בג"צ 7/83 - סטודי ביארס נגד ביה"ד הרבני ואח'
*סמכות בי"ד רבני לדון בחינוך ילדים(התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
העותרת והמשיב השני (להלן - המשיב) היו נשואים ונולדו להם שלושה ילדים. בני הזוג התגרשו ביולי 1982. במסגרת הגירושין נתן ביה"ד הרבני תוקף להסכם בו נקבע כי אחד הילדים יהיה בחזקת המשיב ושני ילדים, ילדה בת 12 וילד בן 6, יהיו בחזקת האם. כן נקבע בהסכם כי "הצדדים מסכימים כי כל אחד מהם יהיה מוסמך לטפל בכל העניינים הנוגעים לילדים שבחזקתו, כולל סדרי חינוכם, גידולם, לימודיהם וזאת תוך התייעצות הדדית". לאחר חודשים מעטים מיום הגירושין הגיש המשיב לביה"ד בקשה ל"דיון מחודש בקשר לילדים" ובה ציין כי העותרת מתגוררת תחת קורת גג אחת עם "גוי" עמו בגדה עובר לגירושין "ואינני יכול לסבול שבני יהיה תחת קורת גג אחת עם גוי, לכן אני פונה לכב' ביה"ד לקבוע דיון מחודש בקשר לילדים ולשולחם למוסד דתי עד אשר יגדלו ויקבעו את עתידם". הדיון נתקיים ביום 8.11.82 ומרישומי ביה"ד עולה כי הוא נערך בפני הרכב חסר. היה זה דיון קצר ביותר ותמציתי. נאמר בפרוטוקול "הופיעו הצדדים. מודעים להרכב חסר ומסכימים להתדיין בפניהם. האשה: אני חיה עם בן אדם זה... בלי נישואין, הוא לא ישראלי, הוא חוזר לחו"ל עוד קצת. בפספורט כתוב שהוא יהודי. הבעל: לפי החקירה שמעתי שהוא רוצה להתגייר, כעת הוא גוי. הילדים לא יכולים לגור אתו... החלטה: לאור הנ"ל מחליט בית הדין: מעבירים את הילדים...מחזקת אמם...לחזקת אביהם...". בדיון עצמו ישבו שני דיינים בלבד ואילו ההחלטה ניתנה במועד אחר, וחתמו עליה שלושה דיינים. ביום 22.12.82 קיבלה העותרת הודעה מאת ראש ההוצאה לפועל בה נדרשה למסור את הילדים למשיב תוך 7 ימים. בקשת העותרת לראש ההוצאה לפועל לדחות את ביצוע ההחלטה נדחתה מחוסר סמכות, וגם בקשת עיכוב ביצוע שהוגשה לביה"ד נדחתה ללא נימוקים. לאחר השתלשלות זו הוגשה העתירה לבג"צ ובמסגרתה ניתן צו ביניים שעל פיו נשארו לעת עתה הילדים בחזקת אמם ובמסגרת החינוכית בבית ספרם הרגיל. בינתיים נישאה העותרת לגבר הנדון בנישואין אזרחיים משום שבקשתו לעבור הליכי גיור נדחתה ע"י ביה"ד. בבג"צ אישר המשיב כי בכוונתו להכניס את שני הילדים למוסד דתי כלשהו כיוון שהוא עצמו לא יוכל לטפל בהם.
א. כנובע מפרטי- כל הדיונים, היה ההליך גופו קצר ביותר והצטמצם בסה"כ למשפט אחד שנאמר ע"י כל אחד מבעלי הדין בפני הרכב חסר. ההחלטה יש בה רק הוראה אופרטיבית ללא הנמקה וכן הדיין השלישי צירף חתימתו בלי שראה ושמע את בעלי הדין. מעמדם של בתי הדין הדתיים כמעמדם של בתי המשפט הרגילים במדינה ואין בג"צ מבקר את פסקי הדין שלהם לגופם, מבחינת הדין שלפיו הם דנים, וגם סדרי הדין שלהם הם עניינם הם. הביקורת על פעולת בתי הדין הדתיים לפי סעיף 7(ב) (4) לחוק בתי המשפט מכוונת להחזיקם במסגרת הסמכות הקיימת בידיהם לבל יחרגו ממנה, לרבות אי פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, אשר כמוה כחריגה מסמכות. זאת מבחינת חריגה מסמכות עניינית במובן הצר ואולם הסמכות המצומצמת של התערבות בג"צ על פי סעיף 7(ב) הנ"ל אינה פוגעת בסמכות הכללית על פי הסעיף 7(א) לחוק ובמקרה של התנגשות בין שני סעיפים אלה גוברת הסמכות הכללית שבסעיף קטן (א), אלא שהשימוש בסמכות של ביהמ"ש על פי סעיף 7(א) צריך להיעשות רק במקרים יוצאי דופן.
ב. גם התעלמותו של ביה"ד הרבני מהוראת חוק מפורשת המופנית אליו, עשויה להוות עילה לביקורת של בג"צ באשר התעלמות כזו יש בה משום חריגה מסמכות. במקרה דנן אין טענה של היעדר סמכות עניינית במובן הצר כי ביה"ד היה מוסמך לדון בבקשה, והטענה היא כי הפגמים והליקוים שהוזכרו מהווים התעלמות מחוקי
המדינה המופנים אל ביה"ד ופגיעה בכללי הצדק הטבעי שכמוהם כחריגה מסמכות וגם אם אין חריגה מסמכות עדיין מוצדקת הביקורת והתערבות של בג"צ משום תיקונו של עולם, מכוח סעיף 7(א).
ג. העיקרון של טובת הילדים הוא המנחה בעניינים מסוג זה. הדברים מקובלים הן במשפט העברי והן בפסיקת בתי המשפט ובתי הדין. העקרון של טובת הילד גובר על שיקולים אחרים. בענייננו קבעו בני הזוג כי כל אחד מההורים ידאג לחינוך הילדים שבחזקתו וחזקה על ההורים כי באותו שלב סברו כי טובת הילדים דורשת כי שני הילדים שבידי האם יהיו בידיה והיא תדאג לענייניהם. אין זאת אומרת כי אפילו זמן קצר לאחר אותו הסכם לא יתכן שינוי נסיבות המחייב בדיקה מחודשת של המוסכם, אך הבעיה היא מורכבת ויש לדון בה ולשמוע מומחים בכל הנוגע לטובת הילדים. המשיב הצהיר כי ימסור את הילדים למוסד ואין חולקין שמוסד אינו יכול להיות תחליף לאם, צריך היה דיון בשאלה אם לטובת הילדים עדיף שיועברו למוסד ובלבד שיורחקו מאותו גבר וביה"ד כלל לא דן בענין. בהיעדר נימוקים בהחלטת ביה"ד אין גם אפשרות לבקר את השיקולים שלו. משמתברר כי בדיון לא נדונה ולא נשקלה טובת הילדים, אין לקיים את הצו של ביה"ד.
ד. יש גם ממש בטענה שהדיון המקוטע ללא שמיעת ראיות מהווה פגיעה בזכות השמיעה ההוגנת שהינה אחד מעיקרי הצדק הטבעי. עקרון חשוב זה משתרע לא רק על השמעת טענות, אלא גם על שמיעת ראיות ומקום שנדרשים מומחים וחוות דעת אף אלה במשמע. כשנפגעת זכות השמיעה בסכסוך כזה לא רק הצדק הטבעי לגבי המתדיינים נפגע, אלא גם טובת הילד נפגעת. גם פגיעה זו כמוה כחריגה מסמכות המצדיקה התערבותו של בג"צ.
ה. גם הפגם של הרכב חסר פוגם בהחלטת בית הדין. סעיף 8 לחוק הדיינים קובע כי בי"ד רבני ידון בשלושה וגם תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים קובעות כי ביה"ד יהיה מורכב משלושה דיינים. כיוון שכך הרי דיון בהרכב חסר הינו חריגה מסמכות דיונית ונוגד את החוק והתקנות גם יחד, וכתוצאה מכך גם החלטה הניתנת בעקבות דיון כזה היא נטולת סמכות. לענין זה אין הסכמת הצדדים מועילה והפגם אינו נרפה ע"י תגובתו או אי תגובתו של צד זה או אחר. צודקת העותרת גם בכך שיש פגם בעובדה כי פסה"ד איננו מנומק. באשר לבתי הדין הרבניים מעוגנת חובת ההנמקה בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים. במקרה דנן לא היתה הנמקה כלל וכלל.
