי מעצר יהיה לויזל קשה להכין את הגנתו, וגם זה אחד השיקולים שיש לקחת בחשבון כשדנים בשאלת המעצר, אך זה רק אחד השיקולים במכלול התחומים שיש לקחת בחשבון ובעניינו של ויזל אין מקום לשחררו בערובה.
אשר לביטון - כבר אמר ביהמ"ש המחוזי כי התלבט רבות אם לצוות על מעצרו, בעיקר משום שהאישומים המיוחסים לו מצומצמים בהיקפם, אך מצא כי גם אותן עבירות המיוחסות לו חמורות ומצדיקות מעצר. ברם, אילו עמד ביטון לדין לבדו היה משפטו מסתיים במהירות, אך כשמשפטו יתנהל ביחד עם שני נאשמים אחרים יתארך לגביו הדיון, משום שביחס לאחרים צפוי משפט ממושך בו יעידו עשרות רבות של עדים. בנסיבות כאלה יש לשחרר את ביטון בערובה.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד י. גולן למבקשים, עו"ד גב' ברוכי למשיבה. 15.1.84).

ב.ש. 1210/83 - מדינת ישראל נגד דני אללוף

*שחרור בערובה (סמים)(ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

המשיב הואשם יחד עם שניים אחרים בעבירה של סחר בחשיש וביהמ"ש סבר שאין נגדו חומר ראיות לכאורה ושחרר
אותו בערבות. הערר נדחה. השאלה היחידה המתעוררת בשלב זה היא אם יש די בחומר הראיות, אם יתקבל כמהימן, לשמש ראיה לכאורה לאשמת המשיב. הראיות שמסתמכת עליהן התביעה כולן ראיות נסיבתיות ומשבודקים את החומר עולה כי צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו. על אף שהחומר מעלה חשדות לא מבוטלים כנגד המשיב אין הוא מהווה ראיה נסיבתית שניתן להסתפק בה לצורך החזקתו של המשיב בכלא.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד א. אפעל לעוררת, עו"ד ח. נדשי למשיב. 30..12.83).

ב.ש. 1217/83 - הרצל חזיזה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (פריצה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הועמד לדין יחד עם אחר באשמת פריצה למועדון לקשישים וגניבת כספת עם כסף. ביהמ"ש ציווה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה. למעשה לא חלק הסניגור על קביעתו של השופט שהראיות שבידי התביעה יש בהן ראיות לכאורה, אך מלין הסניגור כי השופט לא נתן דעתו במידה מספקת לגירסת העורר ואשתו ושל הנאשם האחר המפריכות את האשמה נגד העורר. ברם, צדק השופט כי בשלב זה אין עליו לקבוע ממצאים סופיים או להביע דעה בדבר מהימנות או עדיפות גירסה אחת על פני רעותה, תפקיד המיועד לערכאה בפניה יתברר המשפט. אכן, ביהמ"ש הדן בבקשה לצו מעצר לא יתעלם ממכלול הראיות, אך הראיות לכאורה של התביעה קושרות את הנאשם עם המעשה המיוחס לו ואילו בגירסת העורר נתגלו סתירות ובקיעים ואין לומר כי הראיות לכאורה נוטרלו. אפילו גירסת אשתו לא תמכה בטענת העורר כשמסרה את הודעתה הראשונה.
אשר לטענת הסניגור כי גם אם יש ראיות לכאורה אין הצדקה למעצר כאשר מדובר בחשד של פריצה וגניבה, ומה גם שלעורר אין הרשעות קודמות בעבירות רכוש והוא גם נכה - אין להקל כלל בעבירות פריצה וגניבה שהן כיום מכת מדינה קשה שהצבור כמעט אינו מסוגל להתגונן בפניהן. גם בהנחה כי במקרים מסויימים חומרת העבירה כשלעצמה לא תצדיק מעצר עד לסיום הליכי המשפט, שונה הדבר כאשר מדובר בנאשם בעל הרשעות קודמות, ומצויות ראיות כי אותו נאשם ניסה להניע אחד מחבריו להעיד גירסת שקר.

(בפני: השופט בייסקי. עו"ד קוסטין לעורר, עו"ד גב' פינקוס למשיבה. 29.12.83).

ב.ש. 1229/83 - עומר חוג'יראה נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גרימת חבלה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר הואשם בחבלה בכוונה מחמירה וזאת באשר תקף את המתלונן במקל כשהיא מוטל על האדמה וגרם לו חבלה גופנית חמורה. אין חולקין כי המשיב פגע במתלונן והלה נזקק לאישפוז בבי"ח. העילה היחידה לבקשת המעצר היתה חומרת העבירה. כבר נאמר לא אחת כי חומרת העבירה כשלעצמה יש בה כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, אבל אין זה כלל שאין לסטות ממנו ויש לשקול בכל מקרה את מכלול הנסיבות ואת המטרה שהמעצר נועד להשיג. בענייננו לא הובאו נסיבות המצביעות שהעורר הוא אדם אלים בד"כ, החבלה הנדונה היתה בקשר עם סכסוך בינו לבין המתלונן והסכסוך יושב והושגה סולחה, אין לעורר הרשעות קודמות משמעותיות, אין לו הרשעה קודמת במעשה אלימות, לא הובע חשש של השפעה על עדים ולא הובע חשש שלא יתייצב למשפט. הוא אב ל- 8 ילדים שפרנסתם עליו. בנסיבות המקרה אין הצדקה להחזיק את העורר במעצר עד תום ההליכים.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד ש. קינן לעורר, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 4.1.84).

ב.ש. 1/84 - יפת אתור נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).

