בג"צ 292/83 - נאמני הר הבית ואח' נגד מפקד משטרת מרחב ירושלים
*מתן רשות להתפלל ליד שער המוגרבים(העתירה נתקבלה).
א. העותרים בקשו כי יינתן להם להתפלל ביום שחרור ירושלים תשמ"ג ליד שער המוגרבים. המשיב סרב לבקשה מתוך חשש כי קיומה של התפילה יביא לידי הפרת הסדר הציבורי, ע"י התפרצות קבוצות מוסלמים מהר הבית דרך שער המוגרבים לעבר המתפללים. אכן, בעבר התפללו העותרים ליד שער המוגרבים ולא היתה כל פגיעה בסדר הציבורי, אך לדעת המשיב המקרה הנדון שונה לאור הרגישות המיוחדת, שהיתה קיימת באותה עת בכל הנוגע להר הבית, שמקורה ביריות על הר הבית באפריל 1982, וכן הנסיון שנעשה בחודש מרץ ע"י קבוצת יהודים שנסתה להתגנב להר הבית ולקיים בו תפילה. בנוסף לכך אמר המשיב כי התקבל מידע שלפיו יהודים רבים מבקשים לקיים תפילה ביום שחרור ירושלים על הר הבית, דבר המגביר את החשש לקיומה של קטטה המונית, אפילו יוצב במקום כוח משטרה ניכר. לעומת זאת טענו העותרים כי במשך 15 השנים האחרונות נערכה תפילה כזו ביום ירושלים והכל התנהל בסדר מופתי, וגם בשנה שלפני כן נתקיימה תפילה ליד שער המוגרבים למרות שהיריות על הר הבית היו זמן קצר לפני כן.
ב. העתירה נתקבלה במובן זה שעל המשיב להרשות לעותרים להתפלל ביום ירושלים ליד שער המוגרבים, בשעות אחר הצהרים, ובלבד שהמתפללים לא יתקרבו יותר מ- 5 מטר לשער ומספר המתפללים לא יעלה על המספר שייקבע ע"י השוטרים המופקדים על הכניסה לשער עפ"י מבחני בטיחות וכושר הקליטה.
ג. הדיון בעתירה נעשה בסמוך למועד האירוע ותחת לחץ של זמן, בדומה לדיון בעתירות דומות בעבר. במקרה כזה צו על תנאי אינו נותן ורואים בדרך כלל את הדיוןבהוצאתו כדיון בעתירה לגופה. המשיב אינו מספיק בדרך כלל להגיש תצהיר בכתב ורואים דברי ב"כ כתחליף לו. בדיון עצמו התמונה הכוללת אינה נפרשת שכן כל רגע חולף עשוי לפגוע בנפשה של העתירה עצמה. במצב דברים זה יש ששאלות רבות נשארות ללא מענה. המצב אינו משביע רצון אך אין מנוס ממנו בשל הדחיפות הטבעית של עתירות מסוג זה.
זכות האסיפה וההפגנה היא מזכויות היסוד של האדם בישראל. אין היא זכות מוחלטת אלא זכות יחסית. שעה שהיא מתנגשת עם זכויות או אינטרסים אחרים, כמו בטחון הציבור וכדו', היא צריכה לעתים לפנות את דרכה עפ"י נוסחת איזון מתאימה. נוסחת האיזון הראויה היא זו של "הוודאות הקרובה". אם הפגיעה בבטחון הציבור, בדרך של פגיעה בגופם של המתאספים היא קרובה לודאי, יש בכך כדי להצדיק הגבלת חופש האסיפה וההפגנה. לא כן אם הפגיעה בבטחון הציבור היא ברמת הסתברות נמוכה יותר. כשם שזכות האסיפה וההפגנה היא מזכויות היסוד בישראל כך כל אדם בישראל נהנה מחופש המצפון, האמונה, הדת והפולחן. כל חוק יפורש וכל סמכות תפורש כמכירים בחופש זה, אם כי אין הוא חופש מוחלט. יש לאזן בינו לבין זכויות ואינטרסים הראויים אף הם להגנה ובכלל אלה הסדר הציבורי ובטחון הציבור.
ד. בטרם תיעשה פעולה שיש בה כדי לצמצם חופש זה בשל פגיעה בבטחון הציבור, מן הראוי שהמשטרה תנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע את הפגיעה בבטחון הציבור ולא לפגוע בחופש הנדון. על כן אם החשש הוא מאלימות של קהל עויין כנגד המתפללים, על המשטרה לפעול כנגד אלימות זו ולא נגד המתפללים. ברם, אם פעולה סבירה של המשטרה אין בכוחה להסיר את הפגיעה בבטחון הציבור, אין מנוס מהגבלת החופש האמור. יחד עם זאת, ההסתברות של פגיעה בבטחון הציבור צריכה להיות ברמה של "וודאות קרובה". לא די בחשש בלבד, אך אין גם לדרוש וודאות גמורה. בענייננו מדובר בתפילה מחוץ להר הבית, והרגישות המיוחדת הקיימת לענין
תפילה על הר הבית אינה קיימת כאן. מזה שנים נערכת תפילה ליד שער המוגרבים ולא היתה כל פגיעה בבטחון הציבור. אכן גם תפילה ליד שער המוגרבים עשויה ליצור חשש מסויים לתגובה אלימה, אך חשש זה רחוק הוא ואין הוא מגיע לכדי וודאות קרובה. אם יש חשש מאלימות יש להציב שוטרים שישמרו על המתפללים.
ה. עם זאת יוכל המשיב לשנות מן הצו שניתן, אם יחולו התפתחויות וייווכח לדעת שקיומה של התפילה יוצר סיכון חדש שלא היה קיים בעת הדיון. אין בצו המוחלט כדי למנוע מהמשיב שימוש מחודש בסמכויותיו אם צורכי הזמן יחייבו זאת. אין לעותרים זכות קנויה להתפלל ליד שער המוגרבים בכל הנסיבות ובכל מחיר. זכותם היא להתפלל ובלבד שתפילתם אינה יוצרת סכנה קרובה לוודאי של פגיעה בבטחון הציבור.
(בפני השופטים: ברק, ש. לוין, גב' אבנור. החלטה - השופט ברק. עו"ד מ. דרורי לעותרים, עו"ד ש.צור למשיב. 18.5.84).
בג"צ 70/80 - ראובן טיבט נגד שר הבריאות ואח'
*שימוש בתרופה למטרה שאינה כלולה בהתויות המוגדרות(התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
א. השאלה המתעוררת בבג"צ זה היא, אם רשאי רופא להשתמש במסגרת טיפולו בפציינט בתכשיר רפואי, שהוכר ואושר כדין כתרופה על פי התויות מוגדרות, כאשר אין בין מטרות אותו טיפול ובין אותן התויות ולא כלום. השאלה התעוררה עקב כך שהעותר, שהיה בעלים של מכוני הרזיה, בפיקוחו של רופא מורשה, טיפל בפציינטים בדיאטה חריפה בשילוב הזרקה יומית של הורמון בשם "כוריגון". ה"כוריגון" רשום בפנקס התכשירים הרפואיים, על פי תקנות הרוקחים, ובמסגרת רישום זה צויינו מספר התויות לתכשיר, ועזרה להרזיה אינה נמנית עימן. לטענת העותר מכיל הכוריגון חומר הממיס ומפזר שומנים המרוכזים במקום אחד בגוף וכך הוא משוה צורה אסתטית יותר לגוף. לאחר שהעותר פתח את המכונים, הודיע משרד הבריאות לרופא המכון שעליו להפסיק את הטיפול בכוריגון. עתירת העותר נגד איסור זה נדחתה.
ב. העותר טוען כי לרופא מורשה חופש מקצועי ושיקול דעת בלתי מוגבל לשימוש בכל תרופה שהוא מאמין ביכולתה לעזור לחולה שבטיפולו; כי הגבלת שיקול דעת הרופא מלהשתמש בתרופה תיתכן רק עפ"י הוראות פקודת הרופאים ולא עפ"י הוראות פקודת הרוקחים; אפילו יתכנו הגבלות על החופש המקצועי של הרופא, אין הן יכולות לחול על שימוש בתכשיר המוכר ורשום בפנקס התכשירים הרפואיים, אפילו נעשה בו שימוש בניגוד להתויות הרשומות; הגבלת שיקול דעתו ופעולתו של רופא לא תחול בכל מקרה על טיפול שניתן על- ידו לחולים בחצריו. כל הנימוקים הללו נדחו.