ו. אשר לשאלה אם מוצדקת התערבות בג"צ כשבעל הדין לא מיצה את ערכאת הערעור - במקרה הנדון יש להתערב למרות שלא מוצה ההליך בבית הדין הרבני. המדיניות היא אמנם שלא להתערב לפני מיצוי דרגת ערכאת הערעור, אך זו שאלה של שיקול דעת. שיקול הדעת צריך להיות מופעל בזהירות כגון לגבי מקרים שבהם הסעד החילופי אינו יעיל. בענייננו סירב בית הדין הרבני לעכב את הוצאת הילדים עד להחלטת בית הדין הרבני לערעורים וכבר משום כך צריך היה בג"צ להתערב. כיוון שכך הוחלט שאין לבצע את ההוראה של ביה"ד הרבני להעברת הילדים.
(בפני השופטים: בייסקי, ד. לוין, בך. עו"ד י.בן מנשה לעותרת, המשיב לעצמו.8.3.84).
בג"צ 295/83 - שלמה ורני דר נגד עירית קרית ביאליק ואח'
*ביטול מכרז (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המשיבה פירסמה מכרז להשכרת בריכת שחיה בקרית ביאליק. עפ"י המכרז ניתן היה להגיש הצעות לניהול הבריכה במצבה הקיים (הצעה א') או הצעה להפיכת הבריכה לבריכה מחוממת (הצעה ב'). נקבע בתנאי המכרז כי העיריה תחליט לפי שקוליה אם לבחור בהצעה א' או בהצעה ב'. שתי ההצעות היו לתקופה של 4 שנים החל ביום 1.4.83. העותרים וכן אחרים הגישו הצעותיהם ובישיבת ועדת המכרזים הוחלט כי מכיוון שלא נתקבלה הצעה ראויה לביצוע הצעה ב', לא תושכר הבריכה אף לא לפי הצעה א'. שכן אם תושכר הבריכה לפי הצעה א' תשלל האפשרות מהעיריה להגשים את שלב ב' במשך תקופה של 4 שנים. הועדה קבעה עוד כי ההפרשים בין ההצעות השונות גדולים הם וכי יש ספק לגבי יכולת העותרים לנהל את הבריכה כראוי. מכיוון שכך החליטה העיריה לנהל את הבריכה בעצמה. העתירה נדחתה.
מסתבר כי לא היה כלל בדעתה של העיריה למסור את העבודה על פי הצעה א' בלבד. כמו כן בכוונת העיריה להוציא מכרז חדש להשכרת הבריכה עפ"י הצעה א' לתקופה של שנתיים. אין ספק כי התנהגות העיריה אינה כדין. כלפי חוץ היא הזמינה הצעות עפ"י שתי חלופות, כאשר מראש היה ברור לה כי לא תתקשר כלל במסגרת הצעה א'. ניהול כזה של מו"מ איננו בתום לב. בעל המכרז אינו חייב לקבל אחת מן ההצעות שהוגשו לו ורשאי הוא לבטל את המכרז כולו, אך זו החלטה מינהלית וחייבת היא להתקבל על יסוד שיקולים ענייניים. במישור של המשפט הפרטי צריך ניהול מו"מ להיות בתום לב. המציע נוטל על עצמו את הסכון שהצעתו לא תתקבל, אך אין הוא נוטל על עצמו את הסכון כי בעל המכרז אינו מתכוון מראש להגיע לידי התקשרות עמו.
משהוחלט כי העיריה נהגה שלא כדין עולה השאלה מה הסעד שהעותרת זכאית לו. היא מבקשת כי העיריה תחוייב להתקשר עמה ל- 4 שנים החל מהעונה הקרובה. דא עקא שהתקשרות זו אינה עפ"י תנאי המכרז. בעל המכרז ביקש במקורו לקבל הצעות לשכירת הבריכה החל ביום 1.4.83 ותאריך זה חלף. נמצא כי בקשת העותרת היא שיכרת עמה חוזה בתנאים חדשים במסגרתו של המכרז הישן ולזאת אין היא זכאית. קיימת גם אפשרות כי בג"צ יורה לעיריה לקיים דיון במסגרת ההצעות הישנות ולבצע את האמור בחוזה לגבי 3 השנים הנותרות. אפשרות כזו ניתן לנקוט בה במקרים מתאימים אך אין המקרה שלנו אחד מהם. חלף זמן ניכר מאז הוגשו ההצעות ומאז אמור היה החוזה להכרת ומשחלף הזמן לקיבולה של ההצעה הרי היא פוקעת. כל מעשה של קיבול להצעה ישנה לא יהא בו אלא משום הצעה חדשה אשר עפ"י דין המכרזים מחייבת מכרז חדש. על כן אין מנוס מביטולו של המכרז. עם זאת יש לחייב את המשיבים לשלם לעותרים הוצאות משפט.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עו"ד גב' רחל ברגמן לעותרים, עו"ד קמני למשיבים. 12.3.84).
בג"צ 5/84 - חנא כאמל עוויד נגד משרד החינוך והתרבות ואח'
*בחירת מנהל בית ספר במכרז (העתירה נדחתה).
עתירה זו עניינה החלטת ועדה של משרד החינוך לבחור את המשיב השני כמנהל בי"ס יסודי בעבלין. העותר מלין על כך שהוא לא נבחר למשרה למרות שיש לו, לדעתו, נתונים טובים יותר מאלו של המועמד שנבחר. העתירה נדחתה. בג"צ אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת הועדה שבחרה מנהל לבית ספר. תחום התערבותו של בג"צ בהחלטה של רשות מנהלית מותחם לאותם
נושאים בהם נראה לפסול החלטה של רשות בשל העילות המקובלות. גם אם בג"צ היה מגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגיעה הועדה למעשה, לא היה בכך כדי להצדיק ביטולה של ההחלטה. רק אם בפעולת הוועדה נפל פסול, כגון שהודרכה ע"י שיקולים זרים או שפעלה שלא בתום לב, יש מקום להתערבות בג"צ. פגמים כאלה לא הוכחו כאן. המדובר על בחירה בין מועמדים שונים ובחירתו של האחד אין בה כדי להשליך על העדר כושרו של האחר. כאשר בוחרים נושא משרה אחד מבין מועמדים שונים קורה לא אחת שיש מועמדים בעלי נתונים זהים או שההערכה של הועדה אינה מקובלת על המועמד שלא נבחר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בר, גולדברג. העותר לעצמו, עו"ד מזוז למשיבים. 8.3.84). בג"צ 128/84 - לוי חזן ואח' נגד נצ"מ ברוך מאיר ואח'
*זכות עצירים להפגש עם עו"ד (העתירה נדחתה).
העתירה סבה על החלטה לפי סעיף 29(ו) לחוק סדר הדין הפלילי, לפיה נמנעה מארבעת העותרים הראשונים הזכות להפגש עם העותר החמישי שהוא עורך דין אשר נשכר לייצגם. ההחלטה האמורה ניתנה ע"י קצין במשטרת ירושלים שהוא ממונה על החקירה המתנהלת במשטרה נגד ארבעת העותרים ואשר הוא בעל דרגה כנדרש עפ"י התקנות. העתירה נדחתה. סעיף 29 לחוק סדר הדין הפלילי קובע את הכלל שעצור זכאי להפגש עם עורך דין ולהיוועץ בו, אך בסעיפים קטנים (ד) (ה) (ו) לסעיף 29 נקבעו סייגים לזכות הפגישה כאמור. המחוקק קבע את סוגי העבירות אשר מי שמואשם בהן ניתן למנוע ממנו את הפגישה עם עו"ד לתקופות מסויימות והעבירות המיוחסות לעותרים הן בכלל עבירות אלה. מדובר על טעמים של בטחון המדינה או שטובת החקירה מחייבת זאת, ובנסיבות המקרה, לאחר שהוצגו בפני ביהמ"ש מסמכים והושמעה עדותו של הממונה על החקירה, השתכנע בג"צ כי אין להוציא צו בענין ביטולו של האיסור. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, בר, גולדברג. עו"ד מ. שכטר לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 20.3.84).
