בג"צ 118/83 - אינווסט אימפקט בע"מ ואח' נגד מנכ"ל משרד הבריאות ואח'
*הזמנה להצעת מחירים כמכרז. * העדפת תוצרת הארץ. * ניהול מו"מ עם הזוכה לאחר זכיה במרכז. (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל)
.
ביום 15.8.80 פרסם משרד הבריאות הזמנה להצעת מחירים שעניינה אספקת מחטים ומזרקים בכמויות ובמועדים המפורטים בהזמנה. העותרות והמשיבה מס' 4 (להלן: המשיבה) נענו להזמנה. לאחר מכן היתה פניית החשב הכללי לא לפרסם מכרזים שבהם ישנה תחרות בין הייצור המקומי לבין הייבוא. העותרת השניה היא חברה זרה והעותרת הראשונה היא הסוכנת שלה בישראל. בעקבות החלטה זו נתקיימו דיונים נוספים ובסופו של דבר הוחלט לפצל את ההזמנה ולמסור לעותרת את מחציתה ואת המחצית השניה למסור למשיבה. כמו כן הוחלט לנהל מו"מ עם המשיבה להורדת המחיר וכן להתאים את מועדי האספקה בעקבות דחיית הדיון במכרז. לפי ההוראות יש להעדיף תוצרת מקומית באשר המחירים של הספק המקומי אינם עולים על %15 לעומת הצעות של מוצרי יבוא והתנהל מו"מ עם המשיבה להוריד את המחירים באופן שלא יעלו על %15 מהצעות העותרות. המשיבה נענתה לבקשה ובעקבות כך נמסרה לה ההזמנה להספקת מחצית הסחורה. העותרות פנו לבג"צ וב"כ טען כי ההליכים שקויימו הם הליכי מכרז למרות שכותרתם היתה הצעת מחירים וכו' וכי במהלך הליכי המכרז נפלו פגמים שיש בהם כדי לפסול את החלטת ועדת המכרזים. כן נטען כי עצם ההחלטה לפצל את ההזמנה פגומה היא שכן בנסיבות הענין לא ניתן היה לבצע את הפיצול.
א. לטענה כי הצעת המשיבה פגומה - ההצעה לא כללה זמני הספקה ואף שער הדולר הבסיסי לא צויין בה, אך בנסיבות הענין אלה הם פגמים טכניים שנעשו בתום לב ואין בהם כדי לפגום בהצעת המשיבה. זמני ההספקה נקבעו בהזמנה להצעת מחירים, והם לא היו נתונים למו"מ. אי צירופם הוא בנסיבות הענין דבר טכני גרידא. הוא הדין באשר לשער הדולר ביום ההצעה שהוא הבסיס למכרז, שכן איתורו של שער הדולר הוא דבר טכני שאינו דורש כל שיקול דעת ואינו מאפשר כל מרחב תמרון.
ב. אשר לשאלה אם מדובר בהליכי מכרז או במו"מ שמחוץ למסגרת המכרז - לדעת העותרות מדובר בהליכי מכרז ויש בהם פגמים הפוסלים מכרז, ומאידך טענה המשיבה כי אין כאן הליכי מכרז אלא הליכי מו"מ. טוענות העותרות שאם מדובר בהליכי מכרז והמשיבה סברה שאלה הליכי מו"מ יש לפסול את הצעתה מכיוון שאין כאן הצעה וקיבול שכן ההצעה היתה במישור אחר והקיבול היה במישור אחר. טענה זו אין לקבל. ראשית, כאשר המשיבה נענתה להזמנה היא עצמה סברה שהיא נענית להזמנה במסגרתו של מכרז. שנית, בין אם הצעת המשיבה נתגבשה במסגרת הליכי מכרז ובין אם לא, משנעשה מעשה של קיבול ושני הצדדים מסכימים כי נכרת חוזה ביניהם אין צד שלישי יכול להלין על כך.
ג. אשר לשאלה אם מדובר במסגרת של מכרז או מסגרת של מו"מ - זו שאלה מעורבת של עובדה ומשפט וחייבת להחתך על פי נסיבות כל ענין וענין. המאפיין של המכרז הוא קיומה של "תחרות מאורגת", היינו, מסגרת אירגונית שבה מתבקשות ומתקבלות הצעות הנבחנות זו כנגד זו, תוך תחרות חופשית ביניהן. במסגרת של מכרז יש כללים שנקבעו והם מחייבים באותה מסגרת. מאידך, כשמזמינים מו"מ לקראת כריתת חוזה אין בכך יסוד מאורגן של תחרות ואין בשיטות אלה כללים המסדירים את הליכי התחרות אלא את הליכי המו"מ בין המזמין והמציעים השונים. בענייננו, אמנם נאמר בכותרת של ההזמנה כי זו הזמנה להצעת מחירים, אך הכותרת אין בה כדי לקבוע את מהות הנושא, וההכרעה בשאלה
אם המסגרת הארגונית היא מכרז אם לאו חייבת להיעשות על פי מכלול הנסיבות. כשבודקים את מכלול הנסיבות המסקנה היא כי אכן מדובר בהליכי מכרז.
ד. באשר לשאלה אם ניתן היה לפצל את ההזמנה בין המציעים השונים - אין ספק כי לבעל המכרז היתה סמכות לפצל את ההזמנה בין מציעים שונים שכן סמכות זו כלולה בעצם הצעת המכרז. נשאלת רק השאלה אם למרות שמירת הזכות מותר היה למשיב לפצל את ההזמנה. השימוש בכח של פיצול ההזמנה אסור שיהיה שרירותי. טענת העותרות הינה כי ע"פ תנאי המכרזים אסור שהטובין המיוצרים בארץ יעלו ביותר מ- %15 לעומת מחירי היבוא, ובכך מתמצית העדפתו הפורמלית של היצור המקומי על פני היבוא. מעבר להקלה זו שוב אין צידוק לתת העדפה ליצור המקומי ועל כן יש להעניק את החוזה להצעה שהיא הזולה ביותר. לעומתן טוען ב"כ המשיב כי אפילו הצעת היצרן המקומי יקרה ביותר מ- %15 מהיבוא מותר לשקול שיקולים שעניינם העדפת תוצרת הארץ ולבכר בנסיבות המתאימות יצרן מקומי אפילו הצעתו עולה על ההפרש של %15. בענין זה הדין עם המשיב. מחירה של ההצעה הוא בודאי שיקול חשוב, אך בעל המכרז רשאי לדחות את ההצעה הזולה ולקבל הצעה גבוהה יותר ובלבד שינהג כך מתוך נימוק השייך לענין. רשימתם של הנימוקים לעולם אינה סגורה. השיקול בדבר עידוד תוצרת הארץ כאשר הוא בא מפיה של המדינה כבעלת המכרז הוא שיקול ענייני. נכון שביטוי פורמלי לשיקול של העדפת תוצרת הארץ ניתן בתנאי המכרז עצמו כשנקבעה תקרה של %15 כאמור, אך אין בתקרה זו כדי לשלול את השימוש בשיקולים מסויימים אף מעבר לתקרה.