ג. כבר נפסק ע"י בג"צ בענין מעין נגד מנכ"ל משרד הבריאות, כי השימוש בתכשיר רפואי, ע"י רופא, כפוף להוראות תקנות הרוקחים שלפיהם אין לעשות שימוש בתרופה אלא אם היא רשומה בפנקס ובהתאם לרישום. אין להתיר שימוש בתרופה כשלהי מבלי שניתן לכך אישור כדין מאת הגורם המוסמך. הסיכונים בהתרת הרצועה ובמתן חופש מוחלט לכל רופא להשתמש בכל תכשיר, אפילו לא אושר ולא נוסה כדבעי, עולים הם במידה מכרעת על היתרונות העשויים לצמוח מכך. כשם שאסור לרופא להשתמש בתרופה שאינה רשומה, כך אין הוא רשאי להשתמש בתרופה רשומה אך לא לפי ההתויות שברישום. גם תכשיר שאושר ונרשם בפנקס התכשירים יש בו כדי להזיק לבריאות, אלא שנזק זה מתקזז ע"י התועלת שיש במלחמה נגד המחלה שהתרופה מיועדת לה. הנזק הקטן יחסית העלול להיגרם נלקח בחשבון לשם השגת מטרה רפואית חשובה יותר. אין פירוש הדבר שישנה הצדקה להעמיד את
החולה באותו סיכון, כאשר המטרה היא לרפאו ממחלה אחרת שמידת חומרתה אולי פחותה ושניתן להתגבר עליה בדרכים חילופיות. הכללים הנ"ל חלים גם על רופא המשתמש בתרופה בחצריו.
(בפני השופטים: י. כהן, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט בך. עוה"ד א. גולדנברג וא. הרטמן לעותר, עוה"ד מ. שקד ור. יאראק למשיבים. 26.4.84).
ע.א. 253/82 - ד"ר דן חושי ועירית חיפה נגד הטכניון ואח'
*פירוש חוזה וזכויות צד שלישי בחוזה(הערעור נדחה).
א. באמצע שנות הששים הוחלט להקים בחיפה בית ספר לרפואה וראש העיר אבא חושי נתבקש להגיש את עזרתו לכך. הוא הגיש עזרה רבה, ולפני שהושלמה הקמת ביה"ס נפטר. נמשכו המאמצים להקים את בית הספר, ועירית חיפה עזרה בכך כדי להנציח את זכרו של אבא חושי. בשנת 1969 הוקם בית הספר לרפואה והוא נקרא ע"ש אבא חושי. לאחר מכן נוהל מו"מ עם הטכניון ובשלב מסויים הוקמה אגודה עותומנית ששמה היה "בית הספר לרפואה ע"ש אבא חושי" ובין מטרותיה לקיים ולנהל את בית הספר לרפואה. מייסדי האגודה היו נשיא הטכניון, ראש עירית חיפה ודיקן בית הספר לרפואה. בספטמבר 1973 נחתם חוזה בין האגודה לבין הטכניון בדבר מיזוג בית הספר בטכניון ונקבעו בחוזה הסדרים שונים במישור הכספי והמינהלי. מאידך אין בו דבר באשר לשמו של בית הספר. תחילה המשיכו וקראו לו על שמו של אבא חושי, אבל בסוף 1978 החליט הטכניון שלא ליתן שם מיוחד לבית הספר וזאת על פי מדיניותו שלא ליתן שמות מיוחדים לפקולטאות השונות. משנודע הדבר לבנו של אבא חושי, הוא המערער הראשון, פנה לביהמ"ש המחוזי וביקש לצוות על הטכניון שלא להשמיט את שמו של אבא חושי משמו של בית הספר. תביעה דומה הוגשה על ידי עירית חיפה. בביהמ"ש נטען כי מוטלת על הטכניון חובה חוזית, המעוגנת בחוזה המיזוג, להמשיך ולקרוא לבית הספר על שמו של אבא חושי. ביהמ"ש המחוזי קבע כי אין בחוזה התחייבות כזו והערעור על כך נדחה.
ב. ב"כ הטכניון טען כי יהא תוכנו של חוזה המיזוג אשר יהא, אין למערערים כל זכות משלהם. אפילו נטל על עצמו הטכניון התחייבות להמשיך ולקרוא לבית הספר על שמו של אבא חושי, הרי ההתחייבות היא כלפי האגודה העותומנית ולא כלפי המערערים. ביהמ"ש המחוזי דחה טענה זו משום שראה בחוזה המיזוג חוזה לטובת צד שלישי כאשר המוטב הוא עזבונו של המנוח המיוצג על ידי בנו והעיריה. ב"כ הטכניון טוען כי אין חוזה המיזוג מהווה חוזה לטובת צד שלישי, ואילו ב"כ המערערים טוען כי החוזה הוא לטובת צד שלישי, ועל כל פנים העיריה היתה חברה בהנהלת האגודה ועל כן יש לראות את העיריה כצד לחוזה. כן נטען על ידה כי מכוח הוראת סעיף 12 לחוק החוזים מורחב התחום החוזי גם לעבר המו"מ ועל כן כל מי שהשתתף במו"מ, ובעיקר העיריה, נתונה לו הזכות לתבוע על פי החוזה.
ג. סעיף 34 לחוק החוזים קובע כי "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה... מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". תנאי להענקתה של זכות לצד שלישי הוא כי בחוזה נטלו על עצמם הצדדים, או אחד מהם, חיוב כלפי הצד השלישי, ובכך העניקו לצד השלישי זכות כלפיהם. לא די בכך כי הלכה למעשה יש בחוזה כדי להיטיב עם צד שלישי. מכאן שאפילו יש בחוזה התחייבות לטובת צד שלישי אין באותה התחייבות כלשעצמה כדי להעניק זכות לצד שלישי. בענייננו, אין חוזה המיזוג בא להעניק זכות לעזבון או לעיריה. אפילו היה החוזה כולל התחייבות של הטכניון לקרוא לבית הספר על שמו של אבא חושי, הרי זו התחייבות כלפי האגודה בלבד. אין כל אפשרות לפרש את החוזה ככולל בחובו התחייבות כלפי המערערים.
ד. אשר לטענה כי זכויות חברי האגודה הן כזכויות האגודה - זכויות האגודה אינן זכויות חבריה, וחוזה המעניק זכות לאגודה אין בו כלשעצמו כדי להעניק זכות לחבריה בלבד. יש מקרים שבהם ניתן "להרים את המסך" ולראות בזכותו של תאגיד זכות של אחד מיחידיו, אך לשם כך צריך לבסס תשתית עובדתית שיש בה כדי להצדיק הרמת המסך. אין גם בסעיף 12 לחוק החוזים כדי להעניק זכות למי שהשתתף בניהולו של מו"מ לדרוש קיומו של החוזה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ברק, גולדברג. החלטה - השופט ברק. עוה"ד ארנה לין וגדעון גורדון למערערים, עו"ד נפתלי ליפשיץ למשיבים. 14.3.84).
ע.א. 183/80 - שופרא חברה קבלנית בע"מ ואח' נגד שמואל זיק- אל ואח'
*הוצאת שטח מהרכוש המשותף(הערעור נתקבל).
א. המערערות בנו בית שנרשם כבית משותף. המשיבים רכשו דירות בבית הזה. בתכנית הבניה בעיריה צויין שטח מסויים בקומת העמודים כ"חדר אשפה" אך המערערות בנו בשטח משרד ורשמו את השטח על שמן. המשיבים עתרו לביהמ"ש לבטל את הרישום האמור ולהחזיר את המבנה למסגרת הרכוש המשותף וביהמ"ש נעתר להם. הערעור נתקבל.
ב. היתה מחלוקת בין הצדדים מתי נבנה המשרד. המערערות טענו כי הוא נבנה לפני שהמשיבים רכשו את דירותיהם, והמשיבים טענו כי הוא נבנה לאחר שרכשו את דירותיהם. לענין זה לא הובאו ראיות. בתיק פלילי שהוגש נגד המערערות נאמר כי הבניה נעשתה במאי 1975 והמערערות הודו בעובדות המפורטות בכתב האישום, אך מכאן אין לקבוע את מועד הקמת המבנה, שכן קרוב לוודאי שהפריט בכתב האישום מתייחס למועד שבו נתגלתה הסטיה בבניה.