עע"א 7/83 - ועדת השחרורים נגד פלוני
*שחרור אסיר ברשיון (הערעור נתקבל).
המשיב הורשע באינוסה ובבעילתה של בתו, במעשים מגונים כלפיה ובהטרדתה ונדון לשש וחצי שנים מאסר. בהטילו את העונש ציין ביהמ"ש המחוזי כי יש להרחיק את המשיב מן הציבור ומילדיו הקטינים לתקופה ארוכה. בתום שני שליש מתקופת המאסר הובא המשיב לפני ועדת שחרורים. לאחר מספר דיונים בעניינו ולאחר שקיבלה דוחו"ת משירות המבחן ומרופאים פסיכיאטרים, וכן לאחר ששמעה את אשתו וילדיו של המשיב, החליטה הועדה שלא לשחררו ברשיון לפני תום מועד ריצוי עונשו. המשיב ערער לביהמ"ש המחוזי והוא החליט על שחרורו. ביהמ"ש ציין בהחלטתו כי מדובר במקרה גבולי שיש לו פנים לכאן ולכאן והגיע למסקנתו כאמור. הערעור נתקבל.
ביהמ"ש חרג מן התחומים המותווים לערכאת ערעור שיפוטית המעבירה בשבט הביקורת את החלטת ועדת השחרורים. על ביהמ"ש לבחון במקרה כזה אם פעלה הועדה במסגרת סמכותה ואם בשיקוליה לא דבק פסול, אך אין ביהמ"ש שם עצמו במקום הועדה להחליט לגופם של דברים אם ראוי האסיר לשחרור מוקדם אם לאו. גישת ביהמ"ש צריכה להיות כגישת בג"צ לגבי ענין הנתון לביקורתו של בג"צ. אם נפל משגה מלפני ועדת השחרורים הלובש צורה של חריגות מסמכות או אי הפעלת סמכות כדין, או אם נפלה טעות משפטית, נוצר הבסיס להתערבות ביהמ"ש המחוזי. אולם כאשר קיים רק שוני בהערכת הנתונים, אין הדבר מצדיק התערבות ביהמ"ש.
פסה"ד ניתן מפי הנשיא שמגר והוסיף השופט בך כי גם לגופם של דברים אין הצדקה להתערבות ביהמ"ש המחוזי בהתחשב בנסיבות הענין.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, בך. עו"ד יאראק למבקשת, עו"ד לב ארי למשיב. 28.2.84).
ע.פ. 34/84 - וליד זויד נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (פגע וברח) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נהג בטנדר מעזה לאשדוד, פגע בשתי הולכות רגל ונמלט מהמקום, וכדי להעלים ראיות החליף את פנסי הרכב ואת השימשה הקידמית וכן ביצע תיקוני פחחות וצבע ברכבו. זהותו של המערער נתגלתה רק אחרי חקירה מסועפת של המשטרה. הוא נדון ל- 18 חודשים למאסר בפועל, 24 חודשים מאסר על תנאי, פסילה לתקופה של 4 שנים וקנס של 8,000 שקל. הערעור על חומרת העונש נדחה. הסניגור ביקש להקל בעונש באשר המערער לא הורשע בגרם התאונה בשל חוסר זהירות, אלא בעבירות הקשורות להימלטות מן המקום ובהסתרת סימני התאונה, והצביע בהקשר זה על שורה של פסקי דין בהם נגזר עונש קל יותר. אין להתערב במידת העונש. יש לציין כי המעשה חמור מבחינת עובדותיו וכן יש לתת את הדעת למידתו של העונש כפי שנקבע על ידי המחוקק. מן הראוי שנהגי פגע וברח ייענשו על ידי שלילת רשיונם לתקופה ארוכה ביותר וגם לענין המאסר אין בתדירותן של עבירות התנועה, תוצאותיהן החמורות ונסיבותיו של מקרה זה, כדי להצדיק הפעלת מידת הרחמים דווקא.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, חלימה, גולדברג. עו"ד שלמה רוזנבוים למערער, עו"ד גב' אורית אפעל למשיבה. 6.5.84).
ע.פ. 298/84 - נואף שייך ואח' נגד מדינת ישראל
*סירוב פסילה (ערעור על סירוב פסילה - הערעור נדחה).
בקשה לפסילתו של השופט הועלתה באיחור ולפיכך נדחתה. ענין המועד להעלאתה של טענת הפסלות, נושא אשר מצא בטויו המפורש בסעיף 146 (ג) סיפא לחוק סדר הדין הפלילי, מצדיק את דחיית הבקשה לפסילה. ההוראה הנ"ל משלבת מרכיב של עיתוי לתוך מערכת השיקולים המשפיעים על החלטת השופט. הווה אומר, הסיפא לסעיף 146 (ג) גוברת, לאור מהותה ומשקלה, על הטעמים לגוף הענין. טעם הדבר בכך שאין לבטל הליכים שנתקיימו ונתמשכו, אם ניתן היה למנוע זאת על ידי תשומת לב רבה יותר.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד מ. זיו למערערים, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 8.5.84).
ע.פ. 45/84 - תאופיק ג'בארין נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (קבלת נכסים גנובים והחזקת נשק) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בכך כי קיבל 4 טלביזיות בידעו שהושגו על ידי התפרצות וכן שני אקדחים בידעו שהושגו בעוון וכן הורשע בהחזקת שני האקדחים. הוא נדון לשנתיים מאסר שמתוכן תשעה חדשים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. העונש אינו חמור כלל בעיקר בהתייחס לחומרת העבירות. הסניגור טען כי נפגם עקרון אחידות העונשין, שכן שותף לפרשה, שתווך בין הפורצים לבין המערער, לא נענש אלא בקנס של 30,000 שקל ומאסר על תנאי. מתברר כי יש הצדקה לשוני זה בעונשים. האקדחים שבידי המערער טרם הוחזרו עד עצם היום הזה. כמו כן אותו מתווך סייע רבות בידי המשטרה לגלות את אשר אירע, וכן העיד במשפטו של המערער. לפיכך הסכימה הפרקליטות שלא לבקש מאסר בפועל ובנסיבות המיוחדות החליט ביהמ"ש להסתפק בעונש הקל האמור.
(בפני השופטים: אלון, ברק, גולדברג. עו"ד מ. לידאווי למערער, עו"ד גב' נ. לבנה למשיבה. 8.5.84).
ע.פ. 89/84 - מוחמד חסן נגד מדינת ישראל
*הרשעה בעבירת סמים (הערעור נדחה).
המערער הורשע בהחזקת סמים וההרשעה מתבססת בעיקרה על שנים אלה: מקום החזקת הסם שנתגלה ודברים שאמר המערער לאיש משטרה. אשר למקום ההחזקה - הסם התגלה במערה הצמודה ממש לביתו של המערער ובפיתחה קשור כלב אשר לפי הגיונם של דברים היה נוהג לפחות לנבוח עם התקרב אדם זר. מכל מקום אדם זר לא היה בוחר לעצמו, כמקום לשמירת סם, אתר הנמצא תחת שליטתו האפקטיבית של מאן דהוא אחר. אשר לדברים שנאמרו לאיש משטרה - לאחר גילוי החשיש אמר המערער "מה שישבתי פעם שעברה זה היה רק על דיבורים, בלי חומר, אבל עכשיו כל הכבוד". המלים בעלות המשמעות הן המלים "בלי חומר" כאשר הן נאמרו מיד לאחר מציאת הסמים. על כן ההרשעה בדין יסודה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד חלד למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 10.5.84).
ב"ש 349/84 - שלמה אלון נגד מאיר קן-תור ואח'
*הארכת מועד (ערעור על החלטת הרשם להאריך מועד - הערעור נדחה).