ה. אשר לטענה שיש לפסול את המכרז משום שנוהל מו"מ בין המשיב לבין המשיבה להורדת המחיר - כלל הוא בדיני המכרזים שאסור לו לבעל המכרז לנהל מו"מ במסגרת הליכי המכרז עם אחד המציעים, שכן ציפיתו הסבירה של כל משתתף במכרז היא שהתחרות בינו לבין אחרים תיעשה על יסוד ההצעה המקורית ועל פיה יקבעו מי הזוכה ומי המפסיד. כל ניהול מו"מ משבש שוויון זה בתחרות ומונע תחרות הוגנת. ברם, אם במסגרת הליכי המכרז גיבשה ועדת המכרזים החלטה סופית למסור את ביצוע העבודה לאחד המשתתפים, שוב אין מניעה לכך כי ינוהל עם אותו משתתף מו"מ להורדת מחיר הצעתו. מו"מ אין בו כדי לפגוע בשיויון התחרות בין המשתתפים השונים, שכן ההצעה הנבחרת היא זו המתקבלת ללא ניהולו של מו"מ כלשהו ועל פי ההצעות המקוריות בלבד. במסגרת מו"מ זה נקודת המוצא היא כי המציע שהצעתו זכתה במכרז, זכאי שיעשה עמו חוזה על פי הצעתו המקורית וכל שינוי בהצעתו הוא ענין לשיקול דעתו שלו בלבד. בענייננו החליטה ועדת המכרזים לפצל את ההזמנה ולמסור את המחצית למשיבה ולאחר מכן התנהל מו"מ. בכך אין פסול. הוא הדין באשר לשינוי המועדים של ההספקה שנעשה לאחר שהוחלט למסור את ההזמנה למשיבה.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט ברק עוה"ד ד. סטוקרובסקי וז. רוזנבלום לעותרות, עו"ד ר. יאראק למדינה, עו"ד חלפן למשיבה. 27.3.84).
ביד"מ 1/81 - יחיאל נגר נגד אורה נגר
*סמכות שיפוט ברישום ילדים לבי"ס כשההורים חלוקים ביניהם (הוחלט כי הסמכות היא בידי ביה"ד הרבני).
בעלי הדין היו נשואים ולהם שני ילדים קטינים. בהסכם הגירושין נאמר כי הילדים נשארים ברשות האשה וכן כי "כל הסכסוכים שיתהוו בין הצדדים ביחס לילדים הנ"ל אחרי הגירושין ימסרו לשיפוט ביה"ד הרבני...". הילדים למדו בבי"ס ממלכתי ולאחר הגירושין חזר האב בתשובה ופנה לביה"ד הרבני כי יורה לאשה לרשום את הילדים בבית ספר ממלכתי דתי. האשה התדיינה עם האב בביה"ד הרבני האיזורי ולאחר שפסק כי האב מוסמך לפסוק בענין חינוך הילדים ולכן יש לרשום את הילדים בבי"ס ממלכתי דתי ערערה האשה לביה"ד הגדול. בינתיים החליפה את פרקליטה והלה טען בביה"ד הגדול "חוסר סמכות". ביה"ד דחה את הטענה וקבע מועד לדיון בערעור. אז פנה ב"כ האשה לביהמ"ש המחוזי בבקשה כי האפוטרופסות על הקטינים תימסר בידיה בלבד ולחילופין להורות כי הילדים ילמדו בבי"ס ממלכתי ולא ממלכתי דתי. ביהמ"ש המחוזי החליט כי פס"ד ביה"ד הרבני ניתן בחוסר סמכות וכי ביהמ"ש מוסמך לדון בענין ולאור עקרון טובת הילדים הורה כי הילדים ירשמו לבי"ס ממלכתי.
ביה"ד הרבני הגדול מצדו פסק כי לביהמ"ש לא היתה סמכות להזקק לדיון ולכן פסק דינו מחוסר תוקף. אשר לערעור - החליט ביה"ד הגדול לבטלו לפי בקשת האם.
לנוכח השתלשלות עניינים זה הטיל ביה"ד הרבני על היועץ המשפט לשיפוט רבני להכין תזכיר בהתאם לסעיף 365 לתקנות סדר הדין האזרחי. הפניה של ביה"ד הרבני והתזכיר הובאו לבירור מקדמי בפני נשיא ביהמ"ש העליון (הנשיא לשעבר - לנדוי) שהחליט להרכיב בי"ד מיוחד לפי סעיף 55 סיפא לדבר המלך במועצתו, לדון בשאלת הסמכות.
בפס"ד מקיף הגיע השופט אלון למסקנה כי הסמכות היא בידי ביה"ד הרבני והצטרפו אליו הנשיא שמגר, והרב קפאח בשני פסקי דין קצרים.
בפסק דינו קבע השופט אלון בין היתר: הפנייה לבי"ד מיוחד בשאלה של סמכות יכולה להיעשות לא רק ע"י הצדדים ובית המשפט אלא גם ע"י ביה"ד הרבני; ניתן לפנות לביה"ד לא רק בשאלה בדבר סמכות ייחודית שנקבעה ע"י החוק אלא גם בדבר סמכות ייחודית שהוענקה ע"י הצדדים במפורש או מכללא; ניתן להעביר את השאלה לבי"ד לא רק לפני שניתן פס"ד אלא גם אחרי שניתנו פסקי דין סותרים של בימ"ש אזרחי ובי"ד דתי; עניין חינוך הקטינים נמנה על העניינים הכלולים באפוטרופסות ההורים וענייני המעמד האישי המצויים בסמכות שיפוט בתיה"ד הרבניים; בעלי הדין נתנו הסכמה מפורשת וכן הסכמה מכללא לסמכות שיפוט ביה"ד הרבני ועל כן הדיון בענין חינוך הילדים ומתן הפסק בו, וכן שינוי פסה"ד נתונים בשיפוטו הייחודי של ביה"ד הרבני ופסה"ד של ביהמ"ש ניתן בחוסר סמכות. התעוררה גם שאלה של ביטול פס"ד של בי"ד רבני "בתקיפה עקיפה" ולא ב"תקיפה ישירה" ע"י ביהמ"ש המחוזי ולענין זה גישתו של השופט אלון היתה שאין בימ"ש מחוזי יכול לבטל פס"ד של בי"ד רבני לא בתקיפה ישירה ולא בתקיפה עקיפה. גישתו של הנשיא שמגר בשאלה זו יותר מסוייגת ולדעתו אין צורך להכריע במשפט זה בשאלה הנדונה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון והרב קאפח. עו"ד ע. דיבון לתובע, עו"ד לאונר לנתבעת, עו"ד יאראק ליועהמ"ש. 20.2.84).
ב.ש. 297/84 - מדינת ישראל נגד ג'מאל ויוסף סביחאת
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (רצח) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה
נתקבלה בחלקה).
המשיבים מואשמים ברצח וקרובה לסיומה שנה מאז נעצרו עד תום ההליכים. משפטם נפתח באיחור של שמונה חדשים משום שבאותו עניין נאשמו ארבעה אנשים נוספים בכתב אישום נפרד ואלה עדי תביעה נגד המשיבים. משום כך היה הכרח לסיים תחילה משפטם של הארבעה והמשפט נגד המשיבים נפתח רק בספטמבר 1983, שמיעת הראיות החלה רק בדצמבר וגם אז לא קויימה מצוות המחוקק על פי סעיף 136 לחוק סדר הדין הפלילי, והברור לא קויים מיום ליום אלא בהפרשי זמן ניכרים. מעבר להוראת המחוקק סביר היה להניח כי משנדחה כבר, בכורח הנסיבות, בירורו של המשפט חדשים ארוכים, לפחות מכאן ואילך יקויים הדיון מיום ליום, בלי שיהא צורך להחזיק את המשיבים במעצר מעבר לתקופה הקבועה בחוק. בינתיים נסתיימו הראיות מטעם התביעה והוחל בשמיעת עדים מטעם ההגנה. נקבע כבר מועד להמשך המשפט אך שוב הוקצו מועדים שלא ברציפות. אין להשלים עם כך כי בצורה מתוכננת מראש לא ישמע ולא יסתיים המשפט ברציפות. אי לכך הוחלט להאריך את המעצר לתקופה של חודשיים, ולא לשלושה חודשים כפי שבקשה התביעה, וניתנה הוראה כי בהתחדש הדיון יתקיים ברציפות וללא הפסקות מיום ליום עד לסיומו ואם דרוש הדבר הוא יישמע גם בשעות אחר הצהרים.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד לירן למבקשת, עו"ד טויסטר למשיבים. 2.4.84).