העורר הואשם כי ייבא מצרפת, ביחד עם אחת בשם דומיניק, הרואין בכמות בלתי ידועה וכן הואשם בהחזקת כמות של 6.3 גרם נטו הרואין יחד עם האשה הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים והערר נדחה.
העבירות של ייבוא והחזקת סמים הן חמורות ומצדיקות בדרך כלל החזקת הנאשמים במעצר עד גמר ההליכים, כאשר קיימות ראיות לכאורה. טענת הסניגור היא שחומר ההוכחות אין בו ראיות מספיקות לכאורה. זאת ועוד, הוגש גם אישום נגד דומיניק המיועדת להיות עדת תביעה במשפטו של העורר, לאחר שיסתיים משפטה, וטרם נקבע תאריך למשפטה. ברור על כן כי משפטו של העורר יתעכב, עובדה המוסיפה לעינוי הדין. אכן, הראיה העיקרית של התביעה הינה הודעתה של דומיניק במשטרה. דומיניק חזרה בה לאחר מכן מהודעתה והתביעה תיעזר בסעיף 10א' לפקודת הראיות אם תתמיד דומיניק בהכחשתה. התובעת מצביעה על חיזוק להודעת דומיניק בראיות אחרות וכן היא מצביעה על שורה של הרשעות קודמות של העורר. לאחר עיון בחומר הראיות עולה כי בידי התביעה חומר ראיות מספיק לביסוס האישומים לכאורה. על כן, ובהתחשב גם במהות העבירות ובעברו הפלילי של העורר, יש לדחות את הערר.

(בפני: השופט בך. עו"ד ד. יפתח לעורר,עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 4.1.84).

ב.ש. 11/84 - אהוד לוי נגד מדינת ישראל

*מעצר עד תום ההליכים (גניבת רכב והצתתו) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נתקבל).

העורר וחברו הועמדו לדין בעבירות של גניבת רכב, הסרת חלקים ממנו והצתת הרכב הגנוב כדי להכחיד ראיות. העורר הוא בן 19, עברו נקי לחלוטין ומצויות תעודות רפואיות המאשרות כי אינו בריא בגופו וסובל ממחלות שונות, לא שרת בצה"ל מטעמי בריאות ובעבודה סדירה לא עבד. השניים נתפסו בשעת מעשה ומהרגע הראשון הודה העורר בכל המעשים המיוחסים לו, אך טען שנגרר למעשה ע"י הנאשם השני שהוא בן 23 ובעל רקע פלילי וכי התרצה לדרישות הנאשם האחר משום שהיה נתון לאיומים. עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה לצוות על מעצר הנאשמים עד גמר ההליכים ובית המשפט נעתר לבקשה בנמקו את מתן הצו בכך שמדובר בעבירות חמורות ונפוצות. עררו של העורר נתקבל.
אין ספק שככל שמדובר בנאשם האחר, היתה הצדקה לעצרו עד גמר ההליכים בהתחשב בחומרת העבירה ובעברו של הנאשם. השאלה היא אם היה זה מן הראוי לעצור עד תום ההליכים גם את העורר ועל כך אמר בית המשפט המחוזי כי אמנם לעורר עבר נקי והוא צעיר אך הגיע למסקנה "שאין לעשות אבחנה בינו לבין... האחר רק בשל עברו הנקי". שגה השופט בכך שלא איבחן בין שני הנאשמים שכן האבחנה נדרשת לא רק משום שהאחד הוא בעל עבר פלילי ולאחר עבר נקי, אלא האבחנה נדרשת מטעמים נוספים שמשקלם עמם: העורר הוא בן 19 והשני הוא בן 23; הנאשם השני ביצע את המעשה כשהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי ועל אדם כזה יאמר שניתן בו אמון והוא איכזב; העורר נגרר אחרי הנאשם האחר שהיה היוזם והדמות המרכזית בכל המעשה; העורר הוא אדם חולני וחלוש שתנאי המעצר עלולים להזיק לו מבחינה פיזית ונפשית. אם יש מקרים שבהם ראוי לאבחן בין נאשם לנאשם הרי המקרה דנן הוא אחד מאלה. פרקליטו של העורר ציין כי במשפטו יודה העורר ויבקש תסקיר שירות המבחן כדי שבית המשפט יוכל לשקול העמדתו במבחן. גישתו של הסניגור נראית כגישה מעשית ומתקבל הרושם
שבמקרה דנן אפשר שבעזרת בית המשפט ושירות המבחן ניתן יהיה להציל את העורר מהתדרדרות חמורה.

(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד ר. דמארי לעורר, עו"ד מרגלית למשיב. 2.1.84).

ב.ש. 31/84 - מדינת ישראל נגד ויקטור ברנס

*שחרור בערובה (אימים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).

בין המשיב והמתלוננים היו סכסוכים עסקיים על רקע של רכישה משותפת של מועדון לילה. במסגרת הסכסוכים איים המשיב על המתלוננים והואשם בעבירות סחיטה, איומים, קשירת קשר לביצוע עוון ומסירת תצהיר שקר. המדינה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים ובית המשפט המחוזי החליט לשחררו בערובה. הערר נדחה.
אין ספק כי מהות העבירות המיוחסות למשיב מצדיקות בדרך כלל מעצר עד תום ההליכים. עבירות של סחטנות ואיומים מזוהות עם מעשי בריונות ואלימות, ומעצרם של הנאשמים דרוש לרוב כדי להגן על שלום הציבור ועל העדים המתלוננים. על כלל זה מבססת המדינה את עררה ומוצאת חיזוק לעמדתה בכך שלמשיב עבירות קודמות. בית המשפט המחוזי הסכים עם הכלל האמור אך סבר כי אין מדובר במקרה זה בבריונות אלימה, אלא מדובר בסכסוכים עסקיים, ואם כי לא שלל את האפשרות שהתבטאויות המיוחסות למשיב עשויות מבחינה משפטית להביא להרשעתו, הרי אין לראות בכך סחיטה ואיומים המצדיקים מעצר עד תום ההליכים. השופט סבר כי לנוכח התנהגותו הבוטה של המשיב אין לשלול את החשש שהוא עשוי לנקוט בפעולות לשיבוש הליכי המשפט, אך אין החשש הזה מגיע למידת חומרה עד שלא ניתן למנעו על ידי התנאת תנאים מתאימים לשחרור בערובה.
נכון שיש בחומר הראיות בסוס לכאורה לאישומים, אך חסרה במקרה זה הקונקרטיזציה של מעשי האלימות ושל האיומים שלאורם היה צו המעצר מתחייב. מדובר באדם מרמה ומשטחי התעסקות מסויימים, שאין לצפות ממנו לעדינות והתאפקות בהתבטאות. כאשר מתנהל ויכוח חריף בין שותפים לרכישת מועדון לילה, אין בהכרח לייחס משמעות כבדת משקל לכל התבטאות ולכל הרמת קול מאיימת. אמנם יתכן והמתלוננים חששו מפני המשיב בגלל השמועות ששמעו אודותיו, אך יש לדון לא על סמך תחושת המתלוננים, שסובייקטיבית ניתן אולי להבינה, אלא על סמך מהות המעשים של המשיב כפי שהם עולים מחומר הראיות. בנסיבות המקרה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש המחוזי.

