ע.א. 256+262/81 - רשות הנמלים ורכבת ישראל נגד מישל סוסנה
*פיצויים בתאונת עבודה ברכבת.
(ערעור וערעור נגדי על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בחיפה בת.א. 1601/77 - הערעורים נתקבלו בחלקם).
המשיב עבד כעתק ברכבת ישראל. בשנת 1974 אירעה לו תאונה בנמל חיפה. הוא עמד על אחת ממדרגותיו של קטר במסגרת עבודתו כעתק, הקטר עבר ליד אחד הרציפים, שעל שפתו הגובלת עם מסלול הרכבת היה מונח משטח המיועד להעמסת מטענים. המשטח בלט אל החלל שמעל פסי הרכבת ופגיעתו ברכבת עוברת היתה בלתי נמנעת. המשיב ראה את המשטח וחש בסכנה הצפויה לו. הוא התחיל לעלות במדרגות כדי להגיע אל סיפון הקטר, אך לא הספיק להחלץ ממקום הסכנה והמשטח פגע בו פגיעה קשה, בעיקר ברגלו השמאלית. נקבעה לו נכות צמיתה של %60 ועפ"י חוות דעת רפואית מצבו התקרב באופן די סביר למצבו של אדם קטוע רגל. המשיב היה מאושפז ארבעה חדשים בשני בתי חולים, שכב בביתו כשלשה חדשים כשהוא נתון בגבס עד החזה, וקיבל לאחר מכן טפול פיזיותרפי במשך כשנתיים. הוא הגיש תביעת פיצויים נגד רכבת ישראל ונגד רשות הנמלים וביהמ"ש חייב את שתי הנתבעות בתשלום נזקי המשיב. ביהמ"ש דחה את טענת המערערות כי יש להטיל על המשיב אשם תורם. מכאן הערעור.
א. טענת האשם התורם מתבססת על שתיים: כי המשיב עמד על המדרגה התחתונה של סולם המדרגות והיה צריך לעמוד יותר גבוה; כי בראותו את הסכנה המתקרבת לא הזדרז דיו להימלט מן הסכנה. בשתי טענות אלה אין ממש. עמידת המשיב על המדרגה היתה בהתאם לנוהל העבודה של העתקים, שכן תפקידו של המשיב מחייבו לעלות ולרדת מן הקטר כדי לחבר ולהפריד קרונות. על כן המדרגה התחתונה היא המקום שבו היה צריך לעמוד במסגרת מילוי תפקידו וכדי למלא את תפקידו בזריזות. השיקול של היעילות בעבודה עיצבה את דפוסי העבודה של העתקים שלפיהם נהג גם המשיב. אשר לטענה בדבר רשלנות המשיב בכך שלא הזדרז מספיק לעלות לסיפון כשראה את הסכנה המתקרבת - התנהגותם של בני אדם שונים נוכח פני סכנה מתקרבת משתנה לפי חדות חושיהם, מהירות חשיבתם, גמישות תנועותיהם ואופי תגובותיהם למצבים המתרחשים במהירות. יתכן שבגלל החשיכה ששררה עבר רווח זמן, אפילו קצר ככל שיהיה, בין הרגע שהמשיב הבחין במשטח ועד שקלט בחושיו את הסכנה שהוא צפוי לה, ועל כן לא הספיק להגיע למקום מבטחים. קיימת גם אפשרות שהרגיש באופן אינסטינקטיבי כי די בקצב העליה במדרגות כפי שעלה כדי להביאו אל מחוץ לסכנה. אפילו לא היתה התנהגותו הולמת את חומרת המצב שהוא נמצא בו, אין לראות בה אלא טעות בשיקול, או תגובה אשר אינה מגיעה לדרגת רשלנות.
ב. ביהמ"ש המחוזי לקח בחשבון, לענין הפסד השתכרות בעתיד, את האפשרות שהמשיב יפוטר מעבודתו אצל רכבת ישראל. ב"כ רכבת ישראל הצהירו כי ימשיכו להעסיק את המשיב בעבודה ואף שלחו אותו לקורסים כדי לעבור הסבה להיות קופאי. לפיכך לא היה מקום שלא לסמוך על הבטחת המדינה כי המשיב לא יפוטר, למרות העובדה שסירבו לחתום על הסכם שלפיו לא יפוטר המשיב. ביום מתן פסק הדין כבר עבד המשיב בתפקידו כקופאי, ומאז הוחל בהכשרת המשיב לתפקידו זה ועד למועד פסק הדין עברו כשנתיים ורבע. לפיכך צריך היה להכיר בכנות כוונותיה של רכבת ישראל לשריין למשיב את מקום עבודתו גם להבא.
אגב אורחא, יש לומר כי החלטת ביהמ"ש העליון לדחות את העילה לתשלום פיצויים על בסיס של הפסד משכורת מלאה ופנסיה מחשש של פיטורין מיידיים, שבאה בעקבות הצהרת ב"כ רכבת ישראל שאין כוונה לפטר את המשיב, לא תחסום את הדרך בפניו
לפנות לביהמ"ש על סמך ההתחייבות המוצהרת, במקרה שהמערערת לא תעמוד בדיבורה.
ג. באשר להפסד פנסיה שהמשיב עלול לסבול כתוצאה מהתאונה, קבע ביהמ"ש המחוזי "אם יעבוד עד גיל 65, יקבל פנסיה של %70 והפסדו יהיה שווה ל- %70 מההפרש שבין שכרו הנוכחי לבין ממוצע שכרם של (עתקים אחרים) אך מבלי לכלול בממוצע זה הכנסותיהם מפרמיות...". ביהמ"ש התקשה לקבוע את הפסד הפנסיה ובחר להעניק באופן גלובלי את הפיצוי לפי פריט זה. בענין זה נתקבל הערעור שכן ניתן להיעזר בנתונים המצויים כדי להגיע להערכה המתקרבת ככל האפשר לחישוב מדוייק. ניתן לקחת את המשכורות ברוטו של העתקים לעומת המשכורת ברוטו של המשיב ולחשב את ההפרש שבין שתי המשכורות ברוטו עם התוספות. בכל אחת משתי המשכורות, המשמשות בסיס לחישוב ההפסד בשכר, קיים מרכיב של תוספות שונות וניתן להעריך שהתוספות מתקזזות פחות או יותר האחת בשניה. ביהמ"ש המחוזי פסק למערער בגין הפסד השתכרות והפסד פנסיה סכום של 800,000 שקל, אך כיוון שנתקבל הערעור ביחס להפסד ההשתכרות ולאחר שנקבע הפסד הפנסיה עפ"י חישוב מדוייק, הועמד הפיצוי בראש נזיקין זה על 700,000 שקל.
ד. המשיב כלל בתביעתו סעיף של רכישת מכונית נכים ואחזקתה. ביהמ"ש המחוזי הביע דעתו בחיוב לגבי הצורך להקל על המשיב בנושא הניידות, אך לא פסק פיצוי לרכישת רכב, מן הטעם שהמשיב מעולם לא נהג ברכב לפני המקרה ולא הובהר אם בנכותו יוכל לנהוג. על כן קבע 400,000 שקל כהוצאות לנסיעות במוניות. הערעור בענין זה נתקבל. ידוע שנכים אשר חצי גופם התחתון משותק נוהגים במכוניות בעזרת מתקנים המיועדים לכך והיתה עדות מספקת כי המשיב יוכל ללמוד נהיגה. יש להוסיף כי ביהמ"ש הגיע למסקנה שהמשיב לא יוכל לנהוג, בלא שהשאלה הועמדה במחלוקת ע"י בעלי הדין, שכן המערערות הכחישו באופן סתמי בכתב ההגנה את האמור בכתב התביעה לענין רכישת מכונית.
ה. לצורך רכישת המכונית פנה המשיב למוסד לביטוח לאומי לאשר לו הלוואה עומדת למסים. בקשתו נדחתה משום שלא היה לו רשיון נהיגה. כעבור כעשרים חודש מאז מתן פסק הדין, הכיר המוסד לביטוח לאומי בזכאות המשיב לקצבת ניידות וקבע כי אילו היה המשיב מגיש עתה בקשה להלוואה עומדת ניתן היה לאשר לו %50 פטור ממסים. מן הדין לפסוק למשיב פיצויים שיאפשרו לו לרכוש רכב פרטי, ואולם יש לנכות ממחיר המכונית שרכש המשיב את הסכום של 50,000 שקל שיכול היה לקבל ע"י פטור ממסים. המשיב מיהר לקנות את המכונית ולא תכנן את עיתוי הרכישה למועד שלאחר שיהיה רשיון הנהיגה בידו. המערערות אינן חייבות לשאת בנטל הנוסף של מחיר המכונית שניתן היה להיחסך אילו הקניה היתה נדחית כאמור. בפריט זה הגיע הסכום שנפסק ע"י ביהמ"ש העליון ל-480,000 שקל במקום 400,000 שקל שאושר על מוניות וזאת בנוסף לתשלום עבור שימוש במוניות עד למתן פסק הדין.
