ד.נ. 22/83 - מדינת ישראל נגד אליהו חדריה
*גרימת מוות ע"י אוטובוס בנסיעה אחורנית(דיון נוסף על פס"ד ביהמ"ש העליון בע"פ 553/82 - פסה"ד הקודם בוטל ברוב דעות) .
א. המשיב שהוא נהג אוטובוס הגיע בצהרי יום המקרה לביתו בקרית שלום בתל - אביב והחנה את רכבו סמוך לבית. אחר הצהרים שב לרכבו כדי לצאת לדרכו, ובטרם עלותו לאוטובוס בחן מכל צדדיו שלא יווצר סיכון בעת הסעת הרכב. לאחר שהתניע את האוטובוס, המתין עד שלחץ האוויר במערכת הבלמים עלה, והחל לנסוע לאט קדימה. הוא לא הצליח להסתובב ואז נסע אחורנית למרחק של כמטר וחצי, פגע בילדה בת שש וגרם למותה. בימ"ש השלום קבע שעברו כ- 2 דקות מאז שבדק המשיב את המצב מסביב לאוטובוס עד שנסע אחורנית, ובפרק זמן זה יכול להכנס ל"שטח המת" בן אדם ועל כן לא יצא המשיב ידי חובתו לנקוט אמצעי זהירות מתאימים לפני שנסע אחורנית. ביהמ"ש המחוזי קיבל ברוב דעות את ערעור המשיב וביהמ"ש העליון בדיון הקודם דחה את ערעור המדינה ברוב דעות השופטים בייסקי וגולדברג נגד דעתו החולקת של השופט י. כהן. בערעור זנחה התביעה את הטענה כי עברו שתי דקות מאז שבדק המשיב את השטח עד שנסע אחורנית וטענה כי באופן תמידי חייב נהג אוטובוס הנוסע אחורנית להעזר במאן דהוא שיכוון אותו. שופטי הרוב בדיון הקודם סברו שאין לדרוש מנהג אוטובוס כי תמיד יציב אדם שיכוון אותו ואילו שופטהמעוט י. כהן סבר כי חלף פרק זמן רב מדי בין סיום הבדיקה סביב האוטובוס ובין הנסיעה אחורנית ובפרק זמן זה לא שמר המערער על קשר עין מתמיד עם הנעשה מאחורי רכבו או מצדדיו ועל כן יש לומר כי הנהג התרשל בנהיגתו. בדיון הנוסף החליטו שופטי הרוב, הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת והשופט י. כהן, לבטלאת פסה"ד הקודם ולהרשיע את המשיב בגרימת מוות ברשלנות.
ב. הנשיא שמגר ציין שיש תמיד לבדוק את הנתונים כדי לקבוע אם צריך היה להעמיד אדם לכוון את הנהג. בענייננו מדובר באיזור המאוכלס באנשים, כולל ילדיםבכל הגילים, המקרה אירע בשעות הצהרים כאשר צריך לצפות לנוכחותם של עוברים ושבים ובעיקר נוכחות ילדים, וגם אם לא ראה המשיב אנשים בסביבה הקרובה לפני שעלה לרכבו, צריך היה לצפות, אם כי כאפשרות רחוקה, הופעתו של מאן דהוא שעה שעלה לאוטובוס והסיט עיניו מן השטח שמאחורי ומצידי האוטובוס. כשמדובר בנוהג ברכב ששדה הראיה מתוכו מוגבל הגבלות משמעותיות, על הנהג להשתדל ככל האפשר מעיקרו שלא להכנס למצב בו יהא עליו להסיעו לאחור ובעניננו צריך היה הנהג להשאיר את הרכב במרחק מביתו ולא להכנס לרחוב צר וללא מוצא רק כדי להחנות את הרכב ליד ביתו. הנשיא הטעים כי אינו מקבל את הטענה שכל נהג בכל כלי רכב חייב לעולם לבקש עזרתו של אדם נוסף אם הוא מבקש להסיע רכבו אחורה, וכל מקרה צריך להבחן לאור נסיבותיו. הקו המנחה הוא כי נהג המבקש לנסוע אחורה חייב לוודא ע"י בדיקה סביב לרכב שאין אדם, ובייחוד ילדים, מאחורי הרכב, ובעת הנסיעה עליו לכוון מבטו אל השטח המוביל במישרין לכיוון אליו הוא נוסע. אם איןלו שליטה יעילה במבטו בשטח אשר אל כיוונו הרכב נע, לא יצא חובת הזהירות אם לא יבקש ממישהו כי יכוונו בצורה נכונה. בכלי רכב גדולים ואוטובוס זוהי חובה כמעט החלטית כל עוד לא יותקנו אמצעי עזר טכניים יעילים המאפשרים ביטולו של השטח המת.
השופט י. כהן הסכים לפסק דינו של הנשיא שמגר.
ג. המשנה לנשיא הסכימה כי במקרה דנא היתה צפויה סכנה להולכי רגל, והמשיב לא עשה כל הנדרש כדי למנעה. זאת משום שמדובר בשעות היום ובסביבה
שמתגוררים בה ילדים. היא הוסיפה כי מדובר בפרק זמן של שתי דקות שחלף ופרק זמן זה גדול יתר על המידה למן הבדיקה עד להתחלת הנסיעה. המשנה לנשיא ציינה כי היא נמנעת מלקבוע כי מחמת השטח המת שנוצר בחלקו האחורי של האוטובוס בעת נסיעה אחורנית יש תמיד להעזר באדם מן החוץ. כאשר ניתן ללא קושי להשיג עזרה כזאת, על הנהג לגייסה, בעיקר כאשר אין בידו להווכח בכוחות עצמו במידה מספקת שאין סכנה נשקפת בשניות הקריטיות. אולם לא תמיד עזרה כזאת ניתנת להשגה ואז איסור מוחלט של נסיעה אחורנית עלול לפגוע באינטרס הציבורי לחופש תנועה בכבישים, תנועה שדבקה בה תמיד מידת מה של סכנה. יש למצוא איזון מתאים בין האינטרס של זרימת התנועה לבין הצורך בשמירה על שלומם של הולכי רגל החוצים את הכביש. הרבה תלוי בסביבה, בנסיבות המקרה וכיו"ב. השופטים גולדברג ובייסקי חזרו על עמדתם מהדיון הקודם.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, בייסקי, י. כהן, גולדברג. עוה"ד גב' ד.גורניוח. לירן למבקשת, עו"ד צ.רפופורט למשיב. 19.4.84).
בג"צ 777/83 - א.ה.ל. אגודת הבונים להשכרה ואח' נגד שר הבינוי והשיכון ואח'
*תקנות הגנת הדייר לענין דמי שכירות(העתירה נדחתה).
א. העתירה היא של בעלי בתים נגד שר הבינוי והשיכון כנגד ההסדרים שנקבעו בחוק הגנת הדייר והתקנות שהותקנו מכוח החוק, לענין תשלום דמי שכירות בדירות מגורים המוחזקות בשכירות מוגנת עפ"י החוק. העותרים ביקשו כי בג"צ יכריז שהממשלה התרשלה בפרסום תקנות הגנת הדייר, כי על הממשלה לקבוע תוספת שכ"ד בשיעור מלא של עליית המדד, כי הממשלה תמנה יו"ר אחר לוועדת השרים לענייני חוק הגנת הדייר, כי הממשלה תיזום תיקוני חקיקה בחוק הגנת הדייר. כן ביקשו לחייב את המשיב להסביר מדוע הוא מסרב לבטל את חוק הגנת הדייר או לשנות אותו בחלקיו וכן כי יקיים הבטחתו לפעול לעדכון דמי השכירות בתכיפות כמתחייב מירידת ערך הכסף. העתירה נדחתה.