(בפני: השופט בך. עו"ד ביילין למבקשת, עו"ד בן שחר למשיב.11.1.84).

ב.ש. 1216/83 - מדינת ישראל נגד מאיר סקא

*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (מרמה וסמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה בחלקה).

הדיון בבקשה דנא התקיים יום אחד לפני תום שנה מיום שנעצר המשיב עד תום ההליכים וטרם ניתן פסק דין במשפטו. הוא מואשם במספר אישומים של קבלת דבר במירמה ואחזקת סמים בכמות מסחרית וכן הדחה בחקירה. סיכומי הצדדים הוגשו לבית המשפט כ-35 יום לפני תום השנה והשופט צריך היה לתת את הכרעת הדין תוך 30 יום מאז אלא אם היו לו נימוקים לעיכוב. בהתחשב בכך שהתיק עומד לפני גמר ונותר רק פסק הדין לכתיבה, מן הראוי להאריך במידת מה את המעצר, על מנת שלא לשחרר בשלב זה נאשם אשר נשקלו כל הנסיבות הנוגעות לו לענין המעצר והוחלט להחזיקו במעצר עד תום ההליכים. עם זאת אין להאריך את צו המעצר ל-3 חודשים כבקשת המדינה אלא ל-30 יום בלבד.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד גב' ר. רבין למבקשת, עו"ד שלמה נחשון למשיב. 28.12.83).

ב.ש. 1171/83 - אלי בירנבאום נגד מדינת ישראל

*עיכוב ביצוע מאסר עד לערעור (בקשה לעיכוב ביצוע מאסר עד לשמיעת הערעור - הבקשה נדחתה).

העורר היה מנהל חברה והואשם בשש עבירות של מעשי מרמה וזיוף בנסיבות מחמירות שביצע בתקופת השנים 1979 - 1978 כלפי החברה. הוא נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי ולתשלום קנס. ריצוי המאסר נדחה למשך 50 יום כדי שהמבקש יוכל להגיש ערעור ולבקש עיכוב נוסף מבית המשפט העליון. הערעור הוגש והסניגור ביקש עכוב בצוע המאסר עד להכרעה בערעור. הוא מבסס את בקשתו על כך כי קיים סיכוי ממשי שהמערער יזכה בערעורו הן בענין ההרשעה והן בענין העונש וכי תקופת המאסר בפועל שהוטלה עליו תקוצר באופן משמעותי או אף תבוטל כליל. הערר נדחה.
בענין ההרשעה ריכז הסניגור את טיעונו באחד האישומים שלפיהם קיבל המבקש במירמה סכום של כ- 43,000 ל"י ולטענתו הקביעה באישום זה, שהוא המשמעותי ביותר המיוחס למבקש, אינה מבוססת. ברם טענה זו לא תוכל להתברר במסגרת הדיון דנן. בדיקתה תחייב דיון במאות עמודי פרוטוקול ותיעשה ע"י ההרכב שידון בערעור. הכלל הוא שאין משחררים בערבות לאחר הרשעה אלא בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל. להבדיל ממעצר בטרם הרשעה הרי לאחר ההרשעה הנאשם הוא בחזקת אשם וכדי להצדיק עיכוב גזר הדין צריך להראות בפסק הדין עצמו עיוות בולט בהרשעה או סכוי בולט לערעור. אם אין הם נראים כך, ויש צורך להתעמק בעדויות ולנתח את העובדות כדי להוכיח אם היה די בהן להרשעה, אין הדבר יכול להיעשות במהלך הבקשה לעכוב ואין זה יכול להוות עילה לשחרור.
לענין גזר הדין טוען הסניגור שהמעשים שבהם הורשע המערער אינם חמורים כל עיקר, וכן הוא מציין את עברו הנקי של המערער ועינוי הדין שנגרם לו, כי מאזבוצעו העבירות עברו קרוב ל- 6 שנים והמערער התהלך חופשי כל אותה תקופה. בית המשפט המחוזי היה כבר ער לכל הנסיבות המקילות, אך נגדן העלה את החומרה שבהצטברות ששה מקרים של מעילה באמון המעבידה בדרכים מתוחכמות ובשחיתות מתוך תאוות בצע. לכך יש להוסיף כי הסכומים שבהם מדובר אינם מבוטלים כשמדובר במונחים של שנת 1979 - 1978. העבירות הן חמורות ואין לראות בהן ענין של מה בכך שהפך לנוהג מקובל בחברתנו, אלא להיפך יש לעשות הכל כדי לעקרן מן השורש. אשר לשהוי הרב - העבירות נתגלו במאוחר ודחיות רבות נגרמו במהלך המשפט לפי בקשות הסניגורים של המערער וכך החלה שמיעת המשפט רק במאי 1982. העובדה שכל אותה עת היה המערער מתהלך חופשי ומשוחרר בערובה אינה סיבה לעיכוב ביצוע.

(בפני: השופטת נתניהו. עו"ד י. לוי למבקש, עו"ד י. בן אור למשיבה. 27.12.83).

ד.נ.33/83 - עמנואל גולדברגר נגד נציבות שירות המדינה

*אישור פס"ד של בי"ד משמעתי (הבקשה נדחתה).