ג. בהסכם הרכישה נאמר בסעיף 5 "הקונה מצהיר כי ראה את המגרש, הממכר ותכניותיו והתיאור הטכני של הממכר ומצאם מתאימים לדרישותיו...": טוען ב"כ המשיבים כי מסעיף זה משתמע שהמערערות חייבות לספק לקונה את כל המצוי ב"תכניות הבית", והואיל ולפי התכניות קיים חדר אשפה בקומת הקרקע, צריך שחדר האשפה יהיה חלק מן הרכוש המשותף. על הפירוש הנ"ל חולקות המערערות. לטענתן הביטוי "ותכניותיו" מתייחס לממכר בלבד ולא לתכניות הבית או המגרש בכללותן. פירוש זה נתקבל על דעת ביהמ"ש העליון שקבע כי אכן מדובר בסעיף 5 על המגרש, "הממכר ותכניותיו", היינו המילה ותכניותיו מתייחסת לממכר ולא למגרש.
ד. מאידך מסתמכות המערערות על סעיף 17 להסכם האומר "כדי למנוע ספק מוסכם בזה ... כי פרט לממכר - זכאי המוכר לבנות את הבנין בצורה ובאופן שימצא לנכון ולשנות את תכנית הבנין... או להצמיד חלקים מהחצר... לכל מי שימצא לנכון... וכן נשארת הבעלות והחופש לבנות בגג ובקומת העמודים בידי המוכר, והקונה מסכים בזה לכך ומקבל את הממכר הנ"ל ...". טוענות המערערות כי פעלו לפי הזכות המוקנית להן בסעיף זה וטענה זו נתקבלה ע"י ביהמ"ש העליון. הסעיף הנדון נוסח באופן שיכלול את כל התנאים אשר אמורים היו לאפשר לבנות את המשרד כאילו שהתכנית להקמת מבנה זה נרקמה עוד לפני תחילת בנייתו של הבית. לכל התנאים שבסעיף זה הסכימו הקונים. ע"י רישום השטח המכונה "חדר אשפה" כיחידה נפרדת להקמת המשרד לא חרגו המערערות מהתנאים שפורטו בסעיף הנדון, ואין למשיבים עילה להלין עליהן בשל פעולתן זו.
ה. מהדיון בביהמ"ש מתברר שקיימת אי בהירות ביחס למשמעותו של "הרכוש המשותף" כאשר מדובר בתקופה שלפני רישום הבית כבית משותף. חלקי הבית שהינם בעלי אופי ומהות של רכוש משותף, אינם נהפכים ל"רכוש משותף" בשלב התכנון, או
אפילו לאחר הבניה בזמן שהדירות נמכרות לכל דורש. המועד הקובע לגבי סיווג חלקי בית משותף לדירות ולרכוש משותף הוא מועד רישום הבית בפנקס הבתים המשותפים. סעיף 52 לחוק מגדיר מהם חלקי הרכוש המשותף, אך קבלן הבונה בית משותף אינו מחוייב לבנות את כל החלקים המנויים בהגדרת רכוש משותף. הוא אינו מחוייב, למשל, לבנות מעלית, אך ברגע שהוא בונה מעלית היא הופכת לחלק מהרכוש המשותף כשנרשם הבית משותף. אותו דבר חל על חדר אשפה. אין כל חובה בחוק לבנות חדר כזה, ובכלל, בניית חדר אשפה במרכז הכניסה לבית משותף אינו מקובל בענף הבניה. ברם, אילו המערערות היו בונות את חדר האשפה כפי שתכננו בתחילה, היה הוא נחשב חלק מהרכוש המשותף בשעת רישום הבית המשותף. החוק מחייב לבנות חלקים מסויימים לרכוש משותף, כגון מקלטים ומעליות בבתים גבוהים. מלבד זאת הגורם הקובע לגבי מחוייבות המוכר לגבי הרכוש המשותף הוא החוזה שנחתם בין הצדדים. בהסכם הנדון לא ניתנה שום התחייבות של המערערות ביחס לרכוש המשותף, והקונים לא דרשו מהמוכרות התחייבות כזו, ולא ניתן לאחר מעשה לתקן את אשר הוחמץ מלכתחילה. העובדה שהמערערות בנו את המשרד על תת חלקה שהיתה רשומה על שמן, תוך סטיה מתנאי היתר הבניה, אינה מעלה ואינה מורידה לגבי זכויות דיירי הבית בחלקה זו.
(בפני השופטים: ברק, י. כהן, בך. החלטה - השופט כהן. עו"ד אוריה גנאל למערערים, עו"ד אסף נמרוד למשיבים. 22.4.84).
ע.א. 420/82 - ישראל גורדון נגד רחל גורדון ואח'
*מזונות ואישור כניסת הבעל לדירה(הערעור נתקבל בחלקו).
א. בסכסוך מתמשך בין הבעל ואשתו תבעה האשה בשמה ובשם בנה הקטין לחייב את הבעל במזונותיה, לחייבו במזונות בנם הקטין המוחזק על- ידה, ולאסור על הבעל להכנס לדירת מגוריהם. באשר לתביעת המזונות לאשה, קבע ביהמ"ש כי זו תועבר לביה"ד הרבני. אשר למזונות הילד, קבע ביהמ"ש סכום של 500 שקל לחודש צמוד למדד יוקר המחיה מיום 15.3.80, ואשר לצו המניעה קבע ביהמ"ש בהחלטתו הסופית "הוחלט ליתן לצו המניעה הזמני תוקף החלטי במטרה לאפשר לאשה ולבנה חיים שקטים". הערעור נדחה בכל הנוגע למזונות הילד ואילו צו המניעה הוגבל עד דצמבר 1985 .
אשר למזונות הקטין- טוען הבעל כי אין להטיל עליו את כל דמי הכלכלה שהרי האשה עובדת ומרוויחה היטב, וכן שאין ביכלתו לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בכלכלת הבן הקטין, כאשר עליו לחפש לעצמו מקום מגורים. אין בערעור בענין זה ממש. עיקר המעמסה הכלכלית באשר לצרכי הילד מוטלת על האשה. הסכום שחוייב בו האב הוא סכום מזערי ביותר, והבעל יכול גם לשאת בתשלומו.
ב. אשר לצו האוסר את כניסת המערער לדירה טוען המערער כי הצו הוא שרירותי ואין לו יסוד, ומכל מקום שאין להשאיר צו כזה כצו קבוע. צו המניעה כשלעצמו איננו שרירותי. לא על נקלה הגיע ביהמ"ש לכלל החלטתו לתת את צו המניעה. בקשות קודמות של האשה לאסור על הבעל להכנס לדירה נדחו, אולם באחד המקרים הוזהר הבעל וחרף אזהרה זו השתמש באלימות נגד האשה ושלל מהאשה דיור שלו כפי שהיא ראויה לו.
ג. השאלה היא אם מן הראוי כי הצו יהיה ללא הגבלת זמן והתשובה לכך היא שלילית. ביהמ"ש העליון כבר הביע את דעתו לא אחת כי, להוציא מקרים יוצאי דופן במיוחד, יש להגביל בזמן תוקפו של צו האוסר על הבעל להכנס לדירה. חשיבותו של צו מעין זה בכך, שמצד אחד מעניק הוא לאשה מדור שלו ומצד שני עשוי הוא לצנן
את אלימותו של הבעל ולשכנעו לרסן עצמו ולהימנע מאלימות פיזית או רוחנית כנגד אשתו. ראוי שחיוניותו של הצו תיבחן מחדש כעבור תקופת זמן סבירה. בענייננו הזמן הסביר לבדוק מחדש את הצו יהיה ביום 31.12.85 ויש להגביל את תוקפו עד לאותו תאריך.
(בפני השופטים: ד.לוין, בך, גב' נתניהו. החלטה - השופט לוין. עו"ד י. סיני למערער, עו"ד א. קרמריס למשיבים. 21.2.84).
ע.א. 418/82 - יורם חסיד ואח' נגד זאב גת רימון
*ביטול "הסכם קומבינציה" במקרקעין (הערעור נדחה).