רשם ביהמ"ש העליון האריך למשיבים את המועד להגשת ערבות וזאת עפ"י שיקול דעתו לפי תקנה 488 רישא לתקנות סדר הדין האזרחי. הערעור נדחה. הענין נתון לשקול דעתו של הרשם ולא הובאו כל נתונים שיש בהם כדי להצדיק התערבות בשקול דעתו. הצדדים מנהלים את הסכסוך בכל אמצעי דיוני אפשרי ובכך כשלעצמו אין כדי להצדיק העסקת ביהמ"ש העליון ואין בו כדי לשמש בסיס להנעתו של ביהמ"ש לבטל את החלטת הרשם.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד א.י. שאנן למבקש, עו"ד יואב בן-דרור למשיבים. 6.5.84). ב"ש 426/84 - יוסף בן אשר עטיה נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (סמים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
המערער הואשם בסחר בהירואין וביהמ"ש הורה על מעצרו עד תום ההליכים. הערר נדחה. הסניגור מסכים שמהות העבירה מצדיקה את המעצר אך לטענתו אין ראיות לכאורה נגד העורר. העד העיקרי שקנה את ההירואין טוען כי הוא מכיר את העורר וכי קנה ממנו את הסם. דא עקא שלא זיהה את העורר בשני מסדרי זהוי תמונות שנערכו במשטרה. טוען הסניגור כי גירסת העד שלפיה קנה את ההירואין אצל יוסף עטיה בשכון ד' בטבריה, בו מתגורר גם העורר, אינה מצביעה באופן קונקלוסיבי על העורר בתור מבצע העבירה, שכן ישנם אנשים רבים בעלי אותו שם באותו איזור. טענה זו יכלה להיות בעלת משקל רציני, במיוחד לנוכח אי יכולתו של העד לזהות את העורר במסדר תמונות ואי עריכת מסדר זהוי חי. אולם קיימת ראיה נוספת נגד העורר והיא שבחיפוש בדירתו נמצאו מאזנים ובהן כמות זעירה של הירואין. שילוב הראיות מוביל למסקנה שיש בתיק התביעה ראיות לכאורה.
(בפני: השופט ברק. עו"ד חמו למבקש, עו"ד לי-רן למשיבה. 18.5.84) . ב"ש 387/84 - ניסים ביטון נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה) . העורר הואשם כי ביחד עם אחרים ביצע שוד אלים במסעדה באילת, כאשר העבריינים השתלטו על שומר, איימו אליו וכפתו אותו ופצעוהו בסכין. לאחר מכן גנבו סכום כסף מהשומר, פרצו למסעדה וגנבו משם כספת שכללה סכומי כסף בשווי של 200,000 שקל. ביהמ"ש הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים ועררו נדחה. קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים נגד העורר. המשפט כבר התחיל להתברר ועד מדינה
המעיד נגד העורר כבר מסר את עדותו ועמד על גירסתו. העבירות חמורות, הן על פי מהותן והן מבחינת נסיבות ביצוען. כמו כן לעורר הרשעות קודמות. בהתחשב בכל אלה אין להתערב בהחלטת ביהמ"ש.
(בפני: השופט בך. עו"ד גב' תמר מזרחי למבקש, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 15.5.84). ב"ש 391/84 - עורקבי אבשלום נגד מדינת ישראל
*סרוב לשחרר ממעצר (הערר נדחה).
העורר הואשם בעבירת שוד, בכך שבעת משבר ביחסי החברות שהיו בינו לבין המתלוננת, דרש מהמתלוננת למסור לו שרשרת זהב שענדה, וכשסירבה תלש את השרשרת מצווארה בכח ובאיומים. המתלוננת התלוננה במשטרה ימים מספר לאחר המעשה, ולדבריה איחרה בהגשת התלונה משום שפחדה מתגובת העורר. לאחר שנרשמה הודעת המתלוננת והחקירה היתה בעיצומה, ניסתה המתלוננת לרכך את תלונתה והיתה מוכנה למחול לעורר על המעשה ובלבד שתוחזר לה השרשרת. משהוגש כתב האישום ביקשה המדינה מעצר העורר עד תום ההליכים והבקשה נענתה בחיוב מטעמים אלה: חומרת המעשה; ההפחדה, אשר יש יסוד לחשש שהעורר מפעיל כנגד המתלוננת; עברו הפלילי של העורר. כנגד החלטה זו לא הוגש בשעתו ערר. מאוחר יותר הוגשה בקשה מטעם העורר לעיין מחדש במעצרו, וזאת לאחר שהמתלוננת התייצבה במשטרה וביקשה לחזור בה מתלונתה, בנימוק שלא היה פה מעשה שוד אלא מריבה בין ידידים על רקע רומנטי והשרשרת לא נלקחה ממנו: בניגוד לרצונה. ביהמ"ש המחוזי לא זימן את הצדדים לדיון, אלא ביקש את תגובת המדינה בכתב, ולאחר שהוגשה התנגדות לשחרור דחה ביהמ"ש את בקשת העורר.
הערר מכוון כנגד ההחלטה לעצור את העורר ולחילופין כנגד ההחלטה שלא לשנות את ההחלטה הקודמת, בלי שהתקיים בענין זה דיון כנדרש בחוק. בינתיים נקבע המשפט לשמיעה וקיימת סבירות שבמשך ימי הדיון שנקבעו יסתיים המשפט ומכל מקום תישמענה עדויות התביעה. הסניגור טוען שנוכח התפתחות הדברים הנ"ל אין לומר שבידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות ומכל מקום קיים ספק עד כמה ניתן יהיה לקבוע ממצאים על פי עדות המתלוננת. הערר נדחה.
חומרת העבירה, עברו הפלילי של העורר וההתערבות האפשרית בחופש עדותה של המתלוננת מצדיקים את המעצר. ההתפתחות שחלה יכולה להתפרש לשתי פנים: היא יכולה להחליש את עדות המתלוננת ולחזק את סיכויי העורר להימלט מהרשעה, אך מאידך התפתחות זו יכולה ללמד על כך שהמתלוננת נתונה ללחצים קשים ובמקרה כזה חשוב שעדותה תישמע כשהעורר עדיין במעצר. הוצע כי התביעה תשמיע את עדות המתלוננת בשלב מוקדם של הדיון ולאחר עדותה יוכל העורר לבקש עיון מחדש בהחלטת המעצר.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד רווה למבקש, עו"ד טפיירו למשיבה. 16.5,84). ב"ש 401/84 - מזל אביכזר נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הדחה בחקירה) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררת הואשמה בשתי עבירות של הדחה בחקירה כאשר ניסתה להשפיע על עדים בקשר לחקירה פלילית שהתנהלה נגד בעלה על רקע של חיסול חשבונות בעולם התחתון. נסיונות השידול של העוררת היו מלווים בחלקם בהשמעת איומים חמורים כלפי העדים הנוגעים בדבר. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררת עד תום ההליכים והערר נדחה. קיימות הוכחות לכאורה לביסוס האיומים, ועבירות של הדחת עדים, במיוחד כשהן מלוות במעשי הפחדה ואיומים, הנן חמורות במיוחד ומצדיקות מעצר עד תום ההליכים. יש גם לציין כי לעוררת הרשעות קודמות בשל עבירות נגד הרכוש.
(בפני: השופט בך.עו"ד חנן אפרתי לעוררת, עו"ד גב' רות רבין למשיבה. 15.5.84).
ע.פ. 709+792/83 - אריה אוחיון נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (תקיפה והתנגדות למעצר) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נכנס לחנות מכולת בירושלים וזרק לעבר בעל החנות בקבוקי בירה ומשקולות. משנקראה המשטרה למקום והמערער נעצר, סירב לעלות לניידת וגם לאחר שהועלה ניסה מספר פעמים לצאת מתוכה. הותז עליו גז מדמיע ואז חבט המערער בפניו של שוטר מספר פעמים, בעט בשוטר וברח מן המקום. בהתחשב באופיין של העבירות, ובשתי הרשעות קודמות של המערער שגם הן מתייחסות למעשי אלימות, ובהביאו בחשבון מאידך גיסא שלא מדובר על עבירות מתוכננות וכי המערער הודה בעובדות, דן ביהמ"ש המחוזי את המערער לשלוש שנים מאסר שמתוכן שנה וחצי לריצוי בפועל וכן לקנס בסך 50,000 שקלים. הערעור על חומרת העונש נדחה. בהתאם לקו המנחה את ערכאת הערעור, אין היא משנה את העונש כפי שנגזר בערכאה הראשונה, אלא אם כן מתגלה פגם בשיקוליה של הערכאה שגזרה את העונש, בין בצורת טעות בשקול ובין בצורת אי הבאה בחשבון של נתון בר משקל ובין בדרך אחרת. כל זה לא נתגלה במקרה דנן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בך, גב' נתניהו. החלטה - הנשיא שמגר. המערער לעצמו, עו"ד גב' ע. ראובני למשיבה. 1.4.84).