ב.ש. 254/84 - מדינת ישראל נגד אברהם אג'י
*הארכת מעצר לפי סעיף 54 (סמים) (בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי - הבקשה נתקבלה בחלקה).
ביום 26.3.83 הוגש נגד המשיב כתב אישום בעבירות סמים כשמדובר בעסקה של 200 עד 300 ק"ג חשיש שהובא מלבנון. המשיב נעצר עד תום ההליכים וביום הדיון דנא מסתיימת שנה מאז ניתן הצו לעצרו. המשפט טרם נסתיים ובשלב הנוכחי נסתיימו ראיות הצדדים, התביעה סיכמה טענותיה ועל הסניגור הוטל להגיש את סיכומיו בתוך שבוע. נקבע גם תאריך להכרעת הדין, אך התובע חושש כי מחמת ההיקף הנרחב של החומר עלול מתן פסק הדין להדחות. מכאן הבקשה להאריך את המעצר לשלושה חודשים נוספים. הבקשה נתקבלה בחלקה והמעצר הוארך ל-6 שבועות. ביהמ"ש דלמטה לא הקפיד על קיום מצוות המחוקק לשמוע את המשפטים ברציפות מיום ליום, ולכך יש משקל כשבאים לבחון את הצידוק להארכת מעצרו של נאשם מעבר לתקופה של שנה. במקרה הנוכחי מסתבר כי על אף ההשהייה שהיתה עד כה עומד המשפט לפני סיומו ממש. כשמדובר בעבירה חמורה ובהיקף כה גדול, ולנוכח סיומו הקרוב של המשפט, יש צידוק להעתר לבקשת המדינה, אך לא באותו היקף המבוקש על ידה. לפיכך הוארך המעצר כאמור.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד לירן למבקשת, עו"ד דגן למשיב. 26.3.84).
ב.ש. 134/84 - מדינת ישראל נגד רוני רובין
*שחרור בערובה (מרמה) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם כי גנב כרטיסי אשראי ובאמצעותם הצליח לרכוש מחנויות שונות סחורות. הוא הואשם ביחד עם אשתו בעבירות של קבלת דבר במרמה ובית המשפט נתבקש לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הוא דחה את הבקשה והערר על כך נתקבל. בניגוד לדעת ביהמ"ש המחוזי סבר ביהמ"ש העליון כי יש ראיות לכאורה מספיקות נגד המשיב. כמו כן יש להביא בחשבון את עברו הפלילי העשיר של המשיב המעיד על היותו מסוכן לציבור וכן שמאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד בן חור למבקשת, עו"ד גז למשיב. 12.2.84).
ב.ש. 187/84 - יוסף סעדי נגד משטרת ישראל
*הארכת מעצר לצורך חקירה (הערר נדחה).
בימ"ש השלום הורה על שחרורו בערובה של העורר, החשוד בעבירת רצח, והורה לעכב את השחרור כדי לאפשר לתביעה הגשת ערר לביהמ"ש המחוזי. ביהמ"ש המחוזי החליט להאריך את המעצר ב-15 ימים להמשך החקירה. הערר נדחה. אין צורך להתייחס לטענות המשפטיות של הסניגור, היינו כי לא היה בסמכות בימ"ש השלום לעכב את השחרור כדי לאפשר הגשת ערר משלא נתבקש לעשות כן ע"י נציג המשטרה וכן כי בימ"ש השלום חרג מסמכותו כששיחרר את העורר בערבות שעה שהיה עליו לשחררו ללא ערבות מאחר שמדובר בחשד לרצח. הטענות הפכו לאקדמיות בלבד לאחר החלטת ביהמ"ש המחוזי לדון לגופה של בקשת המשטרה לעצור את העורר ולעוצרו כאמור.
ביהמ"ש המחוזי היה מוסמך לעצור את העורר אם מצא כי ישנה הצדקה לכך, וצדק ביהמ"ש בהחלטתו. אין מדובר בבקשה למעצר עד תום ההליכים הנשקלת עפ"י ראיות לכאורה שבידי התביעה, אלא במעצר לשם חקירה, ולעניין זה אין על בית המשפט לשקול אם הראיות קבילות הן ואם יש בהן כדי לבסס אשמה. בשלב זה די בכך כי בידי המשטרה חומר המצביע על כך שהעורר חשוד בעבירה וכי חשד זה מצדיק את המשך החקירה בהיות החשוד נתון במעצר.
(בפני: השופט גולדברג. עו"ד זיו למבקש, עו"ד גב' ראובני למשיבה. 28.2.84) . ב.ש. 200/84 - עומר בישר נגד מדינת ישראל
*צו מעצר(סמים) (הערר נדחה).
העורר הואשם במכירת חשיש לשוטר מוסווה ויחד עמו הואשם נאשם אחר באספקת הסם. ביהמ"ש המחוזי החליט לעצור את העורר עד ליום 1.8.84 והערר נדחה. הסניגור טוען שחומר הראיות קלוש ואולם בתיק התביעה יש ראיות מספיקות לכאורה לביסוס האישום נגד העורר. עוד טען הסניגור כי מאחר והעורר הואשם רק בתיווך, שזהו תפקיד "משני ושולי" בעבירה הנדונה, אין חומרת העבירה מצדיקה את המעצר בטרם משפט. אין להסכים להגדרת תפקיד המתווך בעיסקת סמים כתפקיד "משני ושולי". המערכת כולה של הפצת סמים מסוכנים נשענת במידה רבה על מעשיהם של מתווכים, שבפעולתם מאפשרים את ביצוע העיסקות. נוסף לכך יש לציין כי לעורר עבר פלילי עשיר של גניבות, מעשי שוד ועבירות סמים.
(בפני: השופט בך. עו"ד ע. עוזני לעורר, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 7.3.84).
ב.ש. 218/84 - מדינת ישראל נגד אליעזר בוסקילה
*שחרור בערובה (התפרצות והחזקת נשק) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בשתי עבירות של התפרצות וגניבה, אחזקת אקדח שנגנב באחת הפריצות וכן באחזקת שני בלוני גז מדמיע, ועוד הואשם בתכנון שוד של חלפן כספים בירושלים שאמור היה להתבצע בעזרת האקדח הגנוב. התביעה ביקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים אך ביהמ"ש המחוזי הורה לשחררו בערובה. הערר נתקבל.
ביהמ"ש המחוזי ציין בהחלטתו כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות נגד המשיב. צודקת הסניגורית כי כשמדובר בעדויות שבעיקרן באות מפי שותפים לעבירה, על השופט שדן בכך להיות ער כי אלה בלבד יתכן שלא יספיקו כדי הרשעה, אולם במקרה הנוכחי היו ראיות מספיקות נוספות התומכות בעדויות הנ"ל כדי לקבוע שיש ראיות לכאורה נגד המשיב. אין איפוא להתערב במסקנה כי יש ראיות לכאורה.