זוהי בקשה לדיון נוסף על ענין שנפסק בו על ידי שופט דן יחיד של בית המשפט העליון בערעור של המבקש על פסק דין ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה. הבקשה נדחתה. דיון נוסף בבית המשפט העליון מקורו ותחומו באמור בסעיף 8 לחוק בתי המשפט. על פי האמור בסעיף קטן(א) שבו יכולה החלטה בדבר דיון נוסף להתייחס רק לענין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה. האמור בסעיף קטן(ב) לאותו סעיף אין בו כדי להרחיב את האפשרות לקיים דיון נוסף במקרה כגון זה שלפנינו. גם לגוף הענין אין לגלות דבר שיצדיק דיון נוסף. אין חידוש באזכורה של חובת המשמעת בשירות המדינה העולה מפסק הדין.

(בפני: הנשיא שמגר. 5.1.84).

ע.פ. 234+235/83+232+233 - נדל מחמוד ואח' נגד היועץ המשפטי לממשלה

*חומרת העונש (הסתננות לסוריה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

ארבעת המערערים הורשעו ביציאה שלא כדין ממג'דל שמס ברמת הגולן לסוריה והסתננות חזרה לישראל, מגע עם סוכן זר, ולגבי שלושה מהם גם מסירת ידיעות העלולות לגרום תועלת לאויב. בית המשפט המחוזי הטיל על אחד המערערים 8 שנות מאסר, על השני 5 שנות מאסר, ועל שניים אחרים, אב ובנו, שלוש שנות מאסר. הערעור על חומרת העונש נדחה. עונש קל היה מחטיא את מטרת ההרתעה של העבריינים בכוח העלולים להתפתות לעבירות דומות תוך פגיעה בבטחון המדינה. בית המשפט המחוזי איבחן היטב בין חומרת המעשים של כל אחד מן המערערים וקצב. לכל אחד את מידת העונש הראויה לו. אין כמובן להתעלם מהמניעים של כל נאשם ונאשם, אך במקרה המסויים יש לשים כובד משקל על המעשים שהם לפי אופיים חמורים. הנושא הרגיש של בטחון המדינה מחייב התייחסות מחמירה מצד בתי המשפט, בגלל הנזק הגדול העלול להיגרם בעטיין של עבירות כאלה. עיון במידע שנמסר לסורים על ידי המערערים מלמד על פניו שאין מדובר רק בזוטות.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. עו"ד וקיש למערערים, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 5.1.84).

ע.פ. 272/83 - גאזי דראש נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

בעזרת מערכת מתוחמת של מסמכים מזוייפים ערך המערער עם חברה קבלנית עיסקה בה התיימרו "המוכרים" למכור לחברה מקרקעין בשווי של 1,350,000 דולר. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ודן אותו ל-3 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן לתשלום פיצוי לחברה המתלוננת. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר בפרשה מסובכת ומתוחכמת כאשר המערער הציג לפני החברה המתלוננת מצג כאילו ארבעה נתנו יפוי כח לפלוני למכור את המקרקעין למתלוננת והתברר שחתימותיהם של הללו וכן מסמכים נוספים זוייפו. בנסיבות אלה העונש שהוטל הוא עונש הולם.

(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד דוד חושן למערער, עו"ד עשירה

ראובני למשיבה. 8.1.84).

ע.פ. 298/83 - סאלם רוס תום נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (הברחת סמים מלבנון) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע ביבוא 14 ק"ג חשיש מלבנון ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי וכן חולטה המכונית שבה יובא הסם. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור הדגיש את הנסיבות האישיות הקשות של המערער ומשפחתו וכן טען כי לא נשמר הכלל של אחידות העונשים. המערער הוא אזרח לבנוני וייבא במכוניתו את החשיש. בית המשפט המחוזי הדגיש את הגורם ההרתעתי שבהטלת עונשים משמעותיים על מי שנוטל על עצמו את הסיכון לייבא סמים מלבנון ולא התעלם מהנסיבות האישיות של המערער ומשפחתו. אין לומר כי בית המשפט החמיר עם המערער יתר על המידה. אשר לטענה בדבר אחידות העונשים - נאשם אחר באותו כתב אישום נדון ל- 7 חודשים מאסר בפועל בלבד, אך השופט הדגיש את ההבדלים שבין שני הנאשמים בגיל ובחלק שנטל הנאשם האחר בביצוע העבירה, ועל כן הכלל של אחידות העונשים לא יוכל לסייע למערער.

(בפני השופטים: ש. לוין, י. כהן, גב' נתניהו, עו"ד כמאל למערער, עו"ד חסון למשיבה. 12.1.84)

ע.פ. 230/83 - מדינת ישראל נגד כיוף דניאל

*קולת העונש (חבלה חמורה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).

המשיב הוא בן 21 ויש לו שתי הרשעות קודמות שעניינן אלימות ופציעת אנשים. עתה הורשע בשתי הרשעות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. החומרה המיוחדת בשתי ההרשעות האחרונות היא שהן בוצעו נגד אביו של המשיב ובצורה ברוטלית של דקירות סכין מרובות. בהרשעות הקודמות לא הוטל עליו מאסר בפועל. בהרשעה השלישית הושת עליו מאסר בפועל של שנה אחת והפעלת מאסר על תנאי של שנה וחצי, ובגין ההרשעה הרביעית נדון לשנה וחצי מאסר בפועל מצטבר למאסר שהוא מרצה. הערעור הוא על קולת העונש בעבירה הרביעית. התובעת עמדה על החומרה המופלגת של העבירות והדגישה במיוחד את השיקול של הבטחת שלום הצבור והמשפחה. לדעתה הנימוקים לקולא של בית המשפט המחוזי, היינו שהמשיב הודה בעבירה וגילו הצעיר, אין בהם כדי להצדיק עונש כה קל של שנה וחצי מאסר בפועל. הערעור על קולת העונש נתקבל. לפי הרשעותיו הקודמות ואופן ביצוע העבירות, מהווה המשיב סכנה חמורה לשלום הציבור. עובדה זו צריכה להוות שיקול הענישה המכריע במקרה זה. אביו של המשיב היה נתון בסכנת נפשות ממש וניצל ממנה. לפיכך הועמד המאסר בפועל על שלוש שנים.

(בפני השופטים: אלון, י. כהן, טירקל. החלטה - השופט אלון. עו"ד ברנשטיין למערערת, עו"ד נוימן למשיב. 3.1.84).