ו. אשר לפיצוי עקב החלפת הדירה לאחר התאונה - ביהמ"ש המחוזי היה סבור שתביעת הנזק בקשר לדירה, מתייחסת להפסד שאינו ממשי, אלא נובע מהחמצת ההזדמנות להשיג דירה יותר טובה, אילו ההחלפה לא היתה מתבצעת בנסיבות שבהן היא נכפתה על המשיב. לא היו הוכחות ביחס לאפשרויות שהיו נפתחות בפני המשיב אילו הגיע הזמן לפנות את הדירה הקודמת בגלל תכניות חברת שיקמונה להרסה. גם לא הוכח מתי נועדה ההריסה להתבצע. אכן, אין הצדקה להעניק למשיב פיצוי על הפסד שאינו ממשי. ברם, תביעת המשיב אינה מתייחסת להפסד הערטילאי בלבד, אלא להפסד ממשי
שנגרם על ידי החלפת הדירה הקודמת בדירה הנוכחית המסתכם לפי הטענה בכ-157,000 שקל. ביהמ"ש לא דן בתביעת הנזק הזה. הנזק נובע מההפרש בין שווי הזכות שנרכשה לבין שווי השכירות המוגנת שהיתה למשיב בדירה הקודמת. הפרש זה מסתכם בכ- 50,000 שקל. בענין זה יש לקבל את ערעור המשיב.
ז. מאידך, יש לדחות את ערעור המערערות על הפיצוי שנקבע לאשת המשיב עבור הטיפול במשיב. גם לגבי הסכום שנפסק בגין כאב וסבל אין עילה להתערב. אין קנה מידה מדוייק לאמוד בכסף את הכאב והסבל שאדם עובר, והחלטה בענין זה היא לפי התרשמות ותחושת השופט היושב בדין. ביהמ"ש המחוזי פסק תשלום שכ"ט עו"ד ולא פסק הוצאות שהיו למשיב בהגשת המשפט וביהמ"ש העליון קבע כי יש לשלם למשיב גם את ההוצאות שהיו לו בהגשת המשפט.
(בפני השופטים: בייסקי, יהודה כהן, בך. החלטה - השופט כהן. עו"ד גב' ע. ראובני למערערות, עו"ד א. אבנרי למשיב. 22.4.84). ע.א. 49/82 - מהגר חיים נגד פלוני ואח'
*מזונות לילד שנולד מחוץ לנשואין.
* שינוי נסיבות.
* שיפוי.
(ערעור על פס"ד ביהמ"ש המחוזי בירושלים בתיק מ.א. 354/80 - הערעור נדחה) .
בשנת 1975 הגישו המשיבים (אשה ובנה הקטין) בביהמ"ש המחוזי בקשה להצהיר כי המערער הוא אביו של הקטין, לחייב את המערער לשלם למשיבה סכומים שונים שהוציאה ושעמדה להוציא עקב הריונה ועקב לידתו של הקטין, וכן לחייב את המערער בתשלום מזונותיו של הקטין. המערער טען שאין הוא אבי הקטין, נעשו לבעלי הדין בדיקות דם ונמצא ש"אין אפשרות לבטל את אבהותו של הגבר (המערער) על הילד (הקטין)". בשלב זה הגיעו בעלי הדין לפשרה שעיקריה הם, כי המערער מכיר באבהותו על הקטין "לצרכי מזונות", מסכים שיירשם כבנו במרשם האוכלוסין וכן מתחייב לשלם לו, באמצעות המשיבה, מזונות בסכום של 385 ל"י לחודש צמוד למדד יוקר המחיה. נקבע כי הסכום הנ"ל בא "לכסוי כל צרכי הקטין לרבות השתתפות במדור ומעון וטפול רפואי" ואם לא יספיק לכיסוי צרכיו "תשלים התובעת (האם) כל סכום הדרוש לקטין ותישא בעצמה בכל צרכי הקטין במלואם". ההסכם אושר ע"י ביהמ"ש וניתן לו תוקף של פס"ד.
בשנת 1980 תבע הקטין באמצעות אמו (המשיבה) הגדלת סכום המזונות ל- 800 שקלים לחודש, כאשר באותו זמן הגיע סכום המזונות המקורי ל- 450 שקלים לחודש. נטען בכתב התביעה שאין בסכום המזונות המקורי כדי לספק את צרכיו החיוניים של הקטין. עוד נטען כי השיפור שחל במשך השנים במצבו הכלכלי של המערער, לעומת מצוקתה הכלכלית של המשיבה, מצדיקים את ההגדלה האמורה. המערער טען, כי צרכיו שלו גדלו, לאחר שנשא אשה והוליד שני ילדים, ומכל מקום, על המשיבה להשלים את מחסורו של הקטין מהכנסותיה שלה כמוסכם בהסכם הפשרה. לפיכך תבע ממנה, בהודעת צד ג', לשפותו אם יחוייב להגדיל את סכום המזונות המקורי. ביהמ"ש המחוזי קבע שצרכיו של הקטין, שבינתיים מלאו לו שש וחצי שנים, גדלו בהרבה מאז הוגשה התביעה הראשונה, בהיותו כבן שנה, במידה שאין בסכום המזונות המקורי, לרבות הפרשי ההצמדה, כדי לספקם. כן חישב את הגידול הריאלי בהכנסות המערער לעומת הגידול בהכנסות המשיבה ומצא שהראשון עולה בהרבה על השני. לפיכך החליט לחייב את המערער במזונות הקטין בסך 1300 שקלים לחודש צמוד למדד המחירים מיום 15.12.81. את ההודעה לצד ג' דחה מן הטעם שבקביעתו של סכום המזונות הביא בחשבון שעל המשיבה להשלים חלק מצרכיו של הקטין. מכאן הערעור.
א. טענת המערער היתה כי הוא הודה באבהותו רק ל"צרכי מזונות" ובגבולות סכום
המזונות המקורי, והסעיף המחייב את המשיבה להשלים את צרכי הקטין בא כתמורה להסכמתו לשלם חלק ממזונות הקטין, אף על פי שאין ראיות מספיקות להוכחת אבהותו. טענה זאת אין בה ממש. בהסכם הפשרה לא נדון רק ענין המזונות, אלא שהמערער הסכים שם בפירוש, שהקטין יירשם כבנו במרשם האוכלוסין וכן הסכים שכל זכויותיו וחובותיו האחרים לפי סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית שעניינו תפקידי ההורים, יופקעו ממנו ויהיו למשיבה לבדה. משמעות כל אלה היא, שהמערער הודה שהוא אביו של הקטין, פשוטו כמשמעו. הכרה באבהות אינה יכולה להנתן לשעורין ואין אדם יכול להיות אביו של פלוני לענין אחד, ולא להיות אביו לענין אחר. ניתן אמנם להגביל את תוצאותיה המשפטיות של ההודיה, כפי שניסה המערער לעשות כאן, אך אי אפשר להגביל את האבהות גופה.
ב. אשר לשאלה אם הסכם הפשרה מחייב את הקטין, שאז יש צורך בהוכחת שינוי נסיבות כדי לשנות מן המטבע שטבעו בו - המחלוקת העיקרית, וכמעט היחידה, שעמדה בין בעלי הדין היתה, עניינו של הקטין שהיה גם בעל דין נפרד. מכאן שאותו הסכם מחייב אותו. ברם, חל שינוי בנסיבות המחייב להגדיל את סכום המזונות המקורי. לענין זה לא הסתפק ביהמ"ש בעובדה שלקטין מלאו שש וחצי שנים, אלא "שיחזר" את תמונת צרכיו של הקטין כפי שהיו סמוך להסכם הפשרה והשווה אותה לתמונת צרכיו בזמן פסה"ד. ביהמ"ש קבע כי בסכום המזונות המקורי, כבר בשעה שהוסכם עליו, לא היה כדי לכסות את צרכי הקטין, ובוודאי שאין בו כדי לספק את צרכיו שגדלו. כן קבע כי הגידול הריאלי בהכנסות המערער מצדיק את הגדלת הסכום, ואפילו מביאים בחשבון את צרכיו של המערער עצמו שגדלו לאחר שהקים משפחה. ביהמ"ש לקח גם בחשבון את העובדה כי הכנסותיה של האם גם גדלו. אין להתערב במסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי לענין הכנסות הצדדים.