הנימוק שהניע את ביהמ"ש לצוות על שיחרור בערובה היה כי "לאור עבר נקי לחלוטין הנני מחליט לשחרר בערובה". אכן, עבר נקי של נאשם עשוי להיות בין השיקולים בדבר מעצר או אי מעצר עד תום ההליכים, אולם כאשר יש ראיות לכאורה
מספיקות, גם לגבי נאשם בעל עבר נקי עשויה להיות חשיבות למהות העבירות וחומרתן. אין צורך במקרה זה להביע דעה בשאלה אם באישום של פריצות מצדיקה חומרת העבירה כשלעצמה את המעצר עד תום ההליכים, שכן בענייננו מיוחסות לנאשם עבירות נוספות בעלות חומרה יתירה כגון נשיאת אקדח, אחזקת בלוני גז מדמיע וקשירת קשר לביצוע שוד. לעבירות אחרונות אלה יש להתייחס בחומרה יתירה כאשר הקשר נועד להתבצע תוך שימוש באותו נשק קטלני. בנסיבות אלה גובר האינטרס הציבורי על העובדה כי עברו של המשיב הוא נקי.
(בפני: השופט בייסקי. עו"ד גב' רבקה לוי למבקשת, עו"ד גב' נשר למשיב. 8.3.84).
ב.ש. 219/84 - מדינת ישראל נגד ראובן וגנר
*שחרור בערובה (סמים) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיב הואשם בעבירות של סחר, החזקה ושמוש בסמים כשמעשי העבירה מתייחסים להירואין, אדולן וחשיש. המדינה ביקשה את מעצר המשיב עד תום ההליכים וביהמ"ש המחוזי החליט לשחררו בערובה. ביהמ"ש המחוזי היה מודע לחומרה שיש לייחס לעבירות מהסוג הנדון וביסס את החלטתו לשחרור המשיב על הנימוקים דלהלן: המשיב הוא נרקומן, המשתמש בסמים באופן תדיר ובינו ובין האנשים שסיפק להם את הסם התפתחו יחסים של קח ותן בנושא הסמים; קיימות סתירות רבות בעדויות העדים העשויות לפגוע במהימנותם כך שאין בטחון שאמנם יורשע הנאשם על סמך ראיות אלה; העבירות בוצעו ביולי 1983 והמשיב נעצר רק בינואר 1984 ואין ראיה כי בתקופת הביניים עסק בסחר בסמים; אין למשיב הרשעות קודמות בעבירות של סחר בסמים. הערר נתקבל.
אין בנימוקים הנ"ל, לא בכל אחד מהם לחוד ולא במשקלם המצטבר, כדי להצדיק את שחרור המשיב בערובה. העובדה שהמשיב הוא נרקומן אין בה כדי להפחית באופן משמעותי מחומרת העבירה. רבים מבין מפיצי הסמים הינם בעצמם מכורים לסם והסחר בסמים משמש להם אמצעי למימון הרגלם זה. התחשבות בעובדה זו בתור נסיבה מקילה עשויה להפחית את האפקטיביות של ההתמודדות עם נגע חברתי זה. יתירה מזאת, ניתן היה לצפות דווקא מאת אדם, החוזה על בשרו את ההשפעה ההרסנית של ההתמכרות לסם, שלא יעודד אחרים להתמיד בדרך זו ולא יספק להם את הסמים. יצויין גם, כי מן העדויות עולה שהמשיב קיבל תשלום מלא עבור כמויות הסמים שהופצו על ידו. אשר לסתירות בין העדויות השונות - יתכן וישנן סתירות אחדות כפי שהדבר שכיח למדי בעבירות סמים ובעדים שבעצמם מסובכים במעשים כאלה, אך אין בסתירות האמורות כדי לקעקע את מערך ראיות התביעה. בידי התביעה חומר ראיות בסיסי המספיק כדי להוכיח לכאורה את העבירות המיוחסות למשיב.
אשר לכך שהמשיב נעצר חודשים ארוכים לאחר שעבר את העבירות - אמנם נכון שהמלחמה בפשע יעילה ומרשימה יותר כאשר החשוד נעצר מיד עם ביצוע הפשע, אך אין בעובדה שעוברת חצי שנה עד שמצליחה המשטרה להשיג מידע המאפשר את מעצרו של הנאשם, כדי למנוע מתן צו למעצרו עד תום ההליכים, כאשר מוגש נגדו אחר כך אישום אשר מפאת חומרתו מחייב זאת. אשר לעובדה שאין למשיב הרשעות קודמות של סחר בסמים - אכן אין בעברו של המשיב עבירת סחר בסמים, אך יש לו הרשעות קודמות בהחזקת סמים וכן עשרות הרשעות קודמות של גניבות, התפרצויות, שוד, אינוס, גרימת נזק בזדון, תקיפת שוטרים וכיו"ב. כמו כן תלוי נגדו מאסר על תנאי. הרקע של עבר פלילי כה רציני משווה לאישום הנוכחי ולראיות הקיימות לביסוסו גוון מחמיר מאד ואין בו כדי להצדיק גישה המקלה עם המשיב. בכל הנתונים יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים.
(בפני: השופט בך- עו"ד גב' עשירה ראובני למבקשת, עו"ד מאיר זיו למשיב. 11.3.84).
בר"ע 146+147/84 - אחמד אבולעפיה ואח' נגד עירית תל- אביב
*תקפותו של צו הריסה מינהלי (הבקשה נדחתה).
בית המשפט דלמטה דחה את בקשת המבקשים לבטול צו הריסה מינהלי. טענתם היתה כי הצו האמור ניתן שלא כדין באשר נחתם ע"י מ"מ יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה והחוק אינו מכיר בנושא תפקיד כאמור. סעיף 238 לחוק התכנון אמנם קובע כי אם הוקם בנין חורג, או הוחל בהקמתו, רשאי יו"ר הועדה המקומית לצוות בכתב להרוס את החלק שהוקם ללא היתר, אולם המחוקק לא פירט ולא הבהיר מיהו יו"ר הועדה ודרך מנויו ומה אופן כניסתו לכהונתו. מכאן, טוענים המבקשים, כי צו שנחתם בידי מי שמכנה עצמו ממלא מקום קבוע ליו"ר הועדה נחתם על ידי נושא משרה שאינו מוכר לחוק. הבקשה לרשות ערעור נדחתה. אם הוקם גוף מכוח החוק, מתלווית לכך לפי דרך הפרשנות המקובלת, המבקשת לקיים הוראתו של חוק ולא לפסלה, גם הסמכות הטבועה לבחור מתוכו את מי שיכהן בראשו ולצורך כך אין אפילו צורך בהוראה מפורשת. הקמת הגוף או כנונו היא שגוררת עמה לא רק את הכוח להפעיל סמכויותיו לפי הגדרתן בחוק, אלא גם עצם הסמכות לפעול וזו כרוכה ומשולבת בכך שגוף המורכב ממספר אישים גם רשאי לקבוע לעצמו ראש וראשון. אולם, במקרה שלפנינו אין צורך להזדקק לסמכות הכללית האמורה וזאת בשל הגדרת הדברים בסעיף 17 לחוק התכנון והבניה.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א. פלדמן למבקשים, עו"ד שבתאי למשיבה. 30.3.84) .
בר"ע 87/84 - חברת הכשרת הישוב בע"מ נגד שפאר תוסייה כהן ושות' *תקנות הגנת הדייר שאינן עוד בתוקף (הבקשה נדחתה). בקשה זו מעוררת שתי שאלות לענין חלות תקנות הגנת הדייר בדבר דמי שכירות לבתי עסק והבקשה נדחתה שכן השאלות שאותן מעלה המבקשת אינן מעשיות עוד. שני החיקוקים שלגביהם נתבקש דיון ברשות בפני בית המשפט העליון אינם בתוקף יותר ואינם יכולים עוד להשפיע על הסכסוך שנדון כבר בשתי ערכאות. העובדה שנושא, שלגביו מתבקשת רשות ערעור, הפך לתאורטי גרידא ואין לו עוד השלכה מעשית כלשהי על הגדרת זכויותיהם וחובותיהם של בעלי הדין, יש בה כדי לשקול כאשר בוחנים את מתן רשות הערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י. ננר למבקשת, עו"ד א. שפאר למשיבה. 20.3.84).