ע.פ. 200/83 - אליהו גלם נגד מדינת ישראל

*הרשעה בסחיטה וגרימת חבלה וחומרת העונש (הערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו והערעור על מידת העונש נדחה).

העורר הורשע בסחיטה באיומים בשל מעשים שביצע נגד המתלונן יוסף ברקי, בתקיפה הגורמת חבלה ממש בשל הכאתה של עליזה בן חמו, ושימוש ברכב ללא רשות, נהיגה בזמן פסילה, אי ציות לתמרור ונהיגה בחוסר זהירות. ביהמ"ש גזר למערער ארבע שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן פסל אותו לנהיגה לתקופה של 10 שנים מיום שחרורו מהכלא. הערעור על ההרשעה נדחה בעיקרו והערעור על מידת העונש נדחה.
המערער הודה בעבירות הקשורות בנהיגת הרכב, אך הכחיש את העבירות הקשורות לברקי ולבן חמו. ביהמ"ש ביסס את ההרשעה באשר לסחיטה על עדותו של המתלונן ועדים נוספים שהעידו על פרשת היחסים בין המתלונן והמערער, ואין לקבל את טענת המערער כי כל מה שהיה בינו לבין המתלונן לא היה אלא בגדר ויכוחים על יחסי מסחר ולא סחיטה או איומים. אשר לתקיפתה של בן חמו, טען המערער כי לא תקף אותה, אך ביהמ"ש קבע את ממצאו על יסוד ראיות שהיו לפניו ובכך אין להתערב. המערער טען שלא היתה ראיה קבילה שלפיה ניתן לקבוע שבן חמו נחבלה חבלה של ממש. אכן לא הוגשה לביהמ"ש תעודה רפואית וביהמ"ש ציין כי הוא מסתמך על דברי שוטרת שראתה כי המתלוננת פצועה והעידה כי ראתה נפיחות ושטף דם במצח ובאפה של המתלוננת. כן אמרה המתלוננת במשטרה שהמערער היכה אותה וגרם לה כאבים. כדי להרשיע בגרימת חבלה של ממש היה על התביעה להוכיח כי נגרמו למתלוננת מכאוב, מחלה או ליקויים גופניים קבועים או עוברים. מן הראוי שתוגש תעודה רפואית וכי ביהמ"ש לא יסמוך על התרשמותו של מי שאין מקצועו בכך. המתלוננת אמרה שנגרמו לה כאבים בזמן שמסרה אימרתה למשטרה, ולאור הסתמכותו של ביהמ"ש על האימרה מכח הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות, ניתן היה לראות באימרה זו גם ראיה בדבר מכאוב. ברם, הדברים לא היו ברורים במידה מספקת ועל כן מוטב לתת למערער ליהנות מהספק בנקודה זו ולהעמיד את ההרשעה על עבירה של תקיפה בלבד. בענין מידת העונש
אין להתערב, שכן ביהמ"ש המחוזי הושפע בצדק מחומרתה של עבירת הסחיטה באיומים, שאותה ראה על רקע הרשעותיו הקודמות המרובות של המערער, אשר לא תיקן דרכיו, למרות שבתי המשפט נהגו עמו בעבר שלא בחומרה יתירה.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, טירקל. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד ח. לירן למשיבה. 4.1.84).

ע.פ. 228/83 - רפאל אוחיון נגד מדינת ישראל

*הרשעה באינוס וחומרת העונש (הערעור נדחה).

המערער פגש באקראי צעיר וצעירה ליד התחנה המרכזית בתל אביב, תיירים מחו"ל שלא היה להם מקום ללון, הציע להם ללון בביתו והבטיחשלא יאונה להם רע. ברצותם לצאת את הבית בשעות הבוקר איים המערער על הצעירה בסכין גדולה ולאחר מאבק הצליח לאנוס אותה. ממצאים אלה נקבעו ע"י ביהמ"ש המחוזי עפ"י דברי המתלוננת שנתמכו בעדות חברה. עדותם של השניים נגבתה מכח סעיף 117 לחוק סדר הדין הפלילי, משום שבהיותם תיירים עמדו לחזור לחו"ל. ביהמ"ש מינה למערער סניגור. שנוכח בעת שהמתלוננים מסרו את העדות ונחקרו על ידו. המתלוננים מסרו כתובת מדוייקת שבה בוצע המעשה, והמשטרה ניסתה לעצור את המערער אך הוא נעלם ונעצר רק כעבור שנה. עם מעצרו טען המערער כי קיים עם המתלוננת יחסי מין מרצונה ואף תאר את הנסיבות וכיצד ארע הדבר בהסכמתה. לאחר שמעצרו הוארך מסר הודעה נוספת בה שינה את גירסתו וטען שהמתלוננת מיוזמתה באה למיטתו וקיימה עמו יחסי מין. בהעידו בביהמ"ש התכחש מכל וכל לא רק למעשה עצמו אלא לעצם המפגש עם המתלוננת וחברה. ביהמ"ש המחוזי לא האמין למערער ונתן אמון בעדות המתלוננת וחברה, הרשיע את המערער בעבירת אינוס ודן אותו לחמש שנות מאסר בפועל. הערעור נדחה.
מלבד עדות המתלוננת וחברה היו ראיות בדבר ממצאים שנמצאו על גופה של המתלוננת למחרת האירוע, כולל פגיעות גופניות, מצבה הנפשי, ופצעים באזורים עליהם הצביעה המתלוננת כי נפגעה על ידי המערער. כחיזוק התווספה גם עובדת בריחתו של המערער והסתתרותו במשך כשנה. נסיונו של המערער להתכחש כליל לעצם המפגש ולקיום יחסים עם המתלוננת, דברים שבהם הודה בהזדמנויות אחרות ודאי לא יכלו לתרום למהימנותו. משהודה המערער בעצם קיום יחסי המין היתה החשיבות העיקרית לטענת ההסכמה שהוא טען וצדק ביהמ"ש כאשר קבע שהמעשה נעשה שלא בהסכמת המתלוננת ותוך שימוש בכח עד כי עבירת האינוס הוכחה מעבר לספק סביר.
המערער וסניגורו לא העלו טענות באשר למידת העונש וביהמ"ש העליון ציין כי ראה את הערעור כאלו הוא מכוון גם נגד גזר הדין ומצא כי ביהמ"ש המחוזי לא החמיר עם המערער, שיש לו עבר פלילי מזה שנים רבות ובהתחשב בחומרת המעשה עצמו.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, טירקל. עו"ד אוריאל עינב למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 10.1.84).