ב. המטרה העומדת מאחורי החוק הינה הגנה על עניינם של הדיירים במושכרים מוגנים ושמירה על זכויותיהם ובד בבד למנוע קיפוח בעלי הבתים ככל שניתן להבטיח את זכויותיהם בנכסיהם. את האיזון ההולם בין האינטרסים המתנגשים מבקש המחוקק להשיג בתקנות המותקנות אחת לשנה שעניינן קביעת דמי שכירות. כצפוי בכל הסדר שתכליתו למצוא שביל זהב בין אינטרסים מנוגדים לא הכל מרוצים ממנו. אשר לצו הצהרתי כי הממשלה התרשלה בפרסום תקנות הגנת הדייר ועליה לפצות את בעלי הבתים - קביעת חיוב ופיצויים בגין אחריות ברשלנות לא תיעשה בבג"צ. גם אין לומר כי הממשלה התרשלה. במידה ואירעה תקלה, הודיעה הממשלה כי תתקן זאת. אין גם חובה לקבוע תוספת מלאה בשיעור עליית המדד. באשר לדרישה כי הממשלה תיזום ביטול החוק או חלק ממנו - הכנסת היא הרשאית לבטל חוק או לשנותו וביהמ"ש לא יתערב בהליך ממין זה שהוא בתחום סמכותה הבלעדית של הרשות המחוקקת. אשר לטרוניית העותרים כי המשיבים אינם יוזמים שינויים בחוק כדי להתאים את דמי השכירות לאינפלציה - אין בג"צ נוהג להורות למחוקק, או לאלה שיש בידיהם הכוח ליזום דיון בהצעות חוק בכנסת, אלו תיקונים בחוק הקיים מתחייבים. אין הממשלה יכולה גם למנות שר אחר שישמש כיו"ר וועדת השרים הנדונה שכן החוק קובע כי שר הבינוי והשיכון הוא יהיה הממונה על ביצועו של החוק. בג"צ לא יכתיב לממשלה מי יעמוד בראש ועדותיה ולא יטול לעצמו סמכות התערבות באלה. על רקע המדיניות של איזון בין האינטרסים המנוגדים אין כל פסול בדרך הפעלת שיקול הדעת של הממשלה.
ג. בג"צ הוסיף והעיר כי העותרים נקטו בלשון בוטה, ובין היתר בביטויים כ"עושק", "שרירות לב", "עויינות" וכדו', וראוי היה להם לעותרים להיזהר בלשונם ולא להטיח אשמות כאלה שאין בהן ביסוס עובדתי של ממש. סגנון בוטה ופוגע זה אין לו מקום בעתירות לבג"צ ודי היה בכך בלבד כדי להצדיק דחיית העתירה על הסף. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, אלון, ד. לוין. החלטה - השופט לוין. עו"ד הס לעותרים,עו"ד צור למשיבים. 6.3.84).
בג"צ 356/83 - לידור אגודה להגנת בעלי בתים ואח' נגד שר הבינוי והשיכון ואח'
*תקנות הגנת הדייר לענין דמי שכירות (העתירה נדחתה).
בעתירה זו, כמו בעתירה בבג"צ 777/83 לעיל, מבקשים מבג"צ להורות לממשלה להכניס תיקונים ושינויים בתקנות הגנת הדייר. בעוד העתירה הקודמת מתייחסת לבעלי דירות להשכרה, הרי זו מתייחסת לבעלי בתי עסק. העותרים מתרעמים על כי אין הממשלה מוציאה מתחולת המקסימום של דמי שכירות סוגי עסקים נוספים לאלה שכבר הוצאו מגדר המקסימום. בין היתר טוענים העותרים כי התקנות לוקות בחוסר סבירות. העתירה נדחתה.
אין פגם במדיניות המשיבים באשר לקביעת בתי עסק שאין בהם הגבלה של גובה דמי השכירות וכן אין פגם במדיניות הממשלה באשר לקביעת שיעורי ההפחתה בדמי שכירות לאלה ששילמו דמי מפתח ומשך ההפחתה. העותרים גם טוענים שהובטחו להם הבטחות שונות שיבואו לידי ביטוי בתקנות ואלה לא באו לביטוי. ברם, על מנת שרשות תחוייב מכח הבטחה שנתנה, צריכים להתקיים מספר תנאים: כי ההבטחה ניתנה ע"י מי שהוסמך לכך ובכוונה שיהיה לה תוקף משפטי; כי בכוחו של המבטיח לקיים את הבטחתו; וכי לרשות אין סיבה מוצדקת לסטות מהבטחתה. בענייננו אף אחד מהתנאים הללו אינו מתקיים ולפיכך אין לדבר על הבטחה מחייבת וקושרת. אשר לכתוב בהסכם הקואליציוני ברור כי האמור בהסכם כזה אינו מחייב את המחוקק לנהוג על פיו.
(בפני השופטים: ד. לוין, טירקל, גולדברג. החלטה - השופט לוין. עו"ד הס לעותרים, עו"ד יאראק למשיבים. 12.3.84).
בג"צ 234/84 - חדשות בע"מ ואח' נגד שר הבטחון והצנזור
*סגירת העתון "חדשות" (העתירה בכל הנוגע לסגירת העתון לארבעה ימים נדחתה).
המשיבים סגרו את העתון "חדשות" לארבעה ימים באשר לא הוגשה לצנזור ידיעה על מנוי ועדת חקירה בפרשת הריגת המחבלים באוטובוס החטוף. ההוראות הקבועות מחייבות הגשת ידיעות מעין אלה לבדיקת הצנזור וכן נמסרה הודעה מיוחדת לעתון ערב פרסום הידיעה כי כל חומר הקשור בחטיפת האוטובוס יש להגישו לצנזור. העתירה באשר לכך נדחתה.
מאידך ניתן צו על תנאי בענין עתירתם הנוספת של העותרים באשר לאיסור הפצת העתון "חדשות" בין חיילי צה"ל. בג"צ עמד על הזכויות היסודיות של חופש הפרסום ומסירת מידע לציבור ומאידך האינטרסים של הגנה על בטחון המדינה ושמירת השלום והסדר הציבורי. קיומם של צנזורה ואיסור פרסום, יש והם נוגסים, לעתים פחות ולעתים יותר, בזכות היסוד של חופש הביטוי, שהיא אחת מזכויות היסוד במדינתנו. אחת המשימות הגדולות היא למצוא את האיזון הנאות בין קיום זכות זו ושמירה עליה לבין הצורך בשמירת סודיות לגיטימית לאבטחת בטחונה של המדינה והסדר הציבורי. בג"צ העיר כי אילו היה פועל העתון בתום לב, כטענתו, ולא מגיש את הידיעה לצנזורה, אפשר שהיה עושה את הצו להחלטי, אך בג"צ לא קיבל את טענת תום הלב. בג"צ העיר כי השימוש בסנקציות של סגירת עתון צריך שייעשה רק לעתים נדירות מאד ובמקרים חריגים הראויים לכך, והטעים בהקשר לכך שזו סנקציה
המופעלת ללא בירור משפטי קודם. אין הצנזור זקוק תחילה לפסק דין מרשיע של ערכאה שיפוטית על עבירה לפי תקנות ההגנה כדי להפעיל את הסנקציה הנ"ל. (בפני השופטים: אלון, ש. לוין, חלימה. החלטה - השופט אלון, הוסיף השופט לוין. עו"ד ליבליך לעותרים, עו"ד יאראק למשיבים. 9.5.84).
בג"צ 523/83 - ד"ר אירינה נולמן ואח' נגד ועדת הבחינות בנוירולוגיה ואח'
*כשלון בבחינות לתואר מומחה לנוירולוגיה (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים נגשו לבחינות ראשונות לקבלת תואר מומחה בנוירולוגיה ונכשלו וממילא אינם יכולים לגשת לבחינה השניה. הבחינות הראשונות נערכות אחת לשנה. העותרים טענו לפגמים שונים בסדרים ובנוהלים הנוגעים לקביעת השאלות, אופן קביעת ציון המעבר ומשלוח הודעות על אי עמידה בבחינות. העתירה נדחתה. בג"צ קבע כי אכן היו ליקויים ולא נתמלאו במלואן הוראות התקנות באשר לגופים הצריכים לקבוע סוגי השאלות ואמות המידה הנוגעים לבחינות, ואעפ"כ החליט שלא להיעתר לבקשת העותרים להורות על בדיקה מחודשת של מבחניהם. לא הוכח כי יהיה בכך, או שקיים סיכוי ממשי שיהיה בכך, כדי לשנות את מצבם של העותרים לטובה.
(בפני השופטים: ברק, ד. לוין, בך. החלטה - השופט לוין. עו"ד גרינהויז לעותרים, עו"ד א. בן טוביםלמשיבים. 18.3.84 ) .