ג. ביהמ"ש המחוזי עמד בפרוט על צרכיו השונים של הקטין והגיע למסקנה כי הקטין נזקק לסכום של 3500 שקלים לחדש, ומזה ניכה ניכויים שונים, כך שהסכום הועמד על 1300 שקלים לחודש כאמור. בקבעו את הסכום הנ"ל ציין ביהמ"ש המחוזי כי הוא מתעלם מהשתתפותן של רשויות הסעד בהוצאותיה של האם. טוען ב"כ המערער שהיה מקום להביא בחשבון, בחישוב צרכי הקטין, רק את הסכומים שאותה משלמת המשיבה בפועל ממש, לאחר ניכוי השתתפותן של רשויות הסעד. טענה זאת אין לדחותה בקש, ואף על פי כן אין מקום לשנות מן הסכום שקבע ביהמ"ש המחוזי, מן הטעם שהמעיט, יתר על המידה, באומדן ההוצאות המיוחדות הנזכרות שאותן אישר בסכום נמוך מאוד. אין לומר כי הסכום הכולל של 3500 שקלים גדול מדי, ובוודאי אין לומר שחיובו של המערער לשאת בסכום של 1300 שקלים לחודש מצדיק התערבות ביהמ"ש העליון.
ד. אשר לדחיית ההודעה לצד ג' - ביהמ"ש המחוזי נימק את החלטתו בכך שעל המשיבה "להשלים חלק מצרכיו של התובע (הקטין) והחיוב שהוטל על הנתבע (המערער) נקבע בהתאם לכך כחיוב עצמאי ונפרד לגביו אין הנתבע זכאי לשיפוי ולהשתתפות מצד האם". מכך משתמע שאת הסכם הפשרה ראה ביהמ"ש כיוצר מסגרת כללית של חלוקת הנטל של הוצאות הקטין בין המערער לבין המשיבה, ומכאן שאין לראות בהגדלת חיובו של המערער אלא חלוקה מחדש של הנטל, המביא בחשבון את יכולתם ואת צרכיהם של בעלי הדין ומאזנת בין כל אלה, וממילא אין מקום לתביעת השיפוי. צדק ביהמ"ש המחוזי בתוצאה שאליה הגיע, אך אין לקבל את ההנמקה שלו.
ה. מטרת ההוראה בהסכם הפשרה, שהמשיבה תשלים כל סכום הדרוש לקטין, היתה להגן על המערער מפני תביעות עתידיות שבעקבותיהן יוגדל חיובו מעבר לשיעור עלייתו של מדד יוקר המחיה. לפיכך הוטלה על המשיבה חובה לשפות את המערער במקרה
שיוגדל חיובו, ואפילו לא נאמר הדבר במלים מפורשות. חובה זאת אין לשלול את תקפה אלא אם תוצאתה היא פטור מוחלט, או כמעט מוחלט, של האב מחובתו לזון את צאצאו, או שהיא פוגעת בקטין, או שהיא פוגעת בתקנת הצבור. במקרה בו פגיעתה של חובת השיפוי היא עקיפה - משום שאין בכוחה של האם לשפות את האב בלי לפגוע בקטין - אין אוכפים אותה לקיים את חובתה אלא "לכשתעשיר" ואף זאת רק ברשות ביהמ"ש. במקרה הנדון לא נתקיים אף תנאי מן התנאים שיש בהם כדי לשלול את תקפה של חובת השיפוי, אולם אכיפת השיפוי תגרום לפגיעה בקטין שמן הסכום הדל העומד לסיפוק צרכיו ייגרע עוד. אין לאכוף איפוא על המשיבה את חובת השיפוי אלא ברשות ביהמ"ש, לכשיתברר שבכוחה לעמוד בה מבלי לפגוע בצרכיו של הקטין.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, טירקל. החלטה - השופט טירקל. עו"ד משה נעים למערער, עו"ד גב, שרה ברסלע למשיבים. 22.2.84). ע.א. 52/80 - ישעיהו שער נגד מנדל פרידמן
*שיתוף נכסים בין ידועים בציבור (הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק ובך נגד דעתו החולקת של השופט שיינבוים).
המנוחה יונה פרידמן התגרשה מבעלה ב- 1933, כשהיא מטופלת בשני ילדים קטנים, אחד מהם המערער. המנוחה הכירה אז את המשיב ועברה לגור עמו בהדר הכרמל. זמן מה לאחר שהחלו לגור יחדיו, רכש המשיב דירה והמנוחה והמשיב עברו לגור בדירה. חלק מהתמורה שילם המשיב בהתחלה וחלק בתשלומים לאחר מכן. בני הזוג חיו כבעל ואשה במשך 40 שנה וב- 1973 נפטרה המנוחה. המערער פנה לביהמ"ש המחוזי כי יכריז שהמשיב ועזבון המנוחה הינם הבעלים בחלקים שווים של הזכויות בדירה וזאת על יסוד הלכת שיתוף בנכסים בין בני זוג. ביהמ"ש סרב לבקשה מן הטעם שמהערער לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי הבית נרכש מכספים משותפים וכי היתה לבני הזוג קופה משותפת באופן שלא היה קו הפרדה בין רכושו של כל אחד מהם. הערעור נתקבל ברוב דעות השופטים ברק ובך נגד דעתו החולקת של השופט שיינבוים. בפס"ד מקיף שנכתב ע"י השופט ברק, והצטרף אליו בפס"ד קצר השופט בך, סקר השופט ברק בהרחבה את התפתחות הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג, ומכאן לשאלה אם ההלכה חלה גם על הידועים בציבור. את ההלכות השונות בדבר מהות החזקה של שיתוף בנכסים, ההוכחות הנדרשות ותחולתה של ההלכה, החיל השופט ברק על הענין הנדון, ועל יסוד אלה קבע כי יש לקבל את הערעור ולהכריז כי העזבון שותף במחצית מן הדירה. דעה שונה הביע השופט שיינבוים אשר לדעתו הלכת שיתוף הנכסים אינה חלה על ידועים בציבור.
(בפני השופטים: ברק, בך, שינבוים. עו"ד ד. אפשטיין למערער, עו"ד י. צח למשיב. 16.2.84).
ד"נ 4/82 - יהושע קוט נגד דניאל קוט (קטין) באמצעות אמו ואח'
*חיוב ערב כאשר האם משוחררת משיפוי האב במזונות (דיון נוסף על פס"ד ביהמ"ש העליון בע.א. 255/81 (פד"י ל"ו(1) 236) - פסה"ד הקודם שונה).
בין העותר לבין המשיבה השניה (להלן - האשה) נעשה הסכם גירושין שלפיו נמסרה החזקה בילד לאשה, הזכויות שבדירה המשותפת של בני הזוג הועברו לאשה, ומצדה התחייבה האשה לשאת בהוצאות גידול הילד, פרט לסכום מזונות של 50 ל"י לחודש (ללא הצמדה) בו התחייב הבעל לשאת. הסכם הגירושין כלל סעיף שיפוי של האשה ונקבע כי "כערבה הדדית לענין זה תהא הגב' נירקו- גוטמן", היא המשיבה 3 (להלן - הערבה). נקבע בהסכם כי חתימת הערבה על ההסכם תהיה כשטר ערבות. בני
הזוג פנו לביהמ"ש כדי ליתן תוקף של פס"ד להסכם. על פי ההסכם היה הקטין צד להסכם. ביהמ"ש העיר לצדדים כי אין הוא מוכן לאשר את ההסכם מטעמו של הילד, שכן התחייבות האב כלפיו היא לסכום מזונות מינימלי. כן הסביר השופט לצדדים כי "על ידי מחיקת הילד מההסכם הוא יוכל לתבוע ואם לא יהיה מאין לשפות את הבעל בידי האשה יהא הוא זה שישלם את המזונות כפוף להוראות ביהמ"ש ולהחלטותיו בקשר לשיפוי". בני הזוג והערבה הודיעו כי הבינו את משמעות השינוי בהסכם וכי הם מסכימים לו, על יסוד זאת אושר ההסכם.