ע.פ. 355/83 - דוד אקושווילי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (התפרצויות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע ב- 40 עבירות של התפרצות וגניבה ונדון לחמש שנים מאסר בפועל וכן הופעלו שלושה מאסרים על תנאי, חלק מהם חופפים ביניהם, כך שבגין המאסרים המופעלים יצטרך לרצות שנת מאסר אחת נוספת. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר במספר רב של פריצות וגניבות, כאשר היו תלויים נגד המערער שלושה מאסרים על תנאי, וחלק
מן העבירות ביצע בתקופה שבה שוחרר בערובה בגין עבירה שעליה הוגש כתב אישום. המערער הוכיח לא רק זלזול בצבור וברכושו, אלא גם באמון שנתן בו בעבר ביהמ"ש כאשר גזר עליו מאסרים על תנאי תוך אמונה שלא יחזור לסורו. המערער יצא לגרמניה וגם שם ביצע עבירות וגורש מאותה מדינה.

(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, טירקל. עו"ד מ. יאיר למערער, עו"ד גב' י. טפיירו למשיבה. 10.1.84).

ע.פ. 413/83 - עומר ברנסי נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (זנות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).

המערער הורשע בסרסרות לזנות ובתקיפתה של המתלוננת תוך גרימת חבלה חמורה ונדון לשנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש קל על פניו, בעיקר לנוכח העובדה שלמערער אחת עשרה הרשעות קודמות ובהן גם הרשעה של חיים על רווחיה של זונה, וכן בהתחשב בכך שתקיפות המתלוננת באו לאלץ אותה כי תמשיך בעבודתה בזנות למורת רוחה. את העונש הקל ניתן להסביר בכך שהשופט נתן משקל לעובדה שהמתלוננת ירדה לזנות עוד לפני שקשרה קשר עם המערער וכי היו לה קשרים דומים עם עוד גברים. טענת הסניגור הינה כי המערער נדון בכתב אישום נפרד בעבירת התפרצות ל- 29 חדשי מאסר הכוללים 14 חדשי מאסר על תנאי שהופעל. לטענתו, אילו הוגש כתב אישום משותף יתכן והעונש היה קל יותר. דין הטענה להדחות. ככלל אין להגיש בכתב אישום אחד אישומים שאין ביניהם מכנה משותף. העובדה לבדה שאותה מתלוננת העידה כעדת תביעה גם כאן וגם שם אינה משפיעה על אופיין השונה של העבירות לגופן. יתר על כן, ביהמ"ש המחוזי ידע על ההרשעה האחרת וגזר הדין שניתן בה וכן על הפעלת עונש המאסר על תנאי. אין גם לומר כי העונש הכולל חורג מהמידה ההולמת את המעשים בשני התיקים.

(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, בך, גולדברג. עו"ד נש למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 15.1.84).

ע.פ. 645/83 - זריאהן דבורה נגד מדינת ישראל

*חומרת העונש (מרמה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).

המערערת נדונה לשנה אחת מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי בעקבות הרשעתה בשורה של מעשי מרמה. הערעור על חומרת העונש נתקבל. העונש כפי שנגזר בביהמ"ש המחוזי הולם את נסיבות המקרה ואלמלא הנסיבות האישיות המיוחדות לא היה מקום להתערב בו. הוגשו לביהמ"ש העליון תסקירים של שרות המבחן ובהם תאור מפורט של רקעה האישי ותולדותיה של המערערת. לנוכח מצבה המשפחתי של המערערת, סיכויי השיקום שהתגבשו עתה והמלצות שירות המבחן, הוחלט להפוך את כל תקופת המאסר למאסר על תנאי וכן הועמדה המערערת תחת פיקוח שירות המבחן.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ח. קאויס למערערת, עו"ד גב' נ. ליבנה למשיבה. 1.84 .9).

ע.פ. 740/83 - אבי דדון נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).

במשפט פלילי המתנהל נגד המערער אמר אחד העדים, מבלי שנחקר על כך או הודרך לכך, בין היתר, דברים מהם עלה כי המערער אמר לעד כי "יש לו תיק פלילי במשטרה ומאסר על תנאי". ביהמ"ש החליט בקשר עם דברים אלה כי "העד לא נשאל לגבי עברו של הנאשם אלא תוך כדי תאור המקרה ועובדותיו הוא ציין דברים שאמר לו הנאשם מיוזמתו.
אין מקום למחיקת דברים אלו מהפרוטוקול". בעקבות זאת ביקש הסניגור כי השופט יפסול עצמו אך ביהמ"ש דחה את הבקשה באמרו "אין בדברים שאמר העד מפי הנאשם, כדי להשפיע על ביהמ"ש בבואו להכריע הדין בתיק זה". הערעור נדחה. פליטות פה בלתי צפויות כפי שאירעו כאן לא ניתן תמיד למנען מראש. ביהמ"ש הזהיר עצמו שהדברים לא ישפיעו עליו ולאור זאת אין מקום לפסילת השופט מהמשך הדיון.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. דן למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 5.1.84).

ע.פ. 10/84 - מרדכי לוסקי נגד מדינת ישראל

*סירוב פסילה (ערעור על סרוב פסילה - הערעור נתקבל).