ביוני 1969 נערך הסכם בין המערערים לבין המשיב שלפיו מכר המשיב למערערים מגרש בעיסקת קומבינציה. עפ"י ההסכם היה המשיב אמור לקבל שליש מהדירות שתבנינה על המגרש וזאת "בחלוקה ביחס ישר של רוחות (צדדים) וקומות". המערערים התחייבו בהסכם לייחד את הדירות וכנגד זה התחייב המוכר לחתום על בקשה לקבלת רשיונות בניה. המשיב תבע ייחוד הדירות שיקבל לפני שיחתום על רשיונות הבניה ומשנוצר מבוי סתום ערכו הצדדים הסכם נוסף בו התחייב המשיב לחתום על בקשה לרשיון בניה והוסכם על דרך לקביעת חלוקת הדירות ע"י בוררים. המשיב חתם על הבקשה לרשיון בניה, אך כל הנסיונות להגיע להסכם בדבר ייחוד הדירות בבוררות נכשלו. בהסכם היה עוד סעיף (להלן סעיף 9) האומר כי "אם רשיון הבניה לא יושג ע"י הקונים תוך שנה מיום הגשת הבקשה יתבטל הסכם זה מאליו". לאחר שעברו שלוש שנים מחתימת ההסכם ולא נתקבל רשיון הבניה ולא הגיעו להסכם על ייחוד הדירות, הודיע המשיב למערערים על ביטול ההסכם עפ"י סעיף 9 להסכם (סעיף הביטול האוטומטי), ותלה במערערים את האשם בהפרת ההסכם. בכתב הביטול שנשלח בספטמבר 1972, הסתמך המשיב על סעיף 9 הנ"ל. המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי ועתרו לביצועו בעין של ההסכם ולפיצויים ולחילופין לפצויים בשל הפרת החוזה. ביהמ"ש דחה את התביעה לביצוע בעין, קבע כי ההסכם בוטל כדין עקב הפרתו ע"י המערערים וממילא דחה את התביעה לפיצוי כספי. הערעור נדחה.
ההסכם הראשוני שנערך בין הצדדים היה בלתי מסוים ונעדר בו מבחן ברור לחלוקת הדירות. בהעדר מבחן זה נדון ההסכם מלכתחילה לכשלון. אין ממש בטענת המערערים כי ענין חלוקת הדירות אינו אלא ענין טכני שאין בו כדי להצדיק ביטול ההסכם. אין לקבל את נסיונם של המערערים להפריד בין החובה לייחד את הדירות שהוטלה אליהם, לבין חובת החתימה של המשיב על המסמכים השונים, והצגתה של חובת המשיב כחובה עצמאית ונפרדת, שיש לבצעה במנותק מן ההקשר הכללי אשר במסגרתו היא קמה, אף כי המערערים מפרים את חובתם.
למערערים היה פרק זמן קצוב של 14 חודש לעשות את כל הנחוץ לשם קבלת רשיון הבניה ובנית הבית ומשלא עשו כן, רשאי היה התובע לבטל את החוזה. אשר לסעיף 9 להסכם שקבע דרך ביטול עצמאית שאינה תלויה בהודעה כלשהי של הצדדים - אין מדובר כאן בתנאי להשתכללותו של החוזה אלא בתנאי המהווה חלק מקיומו של החוזה וקשור בביצועו. לפנינו תנאי הקובע כי הפרת האמור בסעיף 9 גוררת עמה בטלות החוזה. משלא מילאו הקונים אחרי התנאי המופיע ברישא לסעיף, מתבטל החוזה מאליו. בפני המערערים היתה פתוחה דרך למנוע השתכללות הביטול האוטומטי ע"י פניה לבוררים בבקשה להאריך את המועד, אך הם לא נקטו בדרך זו ואין להם להלין כעת כי שעון החול אזל.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, מ"מ הנשיא גב' בן פורת, גולדברג. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד ע. ברוק למערערים, עו"ד מ. מזובר למשיב. 15.2.84).
בג"צ 67/84 - שלמה יגר נגד יו"ר מועצת רואי חשבון ואח'
*כשלון בבחינות לרואי חשבון (העתירה נדחתה).
העותר נכשל בבחינה למועצת רואי חשבון והוא ביקש להורות על בדיקה מחודשת של הבחינה. העתירה נדחתה. מדובר בבחינה שנערכה בשנת 1981, כך שחלף פרק זמן ניכר מעת הבחינה. יש ותקופה של שלוש שנים אינה גורעת מממשותה ועדכניותה של השאלה, אך ענין כגון בחינה, אותה מבקשים לבדוק מחדש, נראה כנושא שאבד עליו הכלח כאשר בצועו נדון שנים אחרי שהבחינה נבדקה לראשונה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקרה בו נערכו בינתיים בחינות נוספות שלאחת מהן אף ניגש העותר ונכשל בה. אין לומר כי בנסיבות המקרה חרגה החלטת מועצת רואי חשבון ממתחם הסבירות, היינו ממכלול הצעדים הסבירים החילופיים, כאשר הוחלט לבדוק מחדש רק אותן מחברות שהגיעו לכדי מינימום מסויים ולא את המחברות כולן.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, המשנה לנשיא גב' בן פורת, אלון. החלטה - הנשיא שמגר. עו"ד מ. חשין לעותר, עו"ד א. בן טובים למשיבים. 26.4.84).
בג"צ 42+43/83+627/82 - ד"ר ליבמן ואח' נגד המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית ואח'
*ואח' - דרישת רופאים עולים שיכירו בהם כ"מומחים" (התנגדות לצו על תנאי - הצו בוטל).
העותרים, שני רופאים ורופאה, שעלו מברית המועצות קיבלו כאן רשיון לעסוק ברפואה ועבדו בפועל איש איש בתחומו. הם טוענים כי על סמך לימודיהם, כישוריהם והנסיון שצברו בבריה"מ, מן הדין היה שיעניקו להם את התואר "מומחה" בתחום שהם עוסקים בו. המועצה דרשה שיעמדו בבחינות מסויימות, אם כי לא כל הבחינות הנדרשות ממתמחים לקראת תואר מומחה, כדי להעניק להם את התואר. עתירתם נדחתה. בג"צ עמד על הרקע לדרישה לעבור בחינות נוספות, ההבדלים בין התארים המוענקים בבריה"מ לבין אלה המוענקים בארץ, והלימודים וההתמחות לקראת תארים אלה, והגיע למסקנה שאין להתערב בעמדת המשיבים. בג"צ דחה את טענת האפליה של העותרים לעומת אחרים וציין כי אין זה מדרכו להתערב בשאלות מקצועיות. הוא אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתה של הרשות שהוסמכה לכך, ובמיוחד כשמדובר בענין מקצועי ובעל חשיבות רבה. התערבות בג"צ מוגבלת מזו של ביהמ"ש העליון בשבתו בערעור. מתן תואר מומחה ללא עמידה בדרישות המחויבות, יהא מעשה בלתי אחראי, ומי שצריך לקבוע אילו דרישות מתחייבות במקרה נתון הם המשיבים שהמחוקק הסמיכם לכך. (בפני השופטים: מ"מ הנשיא גב' בן פורת, ד. לוין, בך. החלטה - מ"מ הנשיא גב' בן פורת. עו"ד דב פרנקל לעותרים, עו"ד ש. צור למשיבים. 14.3.84).
בג"צ 730/83 - גלבוע שרה - משרד למכירת כרטיסי תיאטרון נגד הדרן ואח'
*הארכת מועד להגשת תשובה בבג"צ (בקשה להארכת מועד בבג"צ - הבקשה נדחתה).
עירית ת"א פרסמה מכרז להפצת כרטיסי חניה והשתתפו במכרז, בין היתר, המבקשת והמשיב הדרן. המבקשת זכתה במכרז והדרן הגיש עתירה נגד עירית ת"א ונגד המבקשת, הצו על תנאי ניתן ביום 4.12.83 והמועד האחרון להגשת התשובה היה ביום 3.1.84. המבקשת לא הגישה תשובה ורק ביום 19.4.84 הגישה בקשה להארכת מועד להגשת תצהיר תשובה וגם אז לא הגישה את התצהיר יחד עם הבקשה, אלא ביקשה שהות של 14 ימים נוספים להגשת תצהיר התשובה. הבקשה נדחתה.
המבקשת נימקה את בקשתה בכך שסמוך לקבלת הצו חלה מנהל המשרד ונפטר ופטירתו גרמה ללחץ רב ופתאומי על המבקשת שנאלצה לנהל בעצמה את משרד הכרטיסים. היא טענה כי ביטול הזכיה יפגע בה שכן העיריה והמשיבים האחרים עניינם באישיות הזוכה במכרז משני בלבד. מאידך התנגד ב"כ הדרן להארכת המועד
בנימוק ששלושה חודשים חלפו עד שהוגשה הבקשה לארכה, וגם פטירת מנהל המשרד אין בה כדי להצדיק תקופה ארוכה כזו עד להגשת הבקשה.