בר"ע 78/84 - סטרואשוילי יצחק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(מעשה מגונה בקטין) (הבקשה נדחתה).
המבקש הורשע בבית משפט השלום במעשה מגונה בקטין ונדון לחמישה חודשי מאסר וערעורו לבית המשפט המחוזי נדחה. המקרה אירע במתלוננת שהיתה בת 10 וחוקרת נוער גבתה את עדות הילדה. החוקרת חוותה דעתה שהופעת הילדה בבית המשפט תגרום לה נזק נפשי והוגשה כראיה העדות שגבתה חוקרת הנוער, בצירוף חוות דעתה והתרשמותה של החוקרת שמסרה עדות בבית המשפט. הילדה סיפרה כי המערער עשה בה מעשה מגונה וגוללה את פרטי המעשה. הסניגור טען כי לא ניתן לבסס את ההרשעה על דברי הילדה ובית המשפט ציין כי אמנם יש לנהוג בזהירות מיוחדת בדבריה של קטינה שנמסרו לחוקרת נוער ולא העידה בבית המשפט, וכך אמנם נהג. כן דחה בית המשפט את הטענה שלא היה מקום לקבל את התרשמותה של חוקרת הנוער בדבר אמינות דברי הילדה. השופט קבע כי היתה עדות סיוע כנדרש לעדות המתלוננת דהיינו הכחשתו של המבקש בהודעתו הראשונה למשטרה והודאתו לאחר מכן כי אכן נגע בקטינה וכי היא צעקה. הבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסניגור טוען כי התרשמותו של חוקר הנוער בענין אמינותו של הקטין אינה ראיה קבילה בבית המשפט. במקרה שלפנינו אין צורך להכריע בשאלה זו, שכן
ביהמ"ש מצא נתונים מספיקים מחוץ להתרשמותה של החוקרת המביאים למסקנה בענין אמינות דברי הילדה ועל כן אין להביא את הענין להכרעה בפני ערכאת ערעור נוספת.
לענין קבילותה של התרשמות חוקר הנוער יש שתי גישות של בית המשפט העליון, ובצד הפסיקה כי התרשמותו של חוקר הנוער בענין אמינותו של הקטין אינה ראיה קבילה, קיימת פסיקה אחרת שהתרשמות חוקר הנוער היא רלוונטית, אם כי בסופו של דבר בית המשפט הוא הקובע אם העדות אמינה או לא. ההחלטה היא לעולם החלטה של בית המשפט אך האחרון יכול לשאוב מידע ולבסס מסקנות מהתרשמותו של המומחה לדבר. הויתור על שמיעת עדותו של הקטין מלווה בתוצאת לוואי בלתי נמנעת והיא חוסר היכולת של בית המשפט להתרשם במישרין מהתנהגות הקטין. על כן הציב המחוקק את חוקר הנוער, לא רק כמי שגובה את ההודעה אלא גם כמי שמעמיד התרשמותו לאור נסיונו והבנתו המקצועיים לרשות בית המשפט, כדי שיווצר תחליף כלשהו להתרשמות בית המשפט מכלי ראשון שהוא בלתי אפשרי. אין סיבה לכך שמתוך מכלול הנתונים שהצטברו בידי החוקר יושמט או יקוצץ אותו חלק הכולל התרשמות החוקר, היכול לסייע רבות בידי בית המשפט. אשר לעונש - ענין זה אינו מצדיק ערעור נוסף בפני בית המשפט העליון. מידת העונש מצדיקה ערעור רק במקרים יוצאי דופן ואין המקרה דנן כזה. (בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ח. קאזיס למבקש, עו"ד תמר הקר למשיבה. 8.3.84).
בר"ע 53/84 - נחמן אמיתי ואח' נגד חברת ישראכרט בע"מ ואח'
*צו מניעה זמני בענין הסדר חדש שהנהיגה חברת ישראכרט (הבקשה נדחתה).
למבקשים כרטיסי ישראכרט המבוססים על חוזים שבין המבקשים לבין המשיבות. עפ"י החוזה המקורי צריך היה לחייב את חשבונות הבנק של המבקשים פעם בחודש ואילו המשיבות שינו את ההסדר והודיעו לכל בעלי כרטיסי ישראכרט כי החשבונות יחוייבו פעמיים בחודש. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי תובענה נגד המשיבות שלא ישנו את ההסדר ויחד עם זאת ביקשו צו מניעה זמני. בית המשפט סירב לתת צו מניעה זמני והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
במכתב ששוגר ע"י המשיבות למבקשים נאמר, בין היתר, כי אם בגלל ההסדר החדש אין ברצונם להמשיך ולהשתמש בכרטיס האשראי, יכולים הם להחזירו למשיבות והחלק היחסי של דמי החבר יוחזר להם. אם רוצים המבקשים לסיים את הקשר החוזי הם חופשים לעשות כן, הן על סמך האמור בהודעה הנ"ל והן על סמך זכות ביטול הדדית הנתונה לצדדים לאותם חוזים. לעומת זאת, אם ההסדר החדש מקובל עליהם, יכולים הם לנהוג על פיו. ברם המבקשים בחרו באלטרנטיבה שלישית, בהנחה שזו קיימת, והיא טענה הנוגעת לפרושו של סעיף מסויים בהסכם. די לאמר, מבלי לקבוע עמדה לענין פירוש הסעיף, שאילו היתה ההחלטה אם להוציא צו מניעה זמני תלויה בסיכויים שהתובענה תתקבל היה מקום לדחיית הבקשה. גם מבחינת מאזן הנוחות ידן של המשיבות על העליונה, ולו אך מהטעם שמבחינת המוסר הציבורי שהן אמורות לפעול על פיו היו הן חייבות, אילו ניתן צו מניעה זמני כבקשת המבקשים, לנהוג בהתאם לא רק כלפי שלושת המבקשים אלא כלפי כל לקוחותיהם. די גם בשיקול זה להטות את כף המאזניים של משקל הנוחות באופן בולט לצד המשיבות. גם הטענה כאילו הנזק שיגרם למבקשים בהעדר צו מניעה זמני אינו ממוני גרידא אין לה שמץ של יסוד שכן החיוב פעמיים בחודש הוא על פניו ענין כספי גרידא.
(בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. 12.3.84).
ע.פ. 496/83 - יצחק עזרא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (שוד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער ואחרים תקפו בשעת לילה אשה בגיל מתקדם שהיתה בדרכה לביתה, תלשו מעל צווארה שרשראות ותליון. בעת שהמערער ביצע את העבירה היו תלויים ועומדים נגדו שני עונשי מאסר על תנאי, האחד לשלושה חדשים והאחד לתשעה חדשים. הוא נדון ל- 18 חדשים מאסר בפועל ו- 18 חדשים מאסר על תנאי וכן הופעלו המאסרים על תנאי, ששה חדשים מהם מצטברים והיתר חופפים. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתחשב בחומרת המעשה ובעברו הפלילי של המערער אין העונש חמור מדי. (בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד יוסף איסמעיל למערער, עו"ד גב' י. טפיירולמשיבה. 30.1.84).
ע.פ. 458/83 - מדינת ישראל נגד ברקוביץ ישראל
*קולת העונש(סמים) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב השתתף בעיסקות סמים שבהם נרכשו בלבנון, ע"י אחד המעורבים בפרשה, 110 ק"ג חשיש ולאחר שהועברו לארץ נמסרו למשיב שהיה מעבירם לדרום הארץ כדי למכור אותם לצרכנים הבאים ממצרים. על מעשים אלה חזר המשיב בשתי הזדמנויות. ביהמ"ש המחוזי גזר למשיב שש שנות מאסר שמתוכן שנתיים וחצי לריצוי בפועל. ביהמ"ש המחוזי היה מודע למדיניות הענישה כפי שנקבעה ע"י ביהמ"ש העליון שבמקרים כאלה צריך העונש להיות מרתיע ומשמעותי, אך התחשב במצבו המשפחתי הקשה של המשיב ועל כן גזר את הדין כפי שגזר. הערעור על קולת העונש נתקבל.