המערער הועמד לדין בעבירת סמים וכאשר העיד סיפר בחקירתו הראשית כי ניגש אליו אדם פלוני וביקש ממנו חשיש והוא השיב כי אין לו הרבה וכי הוא לא מתעסק בזה. המערער גם סיפר כי היה במאסר בתקופה מסויימת והכיר שם את האדם שביקש ממנו את החשיש. בחקירה נגדית נשאל, בין היתר, שאלות בקשר למאסרו בעבר וביהמ"ש הוסיף שאלות מטעמו. בשלב מסויים שאל השופט את המערער אם היה לו בעת האחרונה מגע עם סמים ותשובתו היתה כי הוא נוגע מדי פעם. בסמים, כי אינו זוכר מתי, וכי זה היה מזמן. הסניגור ביקש בשלב זה כי המלים האחרונות ימחקו מהפרוטוקול ומשסרב ביהמ"ש להענות לכך ביקש כי השופט יפסול את עצמו. השופט סרב והערעור על כך נתקבל.
בימ"ש השלום נימק את הצגת השאלה הנדונה בהחלטה מפורטת, שעיקרה הוא כי הציג את השאלה כדי לעמוד על כך אם המערער ביצע מעשים דומים, שמהם ניתן להסיק מסקנה כי טענת המערער בדבר טעות בזיהוי איננה מבוססת. דא עקא, בנסיבותיו של המקרה לא היה מקום לכך שביהמ"ש ידון בשאלת המעשים הדומים, בגדר סוגיה המועלית מיוזמת ביהמ"ש וללא קשר כלשהו לטענות שהועלו על ידי התביעה. אין זה נכון וראוי שביהמ"ש יעשה תוך כדי הדיון, מיוזמתו, נסיון מודע להוסיף על ידי שאלותיו ראיות שיהיה בהן כדי להרחיב את מערך הטיעון של התביעה בכיוון שאותו לא העלתה התביעה כלל ועיקר. אין להשוות ענין דנא לשאלות הבהרה שכן יש שוני בין הבהרת נושא על ידי הצגת שאלות המתחייבות בקשר לכך, לבין העלאתה של תיזה חדשה שהיא מעל ומעבר לנטען על ידי התביעה. יכול ביהמ"ש בפסק דינו להסתמך על מכלול הראיות כדי להצביע על שיטה בביצוע העבירות, אך אין בכך כדי להצדיק יוזמה של ביהמ"ש להרחבת היריעה בשלב של הצגת שאלות הבהרה לעדים לרבות לנאשם המעיד בפניו.
השאלה היא אם יש בטעות הנ"ל כדי להצדיק את פסילת השופט. רבים המקרים בהם אין בעלי הדין מבחינים בין טענה המצביעה על טעות משפטית שניתן לערער עליה, לבין תופעה של פסלות הנובעת מביטוי של משוא פנים או דעה קדומה. לו היה מדובר כאן רק בהצגת שאלה שלא היה מקום להציגה, לא היה מקום לפסילתו של השופט. המערכת השיפוטית בנויה על שופטים מקצועיים ואין לפסול שופט בשל הערת פתע שאין להשמיעה בפני ביהמ"ש, או בשל הצגת שאלה שלא היתה במקומה. אולם במקרה שלפנינו הנסיבות שונות, כי ביהמ"ש נגרר להצגת תיזה רחבה שיש בה, בשלב שהיא הוצגה, משום הקדמת סיכומיה של התביעה. החלטת ביהמ"ש שלא לפסול את עצמו, עיקר הנמקתה היא ההשקפה שביהמ"ש יכול היה מיוזמתו לחפש אחר ראיות בדבר שיטה כדי שהגנת הנאשם בדבר טעות בזיהוי תופרך. מעורבות כאמור אינה במקומה ויש בה כדי ליצור חשש סביר של משוא פנים המצדיק פסילת השופט.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. בר עוז למערער, עו"ד גב' ב. ארד למשיבה. 10.1.84).

בר"ע 491/83 - צבי קרמר נגד מדינת ישראל

*שלילת רשיון נהיגה לצמיתות (הבקשה נדחתה).

המבקש שהוא בן 70 הורשע באי ציות לאור אדום ברמזור וביהמ"ש לתעבורה החליט על שלילת רשיון נהיגתו לצמיתות וכן קנס אותו ב- 5,000 שקלים. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור ובקשה לרשות ערעור נדחתה. גליון ההרשעות הקודמות של המבקש הוא יוצא דופן בארכו ומצביע על הזלזול של המבקש בדיני התעבורה. לחובת המבקש רשומות 45 הרשעות קודמות שמהן 9 בגין נהיגה במהירות מופרזת, 23 של אי ציות לתמרור, 2 עקיפות בלתי חוקיות בצומת ו- 3 עבירות של מעבר בצומת באור אדום. לנוכח כל אלה יש לתמוה מדוע לא נשלל רשיונו של המבקש. כבר לפני כן. המבקש שהוא כבן 70 עבר עתה בדיקה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים ונקבע שעליו לעבור מבחן שליטה על ידי בוחן תנועה אך לא נקבע כי הוא פסול לנהיגה. מכאן רוצה הסניגור ללמוד שאין לשלול את רשיונו של המבקש לצמיתות. המסקנות של המכון הנ"ל אינן בעלות משמעות מכריעה בנושא שבפנינו. יהיה כשרו של המבקש לנהוג אשר יהיה, ברור שנהיגתו מסכנת את האנשים האחרים הנוהגים בדרכים ועל כן בדין נאסר על המערער המשך הנהיגה.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד פסקא למבקש, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 28.12.83).

בר"ע 545/83 - צבי חיילובסקי נגד מדינת ישראל

*שפיטה שלא בפני הנאשם בעבירת תנועה (הבקשה נדחתה).

המועד של משפט תנועה שנקבע למבקש חמק מזכרונו ועל כן נשפט שלא בפניו בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת. ביהמ"ש המחוזי אישר את ההרשעה והבקשה לרשות ערעור נדחתה. אין למבקש טענות נגד הראיות שהובאו וטענתו היחידה היא כי לו ניתן לו לחקור את עדי התביעה יתכן והיה מצליח לערער אמינותם. אין ממש בבקשה זו. ניתן היה לייחס משקל כלשהו לנסיבות האישיות שבעטיין שכח המבקש את מועד משפטו אילו היתה לו טענה כלשהי לגוף הענין, אך בהיעדר טענה כגון זו אין בבקשה דנא אלא נסיון להרוויח זמן.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. אורון למבקש, עו"ד גב' א. אפעל למשיבה. 30.12.83).