ע.פ. 44/84 - מדינת ישראל נגד שמעון בן מאיר עמוס
*קולת העונש (מרמה) (ערעור על קולת העונש - הערעור נתקבל).
המשיב נתן ידו לחבורה של אנשים שתכננו הוצאת כסף מרשות המדינה ע"י עריכת מניפולציות פיקטיביות, של מכירת דירות לזכאים המקבלים משכנתאות. בדרך זו שילם בנק פלוני ע"פ ההסדרים המקובלים סכום של 920 אלף שקל, אחרי שהמשיב חתם על הסכם פיקטיבי לפיו רכש כביכול דירה מן החבורה הנ"ל. הוא קיבל שלושים אלף שקלים ואת יתרת הכסף שלשלו המתכננים לכיסם. ביהמ"ש גזר למשיב 9 חודשי מאסר שמתוכם 3 חודשים לריצוי בפועל וזאת משום שראה בו חוליה משנית בעסקה הכוזבת, ומאחר ועיקר הרווח הלך כנראה לכיסם של המתכננים. הערעור על קולת העונש נתקבל.
לאור מכלול הנתונים ברור, כי המשיב פעל ביודעין, תוך תקוה כי הענין לא יתגלה. עיקרו של דבר, המשיב הווה חוליה חיונית במעשה מרמה שבאמצעותו הוצאו מקופת המדינה 900 אלף שקל ומעשה כאמור ראוי לענישה הולמת. אין גם להתעלם מכך שלמשיב רשימה ארוכה של הרשעות קודמות. אין ביהמ"ש שלערעור מטיל את העונש הראוי כאשר הוא מחמיר במידתו, ומה גם שהמשיב עומד כבר לסיים את ריצוי העונש כפי שהוטל בביהמ"ש המחוזי. אי לכך יהיו מתוך 9 החודשים, 6 חודשים לריצוי בפועל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בך. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' ר. רבין למערערת, המשיב לעצמו. 12.2.84).
בר"ע 141/84 - טאוב דוד נגד מדינת ישראל
*הארכת מועד בתביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (הערר נדחה).
אין יסוד להעניק רשות לערער על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא להאריך למבקש את המועד להגשת תביעה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים. מתן ארכה כזאת מותנית בקיומו של טעם מיוחד, ועפ"י החומר שהיה בפני ביהמ"ש לא היה מנוס מהמימצא שהמבקש לא העלה עד אז, בשום שלב, את מה שנוהגים לכנות "הטעות הגרמנית", היינו שסבר לתומו שאין אפשרות להגיש תובענה עפ"י אותו חוק בישראל כל עוד לא השיג תחילה פסק דין לטובתו בגרמניה. רק בשלב הבקשה לרשות ערעור העלה המבקש לראשונה גם טענה זו. עם כל הגישה הליברלית שיש לנקוט בה ביחס לנכי רדיפות הנאצים, אין לייחס להם טעמים שאפילו הם לא מצאו לנכון לציינם
במפורש. מי שמבקש להסתמך על טענה כלשהי, ובמקרה שלנו הטענה של "הטעות הגרמנית", עליו להעלותה במפורש.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 21.5.84).
בר"ע 172/84 - עופר מירון נגד זהבה מירון ואח'
*עיכוב ביצוע פס"ד מזונות (הבקשה נדחתה).
זו בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי שלא לעכב את ביצועו החלקי של פס"ד למזונות. לא זו הדרך שהיתווה מחוקק המשנה בתקנה 429 לתקנות סדר הדין, כפי שזו פורשה בהלכה הפסוקה.ב"עיכוב ביצוע" הסמכות המקורית נתונה לשתי הערכאות, הדיונית והערעורית, אלא שעל המבקש לפנות תחילה לערכאה הראשונה, ורק אם נתקל בסרוב הוא יכול לפנות לערכאת הערעור. בענייננו היתה אמנם פניה לערכאה הראשונה, ומשנתקל המבקש בסירוב, זכאי הוא לפנות בבקשה לביהמ"ש העליון בסמכותו המקורית, ללא צורך ברשות ערעור.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת.21.5.84).
בר"ע 191/84 - שמואל פלאטו- שרון נגד קומפני פריזיין...חברה רשומה בצרפת
*ערעור על החלטת רשם (הבקשה נדחתה).
ההחלטה נשוא הבקשה ניתנה ע"י רשמת ביהמ"ש המחוזי (גב' רות אליעז). בתאריך מתן ההחלטה כבר היתה הגב' אליעז שופטת בפועל של אותו בימ"ש, אך הקובע הוא שאת מלאכתה החלה באותו דיון לפני המינוי הזמני, היינו כרשמת. לפיכך, משפתחה בדיון בתור רשמת לא יכלה לגמור את הדיון בתור שופטת וגם לא התיימרה לעשות כן. על כן, ניתנת ההחלטה לתקיפה רק על דרך הערעור בפני שופט משופטי אותו ביהמ"ש.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 17.5.84).
בג"צ 671/83 - משרד להובלה עליה בע"מ נגד משרד הבינוי והשיכון ואח'
*דחיית עתירה בשל אי גילוי פרטים מהותיים (התנגדות לצו על- תנאי - הצו בוטל).
משרד השיכון פרסם מכרז לשכירת רכב משא ומיכליות מים, לעבודה במחוזות מע"צ. העותרת והמשיבות 2 עד 6 נענו להזמנה. לאחר שקילת ההצעות החליט המשרד לקבל את הצעות העותרת בחלקן ולדחותן בחלקן, תוך קבלת הצעות המשיבות האחרות לגבי החלק השני. העותרת עתרה לבג"צ נגד דחיית חלק מהצעותיה בטענה כי הצעתה היתה הזולה ביותר וכי היא בעלת הכישורים הדרושים לביצוע העבודה. תוך כדי כך ציינה כי היא קשורה בקשרי עבודה עם משרד השיכון מזה כ- 18 שנה ומבצעת עבורו עבודות "ללא כל פגם במשך כל התקופה האמורה". עתירת העותרת נדחתה על הסף.
מתוך תצהיר התשובה של משרד השיכון מתברר שבין המדינה ובין העותרת קיימים חילוקי דעות באשר לאופן ביצוע העבודה ע"י העותרת בעבר. נטען כי בכמה מהמקרים לא עמדה העותרת בכמויות שהתחייבה לספק והודע לה כי תחוייב בקנס פיגורים בשל ההפרות, ובאחד המקרים אף חולטה הערבות. המשיב טען בתשובתו כי שקל שיקולים אלה כשהחליט אם למסור לעותרת את כל העבודה. עם תחילת הדיון ביקש ב"כ המשיב לדחות את העתירה משום היעדר נקיון כפיה של העותרת, שלא גילתה בהצהרתה את הנושא של אי מילוי תנאי ההסכמים בעבר וציינה שלא היה כל פגם בעבודות בעבר. טענה זו של המשיב נתקבלה.
מי שבא לבג"צ חייב לגלות כל עובדה רלוונטית. הימנעות מלעשות כן מהווה אי נקיון כפים שיש בו להצדיק דחיית העתירה. כשביהמ"ש בא להוציא צו על תנאי צריכות כל העובדות להיות בפניו כדי שיוכל לשקול אותן. אל לו לעותר ליפות את התמונה האמיתית. כל עובדה עשויה להשפיע על שיקול הדעת של בג"צ אם ליתן צו על תנאי. משהתברר לעותרת שלא זכתה בעבודות מסויימות חרף העובדה שהצעותיה
היו הזולות ביותר, היה עליה מיוזמתה להביא בעתירתה את המידע באשר לביצוע העבודות בעבר, שכן טבעי הוא שעשוי להיות קשר בין השנים. לא רק שהעותרת לא עשתה כן, אלא ציינה כי ביצעה את העבודות בעבר ללא כל פגם, דבר שהוא בעליל בלתי נכון. העותרת לא נהגה כראוי ולפיכך מן הראוי לדחות את העתירה מבלי לדון בה לגופה.