כמחצית השנה לאחר מכן פתח הבן, שהיה בן שמונה שנים, בתביעת מזונות נגד אביו. האב התגונן ושלח הודעת צד ג' לאשה והערבה לשיפוי בגין כל סכום שיחוייב לשלמו לבן. ביהמ"ש החליט להגדיל את סכום המזונות ובאשר לתביעת השיפוי נגד האשה קבע כי השתכרותה של המשיבה זעומה ואם יינטל ממנה סכום השיפוי, יפגע הדבר בקטין. ביהמ"ש ציין כי סעיף השיפוי כשלעצמו אינו בטל בשל תקנת הציבור ועקרונית עומדת לו לבעל זכות השיפוי, אך אין להפעילה עד שהאם תעשיר. באשר לערבה נקבע, כי אם היא תחוייב, היא תוכל לחזור על אם התובע ולדרוש ממנה החזרת הכספים שהיא תשלם, והרי שוב תהיה טובת הקטין נפגמת ולכן גם ביצוע שיפוי מצד הערבה יעוכב עד שהאם תעשיר.
על החלטה זו הוגש ערעור לביהמ"ש העליון וביהמ"ש העליון החליט ברוב דעות לדחות את הערעור. שופטי הרוב (אלון, ש. לוין) סברו כי אם תחוייב הערבה בתשלום, היא תוכל לחזור על האם והדבר יפגע בקטין ועל כן אין להפעיל את הערבות גם לגבי הערבה, ואילו שופט המיעוט י. כהן סבר כי יש לחייב את הערבה לשלם באופן מיידי את סכום השיפוי לאב ואילו הערבה מצדה תוכל לתבוע מהאם את הסכום שהיא תשלם, אך היא לא תוכל לגבות אותו מהכסף שהאב נותן עבור הילד אלא מרכוש אחר של האם. על פס"ד זה הוגשה בקשה לקיים דיון נוסף ובדיון הנוסף הפך ביהמ"ש העליון את פסה"ד הקודם.
פסה"ד העיקרי של שופטי הרוב ניתן ע"י השופט ברק והצטרפו אליו בפסקי דין קצרים הנשיא שמגר וכן השופטים ש. לוין ויהודה כהן, ששינו דעתם מפסיקתם הקודמת. בפסה"ד נקבע כי האב אינו יכול להפעיל את סעיף השיפוי נגד האם, אך הוא יכול להפעיל אותו נגד הערבה, ובאשר לחשש שמא הערבה תחזור על האם ותתבע ממנה את התשלום, הוחלט כי היא לא תוכל לתבעה עד שתעשיר האם.
השופט אלון חזר על עמדתו בפסה"ד הקודם שלפיה אין לשלול מהערבה לחזור על האם במידה והיא תצטרך לשלם לאב, ומכיוון שכך, סבר שאין לחייב את הערבה לשלם לאב את הסכומים שלהם ערבה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, ברק, לוין, י. כהן. עוה"ד רוזובסקי וגב' נדר לעותר, עו"ד ש. כהןלקטין ולאם. 19.4.84).
בג"צ 161/84 - חברת ווינדמיל הוטל בע"מ נגד שר הפנים ואח'
*סמכות מנכ"ל משרד הפנים שלא לאשר שינויים בתב"ע (העתירה נדחתה).
העותרת היא הבעלים של מלון הנמצא בלב איזור מגורים בירושלים. ב- 1980 הגישה העותרת לוועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים תכנית שינויים להעברת חדר האוכל והמטבח לקומת המרתף, וכתוצאה מכך להגדיל את שטח הבניה המותר על ידי יצירת אולם כניסה גדול ומרווח. התכנית אושרה להפקדה ודיירי המבנים הסמוכים הגישו התנגדות, בין השאר בשל החשש כי בשטח שיתפנה יופעל אולם שמחות דבר שיגרום מטרד לדיירי הסביבה. בעקבות זאת החליטה הוועדה המקומית להמליץ בפני הוועדה המחוזית לדחות את ההתנגדויות, לתת תוקף לתכנית, בתנאי כי לא יינתן היתר לשמוש בשטח לצרכי שמחות או כינוסים ואירועים חיצוניים. הוועדה
המחוזית החליטה לדחות את ההתנגדויות וליתן תוקף לתכנית "בכפוף לתוספת הוראה מפורשת בתקנון לפיה לא ישמש המלון לארועים ציבוריים מחוץ למסגרת פעולתו הרגילה של בית מלון שעלולים לגרום למטרד ממשי לשכנים". הוועדה המחוזית העבירה את התכנית לאשור מנכ"ל משרד הפנים. אנשי מינהל התכנון והלשכה המשפטית במשרד הפנים ערכו סיור במקום ושמעו את טענות נציגי העותרת וכן שמע המנכ"ל אישית את נציגי העותרת ואת נציגי הדיירים המתנגדים. המנכ"ל ערך גם ביקור במקום שבמהלכו נכנס למספר דירות שבסמוך למלון וכן למלון עצמו. לאחר כל אלה החליט לא לאשר את התכנית כפי שהוגשה לאישור השר, אלא אם ייקבעו הגבלות ותהיה הוראה שבמלון, באולמיו וברחבותיו לא ייעשה כל שימוש למטרות של שמחה, כנסים ואירועים אחרים הכרוכים בגרימת רעש ומטרד לשכנים. הועדה המחוזית דנה בהחלטת המנכ"ל ושינתה את החלטתה בקבעה כי יוספו תנאים מסויימים, אך מנכ"ל משרד הפנים לא ראה בהחלטה משום מילוי התנאי העיקרי שעמד ביסוד החלטתו. על כן החליט שלא לאשר את התכנית במתכונתה החדשה. כנגד החלטת המנכ"ל הוגשה העתירה והיא נדחתה.
טענתו העיקרית של ב"כ העותרת הינה כי המנכ"ל העמיד עצמו כערכאת ערעור על החלטת הוועדה המחוזית ושקל את שיקוליה שלה, בעוד שעל פי החוק רשאי הוא לשקול רק שיקולים לאומיים כלליים שאינם עומדים לדיון בפני הוועדה המחוזית. אין ממש בטענה זו. סעיף 124 לחוק התכנון מעניק לשר הפנים, ומכאן גם למנכ"ל שאליו אוצלה הסמכות שיקול דעת אם לבטל, להתלות או לשנות תכנית מפורטת ותכנית מיתאר. אין כל דבר בהוראה זו שממנו ניתן להסיק כי שיקול דעתו של שר הפנים מכוון רק לשיקולים בעלי אופי לאומי. השר רשאי לשקול כל שיקול שהוועדה המחוזית רשאית לשקלו. לשר הפנים ניתנו סמכויות רבות בחוק התכנון והבניה, ובהפעילו את אלה, הוא רשאי לשקול שיקולים שעניינם תכנון ובניה.
אין גם לקבל את הטענה כי החלטת המנכ"ל פסולה לגופה. המנכ"ל נתן דעתו להחלטת הוועדה המחוזית והגיע למסקנה שאין להתיר שימוש בשטחו של המלון לשמחות כאמור וכי גישתה של הוועדה המחוזית אינה מקובלת עליו. אין גם לקבל את הטענה כי המנכ"ל לא נהג לפי כללי הצדק הטבעי, משום ששמע את נציגי העותרת ונציגי המתנגדים בנפרד ולא אלה בפני אלה, וכן משום שביקר במספר דירות בסביבת המלון בנוכחות המתנגדים ושלא בנוכחות העותרת. מחובתו של המנכ"ל היא לשמוע את הצדדים הנוגעים בדבר, אך דרכי השמיעה רבות הן ומגוונות ומשתנות על פי הנסיבות. יש והשמיעה היא בכתב ויש והשמיעה היא בעל פה . כאשר השמיעה היא בעל פה, יש והיא נעשית בצוותא חדא ובנוכחות כל הנוגעים בדבר, ויש והיא נעשית בשלבים, כאשר כל אחד נשמע בתורו. זכות השמיעה של העותרת לא נפגעה כלל במקרה שלפנינו. (בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. עו"ד רווה לעותרת, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 15.5.84) .