אכן, המועד הנדון נקבע ע"י בימ"ש ולא בחיקוק, ולכן די בטעמים סבירים שעל המבקש להראות ואין צורך בטעם מיוחד, ואולם בנימוקים שהועלו ע"י המבקשת, אין למצוא אפילו טעם אחד שיגיע לדרגת הסבירות שתצדיק את האיחור ואת הארכת המועד. מנהל המשרד נפטר 19 יום לפני שחלף המועד להגשת התשובה ואין להבין מדוע היה על המבקשת להמתין 106 יום עד שהגישה את הבקשה להארכת המועד. גם כיום לא צורף תצהיר התשובה לבקשה. נכון שהמבקשת עלולה להפגע באם לא יוארך המועד, למרות שכשרות המכרז תעמוד בכל זאת לבקורת ולהכרעה בפני בג"צ, אך הנימוק של הפגיעה איננו בין הנימוקים שיש לשקול במסגרת השיקולים אם להיעתר לבקשה להארכת מועד. אילו היתה המבקשת מגישה את הבקשה בתוך המועד או סמוך לאחר מכן, ומבקשת שהות נוספת להגשת תצהיר תשובה מן הנימוקים שפרטה בבקשתה, יתכן והיה מקום להיעתר לה. אולם משעברה תקופה כה ארוכה עד להגשת הבקשה, וכאשר הנימוקים הם בלתי משכנעים באשר לסיבות שגרמו להשהיה זו, אין מנוס אלא לדחות את הבקשה.
(בפני: סגן הרשם גילון. עו"ד ז. רוזובסקי למבקשת, עו"ד א. קנטי למשיב. 1.5.84).
מ.ח. 10/83 - ציון רובבצ'י נגד מדינת ישראל
*רצח (הבקשה נדחתה).
המבקש היה אחד הנאשמים ברצח האסיר יפת נגר בכלא שטה, ובהכרעת הדין נקבע כי השלושה שנכנסו רעולי פנים לתוך התא בו היה יפת נגר וגרמו למותו היו עד המדינה חיג'אזי, בן נר ערשי שהורשע בביצוע הרצח, וציון רובבצ'י (המבקש) שהורשע בסיוע לרצח. הערעורים לביהמ"ש העליון נדחו. אחד הנאשמים שזוכה חתם 5 שנים לאחר המעשה על תצהיר האומר כי לאחר שזוכה ואין אפשרות להעמיד אותו לדין, הוא בא להודות כי הוא היה הרוצח האמיתי, וכי המבקש דנא לא היה בין השלושה. הוא הוסיף כי אם תוענק לו חסינות נגד העמדה לדין על מסירת עדות שקר, הוא מוכן להעיד לטובת המבקש. על סמך ראיה חדשה זו ואחרות, ביקש המבקש משפט חוזר. הבקשה נדחתה.
המשנה לנשיא, גב' בן פורת, עמדה על מסכת הראיות שהובאה בשעתו ושעל פיה הורשע המערער בסיוע לרצח, והגיעה למסקנה שהסניגור לא הביא חומר ראיות העשוי להוות בסיס למשפט חוזר. ניתן להניח בצריך עיון את השאלה אם רק הודאה הנמסרת בפני איש רשות, או בתצהיר בפני עו"ד, עשויה להוות "ראיה חדשה" לצורך משפט חוזר, או שמספיקה גם הודאה רגילה, וכן אם הודאה מפי מי שזוכה מאותה עבירה לעולם אינה מצדיקה עריכתו של משפט חוזר. לכאורה, רצוי לתת לסעיף פירוש לא נוקשה. מצד שני ברור שאדם המעיד על עצמו כי מסר מעל דוכן העדים, ולו גם כאחד הנאשמים, גירסה כוזבת, וכי רק לאחר שזוכה הוא מוכן לגלות את האמת, אינו ראוי לאמון, אלא אם כן נתמכת גירסתו החדשה תמיכה מסיבית בראיות מהימנות. הדברים קל וחומר, כאשר הוא פותח את סגור פיו רק חמש שנים אחרי שזוכה, וכאשר חלקים מהודאתו נסתרו ע"י ראיות אחרות.
(בפני: המשנה לנשיא גב' בן פורת. 2.5.84).
על"ע 10/83 - פלוני עו"ד נגד לשכת עורכי הדין, חיפה
*מידת העונש בעבירת משמעת (הערעור נדחה).
המערער הורשע ע"י ביה"ד בעבירות משמעת של אי שמירת כבוד המקצוע, ועשיית מעשה שאינו הולם מקצוע של עריכת דין, וביה"ד המשמעתי המחוזי גזר למערער השעיה של שנתיים. ביה"ד הארצי הקל בעונשו של המערער והעמיד את ההשעיה על שמונה חודשים בלבד. הערעור נדחה. בהתחשב במהות
העבירות והעובדה שאין זו הפעם הראשונה שהמערער מתחייב בעבירת משמעת, אין לומר שהעונש חמור יתר על המידה. מה גם שביה"ד הארצי כבר הקל בעונש לעומת פסה"ד של ביה"ד המחוזי.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, חלימה. המבקש לעצמו, עו"ד פכטר למשיבה. 30.4.84) .
ע.א. 719/83 - מדינת ישראל נגד בית הארחה עין גדי
*הישבון לפי חוק עידוד השקעות הון (הערעור נדחה).
הנושא שבמחלוקת הוא שעורו של ההישבון אשר לו זכאית המשיבה לפי תקנות לעידוד השקעות הון (מענק הישבון). לפי תקנה 3 לתקנות האמורות "בית מלון, חניון או בית ספר שדה... זכאי למענק הישבון בשעור של %12 מן המחיר המקורי". התקנות אינן מגדירות את המונח "בית מלון" והן מפנות למשמעות המוענקת למונח הנ"ל בחוק שירותי תיירות. חוק זה מגדיר את המונח "בית מלון" כ- "בית מלון - לרבות פנסיון, בית מרגוע... וכל מקום כיוצא באלה שבו מספקים או מציעים לספק, בתמורה, שירותי לינה לתשעה אנשים או יותר בעת ובעונה אחת". מנוסח הדברים עולה כי ההגדרה של המונח "בית מלון" באה בעיקרה כדי להרחיב את המשמעות הרגילה ולהסיר ספיקות בדבר היקפה. ככל שהדבר נוגע לענייננו אין בה אבחנות לגבי חלק מחלקיו או ענפיו של בית המלון. מכאן שאין לגלות פגם בהחלטת ביהמ"ש כי מרחצאות בית המלון אינן פוסקות להיות חלק מן המלון לצורך הענין שלפנינו בשל כך שמספר המבקרים בהם, שאינם בין אורחי המלון, הוא רב. (בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, חלימה. עו"ד ליבנה למערערת, עו"ד סמואל למשיב. 26.4.84) .
ע.א. 21/83 - גבאי רויטל נגד גבאי דוד
*סמכות בתביעת מזונות (הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט ד. לוין נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין).
המערערת הגישה לביהמ"ש המחוזי תובענה למזונות נגד המשיב וביהמ"ש המחוזי דחה על הסף את התביעה מן הטעם שהענין נתון לסמכות ביה"ד הרבני. הערעור נדחה ברוב דעות הנשיא שמגר והשופט ד. לוין נגד דעתו החולקת של השופט ש. לוין.
הנשיא שמגר ציין בפסק דינו כי הסכם הגירושין בין האם לאב אמנם לא חסם את דרכה של הקטינה כשהיא באה לדרוש מזונותיה מאביה, אך משפנתה לאחר הגירושין לביה"ד הרבני, ופניית האם היתה עפ"י תכנה ומהותה תביעה בשם הבת, אינה יכולה לשוב ולפנות באותו ענין ממש לביהמ"ש המחוזי. בודאי שחטאה בכך שלא הזכירה בהצהרת הפרטים אותה הגישה לביהמ"ש המחוזי את התביעה הקודמת האמורה. לפיכך יש לדחות את הערעור.
השופט ש. לוין בדעת מיעוט סבר כי אמנם ביה"ד הרבני נתן פס"ד מזונות, ומאחר שהורי הקטינה גרושים בוודאי שאין יכול להתעורר ניגוד אינטרסים בין האשה וילדתה לענין שיעור המזונות, עם זאת, מאחר שמדובר בטענת מעשה בי"ד יש צורך להבחין בין תביעת האם להשבת הוצאות הקטין לתביעת הקטין עצמו, שרק תביעת הקטין חוסמת את הדרך לביהמ"ש, השאלה בנסיבות אלה מה טיבה של התביעה, אם היא של האם או של הקטין, היא שאלה שבעובדה, שיש להכריע בה לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. במקרה שלפנינו ברור מחילופי הדברים בפני ביה"ד שהאם דרשה הגדלת הסכום המגיע לה מן האב לפי הסכם הגירושין. לפיכך פס"ד ביה"ד הרבני אינו חוסם את הדרך בפני הגשת התביעה של הבת לביהמ"ש המחוזי.