יש לייחס לעבירות הסמים בדרך כלל חומרה רבה ובפרט לסחר בסמים בכמויות כה משמעותיות. העובדה שמדובר בעיסקות מעבר ממדינה למדינה אינה מפחיתה מחומרת המעשה. אין להרשות שמדינת ישראל תיהפך לתחום מעבר לעסקאות סמים על כל המשתמע מכך מבחינה מדינית וחברתית גם יחד. אמנם כן, מצבו המשפחתי של המשיב קשה הוא, אולם כאשר הוא בא ומבקש רחמי ביהמ"ש בגלל סבלם של בני משפחתו, יאמר לו, כי היה עליו לתת דעתו לענין זה כאשר עבר את העבירות. מה גם שלמשיב הרשעות קודמות ובכללן החזקה ושימוש בסמים. לפיכך העונש שנגזר מתון יתר על המידה ויש להגדילו. מאחר ובדרגת הערעור אין נוהגים למצות את הדין, ניתן להסתפק בכך שמתוך שש שנות המאסר יהיו שלוש וחצי שנים מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' נתניהו. עו"ד י. בן אור למערערת, עו"ד גב' א. אלרון למשיב. 17.1.84).
ע.פ. 373/83 - שלמה תורג'מן נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בארבע עבירות סמים, שלוש מתייחסות להחזקת והספקת חשיש בכמויות קטנות מאד, והעבירה הרביעית היא החזקת הרואין בכמות של 358 מ"ג, כמות שלגביה קבע המחוקק חזקה שאינה לצריכה עצמית. המערער נדון לחמש שנות מאסר שמתוכן שנתיים וחצי מאסר בפועל וכן הופעל מאסר על תנאי של שנתיים מצטבר. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
הסניגור ביקש להקל בעונש שכן המערער הוא צרכן סמים לצורך שימושו העצמי, ובאשר להרואין, טוען הסניגור, כי הכמות המינימלית לצורך קיום החזקה שהסם אינו לצריכה עצמית הוא 300 מ"ג, וכאן מדובר בעוד 58 מ"ג נוספים בלבד, וכן יתכן שהכמות המינימלית צריך ותיקבע לפי הסם הנקי נטו ולא ברוטו. הערעור נדחה.
למערער הרשעות קודמות בתחום עבירות הסמים וביהמ"ש לא שוכנע שכל הסם נועד לצריכה עצמית. אין צורך להיזקק לסוגיה בענין אופן קביעת הכמות המינימלית שלגביה קיימת החזקה שהסכם אינו לצריכה עצמית, שהרי בין כך ובין כך, העונש שהושת על המערער אינו חמור כל עיקר. אכן, לרגל הפעלת המאסר על תנאי התקופה הכוללת שיצטרך המערער לרצות תהיה ארבע שנים מאסר בפועל, אך גם לענין זה אין להתעלם מכך שמדובר במאסר על תנאי שהושת גם הוא בשעתו בגין עבירות סמים. מדובר בעבירה בעלת חומרה מיוחדת ויש בה סכנה המאיימת על הצבור.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד ש. מרכוס למערער, עו"ד גב' תמר הקר למשיבה. 2.2.84).
ע.פ. 318/83 - נטרי נסור נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הדחה בעדות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
הוגשה תלונה נגד אחיו של המערער בגין עבירה שביצע והמערער פנה אל המתלונן ואיים עליו כי יחתך וידקר אם לא יבטל את תלונתו. ביהמ"ש הרשיע את המערער בעבירה של הדחה בעדות, לפי סעיף 245 לחוק העונשין, ודן אותו לשלושה חדשים מאסר בפועל וששה חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. המעשה שביצע המערער היה בו כדי לפגוע בעשיית הצדק ובאושיות המשפט ומכאן חומרתו. על עבריינים המבצעים עבירות כאלה יש להטיל מאסר בפועל כי העונש חייב לא רק להרתיע אותו עבריין אלא להבהיר לכל כי בתי המשפט לא יסבלו מעשים מעין אלה. למערער גם הרשעות קודמות. מכאן שהעונש שהוטל על המערער הוא העונש המינימלי המתחייב.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד סולמן למערער, עו"ד גב' טפיירו למשיבה. 6.2.84) .
עש"מ 10/83 - ג'יהאד סעיד עקליק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חבר בהתאגדות אסורה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער, מורה שהתגורר בבקה אל גרביה, הורשע בחברות בהתאגדות אסורה ובעריכת אמונים בנשק והוטלו עליו עונשים שונים. לאחר מכן הועמד לדין בביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, הורשע בעבירת משמעת ובית הדין קבע שיש לפטרו מעבודתו תוך תשלום %25 פיצויי פטורין. הערעור על חומרת העונש נדחה. מדובר על מי שהתאמן בנשק והיה על כן יסוד להערכה שהדבר נעשה במטרה להפוך את החברות בארגון לפעילות שימושית ואין הוא יכול להמשיך להיות מועסק בהוראה. לפיכך יש לדחות את הערעור.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מסוארה למערער, עו"ד גב' א. נחליאלי למשיבה. 20.2.84).
ע.פ. 730/83 - דב חפץ נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (מעילה ע"י פקיד בנק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
בשנת 1981 הועסק המערער כפקיד בסניף בנק הפועלים בת"א. הוא משך כספי לקוחות ע"י זיוף פנקסי החשבונות שלהם בבנק ומשנתגלו מעשיו פוטר ללא פיצויים. בחודש יוני 1981 הוגשה תלונה למשטרה ורק במרץ 1983 הוגש כתב אישום לביהמ"ש. הסכום שגנב המערער קטן יחסית והסתכם בכ- 6,200 שקלים, אך המעשים נעשו בשיטתיות במשך חדשים והכספים נלקחו מחשבונותיהם של מספר ניכר של לקוחות. לאחר שפוטר נקלט המערער בעבודה חדשה בייצור והוא ממשיך לעבוד שם לשביעות רצון מעבידו. המערער הודה בעבירות הן במשטרה והן בביהמ"ש. ביהמ"ש המחוזי
קיבל תסקיר שירות המבחן שהמליץ המלצה חמה שלא לשלוח את המערער לכלא, אך על אף זאת החליט להטיל על המערער ששה חדשים מאסר בפועל וששה חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נתקבל.
אילו היה צריך להחליט בערעור רק על יסוד הטענות של הסניגור שנטענו גם בביהמ"ש המחוזי לא היה מקום להקל בעונש, שהרי צדק השופט בקביעתו העקרונית, כי יש להתייחס בחומרה יתירה לעובדי בנקים המועלים בכספי לקוחות ויש להטיל עליהם עונש מוחשי שכוחו המרתיע עמו. אולם, בביהמ"ש העליון העלה הסניגור טענה, כי עברו שנתיים מאז הגשת התלונה ועד הגשת כתב האישום ובמרוצת השנתיים חיי המערער בחרדה לגורלו וגם עבר תקופה קשה עד שנקלט בעבודה קבועה. היה זה עינוי דין למערער להמתין במשך תקופה כזו ארוכה להגשת כתב האישום. טענה זו ראוי היה לה שתושמע בפני הדרגה הראשונה, אולם משהועלתה בערעור אין להתעלם מרצינותה ומשקלה. בינתיים נטל על עצמו שירות המבחן, אף ללא צו ביהמ"ש, את הטיפול במערער והגיש תסקיר משלים המביע דעה כי קיים חשש של פגיעה בתהליך השיקום של המערער אם ישלח לכלא.