בג"צ 16/84 - מחמד אבו- סיאם ואח' נגד שר החינוך ואח'
*תשלום הוצאות בבג"צ (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
ב"כ המדינה שוב לא חלק בפני בג"צ כי המשיב החמישי שזכה במכרז למישרת הוראה לא היה כשיר להשתתף במכרז, הואיל ולא נתקיים בו התנאי של חמש שנות נסיון בהוראה. לפיכך ברור כי העתירה לראות את המכרז כבטל בדין יסודה. כמו כן ברור שיש לקיים מכרז חדש לקראת שנה"ל הבאה. ברם, לדעת בג"צ אין לעבור לסדר היום על התנהגות משרד החינוך במקרה נשוא הדיון. כבר ארבעה ימים לאחר ראיון המועמדים ע"י וועדת המכרזים שיגרו נציגי העותרים מכתב למנכ"ל משרד החינוך ובו הודגש בין היתר כי המשיב החמישי לא רכש ותק של חמש שנים כנדרש במכרז. התשובה היתה כי מנכ"ל משרד החינוך בודק את פנייתם
ויקבלו תשובה "בימים הקרובים". שום תשובה עניינית לא נשלחה. ב"כ העותרים שיגר מכתב נוסף למנכ"ל משרד החינוך וגם על מכתב זה לא ענו המשיבים והמנוי ניתן למשיב החמישי. יש טעם לפגם בהתנהגות זו מצד השלטונות החייבים להקפיד עם עצמם ולשמש דוגמא בהתנהגותם. מאידך, המשיב החמישי שזכה במכרז לא נהג בחוסר תום לב. הוא פרט אחת לאחת את שנות נסיונו בהוראה אלא שסבר כי השנה החמישית השוטפת נמנית במסגרת שנות הוותק, וכך אף הבינו חלק מבין העותרים. כדי לתת ביטוי למורת הרוח של בג"צ נגד משרד החינוך חוייב המשרד לשלם לעותרים הרצאות בסך 500,000 שקל.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון, ברק. החלטה - המשנה לנשיא. עו"ד ג. פנר לעותרים, עו"ד ע. פוגלמן למשיבים. 6.5.84) .
בג"צ 150/84 - שלום זמיר ואח' נגד מפקד מרחב חיפה - משטרת ישראל ואח'
*דרישה כי המשטרה תתערב לאכוף ביצוע צו מניעה (העתירה נדחתה).
בחודש ספטמבר 1980 התקשרו העותרים בחוזה שכירות לפיו שכרו דירה מבעל הנכס. בהיותם משפצים את הדירה, לאחר שקיבלו את מפתחותיה, הוציא בעל הנכס את מפתחות הדירה מן העותרים, לטענתם עשה זאת במרמה, וחתם עם אחר על הסכם שכירות לגבי הדירה. הסכם זה נעשה על אף צו מניעה זמני שהוציא בימ"ש השלום בחיפה ביום 28.2.83 נגד בעל הנכס האוסר עליו להכנס לדירה או להשכירה לאחר. פניית בעל הנכס לבימ"ש השלום לבטל את צו המניעה נדחתה. כיום תלויה ועומדת בבימ"ש השלום בקשת העותרים כי ביהמ"ש יצווה על בעל הנכס לבטל את הסכם השכירות השני, אך בנוסף לכך פנו למשטרת חיפה וכן לראש ההוצאה לפועל שליד בימ"ש השלום כי יבצעו את צו המניעה ומשלא נענו פנו לבג"צ שיורה למשיבים לבצע את צו המניעה "לשם פינוי הפולשים לדירה". העתירה נדחתה.
תפישת החזקה בדירה מידי העותרים ארעה לפני למעלה משנה, משמע כי אין מדובר ב"פלישה טריה" במובן סעיף 18 לחוק המקרקעין ולפיכך אין למשטרה סמכות לפעול לסילוקם של הפולשים, אפילו היו הם בגדר פולשים. העותרים פנו כאמור לבימ"ש השלום לבטל את הסכם השכירות השני, ואין על העותרים אלא להמתין להחלטת ביהמ"ש. הדרך פנויה לעותרים גם לפנות לבימ"ש בהליך לפי פקודת בזיון ביהמ"ש על אי קיום צו המניעה שהוצא ובהיות לעותרים סעד זה אין פנייתם לבג"צ מצדיקה את הסעד המבוקש על ידם.
(בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. עו"ד יעקבי לעותר, עו"ד מ. מרוז למשיבים. 15.5.84).
בג"צ 673/83 - יאסין סאלח ואח' נגד שר הבטחון ואח'
*מטרה ציבורית" בהפקעת מקרקעין (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
חלקת קרקע שבבעלות העותרים הופקעה על פי צו מאת המשיב לפי חוק הקרקעות (רכישה לצרכי הציבור) הירדני ואין חולקין כי המטרה הציבורית, כפי שהיתה נכונה בעת ההפקעה, נועדה לסלילת כביש והרחבתו. ההפקעה נעשתה בדצמבר 1982 והעותרים השלימו עם ההפקעה. אלא מאי? כשנה ומעלה לאחר ההפקעה התברר לעותרים כי על החלקה שהופקעה עומדים להקים תחנת דלק, מטרה שאינה לצרכי צבור. על כן ביקשו העותרים להכריז כבטלים את הצווים בדבר ההפקעה. העתירה נדחתה.
אמנם היתה בעבר מחשבה להקים על החלקה שהופקעה תחנת דלק לשירות המשתמשים באותו כביש, אך מטרה זו בוטלה מבחינה תכנונית, ושוב אינה עומדת על הפרק היום. על כך הודע לב"כ העותרים מיד עם הגשת העתירה ומשבוטלה אותה מטרה המשמשת בסיס לעתירה הרי שניטל ממנה היסוד ואין לעותרים על מה להשתית טענותיהם.
במקרה כזה צריכים היו העותרים לבטל את עתירתם ולפחות צריכים היו לעשות כן לפני תחילת הטיעון בבג"צ כיוון שהבסיס לעתירה נשמט מכל וכל. ברם, ב"כ העותרים סבר כי גם אם הנימוק ששימש יסוד לעתירה בוטל ואינו קיים, בכל זאת זכאי הוא לצו כמבוקש בעתירה וכן להוצאות. טענתו לא נתקבלה. משנשמט הבסיס מהעתירה שוב אין מקום לצו. משעמד ב"כ העותרים על טיעון מלא בעתירה בנסיבות כאלה זכאית המדינה להוצאות ונפסקו לה הוצאות של 200,000 שקל.
כיוון שכזה הוא המצב לא דן בג"צ בטענה אחרת שהועלתה ע"י המדינה כי משהופקעו המקרקעין למטרה ציבורית של סלילת כביש והרחבתו, כוללת ממילא מטרה זו גם ייעוד נלווה כגון הקמת תחנת דלק, שכן בזמננו אין לך כביש ללא תחנת דלק בצידיו, וכשם שהכביש הוא מטרה ציבורית לענין ההפקעה, כך גם הקמת תחנת דלק הבאה לשרת אותה מטרה עצמה. כאמור, לא הוכרעה שאלה זו.
(בפני השופטים: בייסקי, בך, גולדברג. עו"ד אליאס חורי לעותרים, עו"ד רנאטו יאראק למשיבים. 21.5.84).
ע.א. 482/83 - אלכסנדר קורן נגד הרמינה קורן ואח'
*טענת חוסר סמכות בתביעת מזונות ודחיה על הסף (הערעור נדחה).
שלושת המשיבות, קטינות, הגישו באמצעות אמן לביהמ"ש המחוזי תביעת מזונות נגד המערער. נקבעו מזונות זמניים והמערער קובל על כך שביהמ"ש לא מחק על הסף את התביעה מחמת חוסר סמכות. הערעור נדחה.
יחסי הנישואין של הורי המשיבות התערערו וכתוצאה מכך הגישו האב והאם סידרה של תביעות לבית הדין הרבני. ביום 29.7.81 הגישה האם תביעת גירושין, בה ביקשה, בין היתר, שהמערער (האב) ישא באחריות כספית מתאימה לגידול שלש הבנות. עוד באותו יום הגישה בנפרד, לביה"ד, תביעה למזונות בה פרטה את גיל הקטינות והתמיכה הכספית שהיא דורשת. במקביל, הגיש האב תביעה לשלום בית ולחילופין להכרזה על האם כמורדת. במסגרת תביעה זו ניתן ע"י ביה"ד פסק ביניים ביחס למזונות. משהוגשה תביעת המזונות של הקטינות לביהמ"ש המחוזי, טען האב בכתב ההגנה שהענין אינו מסור לסמכותו בשל ההליכים שננקטו ע"י האם בשם הקטינות בבית הדין הרבני. כשבפתח הדיון בקביעת מזונות זמניים, העלה ב"כ האב, בע"פ, בקשה מקדמית לדחות את התביעה על הסף מחוסר סמכות. ביהמ"ש המחוזי סרב לכך, באשר האב לא נקט בדרך הנקובה בתקנות ולא הגיש בקשה לדחיית התביעה לקראת הדיון שנקבע לאותו יום. בהמשך אותה ישיבה נקבעו המזונות הזמניים. בערעור דנן, שהוחלט להתייחס אליו כאל בקשת רשות ערעור שנענתה בחיוב, טוען האב כי צריך היה לדחות את התביעה על הסף מחוסר סמכות.