בג"צ 382/83 - נדרה מרימי נגד ראש עירית רמת- גן
*בקשת רשיון לעסק של מכונות משחק (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרת ביקשה לקבל רשיון לפי חוק רישוי עסקים כדי לנהל ברחוב ביאליק ברמת- גן עסק של מכונות משחק וידיאו. הבקשה הוגשה בראשית שנת 1982, אך חלפו חדשים רבים עד שהתברר לעותרת שרשות הרישוי אינה מוכנה להעניק את הרשיון. באותה עת החליטו מספר ראשי רשויות מקומיות לחפש דרכים חקיקתיות כדי למנוע פתיחת מועדוני מכונות משחק, וההשהיה במתן התשובה היתה קשורה עם הדיונים שהתנהלו בכנסת בקשר לחוק רישוי עסקים (תיקון מס' 5), המאפשר לרשויות המקומיות, בדיון על הענקת רשיון לניהול עסק של מכונות משחק, גם שיקולים חינוכיים. לאחר שתוקן החוק והמשיב סירב להעניק לעותרת את הרשיון, פנתה זו לבג"צ ועתירתה נדחתה.
הצפיה לסיום הדיונים בהצעת החוק הנדונה היא כשלעצמה מובנת, אך מכאן אין ללמוד היתר להשהות את הענין ולתת לאזרח תשובות שלא שיקפו את עמדת הרשויות הקובעות. העותרת אף הוטעתה כאילו יש לה אישור עקרוני לבקשתה. אזרח רשאי לדעת את הסיבה האמיתית להשהיית הטיפול בעניינו ומתן תשובות המסתירות את הטעמים האמיתיים נוגד את כללי המינהל התקין. העותרת גם לא היתה חייבת להסכים להשהיית הטיפול בעניינה עד לקבלת התיקון בחוק, ואילו ניתנה לה תשובה בעיתה יתכן והיתה פונה לבג"צ.
אשר לשאלה אם רשאי היה המשיב לסרב להעניק רשיון עפ"י התיקון בחוק - סעיף 2ב' שהוסף לחוק הנ"ל אומר כי בעסק של עריכת משחקים תהיה רשות הרישוי רשאית להתחשב, בין היתר, לעניין מקום עריכת המשחקים, בטעמים חינוכיים. בקשת העותרת אמנם הוגשה לפני התיקון בחוק, אך משקבע המחוקק את היקף הסמכויות של רשות הרישוי ומרחב השיקולים שבתוכו היא רשאית לפעול, ידון הנושא עפ"י אמות המידה החדשות. אין עומדת לעותרת זכות מוקנית שעניינה ייבחן עפ"י המצב המשפטי שהיה קיים בעת שהגישה את בקשתה.
הענקת הסמכות לבחון טעמים חינוכיים אינה פוטרת את מערכת השיקולים של רשות הרישוי מן החובה לעמוד במבחן הסבירות כמו בכל מקרה בו נבחן שיקול דעת של רשות המפעילה כוחה עפ"י חוק. פירושם של דברים כי גם כאשר מוענקת הזכות
לשקול שיקולים חינוכיים אין פירושו של דבר שניתן לאמץ אמת מידה קיצונית ויוצאת דופן. אולם אם הגישה של רשות הרישוי נראית כסבירה ובאה לקדם אינטרס חינוכי לגיטימי או למנוע פגיעה חינוכית מהותית, לא יתערב בג"צ רק בשל כך שתתכן גישה סבירה חילופית אשר נראית לביהמ"ש יותר מזו שאומצה ע"י רשות הרישוי. כאשר נשאלת השאלה אם טעמים שבסדר הציבורי או טעמים חינוכיים יכולים להצדיק אי פתיחתו של עסק של משחקי וידאו באחד מהרחובות הראשיים של רמת- גן, במקום אשר קורא למעשה לאלפי בני נוער להכנס למקום כאשר הם חולפים שם, התשובה לכך היא חיובית.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד דוד מועלם לעותרת, עוה"ד מ. אינהורן וע. וולובלסקי למשיב. 5.3.84).
בג"צ 732/83 - דן מרדכי נגד ראש עירית חיפה
*בקשת רשיון לעסק של מכונות משחק (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותר ביקש רשיון לניהול עסק ברחוב הרצל בחיפה שבו יועמדו מכונות למשחקי טלויזיה לרשות הקהל. המשיב סירב להעניק לעותר רשיון. טענות העותר הן כי רשות הרישוי הפעילה אמות מידה מוטעות כאשר סירבה להעניק את הרשיון וכן כי התנהגות רשות הרישוי לוקה באפליה פסולה. הבקשה נדחתה.
המשיב פעל במסגרת הסמכויות המוקנות לו לפי סעיף 2ב' לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח, אשר לפיו רשאית רשות הרישוי להביא בחשבון שיקוליה טעמים חנוכיים. בסוגיה שבפנינו קבעה הרשות כי לא תעניק רשיון במקום הנמצא ברדיוס של שלוש מאות מטר מבית ספר. בכך ביקשה רשות הרישוי להקטין את כוח המשיכה שיש לעסקים כנ"ל הגורמים להתמכרות ולטיפוח יצר ההימורים אצל הצעירים. מעת שהוחק סעיף 2ב' הנ"ל אין פגם בביסוסה של החלטת סירוב על שיקולים חינוכיים, בתנאי שהרשות פועלת על פי אמות המידה המחייבות רשות ציבורית. אשר לטענת אפליה - העותר הצביע על כך שאדם אחר אשר ביקש רשיון לפתיחת עסק כזה קיבל את הרשיון למרות שהעסק הוא בתחום 300 מטרים מבית הספר. ברם, אותו אדם הגיש את בקשתו לפני תחילתו של תיקון מס' 5 לחוק רישוי עסקים ועניינו נדון ע"י רשות הרישוי לפני כניסתו לתוקף של החוק. העותר טוען כי לו היה עניינו נדון סמוך להגשת הבקשה או לפני תחילת התיקון הנ"ל לחוק צריך היה גם הוא לזכות ברשיון. דא עקא, ששאלת החוקיות של פעולת רשות סטטוטורית נבחנת על פי המצב המשפטי בעת קבלת ההחלטה. יתכן והיה בשעתו פגם בעצם האיחור בטיפול בבקשת העותר, אך משנדון עניינו אחרי תיקון החוק לא היתה רשות הרישוי חייבת להעניק לו רשיון רק בשל כך שהעניקה רשיון לאדם אחר לפני תחילתו של התיקון לחוק.
העותר הגיש בינתיים בקשה לפתיחת עסק דומה במקום שהוא מעבר לתחום 300 המטרים אך מאחר ונתעוררו ספקות לגבי אמת המידה של 300 מטרים ובעיריה דנים עתה בעיבוד נורמות חדשות, מתעכבת התשובה. מדובר בבקשה שהוגשה לפני עת רבה, ויש בחוסר הוודאות הנ"ל כדי לפגוע בעותר ללא צורך, ומה גם שהגיש בקשתו בדצמבר 1982 וניתן לו אז להבין שיש סיכוי כי בקשתו תיענה בחיוב. חוסר הבהירות והעדר כללים אחידים יכול להיות בהם כשלעצמם, בנסיבות מסויימות, כדי לפסול פעולתה של רשות המפעילה סמכויות על פי חיקוק. על כן, במקרה הנדון, על עירית חיפה לגבש תוך זמן קצר אמות מידה ברורות שעל פיהן יוכל כל אזרח לתכנן את תכניותיו העסקיות בתחום הנדון.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, בייסקי. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד אבריאל לעותר, עו"ד גב' שרה ברזילי למשיב. 1.3.84).
בג"צ 61/84 - אחמד סלימאן ואח' נגד שר החינוך ואח'
*מינוי רשות חינוך מקומית (העתירה נדחתה).