(בפני השופטים: ברק, גב' נתניהו, גולדברג. עו"ד קאופמן לעותרת, עוה"ד ע. פוגלמן, שטיין, יובאי ורולוף למשיבים. 13.2.84).
בג"צ 522/81 - אפרים אברמזון נגד הבורסה לניירות ערך בת"א בע"מ ואח'
*מסחר במניות בבורסה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר, עורך- דין, הוא בעל מניות הנסחרות בבורסה בת"א ומזה שנים מנסה העותר לשכנע את מועצת המנהלים של הבורסה, את שר האוצר ואת הרשות לניירות ערך שאין לרשום למסחר בבורסה מניות של חברות, שאינן מעניקות זכויות הצבעה שווה לכל בעלי המניות. משלא נענתה דרישתו עתר העותר לבג"צ ועתירתו נדחתה. הועלו מספר טענות טרומיות לדחיית העתירה על הסף והוחלט שלא לדון בהן שכן יש לדחות את העתירה לגופה. היו וועדות שונות בארץ ובמדינות שונות בעולם שדנו בשאלה אם להתיר מסחר בבורסה במניות שאינן מעניקות זכויות הצבעה, כאשר מניות אחרות בעלות הצבעה נשמרות בידי גופים שונים ללא מסחר בהן בבורסה. חוות הדעת של המומחים ושל הוועדות ממליצות בדרך כלל שלא להנהיג שינויים במסחר במניות שאין להן זכויות הצבעה. אין לקבל את טענת העותר שיש חוסר הגינות או העדר תקינות ברישום המסחר של מניות שאינן בעלות זכות הצבעה שווה. בנושא שבמחלוקת יש פנים לכאן ולכאן, אך בכך לא די לקבוע שההסדר הקיים הוא בלתי הוגן או בלתי תקין. קבלת טענה זו היתה מחייבת את המסקנה שהמסחר במניות בבורסה, כפי שמתנהל בהרבה מדינות בעלות משטר כלכלי הדומה לשלנו, מתנהל עפ"י יסודות בלתי הוגנים. כאשר קיימת מחלוקת בין מומחים, אין בג"צ נוטה בדרך כלל להתערב בנושא השנוי במחלוקת ולבחור בין הדעות השונות של המומחים. במקרה דנא אין יסוד לקבוע שהדרך שבה בחרה הבורסה היתה נגועה בפגם כלשהו ועל- כן יש לדחות את העתירה.
(בפני השופטים: הנשיא (לשעבר) י. כהן, ברק, ש. לוין. החלטה - הנשיא (לשעבר). העותר לעצמו, עוה"ד חשין,וקסלר,בן- טובים ולחובסקי למשיבים. 13.2.84).
בג"צ 552/83 + בר"ע 563/83 - רוני שליו ואח' נגד ביה"ד הרבני ואח'
*סמכות דיון בענייני מזונות והחזקת ילדים (עתירה של העותרות ובקשת רשות ערעור שנדונה כערעור של המשיב השני - עתירת העותרות וכן ערעור המשיב נתקבלו בחלקם).
שתיים מן העותרות הן בנותיהם הקטינות של העותרת השלישית ושל המשיב השני. ביום 19.5.83 הגיש האב לביה"ד הרבני בירושלים תביעה נגד האם בה עתר לחייבה לקבל גט והוסיף בכתב תביעתו כי "בכרוך לשאלת הגרושין יתבקש (ביה"ד) לקבוע שהבעל פטור ממזונות אשתו ואם הוא חייב במזונותיה לקבוע את גובהם לקבוע שהבעל פטור מכל חיוביו הכספיים כלפי אשתו... לאור העובדות שיוכחו... יטען הבעל, שהאשה לא ראויה להחזיק בבנות הזוג...". לפני שנודע לאם על הגשת התביעה לביה"ד הגישה היא לביהמ"ש המחוזי תובענה בשמה ובשם הבנות נגד האב לתשלום מזונות. בד בבד, הגישה האם בביהמ"ש המחוזי בקשה כי הקטינות תהיינה במשמורתה וכי היא בלבד, כאפטרופסית בלעדית, תקבע בכל העניינים הקשורים בחנוך הילדים. ביום 16.6.83 הגיש האב בקשה לביה"ד שיאסור על האשה לעזוב את ירושלים או להעביר את הבנות למוסדות חנוך אחרים. שלא במעמד האם נתן ביה"ד צו האוסר על האם והאב לשנות את מקום הלימודים ומגוריהן של הבנות עד להוראה אחרת מביה"ד. ביום 4.7.83 הגיש האב
לביהמ"ש המחוזי בקשה לדחות או למחוק על הסף את תביעת המזונות וכן את הבקשה לענין משמורת וחינוך הקטינות. הנימוק העיקרי היה העדר סמכות ביהמ"ש לדון בתביעות מאחר שקדמו להן הליכים שפתח האב בביה"ד. בינתיים שלחו מביה"ד לאם את החלטות ביה"ד שניתנו באשר לחינוך הילדים והאם הודיעה לביה"ד שהיא לא מכירה בסמכותו לדון בנושא. ביה"ד נתן צו נוסף בו אסר על רשויות החנוך בישראל לרשום את הבנות וקבע את המוסדות בירושלים שבהם ילמדו הבנות. ההחלטה ניתנה שלא בנוכחות האם ובלי שהוזמנה. ביום 4.9.83 נתקיים דיון בביה"ד במעמד הצדדים ובו חזרה האם על טענותיה בדבר חוסר סמכות ביה"ד. הוחלט כי על האם להחזיר את הקטינות למקום מגוריהן הקודם בירושלים ולשלחם למוסדות החינוך בהם למדו.
לפני שניתן פסה"ד בביהמ"ש המחוזי עתרו העותרות לבג"צ כי יינתן צו שלפיו אין לביה"ד סמכות שיפוט בכל הנוגע לשאלת חינוכן ומקום לימודיהן של הקטינות וסמכות זאת נתונה לביהמ"ש המחוזי בירושלים; כי החלטות ביה"ד בדבר חינוך הילדות בטלות ואין לנהוג לפיהן; למנוע מביה"ד מלדון ולהחליט בכל הנוגע לחינוך הבנות. ביום 15.9.83 נתן ביהמ"ש המחוזי את החלטתו בבקשת האשה ובה החליט כי כריכת התביעה למזונות האם בתביעת הגירושין אינה כריכה כנה, ולפיכך הסמכות לדון בתביעת המזונות לאם נתונה לביהמ"ש המחוזי; כי תביעת האב בביה"ד להחזקת הקטינות כרוכה מעצם טיבה ומהותה בתביעת הגירושין ולפיכך נתונה לביה"ד הסמכות הייחודית לדון במשמורת הקטינות; כי הסמכות לדון בחינוכן של הקטינות נתונה לביהמ"ש המחוזי ואין לביה"ד סמכות לדון בנושא אלא בהסכמת שני ההורים, וזו לא ניתנה; כי הסמכות לדון בתביעת המזונות של הקטינות נתונה לביהמ"ש המחוזי. האב הגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי ככל שהיא נוגעת לסמכותו לדון בענין המזונות וחינוך הקטינות ובקשה זו נדונה בהסכמה כערעור יחד עם הדיון בבג"צ.