למעשה ניתן היה לדחות את הערעור מניה וביה, שכן בינתיים הגיש האב בקשה בכתב לדחיית התביעה על הסף, בקשה זו נדונה ע"י ביהמ"ש המחוזי ונדחתה ולפיכך הערעור על ההחלטה שניתנה קודם לכן הינו חסר משמעות. יש להוסיף לכך כי צדק ביהמ"ש המחוזי כשנמנע מלהתייחס לבקשת המערער. אם רצה האב לבקש דחיית התביעה על הסף היה עליו לנהוג בדרך הקבועה בתקנה 106 לתקנות סדר הדין ואת זאת לא עשה. בקשה מעין זו אין להעלות כלאחר יד בע"פ.
כדי למנוע התדיינות נוספת בעקבות ההחלטה החדשה שלא לדחות את התביעה על הסף החליט ביהמ"ש העליון להתייחס לענין זה כבר בערעור דנא. ביה"ד הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים אם ענין זה נכרך בתביעת גירושין שהוגשה לו, או אם כל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך. בפועל, תביעה כזו מטעם הילדים, יכול שתוגש ע"י אחד ההורים בגדר תביעתו שבה הוא מבקש השבת הוצאותיו לכלכלת הילדים, ויכול שהיא תוגש ע"י הילדים עצמם, באמצעות אפוטרופוסם. במקרה כזה סמכות הדיון בתביעת המזונות תהיה נתונה לבית הדין הרבני ולא לביהמ"ש המחוזי. השאלה מי היה
צד להליכים בביה"ד הרבני ומטעם מי הוגשה תביעת הילדים היא שאלה שבעובדה. מכאן, שאת העובדה יש להוכיח בראיות שיניחו את דעתו של ביהמ"ש וחובת הראייה היא על הצד הטוען שהילדים היו צד ישיר להליכים בבית הדין הרבני. כאשר העובדות אינן חד משמעיות ממילא אין לדחות את התביעה על הסף, שהרי על ביהמ"ש יהיה לשמוע ראיות, להכריע בעובדות ורק בסופו של התהליך לקבוע אם אמנם מוסמך הוא להחליט לגופו של ענין. במקרה דנן העובדות שנויות במחלוקת, ולכאורה יש בהן פנים לכאן ולכאן. לפיכך בדין לא נדחתה התביעה על הסף.
(בפני השופטים: ש. לוין, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ד. לוין. עו"ד ב. בכר למערער, עו"דאורנשטיין למשיבות. 26.3.84).
ע.א. 552/83 - ראובן לוי מבורך נגד פלונית ואח'
*תביעה להגדלת מזונות כאשר קיים הסכם פשרה בו היה הקטין צד (הערעור נתקבל).
המשיבה נולדה באפריל 1973 למערער מחוץ לנישואין. ביהמ"ש המחוזי נתן פס"ד בו הצהיר באפריל 1974 כי המערער הוא אביה של המשיבה ובאותו פסק דין חוייב המערער לשלם לה, באמצעות אמה, מזונות החל מיום הולדתה. בתביעת מזונות שהגישה האם עבור הילדה הושג הסכם פשרה. לאחר תום תקופת הסכם הפשרה הגישה הקטינה תביעה חדשה למזונות ותביעה זו היא תביעת הקטינה שהוגשה באמצעות אמה האפוטרופא הטבעית שלה. התביעה הסתיימה במרץ 1979 בפסק דין שנתן תוקף להסכם פשרה חדש. לפי פסק הדין התחייב האב לשלם לקטינה מזונות חדשיים בשיעור של 1425 ל"י החל מיום 5.2.79. הסכום הנ"ל נקבע צמוד למדד שיעודכן אחת לששה חודשים. האם התחייבה לשפות את האב אם יוטל עליו לשלם סכום מעבר להסכם. ב- 1983 הגישה הקטינה באמצעות אמה תביעה חדשה להגדלת המזונות בנימוק שהסכום הנ"ל אינו מספיק לצרכי מחייתה והיא זקוקה לסכום של 12,000 שקל לחודש לפחות וכי יש ביכולת המערער לשאת בסכום זה. כן נטען שלאם הקטינה אין הכנסה מספקת ושעקב האינפלציה הדוהרת זכאית הקטינה להצמדה חדשית. עוד נאמר בכתב התביעה כי הקטינה לא היתה צד להסכם הפשרה האחרון שניתן לו תוקף של פס"ד ולכן היא זכאית לתבוע את מלוא זכויותיה. המערער טען כי הילדה אינה זקוקה ליותר מ- 6,000 שקל לחודש וכן הגיש הודעת צד ג' נגד האם על סמך סעיף השיפוי. ביהמ"ש המחוזי החליט להגדיל את סכום המזונות שעמדו ביום פס"ד על 3,500 שקל ולהעמידם על 7,500 שקל לחודש. כן קבע השופט כי יכולתה של האם להשתכר מצומצמת ביותר, כי צרכי הקטינה גדולים לאור היוקר המאמיר והולך, ועל כן יש הצדקה לדון מחדש בשאלת גובה המזונות בהתחשב במצב הכלכלי של שני הצדדים קבע שעל האב לשלם 7,500 שקל כאמור. בהתחשב במצב האם וחשש כי אם תחוייב בשיפוי יביא הדבר לכך שהקטינה תסבול מחסור, החליט ביהמ"ש שלא להפעיל נגדה את חובת השפוי. הערעור נתקבל.
הטענה היא שלא הוכח כי חל שינוי מהותי בנסיבות מאז נפסקו המזונות עפ"י פסק דין הפשרה בתביעה הקודמת. השופט המחוזי אמר בפסק דינו כי "הדין הוא שהקטינה זכאית למזונות כדי מחייתה ושום הסכם בין הצדדים, כולל הסכם שנעשה בשמה של הקטינה עצמה, אינו יכול לפגוע בזכות זו". השופט הסתמך על ע.א. 756/77 (פד"י ל"ב (2) 470) לצורך קביעת הלכה הזו. צודק ב"כ המערער כי ביהמ"ש גילה פנים שלא כהלכה בדברים שנאמרו בע.א. 756/77 הנ"ל. לו נערך הסכם הפשרה בין ההורים בהתדיינות שביניהם, היתה חלה כאן ההלכה כי אין הוא מחייב את הקטין, מחשש שמא עניינו וטובתו לא היו בראש מעייניהם של ההורים. ההלכה לענין פסק דין פשרה שניתן במסגרת הסכם גירושין בין ההורים חלה, מאותם שקולים, גם על פסק דין למזונות קטין הנותן תוקף להסכם פשרה שנעשה בין ההורים המתדיינים בתביעת אבהות. שונה המצב בענייננו שהחיוב בפסק הדין האחרון לא נבע מהסכם פשרה בהתדיינות שבין ההורים, ואף לא בתביעתה של הקטינה בשאלת האבהות והמזונות. כאן ניתן פסק
הדין האחרון בתביעת הקטינה עצמה והסכם הפשרה נעשה בשמה היא ונדונה בה רק שאלת מזונותיה. אמנם התביעה הוגשה וההסכם נעשה ע"י אמה של הקטינה, אך היא לא פעלה בשמה היא, אלא כאפוטרופא הטבעית של הקטינה ובשמה. כאשר הקטין תובע הרי התביעה היא שלו ולא תביעת ההורה ואז אין לדון מחדש במזונות אלא אם הוכח שחל שינוי מהותי בנסיבות המצדיק זאת. שינוי כזה לא הוכח כאן.
שיקול של יוקר מאמיר אינו מצדיק דיון חוזר בגובה המזונות, שכן ענין ההתייקרות בא על תיקונו ע"י הצמדת המזונות למדד יוקר המחיה. לעומת זאת, הנמוקים האחרים, כגון צמצום ביכולת האם להשתכר ויכולת המערער להגדיל את תשלום המזונות, יכולים להוות גורם המצדיק הגדלת המזונות. בהסכם הפשרה לא נקבע שהסכום שהמערער התחייב בו די בו לצרכיה של הקטינה. להיפך, משתמע מההסכם כי האם היא החייבת לשאת בכל סכום נוסף שידרש למזונות הקטינה. פגיעה משמעותית ביכולת האם לשאת בכך יכולה להצדיק דיון מחדש בשאלת המזונות כמו כן הנמוק שעברו 4 שנים מאז החיוב הקודם והקטינה הגיעה לגיל עשר וצרכיה השתנו יכול גם הוא להיות שיקול לצורך הקביעה שחל שינוי מהותי בנסיבות המצדיק הגדלת המזונות. ברם, מי שמבקש להוכיח גידול מהותי בצרכים או שנוי מהותי בנסיבות חייב להוכיח מה היה המצב בעת שהושגה ההסכמה ומה השינוי שחל מאז. בענייננו לא הוכחו הדברים הנ"ל ועל כן יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שיקבע ממצאים ברורים בענין צרכי הקטינה, השתכרויות כל אחד מההורים והשינוי שחל מאז פסק הדין אם חל. לאור כל אלה יוחלט אם להגדיל את מזונות הקטינה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד י. כהן למערער, עו"ד גב' א. אלרון למשיבים. 1.4.84).