העתירה מתייחסת למנוי המשיבים 2 - 4 לשמש רשות חינוך מקומית בכפר בועיינה, תפקיד אשר בו כיהנו העותרים יחד עם אחרים. העתירה נדחתה. הכפר בועיינה אינו עדיין רשות מקומית, שאז זו משמשת גם רשות חינוך. בעבר שימשה בתפקיד זה רשות חינוך ממונה במשך שנים, ומתאריך 1.2.81 התמנו העותרים לתפקיד זה. אולם במחצית שנת 1981 החלו אי סדרים, מריבות ופעילות לא סדירה ברשות החנוך, נתקבלו תלונות על זיוף מכתבים ומסמכים וכיו"ב. במצב זה לא ביצעה הרשות את תפקידה, לא שילמה כספים לספקים, לא העבירה כספים למס הכנסה וכדו'. משרד החנוך ניסה למנות רשות חינוך אחרת מבין תושבי הכפר, אך מחמת המריבות המשפחתיות הפנימיות לא ניתן היה להגיע להרכב מוסכם. במצב זה הוחלט למנות כרשות חינוך עובדי מדינה שאינם תושבי הכפר. אין לפסול את המנוי. היה זה אינטרס חיוני של הכפר כי יימצא פתרון למצב הכאוב שהעותרים גרמו ליצירתו. על רשות החינוך מוטלים תפקידים המפורטים בחוק, ועל הרשות למלא את התפקיד תוך התעלמות ממריבות אישיות או משפחתיות. אם אלה המתמנים אינם מסוגלים לבצע את התפקיד על משרד החינוך לדאוג כי מערכות החינוך לא יסבלו. (בפני השופטים: ברק, בייסקי, גולדברג. החלטה - השופט בייסקי. עו"ד ה. דלאשה לעותרים, עו"ד מ. מזוז למשיבים. 15.5.84).
בג"צ 58/84 - איבראהים חורי ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח'
*מניעת השתתפות במכרז למכירת מקרקעין, עקב שביתה במינהל (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
המינהל פרסם מכרז להחכרת מקרקעין באיזור נצרת. המשיב השני (להלן - המשיב) הגיש הצעה יחידה. לעותרים נודע על המכרז יום אחד לפני תום המועד להגשת ההצעות. אותו יום החלו עיצומים במינהל מקרקעי ישראל. האחראי המחוזי במינהל היה מודע לעובדה שהמועד להגשת ההצעות עמד להסתיים למחרת היום בשעה 12, ולפיכך מסר לשומר הבנין את תיבת המכרזים והנחה אותו לקבל הצעות שיוגשו עד לשעה 12 בצהרים. עד תום המועד הנ"ל הוגשה רק הצעת המשיב. ביום האחרון ניסו העותרים לברר פרטים על תנאי המכרז, התקשרו עם המשרד הראשי בירושלים ושם קבלו את הפרטים המבוקשים. לטענת העותרים באו אותו יום למינהל בנצרת ואף היו מוכנים לסדר את הערבות הבנקאית, אך משהתברר שלא יוכלו להגיש את ההצעה, עיכבו את הוצאת הערבות הבנקאית. משבא העותר למינהל ולא קיבל את הטפסים עד לשעה 12, התקשר למשרד הראשי של המינהל בירושלים ודיבר עם הסמנכ"ל ששימש כיו"ר ועדת המכרזים. הסמנכ"ל אמר לו שאם יש לו השגות שישלח אותן מיד בכתב. את העובדה הזו העלים העותר בפרטי העתירה וטען כי הסמנכ"ל אמר לו שהענין נמצא בבדיקה ותינתן לו תשובה בנדון. (מכאן שגירסת העותרים בפרט חשוב זה לא היתה מדוייקת, ועובדה זו פוגמת במשקל שניתן לייחס לגירסת העותרים בנקודות השנויות במחלוקת עובדתית לענין מה שקרה במינהל ביום הגשת ההצעות). רק כעבור ארבעה ימים מאותה שיחה שלח העותר מברק למינהל ובו ביקש שועדת המכרזים לא תדון בהצעות במסגרת המכרז. ביום בו נשלח המברק, נפתחה תיבת המכרזים בה היתה רק הצעת המשיב. ועדת המכרזים קיימה דיון והחליטה לקבל את הצעת המשיב. העתירה נדחתה.
העותרים טוענים כי מניעת השתתפותם במכרז פוגעת באינטרס הציבורי שיהיו מספר הצעות ואילו המשיבים טוענים כי העותרים הגיעו למשרד המינהל בנצרת ברגע האחרון ולא היו מצליחים להגיש את הצעתם גם אלמלא העיצומים. כן טוענים המשיבים כי העותרים יכלו להגיש את הצעתם במכתב רגיל בלי הטופס הרשמי. טענות נוספות בפי המשיבים כי העותרים השהו את פנייתם במברק למינהל יתר על
המידה, וכן כי לאחר שפרטי הצעת המשיב נתגלו לעין כל, לא יהיה זה הוגן כלפיו אם יאופשר לעותרים לצרף את הצעתם.
קשה להניח שהעותרים היו מספיקים בזמן המועט שעמד לרשותם, מאז שבאו למשרדי המינהל, להגיש את הצעתם גם אלמלא העיצומים. אולם לא ניתן גם לשלול את האפשרות שלולא העיצומים היה עולה בידם להגיש את הצעתם בזמן. אי לכך יש לדחות את הטענה הראשונה של המשיבים. גם הטענה השניה אין לקבלה. אכן נקבע בשעתו ע"י בג"צ כי הצעה מסויימת שהוגשה שלא על גבי הטופס הרשמי יש לקבלה, אך מאידך סברו העותרים כי רק אם יגישו הצעה כדין על טופס רשמי היא תתקבל, וכשנמנע הדבר מהם שלא באשמתם אין לומר שלא פעלו כדין כשלא הגישו הצעה שלא על גבי הטופס הרשמי. על כן ניתן לראות במניעת האפשרות להשיג את הטפסים ביום הקובע משום פגיעה בעקרון של מתן הזדמנות שווה למשתתפים במכרז.
לעומת זאת יש ממש ביתר טענותיהם של המשיבים. לאחר האירועים הנ"ל חייבים היו העותרים לפעול ביעילות ובזריזות המירבית. על כן, משהודיע להם סמנכ"ל המינהל כי עליהם לפנות מיד בכתב למינהל, אם הם רוצים להשיג על חוקיות המכרז, חייב היה הדבר להיעשות מיד. השהיית הפניה במברק ארבעה ימים היא בלתי סבירה בנסיבות הענין. כתוצאה מההשהייה נפתחה תיבת ההצעות ופרטי הצעת המשיב נתגלו. הסודיות הופרה והחזרת מחוגי השעון אחורנית כעת, משמעותה פגיעה חמורה במשיב, שאין בו כל אשם בקשר למה שאירע. מאזן הצדק מחייב הגנה על זכותו של המשיב. גם לאחר מכן התמהמהו העותרים יתר על המידה. הודע להם ביום 27.1.84 כי החלטה בענין המכרז תיפול ביום 30.1.84 ובכל זאת פנו לבג"צ רק ביום 30.1.84 וכך לא הצליחו למנוע את קבלת ההכרעה לטובת המשיב.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עו"ד א. חורי לעותרים, עו"ד א. בן טובים למינהל, עוה"ד א. סוכובולסקי וע. כהנא למשיב. 6.5.84).
על"ע 15/83 - פלוני נגד הוועד המחוזי של לשכת עוה"ד
*חומרת העונש (ביטויים מעליבים נגד עורך דין אחר) (הערעור נדחה).
המערער השתמש בבטויים מעליבים נגד שותפו לשעבר במשרד עורכי דין. בתביעה אזרחית שהגיש המערער, בשם לקוח, נגד שותפו לשעבר כתב כי הוא שקרן ורמאי, אינו ראוי לשמש עו"ד בישראל ומנצל את תוארו כעו"ד כדי לרמות אנשים ומאיים עליהם. ביטויים כגון אלה חזרו ונישנו בכל הופעה שהיתה למערער נגד שותפו לשעבר. ביה"ד המשמעתי גזר למערער קנס של 1,000 שקל, תשלום 2,000 שקל הוצאות ללשכה, וכן פרסום הכרעת הדין וגזר הדין ללא ציון שמו של המערער. ביה"ד הארצי של לשכת עוה"ד דחה את ערעורו של המערער, קיבל את ערעור הלשכה על קולת העונש, והחליט להשעות את המערער לתקופה של שלושה חדשים ופרסום פסה"ד בעתונות ובפירסומי הלשכה, אגב ציון שמו של המערער. ערעורו של המערער נגד חומרת העונש נדחה. אפילו אם היו למערער טרוניות ממשיות נגד שותפו לשעבר, אסור היה לו להשתמש בביטויים שבהם השתמש. גם סכסוכים שיש בהם ממש יש לברר בדרך נאותה ומקובלת ואילו המערער לא נקט באלה, אלא בכל הזדמנות שהזדמנה לו הכפיש את שמו של שותפו לשעבר ולאו דווקא בהקשר עם הנושא שעמד לדיון. בכל הנסיבות אין להתערב במידת העונש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, בייסקי. החלטה - השופט בייסקי. המערער לעצמו, עו"ד א. פכטר למשיב. 14.5.84).