השופט ד. לוין, תמך בפסק דינו של הנשיא וציין כי מפרוטוקול הדיון בביה"ד ברור שהתביעה היא תביעת מזונות ותביעתה של הקטינה. אין זו תביעה שנכרכה בהסכם
הגירושין בין ההורים, אלא תביעה מאוחרת יותר לשינוי בשיעור המזונות שיש לשלם לקטינה. אין זה משנה אם כבעל דין צויינה האם ולא הקטינה ע"י האם, שהרי ברור מכתב התביעה שעילתה במזונות הבלתי מספיקים שהאב משלם לבת. אין זה גם משנה אם נרשמה התבטאות שהאם דורשת את המגיע לה מן האב, שכן מקריאת כלל הכתוב ברור שהכוונה בדברים אלה היא לדמי המזונות של הקטינה המשתלמים לאשה עבורה.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, ש. לוין, ד. לוין. 26.4.84).
ע.א. 264/82 - חיים אליהו נגד חיים עליזה ואח'
*הפחתת מזונות (הערעור נתקבל).
ביום 14.5.80 חוייב המערער בתשלום מזונותיהם של המשיבים שהם אשתו וחמשת ילדיו. בפסה"ד צויין כי אחת הילדות עומדת להגיע לגיל 18, ועובדה זו לא תהווה גורם בעתיד לשינוי החיוב, שכן המזונות שנקבעים הם נמוכים ביותר בלאו הכי. לאחר כ- 5 חודשים עתר המערער לביהמ"ש להפחית מסכום המזונות, והתביעה בתיק זה (להלן: התביעה השניה) נמחקה על הסף. העילה שעליה השתית המערער את בקשתו היתה כי הבת הגיעה לגיל 18 וכי הכנסתו קטנה לאחר שהפסיק לעבוד במקום עבודתו. אשר לעובדה שהבת הגיעה לגיל 18 - הזכיר ביהמ"ש המחוזי את פסה"ד הראשון שבו צויין במפורש כי עובדה זו לא תשנה את החיוב, ואשר ליכולת הכספית של המערער נאמר בפסה"ד השני כי ביכלתו למצוא עבודה שתפרנס את משפחתו. לאחר פחות משנה הגיש המערער את תביעתו השלישית שגם עניינה "הפחתת מזונות" וגם היא נדחתה על הסף. ביהמ"ש המחוזי מציין כי התביעה השלישית זהה כמעט לחלוטין לתביעה השניה ואין היא מגלה על פניה עילת תביעה מוצדקת. הערעור נתקבל.
כאשר ביהמ"ש שוקל אם להפעיל את סמכויותיו למחיקת כתב תביעה על הסף עליו לנהוג בזהירות יתר. שלילת הזכות של מי שרואה עצמו נפגע, לבירור עניינו, היא צעד שצריך להינקט רק כאשר ברור וגלוי הוא כי אין כל עילה המצדיקה קיום ההליכים השיפוטיים. הנטיה לחזור ולהעלות בקשות לשינוי סכום המזונות מחייבת את בתי המשפט בזהירות יתירה בבדיקת התביעות כדי לבחון אם חל שינוי מהותי בנסיבות וכדי לוודא מאידך שביהמ"ש לא יתן ידו לתביעות סרק. אולם, אין בכך כדי להמעיט מהדברים שנאמרו לעניין הצעד הקיצוני של מחיקת תביעה על הסף, צעד שביהמ"ש ינקוט בו רק כשהעדר העילה מתגלה מתוך עיון בכתב התביעה עצמו. בענייננו, המערער העלה עובדה חדשה אשר לא נטענה בתביעה השניה, והיא כי בנוסף לבת הגדולה הגיעה בינתיים בת נוספת לבגרות. לכאורה לא חייב עוד המערער לזונה ויש בכך משום שינוי מהותי בנסיבות. השאלה אם מצדיק שינוי זה הפחתה בשעור המזונות אם לאו צריכה ראיה ואין היא יכולה להחתך על פי כתב התביעה בלבד.
(בפני השופטים: ד. לוין, גב' נתניהו, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד מ. לנצ'נר למערער, עו"ד י. שמשי למשיבה. 28.5.84). ע.א. 335/81 - פלוני נגד אלמוני
*אבהות (הערעור נתקבל).
ביהמ"ש המחוזי קיבל תביעה מטעם קטין פלוני, באמצעות אמו, להכריז על המערער כעל אביו, ומשקבע כך חייב את המערער במזונות הקטין. בפסה"ד ציין השופט כי ב"כ האשה הודיע כי היא מוכנה לעבור בדיקת רקמות והציע כי גם המערער יסכים לקיים את הבדיקה. ב"כ המערער סירב לכך והשופט ראה בסירובו משום הוכחה נוספת לאבהותו של המערער. ביהמ"ש ציין כי הנתבע אמנם הביע באותו מעמד את הסכמתו לבדיקה, אך בא כוחו יעץ לו שלא להסכים לכך והנתבע נהג בהתאם לעצה זו. ביהמ"ש הטעים כי אין בעובדה, שהנתבע מסכים
לבדיקה אך ב"כ מייעץ לו לסרב, כדי לשמש נימוק סביר לסרוב הנתבע, שאם כך היה הדבר הרי כל נתבע היה נוקט בגישה כזו. בערעור טען ב"כ החדש של המערער כי ב"כ הקודם לא היה מודע לפסה"ד של ביהמ"ש העליון בדבר טיב המסקנות שניתן להסיק מבדיקת הרקמות וביקש שהבדיקה תיערך עתה. ההסבר לא נתקבל על דעת ביהמ"ש העליון שציין כי לולא הסכמת ב"כ האשה לעריכת הבדיקה לא היה מסיק מסקנות לרעת האשה מסירובה, בשלב הערעור, לעבור בדיקת רקמות, לאחר שהסכימה לכך בביהמ"ש המחוזי והמערער סירב. אין להעלות על הדעת שבעל דין יוכל לסרב לקיים בדיקה בערכאה ראשונה, ומשראה שיצא חייב בדינו, יציע בשלב הערעור לקיים את הבדיקה. עריכת בדיקת רקמות, ככל הליך ראייתי אחר, צריך שיתברר בערכאה המבררת את הענין וביהמ"ש של ערעור לא יורה על עריכתה ולא יסיק מסירובו של אחד מבעלי הדין לעורכה, אלא כאשר קיימות נסיבות מיוחדות וכאלה אין במקרה שלפנינו.
ברם, כאמור, הסכים ב"כ האשה לערוך את בדיקת הרקמות בשלב הערעור ובבדיקה שנערכה קבעו הרופאים כי "מתוך הבדיקות שבצענו במערכת סווג הרקמות, מתקבלת התוצאה שמר (פלוני) אינו מתאים להיות האב של (אלמוני)". משראה ב"כ האשה כך, ביקש מביהמ"ש להורות על עריכת בדיקה נוספת או להורות למומחה על המצאת תצהיר בכל הנוגע להליכים שננקטו בקשר לבדיקה. נימוקו לכך שנוכח פסק דינו הנחרץ של ביהמ"ש המחוזי כי המערער הוא האב, קיימת סבירות כי ארעה טעות בשלב כל שהוא של הבדיקה. הבקשה לא נתקבלה. אם אכן חושש ב"כ האשה לטעות אנוש שקרתה, היה עליו לפנות מיד עם קבלת חוות הדעת אל המומחים ולהעלות בפניהם את חששותיו ולבקש לחזור ולבדוק את אופן ביצוע הבדיקה. אין מקום לבוא ולזרוק לחלל אולם ביהמ"ש חשש בעלמא, ללא בסיס עובדתי, שמא אירעה טעות אנוש ונתחלפו המבחנות. כיוון שכך הוחלט לקבל את הערעור ולבטל את הקביעה כי המערער הוא אביו של הקטין וממילא גם בטל חיובו של המערער במזונות הקטין. (בפני השופטים: אלון, ד. לוין, בך. החלטה - השופט אלון. עו"ד גידרון למערער, עו"ד סומך למשיב. 6.2.84).
ע.א. 362/83 - מנורה, חברה לביטוח בע"מ נגד האניה "דונאר"
*תניית שיפוט זר בתביעה נגד אניה (הערעור נדחה).