ע.א. 130/83 - לבנה פרייס ואח' נגד אלימלך פרייס
*מזונות לאשה ולקטינה (הערעור נתקבל).
המערערות הן אשתו של המשיב ושתי בנותיו. ביהמ"ש המחוזי פסק, בתביעת מזונות של המערערות נגד המשיב, כי המשיב פטור מתשלום מזונות לאשתו ובייחס לבנות פסק מזונות זמניים ובפסק הדין הסופי הקטין את סכום המזונות הסופיים. הערעור נתקבל.
עד לגירושיה, קבע ביהמ"ש המחוזי, פטור הבעל מתשלום מזונותיה משני נימוקים: כי עפ"י הסכם הגירושין ויתרה האשה על מזונותיה עד לגירושין; כי בכל מקרה אין לחייב את הבעל במזונותיה כי הוא מתפרנס בקושי ועליו לשאת במזונות הבנות ואילו האשה עובדת ומתפרנסת למחייתה. אף אחד מנימוקים אלה אינו יכול לעמוד. אשר לנימוק הראשון - אין לפרש את הסעיפים בהסכם כפי שפרש אותם ביהמ"ש המחוזי כאילו ויתרה האשה על מזונותיה עד לגירושין. העובדה שפיסקה האומרת שהצדדים שומרים על זכותם לטעון באשר לשיעור המזונות, לרבות טענות בדבר זכות התובעת למזונות עד מתן הגט, נמחקו מההסכם אינה מצביעה על כך שהאשה ויתרה על זכותה לתבוע מזונות עד למתן הגט. כבר נפסק שכאשר נוסח חוזה הוא חד משמעי אין להעזר במחיקות שנעשו בנוסח קודם לצורך פירוש החוזה, ובענייננו החוזה הוא חד משמעי ואין בו ויתור על מזונות האשה עד לגט.
אשר לנימוק השני - ביהמ"ש המחוזי ראה בבעל אדם חסר יכולת לחלוטין עקב מחלה, ולעומתו ראה במערערת אשה עובדת שמעשי ידיה תחת מזונותיה. ביהמ"ש ציין כי בינתיים נמכרה דירת בני הזוג והבעל נזקק להשלים את צרכי מחייתו מחלקו בתמורת הדירה וגם האשה תוכל לעשות כן. ברם, האשה זכאית בתקופה שמדובר בה למזונות בהתאם לרמה שהורגלה אליה בבית בעלה. על ביהמ"ש היה לקבוע את שיעור המזונות שהיא זכאית לו לפי רמה זו ולנכות ממנו מעשי ידיה מהשתכרותה כמורה. את יכולתו של המשיב לשאת במזונות כאלה חייב היה לקבוע ביהמ"ש לא רק על פי הכנסתו, המוגבלת
עקב מחלתו, אלא גם ממקורותיו האחרים, ביניהם רכושו, כולל דירה שרכש. אם על כן יש להחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי שיקבע מה סכום המזונות שיגיע לאשה עבור התקופה שמיום הגשת התביעה ועד למתן הגט.
אשר למזונות הבנות - לא היה מקום להפחית מסכום המזונות הזמניים. ביהמ"ש המחוזי סבר שסכום המזונות הזמניים אינו מספיק למזונות שתי הבנות. גם באשר למזונות לילדים אין לקבוע שהמזונות יבואו רק מהשתכרותו של המשיב והדירה שנרכשה יכולה גם היא להוות מקור לתשלום מזונות. לפיכך הועלה סכום המזונות שעל האב לשלם.
אין לקבל את הערעור באשר לכך שביהמ"ש קבע כבטוחה הטלת עיקול על הדירה של הבעל והסיר את העיקול שהיה קודם לכן על כספים מזומנים שיש למשיב בבנקים. בהסכם שנעשה בין הצדדים, ושניתן לו תוקף של החלטת ביהמ"ש, נקבע כי העיקול על דירת הבעל הוא שישמש בטוחה לתשלום המזונות ולפיכך בדין הוסר העיקול מהכספים המזומנים בבנקים.
(בפני השופטים: ברק, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופטת נתניהו. עו"ד מ. מכנס למערערות, עו"ד ג. מאור למשיב. 1.4.84) .
ע.א. 268/81 - שרה ברעם נגד מלכה גרטי ואח'
*טענת מתנה ע"י הפיכת חשבון בנק לחשבון משותף (הערעור נדחה).
למנוחה עירית ירושלמי היה חשבון מטבע חוץ. המערערת והמשיבים הם ילדי המנוחה עירית ירושלמי. המנוחה התאלמנה 18 לפי פטירתה ועד למותה טפלה בה המערערת, פרט לשנתיים האחרונות. למנוחה היה חשבון מטבע חוץ מימים ימימה ובשנת 1961 יפתה את כוחה של המערערת לבצע פעולות בנקאיות בחשבון זה. כעשר שנים לאחר מתן יפוי הכח, בשנת 1972, התייצבו המנוחה והמערערת בבנק ועפ"י בקשת המנוחה נהפך החשבון שלה לחשבון משותף על שם המנוחה והמערערת. במרץ 1979 נפטרה המנוחה. התעוררה שאלה אם מחצית מהכספים בחשבון הנ"ל שייכים למערערת כמי שקיבלה מתנה מאמה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין לראות בהעברת החשבון לחשבון משותף משום מתנה למערערת ועל כן הסכום שנשאר בחשבון שייך לכל היורשים. הערעור נדחה.
עצם פתיחת חשבון משותף בבנק יכול לשמש הוכחה לכאורה על רצון בעלי החשבון לקיים ביניהם שיתוף בכל הנוגע לכספים המופקדים בחשבון האמור. בייחס לחשבון שנפתח מלכתחילה במשותף בין שני שותפים ויותר החזקה היא שהכספים הם בבעלות משותפת אלא אם הוכח ההיפך. אולם כאשר החשבון נפתח ע"י פלוני והוא מפקיד בו מכספיו ובשלב יותר מאוחר הוא הופך את החשבון לחשבון משותף עם אלמוני, כי אז, על מי שצורף לחשבון חובת ההוכחה בדבר גמירות דעת להענקת מתנה. הנסיבות במקרה דנן אינן מצביעות על כוונה כזו מצד המנוחה.
ביהמ"ש המחוזי לא חייב את המערערת בתשלום הוצאות למשיבים והערעור של המשיבים בענין זה נדחה. אין בימ"ש לערעורים מתערב בהחלטת ביהמ"ש בדרגה ראשונה לענין פסיקת הוצאות אלא אם נתגלו טעות משפטית בולטת או פגם בשיקול הדעת בהחלטה האמורה. בענייננו צדק ביהמ"ש בקבעו שמדובר היה בבקשה משותפת של שני מנהלי העזבון מטעם כל היורשים לקבל הוראות בענין חלוקת הירושה ולא היתה זו תביעה רגילה שהוגשה ע"י המשיבים נגד המערערת להחזרת הכספים שמשכה מהחשבון. ניתן גם להבין לרוחה של המערערת שהאמינה בתום לב שהמנוחה, בה טיפלה במסירות ובנאמנות, התכוונה להטיב עמה יותר מאשר עם יתר היורשים. אמנם מסתבר שהמנוחה לא השכילה לתרגם כוונה כללית זו לתוצאה התופסת מבחינה משפטית, אך אין לבוא בטרוניה עם המערערת על כך שדבר זה לא היה נהיר לה. (בפני השופטים: אלון, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד א. בר למערערת, עו"ד מ. שמיר למשיבים. 14.5.84).
בר"ע 9/84 - אגודת ארתור רובינשטיין... ואח' נגד החברה הממשלתית למדליות
*בקשה לצו מניעה (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור - הערעור נתקבל).