בר"ע 237/84 - סעוד מנסור ואח' נגד עזבון המנוח זועבי
*פס"ד שהוחזר לבימ"ש שלום באשר לא היה חתום (הבקשה נדחתה).
במשפט שבין הצדדים סיכם שופט השלום את פסק דינו בכתובים, אך לא חתם על פסק הדין. בשל כך הוגש ערעור בו קבע בית המשפט
המחוזי כי "יש להחזיר התובענה ... על מנת ששופט השלום ישקול ויקבע אם יש מקום למתן פסק הדין שונה או אחר מזה שנכתב ... או כי שכח לחתום על פסק הדין... ואזי יתקן זאת בהתאם לכך". משהוחזר התיק לבימ"ש השלום הבהיר השופט כי פסק הדין שלם ומשקף דעתו המגובשת, וחסרה רק החתימה. אי לכך חתם על פסק הדין ובכך סיים מלאכתו. באותה הזדמנות הגישו המבקשים שתי המרצות שעניינן צרוף צדדים ובית משפט השלום לא התייחס אליהן. המבקשים שוב ערערו לבית המשפט המחוזי והפעם הם מתרעמים על שהשופט לא התייחס להמרצות. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
בפסק הדין הראשון החזיר ביהמ"ש המחוזי לבימ"ש השלום את התיק שיחליט מה מעמדו של הנוסח הכתוב והבלתי חתום. הכוונה היתה כי אם מדובר על טיוטא בלבד שאינה משקפת את גיבוש החלטתו הסופית של השופט, יוכל השופט להחליט אם לתת פסק דין שונה, ואם מדובר על שיכחה של החתימה בלבד רשאי השופט למלא את החסר ע"י הוספת חתימה. לא נדרש מן השופט לקיים הליכים נוספים או לשמוע טענות נוספות. לפיכך לא היה מקום להרחיב את היריעה ע"י הוספת בעלי דין או טיעונים נוספים.
(בפני: הנשיא שמגר. עו"ד ש. תוסיה כהן למבקש, עו"ד עוולי למשיב. 15.5.84).
ע.פ. 259/83 - ראלד נופל נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (הריגה) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
כדי לשמור על כבוד המשפחה ביקש המערער להחזיר את אחותו, שיצאה לתרבות רעה, לבית המשפחה, ובעת היותם בדרכם פרץ ריב בין השנים ואז כרך המערער סביב צווארה של אחותו פיסת בד וחנק אותה למוות. לאחר שנחנקה זרק אותה לבאר שעומקה 15 מטר. ביהמ"ש המחוזי גזר למערער, לאחר שהורשע בהריגה, 9 שנות מאסר והערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי כבר נתן דעתו לגילו הצעיר של המערער ולעובדה שלקה בנכות כתוצאה מתאונת דרכים, אך מול אלה הציב את החומרה של מעשה ההריגה, וציין כי תגובתו של ביהמ"ש על הריגה בנסיבות אלה היא רכיב חשוב במאמצם של הגורמים השלטוניים השונים לשרש תופעות של הריגה על רקע כבוד המשפחה. מסקנות ביהמ"ש נכונות ואין להתערב בהן. התגובה העונשית המשמעותית יכולה להיות כלי חשוב בריסון היצרים גם כאשר הרקע הוא מה שקרוי "שמירת כבוד המשפחה". ביהמ"ש חייב להבהיר ע"י מידתו של העונש כי קדושתם של חיי אדם חייבת להשמר גם כשנופל סכסוך בין בני המשפחה הפוגע בשמה ובתדמיתה של המשפחה. חריצת הדין על מוסריותו של מעשה פלוני אסור לה שתלבש צורה של קיפוח חיי אדם, ואסור לחברה להכנע לנורמות שהן ביטוי לאכזריות ולהתעלמות מן היחס האנושי והמשפחתי של מבצע העבירה כלפי קרבנו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גולדברג, עו"ד מ. מרוז למערער, עו"ד ד. גורני למשיבה. 14.5.84).
ע.פ. 649/83 - אברהם יוסף טרדס נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (יבוא הרואין) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בקשירת קשר לייבא כ- 500 גרם הירואין מטורקיה ובהחזקת נשק ונדון ל- 6 שנים בפועל ו- 3 שנים מאסר על תנאי. הערעור על חומרת העונש נדחה. את הקשר ביצע המערער עם בלדרית שייבאה את הסם ואנשים נוספים שהיו יוזמי הקשר. הסם נתפס בעקבות מעקב משטרתי במשרדו של המערער. כן נתפס אצל המערער נשק שהחזיק במסגרת נסיעותיו כשפעל בקשר הנ"ל. הסניגור טען כי המערער נגרר למעשה בעקבות
כשלונות עסקיים כאשר הנושים כפו עליו את השליחות להבאת הסמים מטורקיה. ברם, התנהגותו של המערער כגורם פעיל בקשר, אשר גם הטיל משימות על הבלדרית, אינה יוצרת תמונה של מי שפועל כאילו כפאו שד כביכול. המדובר בפעולה מתמשכת שבוצעה במקומות שונים, ואם הושמעו כלפיו איומים יכול היה המערער למצוא דרכו למשטרה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד גב' ש. ולך למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 9.5.84).
ע.פ. 651/83 - באסם יוסף מרזוק נגד היועץ המשפטי לממשלה
*חומרת העונש (יבוא חשיש) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער נדון לשנה וחצי מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי ולקנס כספי של 400,000 שקל, עקב חלקו בפעולתה של רשת מבריחי סמים שהעבירה מאות ק"ג חשיש מלבנון לישראל. תמורת חלקו בהברחה שולמו למערער 10,000 דולר. בעת ביצוע העבירה שירת המערער בשירות סדיר בצה"ל וניצל עובדה זו לשם קידומו של הקשר. בנסיבות אלה אין לראות את העונש כעונש חמור, אלא היפוכו של דבר.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ד. לוין, גב' נתניהו. עו"ד מחול למערער, עו"ד גב' רות רבין למשיב. 84. 10.5).
ע.פ. 667/83 - חזקיה עמינוב נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (התפרצות) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
המערער הורשע בקשירת קשר ובהתפרצות וגניבה כאשר בפריצה נגנבו טובין בסכום של 300,000 שקל. המערער נדון לשנתיים מאסר בפועל ושלוש שנים מאסר על תנאי וערעורו על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש המחוזי הביא בחשבון את כל הנסיבות המקילות, ובכללן הודאת המערער באשמה, אי היותו היוזם, כמעט חוסר הרשעות קודמות והחזרת הטובין לבעליהם. ברם, חומרת העבירה ונסיבותיה, העובדה שהמערער הוא שביצע את ההתפרצות הפיזית, וחומרתו של נגע ההתפרצויות היורד לחייו ולשלומו של הציבור, הביאה את ביהמ"ש להשית את העונש האמור. אין אין הוא מופלג בחומרתו באופן שיצדיק התערבות בו.
(בפני השופטים: אלון, ש. לוין, גולדברג. עו"ד ח. קאזיס למערער, עו"ד גב' ר. רבין למשיבה. 1.5.84).