המערערת היא חברת בטוח שפיצתה את מבוטחה, על נזק שנגרם למטען דגים שנשלח לו על האניה "דונאר" בהפלגתה מגרמניה לאשדוד. היא הגישה תביעה, מכח זכות הסוברוגדיה, בה תבעה את האניה בתביעת חפצא. לפי בקשתה, במעמד צד אחד, נעצרה האניה ושוחררה מהמעצר רק לאחר שהמשיבה, בעליה של האניה, המציאה ערובה לתשלום הסכומים שיפסקו בתביעה. לאחר מכן פנתה המשיבה לביהמ"ש לימאות ובוקשה לבטל את צו המעצר ולהחזיר את כתב הערובה וכן ביקשה לעכב את ההליכים בתביעה בשל סעיף שפוט זר הכלול בשטר המטען. ביהמ"ש נעתר לבקשה על שני חלקיה. באשר למעצר האניה קבע כי המערערת לא גילתה לביהמ"ש ששטר המטען מכיל תניית שיפוט זר וכן לא גילתה כי האניה פוקדת בקביעות את נמלי הארץ ואין חשש שפסק דין נגדה לא יכובד. אשר לעכוב ההליכים - קבע ביהמ"ש כי שטר המטען מכיל תניית שפוט זר שלפיה הסמכות הייחודית היא לבתי המשפט בגרמניה והמערערת לא הראתה סיבה טובה מדוע יש לשחרר אותה מהוראה זו. הערעור נדחה, פרט לכך שהערובה נשארה, בהסכמת המשיבה, להבטחת תשלום למערערת במידה ויינתן לטובתה פס"ד בגרמניה.
בפס"ד מקיף עמדה השופטת נתניהו על הבעיות המתעוררות בהגשת תביעת חפצא נגד האניה, תניית שיפוט זר ושימוש בסמכות לעכב הליכים עקב תניית שיפוט זר. כן
דנה בשאלה של הקניית סמכות אם היא נובעת ממעצר אניה או מעצם משלוח ההזמנה וכיוצא באלה שאלות. בענין עיכוב ההליכים קבעה כי תניית שפוט זר יש לקיים, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות שלא לעכב את ההליכים למרות תניית השפוט ובענייננו אין נסיבות מיוחדות כאלה. העובדה שהנתבעת עומדת על קיום סעיף של שיפוט זר אינה שוללת את תום לבה. שיקולי הנוחות של התובעת גם הם אין בהם כשלעצמם שלא לנהוג על פי סעיף השיפוט שבהסכם. מעצר האניה איננו דרוש לפתיחת הליכי חפצא ולא להקניית הסמכות לביהמ"ש לימאות. אין לתובע בתביעת חפצא זכות קנויה למעצר והענין מסור לשיקול דעת ביהמ"ש.
(בפני השופטים: הנשיא שמגר, גב' נתניהו, גב' אבנור. החלטה - השופטת נתניהו. עוה"ד ארבל ולשם למערערת,עו"ד קיסרי למשיבה. 22.5.84).
ע.א. 190/81 - נורית פלג נגד מדינת ישראל ואח'
*תביעה בגין מחלה בעת שהות במחנה הכשרה לפני גיוס לנח"ל (הערעור נדחה).
המערערת הצטרפה לגרעין נח"ל בהיותה בכתה י"א של בית הספר התיכון, ועוד בתקופת לימודיה קיבלה צו התייצבות על פי חוק שירות בטחון. לאחר שהתייצבה לבדיקות רפואיות, קיבלה צו להתייצב לשירות סדיר ביום 30.7.76. המערערת חתמה ביום 28.7.76 על הצהרה כי היא חברת גרעין התיישבותי וכי היא מבקשת לשרת את השרות הסדיר במסגרת הגרעין. בעקבות אישור צירופה לגרעין נדחה מועד גיוסה לחודש מרץ 1977. באוגוסט 1976 יצאה לקיבוץ להב שהיה משק היעד של הגרעין, למחנה הכנה והכשרה של הגרעין. במחנה שהתה יחד עם חברי הגרעין עד 19.2.77. לטענתה חלתה בתחילת ינואר 1977 וטופלה במרפאת הקיבוץ ולאחר מכן אושפזה ואובחנה אצלה מחלת כליות. עקב כך הגישה תביעת נזיקין נגד מדינת ישראל ונגד הקיבוץ, בטענה כי מחלתה נגרמה תוך כדי שירותה בקיבוץ שאליו נשלחה בידיעת המדינה והסכמתה. ביהמ"ש פיצל את הדיון ובירר בשלב הראשון את שאלה היריבות בין המערערת לבין הנתבעים. הקיבוץ שהיה גם הוא נתבע הודיע שאינו חולק על היריבות שבינו לבין המערערת. ביהמ"ש שמע את ראיותיהן של המערערת והמשיבה בשאלת היריבות ביניהן. בפסק דינו קבע כי "עניינה של המדינה בעריכתם של מחנות עבודה והכשרה שכאלה, אין בו כדי ליצור בין הנתבעת לבין חבר הגרעין זיקה העשויה לשמש בסיס לתבוע את המדינה בנזיקין עפ"י 'מבחן השכנות'... בתקופה בה שהתה התובעת במחנה ההכנה שנערך בקיבוץ, הפיקוח עליה היה חברתי תנועתי ולא בידי הנתבעת. כיוון שלא היו קיימים יחסים מיוחדים בינה לבין הנתבעת... טענתה של הנתבעת בדבר העדר יריבות ... דינה להתקבל". על כן דחה ביהמ"ש את תביעת המערערת נגד המשיבה. הערעור נדחה.
השירות בנח"ל הוא שירות חיוני ולמדינה אינטרס בהכשרת חברי הגרעינים לקראת מילוי משימותיהם. למדינה גם ענין בקיום מחנות ההכשרה של הגרעינים ולשם כך מתואמים מועדי הגיוס של חברי הגרעין ע"י משרד הבטחון באופן ששלמותו של הגרעין לא ייפגע. ברם, האינטרס בלבד כאמור אין בו לכשעצמו כדי ליצור חובת זהירות של המדינה כלפי חברי הגרעין שטרם חויילו. לא המשיבה היא שהורתה לנחלאים לצאת למחנה ולא היא שהתנתה את הצטרפותם לגרעין ביציאתם למחנה. אין המדינה קשורה בקשר כלשהו לפעילות במחנה ולאורחות החיים בו. על כל אלה מופקד הקיבוץ לבדו. הרחבת היריעה של ה"קירבה" לצורך האחריות בנזיקין ככוללת בקרבה גם את האינטרס הכללי שיש למדינה במקרה זה, משמעותה הטלת אחריות כוללת על המדינה לגבי כל אדם שבמעשיו יש כדי לקדם תחום מן התחומים שיש למדינה ענין בו. הרחבה שכזאת תביא לתוצאה שאין הדעת סובלת.
אין גם להטיל על המדינה אחריות שילוחית על מעשי הקיבוץ או אחריות כמעביד בתוקף יחסי מעביד - עובד שבינה ובין הקיבוץ. לא נוצרו במקרה דנא כלל יחסי
מעביד ועובד בין המשיבה והקיבוץ, ואחריות שילוחית של המשיבה לעוולת הקיבוץ אף היא לא קיימת במקרה זה. במסגרת המחנה לא ביצע הקיבוץ משימה כלשהי שעל המשיבה למלאה והוא לא היה "ידה הארוכה" של המשיבה או ממלא מקומה, ואין כל סממן המעיד על קיומה של שליחות.
(בפני השופטים: ברק, בך, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עוה"ד שחל ולי- רן למערערת, עו"ד גב' נ.ארד למשיבה. 15.2.84).
ע.א. 249/81 - מדינת ישראל נגד אברהם עזר ואח'
*אחריות המדינה בגין תאונה בבית ספר (הערעור נדחה).