בקבלו בחלקם את העתירות ואת הערעור קבע ביהמ"ש העליון בין היתר: ענין מזונות האשה אינו כרוך במהותו בתביעת גירושין ואין הגשת תביעת גירושין חוסמת את הדרך בפני האשה להגיש תביעת מזונות לביהמ"ש המחוזי ואולם אם ענין המזונות נכרך בתביעת הגירושין הרי הסמכות היא לביה"ד הרבני; כריכת ענין המזונות בתביעת הגירושין צריכה לענות על שלושה תנאים: שתביעת הגירושין היא כנה, שענין המזונות נכרך בה כדין, שכריכת המזונות אף היא כנה; נטל ההוכחה שהענין מסור לסמכות ביה"ד הרבני הוא על- מי שטוען כי לביה"ד הסמכות; תביעת הגירושין של האב היתה כנה וכריכת מזונות האשה אף היא היתה כנה. העובדה שהבעל לא נקב בכל סכום מזונות שהוא מוכן לשלם אין בה כשלעצמה בלבד לקבוע העדר כנות הכריכה. לפיכך יש לקבל את הערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בכל הנוגע לתביעת מזונותיה של האם ולקבוע כי ענין זה בסמכות ביה"ד. לא כן הדבר לגבי תביעת המזונות של הקטינות. סמכות השיפוט הייחודית של ביה"ד הרבני בענייני מזונות שנכרכו בתביעת הגירושין, אין בכוחה למנוע מן הילדים לתבוע את אביהם בביהמ"ש המחוזי בשמם הם. לענין משמורת הקטינות - דבר החזקת הילדים הוא ענין אשר לפי עצם טיבו כרוך בתביעת הגירושין אף אם אין בתביעה בקשה מפורשת לדון בהחזקת הילדים, ושאלת כנות הכריכה של ענין החזקת הילדים אינה מתעוררת כלל. על כן יש לדחות את עתירת האם לענין הסמכות היחודית של ביה"ד הרבני לדון במשמורת על הקטינות. מאידך, באשר לחינוך הקטינות צריך הסכמה הדדית של שני ההורים לקביעת מקום החינוך ובהעדר הסכמה ביניהם מוסמך ביהמ"ש המחוזי לדון בענין זה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד לאונר לעותרות, עו"ד דרורי לאב. 20.2.84).
ע.פ. 180/83 - יוסף סרור נגד מדינת ישראל
*הרשעה בנסיון לרצח ופציעה וחומרת העונש (הערעור נדחה).
המערער הואשם בגניבת שני רימונים מצה"ל ובנסיון לרצוח באחד הרימונים את המתלונן. הוא הורשע בגניבת הרימונים עפ"י הודאתו ולאחר דיון הורשע גם בנסיון לרצח ובפציעת המתלונן ושנים אחרים. ביהמ"ש גזר למערער 4 שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. הערעור נדחה.
על רקע חיזוריו של המתלונן אחרי נערתו של המערער נוצרה עויינות בין היריבים. ביום האירוע נטל המערער את אחד משני הרימונים ויצא לחפש את המתלונן, מצא אותו בדירת חבר משותף והשנים החליטו " לרדת מהדירה כדי ליישב את הענין ביניהם בדרך אלימות, הכאת זה את זה בידים". אולם למעשה, כפי שהודה המערער במשטרה, הוא התכוון, בלשונו, " לגמור אותו, שאוכל לחיות בשקט". בעוד השניים במדרגות, כאשר המתלונן מקדים את הנאשם, קרו שני אירועים בזה אחר זה. מבלי שהמתלונן ירגיש הוציא המערער את הרימון מהכיס, שלף את הניצרה, והחזיק את הרימון בידו כשהוא לופת את המנוף. מאידך, פנה המתלונן לפתע לעבר המערער והנחית עליו מכת אגרוף. פעולה זו גרמה לרימון שיפול ויתפוצץ. התוצאה היתה שארבעה בני אדם, וביניהם המערער והמתלונן, נפצעו.
על רקע הודאת המערער במשטרה שהיתה לו כוונה קטילה, קבע בית המשפט המחוזי כי נתקיימו הרכיבים המהווים עבירה של נסיון לרצח . הסניגור טוען כי בית המשפט טעה וכי כל מה שעשה המערער לא יצא עדיין מכלל " הכנה ". לטענתו כוונת הקטילה, הוצאת הרימון ושליפת הניצרה, אין לראות בהם "מעשה גלוי" במובן סעיף 33 לחוק העונשין, כי אם הכנה בלבד, ומחומר הראיות עולה שלא היה בדעת המערער לזרוק את הרימון עד שיגיעו אל מחוץ לבניין. דין הטענה להדחות. כלל " המעשה האחרון" האנגלי מעולם לא נקלט בארץ. המעשה המהווה התחלת ביצוע אינו חייב להיות השלב האחרון של הביצוע.
אשר להרשעה בפציעה - לגבי התוצאה של עבירת הפציעה לא נדרשת כוונה. די בכך שהמערער עשה ביודעין מעשה שטמן בחובו סכנה מוחשית שאנשים עלולים להפצע. בהוציאו את הניצרה נטל על עצמו המערער ביודעין את הסיכון שהרימון יתפוצץ, אף על פי שלא רצה בתוצאה זו. זהו מצב נפשי של "פזיזות " וניתן להוסיף שהמערער עשה כן בקלות דעת ולא מתוך אדישות. אין גם יסוד לטענה כאילו עבירת הפציעה נבלעת בנסיון לרצח.
אשר לעונש - כפשע היה בין המתלונן לבין השלמת מזימתו של המערער לרצוח אותו. גם אם מביאים בחשבון את עברו הנקי של המערער ואת שאר השיקולים לקולא אין העונש חמור מדי.
( בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, ד. לוין. החלטה - המשנה לנשיא. עו"ד חיים קאזיסלמערער, עו"ד חיים לירן למשיבה. 17.5.84).
בר"ע 216/84 - יואב רדי ואח' נגד היועהמ"ש לממשלה ואח'
*שינוי רישום גיל (הבקשה נדחתה).
בבימ"ש השלום נדונה בקשת המבקשים לשנות רישום גיל המנוחה מרים רדי מ- 1910 ל- 1932. ביהמ"ש קבע כי אין ראיות מספיקות להצדיק שינוי גיל של 22 שנה לעומת הגיל הרשום. בבית המשפט העידו בעלה של המנוחה, בנה ואחותה, אך הוא לא השתכנע מעדויות אלה. נראה שהושפע מכך שכל העדים הם בעלי עניין ישיר בשינוי הגיל, משום שהמנוחה נהרגה בתאונת דרכים ומתנהלת תביעת נזיקין באשר להפסד השתכרות המנוחה שהיתה אשה עובדת. השופט גם הושפע מכך שהמנוחה לא ביקשה בחייה שינוי גיל, כאשר החלה לקבל לפני מספר שנים קיצבת זיקנה של ביטוח הלאומי בהתבסס על כך שהיא רשומה כילידת 1910. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
אין פגם במסקנת בית המשפט דלמטה שיצדיק התערבות בהחלטתו. נעדרו ראיות אובייקטיביות משכנעות ובית המשפט לא יכול היה לבסס החלטה סבירה בדבר שינוי גיל ב- 22 שנה ללא שמיעת הנוגע בדבר שכבר איננו בחיים.
( בפני: הנשיא שמגר. עו"ד י.ויינברג למבקשים, עו"ד גב' א. אפעל למשיבים. 16.5.84).
בר"ע 220/84 - מוחמד אבו פול נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (בניה ללא רשיון) (הבקשה נדחתה).
המבקש הקים שלד של בית, ללא גג, בשטח של 334 מ"ר ללא קבלת היתר בניה. אחרי שנעצר הושלמה גם בניית הגג ע"י אחרים. בימ"ש השלום גזר למערער, בין היתר, 4 חדשים מאסר בפועל ו-4 חדשים מאסר על תנאי, ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
הסניגור ביקש להקל בעונש המאסר בציינו כי ענין הרישוי נמצא עדיין בטיפול. ברם, הבניה ללא היתר רבה ונפוצה ומבוצעת, כפי שארע כאן, אף בריש גלי אחרי שמתחילים הליכים משפטיים בעטיה. הנסיון מלמד כי לגבי בניה ללא היתר, משמש עונש המאסר בפועל גורם מרתיע אפקטיבי, ולכן אך סביר הוא שביהמ"ש החליט להטיל מאסר בפועל. אין מקום להתיר ערעור נוסף על מידת העונש, אשר גם בדרך כלל מוענק רק בנסיבות יוצאות דופן לחלוטין.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד טל שחר למבקש, עו"ד גב' נ. ארד למשיבה. 8.5.84).