בר"ע 561/83 - איברהים עליאן נגד מדינת ישראל

*מידת העונש בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

המערער נסע בשטח בנוי במהירות של 113 קמ"ש, נכנס לצומת מרומזרת באור אדום וגרם לתאונת דרכים אשר רק בנס לא נסתיימה באסון. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעור המדינה על קולת העונש ודן את המערער לארבעה חדשים מאסר בפועל, שבע שנים פסילה בפועל ושלוש שנות פסילה על תנאי וכן הטיל עליו קנס של 10,000 שקלים. הבקשה לרשות ערעור על מידת העונש נדחתה.
אין פסול בהחלטת ביהמ"ש המחוזי שראה לענוש על מעשה רשלנות חמור הן ע"י פסילה ארוכה המונעת המשך נהיגתו של המבקש לתקופה משמעותית והן ע"י מאסרו כדי להדגיש את חומרת המעשה ע"י תגובה עונשית הולמת. הסניגור טען כי העונש חמור במידתו מזה שמקובל על שופטי התעבורה במקרים דומים, אך אין בכך בלבד כדי להניע לשוב ולדון בפרשה זו בערכאת ערעור נוספת. המבחן המהותי הוא אם יש התאמה בין העונש לבין הנסיבות הקונקרטיות של המקרה. זאת ועוד, אם אכן נהגו בקולא במקרים דומים, מן הראוי להעביר את אמות המידה הקיימות בשבט הבקורת העצמית ובמקרים ראויים אף בשבט הבקורת של ערכאת הערעור. הרשלנות בנהיגה בדרכים מסכנת ואף מקפחת יום יום חיי אדם ועל כן היא ראויה
לעונש שיהיה בו כדי להרתיע.

(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מוסק למבקש, עו"ד גב' ת. הקר למשיבה. 27.12.83).

בר"ע 6/84 - איתן אבולעפיה נגד גילה אבולעפיה ואח'

*בקשת קיזוז בהוצל"פ (הבקשה נדחתה).

בהחלטה למזונות ביניים מיום 11.7.83, של ביהמ"ש המחוזי, נאמר בין היתר כי את תשלומי החדשים יוני ויולי 1983 "ישלם הנתבע עד 25.7.83 ... הנתבע יהיה רשאי לקזז כספים אם שילם המזונות בגין תקופה זו וזה על פי קבלות". כשנפתחו הליכי הוצאה לפועל, התגונן הבעל (המבקש) בטענה שהוא רשאי לקזז את החיוב במזונות על סמך העובדה כי האשה (המשיבה) משכה מחשבונו בחו"ל 18,000 דולר ללא ידיעתו וללא הסכמתו. יו"ר ההוצל"פ קיבל את הטענה והמשיבה ערערה על כך בפני ביהמ"ש המחוזי. ערעורה נתקבל בנימוק כי "החלטת ראש ההוצל"פ מחוסרת כל נפקות" וכי "ממעשהו זה יוצא שפעל במקומו של ביהמ"ש". הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אם נכונה גירסת המבקש שהסכום נמשך מחשבונו מאחורי גבו, הרי ממילא לא "שילם" סכום זה כמזונות בכלל, ולגבי התקופה הנקובה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בפרט. משיכת הכסף היתה מעשה חד צדדי של האשה, לפי גירסת הבעל, ולפיכך ללא קשר לסילוק חיוב המזונות על ידו. כמו כן ברור שזכות לקיזוז אין יו"ר ההוצל"פ מוסמך להעניק. בנתונים אלה, וכאשר מדובר בהחלטת ביניים במסגרת תביעה למזונות, אין לתת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לקזז את הסכום הנ"ל כנגד המזונות.

(בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. 20.1.84).

בר"ע 8/84 - סלים עבד נגד מדינת ישראל

*גרימת מוות בתאונת דרכים (הבקשה נדחתה).

המערער נהג ברכב כאשר הבחין מרחוק במנוח, נער בן 14, שצעד על הכביש יחד עם אחרים כשגבו אל רכבו של המבקש. הוא האיט את מהירות הנסיעה לכדי 60 קמ"ש. ביהמ"ש דלמטה קבע שהיה על המבקש להפחית מהירותו בהרבה כי הרי הבחין במנוח ובחברו וצריך היה להביא בחשבון שיהיה עליו לעצור עצירת פתע אם הנערים לא יסטו מהדרך. אכן, הם לא סטו מהדרך והמבקש פגע בהם וגרם למותו של המנוח. בימ"ש השלום גזר למערער שלושה חדשים מאסר על תנאי, קנס של 20,000 שקל ופסילה ל- 10 חדשים בפועל ו- 18 חדשים על תנאי והמדינה ערערה לביהמ"ש המחוזי נגד קולת העונש. בביהמ"ש המחוזי צויין כי העונש שהוטל על המבקש מופרז לקולא וכי על בתי המשפט להלחם בנגע של ריבוי התאונות ע"י החמרה בדין והורדת נהגים מסוכנים מההגה לתקופה משמעותית. כיון שכך החמיר ביהמ"ש המחוזי בדינו של המבקש. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין להביא נושא בפני ביהמ"ש העליון, עפ"י ערעור ברשות, רק בשל העובדה שבעל דין אינו שלם עם התוצאות של ההליכים בערכאות דלמטה. ביהמ"ש, כשהוא דן אם להעניק רשות ערעור, נותן דעתו בראש וראשונה לשאלה אם יש למקרה תכונות יוצאות דופן המצדיקות דיון בו בשלוש ערכאות. יש דמיון רב בין השיקולים המנחים בבקשה לרשות ערעור בענין אזרחי ובין הבקשה בענין פלילי. בענייננו מדובר במידת העונש שנדונה ע"י שתי ערכאות, ואין הצדקה לדיון בפני ערכאה שלישית. גם לגוף הענין אין פסול או טעות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לענין החמרת מדובר במידת העונש שנדונה ע"י שתי ערכאות, ואין הצדקה לדיון נוסף. גם לגוף הענין אין פסול או טעות בהחלטת ביהמ"ש המחוזי לענין החמרת העונש.