המשיב נפגע בשעור התעמלות בבי"ס ונקבעה לו נכות צמיתה של %25. סביב החצר שבה הודרכו התלמידים בנויה גדר אבן ועליה עמודים ופס מתכת. מעבר לגדר השטח הוא סלעי. המורה להתעמלות הדריכה את התלמידים בהדיפת כדור ברזל, כאשר ההודף נמצא בתוך המגרש ותלמיד אחר ניצב בשטח הסלעי שמחוץ למגרש שאליו נהדף הכדור, והלה מחזיר את הכדורים. לאחר כל שלוש הדיפות התחלפו התלמידים כשהם מדלגים מעל הגדר מצד לצד. בשלב מסוים פנתה המורה למשיב והורתה לו לעבור אל מעבר לגדר. המשיב עשה זאת בחופזה ותוך שהוא מקפץ מעבר לגדר נתקלה רגלו בפס המתכת, נפל על הסלעים, נחבל ונגרמה לו נכות צמיתה כאמור. המשיב והוריו תבעו בנזיקין את עירית חיפה ואת מדינת ישראל. עילת התביעה נגד הנתבעים היתה, כי הגדר כפי שנבנתה ע"י עירית חיפה היוותה מכשול בפני ילדי בית הספר, כי מגרש המשחקים לא היה תקין, כי הנתבעים התעלמו מן המצב המסוכן ולא נקטו באמצעים לסילוק הסכנה ובכלל נהגו הנתבעים ועובדיהם ברשלנות. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה ככל שמדובר בעירית חיפה, בקבעו כי הגדר שנבנתה ע"י העיריה לא היוותה סכנה סמויה ולא היה בה מאומה שיכול היה להפתיע את התובע, אשר למד בבית הספר שנים אחדות וידע על קיומה של הגדר. מכאן שאין להטיל אחריות על העיריה כבעלת הנכס וכמי שהקימה את הגדר.
לעומת זאת, ככל שמדובר במדינה, קבע ביהמ"ש כי יש להטיל עליה אחריות, לא משום שהמגרש לא היה תקין ולכן לא ראוי היה לקיים בו שיעורי התעמלות בכלל, אלא משום שהשימוש במגרש כפי שנקבע ע"י המורה היה רשלני, במובן זה שהשיטה שהצריכה כי תלמידים ידלגו שוב ושוב תוך כדי השיעור מעל פני הגדר, יצרה סכנה שצריך היה לצפותה מראש. על כן חויבה המדינה לשאת בתשלום נזקי המשיבים. הערעור נדחה.
המורה להתעמלות התרשלה בשיטת ההוראה שקבעה, והעמידה את התלמידים בסיכון צפוי כאמור. בכך אי הזהירות ומכאן האחריות. המגרש כמות שהוא, אם משתמשים בו שימוש רגיל ולא יוצא דופן, אינו מהווה סכנה ולפיכך בצדק נקבע כי אין להטיל אחריות על העיריה.
(בפני השופטים: אלון, ד. לוין. י. כהן. עו"ד ז. סוקולובסקי למערערת, עוה"ד ב. שיפמן ובן ציון שריה למשיבים. 19.4.84).
ע.א. 160/82 - יעקב ברקוביץ נגד קופת תגמולים של פקידי בל"ל
*ערעור על פסיקת "מעין בורר" או טריבונל פנימי
(הערעור נדחה).
המערער עבד כמנהל בבל"ל והיה חבר קופת התגמולים של פקידי הבנק, עקב מצב בריאותו התפטר מעבודתו וקיבל פיצויי פרישה. לאחר מכן פנה למשיבה וביקש שישולם לו מענק המגיע לפי תקנות המשיבה לחבר שנעשה "בלתי מוכשר לעבודה לתמיד בבנק". המשיבה דחתה את בקשתה בטענה שחדל להיות חבר בקופה, המערער הגיש תביעה לביהמ"ש ובהסתמכה על סעיף בוררות שבתקנות, ביקשה המשיבה עיכוב ההליכים וביהמ"ש נעתר לבקשה. בהתאם לתקנות המשיבה מונו שני בוררים ובפתח הדיון הסכימה המשיבה, לפנים משורת הדין,
לאפשר לתובע לעבור את הבדיקה הרפואית כנדרש בתקנות המשיבה ע"י שני רופאים שימונו ע"י הקופה, והועד הפועל ישקול לאור התעודה הרפואית אם לחשוב את התובע לבלתי מוכשר לעבודה בבנק. הוסכם כי אם תתעורר מחלוקת בשאלה מה גובה הסכום המגיע לתובע, עפ"י תקנות הקרן, תמשך הבוררות לענין שאלה זו בלבד. ב"כ המערער הסכים לכך ובתנאי שתהיה למערער זכות לערער על החלטת הועד הפועל לפני הנאמנים. לכך הסכים ב"כ המשיבה. פעמיים נעשו בדיקות למערער אצל רופאים שמונו כמוסכם, ואלה קבעו כי לא נתקיים במערער התנאי שהוא בלתי מוכשר לעבודה לתמיד בבנק. לאחר שהרופאים נתנו את חוות דעתם, דן הועד הפועל של המשיבה בענין והחליט לדחות את תביעת המערער. המערער ערער בפני הנאמנים ואלה דחו את הערעור. אז פנה המערער לבוררים וביקש כי הדיון בפניהם יתחדש והעלה השגות על החלטות הועד הפועל והנאמנים. הבוררים דחו את הבקשה כי ידונו לגופו של ענין מן הטעם כי לפי ההסכם נותרה בידם הסמכות לדון בשאלת גובה הסכום המגיע לו אם יקבע שאכן הוא בלתי מוכשר. אז פנה המערער לביהמ"ש ועתר להצהרה כי נעשה בלתי מוכשר לעבודה לתמיד בבנק, וכי החלטות הועד הפועל והנאמנים הינן שרירותיות ובטלות וחסרות תוקף. ביהמ"ש דחה את הבקשה בציינו כי כבר בבקשה הראשונה עיכב את הדיון והפנה את הצדדים לבוררות ועתה וודאי שאינו יכול לדון בענין. הערעור נדחה.
בכל הנוגע לבקשת המערער כי ביהמ"ש יצהיר על חבות המשיבה, הרי כבר קבע ביהמ"ש המחוזי בפניה הראשונה שהשאלה מסורה להכרעת בוררים והפנייה הנוכחית לביהמ"ש אינה אלא נסיון לעקוף החלטה זו. זאת ועוד, גם בפני הבוררים הסכימו הצדדים כי שאלת החבות תחתך עפ"י המסגרת הקבועה בתקנות ולהסכם זה ניתן תוקף של פסק בוררים המחייב את בעלי הדין כמעשה בית דין. אשר לעתירות המערערת כי ביהמ"ש יתערב בהחלטות הועד הפועל והנאמנים ויצהיר על בטלותו - הגופים שאליהם הועברה ההכרעה בשאלת החבות, כמוהם כטריבונלים פנימיים, כדעת ב"כ הצדדים, או כמעמד של "מעין בורר".
אם מדובר ב"מעין בורר" כי אז במידה שהמסקנות נוגעות לעניינים שבשיקול דעת, אין להרשות ויכוח על כך אם שיקול הדעת היה פגום, ואף טעות בתום לב בענין שבשיקול דעת אין בה כדי להצדיק שינוי מסקנות הטריבונל. על אחת כמה וכמה כשהחלטתו "אילמת" ואינה מנומקת וכשכוונתם הגלויה של הצדדים היתה שלא להרהר אחרי ההחלטה ולראותה כסופית. אכן, החלטת מעין בורר אינה חסינה בפני תקיפה בבית המשפט, אך היקף התערבות ביהמ"ש מוגבל למקרים חריגים של חוסר תום לב, מרמה או השפעה בלתי הוגנת. אף לא אחת מטענות אלה טען המערער כנגד החלטות הועד הפועל והנאמנים. גם אם טעו גופים אלה במסקנתם שהסיקו מתעודות הרופאים הרי שפסקו בשגגה על פי מצפונם ואין בטעות זו כדי להביא לביטול ההחלטות.
גם אם בדיקת ההחלטות הנדונות תהיה במסגרת התערבות ביהמ"ש בהחלטות של טריבונלים פנימיים, הרי המערער לא הראה כל טעם לביטול ההחלטות. טענותיו מצויות במסגרת העילה שהטריבונלים פגעו בעיקרי הצדק, אך הטענה שהחלטת הנאמנים אינה מתיישבת עם האמור בחוות הדעת הרפואיות, אינה נכנסת כלל למסגרת העילה של פגיעה בעיקרי הצדק, אלא היא בגדר ערעור גרידא על אותה החלטה ואין ביהמ"ש משמש ערכאת ערעור על החלטות כגון אלה. גם לטענה שכללי הצדק נפגעו בכך שהועד הפועל והנאמנים לא נימקו את החלטתם אין יסוד, שכן לא היתה עליהם חובת הנמקה ודי בכך כי ציינו את קביעתם הסופית.
(בפני השופטים: המשנה לנשיא גב' בן פורת, י. כהן, גולדברג. החלטה - השופט גולדברג. עו"ד י. סלטון למערער, עו"ד ב. לוינבוק למשיבה. 19.4.84).