ביהמ"ש העליון ציין בהחלטתו כי מקובלת עליו גישת ביהמ"ש המחוזי שאין לפטור את המערער מעונש מאסר בפועל חרף כל הנסיבות המקילות. ברם, במקרה דנן נגרם למערער עינוי דין כאמור ועובדה זו ראוי לה שתשקל לקולא. כמו כן יש להתחשב בתהליך השיקום של המערער כתוצאה מפעולות שירות המבחן. בכל הנתונים יש להפחית את המאסר בפועל ולהעמידו על שלושה חדשים. (בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד קזז למערער, עו"ד גב'טפיירו למשיבה. 30.1.84).
ע.פ. 359/83 - שלמה נזרי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(התפרצות וגניבה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בשל עבירת התפרצות וגניבת מכשיר טלויזיה ותכשיטים נדון המערער לשנתיים וחצי מאסר בפועל ושנתיים וחצי מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נדחה. למערער עבר פלילי של הרשעות רבות ובכללן גניבות וגרימת נזק לרכוש ואף שוד שבעטיו נדון למאסר של ארבע שנים ותשעה חדשים. התנהגותו בכלא היתה תקינה וזכה לרשיון להתהלך חפשי למשך תקופת 19 החדשים האחרונים לריצוי עונשו. עתה יהיה חייב לרצות גם עונש זה בנוסף לתקופת המאסר. טוענת הסניגורית כי תקופת המאסר הכוללת היא ארוכה מדי ועשויה לסתום את הגולל על אפשרויות שיקומו של המערער. דא עקא, למערער כבר ניתנה הזדמנות והוא לא ניצל אותה ואין מקום למתן הזדמנות נוספת. הסניגורית טענה כי בינתיים הכיר המערער נערה והיא מוכנה להינשא, אך הוא הכיר אותה עוד לפני שעבר את העבירה נשוא הערעור. בנסיבות אלה אין להמר על שלומו של הצבור ואין מנוס מלדחות את הערעור.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד גב' חסון למערער, עו"ד בן אור למשיבה. 20.2.84).
ע.פ. 443/83 - יוסף סלובטק נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (חילוט דולרים עקב הרשעה במסחר בדולרים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל).
המערער נעצר ברחוב הנאמנים בחיפה כשבידו 600 דולר שאותם הציע למכור לאדם אחר. בחיפוש נמצאו עוד 11,000 דולרים כשהם תפורים במכנסי המערער. הוא הורשע בעבירות מטבע ונקבע שלא הוכחו נסיבות מחמירות. הוא נדון ל- 8 חדשים מאסר על תנאי, וכן
הורה השופט על חילוט כל הדולרים שנתפסו אצל המערער. הערעור נתקבל והוחלט לחלט סכום של 4,000 דולר בלבד.
המערער הוא כבן 70 שנה ונמלט ממדינה מסויימת מאימת המשטר, כשהוא משאיר מאחוריו את כל רכושו ורק מדי פעם מקבל מבנו מעט מרכושו. הסניגור מצביע על הנסיבות המיוחדות של המקרה ומציין כי המערער נשאר ללא כל רכוש להתפרנס ממנו וכי החזיק את הדולרים תפורים במכנסיו לאחר שהתפרצו לביתו והוא חשש שמא יגנבו ממנו את הכסף. ב"כ המדינה הצביעה על חומרת העבירה, אך ציינה כי אילו היתה מוגשת בקשה לועדת הכופר לעיכוב ההליכים ולהסתפק בהטלת כופר, יתכן שועדת הכופר היתה מסתפקת בכופר שהוא %30 מהכספים שנתפסו, כפי שהיא נוהגת במקרים כגון אלה, וזאת בנוסף לקנס שהיה מוטל על המערער. לנוכח נסיבות המקרה נראה כי במקרה מיוחד זה מן הראוי שביהמ"ש ישתמש בשיקול דעתו ויצווה על שיעור חילוט יותר קטן מהסכום שחולט וזאת עפ"י הקוים הנהוגים במקרים כגון אלה בועדת הכופר. עם זאת, מכיון שהקנס שניתן להטיל נמוך, ולא הוטל קנס, יחולטו 4,000 דולר.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט אלון. עו"ד חשין למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 8.2.84).
ע.פ. 589/83 - מוחמד עיסה חסמנה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(גרימת חבלה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
על רקע תחרות בין שני נהגי אוטובוסים, המתלונן והמערער, בדבר הסעת נוסעים, פצע המערער את המתלונן באולר שבידו וגרם לו חתך עמוק בצוואר שהצריך אישפוז המתלונן ל- 5 ימים בבית חולים. המערער הורשע בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי הסעיפים 333 בצרוף סעיף 335 לחוק העונשין ונדון לארבעה חדשים מאסר בפועל ו- 16 חדשים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. השופט ראה במעשה האלימות ענין חמור מאוד ובצדק ראה כך. אעפ"כ הקל בעונש מתוך שהביא בחשבון שורה ארוכה של נסיבות מקילות: סולחה שנערכה בין הצדדים, הודאת המערער וכן היותו בעל עבר נקי ואב למשפחה מרובת ילדים. בכך מוצתה מידת הרחמים ואין סיבה להתערב ולהוסיף להקל עם המערער. מעשי אלימות כגון אלה פושים בחברה כיום ועל ביהמ"ש לעשות הכל כדי לעמוד בפרץ, להעניש את האשמים ולהרתיע אחרים.
(בפני השופטים: אלון, גב' נתניהו, טירקל. עו"ד מ. עצמון למערער, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 25.1.84).
ע.פ. 544/83 - אחמד עוודאללה נגד מדינת ישראל
*הרשעה בריבוי נשואין וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער היה נשוי ונשא אשה שניה לפני 10 שנים. רק לאחרונה נתגלה הדבר כשאחת הנשים פנתה למשרד הפנים בקשר לתעודת זיהוי. המערער הועמד לדין בעבירה של ריבוי נישואין ונדון ל- 9 חדשים מאסר בפועל. הערעור על ההרשעה ועל חומרת העונש נדחה.
לענין ההרשעה - טוען המערער טענת צורך במובן סעיף 22 של חוק העונשין. לטענתו, קיים עם האשה השניה יחסי אישות במשך תקופה מסויימת וכאשר עובדה זו נתגלתה היו צפויים הוא והנערה שיהרגו אותם כמנהג עדתם, ונישואיו לנערה היו הדרך היחידה למלט את עצמו ואותה מתוצאות מעשיהם. ביהמ"ש המחוזי דחה את הטענה ובצדק דחה אותה. די בכך שלא התקיים כאן התנאי הראשון של הסעיף הפורש הגנת הצורך רק למי שנהג כפי שנהג "כדי למנוע תוצאות שלא ניתן למנען בדרך אחרת". כאן יכול היה המערער לפנות למשטרה בבקשת חסות, ויכול היה גם
לגרש את אשתו הראשונה לפני שנשא לאשה את הנערה. התוצאה היא שהמערער בחר ביודעין לעבור עבירה כדי להמלט מתוצאה אשר היה בידיו למונעה בדרך אחרת ואין הוא יכול להבנות מהגנת הצורך. כמו כן מי שהכניס עצמו ביודעין למצב שגרם לסכנה שבה הוא שרוי אינו יכול להבנות מאותה הגנה.