ע.פ. 753/83 - דוד אפללו נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בגין מכירת שתי מנות הרואין תמורת 2,400 שקלים ושימוש עצמי בהירואין, נדון המערער לשלוש שנים מאסר, שמתוכן 18 חודשים לריצוי בפועל. הערעור על חומרת העונש נדחה. ביהמ"ש נתן דעתו לכך כי למערער אמנם הרשעות קודמות לא מועטות, וביניהן גם הרשעה בעבירת סמים, אך אלה נעברו לפני שנים מספר ומאז 1977 אין למערער הרשעות נוספות. בהתחשב בכך הטיל את העונש האמור ואין להתערב בו.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד בכר למערער, עו"ד גב' מ. ברנשטיין למשיבה. 9.5.84).
ע.פ. 755/83 - מוסטפא חדרה נגד מדינת ישראל
*חומרת העונש (סמים) (ערעור על חומרת העונש - הערעור נדחה).
בביתו של המערער בלוד נתגלו 3 סוליות חשיש במשקל של למעלה מ- 600 גרם שאותן החזיק המערער שלא לצריכה עצמית. הוא נדון לשנתיים מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על תנאי והערעור על חומרת העונש נדחה. לאור כמות הסם שבה מדובר אין להתערב במידת העונש. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, אלון, גולדברג. המערער לעצמו, עו"ד גב' ד. גורני למשיבה. 14.5.84).
בר"ע 236/84 - יעקב אשתר ואח' נגד כרמל נפתלי ואח'
*צו מניעה זמני (הבקשה נדחתה).
על סמך חוזה מכר שבין בעלי הדין תבעו המשיבים מאת המבקשים בבימ"ש השלום מסירת החזקה בדירה נשוא החוזה וכן פיצויים על השגת גבולם. המבקשים התגוננו, בין היתר, בטענה שהחוזה הופר ע"י המשיבים, אך טענתם נדחתה, וכן נדחו טענותיהם האחרות, ובכללן טענות עושק וכד'. בימ"ש השלום נתן צו פינוי נגד המבקשים, ביהמ"ש המחוזי דחה את ערעורם ובקשתם לרשות ערעור נדחתה בשעתו. התוצאה היא כי בידי המשיבים פסק פינוי תקף. כאשר פסק הפינוי היה כבר בהליכי ביצוע בהוצל"פ, הגישו המבקשים תובענה לביהמ"ש המחוזי וביקשו הצהרה שחוזה המכר בטל באשר המשיבים הפרו תנאיו וכי החוזה כפוף לתנאי מתלה שלא נתקיים, וכן הראיות שהביאו המשיבים לבימ"ש השלום בדיון הקודם היו כוזבות. במסגרת ההליך החדש נתבקש ביהמ"ש לתת צו מניעה זמני נגד אכיפת צו הפינוי. ביהמ"ש דחה את הבקשה והבקשה לרשות ערעור נדחתה.
השאלה אם קיימת אפשרות שבמסגרת ההליך החדש יוכרז חוזה המכר כבטל, ועמו פסק הפינוי, אינה עומדת עתה להכרעה. זו תוצאה הטמונה בחיק העתיד. לצורך השיקולים אם להוציא צו זמני עד לסיום ההליך החדש, די בעובדה שקיים פסק פינוי מחייב ובר ביצוע, כל עוד לא שונה בהליך החדש.
אגב אורחא, דנה המשנה לנשיא בשאלות שונות הקשורות להליך החדש עצמו, היינו האם ניתן להעלות מחדש את טענת העושק אעפ"י שלכאורה הדיון בענין זה היה מצוי בסמכותו הישירה של בימ"ש השלום ולא כענין שבגררא, באלו נושאים נוצר השתק פלוגתא, האם בתובענה החדשה לביצוע ההסכם צריך היה רשות פיצול סעדים של ביהמ"ש וכיוצא באלו נושאים.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. עו"ד מ.ח. כהן למבקשים, עו"ד י. בלום למשיבים. 13.5.84).
בג"צ 18/82 - חברה קדישא גחש"א ת"א נגד הועדה המחוזית לתכנון ובניה ת"א ואח'
*מתן רשיונות לח"ק לצורך הכשרת בית קברות (התנגדות לצו על תנאי - הצו הפך להחלטי).
עניינה של העתירה הקמת בית קברות על שטחי קרקע המצויים בחלקם בתחום השיפוט של רמת השרון ובחלקם בתחום השיפוט של עירית ת"א. העותרת רכשה את הקרקעות לפני שנים כרזרבה לבית קברות לכל איזור ת"א וסביבותיה. הרשויות משהות מתן היתרי בניה לעותרת, להקמת גדר ולהכשרת השטח. לאחר שנים של דיונים והשהית מתן ההיתרים פנתה העותרת לבג"צ וצו על תנאי שהוצא נגד המשיבים הפך להחלטי.
באשר לשטח הנמצא באיזור רמת השרון ניתן צו החלטי המורה למועצה לתת את ההיתר באשר קיימת תכנית מתאר לגבי אותו שטח והרשיון תואם את תכנית המתאר. אם תמשיך המועצה בתכסיסי השהיה והתחמקות הורה בג"צ לועדה המחוזית שהיא תיתן את ההיתר הנדרש להקמת הגדר. באשר לשטח שבתחום השיפוט של עירית ת"א - כאן אין תכנית מאושרת, הופקדה תכנית אך זו נשארה תלויה ועומדת למתן תוקף סופי. כל עוד לא אושרה התכנית אין הועדה המקומית מוסמכת לתת את ההיתר המבוקש, וממילא אין הועדה המחוזית יכולה להורות לה ליתן את ההיתר. נוכח השיהוי המתמשך, הנראה להיות מכוון, מזה 9 שנים, במתן תוקף סופי לתכנית, החליט בג"צ לעשות את הצו להחלטי במובן זה שעל הוועדה המקומית והועדה המחוזית להשלים לאלתר את טיפולן בתכנית המתאר הנדונה ולעשות את הפעולות הדרושות למתן תוקף סופי לתכנית.
(בפני השופטים: ד. לוין, בך, גב' אבנור. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. מירון לעותרת, עוה"ד מ. רובינשטיין,י. גל- אור,נ. קונשטוק למשיבים. 15.3.84).
ב"ש 408/84 - כמיל דיאב ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (הדחת עדים) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
שני העוררים הועמדו לדין בעבירה של הדחת עדים באשר השניים הופיעו אצל המתלונן, שהגיש תלונה למשטרה נגד אחיהם, ותבעו ממנו במפגיע לבטל את תלונתו. משסרב תקפוהו והפליאו בו את מכותיהם. ביהמ"ש הורה על מעצר השניים עד תום ההליכים והערר נדחה. אחת העילות העיקריות המצדיקות מעצר עד תום ההליכים הוא נסיון של נאשם להדיח עדים או מתלוננים, אם במהלך החקירה ואם בעת ההליך המשפטי. קיים במקרה כזה חשש שתהיה התערבות נוספת במהלך המשפט וייפגעו הליכי עשיית הצדק.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד אנגלנדר לעוררים, עו"ד לוי למשיבה. 14.5.84).
ב"ש 424/84 - מחמד חליחל ואח' נגד מדינת ישראל
*מעצר עד תום ההליכים (שוד) (ערר על מעצר עד תום ההליכים - הערר נדחה).
העוררים הואשמו בביצוע שוד, גרימת חבלה וגרימת נזק לרכוש וביהמ"ש הורה על מעצרם עד תום ההליכים. מדובר בפריצה לתוך ביתם של המתלוננים, בהשמעת איומים חמורים כלפי דיירי הבית, שמוש באלימות ושוד סכום כסף שנמסר להם כתוצאה מהאיומים. ביהמ"ש הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים והערר נדחה. העבירות חמורות מאד, הן מבחינת מהותן והן מבחינת הנסיבות בהן נעברו. העוררים הם בעלי הרשעות קודמות אם כי חומרתן אינה רבה במיוחד. אין גם לשלול את החשש ששחרור העוררים עלול להוות גורם מפחיד ומרתיע של עדי התביעה.
(בפני: השופט בך. עו"ד תאופיק אבו- אחמד למבקשים, עו"ד ח. לירן למשיבה. 18.5.84).
ב"ש 413/84 - מדינת ישראל נגד מימון בן לולו
*שחרור בערובה (החזקת הרואין) (ערר על שחרור בערובה - הערר נדחה).