בג"צ 153/83 - אלן לוי ואח' נגד מפקד המחוז הדרומי של המשטרה
*רשיון לקיום הפגנה (העתירה נתקבלה).
בפברואר 1983 קיימה תנועת שלום עכשיו הפגנה בירושלים ובסיומה הושלך רימון ונהרג אחד המפגינים. במלאת שלושים לאירוע, ביקש הועד נגד המלחמה בלבנון רשיון לקיים תהלוכה באותו מסלול שבו נתקיימה ההפגנה הקודמת, והמשיב סירב לבקשה. בנמוקי הסירוב כתב המשיב "סמיכות האירועים והאוירה שנוצרה לאחר קיום הפגנת שלום עכשיו, מעוררים חשש רציני לפגיעה חמורה בסדר הציבורי ובטחון הציבור, במהלך קיום ההפגנה נשוא בקשה זו במועדה, במסלול ובהיקף בה מבקשים לערוך אותה". בדיון בעתירה התייצב נציג היועץ המשפטי וציין כי על המשיב להתחשב עם שלום הציבור, ואם כי ברור למשיב שהמפגינים לא יפגעו בשלום הצבור, הרי הוא חושש מפגיעה אלימה במפגינים מקהל הצופים. לשאלת ביהמ"ש על מה מתבסס חשש זה ואם הוא מעוגן במידע ספציפי על העלול להתרחש, השיב נציג היועץ המשפטי, כי אין למשיב מידע מיוחד, וכי חששו מבוסס על הסברה כי מה שהתרחש בעבר עשוי לשוב ולהתרחש גם הפעם. כשנשאל אם עומד לרשות המשטרה כח אדם מספיק להבטחת ההפגנה והתהלוכה, השיב כי הדבר אמנם יכביד אך יימצא כח משטרתי מספיק. עתירת העותרים נתקבלה.
זכות ההפגנה והתהלוכה היא מזכויות היסוד של האדם בישראל, והיא מוכרת בצד חופש הביטוי או מכוחו, כשייכת לאותן חירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי. רשות מינהלית חייבת לכלכל את מעשיה מתוך כיבוד זכויות אלו. זכות ההפגנה והתהלוכה היא זכות יסוד, אך אין היא זכות מוחלטת אלא זכות יחסית. היא מוגבלת על ידי זכויות אדם יסודיות אחרות ובכללן הצורך לשמור על הסדר הציבורי ובטחון הציבור ועל מרקם החיים הדמוקרטיים. יחסיות הזכות מחייבת יצירת איזון בינה לבין הזכויות האחרות. לצורך האיזון אין אפשרות לנקוט באמת מידה אחת ויחידה, שיהיה בה כדי לפתור את כל הבעיות. כשמדובר על איזון בין זכות עריכת ההפגנה ובין שמירה על בטחון הציבור, הרי הוא מחייב תחילה פעולה למנוע הפרעת התהלוכה. קיום הסדר אין פירושו כניעה למאיימים בהפרת הסדר, אלא מתן חסות והגנה לקרבנותיהם של המפריעים. אם גם בעקבות פעולה סבירה של המשטרה
למניעת הפרעה ישאר הסיכון בעינו, תשאל השאלה אם יש בסיכון לפגיעה בגוף ובנפש כדי להצדיק את שלילת זכות ההפגנה והתהלוכה. השאלה היא מהי מידת ההסתברות של פגיעה המצדיקה נקיטה בצעד האחרון של שלילת זכות ההפגנה והתהלוכה. כאן יש להציב את מבחן "הוודאות הקרובה". לא די בחשש למעשה אלימות, אלא צריך שתהיה וודאות קרובה למעשה אלימות ולפגיעה כאמור. מבחן "הוודאות הקרובה" משמעותו כי אין צורך בוודאות ברורה ומיידית ומאידך אין די באפשרות תיאורטית. הדרישה היא לראיות "של ממש". ההערכה בדבר אפשרות הפגיעה צריכה להתבסס על עובדות ידועות ואין די בהשערות וחששות. בענייננו לא היו ידיעות אלא השערות ולפיכך לא בדין נמנעה מהמפגינים הרשות לערוך את התהלוכה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, גב' נתניהו. החלטה - השופט ברק. עו"ד ד. חשין לעותרים, עו"ד ר. יארקלמשיב, 13.5.84).
בג"צ 665/83 - ישראלי ירושלמי, כהן ושות' ואח' נגד פרקליט מחוז ת"א ואח'
*חקירת לקוחות של עו"ד כאשר עוה"ד חשוד בהעלמת מס
(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים הם שותפים במשרד לעריכת דין לגביו מתנהלת עתה חקירה על ידי פקיד שומה לחקירות. בפני ביהמ"ש המחוזי בת"א מתנהלים הליכים על יסוד האמור בסעיף 235ב' לפקודת מס הכנסה, והעותרים טענו כי חוקרי מס הכנסה מגיעים ללקוחות וחוקרים אותם ומאיימים עליהם בפתיחת חקירה נגדם ו"בנוסף לכך יש לקוחות שמסבירים להם שלטובתם יוותרו על החסיון. ויתור על החסיון צריך להיות מרצון חופשי. כאן אין רצון חופשי ואין ערך לויתור". מדובר על הפגיעה בחסיון של היחסים בין לקוחות לבין עורך הדין. בעקבות טענה זו הצהיר המשיב כי "אני אישית מוכן לשאול בכתב כל לקוח אם הוא מוכן לוותר על החסיון". ביהמ"ש החליט על יסוד הסכמת בעלי הדין כי להצהרה זו יינתן תוקף של החלטת ביהמ"ש. החלטה זו היא שהולידה את העתירה, בה טענו העותרים כי המשיב אינו מכבד את הצהרתו וכי המשיבים מבזים את ההחלטה הנ"ל. העתירה נדחתה.
הבטחה של בעל דין בפני ערכאה שיפוטית יש לקיים באופן מלא ובתום לב, ולענין זה אין צורך להפנות לפסיקת בג"צ בענין תקפותה וכוחה המחייב של הבטחה של רשות שלטונית בדרך כלל. השאלה היא מה תכנה ומה משמעותה של ההבטחה, ולאור תכנה ומשמעותה יש לבחון אם קויימה ההבטחה הלכה למעשה, החסיון בו דנים הוא חסיון לגבי דברים שהוחלפו בין פרקליט ולקוחו שיש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח. משמע, פרטים על עסקיו או פעולותיו של הלקוח שאין להם קשר לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין, אינם ענין לחסיון. מובן שחסיון כאמור הוא גם שהיה הנושא של הבטחת המשיב, היינו כי הוא מוכן לשאול כל לקוח בכתב, אם הלקוח מוכן לוותר על סודיותם של חילופי דברים בין הלקוח ובין עורך הדין שיש להם קשר ענייני לשירות המקצועי שניתן ע"י עורך הדין ללקוח. אם אין כוונתו לדרוש גילוי מידע כאמור, ממילא אין ענין החסיון עומד לדיון. בבחינת השאלה אם הועלתה דרישה או בקשה לגלוי דברים חסויים מבלי שקויימה ההבטחה בדבר הצגת שאלה בכתב, הרי החומר שהוגש כולל טענה כללית ונעדרת פרטים. בתצהירים שהוגשו ובנוסח המלא של ההודעות שנגבו מן הלקוחות אין לגלות נושאים שהם בגדר פניה לגלוי סוד מקצועי שעליו חל החסיון כאמור.
אגב אורחא, לא היתה כל מניעה להבאת הענין בפני ביהמ"ש שבפניו ניתנה התחייבותו של המשיב. ביהמ"ש עדיין יושב על מדין ולא סיים פעלו ואם סברו העותרים כי התחייבות שניתנה ואומצה על ידי ביהמ"ש לא כובדה, יכלו לפנות לאותו בימ"ש שעדיין דן בענין ולא היה מקום לפנות לבג"צ.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דן כהן לעותרים, עו"ד ר. יאראק למשיבים. 14.5.84).