אשר לעונש - טענת המערער היא שהעבירה בוצעה לפני כ- 10 שנים ואילו הובא אז לדין היה מקבל עונש קל יותר, שכן באותה עת המדיניות היתה להקל בעבירה. טענה זו אינה ראויה לתגובה. המערער הצליח להסתיר את דבר העבירה במשך תקופה כה ארוכה ובשל כך לא מגיע לו פרס בצורת הקלה בעונש. העובדות ששתי הנשים מקבלות את המצב ללא תלונה וכי על המערער לפרנס שתי נשים ו- 15 ילדים כבר נשקלו ע"י ביהמ"ש המחוזי.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד מאיר כהן למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה.8.2.84).
ע.פ. 82+224/83/702 - צבי פרקש ויצחק חבא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש(סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
שני המערערים הורשעו בהברחות חשיש במשך חדשים רבים בכמות כוללת של כ- 300 ק"ג. פרקש נדון ל- 5 שנים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס של 500,000 שקל או שנת מאסר תמורתו ואילו חבא נדון לארבע שנים מאסר בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה.
פרקש טוען שהעונש חמור מדי בעיקר על רקע שיתוף הפעולה שלו עם המשטרה וכן שירותו הצבאי המסור תוך חרוף נפש ועזרה לזולת, אך כל השיקולים הללו כבר עמדו לנגד עיניו של ביהמ"ש המחוזי ואילמלא כן קשה היה להבין את תקופת המאסר הרחוקה מלשקף את חומרתן של אותן הברחות. טוען המערער שלא היה מקום לקנוס אותו שהרי השותפים למעשים התחלקו ברווחים והמערער השני לא נקנס. ביהמ"ש נתן דעתו גם למעמדו המיוחד של פרקש כיוזם הפעולות נשוא כתב האישום וההבדל בעונש בין השניים מבטא נכונה את ההבדל בתפקיד. הברחות בסדר גודל כזה מחייבות מעצם טיבן עונש מאסר לריצוי בפועל משך שנים ארוכות. יתר על כן, הטענה בדבר אופיו החיובי של פרקש גם היא חרב פיפיות. אם אדם המסוגל להיות לתועלת לחברה ולפרנס את משפחתו בכבוד מתפתה למעשים כאלה, שטמונה בהם סכנה חמורה לחברה בישראל, יש בזה במובן מסויים גם נופך של חומרה. אין גם טעם בערעורו של חאבא שהיה שותף למעשים והשתתף בקבלת הרווחים.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, אלון, בך. עו"ד בן שחר לפרקש, עו"ד ברגר לחבא, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 19.1.84).
ע.פ. 698/83 - מדינת ישראל נגד ג'ראד בן סעדון
*קולת העונש(קבלת רכוש גנוב) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
כמה ימים לאחר פטירתו של הצייר קוטונוגי בקריית הציירים שבצפת נגנבו מדירתו 7 תמונות ואלה הגיעו לידיו של המשיב והוא מכר אותן. ערך התמונות בשעת המעשה, לפני למעלה משנתיים, היה מעל 130,000 שקל. המשיב הורשע בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע ונדון לארבעה חדשים מאסר בפועל ושמונה חדשים מאסר על תנאי. חומרת העבירה של קבלת נכסים גנובים אינה נופלת מחומרת המעשה של מבצעי הגניבה. אעפ"כ הקל ביהמ"ש המחוזי בענשו של המשיב כדי לעזור לו להשתקם וכן התחשב בעובדה כי מי שרכש מהמשיב את התמונות נדון למאסר על תנאי ולקנס בלבד. הערעור על קולת העונש נתקבל.
המעשה בו הורשע המשיב חמור ולחובתו רשימה ארוכה של הרשעות קודמות. הוא הועמד כבר שלוש פעמים בפיקוח שירות המבחן והוא חוזר ומבצע עבירות נוספות. גם כשמתחשבים בנסיבות האישיות של המשיב ובסיכויי שיקומו, העונש קל ביותר. אין להשוות את עונשו של המערער לזה של מי שקנה אצלו את התמונות שהרי ההוא הורשע בעבירה קלה יותר ונסיבותיו שונות. רק משום שאין ביהמ"ש שלערעור ממצה את הדין בדרגת הערעור לא ימוצה הדין עם המשיב, אך כל תקופת המאסר של 12 חדשים תהיה מאסר בפועל.
(בפני השופטים: ש. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד גב' ע. ראובני למערערת, עו"ד זינגר למשיב.30.1.84).
ע.פ. 671/83 - מוחמד קוסטרו נגד מדינת ישראל
*מידת העונש (הערעור נדחה).
המערער הורשע בעבירה של גניבה ממעביד ונדון לששה חדשים מאסר בפועל. הוא הודה בהזדמנות זו במעשים נוספים שכללו גניבה ממכונית והוא נדון בגין עבירת הגניבה לשלושה חדשים מאסר בפועל מצטבר למאסר של ששה חדשים. בנוסף לכך הופעל מאסר על תנאי של שלושה חדשים כשגם הוא מצטבר. הערעור על גזר הדין נדחה.
אין לקבל את הטענה כי כאשר ביהמ"ש גוזר שני עונשי מאסר על הנאשם לשאת רק את המאסר הארוך יותר ואם ביהמ"ש קובע ששני המאסרים יצטברו עליו לנמק זאת ולתת טעמים מיוחדים לקביעה שהעונשים יצטברו. המחוקק לא דרש הנמקה מיוחדת במקרה כזה. כל מה שנאמר בסעיף 45 לחוק העונשין הוא שכאשר נדון נאשם לעונשי מאסר על עבירות שונות ישא את התקופה הארוכה ביותר, אלא אם כן הורה ביהמ"ש שעונשי המאסר יצטברו. המחוקק דורש שתהיה הוראה מפורשת בגזר הדין, אך הוא לא מבקש הנמקת ההחלטות. יתירה מזאת, אפילו היה מקום לבקש הנמקה מלאה יותר של ההוראה גם אז העונש המצטבר במקרה דנן הוא מוצדק, שכן מדובר בעבירות שונות שבוצעו בתקופות שונות. אשר לטענת המערער שצריך היה להפעיל את המאסר על תנאי חופף ולא מצטבר - עפ"י סעיף 58 לחוק העונשין מאסר על תנאי שהופעל יהיה מצטבר למאסר אחר אלא אם כן ראה ביהמ"ש, מטעמים מיוחדים שירשמו, שלא לעשות כן ובמקרה דנן לא היו בפני ביהמ"ש טעמים מיוחדים כנדרש.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד מרכוס למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 26.1.84).
ע.פ. 660/81 - גורלאשוילי אורמי נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבה והחזקת רכוש גנוב)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נתקבל). המערער הורשע בעבירות על סעיפים 383, 406 ו- 412 לחוק העונשין (גניבה והחזקת רכוש גנוב) ונדון לששה חדשים מאסר בפועל ושנה מאסר על תנאי וכן לתשלום קנס כספי. הערעור על חומרת העונש נתקבל. המדובר בפרשה שאירעה בשנת 1977 וכתב האישום הוגש ב- 1977, אך ההליכים בביהמ"ש דלמטה נסתיימו ביולי 1981 והדיון בערעור קבוע רק עתה. מסתבר שהמערער גם לוקה בבריאותו ואף אושפז לאחרונה בשל מיחושי לב. כמו כן מאז תום ההליכים בביהמ"ש קמא לא נסתבך המערער בעבירה נוספת. העונש שנגזר אינו מופרז לחומרה, אך שליחתו של אדם למאסר שש שנים אחרי ביצוע העבירה שנתגלתה סמוך לביצועה אינו נראה כעונש במקומו ונוגד את מדיניות העונשין הרצויה. לפיכך הוחלט שכל המאסר יהיה מאסר על תנאי. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. לנדנר למערער, עו"ד ח. לירן למשיבה. 12.1.84).