המערערות הגישו נגד המשיבה תובענה בה עתרו -לצו מניעה קבוע שיאסור על המשיבה לשווק מדליות מתחרויות פסנתר על שם ארתור רובינשטיין וכן ביקשו צו מניעה זמני. הבקשה לצו זמני נדחתה, בין היתר, בנימוק כי "אם אכן נגרמו לאגודה (המבקשת) הפסדים בשל ביטול ההזמנות למדליות בעקבות הפרסום של החברה (המשיבה), פרסום אשר לטענת האגודה היה בגדר הפרת תנאי יסודי של ההסכם בינה לבין החברה, רשאית האגודה להגיש נגד החברה תביעה לפיצויים". אחרי החלטה זו הגישו המערערות בקשה לתקן את כתב התביעה על ידי הוספת סעד לפיצויים ועובדות התומכות באותו סעד, שעיקרן הפרת הסכם מצד המשיבה שהסבה להן נזק. הבקשה הוגשה שלושה ימים בלבד לפני התאריך שנקבע לקדם משפט בתביעה התלויה ועומדת, והבקשה נדחתה מחמת האחור בהגשתה. השופט ציין כי "לא ... היתה הצדקה כלשהי לעכב את הגשת הבקשה... ולפיכך הבקשה לתיקון כתב התביעה נדחית". על החלטה זו הוגשה בקשה לרשות ערעור ובתוקף סמכותה לפי תקנה 375 לתקנות סדר הדין האזרחי החליטה מ"מ הנשיא לדון בבקשה כבערעור ועל סמך סעיף 3(4) לחוק בתי המשפט החליטה לדון בערעור כדן יחיד. הערעור נתקבל.
עיקר העיקרים במחלוקת כגון זו, שהפלוגתה האמיתית בין הצדדים תעלה לדיון, כדי שניתן יהיה לקבוע לאשורן את זכויותיהם של בעלי הדין. בית המשפט המחוזי לא ייחס למערערות לגבי בקשת התקון, חוסר תום לב. כמו כן ברור כי הסעד לפיצויים קשור קשר אמיץ עם הנושא שלגביו מתבקש בכתב התביעה, כנוסחו דהיום, צו המניעה התמידי. יוצא שהתוספת הכלולה בבקשה לתיקון אכן מהווה חלק מהפלוגתאות הצריכות הכרעה. משנתמלא תנאי עיקרי זה, צריכה הגישה לבקשת תקון להיות ליברלית. לפי תקנה 97 לתקנות סדר הדין מוסמך בית המשפט להעניק רשות לתקן כתב טענות בכל שלב משלבי ההליכים. השימוש בזכות צריך אמנם להיות מודרך על ידי השקול שמא יהיה בו כדי לגרום לצד השני נזק שאי אפשר לתקנו על ידי פיצוי כספי הולם, אולם המקרים בהם אין אפשרות לתקן את העוול בפיצוי כספי הם נדירים ביותר. מכל מקום, האיחור שחל בהגשת הבקשה בענייננו אינו נמנה עם אותם חריגים, שהרי הדיון טרם החל. גם אילו הוגשה הבקשה אחרי קדם המשפט ניתן היה להיענות לה, אך אז דרושים היו טעמים מיוחדים.
יתירה מזו, אם יאלצו המערערות, מחמת דחיית בקשתן, להגיש תביעה נפרדת לפיצויים, עלולות הן להיתקל בטענה מצד המשיבה שדין התביעה להידחות על הסף, שכן אין זו תביעה הנשענת על עילה עצמאית, כי אם סעד מהסעדים הקשורים לתביעה הנוכחית, מבלי שבקשו וקבלו רשות לפצל סעדים לפי תקנה 46 לתקנות סדר הדין. אגב, אפילו נבעה אי הכללת הסעדים מלכתחילה מתוך רשלנות חמורה, להבדיל מחוסר תום לב, אין בכך בלבד כדי להכשיל בקשה לתיקון.
(בפני: מ"מ הנשיא גב' בן פורת. עו"ד ברג למערערות, עוה"ד טרלוודובר למשיבה. 21.2.84).
בר"ע 292/83 - יפת ששון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (אי ביצוע צו הריסה) (בקשה לרשות ערעור שנדונה כערעור על מידת העונש - הערעור נדחה).
בשנת 1971 ניתן צו הריסה בגין בניה שלא כדין ומשחלפו 10 שנים וצו ההריסה לא בוצע הוגש כתב אישום נגד המערער. בית משפט השלום גזר למערער קנס של 10,000 שקל ושלושה חדשי מאסר ורק בעת הדיון בערעור בפני בית המשפט המחוזי בוצעה ההריסה. הבקשה לרשות ערעור נדונה כערעור והערעור נדחה. אי ביצוע צו של בית משפט במשך תקופה כה ארוכה מחייב נקיטת אמצעי ענישה שיהיה בו כח מרתיע, ומשננקטה דרך זו אין מקום שבית המשפט העליון יתערב וישנה אותה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. עו"ד א. לוי למערער עו"ד א. נחליאלי למשיבה. 3.84. 5).
ע.פ. 391/83 - חאלד תאיה ואח' נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לרצח וחומרת העונש (הערעור נדחה).
שלושת המערערים שהם אחים הורשעו בנסיון לרצוח את בת אחיהם על שום שלדעתם היא פגעה בכבוד המשפחה. המערער הראשון, הצעיר מבין האחים, הודה בביצוע המעשה ואילו השניים האחרים כפרו בעובדות. ביהמ"ש המחוזי הרשיע את השלושה וגזר למערער הראשון, שהיה בן 17 בעת אירוע המעשה, 3 שנות מאסר, ושני המערערים האחרים נשפטו ל-6 שנות מאסר כל אחד. הערעור נדחה. רוב עדי התביעה מבין בני משפחת המערערים והמקורבים אליהם מסרו עדות שנראתה בעיני ביהמ"ש כוזבת בעליל, וביהמ"ש ראה להשתית את ההרשעה על הודעות אשר נמסרו במשטרה על ידי אותם עדים, וזאת עפ"י סעיף 10א' לפקודת הראיות. בדין נהג כך ביהמ"ש ואין להתערב בהחלטתו. אשר לעונש - בגזרו את הדין נתן ביהמ"ש ביטוי ללבטים שהדריכוהו בקביעת העונש. מחד גיסא התחשב בנסיבותיהם האישיות של הנאשמים, אד מאידך גיסא ראה חובה להטיל עונש מרתיע כדי להדביר את הנורמה הנפסדת המנחה עדיין חלקים בחברה החיה במדינה זו, שמעשי אלימות המתבצעים בגלל מניע של שמירה על כבוד המשפחה מותרים הם וראויים להתחשבות. אין לאמר שהעונש מופרז במידה המצדיקה התערבות.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד טהא למערערים, עו"ד טפיירו למשיבה. 30.1.84).
ע.פ. 390/83 - חנוך בר לביא נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גניבת כספי מעביד) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי במשך תקופה של שנה וחצי שלח יד בכספי מעבידו. לצורך העלמת מעשי הגניבה זייף רישומים שעליהם היה ממונה. בנובמבר 1981 הוא פוטר במסגרת צמצומים בתעסוקה ועם פיטוריו עזב את משפחתו בישראל ומחו"ל הודיע על מעלליו תוך הבעה תקווה שיצליח להחזיר את הגזילה שהסתכמה בכ- 150,000 שקל. ביהמ"ש גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש לא התעלם משקול כלשהו הנוגע לענין בין לקולא ובין לחומרא תוך איזון נאות ביניהם. המעשים בוצעו על רקע נטיה להימורים אך אין מדובר במחלה שניתן לטפל בה וכך להרחיק את הסכנה הטמונה במערער מבחינת הציבור.
(בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, טירקל. עו"ד נחשון למערער, עו"ד גב' ר. סוכר למשיבה. 29.1.84).
ע.פ. 625/83 - ויקטור חכמון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (גרימת חבלה ביריה)
(ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה). המערער ירה באחד יואב בן אבא ופצע אותו קשה. נסיבות המקרה לא התבררו באופן מלא ולפי הודעת המערער במשטרה נפל סכסוך בינו לבין בן אבא והלה וחבריו הציקו לו פעמים חוזרות ונישנות ועל כן נאלץ להשתמש בנשק. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער שלוש שנים מאסר בפועל והערעור על חומרת העונש נדחה. אין לשלול את התרשמות ביהמ"ש כי הרקע לפרשה נותר סתום ועלום שכן הפצוע עצמו מיאן למסור פרטים כלשהם וגם המערער לא הבהיר את הנסיבות. היריה היא חמורה בכל הנסיבות, אך מעבר לכך אין המערער יכול לצפות שביהמ"ש יתערב במידת העונש כאשר הפרשה כולה עלומה ובלתי ברורה ושתי הערכאות גם יחד חשות שלא סופר להם. בפני השופטים: הנשיא שמגר, מ"מ הנשיא גב' בן פורת, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. רובנשטיין למערער, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 21.3.84).