המשיב הועמד יחד עם אחרים לדין בגין החזקת הירואין בכמות מסחרית. שני הנאשמים האחרים נתפסו בהיותם במכונית, כשבהחזקתם קרוב ל- 9 גרם הירואין. כנגדם ראיות מבוססות והם נעצרו עד לגמר ההליכים. המשיב לא היה במכונית כשנתפס הסם, וכל שקושר אותו לסמים, על פי גירסת התביעה, שבעטיפה פנימית של אחת ממנות הסם נתגלתה טביעת אצבע של המשיב. על סמך ראיה זו הוגש כתב האישום והמדינה ביקשה את מעצר המשיב עד גמר ההליכים. ביהמ"ש המחוזי הורה על שחרור המשיב בערובה והערר על כך נדחה.
כשהורה ביהמ"ש על שחרור המשיב, נתן שהות של 6 שעות לתביעה להגיש ערר על אותה החלטה, אך בפרק זמן כה קצר לא היה סיפק בידי המדינה להגיש את הערר ולהגיע לכלל שמיעתו והעורר שוחרר בינתיים. לא היה זה מן הנכון להשהות את השחרור ב- 6 שעות בלבד. אם סבור השופט כי ראוי שהחלטתו תעמוד לביקורת, עליו לתת שהות של 48 שעות להגשת הערר ולדיון בערר. אם הרגשת השופט היא שאין סיכוי כי הערר יתקבל אל ישהה את השחרור בכלל. בדרך שהדבר נעשה נגרמה טרדת שווא לפרקליטות שנחפזה להגיש את הערר, אך התברר עד מהרה כי ביהמ"ש עליון אינו יכול וגם אינו צריך להיכנס למצב של לחץ, ולשנות את סדריו, כדי שיוכל לעמוד במירוץ הזמן שקצב לו ביהמ"ש המחוזי. מן הראוי כי תשומת לבם של שופטי הדרגה הראשונה תוסב להערה זו.
לגופו של ענין לא היה מקום לצוות על המעצר, שכן הראיה המרכזית שעל פיה הועמד המשיב לדין אינה חד- משמעית בנסיבות המקרה. מכל מקום מששוחרר המשיב ממעצרו והוא מהלך חופשי, לא יהא זה נכון להחזירו לכלא כשהתייצבותו לדיון עצמו מובטחת. יצויין שאין למשיב הרשעות קודמות.
(בפני: השופט ד. לוין. עו"ד לוי למבקש, עו"ד אבירם למשיב. 14.5.84).
ב"ש 421/84 - מדינת ישראל נגד אברהם בוחבוט ואח'
*שחרור בערובה (נסיון לרצח) (ערר על שחרור בערובה - הערר נתקבל).
המשיבים, שלושה אחים, הואשמו בקשירת קשר לגרום למותו של אחד פיניאן (להלן- המתלונן) ובביצוע נסיון לרצחו .עפ"י גירסת התביעה החליטו המשיבים להרוג את המתלונן על רקע של חיסול חשבונות בין עבריינים. בעת האירוע ירה המשיב הראשון מספר פעמים במתלונן מתוך אקדחו ופצעו, ויתר המשיבים עזרו בידו בצורות שונות. המתלונן הצליח להימלט מידי תוקפיו והגיע לבי"ח. המתלונן סרב תחילה לשתף פעולה עם המשטרה בהדגישו שהוא פוחד לעשות כן, אך בהמשך גילה בפני החוקרים פרטים מלאים על התקרית. גם בשלב זה הסכים המתלונן לתאר את העובדות רק בע"פ וסירב לחתום על הודעה בכתב מתוך חשש שמא ייפגע. דברי המתלונן הוקלטו שלא בידיעתו ובשלב מאוחר יותר השמיעו החוקרים את ההקלטה בפני המתלונן ואז אישר, הפעם בהודעה בכתב, כי ההקלטה מתייחסת לשיחה שנוהלה עמו וכי כל מה שאמר באותה שיחה אמת. התביעה מבססת את האישום בעיקר על גירסת המתלונן וכן על הודעת עד נוסף, שלסברת התביעה יש בה כדי להפריך את טענת האליבי של המשיבים. גם עד זה הביע חשש שמא יבולע לו כתוצאה ממסירת הודעתו. התביעה ביקשה מעצר המשיבים עד תום ההליכים אך ביהמ"ש החליט לשחררם בערובה. הערר נתקבל.
התביעה ביססה את בקשת המעצר על חומרת העבירות הנדונות וחשש כי שחרור המשיבים עלול להביא להפחדת עדי התביעה. ביהמ"ש המחוזי הסכים שהעבירות הן חמורות וכי יש ראיות לכאורה נגד המשיבים, אך החליט שלא לעוצרם עד תום ההליכים על סמך שני נימוקים: הראיות שבידי התביעה אינן נראות בעיניו "כה מוצקות ואיתנות", במיוחד נתן השופט את דעתו לכך, שאם יסרב המתלונן להעיד והתביעה תנסה להיעזר בהוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות, עשויה להתעורר הבעיה המשפטית אם הודעת המתלונן, בה אישר את נכונות תוכן ההקלטה, יש בה משום "הודעה בכתב" במובן סעיף 10א' הנ"ל; החשש של התנכלות לעדים איננו משמעותי במקרה זה. לשני הנימוקים הנ"ל אין להסכים.
אמנם, אף בשלב זה של הדיון במעצר מותר לביהמ"ש לשמוע טיעונים בדבר קבילות הראיות ולקחתם בחשבון, אך במה דברים אמורים - כשניתן להניח במידה רבה של סבירות כי ראיה הנראית חיונית להצלחת התביעה לא תהיה קבילה בשעת הבירור המשפטי, אין לומר כי כל ספק שהוא בדבר קבילות הראיה מונע את ההסתמכות עליה בשלב זה של הדיון במעצר. במקרה שלפנינו אין אנו יודעים בשלב זה כלל, אם השאלה המשפטית אכן תתעורר. ייתכן והמתלונן ימלא את חובתו למסור עדות מלאה לביהמ"ש, ואז לא יתעורר הצורך להסתמך על הוראות סעיף 10א' לפקודת הראיות, ואפילו תתעורר השאלה המשפטית, אין זה ברור שקבילות ההקלטה תישלל, לנוכח העובדה, שהעד אישר בהודעה בכתב, שדבריו בהקלטה אמת הם. אין צורך לקבוע מסמרות בשאלה זו, אך יש להדגיש כי האפשרות התיאורטית ששאלה משפטית זו עשויה להתעורר, אין בה כדי להטיל בשלב הנוכחי ספק בכך שקיימות בידי התביעה ראיות לכאורה.
אשר לחשש ששחרור המשיבים עלול להפחיד את העדים - עצם האישום של נסיון לרצח תוך פגיעה אלימה וקשה במתלונן, די בו להצדיק לכאורה את ההנחה, שיש למתלונן סיבה טובה לחשוש מהמשיבים. כמו כן עולה ברורות מדוחו"ת המשטרה, כי המתלונן היה חדור פחדים וחששות ובשל כך סרב לשתף פעולה ולחתום על הודעה מלאה בכתב. גם עד נוסף הביע חששות דומים. מעובדות המקרה עולה שקיים חשש כי המשיבים ינסו בצורה זו או אחרת להפעיל לחץ על העדים וגם עצם העובדה
שהמשיבים יתהלכו חופשיים, די בה בנסיבות המקרה להוות מקור לפחד ולהרתעת העדים מלהעיד באופן חפשי. לכך יש להוסיף כי המשיב הראשון הוא בעל הרשעות קודמות מרובות. לפיכך הוחלט לעצור את המשיבים עד תום ההליכים. (בפני: השופט בך. עו"ד חיים לירן למבקשת, עו"ד יוסף בן- חמו למשיבים. 18.5.84).
ע.א. 716/83 - שלמה פרץ נגד קרן פרץ ואח'
*מזונות (הערעור נתקבל).
באוקטובר 1979 הגישה אמם של המשיבים בשמה ובשם שני ילדיה תביעה נגד המערער למזונות בסכום כולל של 35,000 ל"י לחודש בנוסף להוצאות החזקת הדירה בה גרו. בתביעה לא פירטה את צרכיה היא וצרכי הילדים. נקבעו מזונות זמניים ונתקיים דיון במזונות ובינתיים נחתם הסכם גירושין ונקבע כי ענין מזונות הילדים יקבע לאחר סידור הגט. לאחר שהצדדים התגרשו, שוב החלו דיונים בביהמ"ש המחוזי, וגם אז לא הובאו פרטים בדבר צרכי הילדים. הוגשו תצהירים ע"י שני הצדדים באשר לצרכי הילדים ולמרות שב"כ המערער הודיע מראש כי אם ביהמ"ש יאפשר הגשת תצהירים הוא יבקש לחקור את האשה על תצהירה, לא ניתן לו הדבר. כן ביקש ביהמ"ש פרטים נוספים ואלו הוגשו ע"י האשה בלי שהדבר יובא לידיעת האב ומבלי שניתן לו להגיב על כך. בסופו של דבר קבע ביהמ"ש את מזונות הילדים. הערעור נתקבל.
ההליכים לקו בפגמים, ובעיקר באשר לא ניתן היה לקבוע את צרכי הילדים עפ"י החומר שהיה בפני ביהמ"ש. כמו כן צריך היה לתת למערער לחקור את האם על תצהירה ולהגיב על "השלמת הפרטים" שהגיש ב"כ המשיבים. ביהמ"ש העליון הביע תמיהה "על פניות נוספות" לב"כ המשיבים כשהצד שכנגד אינו יודע אודותן וכשעותק ממסמך זה אינו מועבר אליו. לפיכך בוטל החיוב במזונות והוחלט כי אם הילדים מבקשים מזונות עליהם להגיש תביעה חדשה.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד סמוכה למערער, עו"ד לי למשיבים. 6.5.84).
ע.א. 465/82 - יעקב בירק נגד רפאל פרנס
*דחיית בקשה לביטול פסק דין (הערעור נדחה).
המערער הגיש תביעה נגד המשיב וכאשר נקבע מועד הדיון וביהמ"ש עמד לדחות את הדיון בשל אי הופעת המשיב, הודיע המערער כי "הענין נמאס לו", וכי ביהמ"ש רשאי לפסוק את מה שהוא רוצה ועזב את המקום. ביהמ"ש ניסה להניאו מלעזוב את המקום והסביר לו את המצב המשפטי שאליו ייקלע עקב כך, אך הוא עזב את האולם מבלי להוכיח את תביעתו. בנסיבות אלה החליט ביהמ"ש לדחות את התביעה. לאחר מכן ביקש המערער לחדש את הדיון בתביעתו וביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בציינו כי אינו יכול להושיע את המערער. לא רק שהבקשה לא נתמכה בתצהיר, אלא אין הוא מוסמך לבטל את פסה"ד שכן לא מדובר בפס"ד שניתן במעמד צד אחד. גם לגופו של ענין לא ניתן להצדיק את הבקשה וביהמ"ש הזכיר כי ניסה בשעתו להניא את המערער מללכת בדרך בה הלך, אך הוא עמד על שלו. הערעור נדחה. המערער ביקש להגיש תצהיר שיפרט את האירועים בביהמ"ש שלא נרשמו בפרוטוקול אך בקשה זו נדחתה שכן הדרך הנכונה היא לבקש תיקון הפרוטוקול. משעזב המערער את ביהמ"ש והודיע את אשר הודיע, רשאי היה ביהמ"ש המחוזי לדחות את התביעה. גם ההחלטה הנוספת של ביהמ"ש המחוזי אין בה פגם שיצדיק התערבות בה, שהרי לא הובא בפני ביהמ"ש טעם כלשהו שבהתבסס עליו ניתן היה לבטל פס"ד בר תוקף.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ר. ויינשטוק למערער, עו"ד ליאון למשיב. 11.3.84).
ע.א. 419/83 - פלוני נגד פלמוני
*מזונות (הערעור נדחה).
המערער הוא רס"ר בשירות הקבע של צה"ל שהיה נשוי בעבר, התגרש ומשלם עד היום מזונות לבתו מנישואיו אלה. לאחר מכן נישא מחדש לאמו של המשיב ונפרד ממנה. בנו הקטין, המשיב, הוא יליד מאי 1981 ואמו עברה לגור בדירה שהיא בת חדר וחצי והשייכת לאמה שלה. המערער כאיש שירות הקבע בצה"ל נהנה מכל תנאי השירות הצבאיים כגון ביגוד, מזון ויכולת לקבל מעון למגוריו. הוא שכר דירה של שלושה חדרים, וביהמ"ש המחוזי ציין, כי אין הצדקה לשכירת דירה כה מרווחת כשההוצאות הכרוכות בהחזקתה צריכות להיות מובאות בחשבון המשאבים העומדים לרשותו לצורך תשלום המזונות, וזאת כאשר האם והמשיב גרים בדירת חדר וחצי של אמה של האם. ביהמ"ש המחוזי בחן את כל הנסיבות וקבע כי על המערער לשלם למשיב מזונות בסכום של 5120 שקל לחודש צמוד למדד אפריל 1983 שיעודכן כל שלושה חדשים. כן חוייב המערער בתשלום הוצאות ראשוניות. הערעור נדחה. ביהמ"ש הביא בחשבון את כל הנתונים הרלבנטיים ואין הפרזה בקביעותיו. אין ספק שסה"כ ההוצאות, כפי שנובעות מתשלום מזונות לכל אחד מהקטינים מנישואיו האחרים, עולה על מה שצריך לניהול משק בית אחיד, אך זהו פועל יוצא של פיצול המשפחה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. 9.3.84).
ע.א. 317/82 - צבי פרנק נגד חיה פרנק ואח'
*מזונות
(הערעור נדחה).
המערער חוייב לשלם למשיבה השניה, בתו הקטינה, מזונות בסכום של 2,500 שקל לחודש צמוד למדד יוקר המחיה ומעודכן אחת לשלושה חדשים. לטענת המערער צריך היה לחייב את האם במזונות הבת, ומכל מקום צריך היה להעמיד את סכום המזונות שהוא חוייב בו על 750 שקל לחודש. לטענתו הסכום שנפסק עולה על צרכיה המינימליים של הבת ועולה על הכנסתו. המערער טען כי הוא תלמיד ב"כולל" אשר מקדיש כל זמנו ללימוד תורה וכי כל הכנסתו מצטמצמת במילגה שהוא מקבל מן ה"כולל" ואשר הסתכמה בתקופה הרלבנטית ב-2,500 שקל לחודש. מתוך סכום זה, הוא טוען, אין הוא יכול להפריש יותר מאשר 750 שקל לחודש. לטענתו, אם יש צורך בסכומים העולים על כך הרי האם צריכה להשלים את הדרוש. בהקשר לכך התפתחה גם מחלוקת באשר למקור חובתו של המערער לזון את בתו, האם הוא מדין צדקה או מכוח הדין. ביהמ"ש המחוזי קבע כי על המערער לזון את בתו הקטינה, ולאחר שבחן את צרכי הקטינה ואת כל הנסיבות קבע את שיעור המזונות כאמור. אשר לאם - נקבע כי היא משתתפת במזונות ע"י טיפולה בבת. הערעור נדחה.
אין זה מן הראוי שערכאת הערעור תשוב ותכנס לשאלה בדבר מקור החיובים לתשלום המזונות, שכן אין בכך ממילא כדי להצדיק שינוי ההחלטה של ביהמ"ש המחוזי. נקבעו צרכיה המינימליים של הבת והסכום שנקבע אינו נראה גבוה כלל ועיקר. האם נושאת בחלק ניכר מן המעמסה, לא רק עקב הספיגה של דמי הטיפול שהם חלק ממזונותיה של הבת, אלא גם עקב ספיגת כל הוצאה שתהיה כרוכה ביציאת האם לעבודה כדי להשתכר. המערער טוען כי יש לראות אותו כמי שאינו עובד שהרי דינו כדין תלמיד מחקר באוניברסיטה. השוואה זו אין בה כדי לפטור את המערער מן החובה לזון את בתו, כי גם תלמיד אוניברסיטה אינו יכול לטעון שאיננו יכול להשתכר כדי לספק מזונות בתו מאחר והוא עסוק בלימודים.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ד. לוין. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. שפירא למערער, עו"ד א. מולודניק למשיבות. 11.3.84).